בג"צ 250/66 - זאב אלתגר נגד מועצת עירית רמת גן ואח'
*פיטורין מעבודה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר שימש כעורך בטאון עירית רמת גן והציג מועמדותו בבחירות למועצת העיר. את תעמולת הבחירות שלו ניהל בצורה הפוגעת בראש העיר והנהלתה, לאחר מכן פוטר מעבודתו בעיריה והנימוקיםשניתנו לכך היו - אי מלוי הוראות הממונים עליו, התרשלות בעבודה, עבירות על חוק הבחירות, התעסקות בעיסוקים אחרים וכו'. הענין הגיע לבג"צ והוחזר למועצת העיריה ולאחר מכן קיבל הודעתפיטורין חדשה המסתמכת על הנימוקים הקודמים ונימוק נוסף שבעת הבהירות יצר בתעמולתו מצב שהנהלת העיר וראש העיר וסגניו אינם יכולים לעבוד עמו בשיתוף פעולה, שכן יצא העותר בהתקפות אישיות על ראש העיר וחברי ההנהלה. על כך הדיון בבג"צ דנא.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הנימוקים של התרשלות בעבודה, ועיסוק בעבודות חוץ למרות שאסור לעובד עיריה לעסוק בעבודה חוץ, הינם נימוקי סרק שבויימו על ידי הנהלת העיריה כדי לתרץ את הפיטורין שנעשו מסיבה אחרת לגמרי. במשך עשר שנות עבודתו של העותר בעיריה לא נשמעו נגדו טענות מן הסוג הנ"ל והנה צצו באורח פלא טענות אלה לאחר שיצא העותר למאבק ציבורי נגד ראש העיר ורשימתו. ברור בעליל כי נימוקים אלה אינם צודקים ואינם כנים ואין להצדיק בהם את הפיטורין.
ב. נשאר הנימוק של חוסר אפשרות לעבודה משותפת בין העותר לבין ראש העיר והנהלתה. אכן אין איסור חוקי על עובד רשות מקומית להעמיד עצמו לבחירה, ומותר היה, לעותר לנהל תעמולת בחירות לעצמו ולרשימתו. הוא לא היה בעל סמכות מנהלית בעיריה ומבחינה חוקית אין לפקוד עליו "עוון" של תעמולת בחירות. אבל אם איסור חוקי אין, ההגיון והסדר הטוב גם יחד, מחייבים כי תעמולת הבחירות של עובד העיריה אשר יתכן ויצטרך יעבוד גם להבא אם ייכשל בבחירות, לא תחרוג מגדר תעמולה שקטה וענינית שאין בה כדי לפגוע בכבודם של אישי העיריה הממונים עליו ולהביאם לבוז בעיני הצבור. בייחוד כאשר עובד העיריה צריך לשמש יפה לעיריה ולעבוד בשיתוף פעולה והבנה עם מעצבי וקובעי דרכה של העיריה.
התוצאה המעשית היא שאין אפשרות של הידברות ועבודה משותפת בין העותר לבין ראש העיריה והנהלתה, ובאשמת העותר נוצרו יחסים בלתי תקינים המונעים מהעותר למלא את תפקידו. בנסיבות אלה אין לפסול את הפיטורין.
ג. אשר לאישור הפיטורין ע"י הממונה על המחוז - אישור זה הולך בד בבד עם החלטת מועצת העיריה על הפיטורין ועומד ונופל יחד עמה, אלא אם הממונה עשה משגה הפוסל את פעולתו בלי קשר עם פעולת העיריה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד מ. כספי וי. יינון לעותר, עו"ד יחיאל וד"ר מ. חשין למשיבים. 14.12.66).
ע.א. 423/66 - יורשי פוזי סמעאן ג'ובראן ואח' נגד שוכרי מיכאיל עיסא
*רישום זכויות מעבר וזכויות מים בהסדר קרקעות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ידיד - הלוי) בתיק מס' 490/גוש חלב - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערים והמשיב הינם בעלי חלקות אדמה גובלות ובהליכי הסדר קרקעות הגישו המערערים תזכורות תביעה לזכות מעבר באחת החלקות של המשיב. לטענתם מוקנית להם זכות מעבר על מנת
להגיע לתעלת מים שממנה עליהם להשקות את אדמותיהם. המערערים חזרו על תביעותיהם לפני פקיד הסדר הקרקעות להכיר בזכות המעבר ובזכות המים שלהם. פקיד ההסדר סבר שיש לו סמכות דיון בזכות המעבר ודחה את התביעה, בעוד שביחס לזכות המים פסק שאין לו סמכות והעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש המחוזי העלו המערערים מחדש את ענין זכות המעבר והמשיבים טענו "מעשה בית דין" של פקיד ההסדר לגבי זכות זו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, אך יחד עם ואת פסק כי המערערים לא הצליחו להוכיח קיום זכות מעבר ושימוש, אף שהוכח כי במשך שנים שלושה דורות קויימה זכות זו. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. החלטת פקיד ההסדר אינה יכולה להיות "מעשה בית דין" באשר ניתנה ללא סמכות חוקית. עם תחילתו של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) עברה "הסמכות לדון ולפסוק בכל סכסוך בנוגע לקרקע באיזור סידור" לבית המשפט המחוזי.
לענין זכות הדרך ראה פקיד ההסדר לתמוך יתדותיו בהוראות סעיף 22(4) לחוק החדש, המשאירה בכגון דא סמכות לפקיד ההסדר, אלא מוסיפה להעניק סמכות לביהמ"ש המחוזי "תוך כדי דיון בסכסוך שהובא בפניו לפי פקודה זו", אך כבר פסק ביהמ"ש כי הדבור "תוך כדי דיון בסכסוך", אינו מחייב שיהא תלוי ועומד לפני ביהמ"ש המחוזי סכסוך אחר, בנוסף על הסכסוך בענין זכות הדרך, אלא דיו לסכסוך בענין זכות הדרך בלבד כדי להקנות סמכות לביהמ"ש במחוזי.
ב. ההוכחות בעדויות המערערים ועדיהם שמיום שעמדו על דעתם יודעים הם על קיום זכות הדרך וזכות המים ועל השימוש בזכויות אלה ואף שמעו עליהן מאבותיהם, דיה להגיע אליה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדיין יש מי מעין אם כי דלים ואף כי מתייבשים להקנות להם את הזכויות.
ג. לטענת המשיב כי מזה עשרים שנה שאין תעלת מים להשקיית האדמות ודרך מעבר בימי הקיץ. מן המפורסמות שתעלות ומעיינות ובארות בישראל דרכן להתייבש, אך די שבשנים גשומות ניתן להשתמש בזכויות אשר אולי בשנים אחרות נשארו ערטילאיות.
ד. לטענת המשיב כי מאז קום המדינה אין המערערים מעבדים את אדמותיהם ועל כן נסתתמו טענותיהם ויש לראות במחדלם ויתור מכללא - טענה זו היתה נדונה לכשלון גם מבחינה משפטית, והיא צורמת את האוזן כשהיא נשמעת מפי מי שבמו ידיו חסם את הדרך וע"י כך מנע משכניו המערערים את השימוש בזכויותיהם.
(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר. עו"ד י. רוזנפלד למערערים, עו"ד כליל עבוד למשיב. 12.12.66)
בג"צ 161/66 - ראובן בר און נגד בנק החקלאות לישראל ואח'
*עניני צמידות בעקבות הפיחות
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר, חקלאי לפי מקצועו, לוה לפני הפיחות סכומי כסף מהמשיב הראשון. ההלואות שבאו ממקורות ממשלתיים היו צמודות לדולר. לאחר הפיחות ניתנה לעותר האפשרות, על פי החלטת ועדת שרים, לבחור בין המשך ההצמדה לדולר, לבין המרה להצמדה לאינדקס. במרץ 63 בחר העותר הצמדה לאינדקס. החלטת ועדת השרים באה בעקבות המלצת "ועדת גבתי" על תנאי פרעון שונים לגופים שונים. בין היתר הומלץ כי "משק מעורב" יקבל שחרור מוחלט מהצמדה למשך שלוש שנים. העותר סבר כי הוא נכנס לגדר "משק מעורב" בעוד הבנק סיווגו ל"חווה חקלאית". העותר ביקש לבדוק את
ההמלצות כדי לעמוד על המבדיל בין "משק מעורב" לבין "חווה חקלאית" אך מבוקשו לא ניתן לו. הוא פנה בתזכיר לחשב הכללי בו קבל על כך שלא ניתן לו לעיין בהמלצות ועל סיווגו בתור "חווה חקלאית" אך התשובה היתה כי הבנק פעל בהתאם להוראות וכי אין אפשרות להיענות לבקשתו לסווגו כ"משק מעורב", על אי גילוי ההבחנה בין שני סוגי המשקים ועל אי סיווגו בגדר "משק מעורב"קבל העותר בפני הבג"צ בסברו כי הוא מקופח לעומת אחרים.
החלטה (השופט זוסמן):
א. לא היה כל צידוק שלא לאפשר לעותר לעיין בהמלצות הועדה על מנת לראות את המבדיל בין שני סוגי המשקים. מעשה הסודיות האופפת את המלצות הועדה, ללא צורך וללא הגיון, אך הגביר את חשדו של המערער שהוא קופח. כן יש להצטער שתשובת סגן החשב הכללי לעותר לא היתה לגוף הטענה. משנדחית פנייתו של אזרח ע"י הרשות, מן הראוי לפרט לאזרח על שים מה השיבו פניו ריקם.
ב. על אף כל אלה אין ביהמ"ש מוכן להכנס עכשיו, בסוף שנת 1966, בעובי הקורה ולברר אם יש ממש בטענות האפליה שבפי העותר. הטעם הוא שהעותר איחר את פנייתו אל ביהמ"ש יתר על המידה. במשך שלוש השנים שעברו נהגו במאות, אם לא באלפי מקרים, לפי המלצות הועדה. אם יפסלו עתה את תנאי הפרעון שנקבעו ע"י הועדה מפאת הפלייה יתכן שעשרות או אפילו מאות ענינים הדומים לזה של העותר ייפתחו מחדש ויחייבו בדיקה שמא עוות דינם של הלווים. בכך תיגרם תקלה רצינית לצבור.
נוכח השיהוי אין לסבך את המשיבים עתה בעול של מעמסה כזאת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אליעש לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים).
ע.א. 259/66 - פקיד שומה תל אביב נגד אברהם המר וצבי טסלר
*שומה לפי מיטב השפיטה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 900/65, 889 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבים מיצרים רדיאטורים למכוניות. הם הגישו דוחו"ת למס הכנסה בלי להגיש חשבונות כל שהם לביסוס ההכנסות המוצהרות. פקיד השומה ערך שומה לפי מיטב שפיטתו בהסתמכו על תחשיב כמות רדיאטורים שנמכרו לפי חישובו (על יסוד החומר הגלמי שנצרך ע"י המשיבים) וכן על מחיר הרדיאטורים שנמכרו -.100 ל"י לרדיאטור, ותקבולים שנתקבלו ע"י המשיבים עבור הרכבה. ביהמ"ש המחוזי הפחית את חישוב מחיר הרדיאטור מ- .100 ל"י לשנת השומה הנדונה ל- .80 ל"י לרדיאטור. על כן הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. טענת המשיבים כי לא קיבלו שכר עבור הרכבת רדיאטורים, וכי החשבונות שנתגלו ושבהם רשום סכום הכנסה עבור הרכבה, נערכו כדי שבעלי המוסכים יוכלו לגבות סכום זה מבעלי המכוניות ובכך להערים על בעלי המכוניות - בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. משנמצא שהמשיבים היו, על פי עדותם הם, שותפים לדבר תרמית, אין תימה שביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לסמוך על עדותם ולאמץ את גירסתם לגבי שיעור הכנסותיהם.
ב. בחומר הראיות ובתחשיבים לא היה יסוד להחלטת ביהמ"ש להעריך מחיר רדיאטור בשנת השומה ב- .80 ל"י במקום הערכת פקיד השומה ב- .100 ל"י. המשיבים עצמם העידו על מחיר של -.85-.90 ל"י לרדיאטור. מכיון שכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר על כנה את שומתו של פקיד השומה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד רובין למערער, עו"ד היבשמן למשיבים. 6.12.66).
ע.א. 352+351/66 - צור חברה לבטוח בע"מ ואח' נגד ד"ר אלכסנדר י. רובין
*סעיף בוררות בפוליסת ביטוח
* הודעת מבטח על חילוט טובת ההנאה של המבוטח
(ערעור על החלטה ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא התורן ד"ר לם) בהמ' 4329/66 וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
המשיב ביטח את מכון הקוסמטיקה שלו אצל המערערות. פרצה שריפה ועקב חילוקי דעות בין הצדדים החליטה המערערת לחלט כל טובת הנאה של המשיב על פי הפוליסות.
המשיב הגיש המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי לפסק הצהרתי שאין למערערת זכות לחלט את טובת ההנאה של המשיב בפוליסות הבטוח, ואילו המערערות טענו כי לפי הפוליסה ימסרו לבוררות כל חילוקי דעות בדבר גובה סכום הנזק, ורק לאחר פסק הבוררים אפשר לפנות לביהמ"ש לקביעת זכויות הצדדים. ביהמ"ש החליט לדון בבקשת המשיב במסגרת של תביעה רגילה ולא בדרך של המרצת פתיחה, וכן החליט כי אין למחוק את התובענה על הסף בשל אי קיום התנאי המוקדם של פניה לבוררות. על ההחלטה הראשונה ערער ד"ר רובין ועל ההחלטה השניה ערערו חברות הבטוח. (לאחר שביהמ"ש העליון קיבל את ערעור חברות הבטוח שאין להזקק לתובענת ד"ר רובין לפני שיתקבל פסק בוררים - לא היה עוד מקום לדון בערעורו של ד"ר רובין על ההחלטה הראשונה וערעור זה נדחה).
החלטה (השופט ויתקון):
א. הצדדים זכאים להתנות ביניהם. שלא יפנו לביהמ"ש אלא לאחר קיומו של תנאי מוקדם. אין בכך התנאה על סמכותו של ביהמ"ש, אלא קביעה מראש ע"י הצדדים שלא תיווצר התחייבות משפטית כלשהי לפני שיתקיים התנאי המוקדם.
ב. אילו טענו חברות הביטוח טענת זדון או הצתה מצד המבוטח, היתה זו טענה השוללת את תקפותו של החוזה מניה וביה, ואין לו לטוען אפשרות לחזור ולטעון טענה המסתמכת על החוזה.
ג. בעניננו החליטו חברות הבטוח לחלט טובת ההנאה של המבוטח. אפילו נניח שחילוט טובת ההנאה מהווה הפרת החוזה, עדיין אין בהפרה כדי לבטל את החוזה מכל וכל.
ההפרה נותנת בידי הצד המקיים את החוזה ברירה להשתחרר מהחוזה ולתבוע פיצויים על הפרתו, או להתעלם מההפרה ולתבוע את ביצועו. משבחר המבוטח לתבוע על פי הפוליסה, הרי שבחר להתעלם מההפרה, ואז החוזה איננו בשל, וסעיף הבוררות בעינו עומד.
ד. את תנאי הבוררות שבחוזה יש לפרש כתנאי מוקדם לגבי כל תובענה המוגשת על פי הפוליסה ולא רק על תובענות שנועדו להשגת סכום כסף, להבדיל מסעד הצהרתי.
אכן מבחינת הנוחות והיעילות היה עדיף שתוכרע תחילה ע"י ביהמ"ש שאלת החבות בכלל ורק לאחר מכן תוכרע ע"י הבוררות שאלת גובה הנזק, דא עקא, ששיקולי נוחות ויעילות מחד גיסא, ורצון הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בפוליסה מאידך גיסא, ורצון הצדדים היא הקובעת.
השופט זוסמן: מסכים.
השופט כהן:
א. לענין הפסקת ההליכים לשם ביצוע הסכם בוררות, אין נפקא מינה אם ההליכים שהמבוטח התחיל בהם בבית המשפט תכליתם להשיג סעד כספי או תכליתם להשיג סעד הצהרתי.
ב. תנאי הפוליסה קובעים מתי תהיה החברה המבטחת פטורה מחבותה על פי תנאי הפוליסה, לפיכך תהא אשר תהא העילה המשמשת להן לחברות "לחלט" את טובת
ההנאה של המבוטח על פי הפוליסות, כל עוד חילוט זה מבוסס על תנאי הפוליסות, (אם זה בשל מעשה מרמה או תרמית, ואם זה בשל הצתה או פעולת זדון אחרת) עדיין פועלת החברה המבטחת בתחום הפוליסה ואין לומר כי היא הפרה את תנאי הפוליסה וכי חוזה הבטיחות חדל להתקיים.
ג. מן האמור עולה שהודעת חילוט או הודעת הפטר המבוססות על הפוליסה אין בהן כדי להביא את חוזה הביטוח לידי גמר, וזכותה של החברה לפטור עצמה תלויה בהוראות חוזה הביטוח כפי שיתפרשו ע"י ביהמ"ש, ועל החברה הראיה שזכאית היא למסור הודעה על חילוט ולהיות מופטרת מחבותה.
ד. עוד עולה מן האמור כי הבוררות, אשר לפי התנאת הפוליסה נועדה לקבוע רק את גובה סכום הנזק, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זכותה של החברה למסור הודעת חילוט ולהיות מופטרת מחבותה (חוץ אם ייקבע ששיעור הנזק הוא אפס).
ה. מכיון שחוזה הביטוח בעינו ובתקפו עומד, יהא אשר יהא מעשה התרמית או ההצתה, ממילא גם עומדת בתקפה ההוראה המחייבת פסק בוררות בדבר שיעור הנזק תחילה לפני שביהמ"ש יוכל להיזקק לכל תביעה או תובענה על פי הפוליסות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן . 12.12.66)
ע.א. 353/66 - משה פייגנבוים נגד שלוסברג חנה ואח'
*אלמנה שהפכה לדייר ראשי של בית עסק * אי תשלום שכר דירה ובקשת סעד מן הצדק(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר והשופטים אשר ורוזנפלד) בע"א 645/65 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המנוח שבתאי שלוסברג היה השוכר הראשי של שני מחסנים ביפו, לפי חוזה שכירות שהיה לו עם נפקד שבמקומו בא מינהל מקרקעי ישראל, בשנת 1958 השכיר המנוח בהשכרת משנה מחסן אחד למערער ללא תשלום דמי מפתח בשכ"ד של 90 ל"י לחודש ובשנת 1963 נפטר שלוסברג. לאחר פטירתו פנה המערער למינהל ולעמידר וביקש לחתום על חוזה שכירות שיהפוך אותו לשוכר ראשי אולם אלה חתמו על חוזה עם אלמנת המנוח ובתו כשוכרים ראשיים, המערער חדל לשלם למשיבים, השוכרים הראשיים דמי שכירות: והגיש תביעה לבית המשפט שיצוה על המינהל ועמידר להכיר בו כשוכר ראשי ויקבע את שכה"ד על 30 ל"י לחודש. המינהל ועמידר התגוננו בטענה כי יורשי שלוסברג הם השוכרים הראשיים, והיורשים הגישו תביעה נגדית לפינויו של המערער מן המושכר בשל אי תשלום שכ"ד. צו הפינוי ניתן ע"י בימ"ש השלום, אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. ההלכה הפסוקה היא שסעיף 19(ג) לחוק הגנת הדייר פועל לזכות אלמנתו של דייר בבית עסק, שנפטר, גם אם המנוח לא ניהל בעצמו שום עסק במושכר. האלמנה הופכת לדיירת במקום בעלה המנוח אף נוכה הוראת סעיף 22 של החוק.
ב. על המערער היה מוטל להמשיך לשלם שכירות ליורשי המנוח ולמלא את תנאי השכירות כלפיהם כדיירים ראשיים. הוא לא עשה כן אלא הפסיק לשים דמי השכירות.
ג. שוכר משנה הופך לשוכר ראשי כאשר השוכר הראשי נפטר רק אם "לא היה אדם אחר לדייר מכח חוק זה". כאשר אדם הופך לדייר נשאר שוכר המשנה דיירו של האדם שהפך לדייר.
ד. כאשר לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים יצא פס"ד נוסף של ביהמ"ש העליון המאשר את ההלכה האמורה בפסקה "א" דלעיל, ויתר המערער על תביעתו הראשונית ודרש קביעת שכר דירה של 60 ל"י לחודש, ולאחר מכן כבר הסכים לתשלום של 90 ל"י לחודש בהתאם להסכם שלו עם המנוח, וביקש בסיכומיו להעניק לו סעד מן הצדק נגד תביעת הפינוי. בנסיבות שתוארו לעיל צדקו הערכאות דלמטה בדחותם את הבקשה לסעד מן הצדק נגד תביעת הפינוי, המערער עשה דין לעצמו ובמשך תקופה ארוכה לא שילם שכ"ד. גם ללא ידיעת התקדים של ההלכה האמורה בפסקה "א" צריך היה פרקליט המערער לדעת שנכונות טענתו מוטלת בספק. גם אחרי הגשת התביעה כפר המערער בזכויות האלמנה, וגם בשלב הסופי כשכלו כל הקיצין ביקש לקבוע שכ"ד בשעור של 60 ל'"י אף שבהסכם התחייב לשלם 90 ל"י. הוא הפקיד כספים בבית המשפט בצורה מסוייגת ודרש שיוחזר לו חלק מן הפקדון. התנהגות זו, כשמים כבר הגיעו עד נפש, מעידה על רצון עיקש להתנצח עד הסוף. מי שמשחק משחק מסוכן כזה במשך שנתיים, אין לו אלא להלין על עצמו, אם בסופו של דבר הוא נדרש לשלם את מחיר עקשנותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני 13,12,66)
ע.א. 569/65 - מרדכי קלינגר נגד זאב ליפשיץ ואח'
*הרשאה של בי"ד לשכירות לפי חוק דמי מפתח
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 91/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבים הם דיירים על פי חוק של דירה השייכת למערער. בדירה 4 חדרים ואולם ובחוזה השכירות נקבעה מטרת השכירות ל"מגורים ופנסיון". 3 חדרים משמשים למשיבים כפנסיון ובחדר הרביעי הם מתגוררים. בראשית שנת 1965 הציעו המשיבים להעביר את המושכר ל"דייר מוצע" תמורת תשלום דמי מפתח ושלחו למערער הצהרות בהתאם לחוק דמי מפתח. הדייר המוצע לא הסתפק בהצהרה שהוא מוכן לשכור את המושכר אלא סייג את הסכמתו שהוא רוצה לשכור אותו "למטרת מגורים". המערער התנגד לכך והמשיבים פנו לביה"ד לשכירות. גם כאן התנגד ב"כ המערער למתן הרשות לדייר המוצע לקבל את הדירה באשר המושכר הושכר למבקשים לצורך ניהול פנסיון בעיקר ועל כן זכאי בעל הבית להתנגד לשינוי התנאים. ביה"ד לשכירות נעתר לבקשת המשיבים ונתן את ההרשאה להעברת המושכר בהתנותו כי הדייר המוצע יצהיר ויתחייב שישלם דמי שכירות כאילו שכר מושכר מעורב ולא כמו בדירת מגורים. שני הצדדים הגישו ערעור וביהמ"ש המחוזי ביטל את הסייג של ביה"ד לשכירות ונתן את ההרשאה להעברת המושכר. על כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
צדק המערער בהתנגדותו להעברת המושכר לפי התנאים שהוצעו לו. חוק הגנת הדייר מסמיך את ביה"ד לתת הרשאה כאשר בעל הבית מתנה תנאים בלתי סבירים להעברת המושכר לדייר המוצע, אך במקרה דדן, לא בעל הבית, אלא הדייר הוא שהתנה תנאים. אין בידי הדייר המוצע להתנות תנאים. לפי החוק עליו להצהיר כי הוא מוכן לקבל את המושכר ועליו יחולו תנאי השכירות כפי שהיו קיימים עם הדייר היוצא.
הצהרת הדייר המוצע שהיתה מסוייגת בתנאי של שינוי מטרת השכירות לא היתה הצהרה בהתאם לחוק ופסלה את כל ההליכים שבאו אחריה.
חוק דמי המפתח כופה על בעל הבית להסכים להעביר את המושכר בתנאים שהיו קיימים עם הדייר היוצא, אך אינו מאפשר לדייר היוצא לכפות על בעל הבית את העברת השכירות לדייר מוצע שאינו מסכים לתנאי השכירות הקיימים.
בעל הבית לא התנה תנאים סבירים או בלתי סבירים, אלא רק עמד על תנאי השכירות הקיימים, והדייר המוצע לא היה "מוכן לשכור את המושכר" במובן סעיפי חוק דמי המפתח ועל כן אין להרשות למשיבים למסור את המושכר לדייר המוצע.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי. 15.12.66)
ע.א. 284/66 - יהודה קופילוביץ' נגד פקיד השומה
*דרישה להכיר בתשלום רבית כהוצאה לצורך מס הכנסה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בתיק עמ"ה 746/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער היה אחד ממנהליה ומיסדיה של חברה ובתקופה מסוימת אף שימש כמנהלה וקיבל משכורת.
לפי ההסכם בין שני השותפים לחברה צריך היה כל אחד מהם להשקיע סכום כסף לחברה כהלואה ללא רבית. המערער לוה את סכום הכסף שהשקיע ושילם רבית על ההלואה. עתה הוא מבקש ניכוי הוצאת הרבית מהכנסתו לצורך מס הכנסה. מבוקשו לא ניתן לו ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט ויתקון):
א. כדי שהוצאה תהיה מותרת לניכוי, היא יכולה להיות רגילה או בלתי רגילה אך אין היא יכולה להיות הוצאה החורגת מטיב הפרנסה ומסגרתה.
ב. כדי להחליט אם ההוצאה היא "אינצידנטלית" לגבי ההכנסה הנדונה, עלינו לראות את מקור הפרנסה כדבר אורגני ולשאול אם ההוצאה הנדונה משתלבת בתהליכו ומבנהו הטבעי של המקור. אם ההוצאה אינה אינצידנטלית כאמור אין לנכותה מההכנסה.
ג. גם לפי סעיף 17 (1) לפקודת מס הכנסה שלפיו די "שהרבית משתלמת על הון ששימש בהשגת ההכנסה" צריך להיות קשר קרוב וישיר בין השימוש בהון ההלואה ובין השגת ההכנסה.
ד. בענין דנא הקשר היה רחוק מדי. הון ההלואה לא שימש בידי הנישום כדי להשיג את משכורתו, אלא כדי לממן גוף אחר ולאפשר לו ע"י כך להעסיק את הנישום כמנהל ולשלם לו משכורת.
כאשר מקור ההכנסה אינו עסק אלא עבודה, אין לומר שגם לגבי מקור פרנסה זה, דבר טבעי ואינצידנטלי הוא לתת למעביד הלואה ללא רבית ולגייס את הכסף על ידי הלואה שעלתה לעובד ברבית. השתכרות מעבודה היא תוצאה מעבודה ולא מפעולות מימון.
כאן אין הקשר בין תשלום הרבית ובין ההשתכרות אלא קשר רחוק ומקרי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. 14.12.66)
ע.א. 267/66 - גמליאל ענדא נגד אברהם בסביץ'
*בקשה להתיר הוכחת חוב בפשיטת רגל
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק המ' 5815/60 - הערעור נדחה)
העובדות:
אחד בשם שכטר הסתבך בחובות לעובדי מדינה שמהם קיבל תשלומים על חשבון הספקת מקררים.
על יסוד הסכם עם נציגי העובדים התחייב שכטר בחוזה (להלן החוזה) לשלם 33 אלף ל"י, ולהבטחת התשלומים מפר למשיבים שטרות. בינתיים פשט שכטר את הרגל והמערער נתמנה לנאמן בפשיטת הרגל. המשיבים הגישו הוכחת חוב על סך 27 אלף ל"י על יסוד השטרות אך הנאמן דחה את הוכחת החוב מן הטעם שהמשיבים לא הגישו לו פרטים שביקש בקשר להוכחת חובם ושהשטרות שעליהם מבוססת הוכחת החוב לא היו אלא שטרי בטחון. בערעור שהגיע עד ביהמ"ש העליון הוסכם בפשרה כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי שיברר את החשבון של פושט הרגל וכמה מגיע למשיבים ואיזה סכום שולם מתוך הסכום שבחוזה הנ"ל. המשיבים לא הגישו פירוט חשבון אלא תצהיר של אחד שכבר העיד בשלב הקודם של הדיין וביהמ"ש המחוזי פסק על יסוד תצהיר זה כי על המערער לקבל את הוכחת החוב. מכאן הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. צדק ב"כ המערער כי לפי הפשרה האמורה צריכים היו המשיבים לפרט בדיוק את חשבון החוב שהם תובעים ולא יצאו ידי חובתם בהגשת התצהיר הנ"ל.
ב. בית המשפט מוסמך, ועל כן גם חייב, להחליט בכל השאלות המתעוררות בהליכי פשיטת רגל ואשר ביהמ"ש "רואה תועלת או צורך להחליט בהן למען עשות צדק שלם". השאלה אם הוכחה הוכחת החוב של המשיבים היא שאלה שהתעוררה בהליכי פשיטת רגל וצריכה להכרעה למען עשות צדק ועל כן יבדוק ביהמ"ש את השאלה מבלי שיהיה צורך להחזיר את הענין לדיון נוסף של ברור חשבונות כאמור בביהמ"ש המחוזי.
ג. מתוך סעיפי החוזה והפשרה והראיות שהובאו עולה כי הוכחת חובם של המשיבים בדין יסודה אף שלא הוגש הפירוט בהתאם להסכם הפשרה. (למסקנה זו מגיע השופט כהן אחר ניתוח סעיפי החוזה שבין הצדדים והסכם הפשרה שהושג בבית המשפט).
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 7.12.66)
=ע.א. 448/66 - אהרן ושושנה מזרחי נגד אמן סלם
*בקשה לביטול פס"ד המשיבה תבעה את המערערים, בעל ואשה, בשל מעשה תקיפה וזכתה בדמי נזק. המערער הראשון לא הגיש כתב הגנה אך הופיע ביום שמיעת המשפט ואילו המערערת השניה הגישה כתב הגנה ולא הופיעה ביום המשפט. עתה הם מבקשים ביטול פסק הדין שניתן נגדם בטענה וניתן נגד המערער הראשון מחוסר הגנה ונגד המערערת השניה מחוסר הופעה. בקשתם נדחתה ע"י ביהמ"ש וערעורם נדחה אף הוא. ביהמ"ש העליון ציין (מפי השופט מני) כי פסה"ד נגד המערער הראשון ניתן לא על סמך זה שלא הגיש הגנה אלא לאחר שמיעת עדויות שבהן לקה המערער חלק. באשר למערערת השניה הרי הסיבה שנתנה לאי הופעתה לא היתה נכונה ומלבד זאת לא הכחישה בכתב ההגנה את עצם מעשה הנזק שגרמה אלא טענה נגד גובה סכום הנזק הנתבע.
=ע.א. 456/66 - ליאון גולדברג נגד שולמית שרצר.
*אלמנתו של דייר בית עסק שנפטר בעלה המנוח של המשיבה ניהל עסק במושכר השייך למערער, המשיבה אמנם היתה נשואה למנוח יותר מששה חדשים לפני פטירתו, אלא שלפי החוק אינה יכולה
להיות לדייר אלא אם כן היא מוסיפה לנהל באותו מושכר את העסק שהדייר המנוח ניהל בו. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה רוקנה כמעט את כל המושכר והשאירה במקום רק כמות קטנה של סחורה כדי להפגין את זכותה לחזקה, ועל כן ציוה על פינויה.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ופסק נגד פינויה ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור בעל הבית והחזיר על כנו את פסה"ד של בימ"ש השלום.
=ע.פ. 437/66 - יעקב זינמן נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש המערער היה סרסור לדבר עבירה בהשגת אישורים על מכירת בולים על סך 25 אלף ל"י, לשם מתן הסבר כוזב על גדילת הון של נשום למס הכנסה. הוא הורשע על פי הודאתו ונדון למאסר של ארבעה חדשים ו- 2000 ל"י קנס. ערעורו על חומרת העונש נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שציין כי "המדובר במעשה תרמית בסכום גדול שלבצועו נתן המערער את ידו תמורת בצע כסף. גם העוזר לעבריין העיקרי בעיסקה פלילית כזאת ראוי לעונש של ממש".
=ע.א. 538/66 - עו"ד משה גולדנברג נגד בנימין צינמן ואח'
*צירוף תובע המערער ביקש צירופו לתובענה כתובע לפי סעיף 37 לתקנות סדר הדין האזרחי, בטענה כי החוב נשוא התובענה הועבר לו בדרך העברה שביושר, ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשתו וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון, שקבע (מפי השופט הלוי) כי לפי הפסיקה הישראלית דיני היושר בענין העברת חוב לא נקלטו בארץ דרך הצינור של סימן 46 לדבר המלך במועצתו, על פסיקה זו נמתחה בקורת, אך אין מקום במעמד זה להרחיב את הדיון בהלכה זו, שכן אפילו היתה נוהגת בארץ העברת חוב לפי דיני היושר לא היה מן הראוי לסבך את הדיון על ידי צרוף המערער כתובע נוסף בשלב שאליו הגיע הדיון בתובענה.
=ע.פ. 371/66 - מדינת ישראל נגד אבא בן הרשקה שפשה
*קולת עונש המשיב שימש כיועץ לעניני מס הכנסה וקיבל מלקוחותיו סכומים לשלם למס הכנסה ולבטוח לאומי. הוא שלשל לכיסו סכומים המסתכמים בארבעת אלפים ל"י שקיבל ב- 13 מקרים וכן הורשע ב- 9 עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי ועוד 6 עבירות של קבלת כספים במרמה. הוא נקנס בתשלום סך 5000 ל"י והוטל עליו מאסר על תנאי לשנתיים.
הערעור על קולת העונש נדחה וביהמ"ש ציין כי אילו ישב לדין כערכאה ראשונה נוטה היה להחמיר בדין, אך מכיון שהמשיב החזיר חלק גדול מסכום הגניבה, וכן שהוא נמצא במשך תקופה ארוכה במצוקה כספית עקב הוצאות אשפוזה של אמו החולה, אין לומר כל העונש שהוטל עליו הוא קל במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש לערעורים.
=ע.פ. 417/66 - זכריה בן עובדיה מנחם נגד מדינת ישראל
*החזקת חשיש ליד בית נבאללה סמוך לגבול נעצרה מכונית ע"י משמר משטרה ובתוכה נמצאה חבילת חשיש שמשקלה כ- 3 ק"ג. במכונית היו עוד 2 נוסעים אך החבילה נמצאה למרגלותיו של המערער שישב ליד הנהג. שני הנוסעים האחרים נהנו מן הספק וזוכו בעוד המערער הורשע ונדון לשתי שנות מאסר. ערעורו נדחה. הרשעתו של המערער בדין יסודה שכן החבילה נמצאה בחזקתו ובראיות שהובאו לא היה בכדי לגרוע ממשקל המסקנה העולה מחזקת החבילה בידי המערער כי היא אמנם היתה שייכת לו. אשר לערעור על חומרת העונש, הרי העונש שהוטל עליו קל יתר על המידה.
=ע.פ. 413/66 - מרדכי שיינקין נגד היועץ המשפטי.
[פ"ד כ (4) 683]*אי ציות לצו ביהמ"ש המערער הועמד לדין בשל אי ציות לצו בית המשפט, עבירה על סעיף 143 לפח"פ.
בימ"ש השלום בנתניה זיכה את המערער מן האישום, היועה"מ ערער וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והחזיר את הענין לבימ"ש השלום להשלמה. השופט לא השלים את הדיון בהתאם להוראות שניתנו לו וחזר וזיכה את המערער, היות וחלק על השקפתו המשפטית של ביהמ"ש המחוזי. שוב ערער היוהמ"ש לביהמ"ש המחוזי והפעם הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לשם גזירת העונש.
על כך הערעור, בהיעדרו של המערער מישיבת ביהמ"ש החליט ביהמ"ש העליון לבטל את הערעור בקבעו כי על ביהמ"ש השלום למלא אחרי הוראות שקיבל מבית משפט גבוה הימנו בערעור על פסק דינו, תהיה השקפתו המשפטית על ההוראות אשר תהיה.
חובתו זו של בימ"ש יותר נמוך אינה נובעת מסעיף 33 של חוק בתי המשפט, הדן בעניני הלכה, אלא היא נובעת מעצם המבנה של מערכת הערכאות של בתי המשפט וסמכויותיו של בימ"ש שלערעור. עדיין פתוחה למערער הדרך לערעור לאחר מתן גזה"ד וכאשר יגיע הענין שוב לביהמ"ש העליון, אם יגיע, יוכלו לברר את שאלת פירושו של סעיף 143 לגופו.
=ע.פ. 442/66 - אהרן ווהל והניג גוסטב נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש המערער הראשון נדון ל- 30 חדשי מאסר והשני ל- 6 חדשי מאסר ממש ו- 6 חדשי מאסר על תנאי בעבירות התפרצות וגניבה. ערעוריהם נדחו. לווהל עבירות קודמות בהן נעשה נסיון ע"י ביהמ"ש להחזירו למוטב ע"י העמדתו למבחן ומאסר על תנאי ולא עמד בנסיון. הניג נמצא בארץ זמן קצר וכבר הספיק לעבור עבירה קודמת של גניבה בנוסף לעבירות ההתפרצות החמורות שבתיק זה.
=בג"צ 370/66
*סבירותו של צו מושל צבאי
בבג"צ הנ"ל התעוררה שאלת סבירות החלטתו של המושל הצבאי של הנגב כי מטעמי בטחון יגורו העותרים במשך 3 חדשים באיזור מסוים בנגב ויהיו נתונים לפקוח המשטרה.
בדחותו את הבקשה למתן צע"ת נגד המשיבים קבע ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי קביעת המקום בו על העותרים לגור "למען הבטחת בטחון הצבור בישראל" נתונה לשקול דעתו של המושל הצבאי. לאחר עיון בעדות שנמסרה בפני בי"ד צבאי ואשר צורפה לעתירה, נראה כי בקבעו את המקום הנדון לא עשה המושל הצבאי שימוש בלתי סביר בשקול דעתו הנ"ל.