ע.א. 269/66 - רוממות הכרך בע"מ נגד גנסיה אורבך ואח'
*השכרת חדרים בשכירות משנה
* רווח מופרז
* תשלום חלקו של בעה"ב בדמי מפתח
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 652/65 וערעור נגדי בתיק 659/65)
העובדות :
המשיבה מס' 2 (אולגה גנתון-באומגרטן, להלן - המשיבה) שכרה בשנת 1942 דירת מגורים בת 2 חדרים. בחוזה השכירות נקבעה מטרת השכירות "לגור ולהשכיר חדרים",ומאז השכירה המשיבה את כל הדירה חדרים חדרים לדיירי משנה.
דמי השכירות שהמשיבה משלמת הם 25.50 ל"י לחודש והיא מקבלת מדייר המשנה דמי שכירות בסך 77.25 ל"י לחודש. המשיבה משלמת עבור ניהול עניני הדירה 20 אחוז משכר הדירה שהיא מקבלת והרווח שלה מסתכם ב-36 ל"י ל"י לחודש בערך. (על העובדה שסכום זה מהווה רווח מופרז לא היו חולקין לאחר שבימ"ש השלום קבע זאת).
נוסף לשכר הדירה קבלה המשיבה דמי מפתח מדיירי המשנה. היא לא העבירה לבעל הבית את חלקו בדמי המפתח.
אחרי פרסום תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות ובבתי עסק) תשכ"ב - 1962 נשלחה למשיבה דרישה להעלאת דמי השכירות אך המו"מ נפסק באיבו וטרם נקבעו דמי השכירות החדשים.
המערערים מבקשים פינוי המשיבים.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אין לראות בהשכרת החדרים ניהול עסק של אירוח. "השכרת חדרים בדירה בשכירות משנה בתנאים רגילים אינה יכולה להיחשב כניהול עסק של אירוח. כרגיל אירוח הוא בעל אופי ארעי וכרוך בו מתן שרותים אלה או אחרים לאורחים".
ב. את החשבון הרווח, אם הוא מופרז או לאו, אין לעשות על פי דמי השכירות שהדייר הראשי משלם למעשה אלא על פי מה שהוא עשוי להתחייב לשלם לפי החוק, גם אם גובה החיוב הזה ומועד התחלתו טרם נקבעו סופית.
במקרה הנדון עשויה המשיבה להתחייב להעלות את שכר הדירה על יסוד תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות ובבתי עסק) תשכ"ב - 1962 ואז רווחיה יהיו יותר קטנים ולא מופרזים.
ג. העובדה שהמשיבה קבלה מדיירי המשנה האחרונים דמי מפתח, אינה עשוייה לשנות את התמונה בענין רווח מופרז: "נוטה אני להסכים לדעת הרוב בע"א 442/62, כי קבלת דמי מפתח אינה בכלל ענין לכאן ואין להתחשב בהם", ואפילו אליבא דשופט המיעוט באותו ערעור שיש לראות את דמי המפתח כתוספת לדמי השכירות מהוונים לתקופה מתאימה הרי התקופה הזאת לא הובררה כאן.
ד. מטרת השכירות נקבעה בחוזה "לגור ולהשכיר חדרים", וכוונתם האמיתית של הצדדים בזמן עשיית החוזה היתה לתת למשיבה שתי אפשרויות, לגור ולהשכיר חדרים, והמטרה מושגת גם כאשר מתקיימת כל אחת משתי האפשרויות הללו. על כן רשאית היתה המשיבה להשכיר את כל החדרים בשכירות משנה.
ה. עילה חדשה שהועלתה בערעור נגד דיירי המשנה על יסוד העובדה שהמשיבה לא שילמה לבעל הבית את חלקו בדמי המפתח (סעיף 43 לחוק דמי מפתח תשי"ח - 1958) נדחתה:
(1) לא הונח יסוד עובדתי בכתב התביעה לעילה זו.
(2) הסעיף הנדון אינו מורה שאם קיבל דייר המשנה את החזקה לפני שבעל הבית מקבל את חלקו בדמי המפתח אחת דינו להיות מפונה.
(3) "ואחרון אחרון - עיקר", די לו לדייר המשנה שישליש את דמי המפתח לזכותו של בעל הבית, ובתשלום דמי המפתח בשלמותם למשיבה אפשר לראות השלשה אצל המשיבה לטובת בעל הבית של חלקו בדמי המפתח.
הערעור נדחה.
(בפני השופטים מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. 25.8.66).
ע.א. 262/66 - בג"צ 87/66 המ' 445/66 א.האן וח.רוזן נגד יו"ר משרד הוצל"פ נהריה ואח'
*דיון קדימה בעיקול
* הוראת חייב לטובת מעקל שני
* סמכות בימ"ש מחוזי בערעור של החלטת יועץ הוצל"פ
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 189/66)
העובדות:
ביום 16.6.65 גבה משרד ההוצאה לפועל שליד בימ"ש השלום בנהריה סך -30,000 ל"י לטובת ביברגל ואח' אך הסכום לא הועבר אליהם הואיל ועוקל ע"י בעלי חוב וביניהם המערערים.
עיקול זמני ראשון הוטל על ידי בנק הפועלים על כספי ביברגל ואח' ביום 31.5.65 וביום 8.9.65 קיבל הבנק פס"ד והעיקול הזמני אושר.
ביום 17.6.65 השיגו המערערים פס"ד נגד ביברגל על יסוד הודאתו וביום 17.9.65 הוטל עיקול לטובתם.
בין בעלי החוב המעקלים נפלה מחלוקת לגבי סדר חלוקת המעוקלים נוכח סעיף 123 לחוק ההוצל"פ העותומני. המערערים המציאו מסמכים להראות שחובם לא נוצר ע"י קנוניה בינם לבין החייב, אך יו"ר ההוצל"פ דחה את תביעתם לעומת תביעת בנק הפועלים ונתן להם ארכה לפנות לביהמ"ש המוסמך.
כדי ליהנות מהכלל שבסעיף 123 רישא ש"אין דין קדימה בעיקול" פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקשו להצהיר כי פסה"ד שהשיגו נגד ביברגל "לא
ניתן מתוך קנוניה נגד בנק הפועלים". כן בקשו צו מניעה זמני נגד יו"ר ההוצל"פ ונגד המעקלים הקודמים שלפיו לא יחולקו הכספים המעוקלים שבידי יו"ר ההוצל"פ.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בסברו שסמכות בקורת על יו"ר הוצל"פ הינה בידי הבג"צ. את הבקשה לצו מניעה זמני דחה ביהמ"ש המחוזי בסברו כי צו נגד יו"ר הוצל"פ הינו צו נגד המדינה בניגוד לסעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ח - 1958.
החלטה (השופט זוסמן):
א. לביהמ"ש המחוזי היתה סמכות לדון בתובענה :
(1) משהוטל עיקול שני על יסוד פסק דין שניתן עפ"י הודאת הנתבע שאין לה "הוכחה רשמית" - לכאורה נדחית תביעתו של בעל החוב השני לעומת המעקל הראשון, כי נוצרת חזקה של קנוניה בין המעקל השני לבין החייב. אולם חזקה זו ניתנת לסתירה אם יש בידי המעקל השני ראיות לאמת את ההודאה וראיות אלה הוא מביא בפני יו"ר ההוצל"פ.
(2) דרישת סעיף 123 הנ"ל מהמעקל השני להראות ש"תאריך ההודאה מתאים עם תאריך העובדות המשפטיות שחייבו את מתן הפסק הראשון" - פירושו הוכחה שחוב המעקל השני נוצר לפני החוב של המעקל הראשון (או לפחות לא אחריו), שאם ישנה הוכחה כזו, אין חוששין עוד שהחייב עשה קנוניה עם המעקל השני.
(3) אולם יו"ר ההוצל"פ אינו בימ"ש אלא רשות מנהלית ואינו יכול לגבות עדויות. הוא יכול להסיק מסקנות לכאורה עפ"י אותו חומר המובא בפניו ומסקנתו אינה סוף פסוק, ומי שרואה עצמו מקופח בהחלטתו של יו"ר ההוצל"פ יכול לפנות לבית המשפט.
(4) אם יו"ר ההוצל"פ פעל שלא כדין, כגון שהחליט לשתף בחלוקת הכסף מעקל שני שפסה"ד לטובתו יצא עקב הודאת החייב ולא היתה לפניו כל ראיה שהיא להוכיח את אמיתות החוב, כי אז הדרך הנאותה לתיקון המעוות היא לפנות לבג"צ.
מה שאין כן אם יו"ר ההוצל"פ נהג כשורה ושקל את הראיות שהובאו בפניו, וקבע מה שקבע עפ"י סעיף 123 הנ"ל כמו במקרה שלפנינו, כי אז המחלוקת היא בין הצדדים לבין עצמם אם החוב השני חוב אמת הוא או פיקטיבי, והרי זו תביעה אזרחית שדינה להיחתך ע"י ביהמ"ש השלום או המחוזי, לפי הסכום.
ב. הוצאת צו מניעה זמני במקרה דנא, איבה צו מניעה נגד המדינה. צו מניעה אם הוא יוצא בהליך דנא, הוא צו המופנה נגד המעקל הראשון ואותו מונע ביהמ"ש מלהוציא את הכסף ממשרד ההוצל"פ. משרד ההוצל"פ מכבד את הצו כדרך שרשות מנהלית מצייתת לצו של רשות שיפוטית אף אם לא ניתן נגדה. לפיכך אפשר היה להוציא צו מניעה זמני נגד המשיבים האחרים ורשאי היה ביהמ"ש למחוק את שמו של יו"ר ההוצל"פ, שהרי צירופו שלא כדין של בעל דין אינו פוגם בתובענה.
ג. "הפסק הראשון" לענין הסעיף 123 הנ"ל הוא לפי סדר הטלת העיקולים. אע"פ שהמערערים קבלו את פסה"ד הראשון לפני הבנק, הרי בעל "הפסק הראשון" הוא הבנק שהטיל ראשונה את העיקול.
ד. בהליכי ההוצל"פ אם יש בידי המעקל השני להראות שזכותו לא קמה אחר זכותו של המעקל הקודם הרי הוא הסיר מעל עצמו חשש של קנוניה עם החייב. בהליך לפני בימ"ש אם הוכח שחובו של המעקל השני אינו פיקטיבי ישתתף המעקל השני יחד עם המעקל הראשון בחלוקת המעוקלים יהא תאריך עילתו אשר יהא.
העובדה שקוימה התדיינות בפני יו"ר ההוצל"פ אינה מונעת פניה לביהמ"ש המחוזי. לא הרי "זירת ההתדיינות" בפני יו"ר ההוצל"פ כהרי "זירת התדיינות" בפני ביהמ"ש. אין לומר שהצד שבחר במשרד ההוצל"פ "בתור זירה להתדיינות בנדון" ויתר על פניה לבית המשפט.
ה. לטענת הבנק שדרך הפניה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי לא היתה דרך נאותה - מותר להגיש תובענת הצהרה דרך המרצת פתיחה, אלא שביהמ"ש רשאי לתת הוראות לגבי דרכי הדיון ואף להפוך את ההמרצה לתובענה רגילה.
הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בגוף התובענה
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. 1.9.66).
ע.א. 242/65 - ג'ון מ. שמרלר נגד ביה"ח שערי צדק ירושלים ואח'
*צוואה של נתין זר
* פירוש המושג "דומיסיל"
(ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיקים מאוחרים הנהלת עזבון 398/62 ותיק צוואות 348/62)
העובדות:
המערער, נכדו ויורשו על פי דין היחיד של המנוח ברל שמרלר שהיה נתין ברזיליה, קיבל מתנה בסך -.5000 דולר בלבד בצוואתו של המנוח, ואילו את עיקר רכושו הנותר ציוה המנוח לביה"ח שערי צדק בירושלים.
המנוח היגר לברזיליה מאוסטריה וחי בה למעלה מ-20 שנה. בארץ היה לו אח שאצלו ביקר בשנת 1953 ותמיד היתה משאלת לבו לבוא להשתקע כאן.
ב-6.1.61 הגיע המנוח ארצה כתייר והאריך את אשרת הביקור שבדרכונו פעמיים, בשמרו על מעמדו כתייר. ב-28.12.61 יצא לבראזיל על מנת לחסל את רכושו שם, אך פעולות החיסול נמשכו למעלה מן המשוער והוא נפטר בבראזיל ב-14.7.62.
כשבועיים לפני שיצא את ישראל ערך את צוואתו ואף בצוואה ציין במפורש כי "מושבו בריו-דה-ז'נירו".
לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לאשר את הצוואה ולמנות מנהל עזבון יחיד והמערער התנגד לאישור הצוואה ולמינוי מנהל עזבון יחיד בהסתמכו על החוק של ברזיל השומר ליורשים על פי דין את מחצית העזבון על אף כל צוואה, השאלה העיקרית שהתעוררה היתה בעיית הדומיסיל של המנוח, וביהמ"ש המחוזי קבע כי למנוח היה דומיסיל בישראל ואישר את הצוואה. על קביעה זו ועל מינוי מנהל העזבון הוגש הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המנוח היה במותו נתין ברזיליאני (ולא מוסלמי) ועל הצוואה מצווים אנו להחיל את החוק של בראזיל שהוא החוק הלאומי של המנוח. החוק הבינלאומי הפרטי של ברזיל מפנה לחוק הדומיסיל של המנוח.
ב. כאשר המשפט הזר מפנה לחוק הדומיסיל של המנוח, האם המונח "דומיסיל" צריך להתפרש לפי התפיסה הישראלית או לפי התפיסה של המשפט הלאומי המפנה לחוק הדומיסיל? בית המשפט המחוזי פסק כי את המושג דומיסיל יש לפרש לפי תפיסתנו אנו ולא לפי התפיסה של החוק הלאומי הזר, ואילו ביהמ"ש העליון ציין כי הוא נמנע מלהביע דעה בשאלה זו כי היא אינה רלוונטית.
ג. לא היה מקום למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי למנוח היה דומיסיל בישראל, אפילו אם נפרש את המושג "דומיסיל" לפי התפיסה הישראלית. שכן המנוח בא באשרה של תייר, האריך פעמיים את האשרה כתייר, בצוואתו ציין במפורש כי "מושבו בריו-דה-ז'נירו". אכן, מדברי העדים עולה שהיה למנוח רצון עז להשתקע בארץ, אך לא הרי "הרוצה להשתקע" כהרי "המשתקע". היה כאן רצון להשתקע אך לא רצון לאלתר.
לפיכך יש להחיל על המקרה את החוק הברזיליאני השומר ליורש על פי דין מחצית העזבון.
ד. האינטרס של מנהל העזבון כמנהל הוא האינטרס של המשיב. צירופו או אי צירופו של מנהל העזבון כמשיב אינו אלא דבר פורמלי גרידא, שבגללו אין מקום להכשיל את הערעור.
הערעור נתקבל, המערער יקבל את מחצית העזבון ולנהול העזבון צורפו מנהלים נוספים
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. 1.9.66).
ע.פ. 331/66 - משה בן דוד כהן נגד מדינת ישראל
*תקיפת שוטר - חומרת העונש
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי תל אביב בתיק ע.פ. 209/66)
העובדות:
ביום 31.1.65, זמן לא רב לאחר שהמערער שוחרר מבית הכלא, העליב מפקח משטרה בשעת מילוי תפקידו וירק לו בפניו.
המערער הורשע בעבר בשל 13 עבירות תקיפה, קטטה במקום צבורי וכו' וגם לאחר המקרה הנדון בתיק זה חזר והעליב עובד צבור בשעת מילוי תפקידו.
המערער הורשע ע"י שופט השלום, שהתרשם מטיעון הסניגוריה שהמערער כבר נגאל מדרך הפשע, ולא גזר עליו עונש של מאסר בפועל.
ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור היועהמ"ש וגזר על המערער 6 חדשי מאסר נוסף לעונש של 6 חדשים מאסר על תנאי וקנס בסך -.150 ל"י שגזר שופט השלום.
השופט זוסמן:
השיקול של סיוע לנאשם להשתקם אינו השיקול היחידי, בית המשפט חייב להביא בחשבון גם את הצורך להגן על עובד צבור בשעת מלוי תפקידו. יריקה בפני השוטר,
היתה, מעשה משפיל לעיני הצבור, המבטא את יחס המערער, יחס של זלזול בשלטון ובסדר. זאת, יחד עם עובדת עברו של הנאשם והעובדה שחזר וביצע תקיפה נוספת מחייבים לדחות את הערעור.
השופט ויתקון:
אין כל ספק שבענין כגון דא עדיף השקול הצבורי על השקול האינדבידואלי. הערעור נדחה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 1.9.66).
ע.א. 211/66 - אברהים איוב נגד סעיד בן נומר זריק ואח'
*הסתמכות בדין אזרחי על חומר מתיק פלילי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 466/65)
החלטה:
שגה השופט, בשקלו, לצורך מתן פסק דינו, את פסק הדין שניתן במשפט פלילי ואת חומר הדין באותו תיק, חוץ מעדויות הנתבעים שנגבו במשטרה.
פסה"ד של השופט המחוזי בוטל והדין הוחזר אליו על מנת שיחזור וישקול את חומר העדויות שנגבו על ידו הוא במהלך הדיון, וכן את העדויות של הנתבעים שנגבו במשטרה, ושעל יסודן הוגש התיק הפלילי. על פי חומר זה, וחומר זה בלבד, יחרוץ ביהמ"ש המחוזי את הדין לאחר שישמע את טענות הצדדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. 5.9.66).
ע.א. 478/65 - יחיאל ושרה בורלה ואח' נגד החברה הא"י לבנין וקבלנות בע"מ ואח'
*התנהגות שיש בה ויתור על זכות חוזית
* טענה שלא נטענה בכתב הגנה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 141/59)
העובדות :
המערערים, 15 במספר, הינם בעלי דירות בבית משותף שנבנה ע"י המשיבים. המריבה נסובה על ששה מוסכים שבבית אשר לפי החוזה בין הצדדים הם שייכים למערערים, אולם תביעת המערערים לבעלות על המוסכים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שפסק כי משראו המערערים במשך שנים את המשיבים משתמשים במוסכים ונוהגים בהם דרך בעלים ועושים בהם כבתוך שלהם ולא מיחו בידם, רואים שתיקתם כהסכמה וכויתור וכהזנחת כל תביעה שאולי היתה להם על המוסכים.
החלטה (השופט כהן):
א. ההגנה של ויתור מצד המערערים לא נטענה אמנם בכתב ההגנה אולם "המערערים עצמם ניהלו משפט זה, מראשית פרשת ראיותיהם, כאילו שאלת הויתור היתה אחת השאלות החשובות, אם לא החשובה ביותר שעמדו להכרעה ואין ספק שהיה זה מקרה מובהק של "שינוי חזית", ובדין הושתקו המערערים מלחזור ולשנותה".
ב. השאלה אם אמנם התנהגו המערערים כך שאפשר היה לראות בהתנהגותם משום הזנחת תביעתם ומשום "ויתור" שאלה שבעובדה היא ובימ"ש לערעורים לא יתערב בממצאים בעובדא.
ג. פירושו הנכון של החוזה שבין המערערים לבין המשיבים (המוכרים) הוא אמנם שיש להם למערערים חלק יחסי במוסכים הנדונים, אולם התנהגותם של המערערים שלא תבעו את זכויותיהם מונעת מהם לתבוע מהמשיבים את קיום התחייבויותיהם ביחס למוסכים.
ד. ויתור יכול שישמש בידי נתבע עילת הגנה מפני תביעה לקיום התחייבות חוזית, גם אם לא ניתנה עבור הויתור כל תמורה שהיא, וגם אם לא שינה הנתבע את מצבו לרעה על יסוד הויתור. (אלא ששאלה זו אינה צריכה להתעורר במקרה דנא שבו המשיבים שינו מצבם לרעה).
ה. הפרת החוזה ע"י המשיבים בכך שלא סיפקו למערערים מוסכים אינו מזכה את המערערים בפיצויים שנקבעו והוקצבו בחוזה מראש, שכן כאשר הגיעה לידיעת המערערים עובדת ההפרה של החוזה עוד בשנת 1950 לא עמדו על זכותם ולא תבעו לא פיצויים ולא סעד אחר.
עם הפרת החוזה היתה "שעת הברירה" בידי המערערים לתבוע סעד המגיע להם כחוק או להתעלם ולתת לחוזה להמשיך ולהשאר בתקפו. כאשר נתנו לחוזה להמשיך, התוצאה היא "שאם בשלב מאוחר יותר שוחרר אחד מהצדדים לחוזה מלמלא את התחייבויותיו, הרי העובדה שאותר צד הפר את החוזה בשלב מוקדם יותר, לא יהיה בה כדי להשפיע על מצבו".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי.)
ע.א. 273/66 - בטון אבן בע"מ נגד ראש העיר תל אביב ואח'
*חיובה של חברה-בת במס עסקים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ת"א בתיק ע.ש. 63/66)
העובדות :
החברה "החופר ישראל (1963) בע"מ" הקימה חברת בת בשם "בטון אבן בע"מ" (החברה המערערת), והחברה-האם העבירה למערערת ציוד מכני בשווי מליון ורבע לירות. המערערת עסקה בהשכרת הציוד המכני לחברה האם ולחברה שלובה אחרת שבבעלות החברה-האם.
הקמת החברה המערערת והעברת הרכוש על שמה היתה במטרה שזו תוכל לערוב לחברה האם בקבלת אשראי בנקאי.
על המערערת הוטל מס עסקים מכסימלי ועל כך היא מערערת.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. הבעיה שלפנינו היא בעיית פיצול האישיות המשפטית והפיצול מתבטא בתשלום מסי עסק כפולים.
טענת המערערת כי מכיון שהרכוש הועבר לה לשם השגת אשראי, הרי זו העברה פורמלית המשאירה למעשה את הרכוש בידי בעליו הקודמים ועל כן אין לחייבה במס עסקים - אפסותה מוכחת מתוכה, שהרי אם הרכוש לא יועבר בבעלות גמורה לידי החברה-הבת, שום בנק לא יקבל אותה כערבה לחובותיה של החברה-האם.
ב. בדו"ח הכספי של המערערת צויינו הכנסות מדמי שכירות שהיא מקבלת מהחברה- האם והחברה השלובה, והרי שההכנסות משכירות אינן "רישום" גרידא הבא במקום תשלום של ממש ובצדק חוייבה המערערת בתשלום מס עסקים בהתאם לפריט המתייחס ל"ציוד מכני - החכרת מכונות". (המלה החכרה לגבי מכונות היא שם נרדף להשכרה).
ג. בתשובת המערערת לסכומי המשיבה הועלתה טענה חדשה שלא נערכה כל שומה ואין יסוד לגובה המס - הטענה לא נטענה בכתב הערעור וביהמ"ש פטור מלדון בה.
הערעור נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר, 1.9.66).
ע.א. 101/66 - "מושבי הצפון" אגודה חקלאית מרכזית שתופית בע"מ נגד "יצהר" חרושת שמנים בע"מ
*זכותו של חייב לקזז חוב
* התנהגות היוצרת הנחה של הסכם מכללא
* הכחשה סתמית בכתב הגנה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת. א. 819/64)
העובדות:
המשיבה תבעה מן המערערת סכום יתרת מחיר סחורות (כוספא) שמכרה וסיפקה לה בחדשים מרץ-אפריל 1963 ומחיר שקים שמכרה וסיפקה לה בספטמבר 1962.
המערערת טענה שהיתה זכאית לקזז חוב זה כנגד חוב באותו הסכום שהמשיבה נשארה חייבת לה מעיסקה קודמת שבוצעה בדצמבר 1962.
טענת המערערת נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי העסקה הקודמת (מדצמבר 1962) לא נעשתה במישרין בין שני בעלי דין אלה, כי אם בשני חוזים נפרדים זה מזה עם סוחר תבואה שקנה מהמשיבה ומכר למערערת, וזה לא היה סוכן של אחד הצדדים אלא "סוחר עצמאי".
החלטה (השופט כהן) :
א. השאלה אם העסקה הקודמת נעשתה בין שני הצדדים במישרין או לאו אינה צריכה להתעורר. גם אם נעשתה בין שני בעלי הדין דנא, עדיין דין הוא שהמערערת תטען ותוכיח תחילה את זכותה לקזז חוב מעסקה קודמת כנגד חוב מעיסקה מאוחרת. לא מצינו בכתב הגנתה של המערערת טענה מפורשת שזכאית היא לקזז "זכות ותביעה משלה כנגד תביעתה" של המשיבה (כאמור בתקנה 59 לתקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג-1963), וממילא לא מצינו בו לא זכר ולא רמז לטיב העילה אשר ממנה נובעת זכות קיזוז שכזאת.
ב. הצהרתה של המערערת כי בעסקה האחרונה זיכתה את המשיבה בסכום החיוב של העיסקה הקודמת, מהווה זיכוי חד צדדי שאינו מחייב את המשיבה אלא אם כן עומדת לה למערערת זכות הקיזוז אם על פי דין, ואם על פי הסכם מפורש או מכללא.
ג. קביעת סעיף 1775 של המג'לה כי מי שהיה חייב כמה חובות ושילם סכום לבעל חובו הרי הוא נאמן על דיבורו באיזה חוב זקף את תשלומו, אמור בחובות אחדים של חייב אחד לנושה אחד, אבל אין הוא מקנה לחייב את זכות הקיזוז, כשהוא אינה חב אלא חוב אחד בלבד, ואילו לגבי החוב השני אין הוא חייב אלא בעל חוב.
ד. העובדה שבמקרה קודם הכירה המשיבה בקיזוז מעין זה שהמערערת טוענת לו בערעור דנא, עדיין אינה מהווה הסכם מכללא שהמערערת תהיה זכאית גם להבא לנהוג קיזוז כגון זה. אילו פעלה המערערת בדרך זו בשורה רצופה וממושכת של עיסקאות אז היו פני הרברים שונים.
ה. משלא הוכיחה המערערת שעומדת לה עילה חוקית לתבוע זכות הקיזוז, הגנתה שהיא "זיכתה" את המשיבה בחשבון קודם אינה הגנה. המערערת יכלה להגיש תביעה נגדית על החוב של המשיבה ועדין פתוחה הדרך לפניה להגיש תביעה נפרדת.
ו. ביחס לחיוב המערערת עבור עיסקה של מכירת שקים, אין טענת המערערת שמכירה זו לא הוכחה כדבעי יכולה להתקבל. הגנתה של המערערת מפני חיוב זה אינה אלא הכחשה סתמית וכללית ובהכחשה כזאת לא יצאה המערערת ידי חובתה.
השופט לנדוי:
חשבון הסחורות שקנתה המערערת אצל המשיבה התנהל בצורת חשבון עובר ושב. לפיכך אף אינה חולקת המשיבה על כך כי אילו נעשתה העסקה הקודמת בין שני בעלי הדין באופן ישיר היתה המערערת רשאית לקזז את חובה מנגד סכום התביעה. משום כך מוסיפה השאלה בערעור זה להיות רק אחת אם אמנם נעשתה העיסקה הקודמת בין בעלי הדין. זוהי שאלת עובדה וביהמ"ש המחוזי שניתח את הראיות קבע כי העיסקא הקודמת לא נעשתה בין בעלי הדין ועל כן לא יכלה המערערת לקזז את חובה כנגד החיוב מהעיסקה הקודמת, (מכיון שכך גם אין סעיף 1775 ענין לכאן).
הערעור נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. 2.9.66).
ע"א 536/65 - יעקב כץ נגד חברת קציף בע"מ
*אחריות ברשלנות לפי סעיף 50 לפקודת הנזיקין
* חובת מעביד כלפי עובד לשיטת עבודה בטוחה
* היחסים בין חברה לבין מנהלה שנפגע
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 509/64)
.
העובדות:
המשיבה הינה חברה העוסקת בעבודות אינסטלציה סניטרית והמערער הוא אחד מבין ארבעת בעלי החברה ומנהליה.
המערער נפצע בתאונת עבודה בעת פריקת צנורות ותבע פיצויים מהמשיבה בטענה כי המשיבה היתה מעבידתו ושהפרה כלפיו חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה.
לחילופין תבע מהחברה המשיבה פיצויים כאחראית באחריות שילוחית לפועל שהיה עובד של החברה ועזר לו בפריקת הצנורות ושלדבריו התרשל בעבודתו.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי אפילו היו יחסי עובד ומעביד בין המערער למשיבה, אין המערער זכאי לפיצויים כי הוא התנהג בצורה בלתי זהירה בעבודתו, ואין לתלות את הקולר בשיטת העבודה שהיתה בטוחה דיה.
החלטה (השופט קיסטר):
א. הפועל שעבד עם המערער לא נהג ברשלנות. (אילו נהג הפועל ברשלנות היתה המשיבה חייבת באחריות שילוחית לנזקיו של המערער אפילו לא נושאת היא באחריות ישירה כלפיו).
ב. אחריות ברשלנות לפי סעיף 50 לפקודת הנזיקין היא רק כשהמזיק חב חובת זהירות כלפי הנפגע, ובחוזה עבודה בין עובד ומעביד רואים תנאי מכללא המחייב את המעביד לנקוט בשיטת עבודה בטוחה שהעובד לא יועמד בסכנה מיותרת, והשאלה היא אם היה קיים היחס של עובד ומעביד בין שני הצדדים במקרה דנא.
ג. סעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע מתי אדם אחראי לפעולות עובד שלו - אינו ענין לכאן.
ד. בתפקיד מנהל חברה בלבד אין לראות בדרך כלל תפקיד של עובד של החברה למרות שהוא מקבל משכורת. אפס, מנהל חברה יכול להתקשר בחוזה עבודה עם החברה ואז ימלא תפקיד כפול של נציג החברה הפועל בשמה ועובד החברה אשר לו זכויות וחובות כלפי מעבידו, וגם תקנות החברה יכולות לקבוע זאת. (אף אם מדובר במנהל יחיד של חברה).
במקרה דנא לא היה כל חוזה עבודה בין המערער למשיבה ואין בתקנות כל הוראה בדבר העסקתם של מנהלי החברה כעובדים. העובדה שהמנהלים עבדו עבודת כפיים אינה משנה את התמונה.
ה. חברה חבה חובת זהירות כמו כל אדם. כל מקרה יש לבדוק לגופו אם קיימת חובת זהירות כלפי הניזוק. אולם רשלנות החברה מתבטאת ברשלנות האורגנים שלה או נציגיה, היינו מנהליה, ומוזר היה לחייב את החברה לשלם לאותם אורגנים או נציגים שהתרשלו עבור נזקים שגרמו לעצמם שעה שפעלו כמנהלים.
במצב החוקי השורר כיום אין החברה, או השותפות, או הנאמנות, חייבים לפצות את המנהלים הנפגעים בעת מילוי תפקידם.
ו. יש לדחות את הערעור גם אם שיטת העבודה היתה לקויה, אך הוברר גם ששיטת העבודה לא היתה לקויה וממילא אין החברה אחראית לנזקי המערער.
השופט הלוי:
יש לדחות את הערעור מטעמיו של ביהמ"ש המחוזי, היינו ששיטת העבודה לא היתה לקויה ולא הוכחה רשלנותו של הפועל שעזר למערער בעבודתו.
אין צורך לחוות דעה בשאלה אם היחס בין המערער והמשיבה היה יחס של עובד ומעבידה. שאלה זו יש להשאיר בצריך עיון.
השופט לנדוי:
הסכים לפס"ד של השופט קיסטר.
הערעור נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר לא רק כלפי עובד)
ע.פ. 42/66 - יעקב מרדכי נעמן (ליברמן) נגד היועהמ"ש לממשלה
*עדותו של מעורב בדבר עבירה להבדיל מעדותו של שותף לעבירה
* "מעשה דומה" כסיוע
* הכשלת עבריין ע"י "סוכן מדיח"
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד וגז"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 855/65)
העובדות:
המערער הואשם בשתי עבירות של הפצת דולרים מזויפים של ארה"ב. הראשונה בהפצת 10 אלפים דולר והשניה 15 אלף דולרים.
העד העיקרי היה אחד אריה פרסמן. בעיסקת העבירה הראשונה קנה את הדולרים בתיווכו של אחד בשם חיבש וחזר ומכר אותם לאנשים אחרים. פרסמן נתפס ע"י המשטרה והבטיח לשתף עמם פעולה. במקרה השני אמנם שיתף פעולה עם המשטרה, קבל ממנה 1000 ל"י ופנה למערער בהצעה לקחת ממנו 15000 דולרים מזויפים הוא שילם למערער 1000 ל"י על החשבון וזה מסר לידידתו את הדולרים והורה לה לחכות בבית קפה עד לשובו עם מישהו לקחתם. תוך כדי כך נעצרו השלושה ע"י המשטרה, שעקבה אחריהם, כשהדולרים נמצאים ברשות הידידה.
באשר לעבירה הראשונה גילה ביהמ"ש המחוזי את המערער בקבעו שפרסמן היה שותף לדבר עבירה ועדותו צריכה סיוע ,("הסיוע" של עדות חיבש אינו יכול לסייע באשר אף הוא היה שותף לדבר עבירה).
ביחס לעבירה השניה מצא ביהמ"ש את הסיוע הדרוש - הרשיע את המערער ודן אותו ל-5 שנות מאסר.
המערער ערער על ההרשעה ועל העונש והיועהמ"ש ערער על הזיכוי מן העבירה הראשונה.
החלטה (השופט לנדוי):
א. עדותו של מעורב בדבר עבירה, להבדיל משותף לעבירה, אינה טעונה סיוע במובן הטכני, אלא די בדבר מה נוסף בראיות כדי לתמוך בעדותו. די בעדותו של שותף לעבירה כדי לתמוך בעדות של "מעורב", בעוד שעדותו של שותף לעבירה אינה יכולה לסייע לעדותו של שותף אחר לעבירה.
ב. אין לומר שפרסמן היה רק מעורב בדבר עבירה. הכלל הוא שכל מי שנטל חלק ממשי בעיסקה נשוא העבירה, בה הואשם הנאשם, יש לראותו כשותף לעבירת הנאשם לצורך דיני הסיוע ולא כמעורב בדבר עבירה.
הגורם המכריע הוא שהשתתפותם של שני הצדדים הינה חלק אינטגרלי של העיסקה שבלעדי אחד מהם אין העסקה יכולה להתקיים.
יוצאים מכלל זה המקרים שבהם יסודות העבירה נותנים מקום לסברה שהנאשם והעד לא פעלו יחדיו כשוה עם שוה, אלא העד עמד במצב של תלות אישית או כלכלית כלפי הנאשם, במקרים כאלה השותפות בין הנאשם ובין העד איננה "שותפות אמת" כלל. במקרה דנן ידע פרסמן שהדולרים הם מזויפים, נטל חלק חיוני בפשע ההפצה שיוחס למערער ואיפשר למערער את ביצוע העבירה, כאן יש מקום רב לאותו חשש שהביא לקביעת הצורך בעדות מסייעת לעדותו של שותף לעבירה, דהיינו החשש שכדי להציל את עורו ולגולל את האשמה מעליו יעליל העד עלילת שוא על הנאשם.
ג. בעובדה שהמערער ביצע "מעשה דומה" לעבירה הראשונה כשביצע את העבירה השניה שבגינה הורשע - אין לראות סיוע לעדות פרסמן.
אין מוקדם ומאוחר ב"מעשים דומים" ו"מעשה דומה" מאוחר יכול לסייע לראיותבעבירה שבוצעה לפני "המעשה הדומה". זאת ביחס לקבילותה של הראיה.
באשר למשקלה של הראיה של "מעשה דומה" מאוחר יכול לסייע להיות כה טיפוסי בדמיונו למעשה העבירה שיהיה בו כח שכנוע ראייתי ניכר ומצד שני גם מספר ניכר של "מעשים דומים" אין בהם ערך ראייתי של ממש אם אין בהם אלא דמיון כללי בלבד ללא קוים אופיינים מיוחדים. במקרה דנא המדובר במקרה דומה אחד ויחיד ואף אין לגלות קוי דמיון מיוחדים בפרטי שתי העסקות. על כן אין זאת ראיה מסייעת של ממש.
ד. בהתחשב בהגדרה הרחבה של המונח "הפצה" לפי סעיף 5 לפקודת החוק הפלילי הכוללת גם נסיון להשתמש או לעסוק בחפץ הנדון - אין לקבל את טענת המערער שלא היתה "הפצה" בעבירה השניה שבה הורשע. הדברים הגיעו עד לדרגת נסיון "לעסוק בדולרים" שעה שהשוטרים התערבו ומנעו את סיום העיסקה.
ה. הכשלת עברין ע"י "סוכן מדיח" של המשטרה אינה מוחקת את עבירה. בתי המשפט שלנו לא אימצו את הלכת "הפח היקוש" הקיצונית הנוהגת בארה"ב.
ו. בקביעת העונש לגבי עבריין שהוכשל ע"י סוכן מדיח יש להבדיל בין פעולה יזומה ע"י המשטרה ובין השתתפותו של סוכן משטרתי בעבירה שהיתה נעברת גם בלאו הכי. אין לראות פסול בכך שבמילוי חובתה למנוע פשעים שמה המשטרה מלכודת כדי לסתום את מקור הרע. המשטרה לא יזמה את בצוע העבירה אלא עשתה את חובתה לקדם את פני הרעה.
עונש המאסר של 5 שנים נראה קל בעבירה החמורה הפוגעת קשות במשק המדינה.
הערעורים נדחו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. 7.9.66).
ע"פ 169/66 - חסן חסין סלימן וסעיד חסין סלימן נגד היוהמ"ש לממשלה
*מהימנותו של עד
* סיוע לעדות שותף לעבירה
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 127/65)
העובדות :
במוצ"ש 28.11.64 בא אדם לכפר יפיע שליד נצרת ירה מטח יריות לתוך צריף ופגע בנערה שמתה מיד ובאביה שנפטר לאחר 3 שבועות. כחשודים ברצח נעצרו המערערים שאחיהם נהרג חצי שנה לפני כן ע"י בן משפחת הקרבנות.
המערער הראשון מסר שורה של הודאות ברצח שנתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון דחה על כן את הערעור של המערער הראשון.
המערער השני הואשם לפי סעיף 23 (ג) לפח"פ כמסייע שאינו נוכח במעמד העבירה בכך שהשיג את הנשק לאחיו לצורך ביצוע הרצח והורשע אף הוא ברצח.
הנשק ששימש לרצח נקנה מאפסנאי של מחנה צבאי והעד העיקרי לרכישת הנשק ע"י המערער השני היה רב סמל במחנה זה המכונה "רפי", בנוסף לעדויות האפסנאי ועדים אחרים.
הערעור נסב בעיקר על מהימנות העדים ומידת הסיוע שנמצאה לעדותו של "רפי" שאף הוא ידע את מטרת קניית הנשק ושעל כן הפך לשותף לעבירה לפי סעיף 23 (ג) הנ"ל.
החלטה (השופט ב. כהן):
א. לא קיים כלל שלצורך תמיכה במהימנותו של עד, לא די באישור אמיתותן של חלק העובדות שעליהן הוא מעיד.
במקרה דנא היתה "קנאת גברים" בין העד רפי לבין המערער השני, ששניהם נהנו מחסדיה של פלונית. לנוכח סכנת הפיתוי להעליל על המערער השני מצד "רפי", הקיימת להלכה בעצם יחסי האישות המשולשים, לא די להסתפק בתמיכת עובדות השייכות לחלק מן העדות כדי להאמין לחלק השני של העדות הנוגע ישירות להרשעת והמערער השני.
ב. העד "רפי" היה שותף לעבירה ועדותי צריכה סיוע. יש וגם בלי הסיוע כבר שוכנע ביהמ"ש במהימנות העד והוא מחפש את הסיוע רק כדי לצאת ידי כפיית הדין שאינו מוכן לסמוך על שיקול דעתו של ביהמ"ש, אך כאן חיפש ביהמ"ש המחוזי סיוע גם לצורך שכנועו הפנימי שלו עצמו.
ג. אפשר מבחינת הדין לראות כ"סיוע" את עדויותיהם של שני עדים שאחד מהם ניסה לקנות עבור המערער השני אקדח והשני הוציא ממנו כספים בטענות שוא שהוא מוכן
לקנות עבורו אקדח. שתי עבירות אלו שונות לגמרי מן העבירות שבהן הורשע המערער ואין הם כשותפים לעבירה. (שני עדים אלה - לאחד היה עבר של רוצח והשני רמאי).
ד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהסתמכו על הסיוע האמור בפסקה ג' דלעיל וסיוע נוסף אחר. ביהמ"ש העליון ביטל את ראיות הסיוע הנוסף וקבע "בנסיבות אלו לא ראוי להניח שביהמ"ש המחוזי היה מסתפק בסיועם של רוצח ושל רמאי לבדם כדי להרשיע".
ערעורו של המערער הראשון נדחה. ערעורו של המערער השני התקבל והוא זוכה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, ב.כהן. 7.9.66).
ע.פ. 234/66 - עומר סלח סלמן נגד היוהמ"ש לממשלה
*ע * דחיית ערעור על חומרת עונש
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 114/65)
המערער הורשע בעבירה על סעיף 4 לפקודת הפרצדורה הפלילית (עדות) והוטל עליו עונש של 6 חדשי מאסר. הוא ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעורו נדחה.
(5.9.66).
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן.)