ע.פ. 246/66 - יוסף גוליברודה נגד היוהמ"ש לממשלה
*השמטת הכנסה במזיד מתוך כוונה להשתמט מתשלום מס * אישומים חילופיים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 557/65 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער הורשע בעבירות לפי פקודת מס הכנסה, מהן עבירות שנעברו לפני תחילת הנוסח החדש ומהן שנעברו לאחר מכן והן עבירות לפי סעיף 220 לפקודה. הוא נדון לתשלום קנס בסך 45 אלף ל"יולשלושה חדשי מאסר. הערעור נסב על ההרשעה ועל גזר הדין.
החלטה (השופט כהן):
א. באשר לטענה כי משהורשע המערער על עבירה של השמטת הכנסה שוב לא היה מקום להרשיעו בעבירה של ניהול פנקסים כוזבים כדי להשתמט מתשלום מס - משהוכחו האלמנטים המרכיבים את עבירת האישום החילופית, ההרשעה בדין יסודה, ואין היא יכולה לשמש עילה לערעור.
עם זאת הטענה היא בעלת משקל רב והיא נראית נכונה לענין מדיניותה של התביעה הכללית. הריבוי באישומים חילופיים בשל מעשה עבירה אחד מביך את הנאשם ללא טעם וללא צורך, ועלול להאריך ולסבך את המשפט. יש להימנע מריבוי אישומים חילופיים ולנקוט בהם רק במקרים אשר בהם קיים ספק בעיני התביעה הכללית אם אמנם נעברה - או אם יש לאל ידה להוכיח שנעברה - העבירה העיקרית.
ב. מעשה העבירה שבגינה הורשע המערער לפי סעיף 220 הנ"ל היה השמטת הכנסה של מכירת דירה לאחד בשם אורנשטיין. אין חולקין על כך שאמנם "שכח" המערער לציין את הכנסתו ממכירת דירה זו בשנת המס הנדונה, אולם לאחר הגשת הדו"ח כתב המערער לפקיד השומה והודיעו על "שכחה" זו. טוען המערער כי הוא הודיע על השמטה זו לפני שנחקר על כך, והרי שההשמטה לא נעשתה במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס כאמור בסעיף 220 הנ"ל, ולא זו בלבד, אלא אף היתה לה להשמטה זו "הצדק סביר" כאמור בסעיף 217 לפקודה הנ"ל. לעומת זאת טען היוהמ"ש כי המערער הודיע על השכחה רק לאחר שנודע לו כי מתנהלת נגדו חקירה ואין לומר כי ההשמטה לא נעשתה במזיד מתוך כוונה להשתמט מתשלום מס.
מתוך חומר הראיות עולה כי יש ספק, מה קדם למה, ויתכן שאמנם הודיע המערער על השמטת ההכנסה לפני שנפתחה נגדו חקירה, ביהמ"ש המחוזי סבר כי מטרת המערער היתה להודיע על ההכנסה בשנת מס מאוחרת לצורך תשלום נמוך יותר של מס, ורק לאחר שנודע לו כי חושדים בו מיהר ותיקן את הדו"ח, והרשיעו בעבירה על סעיף 220, כי דיים לזדון ולכוונת ההתחמקות שיתיחסו לשנת מס פלונית בלבד אף אם היתה קיימת כוונה להצהיר על ההכנסה בשנת מס אחרת. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. לא היתה כל ראיה כי התכוון המערער להצהיר על הכנסה זו בשנת מס אחרת, ואם לא היתה ראיה לכוונה מעין זו הרי נשאר בעינו הספק שהביא את ביהמ"ש המחוזי למסקנה שלא התכוון המערער להעלים בכלל את ההכנסה ולא להצהיר עליה. מכיון שכך אין להשאיר את ההרשעה לפי סעיף 220, הדורש כוונה להשתמט מתשלום מס.
לעומת זאת אין לגלות בהשמטת ההכנסה בשנת המס הנדונה כל הצדק סביר. נכון שהוכחת העדר הצדק סביר מוטלת על התביעה, אך היו ראיות למכביר המונעות את טענת ההצדק הסביר. לגבי קבלן שעיקר עיסוקו מכירת דירות, ואשר מספר הדירות שבנה אינו רב ביותר, אין להצדיק השמטת מכירתה של אחת הדירות מהדו"ח בטענת טעות סתם. לפיכך יש לבטל את ההרשעה לפי סעיף 220 ולהעמידה על הרשעה לפי סעיף 217.
מכיוון שהמערער נהנה מן הספק ביחס לכוונתו הפלילית יש להקל בענשו ולהוריד את הקנס הכספי מ- 45 אלף ל"י ל- 25 אלף ל"י.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אדרת למערער, עו"ד רובין למשיב. 22.11.66)
ע.א. 216/66 - עירית ת"א יפו נגד חג' מחמד אבו דאיה
*בעית התישנות תביעה לפיצויים בשל הפקעת מקרקעין * חקירת מצהיר על תצהירו
(ערעורו על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 974/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב היה בעל זכות מכירה לזמן ארוך בשטח של חלקה מסוימת וזו נרשמה במשרד ספרי האחוזה. בשנת 1950 הופקעה החלקה האמורה ע"י המערערת ופורסמה הודעה כי הזכאים לפיצויים יפנו לעיריה. ההודעה על ההפקעה וההודעות האחרות הנוגעות להפקעה פורסמו בילקוט הפרסומים. המשיב לא ידע על ההפקעה ולא נשלחו לו הודעות ומשנודע לו על ההפקעה בשנת 1966, לאחר שעברו 15 שנה מיום ההפקעה, פנה לביהמ"ש בבקשה להעריך את הפיצויים המגיעים לו עקב ההפקעה. המערערת טענה טענת התישנות לדרישת הפיצויים מאחר שתובענה, אף לפי תקופת ההתישנות שחלה לפני שנכנס לתקפו חוק ההתישנות תשי"ח-1958, מתישנת אחרי 15 שנה ותקופה זו עברה כבר. טענת ההתישנות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי לדחיית טענת ההתישנות באשר הבקשה להערכת פיצויים הינה בבחינת "תובענה במקרקעין" ובהתאם לנתונים חלה כאן התישנות מקרקעין של 25 שנה (החלקה נרשמה על שם המערערת בספרי האחוזה לאחר סדור זכות קנין) - אין לקבל. אין ספק כי בקשה להערכת הפיצויים המוגשת ע"י אדם בגין זכויותיו בנכס מסוג מקרקעין היא תובענה, אך אין היא תובענה במקרקעין. ביסודה הבקשה היא לתשלום חוב המגיע למבקש תמורת ההפקעה.
ב. נימוקו האחר של ביהמ"ש המחוזי לדחיית טענת ההתישנות היה כי סעיף 8 לחוק ההתישנות חל במקרה דנן שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. ביהמ"ש הסתמך על תצהיר המשיב, אך לא אפשר למערערת לחקור את המשיב על תצהירו. תחילה קיבל ביהמ"ש החלטה המונעת חקירת המשיב על תצהירו ולאחר מכן הפעיל את סעיף 8 הנ"ל על יסוד התצהיר. על ההחלטה השניה נתן רשות ערעור. ספק אם בשלב זה רשאית המערערת להתקיף את החלטתו הראשונה של ביהמ"ש שלא לאפשר חקירה על התצהיר. ההחלטה הראשונה היא "החלטה אחרת" שיש לקבל רשות ערעור עליה. אולם אין לדעת אם הרשות לערער על ההחלטה השניה שגם היא "החלטה אחרת" אינה כוללת רשות לערער על ההחלטה הראשונה. שהרי שתי ההחלטות ניתנו בהבדל זמן קצר. אמנם הכרחי כי מקום שביהמ"ש נותן רשות ערעור על "החלטה אחרת" תינתן הרשות בגוף ההחלטה או בתכוף לשימוע ההחלטה, אולם במקרה דנא לא טען ב"כ המשיב נגד זכותה של המערערת לתקוף את ההחלטה הראשונה, אלא רק השיב לטענתה בענין זה לגופה. כמו כן מכיון ששתי ההחלטות קשורות זו בזו וניתנו בזו אחר זו אין זה מן הנמנע כי הצדדים והשופט גם יחד הבינו כי הרשות לערער מתייחסת לשתי ההחלטות.
ג. השופט שגה כאשר לא איפשר למערערת לחקור את המשיב על תצהירו. פרט למקרים יוצאים מן הכלל, אין לביהמ"ש שיקול דעת בענין זה והוא חייב לאפשר חקירת מצהיר על תצהירו. במקרה דנא התכוונו לחקור את המצהיר על שאלות הרלוונטיות לטענת המשיב בדבר הפסקת מירוץ ההתישנות מכח סעיף 8 לחוק.
ד. חרף המסקנה כי חייב היה ביהמ"ש לאפשר חקירת המצהיר על תצהירו כדי לשלול את הסתמכותו של המשיב על סעיף 8 - אין להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לחקור את המצהיר, שכן גם אם נתעלם מסעיף 8 הנ"ל לא תוכל טענת ההתישנות לעמוד ודינו של הערעור להידחות.
ה. הסעיף 1660 של המג'לה שקבע את ההתישנות לפני שנכנס לתקפו חוק ההתישנות תשי"ח, אינו חל על תביעה בגין הפקעת מקרקעין. למסקנה זו אפשר להגיע מתוך פירוש מלות הסייג שבסעיף הנ"ל שההתישנות לא תחול על תביעות "הנוגעות לכלל הצבור" וזאת יש לפרש הן לתביעות של כלל הצבור מהפרט והן לתביעות הפרט מכלל הצבור. לפיכך לא תחול התישנות הקבועה בסעיף הנ"ל של המג'לה על תביעת פיצויים מרשות צבורית בגין הפקעת מקרקעין שנעשתה לטובת כלל הצבור, אך גם בלי להיתלות במלות הסייג דלעיל הרי אפיו המיוחד של מוסד ההפקעה והחשיבות היתרה שיוחסה בכל המקומות לזכות הפיצויים בשל הפקעה - כל זה שולל את האפשרות שתובענה למימוש הזכות עמדה לנגד עיני חכמי המג'לה בשעה שקבעו את הוראת ההתישנות הנזכרת בסעיף 1660 הנ"ל. (הנשיא אגרנט סוקר על פני עשרות עמודים את מוסד ההפקעה וזכות הפיצויים בגין ההפקעה במערכות השיפוט השונות ובאסכולות משפטיות שונות).
ו. בהנחה שסעיף 5 (1) לחוק ההתישנות תשי"ח חל גם על תובענה לפיצויים, המוגשת בהליכי הפקעה, האם מן הדין להחילו על תובענה כזאת, אשר הזכות להגישה נתגבשה טרם שנכנס החוק האמור לתקפו? התשובה לשאלה זו היא שלילית, בהתאם לחוק, כל תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של החוק יחולו עליה הוראות החוק החדש אולם בכל המקרים האמורים "לא תקצר תקופת ההתישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה". מכיון שבתובענה מעין זו לא היתה התישנות כלל, כאמור, והתובענה התגבשה לפני תחילת החוק החדש הרי כבר לא יחול עליה התישנות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד גור למערערת, עו"ד מיכאלי למשיב. 16.11.66).
ע.א. 174/66 - ג'ק סמית נגד אריה רוטר ואח'
*ביצוע תשלום בשל אי קיום התחייבות לסלול כביש * הסכם והתחייבות כתמורה הדרושה בשטר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 7/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער קנה דירה מהמשיבים וביום ההעברה במשרד ספרי האחוזה טרם נסללו הכביש והמדרכה ליד הבית. מכיון שכך ביקש המערער לעכב בידו סכום כסף כערבון שהמשיבים יבצעו את הסלילה.
המשיבים הפקידו בידי פרקליט המערער שטר ע"ס -.3000 ל"י וחתמו על הוראה בלתי חוזרת למסור את השטר למערער "אם לא נמלא אחר התחייבותנו ולא נסלול כביש ומדרכה תוך ששה חדשים מתאריך מכתבנו זה". הכביש לא נסלל תוך ששה חדשים כאמור, מאחר שהעיריה דרשה לבצע את הסלילה בעצמה ולא ביצעה אותה תוך המועד האמור. השטר נמסר למערער וזה הגיש תביעה על יסוד השטר ולחילופין על יסוד ההתחייבות הנ"ל. ביהמ"ש דחה את התביעה ומכאן הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי שאפילו המסמך הנ"ל מהוה התחייבות אין לבצעו שכן המדובר בקנס שאין התובע זכאי לגבותו - אין לקבלו, הטענה של "קנס" לא נטענה ע"י המשיבים ולפיכך לא צדק ביהמ"ש כאשר העלה אותה מיזמתו ונזקק לה. התחייבות לשלם קנס אינה בלתי חוקית, אלא מטעמים של צדק יש וביהמ"ש פטר אדם מכיבודה. אולם תנאי בלעדיו אין, שמי שחפץ בפטור מטעמי "קנס" חייב להעלות את הדבר בכתב הטענות שלו, כדי שבעל הדין יוכל להגיב ולהתגונן כראוי. יש לתת לצד שכנגד להוכיח נזקו, וכידוע כאשר מקבל ביהמ"ש טענת קנס, פוסק הוא באותו מעמד לצד שנפגע את נזקו הממשי.
ב"כ המשיבים מבקש להסתייע בכלל של "שינוי חזית" ומצביע על כך שעדים נחקרו בענין הנזק, אולם אין לומר בבטחון שהמערער הועמד ברורות בפני הצורך להתגונן מפני טענה שלא הובאה בתצהיר ההגנה.
ב. עקב חתימתם על השטר עומדים המשיבים בחזקת שקיבלו ערך בעד חתימתם. אין בחומר הראיות כדי לבסס את המסקנה שעלה בידי המשיבים לסתור חזקה זו. אכן החוזה המקורי אינו כולל התחייבות לסלול כביש ומדרכה, אולם במעמד ההעברה בספרי האחוזה נתגלתה מחלוקת בין הצדדים לגבי חבותם של המשיבים לסלול את הכביש ומחלוקת זו יושבה ע"י התחייבות המשיבים לסלול את הכביש תוך ששה חדשים ולהבטחת התחייבותם הפקידו את השטר.
ג. אין לקבל את הדעה כי המסמך הנ"ל הינו חסר ערך הואיל ואין זה אלא כתב הפקדה. משהופקד שטר, הרי תנאי ההפקדה המפורטים משקפים את ההסכם שנעשה בין הצדדים. פירוש המנתק את המסמך הנ"ל מן ההסכם שנעשה, אינו מחוייב המציאות כלל ועיקר. לשם מה כותבים שטר ומפקידים אותו עם הוראות ברורות אם לא כדי לבצע התחייבות ?
ד. המשיבים טענו כי נבצר מהם לבצע את ההתחייבות באשר העיריה קיבלה על עצמה את המלאכה ולא הסכימה שתיעשה ע"י אחרים. העיריה אמנם החלה בעבודה אך לא סיימה אותה עד תום ששת החדשים כנ"ל. אין חולק כי אמנם המשיבים עשו הכל כדי שהעיריה תבצע את העבודה תוך הזמן, אך כשלונם לעמוד בהתחייבות שקיבלו על עצמם, כלל שיש בו כדי לעורר אהדה כלפיהם, אינו יכול לפטור אותם מן ההתחייבות.
פירוש ההתחייבות שקיבלו על עצמם המשיבים הוא שערבו לביצוע העבודה ע"י העיריה תוך המועד הנקוב במסמך, ולא, ישלמו למערער סך -.3,000 ל"י.
המשיבים לא טענו כי הופטרו מחבותם עקב חוסר אפשרות לבצע את העבודה, אך גם אילו טענו זאת ספק אם טענתם היתה מתקבלת. הם ידעו שביצוע העבודה תלוי בגורם אחר, עירית חיפה, וערבו לביצועה ע"י אותו גורם, תוך מועד שנקבע, ואין בידם לנקות עצמם בנימוק שאותו גורם לא ביצע את העבודה.
המערער זכאי להיפרע הן על יסוד השטר והן על יסוד ההתחייבות שבמסמך.
השופט כהן:
הפכתי בענין הזה והפכתי בו כדי למצוא צד זכות למשיבים דנא - ולא מצאתי. על המשיבים לשלם טבין ותקילין אך באשר רשויות העיריה איחרו במקצת בסלילת הכביש הנדון. למשיבים לא היתה שליטה על לוח הזמנים של עבודת העיריה והם נדרשים לפרוע
סכום התחייבותם אף על פי שמצדם עשו כל שיכלו לעשות כדי לקיים את ההתחייבות. דא עקא שהם קיבלו על עצמם התחייבות אשר יכלו לדעת מראש כי אינה תלויה בהם כי אם בגורמים שאין להם שליטה עליהם, כקבלני בנין העומדים בחזקת מומחיות וידיעת מקצועם, אין הם יכולים להישמע בטענה שהתכוונו לסלול את הכביש בעצמם. כיון שכך אין לפרש את התחייבותם אלא כמין ערבות שקיבלו על עצמם, כי רשויות העיריה יסללו את הכביש במועד שקבעו.
עצם התחייבות זו, הקובעת את המועד האחרון לסלילת הכביש, מעידה על עצמה שהזמן הנקוב בה הוא עיקר עיקריה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 22.11.66).
ע.א. 145/66 - נ. רוטמן בע"מ נגד פקיד השומה חדרה
*בטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בהמ' 783/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
פקיד השומה חדרה שהוזמן כחוק להשיב על ערעור מס הכנסה לא התייצב בפני ביהמ"ש, הנישום נשמע במעמד צד אחד וניתן פס"ד לטובתו. פקיד השומה ביקש לבטל את פס"ד שניתן על פי צד אחד, ואחרי בירור ממושך ניאות ביהמ"ש לכך והשיב את ערעור הנישום לשמיעה. מכאן הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. בימ"ש מחוזי בשבתו לערעור על שומת מס הכנסה, כוחו עמו לבטל פס"ד שניתן על פי צד אחד. כח זה נתון בידי ביהמ"ש הן מקום שבעל דין לא הוזמן כדין והן במקום בו בעל דין הוזמן ולא הופיע. הצד השוה שבשני המקרים הוא שביהמ"ש נתן פס"ד מבלי לשמוע דברו של בעל דין. ההבדל הוא שאם בעל דין לא הוזמן כדין חייב ביהמ"ש לבטל את פסה"ד שנתן במעמד צד אחד, ואילו אם הוזמן ולא הופיע נתון הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם לבטל את פסה"ד אם לאו.
ב. אכן פקיד השומה נהג ברשלנות כשלא הופיע לערעור וסימני הרשלנות ניכרו גם מאוחר יותר כשביקש לבטל את פסה"ד ובדרך הדיון שהשמיע את בקשתו, ואולם בשל רשלנות בלבד אין ביהמ"ש חייב לדחות בקשתו של בעל הדין המבקש ביטול פס"ד, ובכגון דא אין ביהמ"ש לערעורים מתערב.
ג. אינו דומה המקרה שלפנינו למקרה שבו הושמע חלק מראיות התובע במעמד הנתבע וניתן פס"ד ולאחר מכן ביקש הנתבע ביטול פסה"ד ומבוקשו לא ניתן לו מפני שלא הצליח להראות כיצד יקעקע את יסודות התביעה. במקרה ההוא חקרו שני בעלי הדין את העדים ואף הוגשו מסמכים. ואילו כאן נגבתה עדות הנישום בהיעדר פקיד השומה ודי בכך שע"י חקירת שתי וערב יצליח לעורר בלב השופט ספק בעדותו של העד, ותפעל לטובת פקיד השומה החזקה אשר על פיה על הנישום מוטל הנטל לסתור את השומה. מכיון שכך אין לומר כי ברור מראש שגם אחרי חידוש הדיון לא יצליח המבקש את הביטול לשנות את פני הדברים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד שרף למערערת, ד"ר אלטס ומר רובין למשיב. 13.11.66).
בג"צ 380/66 - נחמן פרקש נגד היוהמ"ש לממשלה ואח'
*חישובה של תקופה שאסיר היה מחוץ לכלא כתוצאה מבריחה כריצוי עונש מאסר
(בקשה למתן צע"ת - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העותר היה שפוט למאסר ונמלט מהכלא למשך שנה ומחצה. משנעצר נדון למאסר נוסף בשל הבריחה. עתה הוא טוען כי שלטונות בתי הסהר עומדים לחשב לו את תקופת מאסרו כך שלא ינכו ממנה את התקופה של שנה ומחצה ששהה מחוץ לכתלי בית הכלא לאחר שנמלט. לטענתו יש לחשב כתקופת מאסר גם את הזמן ששהה מחוץ לכלא כשברח.
החלטה (השופט כהן):
דין הוא שאין נושאים עונש מאסר אלא במקום אשר הועד לכך כחוק. יש ואסיר מבלה מאסרו בבית חולים או בחופשה ובמקרים כאלה בא החוק וקובע מפורשות או שמקום הימצאו של האיש נחשב כבית סהר או שהתקופה שהאסיר נמצא מחוץ לבית הכלא תיחשב לחלק מתקופת מאסרו. אולם מקום שלא נקבע בחוק שתקופה אשר האסיר נמצא מחוץ לבית הכלא תיחשב לחלק מתקופת המאסר, אין מתחשבים בה לענין חישוב תקופה זו.
אין הדבר דומה לאישפוז אסיר בבית חולים שהרי האישפוז כמאסר, בא בעל כרחו של האסיר ויש בו משום שלילת חירותו, בו בזמן שהעדרו של אסיר מבית הסהר כתוצאה מבריחה, מעשה מרצון הוא, ואין לקחת תקופה זו בחשבון תקופת ריצוי עונש המאסר.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. העותר לעצמו, מר וולינסקי למשיבים. 17.11.66)
ע.א. 268/66+ 266/66 - "שן" בע"מ ואח' נגד "ספין-איס" בע"מ
*פסיקת רבית מיום הגשת התביעה כשלא נתבע בכתב התביעה * הכחשה כללית בכתב הגנה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 2936/65 וערעור נגדי - הערעור נתקבלוהערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
הנתבעת חתמה על שטרות בסך 15 אלף ל"י לטובת התובעות וביום שמיעת ההוכחות הופיע ב"כ הנתבעת (עו"ד עמיר) וביקש להשתחרר מייצוג הנתבעת ולחילופין לדחות המשפט למועד מאוחר יותר. בקשתו נדחתה וב"כ התובעות אמר "הצד שכנגד יתחיל בהוכחות". ב"כ הנתבעת השיב כי מרשו נמצא בחו"ל ועל כן אין לו עדים. מכיון שכך ניתן פס"ד לטובת התובעות ורבית על סכום זה עד יום הגשת התביעה. הנתבעת ערערה על חיובה והתובעת על אי פסיקת רבית מיום הגשת התביעה.
החלטה (השופט קיסטר):
א. טענת הנתבעת כי בסעיף 2 לכתב ההגנה הוכחש האמור בסעיף 1 לפרשת התביעה, היינו כי התובעות אוחזות בשטרי החוב ועל כן היתה חובת ההוכחה על התובעות להוכיח כי הן מחזיקות בשטרות - אינה יכולה להתקבל. ההכחשה בסעיף 2 לכתב ההגנה היתה כללית מדי בניגוד להוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ומכיון שכך חלה התקנה שכל טענת עובדה שבכתב התביעה שלא הוכחשה במפורש רואים אותה כטענה שמודים בה. אילו היה ב"כ הנתבעת קם ומסביר כי ההכחשה שבסעיף 2 לכתב ההגנה מכוונת להחזקת השטרות ע"י התובעות ועל כן על התובעות להתחיל בפרשת ההוכחות יתכן והשופט היה נעתר לו. אולם הוא לא אמר דבר כאשר ב"כ התובעות אמר כי על ההגנה להתחיל בהוכחות. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בפסקו לטובת התובעות.
ב. אמנם בכתב התביעה לא נתבקש ביהמ"ש לפסוק רבית מיום הגשת התביעה, אולם השופט היה רשאי לפסוק רבית אף אם לא פורש הדבר בכתב התביעה ומשלא עשה כן רשאי ביהמ"ש לערעורים לפסוק את הרבית אם מתוך העובדות נובע כי אכן מגיעה רבית כזו.
(עו"ד פוזוננסקי למערערות
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. תובעות), עו"ד אלמוג למשיבה. 20.11.66)
בג"צ 283/65 יוסף בן נאיף מהג'אנה נגד ועדת השחרורים
*בטול רשיון להתהלך חפשי ללא שמיעת האסיר הנוגע בדבר
(בקשה למתן צו על תנאי שנדון לגופו - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העותר שוחרר ממאסר לאחר ריצוי שני שליש מענשו על פי רשיון להתהלך חפשי. לאחר מכן נעצר כחשוד בהתפרצות וגניבה מבית דירה וניתן נגדו צו מעצר עד לגמר דינו. תוך כדי כך פנתה נציגת היוהמ"ש לועדת השחרורים והודיעה על מעצר העותר והוסיפה כי הוא הודה במשטרה בשתי העבירות שיוחסו לו. על יסוד הודעה זו בלבד ובלי שיזמינוהו להופיע בפניה החליטה הועדה להפקיע את רשיונו להתהלך חפשי. במשפטו הורשע העותר בגניבה וזוכה מאשמת התפרצות, נדון ל- 8 חדשי מאסר "החל מהיום חופף כל עונש אחר" ובתום 8 החדשים לא שחררוהו אלא המשיכו את מעצרו לסיום שארית השליש שנותר בשל עבירותיו הקודמות.
החלטה (השופט הלוי):
א. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בעבירה השניה שגזר עונש של 8 חדשים אינו מונע המשכת ריצוי ה"שליש" לאחר שנסתיימו 8 חדשי המאסר.
ב. צדק ב"כ העותר כי צו ועדת השחרורים להפקיע את הרשיון ניתן באופן בלתי חוקי ויש לבטלו משום הפרת הכלל "יישמע גם הצד השני". לא היתה כל מניעה להזמין את העותר בפני הועדה ולשמוע מה בפיו, הועדה סמכה על ההודעה שהעותר הודה במשטרה בשתי עבירות שמהן אחת עוון ואחת פשע. לאחר מכן זוכה מאשמת הפשע ואין לדעת כיצד הועדה היתה נוהגת בשיקול דעתה אילו שמעה את העותר וביחוד את הסברו שאינו אשם בפשע שיוחס לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. עו"ד לויס לעותר, עו"ד טרלו למשיבה. 24.11.66)
ע.פ. 396/66 ישראל ליברטובסקי נגד היוהמ"ש לממשלה
*הודאה באשמה ו"שבירת" ההודאה אגב טיעון מאוחר יותר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, ארליך, סגל) בע.פ. 942/65 - הערעור נדחה).
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
המערער הורשע בנסיעה במהירות העולה על זו המותרת בהתאם לתמרור שהוצב באותו קטע דרך. המערער הורשע על פי הודאתו אך תוך כדי דיון על העונש אמר "לא
הבחנתי כלל בתמרור, העצים הסתירו לי אותו". טוען עתה פרקליטו כי האמירה האחרונה לצורך העונש "שוברת" את ההודאה. טענה זו אין לקבלה. אינו דומה מקרה זה למקרים שצוטטו ע"י ב"כ המערער שבהם דברים האמירה האחרונה הורסים עד היסוד את דברי ההודאה באשמה שהשמיע הנאשם קודם לכן. במקרה דנא ניתן להבין מדברי הנאשם בכללם, שנאמרו לצורך גזר הדין, כי הוא מודה שהדרך היתה דרך עירונית, אלא שהוא לא ראה את התמרור אם כי יתכן ש"ניתן היה לראותו" כפי שאמר ב"כ התביעה, ועל כן הוא רק מבקש להמתיק בענשו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. עו"ד הררי למערער, עו"ד גדעון חסיד למשיב 20.11.66)
ע.א. 377/66 - מתתיהו גולומבך נגד רבקה לנצ'נר
*מתן רשות להתגונן בדיון דחוף
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א 1410/66 - הערעור נתקבל)
.
העובדות:
המשיבה הגישה נגד המערער תביעה בדיון דחוף לתשלום שיק ושטר בסכומים של כ- 15 אלף ל"י. המערער ביקש רשות להתגונן בטענה שהסכום כולל חלק גדול של רבית וכן כי המסמכים ניתנו על יסוד חוב קודם וכי הוסכם בינו לבין המשיבה, בשעת מתן המסמכים, לשלם את החוב בתשלומים ולא במועדים הנקובים בהם. הרשם נתן רשות להתגונן ביחס לסכום הרבית אך לא נתן רשות להתגונן על יסוד הטענה שהתביעה היא מוקדמת ושהיא נוגדת את ההסכם שהסכום לא ייפרע במועד הנקוב.
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין זה חשוב שהרשם האמין או לא האמין למערער בדבר נכונות דבריו שהיה הסכם כזה. השאלה היחידה החייבת להיות ניצבת בפני ביהמ"ש הדן בבקשת רשות להתגונן היא אם תצהירו של המבקש מגלה הגנה אפשרית, ולו גם הגנה בדוחק. אל לו לביהמ"ש בשלב מוקדם של בקשת רשות להתגונן לקבוע עמדה ביחס למהימנותו של המבקש. ההגנה על יסוד הסכם שלא לפרוע בזמן הפרעון הנקוב יכולה להכשיל את התביעה שכן מדובר כאן בצדדים קרובים.
ב. אין ממש בטענת המשיבה כי טענת המערער היתה קלוטה מן האויר ונתערערה מיניה וביה ועל כן לא היו צריכים לתת רשות להתגונן על יסודה. דין הוא שאם המבקש בהיחקרו על תצהירו משמיט את היסוד לעובדה שהוא טוען לה שאז רשאי השופט להסיק שהגנתו הינה "הגנת בדים" אולם במקרה דנא לא עורערה טענת המערער בהחקרו.
ג. טענת המערער היתה כי הסכימו שהחוב ישולם "בתשלומים ובהתאם לאפשרויות". האם אין לראות את השטר והשיק כעומדים לפרעון עם דרישה בהעדר תאריך מסוים לפרעון החוב שבגינו הם נעשו? קיימות שתי דעות בפסיקה האמריקאית, האחת היא כי במקרה כגון זה יצטרך הנפרע תמיד להוכיח כי לחייב ישנה אפשרות לשלם והשניה כי הבטחה מעין זו היא הבטחה מוחלטת לשלם תוך זמן סביר. על כל פנים לפי שתי הדעות גם יחד אין המסמכים עומדים לפרעון עם דרישה, והגנת המערער אם תוכח משמיטה את הקרקע מתחת לתביעת המשיבה לתשלום מיידי של שני המסמכים.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר 28.11.66)
=ע.פ. 368/66 - היוהמ"ש לממשלה נגד אחמד שחדה אבו סיאם ומרזוק מוסה אבו סיאם
*קולת עונש שני המשיבים הואשמו והורשעו בעבירת ריבוי נשואין. המשיב הראשון נשא לאשה את אחותו של המשיב השני ואילו המשיב השני נשא לאשה את בתו של המשיב הראשון. נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע סבר שיש להטיל על הנאשמים מאסר של שנה וקנס בסך 1500 ל"י אולם ברוב דעות הוחלט להטיל עליהם מאסר ל- 3 חדשים בלבד וקנס של 1000 ל"י ועל כך הערעור. בהחליטו לקבל את הערעור ולהעלות את המאסר לשישה חדשים בפועל (בניכוי שלושה חדשים שכבר ישבו המשיבים במאסר) ציין ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי מאז שנחקק החוק לאיסור ריבוי נישואין המטיל עונש מירבי של 5 שנות מאסר כבר עברו 7 שנים בקירוב ותקופה זו די בה כדי שגם האנשים השייכים לחוגי האוכלוסיה שהחוק מתייחס לעבירה של ריבוי נשואין, יתרשמו מהיחס החמור אשר החוק הפלילי של המדינה מתייחס לעבירה של ריבוי נשואין. שאם לא כן, תיעשה מטרת המחוקק, שקבע חמש שנות מאסר לעבירה זו, פלסתר.
=ע.פ. 338/66 - ריבלין יצחק נגד היוהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש המערער נמצא אשם בגרימת מוות בתאונת דרכים מתוך חוסר זהירות שאין בה כדי רשלנות פושעת. בימ"ש השלום התחשב ברשלנות התורמת הניכרת של רוכב הקטנוע שנהרג בתאונה וקנס את המערער בתשלום 500 ל"י ופסלו על תנאי לקבלת רשיון נהיגה במשך שנה אחת. בערעור היוהמ"ש החליט ביהמ"ש המחוזי להחליף את הפסילה על תנאי לפסילה ממש של שנה בלי לשנות את שארית גזר הדין. על כך הערעור לביהמ"ש העליון, בטענה כי פרנסת המערער על הנהיגה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש (מפי השופט הלוי) כי החוק קובע פסילה מנימלית של שלוש שנים בעבירה הנדונה אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות להקלה בעונש והוא הדין ביחס למאסר שהחוק קובע מינימום של 3 חדשים אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שלא להטיל את המאסר. בשים לב לענשים אלה הקבועים בחוק הרי העונש שהוטל על המערער הוא קל יחסית והמערער הוא בר מזל שלא הוטל עליו כל עונש מאסר.
=ע.א. 282/66 - אגודת שכון אנשי צבא בשרות קבע מעוז אביב נגד מדינת ישראל
*הבטחה למענק חסד המערערת תבעה כ- 25 אלף ל"י מקרן ממשלתית מסויימת בטענה שהכספים בקרן הצטברו מתשלומי יתר ששולמו ע"י המשתכנים. ביהמ"ש דלמטה קבע כי הכספים הצטברו מהשקעות הממשלה, והמסמכים שהוגשו ע"י המערערת אין לראותם אלא כהבטחה ממשלתית לשלם את הסכום למערערת ללא תמורה כלשהי. בדחותו את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי לנוכח ממצאי ביהמ"ש קמא, אין המדובר אלא בהבטחה לתת למערערת מענק חסד, וכיון שהבטחה זו לא מומשה והמשיבה בינתיים חזרה בה ממנה, הרי שאין למערערת כל עילה לזכות בסכום האמור.
=ע.פ. 307/66 - חסין (מג'מון) בן חסים מוטלק נגד היוהמ"ש לממשלה
*דחית משפט להזמנת עדי זהוי ההגנה הזמינה באמצעות ביהמ"ש 4 עדים שנכללו ברשימת עדי התביעה בכתב האישום ולא הוזמנו ע"י התביעה. עדים אלה הוזמנו ע"י ההגנה "להוכיח שאי אפשר היה לזהות את הנאשם בכלל". משלא הופיעו העדים ביקשה ההגנה דחיה אך ביהמ"ש דחה את בקשתה מהטעם שאין חשיבות לעדויות. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי השאלה שהתעוררה בביהמ"ש היתה אם המערער היה אחד משלושה אנשים שהשתתפו בשוד ואם ניתן היה לזהותו. ארבעת העדים האמורים נמנו על קרבנות השוד ומאחר שהיו נוכחים בשעת מעשה לא ניתן לקבוע ללא שמיעת דברם שאין עדותם חשובה. לפיכך יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שישמע עדים אלה ויתן פסק דין חדש.
=ב.ש. 242/66 - מאיר עמר נגד היועהמ"ש לממשלה
[פ"ד כ (4) 582]*החזקה במעצר עד למשפט
המערער הואשם בעבירה של נסיון לרצח והוגש נגדו כתב אישום בעבירה הנ"ל. למחרת הגשת כתב האישום ניתן צו ע"י ביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי לעצור את המערער עד תום ההליכים נגדו בגין כתב האישום. משעברו 60 יום ולא הועמד המערער לדין הגיש בקשה להשתחרר בערבות לאור הוראת סעיף 47 לחוק שלפיו ישוחרר מהמעצר נאשם שהוגש נגדו כתב אישום. ולא החל משפטו תוך 60 יום לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בסברו כי מכיון שסעיף 20 לחוק אינו מגביל את תקופת המעצר לאחר הגשת כתב אישום. אין סעיף 47 חל על המקרה הנדון. את הפירוש הנ"ל דחה הנשיא אגרנט שקבע כי צו מעצר שהוצא לפי סעיף 20 הנ"ל יפוג תקפו בהתאם לסעיף 47 אם לא החל המשפט תוך 60 יום. ברם משהחל ברור משפטו של הנאשם חזרה לישנה סמכות ביהמ"ש לצוות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו בהתאם לסמכות הניתנת לפי סעיפים 20 ו- 26 לחוק. מכיון שבמקרה דנן כבר הוקרא כתב האישום אמנם לאחר שעברו 60 הימים והחל המשפט, רשאי ביהמ"ש המחוזי על יסוד העובדה שהמשפט החל, לצוות על מעצר הנאשם עד לסיום ההליכים. הנשיא האריך את המעצר ל- 14 יום על מנת לתת לתביעה אפשרות לפנות לביהמ"ש המחוזי ולבקש מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו. בדחותו את טענת ב"כ הנאשם כי אין לו סמכות להאריך מעצר לאחר שהמשפט כבר החל קבע הנשיא כי סמכותו לפי סעיף 49 בחוק נמשכת גם לאחר שהחל המשפט.
הנשיא ציין כי מחובת הפרקליטות ובתי המשפט להתחיל משפטו של נאשם הנתון במעצר תוך 60 יום מתאריך הגשת כתב האישום נגדו, שאם לא כן תיעשה מטרת המחוקק בסעיף 47 פלסתר.