ע.א. 219/66 - יעקב ילוז נגד רשות הפיתוח ורסקו
*סמכות שיפוט בחזקת מקרקעין לאחר הפקעה * העברת זכות לחזקה מבעלים לצד שלישי * ביטול רשות דיור של "בר רשות"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"א 164/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) הפקיעה רשות הפיתוח חלקה השייכת למערער שעליה נמצאת דירה בה הוא מתגורר. בהודעת ההפקעה צויינה כוונת רשות הפיתוח לקנות חזקה בחלקה המופקעת. את זכותה לחזקה בחלקה העבירה רשות הפיתוח לחברת "רסקו". המשיבות הגישו תביעה לסלוק ידו של המערער מהדירה. עילת התביעה של רשות הפיתוח נתבססה על זכותה לחזקה שקמה לה מכח בעלותה על הקרקע בעקבות ההפקעה, ואילו עילתה של רסקו הושתתה על הסכם בינה לבין רשות הפיתוח לקבלת החזקה. בימ"ש השלום נתן את הצו לסילוק יד, ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. טענת המערער כי לבימ"ש השלום לא היתה סמכות לדון בתביעה לסילוק יד - בטעות יסודה. בהתאם לחוק בתי המשפט נתונה הסמכות לדון בעניני חזקה במקרקעין לבימ"ש השלום. החריג של פקודת הקרקעות הנ"ל שסמכות הדיון בכל הענינים הנובעים מן הפקודה תהיה לביהמ"ש המחוזי אינה חלה על תביעה לסילוק יד לאחר שהחלקה כבר קמה לקנין הרשות המפקיעה. לאחר שהנכס המופקע הוקנה סופית לרשות הפיתוח הרי הוא בעלים של הנכס כמו כל בעלים אחרים ותביעותיו להחזרת חזקה כמוהן כתביעות בעלים אחרים.
ב. שונה המצב בתביעה לקבלת חזקה מיידית לאחר הפרסום בדבר כוונת הרשות להפקיע אדמה ולפני שהנכס המופקע קם לקנין הרשות המפקיעה. כאשר כבר בשלב הבינים מתכוונת הרשות לקבל את החזקה בנכס עליה להיזקק לביהמ"ש המחוזי. זכותה של הרשות המפקיעה לקבל את החזקה בשלב הבינים והתרופה שנקבעה לשם מימוש זכות זו נוגעות להליכי ההפקעה גופם, ואין ביניהן לבין הזכות לחזקה שקמה לרשות המפקיעה עם רכישת הבעלות על ידה והתרופה לממש את הזכות הזו, ולא כלום.
ג. לא קיים כל קשר בין התרופה לממש את זכות החזקה בנכס המופקע שקמה לרשות המפקיעה עם הקניית הבעלות לרשות זו, לבין התרופה של בעל הנכס המופקע לפנות לביהמ"ש עם פרסום הודעת ההפקעה לשם קביעת הפיצויים המגיעים לו. העובדה כי הסמכות להעריך את הפיצויים נתונה לביהמ"ש המחוזי אין בכוחה להשפיע על שאלת הסמכות להעניק את התרופה הפוסארית הנדונה לרשות המפקיעה לאחר שרכשה את הבעלות בנכס.
ד. התרופה "הפוססורית" העונשית הקבועה בפקודת הקרקעות הנ"ל, אף לגביה אין לומר כי נתונה היא לביהמ"ש המחוזי שכן הפקודה אינה קובעת כי הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי. מלבד זאת נראה כי התרופה הענשית באה בתקופת הבינים לפני שהנכס המופקע עומד לקנין הרשות המפקיעה ואז אמנם הסמכות לביהמ"ש המחוזי. שהרי לאחר שכבר קמה זכות הבעלות של הרשות המפקיעה אין עוד צורך בתרופה עונשית והרשות המפקיעה יכולה לפנות בדרך הרגילה לביהמ"ש ולבקש את התרופות ה"פוססוריות" הרגילות.
ה. טענת המערער כי רשות הפיתוח העבירה את הזכות לחזקה לידי חברת רסקו ועל כן אין רשות הפיתוח צד ואין בינה לבין המערער יריבות - יש לדחות. הטוען כי זכות החזקה הועברה מידי הבעלים לידי צד שלישי עליו הראיה, והמערער לא הוכיח כי אכן הועברה
הזכות לחזקה לידי רסקו. אם הסתמך המערער על "הודאת" רשות הפיתוח בכתב התביעה כי הזכות עברה ל"רסקו" לפני הגשת התביעה, כי אז קמה עילה כזאת לטובת רסקו ואין המשלב יכול לטעון כי הזכות לחזקה יצאה מרשות הפיתוח ולחברת רסקו לא הגיעה. יתר על כן מכיון שבכתב התביעה שהוגש ע"י שני הצדדים נאמר כי בהתאם להסכם עברה זכות החזקה לידי "רסקו" מן הדין לראות באמירה זו משום הסכמה הדדית בין הבעלים לבין רסקו שלפחות החל בתאריך הגשת התביעה תהא זכות החזקה נתונה לרסקו. ודי בהסכמה הזאת כדי להכשיר את עילתה לסילוק יד, גם אילו הוכח שההסדר הפורמאלי להעברת זכות החזקה מהמשיבה הראשונה למשיבה השניה נעשה לאחר הגשת התובענה לא היה הדין שונה, שכן עצם הצטרפותה של המשיבה השניה "מלכתחילה לתובענה כצד התובע את סילוק ידו של המערער מן הנכס... מעידה על היריבות שבין שתי המשיבות-התובעות לבין עצמן לענין זכותן להוציא מידי (המערער) את החזקה".
ו. טענתו האחרת של המערער כי הוא מחזיק כיום במושכר מכח חוק הגנת הדייר - אין לקבל. גם חובת ההוכחה של הטענה הזאת היתה מוטלת על המערער והוא לא הצליח להוכיח זאת. המערער הגיש מכתב בו הוא מוזמן לרשות הפיתוח לשם חתימת חוזה שכירות על הדירה, אך לא הוכח כי הוא נענה להזמנה הזאת והיוצא מכך כי אין לפנינו אלא הצעה גרידא ליצירת יחסי שכירות, הצעה שלא נתקבלה. לא הובאה כל עדות כי המערער שילם למאן דהוא תמורה כלשהי בעד השימוש בדירתו, כשם שלא הובאה עדות על נסיבות אוביקטיביות שמהן ניתן להסיק על קיום כוונה ליצור יחסי שכירות בין המערער למשיבות.
ז. לפני ההפקעה היה המערער הבעלים של הדירה בה הוא מחזיק, לאחר שניתן צו ההקניה היה מעמדו לכל היותר מעמד של בר רשות. ומכיון שמעולם לא נתן תמורה לרשות, היה בכוחן של המשיבות לבטל את הרשות האמורה בכל עת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד בן חביב למערער, עו"ד ד"ר שלום ועו"ד קמני למשיבות. 30.11.66).
ע.ש.מ 2/66 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*התישנות בעבירת משמעת לאחר הליכים פליליים בבימ"ש.
(ערעור על פס"ד ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער מנהל בי"ח ממשלתי נתן חוות דעת רפואית בקשר לנער שנפגע בתאונת דרכים ואושפז באותו בית חולים. את חוות הדעת נתן במסגרת פרקטיקה פרטית וקיבל עבורה תשלום. הוא הועמד לדין בבימ"ש השלום באשמת לקיחת שוחד ומעילה באמון וזוכה. בפני ביה"ד המשמעתי הועמד לדין באשמת התנהגות בלתי הוגנת של עובד מדינה. הוא טען התישנות שכן עברה שנה ומעלה מיום ביצוע העבירות ועד להעמדתו לדין משמעתי אך טענה זו נדחתה על יסוד קביעת חוק שירות המדינה כי בחשבון ההתישנות לא יבוא במנין, הזמן בו נמשכו במשטרה או בביהמ"ש חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. ביה"ד המשמעתי קבע כי "יש לראות את המעשה אשר בגינו מובא הנאשם בפני בית דין זה כחלק מן האשמות שבגינן הוא הובא בפלילים". על כך הערעור.
החלטה:
א. בשני ההליכים, הפלילי והמשמעתי, לא הובא המערער לדין "בשל אותו מעשה או מחדל" ומכאן שחלה התישנות. הצד השוה בשני ההליכים הוא כי בשניהם הואשם המערער בתורת עובד הציבור ובקשר לחוות הדעת שנתן, אך מכאן ואילך נפרדים האישומים בשני
ההליכים, הפלילי והמשמעתי. בדין הפלילי הואשם בנטילת שוחד ובמעילה באימון ע"י קבלת השוחד. בדין המשמעתי הואשם ב"התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו" בכך שפרקליטו של החולה ביקש חוות דעת רפואית מהרופא שטיפל בחולה, והמערער במקום שיורה לרופא לתת את חוות הדעת מטעם בית החולים נתן בעצמו את חוות הדעת במסגרת פרקטיקה פרטית. כאן האישום איננו שמתן חוות הדעת מהווה "פעולה הקשורה בתפקידו" ושקבל כסף בעד חוות דעת זו (כפי שהואשם באישום הפלילי), אלא שבמקום שחוות הדעת תינתן כמבוקש ע"י המוסמך לכך, נתן הוא את חוות הדעת במסגרת פרקטיקה פרטית. המעשה והמחדל באישום המשמעתי אינם אותו מעשה או מחדל של האישום הפלילי.
ב. המבחן לשאלה אם מדובר באותו מעשה או מחדל יהיה אם קיים "מעשה בית דין" או לא. אם האישום בביה"ד המשמעתי הוא כזה שאילו הביאו את הנאשם שנית לבימ"ש רגיל יכול היה לטעון מעשה בי"ד - כי אז האישום מהוה אותו מעשה או מחדל ולא תחול התישנות. מאידך, אם האישום הוא כזה שאילו העמידו את הנאשם שנית בפני בימ"ש רגיל לא יכול היה לטעון מעשה בי"ד, כי אז אין זה מהוה אותו מעשה או מחדל ותחול התישנות. הנוסחה היא: אם יש מעשה בי"ד אין התישנות ואם אין מעשה בי"ד יש התישנות.
ג. במקרה דנא היסודות המרכיבים של העבירה הפלילית היו שונים מהיסודות המרכיבים של העבירה המשמעתית. לצורך טענת מעשה בית דין לא היו היסודות זהים ומכיון שכך נתפסת עבירת המשמעת בהגנת ההתישנות.
(בפני: השופט הלוי. עו"ד ירון למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 22.11.66)
ע.א. 376/66 - ד"ר צבי מירנסקי נגד אבשלום תמרי
*סמכותו של עו"ד להתפשר בשם לקוחו * אישור פשרה ע"י בימ"ש בענין שלא נזכר בכתב התביעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 1074/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הגיש תביעה נגד המשיב שענינה תשלום שליש בדמי מפתח למערער בשל עיסקה מסוימת. ב"כ המערער התפשר עם המשיב שהמשיב ישלם את סכום התביעה ושהמערער יחתום על חוזה שכירות עם דייר חדש בתנאי החוזה הקודם. בפשרה שניתן לה תוקף של פס"ד עשה המערער "עסק גרוע" והוא ערער לביהמ"ש העליון בהעלותו שתי טענות: כי פרקליטו חרג מסמכותו לפי יפוי הכח שניתן לו בהסכימו לערוך הסכם שכירות חדש עם צדדים חדשים (מחוץ לעיסקה הנ"ל) ובוותרו על תשלום נוסף בגין עריכת הסכם חדש; כי ביהמ"ש המחוזי טעה בזה שנתן תוקף לפשרה הכוללת חיובים שזכרם לא בא בכתבי טענות והשונים במהותם המשפטית מנשוא התביעה המקורית.
החלטה (השופט לנדוי):
א. יפוי הכח של המערער לפרקליטו הסמיכו להתפשר בתביעה הכספית. הפרקליט, כך יש להניח, סבר שתנאי הפשרה אינם לרעת המערער, המקבל את הסכום שתבע, אם כי כנגד זה הוא נותן תמורה נוספת של הסכמה לערוך חוזה חדש עם דייר חדש. אין כל מקום לפסול מה שעשה הפרקליט בשביל מרשו, אפילו לא טוב עשה.
ב. לביהמ"ש היתה סמכות לאשר את הפשרה. היה קשר אמיץ בין התביעה לתשלום סכום הכסף, לבין הסכמותיו של המערער באמצעות בא כוחו להכנסת דיירים חדשים למושכר, ואין שני נושאים אלה אלא שתי פנים של מכלול יחסים אחד. כאשר שני דברים - נשוא התביעה המקורי ונשוא הפשרה - מצויים תוך תחומי סמכותו של אותו בימ"ש, ואין הם
שונים שינוי ניכר זה מזה, לא במהותם המשפטית ולא בדרכי הדיון שלהם, אזי אין מניעה לאישור פשרה כפס"ד גם אם היא מכילה חיובים שלא הוזכרו בכתב התביעה.
ג. בנסיבות הענין גם לא היתה מניעה למתן הצו מחמת חוסר ודאות, שהרי תנאי החוזה החייב להיערך ידועים, לאחר שפירוש הסכם הפשרה הוא כי תנאי החוזה החדש יהיו כתנאי החוזה הקודם ללא שינויים.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. 30.11.66)
ע.א. 498/66 - "רוחן" חברה לייצור ולשיווק נגד "יצהר" חרושת שמנים בע"מ
*חיקוי באריזת אבקת כביסה
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בהמ' 6980/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת משווקת בדליי פלסטיק אבקת כביסה תחת השם "אטום". יום אחד החלה המשיבה לארוז אבקת כביסה בדליי פלסטיק זהים תחת השם "אוטומט" וההבדל היחידי בין שני המוצרים התוית המצורפת לדלי והמודבקת על פניו. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה בעוולת הימרנות וביקשה צו מניעה זמני נגד המשיבה שיאסור עליה הפצת המוצר בדליים כנ"ל. היא טענה כי האריזה מטעה את הלקוחות לחשוב שהם קונים את תוצרתה של המערערת בעוד הם קונים תוצרת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה ואחר הנימוקים היה כי הקונים אינם מבדילים בין ה"אטום" וה"אוטומט" וכל מה שהם מבקשים הוא אבקת כביסה בדליים, על החלטת ביהמ"ש שלא להוציא צו מניעה זמני נסב הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לא היה מקום להסיק שקהל הלקוחות מזהה את הסחורה הארוזה בדליים פלסטיים דווקא עם תוצרתה של המערערת. אכן, אין צורך שהקהל יידע את שמו של היצרן, אך דרוש שהוא יתכוון במיוחד לאותו תוצר שהוא, למעשה, התוצר של התובע, ושהסמל בא לאבחנו בתור שכזה. התובע ייכשל בתביעתו, אם הקהל אדיש לגבי מקור התוצר שהוא קונה, וכל מה שהוא מעונין בו הוא לקנות את אבקת הכביסה מבלי לשייך את הדליים הפלסטיים לשום יצרן או משווק מיוחד.
ב. השימוש באריזה מסוג דליים פלסטיים אינו יוצר מונופולין באותו סוג ואין לבסס צו מניעה על כך בלבד שגם המתחרה משתמש באותו סוג אריזה. החיקוי העלול להטעות חייב להתבטא לא רק בחיקוי סוג האריזה, אלא גם בצורתה המיוחדת. בענין דנא אין ראיה בדבר חיקוי צורה מיוחדת או יוצאת דופן של אריזת המערערת.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. 29.11.66).
ע.א. 478/66 - הבורסה לניירות ערך בת"א בע"מ נגד פקיד השומה
*רווח הון ורווח פירות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בתיק ע.מ.ה. 1246/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת מנהלת בורסה לניירות ערך, ואחד מתפקידה להתיר מסחר בניירות שמנפקים למיניהם מבקשים להוציא לשוק. בעד מתן היתר כזה מקבלת החברה תשלומים חד פעמיים לפי גודל ההנפקה. לטענת המערערת היא מייעדת תשלומים אלה להקמת בנין לבורסה ולשם כך הקימה חברה בת.
עוד היא טוענת כי בחברה בת זו יוקצו למנפקים מניות תמורת התשלומים הנ"ל. משנוסדה החברה ועד היום לא הוקצו המניות כאמור והתעוררה שאלה אם התשלומים מהווים הכנסה החייבת במס. פקיד השומה חייב את החברה המערערת במס, ביהמ"ש המחוזי אישר את החיוב ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לקבל את טענת החברה שאין לה עסק כלל ועיקר ושעל כן גם הכנסתה אינה הכנסה מעסק. העובדה שהחברה נוסדה ללא הון מניות ושאינה מחלקת דיבידנדים אינה שוללת את האפשרות שגוף כזה עוסק בעסקים. יתכן שזוהי חברה לתועלת הצבור אך גם חברה כזו חייבת במס על הכנסותיה העסקיות. החברה מספקת שרותים ולפי הפסיקה הענפה יש לשלם מס מהכנסות בגין הספקת שרותים.
ב. גם הטענה שההכנסה היא הכנסה שבהון באשר כתמורה יוקצו מניות של הבנין בעתיד - אין לקבל. כאשר ההכנסה היא הכנסה שבפירות אין היא מאבדת את אופיה בשל כך בלבד שמקבל ההכנסה משתמש בה למטרת הונית. אופי ההכנסה לחוד וייחוד הכסף שנתקבל לחוד. רק אילו הוכיחה המערערת כי מעולם לא היתה ההכנסה תמורה עבור השירותים, אלא מלכתחילה היתה זו תמורה בעד נכס הוני, דהיינו תמורת המניות, יכולה היתה להיבנות מכך. אולם המערערת לא הצליחה להוכיח שאכן כזה היה המצב. אמנם יתכן שהמערערת מתכוונת להקצות מניות תמורת התשלומים אולם היא לא עשתה כן מאז 1953 כשהחלה לקבל את התשלומים, כן יש לציין כי התשלומים נקראים "דמי רישום" וכי תשלום זה הינו היחידי שמשלמים. אם נניח כי התשלום הוא בעד המניות נמצא כי השירות ניתן חינם ודבר כזה אינו מקובל בעולם הפיננסי ומעורר פליאה.
ג. בשנים הנדונות לא היה ברור אפילו למנפיקים עצמם כי תשלומים הם תמורת מניות וקשה לראות מה היו המנפיקים עושים אילו החברה היתה נוטלת לעצמה את כל מניות החברה הבת שהוקמה לצורך הבניה.
ד. הטענה שכהשתמשה בכספים הנ"ל לבניית בית הבורסה הוציאה החברה הוצאה שבפירות שמן הדין היה להתיר את ניכויה - אין לקבל.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד קירשנר למערערת, עו"ד נתן למשיב. 29.11.66)
ע.א. 524/66 - רות מזרחי ואח' נגד עזרא ציון מזרחי
*גובה מזונות לילדים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.א. 137/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערים הם ילדי המשיב. אמם הגישה נגד המשיב תביעת מזונות בביה"ד הרבני וזכתה בסך 250 ל"י מזונות לחדש. הילדים שלא היו צד להליכים בביה"ד הרבני הגישו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי שחייב את האב לשלם 150 ל"י, נוסף לסכום שחוייב ע"י ביה"ד הרבני. כמו כן יקבלוהילדים את ההקצבה הניתנת עבור ילדים ע"י הביטוח הלאומי. בביהמ"ש המחוזי הוברר כי משכורתו נטו של המשיב מעבודתו בעיריה מגיעה ל-600 ל"י לחודש. הוא הודה כי בשעות הערב הוא עובד במסעדה אך טען כי הוא עושה זאת ללא שכר. על גובה המזונות ערערו הילדים.
החלטה (השופט קיסטר):
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב עובד עבודה נוספת אלא שלא הוכח כי הוא עושה זאת דרך קבע, ומאחר שהוא עובד במשרה מלאה "אין לחייבו בעבודה נוספת לפרנסת משפחתו". החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי נובעת מהנחה בלתי נכונה. השאלה אם אדם חייב לעבוד עבודה נוספת על משרה מלאה שהוא עובד בה אינה מתעוררת במקרה דנא. השאלה היא אם הוא עוסק למעשה בעבודה נוספת ולא אם הוא חייב לעשות כן. על ביהמ"ש המחוזי היה לקבוע כי אכן עובד המשיב עבודה נוספת. לא יתכן כי אדם עובד חינם עבור חברו, ואם הוא עובד כפי שהוא עצמו מעיד הרי שיש לו הכנסות נוספות. כן צריך היה ביהמ"ש להסיק שהמשיב משתכר נוסף לעבודתו הקבועה מתוך העובדה שסרב לגלות אם יש לו חשבון בבנק. הנחה הגיונית זו בוטאה יפה בלשונו של הרא"ש (בשו"ת, כלל ק"ז סימן ד') האומר שאדם המסרב להשיב לשאלות הדיין כדי שלא יתברר הענין הנדון, כאילו "מודה במקצת שקריו", וראוי לדונו באומדנא דמוכח. לענין יכלתו של המערער לספק למערערים את מזונותיהם יש לקבוע, איפוא, שלא היה צריך לבסס את החיוב, רק על יסוד משכורתו החדשית הקבועה של המשיב.
ב. אשר לצרכיהם של המערערים. ביהמ"ש המחוזי קובע כי יש צורך בסכום של 150 ל"י לקטין אלא שאין לחייב את המשיב לשלם 450 ל"י לשלושת הקטנים. מדברי ביהמ"ש נראה שאין הוא מחייב את האב לשלם עבור בנו בן ה- 15 העובד ומשתכר ולא עבור בתו שמלאו לה 16. מסתבר שבת זו יכולה אמנם למצא עבודה ויש בנות בגילה העובדות ומשתכרות אלא שהיא לומדת בבי"ס תיכון. השאלה אשר ביהמ"ש דלמטה לא דן בה היא. אם בנסיבות המתוארות חייב היה המשיב לתמוך בבתו.
בחובות שבהן האב נושא כלפי ילדיו, ניתן להבחין בשני סוגים: חובות שוטפים לסיפוק צרכיהם בגיל צעיר וחובות הנועדים להבטיח את עתידם ועל אלה נמנית בין היתר החובה ללמד את הילדים אומנות ולהשיאם אשה. החובה להשיא את בתו כוללת מתן אמצעים כדי שתוכל להינשא להגון לה וכיום נחשב גם חינוך מתאים לבת כאחד הדברים אשר יש בהם כדי לסייע לבת להינשא להגון לה, אם כי אין זו המטרה העיקרית של החינוך בבית הספר, אלא עיקר מטרתו של החינוך הוא להקנות לה ידע מספיק שיעזור לה לרכוש מקצוע. השאלה של כפיית האב להשיא את בתו התעוררה בספרות ההלכה התורנית והוכרה כחיוב משפטי.
לעומת שאלת כפיית האב להשיא ילדיו שהתעוררה בספרות ההלכה, אין בשו"ת דיון בדבר כפיית האב ללמד את ילדיו אומנות. הדבר לא הגיע כנראה להכרעה משפטית מאחר ולא היו אבות שהזניחו חובתם זו במדה והתעוררה בעיה לגבי ביצועה. אולם כל הנימוקים וההסברים לקיומה של החובה המשפטית להשיא את הילדים, כוחם יפה גם ביחס לכפיית האב ללמד ילדיו אומנות. (שאלת כפיית האב ללמד ילדיו אומנות התעוררה מספר פעמים בפני השופט קיסטר בביהמ"ש המחוזי והחליט לחייב את האב למלא חובתו זו כלפי ילדיו).
המסקנה היא שעל האב למלא גם במקרה דנא את חובת החינוך. אכן, לכל אב זכות להביע דעה ביחס למקצוע אותו יש להקנות לילדיו, אך כאן אין האב מטפל בילדים ואת הדאגה לחינוכם השאיר לאשתו בלבד, או גם לילדים עצמם, ויש להתחשב בדעתם. לכן אין הוא יכול עתה לאחר שהבת כבר לומדת במקום בו היא לומדת, לבוא ולמחות נגד קו חינוכה. אין סיבה לפטור את האב מלהשתתף בהוצאות מזונות הבת.
ג. בדין לא חייב ביהמ"ש המחוזי את האב במזונות בנו בן ה- 16 המשתכר כחניך 200 ל"י לחודש. עם זאת ברור שאין לדרוש מהבן כי ישא בכסף שהוא מרויח בהוצאות
הבית בהן חייב האב. אמנם לפי חוק הכשרות המשפטית ישמשו הכנסות קטין הסמוך על שולחן אביו גם לקיום משק הבית, אולם הסכום של 200 ל"י די לו שישמש לסיפוק צרכי הקטין עצמו.
על יסוד כל האמור לעיל יש לחייב את האב בתוספת של 250 ל"י על חיוב ביה"ד הרבני כך שישלם ביחד לכלכלת הבית סכום של 500 ל"י לחודש. סכום זה אינו מופרז אפילו היה כולו לצורך כלכלת הילדים ולא למזונות האם.
(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר עו"ד פטל למערערים, עו"ד מ. סווירי למשיב. 8.12.66)
ע.א. 587/65 - שמואל ברקוביץ נגד צבי רוזין ואח'
*הסכם למימון בניה - הסכם הלואה או חוזה שותפות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1532/62 - הערעור נדחה).
העובדות:
מעשה בשלד בנין שהוקם ע"י הקבלן אברהם אוסם שפשט את הרגל. המערער השקיע מכספו בהקמת השלד במסגרת עסקה שעשה עם אוסם והוא תובע מהנאמן בפשיטת הרגל כי תמורת השלד שנמכר תימסר לו, ולחילופין, כי יתמנה כונס נכסי השותפות, שהיתה קיימת, לטענתו, בינו לבין פושטהרגל ותמורת השלד תימסר לכונס. לעומת טענת המערער כי הוא הינו שותף לפושט הרגל בהקמת השלד טענו המשיבים (הנאמן ונושים אחרים) כי המערער אינו אלא מלוה לפושט הרגל, טענתם נתקבלה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. בין אם החוזה שבין המערער לפושט הרגל הינו חוזה שותפות ובין אם הינו חוזה הלואה, דין הוא שלא תתקבל תביעתו הראשונה של המערער שהכסף ממכירת השלד יימסר לו. טענת המערער כי השלד הוקם מכספו והיה "כולו שלו" אינה מתקבלת, שהרי לא המערער, אלא אוסם, הוא שהקים את השלד, ואת המגרש להקמה השלד חכר אוסם לבדו והמערער לא היה צד לחוזה החכירה.
ב. עתירתו החילופית של המערער למנות כונס נכסים באשר היחסים בינו לבין פושט הרגל היו יחסי שותפות - אף אותה יש לדחות היחסים ביניהם היו של מלוה ולווה. אכן בחוזה היה מדובר על שותפות, אולם נתגלה כי היתה תוספת לחוזה שלפיה אחראי אוסם כלפי המערער שהרווח המינימלי על חלקו בשותפות יהיה -.9,000 ל"י אחרי תשלום מס הכנסה. מתוספת זאת ברור כי למערער הובטחה החזרת קרן השקעתו בצרוף רווח מינימלי בסך -.9,000 ל"י. החזרת הקרן בתוספת "רווח" מינימלי גם במקרה שיהיו הפסדים משווה לעיסקה אופי של הלוואה עם רבית ולא של שותפות.
ג. שותפות הינה יחס בין אנשים המנהלים ביחד עסק לשם ריווח, הגדרה זאת אמנם אינה מחייבת השתתפות בהפסדי העסק ו"יכול אדם להיות שותף, אפילו כשהוא פטור מאחריות (בינו לבין שותפו) להפסדים", אך במה דברים אמורים? אם השיפוי מוגבל להפסדים שהשותף עלול לסבול מעבר לסכום השקעותיו, ברם, כאשר השיפוי כן בטח גם לגבי סכום ההשקעה הרי החוזה מאבד את אופיו כחוזה שותפות ונהפך לחוזה הלוואה. (גם כאשר שעור הרבית משתנה לפי הרווחים).
ד. במידה שהמערער "התחזה" על ידי התנהגותו כשותפו של אוסם בהקמת הבנין, הרי הוא אחראי כשותף כלפי כל מי שנתן אשראי "לפירמה" על סמך התחזותו, אך השתק זה אינו חל בין המערער לאוסם, אפילו "התחזה" גם הלה כשותפו, ואין בו כדי לזכות את המערער בתביעתו כנגד המשיבים, באשר "יכול שאנשים יהיו שותפים כלפי כולי עלמא ולא יהיו שותפים בינם לבין עצמם".
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. 5.12.66).
ע.א. 359/66 - אהרן קהא נגד צביה קהא ואח'
*הכנסת זמ"פ בשטר בניגוד למוסכם
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בת.א. 2577/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
בעלה של המשיבה הינו בנו של המערער והמשיבה הינה כלתו. המשיבה ובעלה עשו 3 שטרות חוב בסכום כולל של 15 אלף לירות לטובת המערער וזה תובע על פיהם. בשטרות לא היה זמ"פ ולפי עדויות - ובכללן עדות המערער עצמו - הותנה כי השטרות ייפרעו כשהמשיבה ובעלה יעבדו. הבעל מאושפז בביה"ח ואינו עובד והמשיבה נמצאת בבית אביה ועליה לדאוג לכלכלתה ולכלכלת ילדתה הקטינה. המערער השלים את השטרות וקבע בהם זמן פרעון ולאחר מכן הגיש את תביעתו הנוכחית. בעלה של המשיבה לא התגונן וניתן פס"ד נגדו ואילו המשיבה התגוננה בטענה שהכנסת זמ"פ בשטר מהווה שינוי הגורם לביטול השטר. טענתה נתקבלה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. הוסכם שהשטרות ישולמו כשהמשיבים ובעלה יעבדו ותגיע "שעת הצורך" לשלם. אין אנו יודעים אם אמנם המתין המערער עד אשר הגיעה "שעת הצורך" או מה היא "שעת הצורך" ומתי תגיע.
הדיבורים על תשלום השטרות כשיעברו המשיבים לא נאמרו על דרך הסתם, כי אם בהקשר הדיון בין הצדדים על מועד פרעון השטרות, והצדדים התכוונו שלא לקבוע מועד פרעון לפני שיהיו לבני הזוג הכנסות מעבודתם.
ב. עם עריכת שטר ללא קביעת זמ"פ מסוים נעשה השטר בר פרעון עם דרישה ועם הכנסת תאריך מסוים כזמן פרעון השטרות, שינה המערער את זמן הפרעון שהיה קבוע לשטרות מכח החוק ובכך הביא שינוי מהותי בשטרות. אף אם נאמר כי תאריך זמן הפרעון שהכניס המערער בשטרות הוא הוא תאריך הדרישה - הרי על כל פנים הביא המערער שינוי מהותי בשטרות בכך ששינה את אופיים משטרות ברי פרעון עם דרישה לשטרות ברי פרעון בתאריך קבוע. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בראותו את השינוי שנעשה בשטרות כשינוי המבטלם.
השופט לנדוי:
לפי עדות המערער עצמו הוסכם שהשטרות ישולמו בשעת הצורך כשיעבדו בני הזוג. המערער לא היה רשאי, איפוא, למלא בשטרות את זמן הפרעון שמולא בהם. על המערער היה להראות כי מילא את זמן הפרעון בדיוק לפי ההרשאה שניתנה לו לדבריו, כלומר שהגיע הזמן שבני הזוג מסוגלים לפרוע את השטרות מפרי עבודתם. שום דבר כזה לא הוכח.
אם נכונה גירסה אחרת של המערער שבכלל לא דובר על מועד פרעון ההלואה - הרי שלא הוסכם על הכנסת איזה זמן פרעון בהם בעתיד.
השופט מני:
יש לדחות את הערעור מן הטעם שתאריך הפרעון שהוכנס בשטרות על ידי המערער היה בניגוד להסדר שהוסכם עליו בינו לבין חותמי השטרות עם עשייתם.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, א.מ.מני. 30.11.66).
ע.פ. 319/66 - אליהו כהן ואח' נגד היועץ המשפטי
*אחריות פלילית בחתימה על שטר בשם אגודה ללא הרשאה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בנטל) בת.פ. 234/64 - הערעור נדחה)
העובדות:
שני המערערים נמנים על חברי המושב "פתחיה" ובתקופה הנדונה שימש המערער הראשון גזבר ומזכיר של המושב והמערער השני מר ישי יו"ר האגודה. לצורך מימון עניני האגודה עמדו בקשר עם אחד מכלוף שהיה משיג להם אשראי נגד שטרות האגודה. מכלוף זה העוסק גם ע"י לווים אחרים לאותה מטרה ובהזדמנות אחת פנה לישי ובקש ערבות האגודה להשגת אשראי ללקוח אחר. ישי הורה לכהן לעשות שט"ח על סך 1500 ל"י. כהן עשה שטר, החתים את חותמת האגודה וחתם את שמו. כהן לא היה מורשה לחתום בשם האגודה. כהן הועמד לדין והורשע בעבירה לפי סעיף 344 לפח"פ (סעיף זה בוטל בינתיים) בשל חתימה על מסמך ללא רשות כדין בכוונה להונות, וישי הורשע בעבירה של שידול לדבר העבירה הנ"ל. טענתו של כהן היתה בעיקרה כי מכיון שחתימתו חייבה את האגודה מבחינה אזרחית אף שלא היה מורשה לחתימה הרי שלא עבר את העבירה לפי סעיף 344 הנ"ל. טענתו נדחתה ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט זוסמן והשופט ויתקון):
א. לצורך ערעור זה נניח שחתימת כהן חייבה את האגודה לגבי איש מבחוץ שאינו חייב לחקור ולדרוש בענין מעניני הנוהל הפנימי של האגודה נראה בעליל כי לפי פקודת השטרות שלנו ה"מרשה" שלא הרשה אדם אחר לחתום בשמו יכול שיהא חב, אף על פי כן ע"י החתימה - מתעוררת השאלה אם אמנם מחייבת חבות המרשה, בעניננו האגודה, את המסקנה הנוספת, שהחותם בשם האגודה לא עבר על סעיף 344 הנ"ל.
עם קריאת הסעיף הנ"ל מתברר, כבר ממבט ראשון, שלא חבות המרשה או פטורו משמשים קנה מידה למדוד בו את אחריותו הפלילית של החותם. מי שמחייב תאגיד בחתימתו אף שאינו מורשה לחתום, הפועל הוא על פי רשות חוקית או רשות כדין? נניח לטובת ההגנה כי החותם בשם תאגיד ומחייב את התאגיד אף שחתם ללא רשות, בעל רשות הוא בחתימתו אולם הוא אינו בעל רשות כדין. מכיון שאינו בעל רשות כדין, הרי הוא מחבר מסמך ללא רשות כדין לפי סעיף 344. הסעיף אינו בא להגן על הצבור מפני עריכת מסמך שאין לו תוקף, אלא מחבר המסמך נענש בשל השימוש לרעה שעשה בהתיימרו לפעול בשמו של אדם אחר, ולענין זה אחת היא, אם חב האחר אם לאו.
ב. באשר לשאלה אם עשה כהן את המסמך בכוונה להונות - גם על כך יש לענות בחיוב, הלכה פסוקה היא שאונאה אינה צריכה להיות דווקא גרימת נזק כספי. כוונה להונות, להבדילה מכוונה לרמות, פירושה - לגרום עקב תרמית למעשהו או למחדלו של אחר ואין זה חשוב אם נגרם בשל כך נזק כספי אם לאו. אין ספק בכך שכהן חתם
על השטר בכוונה שהמסמך יתקבל ויעבור לסוחר כשטרה של האגודה, אף שלמעשה לא היה השטר כזה. זאת ועוד, הסוכנות שמימנה את פעולות האגודה כמעט שפרעה את השטר והיה נגרם לה נזק כספי עקב הוצאת שטר טובה ללא רשות.
השופט כהן:
אמנם דיה לכוונה להונות שתהא כוונה שמישהו יפעל לרעתו על פי המסמך, וכאן חשבו המערערים שמכלוף ישתמש בשטר ואחרים יפעלו על פיו לרעתם וישלמו עבורו תמורה, אף על פי כן היתה טענת המערערים כי לא התכוונו לרמות, בהיותם בטוחים בתום לב, שהאגודה שבשמה התיימרו לפעול תכבד את התחייבותם והיא אף חייבת לכבדה. משמע לא היתה כוונה להונות. ברם העובדה בעינה עומדת כי בשעת החתימה על השטר היתה למערערים כל הידיעה הדרושה ליצירת הכוונה הפלילית לרבות כוונת ההונאה במשמעותה הרחבה מני ים אשר פסיקה מיחסת לה, שכן הם ידעו שכהן אין לו זכות חתימה.
עם זאת היה זה מקרה גבול בין השטח הפלילי לשטח האזרחי ומחובת התביעה היה להשתמש בשיקול הדעת הנרחב המוקנה לה בשיטה הנהוגה אצלנו ולא להעמיד את המערערים לדין. אם כי המערערים עשו את המעשה הפלילי תוך אותה כוונה פלילית הדרושה על פי החוק, ואם כי טעו טעות חמורה בשיקול דעתם הרי "לא שוכנעתי כלל" שעשו כאן מעשה שיש בו משום קלון.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד הכט למערערים, מר וולינסקי למשיב. 6.12.66)
ע.א. 546/66 - "אני - בר" חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נגד אליעזר בירנבוים ואח'
*פיצויים קבועים מראש או קנס בחוזה * כשההפרה מסבה רווח מבטל הרווח את הנזק שנגרם מהפרת החוזה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2625/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת קנתה מהמשיבים את השליטה בשלש חברות שכל אחת מהן בעלת חלקת אדמה. המשיבים התחייבו כי "החלקות הנ"ל חפשיות מכל חוב, עיקול הפקעה או שעבוד שהם". לאחר גמר העסקה באה המערערת בטענה שעל אחת החלקות נמצא טרנספורמטור חשמלי במבנה ששימש כביח"ר ולחברת החשמל ניתנה זכות מעבר אליו לפי חוזה חכירה בלתי רשומה. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך הפרת חוזה אלא מה? המערערת ניצלה את הטרנספורמטור ובכך חסכה לעצמה הוצאה של קרוב ל-50 אלף ל"י להקמת טרנספורמטור חדש. סכום הפיצויים הקבועים מראש בחוזה היה 30 אלף ל"י, וזה הסכום שהמערערת תבעה וניסתה להוכיח שסבלה נזק ממשי. תביעתה נדחתה וביהמ"ש המחוזי קבע כי החוזה לא קבע פיצויים קבועים מראש אלא קנס, וכן שלא זו בלבד שהמערערת לא סבלה נזק אלא שעוד יצאה נשכרת. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. טענת המערערת שנזקה הממשי לא חדל להיות נזק בשל כך בלבד שכתוצאה מההפרה נשכרה - אין לה יסוד. ב"כ המערערת לא הביא כל אסמכתא לביסוס טענה זו ולכאורה אין טענה זו נראית כלל ועיקר. כשעצם ההפרה (ולא רק מאורע שבא בעקבותיה) מסב רווח לצד השני, קשה לראות מדוע לא יוכל הצד המפר לזקוף רווח כזה כנגד ההפסד. הרווח מקטין את ההפסד וגם מבטל אותו, ואין צריך לומר כי התובע עצמו חייב להקטין את נזקו כמיטב יכלתו. כאן עלה הרווח במידה ניכרת על סכום ההפסד.
ב. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי סעיף הפיצויים לא היה אלא סעיף קנס - בדין יסודה. סעיף זה חייב תשלום 30 אלף ל"י בכל מקרה של הפרה, בין שהיא גורמת להפסד רב ובין שהיא גורמת להפסד של מה בכך, זהו אחד המבחנים המקובלים, שלפיהם ניתן להבחין בין קנס ופיצויים קבועים מראש.
ג. השאלה אם סעיף לתשלום פיצויים, שאינו סעיף של קנס, יחול אפילו במקרה שהתובע לא סבל נזק - אינה מתעוררת כאן ואין צורך להכריע בה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד קשת למערערת, עו"ד לינדרמן ועו"ד גרוס למשיבים. 6.12.66).
ד.נ. 14/66 - צבי פלדמן ואח' נגד אוטיליה פלדמן
*זכותה של יבמה שנישאה ללא חליצה לרשת את בעלה השני
(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע"א 603/66 - פסה"ד הראשון אושר מחדש)
.
העובדות:
המשיבה אוטוליה פלדמן נתאלמנה בנישואיה הראשונים והיתה זקוקה לחליצה מאחי בעלה המנוח. ללא שקיבלה חליצה נישאה למנוח אברהם פלדמן שנפטר אחרי כמה שנים. המשיבה תבעה חלקה בירושת המנוח פלדמן בתור אשתו והשאלה שהתעוררה, ושבגינה ניתנה רשות לדיון נוסף היתה: מה דינה שליבמה שנישאה לזר בלי שחלץ לה יבמה; האם היא ספק מקודשת מן התורה ובשל ספק זה היא זקוקה לגט או דילמא מן התורה אינה מקודשת כלל והצורך בגט הוא רק חומרא דרבנן.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. החשיבות המעשית של השאלה שהתעוררה כנ"ל היא לגבי ההכרה שחייב להעניק בימ"ש חילוני - נקוד על חילוני - לנישואיה השניים של המשיבה. אם אמנם ספק מקודשת היתה לאברהם פלדמן - כך טוען ב"כ המבקשים - רשאי היה ביהמ"ש לראות אותה כ"אלמנתו" של אברהם פלדמן לצורך חלוקת עזבונו; אך אם האלטרנטיבה השניה היא הנכונה, היינו כי מן התורה לא היתה מקודשת כלל לפלדמן והגט שהיתה חייבת לקבל ממנו היה רק חומרא בעלמא, ללא זיקת אישות כלל, מן הדין היה לשלול מהמשיבה כל זכות ירושה בעזבון.
ב. דינה של יבמה שנישאה לשוק (לאדם זר, שאינו היבם - ולא קיבלה חליצה) מבואר במסכת יבמות במחלוקת שבין רב ושמואל. מתוך פשוטם של הדברים בגמרא עולה כי הלכה כשמואל שהוא מסופק אם מן התורה הקידושין תופסים או לא וצריכה גט. כלומר היא ספק מקודשת מן התורה והגט אלנו חומרא בעלמא. כך שההחלטה תפול במקרה דנא - בהתאם לטיעון ב"כ העותרים - לטובת המשיבה.
ג. טוען ב"כ העותרים כי אין פוסקין הלכה על פי פשוטו של תלמוד והעיקר הוא הפירוש הניתן לדברי הש"ס בספרות הבתר-תלמודית. ב"כ המבקשים מסתמך על ארבעה גדולי ההוראה והם: הבית יוסף על הטור, הב"ח (בית חדש) על הטור, הבית שמואל על אבן העזר, והמהרש"ל ומדברי כולם - כך הוא טוען - יוצא כי גם לדעת שמואל קידושי יבמה לזר אינם תופסים כלל והגט אינו אלא חומרה בעלמא, מדרבנן. פירוש זה אין לקבל.
מ"מ הנשיא מביא את הפוסקים הנ"ל בזה אחר זה ומוכיח כי אליבא דכולם היבמה שנישאה לזר ספק מקודשת היא מן התורה ולא "ודאי - אינה - מקודשת". להלן מצטט מ"מ הנשיא שורה של פוסקים ומפרשים התומכים במסקנתו הנ"ל.
ד. מכיון שרובא דרובא של הפוסקים והמפרשים רואים אותה כ"ספק מקודשת" - הרי רשאי גם רשאי בימ"ש חילוני לראות אותה כאלמנתו של הנפטר לגבי חלוקת עזבונו בפרט בספק כעין הספק שלפנינו, שהוא ספק אבסולוטי שאין שום בי"ד יכול לפתרו.
השופט זוסמן:
כאשר ביהמ"ש המחוזי בדונו בבקשת צו ירושה פונה אל ההלכה, אין הוא עושה כן כדי לברר מהו דין הירושה בהתאם להלכה. מי ומי היורשים נקבע בחוק הירושה והפניה אל ההלכה, באה רק כדי להשיג תשובה על השאלה; מהו מעמדו של אדם? ובמקרה שלפנינו ההיתה האשה נשואה למנוח או לא.
תשובת ההלכה היא, שקידושי היבמה תופסים מספק. ישנו רק מבחן אחד לקיום קשר הנישואין והוא אם האשה מותרת לשוק או לא. יבמה שנישאה לשוק צריכה לגט, ובלעדיו אינה חופשית להינשא. אפילו הגט אינו אלא חומרא דרבנן, אין בכך כלום. סימן מובהק זה של מעמד הנישואין דייו כדי לזכות את האשה בחלקה בעזבון בתור יורשת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון עו"ד מאק ועו"ד גניצברג לעותרים, עו"ד טרכטנגוט למשיבה. 11.12.66).
בג"צ 92/66 קופת חולים יישובית אגודה עותומנית רשומה נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*הכרה בעותרת כ"מוסד רפואי" לצורך פתיחת בתי מרקחת
(התנגדות לצע"ת - הצו בוטל).
העובדות:
העותרת ביקשה הכרה כ"מוסד רפואי" כדי שתוכל לפתח בית מרקחת בדימונה, בהתאם לחוק הקובע כי לא יהיה בעל בית מרקחת אלא רוקח בעל רשיון, אלא אם כן בעל בית המרקחת הינו "מוסד רפואי". הגדרת "מוסד רפואי" הינה "מוסד רפואי ציבורי הפועל שלא לשם הפקת רווחים והוכר ע"י המנהל לענין פקודה זו".
המשיב סירב להכיר בעותרת כב"מוסד רפואי" וזו פנתה לבג"צ והשיגה צו על תנאי. עתה בוטל הצו.
החלטה (השופט קיסטר):
א. העותרת עוסקת במתן עזרה רפואית לחבריה ומשפחותיהם והיא אגודה עותומנית שלפי מטרותיה אינה עושה רווחים, אינה קיימת לשם הפקת רווחים ואינה לכולה לחלק רווחים לחבריה. העובדה שהעובדים מקבלים שכר אינה הופכת את האגודה לכזו המפיקה רווחים. מכיוון שכך עונה האגודה לדרישת החלק הראשון של הגדרת "מוסד רפואי" בכך שאינה עושה רווחים.
ב. נשאלת השאלה אם בדין מסרב מנכ"ל משרד הבריאות להכיר בה כב"מוסד רפואי" לצורך הקמת בית מרקחת.
(1) המחוקק לא קבע כללים לפיהם יפעל המשיב בהענקת הכרה כ"מוסד רפואי" וגם בידי ביהמ"ש אין לקבוע כללים לכך. די לו לביהמ"ש שיבדוק את נימוקי המשיב ושיקוליו אם הם עומדים במבחן הסבירות.
(2) המשיב נימק סירובו בכך שלעותרת רק כ- 60 חברים בדימונה, ואם היא פותחת בית מרקחת עבור מספר כה קטן של חברים, וזאת בשיתוף עם משקיעים פרטיים, הרי שאין המטרה רק הדאגה לסיפוק צרכיהם של חברי האגודה אלא גם עשיית רווחים. נימוק זה יהיה בו כדי להוות יסוד לסירוב מתן ה"הכרה" בצירוף נימוקים אחרים.
(3) העותרת קיבלה תרופות לחלק במחיר מוזל בין חבריה והיא מסרה אותם לבתי מרקחת נגד תמורה ובכך עברה עבירות פליליות. אפס אילו היה זה מעשה בודד העומד בפני עצמו ללא נימוקים אחרים, אפשר שהמשיב לא היה מוצדק בסרבו מתן ההכרה.
(4)נחזור לעובדה שזו קופ"ח קטנה מאד ויש לה בדימונה רק 60 חברים, ,ואם תקבל הכרה כ"מוסד רפואי" תפתח בתי מרקחת וחדרי תרופות במקומות רבים. קופות חולים אחרות בעלי מספר חברים קטן באו להסדר עם בתי מרקחת להספקת תרופות לחבריהן, ואילו זו מבקשת לפתח בתי מרקחת משלה, תכנית זו לוקה בשנים אלה ; כדי לפתח בתי מרקחת תצטרך העותרת לקחת הלוואות הכרוכות בתשלום רבית ; לאור המספר המצומצם של החברים תהיה עיקר הפעולה מכירת תרופות לשאינם חברים, בחישוב שהדבר ישתלם ואף יביא רווחים לעותרת אם כי רווחים אלה לא יחולקו ממש בין חבריה.
(5) ב"כ העותרת היה ער לקיומם של הגורמים דלעיל והסביר כי במקומות שבהם מעונינת העותרת לפעול ישנו צבור שלשירותו לא עומד כל בית מרקחת והעותרת באה למלא חסרון זה לצבור.
(6) האם על יסוד הנימוקים הנ"ל צדק המשיב בסרבו לתת את ה"הכרה" כאמור ? החברה בימינו מעודדת קיום אגודות קופות חולים ותומכת בהן, כדי לאפשר למעוטי יכולת קבלת עזרה רפואית מלאה, ואולם כלום מוצדקת אגודה כזו בפותחה עסק כלשהו שיכניס לה רווחים אשר בעקיפין יקטינו את תשלומי החברים ויקלו על תקציבה?
(7) דבר כזה אינו הולם את אופיה של אגודה לעזרה הדדית. אכן יש ומוסד לעזרה הדדית יעזר גם למי שאינו חבר וקופ"ח תושיט עזרה כזו תמורת תשלום מוזל ואולי אף תשלום מלא, אך שונה המצב בו מקימה קופ"ח מלכתחילה מרפאה או בית מרקחת המיועדים לשרת את הצבור הרחב ולא את החברים.
ג. על יסוד כל האמור צדק המשיב בסרבו להעניק הכרה לעותרת, לאחר שנוכח לדעת כי עיקר פעולותיו של בית המרקחת שבשירות אותו מוסד יהיה מכירת התרופות למי שאינם חברי המוסד.
ד. אשר לטענת העותרת בדבר החשיבות הצבורית הנודעת להקמת בית המרקחת על ידה - על העותרת אינה מוטלת הדאגה לפעול לטובת הצבור כולו אלא לטובת חבריה בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר. 8.12.66).
=ע.א. 305/66 - פקיד השומה גוש דן נגד זליג אורטרגר וערעור נגדי
*שומה לפי מיטב השפיטה המשיב הינו קבלן ברמת גן. ספריו לא נוהלו כהלכה ופקיד השומה שם אותו לפי מיטב שפיטתו והעריך את הרווח הנקי ב- 23 אחוז ממחזורו של הקבלן. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעורו והעמיד את הרווח על 16 אחוז מהמחזור. הנישום ערער לביהמ"ש העליון גם על קביעה זו ופקיד השומה ערער על התערבותו של ביהמ"ש המחוזי. בקבלו את ערעורו של פקיד השומה קבע ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי לא היה צידוק להתערבותו של ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו של פקיד השומה. השופט המחוזי אמר כי ידוע לו שמתח הרווחים ברמת גן נמוך מאשר בת"א ובת"א היה מקובל באותה שנה לשום לפי רווח של 20 אחוז. אולם מתח הרווחים של הקבלנים בת"א וברמת גן איננו מן המפור- סמות וידיעתו הפרטית של השופט אינה יכולה לשמש יסוד לפסוק על פיו את הדין. לפי העדויות נע הרווח בבניה ברמת גן בין 21 אחוז ל-23 אחוז בשנת השומה, ואולי השומה קצת על הצד הגבוה, אך זהו ענין לפקיד השומה לענות בו, ולא היה יסוד להמיר את שומת פקיד השומה בשומתו של השופט.
=ע.פ. 382/66 - לדיסלב ארלר נגד היועץ המשפטי
*גרימת מוות תוך סינוור המערער נסע בדרך בינעירונית בשעות החושך במהירות של 60 קמ"ש - ומשסונוור ע"י מכונית אחרת האיט עד לכדי 54-50 קמ"ש אך גם במהירות זו לא הצליח לבלום כשהבחין בעגלה בלתי מוארת שנסעה לפניו וגרם למות העגלון. הוא הורשע לפי סעיף 218 לפח"פ ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי בדין הורשע המערער מפני שכאשר סונוור לא האיט את מהירותו במדה שהיתה מספיקה למנוע את הפגיעה בכלי רכב שהיו עלולים להיגלות לפניו.
=ע.א. 436/66 - נימר אליאט סמעאן מורקוס נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית משפט להזמנת עד ביחס לקטעי אדמה של חלקה מסוימת ציוה ביהמ"ש המחוזי על רישומם בשם המדינה.
השופט העדיף עדותם של עדי המדינה על עדויות המערער ועדרו, וקבע שלא הוכחו עיבוד וחזקה בקטעים הללו במשך תקופת ההתישנות. המערער ביקש להביא עד נוסף, פקיד משרד הסדר הקרקעות בחיפה, שרשם דו"ח בקורת בשנת 1958 שלפיו 60 אחוז מן החלקה כולה היו מעובדים. אך השופט סירב לדחות את המשך הדיון. באשר המערער נצטווה כבר שבוע לפני כן כי בישיבה הבאה יביא את כל עדיו. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי 4 ימים אחרי הישיבה שלפני האחרונה שכר המערער עו"ד וזה גילה את התרשומת האמורה רק יומיים לפני הישיבה האחרונה. על אף רשלנות המערער למצוא את שם הפקיד עד היום, נראה, אחרי ככלות הכל, כי הראיה החדשה עשויה להיות כה חשובה, שלמען עשיית הצדק מוטב לתת למערער אפשרות נוספת להביאה בפני ביהמ"ש.
=בג"צ 362/66 - אלברט אוחין נגד שר המשטרה והמפכ"ל
*התפטרות מהמשטרה
העותר התפטר משירותו במשטרה והתפטרותו נתקבלה. לאחר מכן ביקש לחזור בו מהתפטרותו ודרש שיעמידו אותו בפני ועדה רפואית. משסרבו לו פנה לבג"צ אך הצע"ת שביקש לא ניתן. בדחותו את הבקשה אמר ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי סעיף 15 לפקודת המשטרה בדבר פיטורין על יסוד חוות דעת ועדה רפואית - אינו ענין לכאן, שכן העותר התפטר מרצונו הטוב ואינו זכאי לסעד של ביטול שחרורו מן השרות במשטרה.