בג"צ 299/66 - ז'קלין אפללו נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*רישום תלמיד לבית ספר
(התנגדות לצע"ת - הצע"ת בוטל)
העובדות:
העותרת, קטינה הפועלת באמצעות אביה, עברה מכפר סבא לרמלה והיתה צריכה להתקבל לכתה ו' של ביה"ס העממי. היא ביקשה להתקבל לביה"ס הממלכתי ב' הנמצא בקרבת מקום מגוריה אולם מנהל מחלקת החינוך של עירית רמלה הורה לקבלה לממלכתי א'. בעתירתה טענה כי ממלכתי א' נמצא במרחק 1500 מטר מביתה ועל כן יש לקבלה לממלכתי ב' הנמצא בקרבת מקום מגוריה.
החלטה (השופט קיסטר):
א. מתשובת ב"כ המשיבים עולה כי ביה"ס הממלכתי א' מרוחק כ-500 מטר בלבד ממקום מגוריה וכי כיתות ו' בממלכתי ב' כוללות 83 תלמידים מספר העולה על התקן בעוד כיתות ו' בממלכתי א' כוללות 55 תלמידים בלבד. במצב עובדות זה אין להתערב בפעולותיהם של המשיבים.
ב. אין כל זכות להורים לקבוע את בית הספר המסוים בו ילמדו ילדיהם. זכותם היחידה היא לקבוע בעת הרישום באיזה סוג חינוך הם בוחרים - ממלכתי, ממלכתי דתי או אחר המוכר ע"י החוק. לאחר מכן הרשות בידי הרשויות המוסמכות לקבוע את ביה"ס המסוים, וכמובן שמקום מגורי הילד ישמש שיקול חשוב מאד בקביעת ביה"ס. ניתן להניח כי אילו היה מדובר בכניסת ילד לכתה א' בנסיבות דומות היו קובעים את ממלכתי ב' כביה"ס, אולם כאשר מדובר בכניסה לכתה ו' שונה המצב.
ג. לפי תקנה ד (ב) 1) לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום) תשי"ט -1959 כל אשר נדרש מהמשיבים הוא שביה"ס בו לומד הילד לא יהיה מרוחק יותר משני ק"מ ממקום מגורי הילד, וכאן אף לפי טענת העותרת המרחק הוא 1500 מטר בלבד.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. העותרת לעצמה, עו"ד פ. דרורי למשיבים. 24.11.66)
ע.א. 445/66 - ארנולד ויל נגד מדינת ישראל (משטרת ישראל) ואח'
*חלוקת אחריות בנזיקין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1369/64 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער קיבל לניהול מטבח בית המרגוע של משטרת ישראל בהר כנען. הציוד הקיים במטבח הועמד לרשות המערער אך בהתאם להסכם יהיו העובדים "עובדיו ישירות תחת הוראותיו" של המערער. נערה בת15 הועסקה על ידו בחלוקת לחם בחדר האוכל ומשהיה חסר לחם טיפלה במכונה לחיתוך לחם שלא היתה מגודרת כדבעי ונפצעה בידה. המערער והמשיבה הסכימו עם הנפגעת על סכום הפיצויים וביהמ"ש נתבקש לחלק את מידת ההשתתפות בנזק של המערער והמשיבה. ביהמ"ש החליט כי המערער ישא ב-75 אחוז מהנזק והמשיבה ב-25 אחוז הנותרים. על כך הערעור.
החלטה:
א. אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בחלוקת הנזק בין שני מזיקים כל עוד לא ביסס ביהמ"ש קמא את החלוקה על עיקרון מוטעה.
ב. בין אם צדק ביהמ"ש המחוזי ובין לא צדק בקביעתו כי המערער ניהל את המטבח בתור קבלן עצמאי ולא בתור עובד המדינה, אין לומר כי טעה כאשר חילק את הנזק כך שמרביתו נפל על המערער. אמנם המכונה היתה רכוש המדינה והיא שהעמידה אותה לרשות המערער, ועל כן חוייבה גם המדינה בנשיאה בנזק. אולם חלוקת הנזק בין מזיקים תלויה במידת
אשמתם, המערער היה המומחה לעבודה והמדינה הסתפקה רק בפיקוח כללי על מילוי חובותיו באמצעות סמל שאינו מומחה לעבודה. לעומת זאת היה המערער מעבידה של הנפגעת וזו עמדה תחת פיקוחו הישיר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי.)
ע.פ. 306/66 - יוסף סרויה נגד היועץ המשפטי
*עדות שכיב מרע נגד האיש שלדבריה הצית אותה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ב. כהן, בנטל, קוארט) בת.פ. 1078/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הורשע בהריגת אשתו אלגרה ע"י זריקת פתיליה דולקת עליה ונדון ל-10 שנות מאסר. ההרשעה מבוססת בעיקרה על דברי המנוחה לאנשים שונים שנתקבלו ע"י ביהמ"ש כהצהרות שכיב מרע ולזה נתווספו ראיות נסיבתיות. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. המנוחה נכוותה קשה בכל חלקי גופה בשעה 10 בערב וכעבור 4 שעות נפטרה. במשך שעות אלה היתה המנוחה בהכרה מלאה ושמונה עדים שמעו מפיה שהמערער גרם לכך שהאש אחזה בגופה. היא אמרה את הדברים בידעה שחייה תלויים לה מנגד ואמנם תוך שעות ספורות נפטרה. לפי סעיף 8 של פקודה הראיות די היה בתוצאה הקטלנית כדי לעשות את הודעותיה קבילות, אף בלי שים לב לתחושתה הסוביקטיבית.
ב. באשר למשקל ההודעות הללו, אמנם הסניגוריה לא יכלה לבחון בחקירה נגדית את האמת שבדברי המנוחה, אך נתקיים במקרה זה במלואו הגורם שבגללו מתירים קבלת הודעות כאלו מעיקרא. המנוחה ראתה עצמה כמפרפרת בין החיים והמות ובמצב כזה אין דעתו של אדם נתונה להפרחת עלילות שוא אלא אם יש לו רצון נקמה חזק מאד. במקרה דנא אין כל יסוד להניח שהמנוחה בקשה להתנקם בבעלה ע"י עלילות שוא. אם נכונה טענת הסניגוריה שהיה כאן מקרה אסון של תאונה או התאבדות - על שום מה תרצה המנוחה להטיל את האשמה בבעלה ולסבכו בהאשמת שוא?
ג. להודעות המנוחה אפשר להוסיף את התנהגותו המוזרה של הבעל לאחר המקרה: המטבח הפך למלכודת אש והבעל לא ניגש לפתוח את דלת המטבח אלא רץ להזעיק מכבי אש; בשובו למקום האסון לא ניגש מיד לפתוח את הדלת; עצם העובדה שתמיד הדלת של המטבח פתוחה והפעם היתה סגורה והפכה למלכודת אש מצביעה על כך שהמערער סגר את הדלת מבחוץ.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בין המערער למנוחה פרץ ריב באותו ערב וזה גרם להתפרצות המערער בו במקום. משום כך הורשע המערער בהריגה ולא ברצח.
ה. אין לקבל את בקשת המערער להשמיע עדויות חדשות שלפיהן אמרה המנוחה כי תשרוף או תהרוג את עצמה. למערער היו ידועות עדויות אלה לפני המשפט בביהמ"ש המחוזי ואם לא הובאו העדויות ע"י הסניגור שהיה לנאשם בעת המשפט בביהמ"ש המחוזי, יש להניח שהסניגור שקל את ענין הבאת העדויות ומצא שאין תועלת בכך. בנסיבות האמורות אין גביית עדויות אלה דרושות לעשיית הצדק.
ו. המערער שם קץ לחיי אשתו בצורה אכזרית שהסבה לה יסורים קשים, וגם אחרי שאחזה בה האש לא בא לעזרתה. בנסיבות אלה אף התחשבות בבנותיו הקטנות של המערער לא תוכל להניע את ביהמ"ש להמתיק את עונש המאסר של עשר שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד כהן צידון למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 24.11.66)
ע.א. 205/66 - יעקב צלניקר נגד פקיד השומה
*העברת מגרש לשותפות, רווח הון או רווח פירות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 854/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער רכש ביוני 1960 מגרש במחיר של 30 אלף ל"י ובדצמבר 1961 נכנס לשותפות עם אדם אחר בשם אייזנברג לבניית בית משותף על אותו מגרש. מחצית המגרש הועברה לאייזנברג ושני הצדדים השקיעו כל אחד את מחציתו בשותפות, המחצית שהועברה למר אייזנברג הוערכה ב-45 אלף ל"י. מכאן הסיק המשיב שגם המחצית השניה של המגרש שהוכנסה במישרין לשותפות היתה שווה 45 אלף ל"י. ההפרש שיצא למערער על פי המספרים הללו היו בעיני המשיב רווח פירות והוא שם את המערער בהתאם לכך. שומתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לראות בהעברת מחצית המגרש לשותף מר אייזנברג ובהכנסת מחציתו השניה לשותפות משום מכירה מסחרית. בהנחה שעד כה החזיק המערער את המגרש כבהשקעה הונית, לא עשה הלה שעה שהועיד את המגרש לצורך העסק אלא פעולה הונית, ורק מכאן ואילך עסק בניצול המגרש לצרכי עסק החייב במס הכנסה. מכירת המגרש לשותף והכנסת המחצית השניה לעסק השותפות יש לראות כ"מכירה רעיונית" שכולה בתחום ההון.
ב. אילו היתה רכישת המגרש מלכתחילה נושאת אופי מסחרי היה המצב שונה. אולם מתוך נסיבות הרכישה של המגרש אין לומר שהרכישה היתה לצורך מסחר. אפילו היו לנסיבות הרכישה פנים לכאן ולכאן - לא די בעובדה שהמערער העביר את המגרש לשותפות כדי להסיק מכאן שמלכתחילה התכוון המערער להשתמש במגרש למסחר מקרקעין. הפיכת נכס הוני למלאי עסקי כמוה כמכירה רעיונית היוצרת כביכול ריווח הון. עלינו לבדוק את טיב הרכישה כאילו פעולת ההפיכה למלאי עסקי היתה ממש מכירה לאדם זר.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. 23.11.66).
ע.א. 324/66 - סיני ימניק נגד אברהם וייסבקר
*פיצויים בגין הפרת חוזה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 2402/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער נתן למשיב במאי 1948 שני יפוי כח בלתי חוזרים להעברת שתי חלקות על שמו. יפויי כח אלה ניתנו למשיב לשם ביצוע חוזי מכר אשר לפיהם התחייב המערער להעביר למשיב שתי חלקות אלה שתמורתן קיבל במזומנים. המשיב לא ניצל את יפויי הכח ובשנת 1957 נתן המערער, שנסע לחו"ל, יפוי כח כללי לבנו. הבן ניצל יפוי כח זה ובשנת 1962 מכר את החלקות הנ"ל לאחרים, המשיב תבע פיצויים על הפרת החוזה ונפסקו לו -.9,000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. העובדה שהמשיב השהה את פעולתו על סמך יפויי הכח, ועל כן גם את הגשת תביעתו הנוכחית, למעלה מן המדה, אינה מעלה ואינה מורידה באשר אין המשיב תובע כל סעד שביושר אלא סעד שבדין בלבד, סעד זה אין בשיהוי כדי עילת הגנה.
ב. הטענה שצריך להעריך את הקרקע לפי ערכה ב-1957 ולא כפי ערכה ב-1962 באשר כבר במסירת יפוי הכח לבן נעשה הצעד הראשון להפרת החוזה - אין לקבלה. מסירת יפוי
הכח היתה הכנה בלבד והבן יכול היה שלא להשתמש בו ואז לא היה מפריע למשיב לבצע את ההסכם. המעשה שיש לראות בו בטול החוזה הוא העברת החלקות לאדם אחר בשנת 1962.
ג. העובדה שנרשמה בשנת 1957 על החלקות משכנתא נוספת אינה הפרה היורדת לשרשו של החוזה עם המשיב, ולו מן הסיבה בלבד שעל האדמות הללו היו רשומים בין כה וכה שעבודים שהמערער היה חייב להסירם תחילה לפני שהמשיב יכול היה להשתמש ביפויי הכח שהיו בידיו.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד י. רותם למערער, עו"ד י. גולדברג למשיב. 22.11.66).
ע.א. 289/66 - קירשנברג נח וישראל נגד פקיד השומה גוש דן
*רווח ממכירת מניות בחברה פרטית והעברת זכויות בחברה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בערעורי מס הכנסה 1347/65, 1486/65 - הערעורים נתקבלו)
העובדות:
המערערים, קבלנים, נכנסו לשותפות עם קבלן אחר א. יוניש והקימו חברה לביצוע עבודות בניה. הם עבדו שנה אחת ובתום השנה, משלא מצאו שפה משותפת, החליטו להפסיק את פעולתם המשותפת. הקבלן יוניש קנה את מניות המערערים, שילם להם את השקעותיהם ותוספת של 20 אלף ל"י "תמורת העברת זכויותיהם בחברה". פקיד השומה ראה בסכום זה רווח פירות החייב במס. מכיוון שלפי ההסכם היה יוניש צריך להוסיף את סכום המס שהמערערים יחוייבו בו, גילם פקיד השומה את התקבול הנקי הזה לתקבול ברוטו של 50 אלף ל"י וחייב את המערערים בתשלום של 30 אלף ל"י מס הכנסה. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי הן נגד קביעת פקיד השומה כי התקבול הוא הכנסה שבפירות והן נגד גילום התקבול נטו לתקבול ברוטו. ביהמ"ש המחוזי אישר את קביעת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. בין אם התקבול של 20 אלף ל"י שולם בגין קניית הזכויות ובין אם שולם בגין רווחים משוערים של החברה ובגין עליית מחיר הקרקעות אף אם הם מהווים מלאי עסקי של החברה הקבלנית - אין לראות את התקבול כהכנסה של פירות אלא כרווח הון.
ב. העסקים התנהלו במסגרת של חברת מניות. המערערים בהתקשרם עם מר יוניש רכשו מניות לא על מנת לסחור בהן אלא על מנת לקבל זכויות בחברה, בהנהלתה וברווחים שהיא תפיק.
עם החלטתם להיפרד קנה מר יוניש אישית את מניות המערערים והוא, ולא החברה, שילם את התקבול (החברה כלל לא יכלה לרכוש את המניות בהתאם לפקודת החברות). דינה של עיסקה זו הוא כדין כל עיסקה אחרת אשר בה קונה אדם רכוש למטרה מסויימת וכאשר הוא נוכח לדעת כי אינו יכול להמשיך באותה מטרה הוא מוכר את הרכוש. ברור כי אם יקבל בעד אותו רכוש יותר ממה שהשקיע, אם משום עליית המחירים ואם משום שמצא מצרן המעונין ברכישת הנכס, לא יהיה זה הכנסת שבפירות אלא רווח הון.
הרכוש עליו מדובר הינו המניות ואולי גם זכויות אחרות אותן העבירו המערערים למר יוניש ואין חשיבות לשאלה מה גרם לעליית ערך המניות או הזכויות בחברה.
ג. הטענה שיש לראות בסכום ששולם תשלום עבור מלאי עסקי של החברה - ועל כן אין זה רווח הון - אינה נראית. רכוש החברה ועיסוקה הינו נפרד ונבדל מבחינה משפטית מעיסוק בעלי המניות וכאן היו המגרשים רכוש החברה. יש לזכור כי לפי שיטת המסוי הקיימת בארץ מטילים על רווחי חברה מס בנפרד מן המס המוטל על בעלי המניות. רווחיהם של המערערים בעלי המניות נבעו מהעברת מניותיהם, ובמניות עצמן אין מקום לראות מלאי עיסוק.
ד. גם אם התשלום כלל תמורה לרווחים שנשארו בחברה ושטרם חולקו ואשר היה משתלם להם כדווידנד אלמלא העבירו מניותיהם למר יוניש - אין לשלם על כך מס הכנסה. אותו חלק ממחיר המניות שהמוכר קיבל בגין הכנסות העתידות להתחלק אחרי המכירה, אינו ריווח שעל המוכר לשלם מס עבורו. על כן יש לראות את כל הסכום של 20 אלף ל"י כרווח הון.
ה. במאזן החברה נרשם הסכום הנ"ל כ"תשלומים ע"ח רווחים מהשקעות", אולם אין המערערים קשורים לרישום זה שנעשה לאחר שחדלו להיות חברים בחברה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. 28.11.66).
ע.א. 413/66 - ארנסט פרנקנפלד נגד גרטה פרנקנפלד
*ויתור ע"י התנהגות על זכויות שנקבעו בהסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק ע.א. 40/65 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
הצדדים נשואים מאז 1939 ושכרו דירה בת 3 חדרים בחיפה, בשנת 1948 הגישה המשיבה נגד המערער תביעה למזונות וזו נסתיימה בפשרה שקבעה בין היתר כי המערער ישלם 10 ל"י לחודש מזונות וכן את שכה"ד והוצאות מים וחשמל, והמשיבה הסכימה לקבל גט. באשר לדירה הוסכם כי המשיבה תשתמש בחדר אחד, המערער בחדר אחד, ושני הצדדים כאחד ישתמשו בכל החלקים האחרים של הדירה. עד לגירושין נאסר על הצדדים להכניס אדם אחר לשם מגורים בדירה ולאחר הגירושין הדבר יהיה תלוי בהחלטת ביה"ד המוסמך. הגירושין לא יצאו לפועל ועד שנת 1950 השתמשו הצדדים בדירה בהתאם להסכם, אותה שנה עזב המערער את הדירה ועבר לגור עם אשה אחרת בדירה אחרת, הוא החליף את דיורו מספר פעמים וכיום הוא גר שוב עם אשה אחרת בדירה חדשה. עתה ביקש המערער לחזור לדירה נשוא הערעור וביהמ"ש השלום נעתר לו וציוה על אשתו לאפשר לו להשתמש בדירה בהתאם להסכם. האשה ערערה לביהמ"ש המחוזי וזה ביטל את החלטת בימ"ש השלום מנימוקים נפרדים: שופט המיעוט (גוברניק) סבר כי הבעל היה צריך לבקש צו מניעה נגד האשה ולא תביעה לקיום ההסכם, ושופטי הרוב (עציוני וסלוצקי) סברו כי התנהגותו של התובע (המערער) מצביעה באופן חד משמעי על ויתורו על זכותו להחזיק בדירה המשותפת, ולויתור זה במסיבות הענין לא היה צורך בכל תמורה מצד המשיבה. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני - דעת מיעוט):
א. באשר לנימוקו של השופט גוברניק - המערער הוכיח הסכם שריר וכשר ואין שום סיבה מדוע היה עליו למנות ולבקש צו מניעה דוקא. הוא הוכיח כי האשה הפרה את ההסכם והוא תבע לחייב את המשיבה להחזיר לו את החזקה הייחודית בחדר שיוחד לשימושו הבלעדי והחזקה המשותפת בחלקים שנועדו לכך בהסכם הפשרה, תרופה זו בדין יסודה וכללי השיהוי הנוהגים לגבי תרופה אשר יסודה בעקרונות יושר אינם חלים עליה.
ב. באשר לנימוק שופטי הרוב, גם נימוק זה אין לקבל. בימ"ש השלום קבע כי לא ניתנה תמורה ע"י המשיבה למערער עבור הוויתור ומכיוון שהמשיבה לא הוכיחה כי שינתה את מצבה לרעה על יסוד הויתור יכול המערער לחזור בו מויתורו ולעמוד על הזכויות שהוקנו לו בהסכם הפשרה.
השופט לנדוי:
א. המערער עזב את הדירה 13 שנה לפני שהגיש את התובענה הנוכחית. במשך הזמן נדרש להעלות את שיעורי המזונות והוא טען כי הדירה עומדת כולה לרשות המשיבה והיא יכולה להשכיר חדר או שני חדרים ממנה. יש בעמדה זו של המערער משום זניחת זכותו לגור
בעצמו בחלק מהדירה וויתור על הזכות. ויתור זה גרם לשינוי לרעה. במעמדה, של המשיבה, בכך שנקבע לה על יסוד כך שיעור מזונות נמוך יותר כשביקשה העלאת שיעור המזונות.עקב השפעה זו שהיתה לויתורו של המערער על קביעת שיעור המזונות, מנוע עתה המערערמלחזור בו מויתורו ולתבוע את זכותו לפי ההסכם.
ב. יתר על כן הנסיבות שבהן נכרת ההסכם נשתנו. כוונת הצדדים היתה שהחדר נשוא התביעה ישמש למערער זמנית כחדר מגורים עד לגירושין, אולם עד עתה לא בוצעו הגירושין ועתה שוב חי המערער עם אשה אחרת. את האשה הזאת הוא בודאי אינו רשאי להכניס לדירה ולבדו לא ירצה לגור בה. הוא טוען כי הוא רוצה לעבוד בחדר מפעם לפעם אך לא למטרות אלה הובטח לו זכות השימוש בחלק מן הדירה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
מ"מ הנשיא זילברג:
המערער אינו יכול עוד להסתמך על ההסכם לאחר שבמשך 13 שנים תמימות לא הפעיל את זכותו וגר מחוץ לדירה בנפרד מאשתו. התנהגות זו יש לראותה כויתור על זכותו, או לפחות כמניעות מן היושר גם אם לא ניחס משמעות משפטית להרעת מצבה של האשה. מתוך שורה של פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון עולה כי רעיון הויתור או המניעות פועל גם אם הנתבע לא שינה את מצבו לרעה.
במקרה שלפנינו אין ספק כי התנהגותו של המערער נתנה יסוד ברור להניח כי זנח את תביעתו. הוא עזב את הדירה וגר עם אשה אחרת. הוא העתיק את דירתו ממקום למקום. הוא התגונן בתביעת מזונות שלאשתו דירה שלמה ושהיא יכולה להשכיר חדרים. אין מנוס מהמסקנה כי המערער מנוע אם מחמת ויתור ואם מחמת מניעות מן היושר מלתבוע זכויותיו על יסוד ההסכם האמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני 29.11.66)
ע.פ. 334/66 - מדינת ישראל נגד צבי הרטמן
*לקיחת שוחד ע"י פקיד בעד פעולה הקשורה בתפקידו
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רובין) בת.פ. 186/66 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
המשיב, פקיד ביהמ"ש בחיפה, הועסק מחוץ לשעות עבודתו, ע"י עו"ד שמואל גורביץ', בהערכת אגרות בתיהמ"ש, בתיקים שעו"ד גורביץ עמד להגיש לבתיהמ"ש בחיפה ובתל אביב, וקיבל תמורת כל 20 תיק שכ"ט בשעור 6-7 ל"י. הוא העמד לדין על לקיחת שוחד וזוכה. ביהמ"ש מחוזי סבר כי התשלום הנ"ל לא התקבל ע"י המשיב "בעד פעולת הקשורה בתפקידו". על כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
תפקידו של המשיב כפקיד ביהמ"ש בחיפה כלל הערכת אגרות בתי משפט. הגזבר התייחס להערכות שהוגשו בחתימת המשיב כאל הערכה שנעשתה ע"י פקיד ביהמ"ש ולא כאל הערכה שנעשתה ע"י עורך הדין עצמו הטעונה בדיקה נוספת, הגזבר סמך על נסיונו של המשיב. מכל אלה עולה כי במידה שהדבר נוגע לתיקים שהוגשו ע"י עו"ד גורביץ' לביהמ"ש בחיפה קיבל המשיב שכ"ט "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", אין נפקא מינה
אם עשה את הפעולה מחוץ ללשכת בתי המשפט ולאחר שעות עבודתו, והעיקר שעצם הפעולה - הערכת אגרות - היתה בגדר תפקידו כפקיד בית המשפט.
מכיון שאין נפקא מינה בשוחד אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שפקיד הצבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו - יש לבטל את הזיכויולהרשיע את המשיב בעבירה של נטילת שוחד. הדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשם מתן גז"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, הלוי המשנה לפרקליט המדינה מר בך למערערת, עו"ד ד"ר י. יהודה למשיב)
ע.א. 304/66 - עו"ד יעקב כהנא נגד פקיד השומה תל אביב
*רווח הצמדה על חוב מסחרי - רווח הון או רווח פירות
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.מ.ה. 366/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערער הוא מנהל עזבונו של המנוח יונה גורביץ'. המנוח היה קבלן לפי מקצועו ובאחת העבודות שביצע נקבעו תנאי תשלום כדלהלן: 25 אחוז מכל חשבון תוך חודש מיום אישור החשבון, 25 אחוז תוך 12 חודש, 25 כעבור 24 חודשים, והיתר במועדים מאוחרים, התשלומים והרבית הוצמדו למדד ולשער הדולר והתעוררה שאלה אם תוספות ההצמדה הן הכנסה שבהון או הכנסה שבפירות. פקיד השומה קבע את כל ההכנסה של ההצמדה כרווח פירות וביהמ"ש המחוזי קבע כי התשלומים שבתוך השנה הם רווח פירות ואילו רווח ההצמדה על התשלומים היותר מאוחרים הם רווח הון. על החלטה זו מערערים שני הצדדים.
החלטה (השופט ויתקון):
א. יש לקבל את ההלכה הרואה בהפרשי ההצמדה תקבולים מסחריים של הקבלן. המקרה שלפנינו הוא מקרה של אדם שקיבל הכנסה, והשאלה היא אם הוא קיבלה במהלך עסקו הרגיל, כתמורה בעד שירותים וסיפק כקבלן או שבתשלומים המשתרעים על שלוש שנים הפך הקבלן למלוה כסף שקיבל הון בחזרה. אין ספק בכך שהקבלן קיבל את שכרו בעד שרותים שסיפק יהיו אשר יהיו תנאי תשלומו. הסברה שבכל מכירה או מתן שירות בהקפה כרוכות שתי פעולות, אחת של חיוב הלקוח במחיר המקורי ואחת של החלפת אותו מחיר לחוב של הלואה - סברה זו נראית דחוקה ורחוקה מהמציאות. במיקח וממכר אין לך דבר שכיח מתשלום המחיר בשעורים וקשה לראות בכל מקרה כזה מקרה של הלואה.
ב. החוב שסולק לקבלן המנוח נבע מהסכם לביצוע עבודות קבלנות, וחוב זה, שכשלעצמו היה הכנסה שבפירות בידי מקבלה, לא שינה את עורו עם התנאת תנאי תשלומו בשעורים בצרוף ריבית והפרשי הצמדה. אין נפקא מינה אם החוב היה קצוב מראש אם לאו, או אם המדובר כאן "באשראי ספקים" או "בעסקת אשראי", שכן העיקר הוא שלא קרה מאומה בין הספק ולקוחו כדי לעשות את ההכנסה הכנסה שבהון, (שאלה אחרת היא מה היה המצב אילו נמצא גוף שלישי שנתן ללקוח הלואה לשם מימון העבודה. אך אין לנו אלא לדון במצב כפי שהיה ולא כפי שיכול היה להיות).
ג. משנקבע עקרונית כי ההכנסה היא הכנסה שבפירות ולא הכנסה שבהון לא היה מקום להבחין בין אותו חלק חוב שזמן פרעונו חל בתוך 12 חדשים לבין החלק האחר שמועד
פרעונו חל לאחר 12 חדשים. מכיוון שהתקבולים היו תשלומים בעד שירותים שהמנוח סיפק למזמין אין לראות בחוב זה הלואה ולא חשוב מהו טווח מועד התשלום, לפיכך יש לקבל את הערעור הנגדי של פקיד השומה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 29.11.66).
ע.א. 323/66 - חיה רוזנקביץ נגד עזבון המנוח שמואל רוזנקביץ
*מזונות מתוך העזבון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בתיק עזבונות 4422/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת תבעה מזונות בשעור -.709 ל"י לחודש מתוך עזבון בעלה המנוח ונפסקו לה 120 ל"י. מצב בריאותה של המערערת רופף, אין היא יכולה להתפרנס מעמל כפיה ואף זקוקה לעזרה במשק ביתה. הרכוש היחידי שהותיר המנוח הוא בית ישן. יורשי המנוח הם 4 בנות מנשואיו הראשונים ובת אחת מנישואיו עם מערערת. ההכנסות המתקבלות מהבית הן זעומות והמערערת מקבלת הכנסות אלה (כ-75 ל"י לחודש), המערערת מקבלת גם 30 ל"י לחודש מעירית הרצליה בה עבד המנוח, היא קיבלה -.4,000 ל"י ממבטחים ו-1,300 ל"י חלקה בדמי מפתח. על יסוד כל הנ"ל קבע ביהמ"ש המחוזי מזונות בשיעור הנ"ל, על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
הערכת ביהמ"ש המחוזי את תוספת המזונות שהמערערת זקוקה לה לוקה בשתיים: בכך שלא הובאו בחשבון במידה מספקת הוצאותיה הרפואיות ובכך שלא הובאו בחשבון במידה מספקת הוצאות העזרה במשק ביתה שלה נזקקת המערערת מחמת נכותה ותחלואיה. נוכח שני הליקויים האמורים יש להעלות את תוספת המזונות לסכום של 170 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני 29.11.66).
בג"צ 73/66 - עליזה זמולון נגד שר הפנים ואלחנן רוזנהיים
*בקשת "ידועה בצבור" לרישום שינוי שם.
(התנגדות לצו על תנאי - הצע"ת בוטל ברוב דעות)
.
העובדות:
העותרת היתה "ידועה בצבור" כאשתו של אמיל רוזנהיים ואחרי מותו היא ביקשה לשנות את שמה לרוזנהיים. את חייה עם המנוח החלה לפני כ-14 שנה בעוד היא נשואה להנס זמולון ואמיל רוזנהייםנשוי לאשה אחרת. בשנת 1955 השיג הנס זמולון בגרמניה פסק דין גירושין נגד אשתו ואילו רוזנהיים המנוח התגרש מאשתו בשנת 1958. העותרת נישאה להנס זמולון בנישואין אזרחיים אך לפני כן היתה נשואה לאחד ויינברג וטענה שהתגרשה ממנו אך לא יכלה להוכיח את גירושיה. בקשתה להינשא לרוזנהיים לאחר שזה התגרש מאשתו נדחתה ע"י הרבנות. בתעודת הזהוי נרשמה כגרושה ועתה היא מבקשת לשנות את שמה לרוזנהיים ושר הפנים דחה את בקשתה מן הטעם שהשם החדש "עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח". הצו על תנאי שהוצא נגד שר הפנים על סירובו לרשום את העותרת בשם רוזנהיים בוטל ברוב דעות השופטים הלוי, קיסטר ולנדוי כנגד דעתם החולקת של השופטים ברנזון, ויתקון.
החלטה (השופט הלוי):
א. בהתאם לחוק השמות רשאי שר הפנים למנוע שינוי שם אם השר סבור כי השם החדש "עלול להטעות או לפגוע בתקנת הצבור או ברגשותיו". במקרה דנא נקט שר הפנים בסיבה שהשם החדש עלול להטעות שיחשבו כי העותרת הינה אלמנתו של המנוח רוזנהיים. השאלה היא אם אמנם שינוי השם לרוזנהיים עלול לגרום לאמונה המוטעית שהיא אלמנת המנוח.
ב. העותרת טוענת כי מכיון שכבר היתה ידועה בעבר כאשתו של המנוח ונשאה בפועל את שם משפחתו בקרב מכריה ואלה יוסיפו לקראה בשם רוזנהיים ולהתיחס אליה כאלמנתו אין שנוי השם עלול להטעות. טענה זו אין לקבל. העובדה שהציבור, או חלק ממנו טועה ממילא בנוגע למעמדה האישי של העותרת, אינה אומרת שאין אפשרות קרובה לודאי שהשם החדש עלול להטעות, טעות בין של יחיד בין של צבור לעולם חוזרת ואין לעותרת "חזקה" בה. מעשה או מצג, שיש בו כדי לגרום להמשך קיומה של טעות, אף הוא "עלול להטעות".
ג. בימי חיי רוזנהיים הופיעה העותרת יחד עמו ודי היה לה לחסות בצל קורתו כאשתו הידועה בצבור, ואילו עתה דרוש לה שינוי שם כדי להיראות בעיני הצבור כאלמנתו. בנסיבות אלה "השם החדש עשוי להטעות". רבים בישראל אינם יודעים את המשמעות המשפטית המדויקת של הידועה בצבור ואם יתווסף לפסק הדין המכריז עליה כעל הידועה בצבור של המנוח גם שינוי השם, יוטעו אנשים לחשוב שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח.
ד. די באפשרות קרובה לודאי של הטעייה ואין צורך דווקא בכוונה לרמות או להונות. אין חושדים בכשרים והמבחן של "עלול להטעות" הוא לעולם אובייקטיבי. מתצהיר העותרת ברור כי מבוקשה לשנות את שמה הוא כדי להיחשב לאלמנת רוזנהיים המנוח ובנסיבות אלה היה יסוד לסברת השר כי "השם החדש עלול להטעות". לפיכך יש לבטל את הצו על תנאי.
השופט ברנזון:
במשך כל שנות חייה המשותפים עם המנוח היו מכריה פונים לעותרת בשם רוזנהיים וממשיכים לפנות אליה גם כיום בשם הזה. אין איפוא את מי "להטעות" בשינוי השם, שכן: אלה היודעים את האמת שהשניים לא היו נשואים לא יתחילו לחשוב עתה, על יסוד שינוי השם, כי היחסים החפשיים שבין השניים הפכו לנישואין כדת וכדין; אלה שסברו כי השניים הם בעל ואשה ממשיכים לחשוב כך גם כיום ושינוי השם לא ישפיע עליהם מאומה, אלה שלא ידעו את המנוח ואינם יודעים את העותרת להם לא אומר השם רוזנהיים ולא כלום ושינוי השם אינו טומן בחובו כל טעות לגביהם. הרישום הרשמי לגבי המעיינים בתעודת הזהוי לא יטעה שכן עד כה היא רשומה כגרושה וכך תהיה רשומה גם להבא ולא יהפכו את הרישום לאלמנה.
נמצאנו למדים כי אין למצוא כל פרצה שדרכה תוכל העותרת, על סמך שינוי השם להטעות מישהו מאיזו בחינה שהיא. יצויין כי לפני שר הפנים לא הובאה כל עדות, איך, במה, ואת מי עלול שינוי השם להטעות. לפיכך יש לעשות את הצו החלטי.
השופט ויתקון:
א. זכותו של אדם בכיר לשנות את שמו הוא אחד מזכויות היסוד, שהמשפט מעניק לו במדינה חפשית. אפילו תאמר כי זכות זו אינה מן החשובות ביותר, ראויה היא שנשמור עליה מכל משמר. בכל מקרה שהשלטון מבקש להצר את גבולות הזכות, עליו הראיה, ועצם הנימוק שעליו מסתמך השר לשלילת הזכות, טעון פירוש דווקני.
ב. אם נפרש את המלים "עלול להטעות" ללא סייג נהפוך את הזכות שהמחוקק נתן לאזרח בחוק השמות לענין של הענקת חסד מינהלי. הרי במובן מסוים ניתן לומר שכל שינוי שם עלול להטעות, וכולל כאשר אדם רוצה להסתיר את השתייכותו או מוצאו הגזעי הדתי או הלאומי. אף על פי כן לא נמצא מקרה שבו ימנעו שינוי שם בשל "הטעיה" מעין זו. המשמעות של "עלול להטעות" היא להטעות בכוונה רעה. במקרה דנא אפילו תאמר כי השינוי עלול להטעות, אין זו אלא אותה "הטעיה" הטמונה בכל שינוי שם כאשר חושבים את נושא השם החדש לאדם אחר, ואין בהטעיה זו כדי לפסול את בקשת השינוי אלא אם כן מצטרפת אליה מטרה פסולה וכוונה רעה.
ג. מלכתחילה לא היה נימוק הסירוב של משרד הפנים חשש של הטעיה, אלא הפסול שנמצא בעותרת היה היותה "ידועה בצבור" כאשת המנוח, פסול שכנראה דבק בה אפילו לאחר שהלה הלך לעולמו, אין ספק שהפסול האמור הוא שהכריע את הכף במשרד הפנים. המשיב סולד מעשיית דבר שהוא רואה בו משום מתן יד מסייעת לידועה בצבור. אולם המחוקק העניק זכויות בחוקים רבים לידועה בצבור ואין אנו בני חורין להתנשא מעל למחוקק ולומר כי היסוד להענקת זכויות אלו רעוע ומעורער.
ד. המקרה הרגיל והשכיח של "הידועה בצבור" הוא זה שהצבור רואה בה וחושב אותה לאשה נשואה כדין. הציבור אינו בודק תעודות אלא הולך לפי סימנים חיצוניים המעידים בדרך כלל על מעמד בני הזוג כנשואים. מכיון שכל "ידועה בצבור" נחשבת ממילא ע"י אותו צבור כאשתו הנשואה לו כדין - אין חשש של הטעיה כתוצאה משינוי השם בתעודות.
השופט קיסטר:
א. ברור כי כל מכריהם של המנוח והעותרת ידעו שאין הם נשואים כדין אלא "ידועים בצבור" במובן העממי, אך מלבד חוג זה של אנשים בודאי יש חוג אחר שלא הכירו את עניני בני הזוג מקרוב, ידעו שהם חיים יחד אך לא ידעו אם הם נשואים או "ידועים בצבור". ביחס לאותו חוג שלא ידעו בברור את היחסים בין בני הזוג יש חשש של הטעיה. ב. את טענת העותרת כי יש לרשמה בשם המנוח מטעמים רגשיים באשר חיו יחד 12 שנה עד לפטירתו - אין לקבל. השנים התחילו בחיים המשותפים כששניהם היו נשואים לאחרים. בארץ אין כל תרופה לא פלילית ולא אזרחית לאשה שבעלה נטשה והלך לדור עם "ידועה בצבור", אך עם זאת, אין מעשהו של הבעל הופך להוגן או לגיטימי בשל כך. בדרך בה הלכה העותרת יש משום שיתוף פעולה וסיוע ליצירת עובדה מוגמרת כלפי האשה החוקית, כאשר אדם השומר על הסדר הצבורי מבקש להפרד מאשתו הוא פונה לביה"ד בתביעת גירושין וזה מנסה להשלים בין הצדדים ורק באין מוצא אחר יסתיים הענין בגט. כאשר הבעל אינו פועל בדרך האמורה אלא מתקשר עם "ידועה בצבור" הרי הוא יוצר עובדה מוגמרת שאפילו הוא אינו יכול לחזור בו.
כגורם נוסף בפרשת היחסים דנא יש לראות את בנו של המנוח שבהיותו בן 7 עזבו אביו והלך לדור עם "הידועה בצבור". במעשה זה יש משום פגיעה בנפש הילד הצעיר והשפעתו שלילית ביותר. הילד במקרה כזה נמצא עשוק ואין לו מנחם.
אשה נשואה המתקשרת עם גבר זר וגרה עמו לפני שנשואיה הותרו וגורמת לתוצאות הנ"ל, אינה צריכה לצפות שאם בסופו של דבר לא תיכנס בברית הנישואין עם אותו "ידוע בצבור" שלה, תוכל לשנות את שמה וליטול לעצמה את שמו של הלה. אם ביהמ"ש יאפשר צפיה כזו, יהיה בכך משום חיזוק ועידוד למעשים כאלה. אין ביהמ"ש צריך להתיחס למעשים כאלה באופן שונה מאשר למקרים שבהם אדם עושה דין לעצמו, מעמיד רשויות ואנשים בפני עובדות מוגמרות ופועל בחוסר נקיון כפים.
ג. השיקול החייב להדריך את הרשות המוסמכת לענין שינוי השם הוא אם השינוי עלול להטעות את הצבור או חלק ממנו ביחס למעמדו של המבקש את השינוי. אין הרשות יודעת מה הם הנימוקים לבקשת השנוי ואין הרשות צריכה לחקור מה הסיבה של הבקשה, די לה שהשנוי עלול להטעות כדי לסרב את אישור שינוי השם. ניתן להבין כי כעת נוח לה לעותרת להופיע כאלמנת המנוח ומאחר שלא הצליחה בחייו להופיע כאשתו החוקית היא רוצה לעשות רושם כזה לאחר מותו. משום כך, אפילו לא היו לה כל מטרות אחרות מלבד ענין של כבוד ומעמד, אין לאפשר לה לעשות רושם כזה מוטעה בצבור ויהיו מניעיה לכך כאשר יהיו.
ד. גורם נוסף שיש בו כדי להצדיק סירוב אישור שינוי השם, הינו כי בכלל לא ברור אם נשואי העותרת עם זמולון הותרו כבר. על יסוד פסה"ד הגרמני שהתיר את נשואי העותרת עם בעלה זמולון השיגה רישום כגרושה, אולם אם פסה"ד הגרמני לא תפס והיא לא גרושה, הרי לפי חוק השמות חייבת אשה נשואה לשאת את שם בעלה.
ה. לפסה"ד הזר אין תוקף של פס"ד ואין הרשויות חייבות לפעול על פיו אלא אם כן אושר פסה"ד הזר לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, (במאמר מוסגר יאמר כי בעניני המעמד האישי נראה שביה"ד הרבני הוא המוסמך לאכוף פסקי חוץ). לביהמ"ש הגרמני לא היתה סמכות אף מבחינת כלל המשפט הבינלאומי הפרטי הנוהגים בבתי המשפט האזרחיים בארץ ליתן את פסה"ד לגרושין. פסה"ד הגרמני הוא איפוא מפוקפק ביותר ורישומה של העותרת כגרושה אף הוא מפוקפק. שינוי שמה באופן רשמי עשוי להטעות שהיא התגרשה כדת וכדין מבעלה הקודם ונישאה למנוח. לפיכך צדק המשיב בסרבו לאשר את שנוי השם.
השופט לנדוי:
א. על יסוד פסה"ד הגרמני נרשמה האשה כגרושה ורישום זה קיים ועומד מספר שנים ללא ערעור. המשיב לא עורר את ענין תקפות פסה"ד הגרמני וחובת רישום אשה בשם בעלה, וביהמ"ש לא יעורר את הענין מיזמתו. לעצם הענין גם לא נראה כי פקיד הרישום היה צריך לעורר שאלה בדבר תקיפות פסה"ד כאשר נתבקש לרשום את האשה כגרושה ולשלוח אותה להביא פסק אכיפה של פסה"ד הזר. אין צורך באכיפת פס"ד נכרי מעין זה כדי שתינתן לו הכרה אינצידנטלית ע"י בימ"ש או רשות אחרת בארץ. ספק גם אם יש פגם של חוסר סמכות במתן פסק הגירושין ע"י ביהמ"ש הגרמני.
ב. ברור שהילדים הקטינים הם הקרבנות בכל מקרה של הרס חיי המשפחה, אך לפני שתולים את הקולר באחד מבני הזוג או בצד שלישי צריך לדעת מי גרם לאותה התמוטטות.
ג. אין להעלים עין מן הסבוכים המיוחדים הנוצרים אצלנו כתוצאה מחלותו של הדין הדתי גם על כאלה שאינם שומרי דת, וחומרות אלה תרמו לא מעט ליצירת הכרה ב"ידועה בצבור", אולם יש להקפיד שלא להרחיב את ההכרה בידועה בצבור מעבר למה שדרוש לדעת המחוקק כדי להבטיח לאשה כזו זכויותיה החמריות. הסכנה היא שמתוך אהדה לידועה בצבור באותם מקרים שבהם היא ראויה לאהדה נפגע בסדרי המעמד האישי במדינה שיסוד מוסד להם הנשואין כדין. באין שמירה על יסוד זה מתערערת יציבות המשפחה כתא הראשוני של החברה.
ד. בחוק השמות הביעה הכנסת את רצונה שאדם לא יוחל לשנות את שמו כרצונו ללא הגבלה. סעיפי החוק הם שטר ושוברו בצדו. שם המשפחה אינו רק זהוי אישי של נושאו אלא מהוה סימן היכר בעיני כל ליחוס הילדים אל הוריהם ולמעמד האשה הנשואה בתור שכזאת. לגבי בעיתנו העיקר איננו בתוצאות המשפטיות אלא ברושם שבחירת השם ושינוי השם עושים למעשה בעיני הצבור.
מטרת שינוי השם ע"י העותרת הוא לחזק את מעמדה בעיני הבריות כאלמנת המנוח רוזנהיים כאילו היתה נשואה לו כדין. תהיה הסיבה לרצונה זה אשר תהיה, ועם כל הרצון להביא את העותרת על תקנתה האישית צריך לחשוש לערבוב התחומין בשטח הרגיש של המעמד האישי. חשש זה הוא שמצדיק את החלטת המשיב במקרה הנדון. החוק מעניק שיקול דעת לשר הפנים בצורה ברורה למדי ("אם הוא סבור...") ולא לבית המשפט. ביהמ"ש יתערב רק כאשר החלטת השר היא בלתי סבירה על פניה. אין לפרש את הסמכות שהוענקה לשר פירוש דווקני במיוחד.
ה. הדבור "עלול להטעות" אינו דווקא עלול להטעות בכוונה רעה. לפי פשוטן קובעות מלים אלה מבחן אוביקטיבי גרידא, אמנם הטעיה שאין בה אינטרס לצבור אינה הטעיה אולם יש ויש לצבור אינטרס חיוני שלא יטושטשו התחומין בין מעמד האשה הנשואה או האלמנה, שהיתה נשואה ובין "מוסד" הידועה בצבור. אם ניעתר לשינוי שם של "אלמנת" הידוע בצבור כיצד נמנע מידועה בצבור, שינוי שמה לשם הידוע בצבור שלה, מיד לאחר שזה יעזוב לאנחות את אשתו החוקית?
ו. ידועה בצבור היא אשה שהתקשרה עם גבר לחיי אישות ללא נישואין בין שהצבור חושב אותם כנשואים כדין ובין אם לאו. משום כך אין לומר שיסוד של הטעיה טבוע בעצם המושג של "ידועה בצבור". היוצא מכך כי רישום שינוי שם של "ידועה בצבור" טומן בחובו סכנה של הטעיית הצבור, בין אם השינוי מבוקש בתחילת החיים המשותפים ובין אם מבקשים אותו לאחר מות הידוע בצבור ועשויה לנבוע מכך "פגיעה בתקנת הצבור".
(התנגדותו של בנו של המנוח לשינוי השם נדחתה ונקבע כי למשיב זה אין כל מעמד בשאלת שינוי שמה של העותרת).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון, הלוי, קיסטר עו"ד קלאוזנר לעותרת, עו"ד טרלו למשיב הראשון, עו"ד ש. מזרחי למשיב השני. 1.12.66)
ע.א. 473/66 - אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון בע"מ נגד אברהם רפפורט ו- 28 אחרים
*החלטת מועצה של אגודה קואופרטיבית המערערת היא אגודה שיתופית ובה מאוגדים כורמי הצפון וכורמי הדרום.נפל סכסוך בין כורמי הצפון ובין כורמי הדרום והסכסוך נמסר לבוררות שעליו חתמו הצדדים והאגודה בתור שכזו התחייבה, על שטר הבוררין, לקיים את פסק הבוררות. המשיבים לא חתמו על הבוררות. משהוצא פסק הבוררות התכנסה מועצת המערערת ולאחר דיון החליטה להוציא לפועל את פסק הבוררות. המשיבים שדעתם לא נחה מהפסק הגישו תובענה נגד המערערת וטענתם כי המועצה חרגה מסמכותה ופעלה שלא כדין בהעבירה את סמכותה לבוררים
שנתמנו שלא על דעת כל חברי האגודה, והיא פעלה שלא כשורה באמצה את החלטת הבינים של הבוררים ללא דיון ושקול לגופו של ענין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים ואילו ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) קיבל את ערעורה של האגודה. בלי להכנס לשאלה אם המועצה היתה חייבת לבצע את פסק הבוררים נוכח התחייבותה על השטר למלא את הכרעת הבוררים - יש לחייב את המשיבים לקיים את החלטת המועצה, הוברר כל המועצה קיבלה את החלטתה לאחר שיקול ודיון לגופו של ענין ולא מפני שסברה כי מן הדין עליה לקבל את החלטת הבוררים ושאין היא רשאית לשקול את הדברים ולהגיע להחלטה לפי מיטב ההבנה שלה. במצב זה אין לומר כי המועצה הפרה את הכלל שאין שלוח עושה שליח.
=בג"צ 239/66 - מרדכי פריש נגד ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*נכה רדיפות הנאצים העותר חלק על החלטת ועדת העררים שאין קשר סיבתי בין המחלות שבהן לקה לבין רדיפות הנאצים שמהן סבל בשנות המלחמה. בהחליטו לבטל את הצע"ת החליט ביהמ"ש (מפי הנשיא אגרנט) כי השאלה אם קיים קשר סיבתי כנ"ל תלויה בהערכת העדויות הרפואיות שהובאו ע"י הצדדים וענין זה נתון לשיקול דעת ועדת העררים. לא גילינו טעות בשיקול דעתה של הועדה שהעדיפה את העדויות הרפואיות של הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים על פני עדויות העותר.
=בג"צ 341/66 - אליעזר הורנשטיין נגד ראש העיריה, חברי המועצה ותושבי העיר ת"א ואח'
*דירוג ועבודה בעירית ת"א העותר שהוא מן העובדים הותיקים של עירית ת"א מתרעם על שהממונה על המחלקה בה הוא עובד מעסיק אותו בעבודה אשר אינה ראויה לו לפי מעמדו וכשירותו, ושאין נותנים לו את הדרגה הראויה לו, הוא מבקש להוציא צו נגד המשיבים שיבואו וינמקו מדוע לא יועסק בעבודה פלונית ומדוע לא תינתן לו דרגה פלמונית.
ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צע"ת בציינו כי ענין חלוקת העבודה במוסד ממשלתי או עירוני, וענין דירוג עובדיו של מוסד כאמור, אינם ענינים לביהמ"ש הגבוה לצדק לענות בהם. הענינים הנוגעים לסדורי העבודה הפנימיים של העיריה נתונים לשיקול דעתם ולאחריותם הצבורית של חברי הנהלת העיריה, ועובדי העיריה צריכים לחפש ולמצוא להם את תרופותיהם המגיעות להם בעניני עבודתם בתוך כתלי העיריה.
עם זאת ציוה ביהמ"ש לשלוח העתק העתירה והצו לראש העיריה תוך כדי הפניית תשומת לבו לכך שהעותר, כפי הנראה, יושב בטל זה כשנתיים ומקבל משכורתו מן העיריה בלי שנמצאה דרך להעסיק אותו.
=בג"צ 330/66 - אפרים בן ישראל חזן נגד השרות הרפואי של בית הסהר ואח'
*עבריין על פקודת סמים מסוכנים העותר נידון לשנה מאסר בשל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים ובפס"ד הומלץ "בכל לשון של המלצה" כי שלטונות בתי הסהר יעשו כל האפשר לגמילת העותר מסמים מסוכנים "כנסיון אחרון". העותר טוען כי מאז כליאתו לא נעשה דבר לקיום המלצת השופט. לעומת טענותיו של העותר הוגש דו"ח רפואי שלפיו אין העותר משתף פעולה לריפויו והשרות הפסיכיאטרי אינו מסוגל לעשות דבר. ביהמ"ש דחה את העתירה למתן צו על תנאי אך יחד עם זאת חזר והציע לעשות נסיון נוסף לעזור לעותר ולהיווכח אם אמנם מוכן הוא עתה לשתף פעולה לגמילתו מסמים מסוכנים. ביהמ"ש חזר והתריע נגד מחדלם של השרים המוסמכים (שר הבריאות ושר המשטרה) לפעול לפי סעיף 17 א לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד-1954 בדבר אישור מקום לטיפול באסירים חולי סמים מסוכנים.
=ב.ש. 224/66 - מסעוד אילוז נגד יוסף שפילמן
*הארכת מועד להגיש הגנה נגד המבקש ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בירושלים לפני שנה בהיעדרו ורק עתה ביקש להאריך מועד הגשת הערעור כדי לאפשר לו לערער על פסה"ד. בדחותו את הבקשה ציין סגן רשם ביהמ"ש העליון (השופט ויינר) כי פרטים שונים בתצהירו של המבקש הוכחו כבלתי נכונים והוברר כי כבר בעת המשפט נועץ בעורך דין בניגוד לטענתו שלא נועץ בעורך דין מחמת חוסר כספים. מן הטעם הזה בלבד יש לדחות את בקשתו. מלבד זאת לא נתגלה לאיחור כל טעם מיוחד וכל סיבה סבירה, המצדיקות הארכת המועד. אין גם כל סיכוי למבקש להצליח בערעורו, וכן לא מתעוררת כל "חשיבות בעיה".
=ע.פ. 266/66 - סוקוליק גרגורי ובראומן ישראל נגד היוהמ"ש לממשלה
*זיכוי בשל פקפוק במהימנות עדיםהמערערים הורשעו בעבירות על סעיף 301 ועבירה על סעיף 34 לפח"פ, על יסוד עדויות שני עדים שאחד מהם היה שותף לדבר עבירה והשני מתחרה של המערערים במכירת יינות "כרמל מזרחי". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים, אך לא היה מוכן לסמוך על עדויות השנים וביסס את ההרשעה על סיוע נוסף של שני ממצאים אחרים. ביהמ"ש העליון (מפי השופט הלוי) מצא כל ממצאי הסיוע אין בהם משום סיוע ומכיון שגם ביהמ"ש המחוזי התיחס בספקנות לעדויות העדים - קיבל את ערעור המערערים וזיכה אותם.
=בג"צ 315/66 - מוחמד אל מרבוע נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א
*הפעלת מאסר על תנאי העותר קובל על כך שהופעל נגדו מאסר על תנאי בשל פשע שעבר תוך תקופת התנאי אף כי המאסר לא הותנה בעבירה שהיא פשע. בדחותו את הבקשה להוציא צע"ת ציין ביהמ"ש כי מכיון שגזה"ד בו הותנה המאסר על תנאי הוצא לפני תחילתו של החוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) תיקון מס' 5 תשכ"ג-1963, הרי אף על פי שהופעל לאחר תחילת החוק יש להפעיל את המאסר על תנאי כאילו נכלל בגזה"ד המתנה גם הפשע, מכח החוק שעמד אז בתקפו. (עיין ע"פ 463/65 פד"י י"ט (1) 182).
=ע.פ. 365/66 - פכרי מוחמד לאפי אסארה ו- 3 אחרים נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש
שני המערערים הראשונים הורשעו בהריגה ושנים אחרים בגרימת חבלה חמורה. הראשונים נדונו ל-7 שנות מאסר כל אחד והאחרונים לשש שנים. המקרה אירע כאשר בני משפחה יריבה התקרבו אל הבית בו נמצאו המערערים תוך צעקות ורגימת אבנים וכשהם נושאים מקלות ומוטות. המערערים ירו במתקרבים והרגו שלושה מהם ופצעו חמשה אחרים. הערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב בכך שהעונש המירבי על הריגה הוא 20 שנות מאסר ושהמערערים הגזימו באשר לאמצעים שנקטו כדי להדוף את ההתקפה וגרמו לתוצאה החמורה האמורה.