בג"צ 292/66 - אמויאל שמעון נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לרשיון למונית
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
אחרי הפסקה של עשר שנים התברר שיש מקום לתת רשיונות חדשים למוניות בבאר שבע. כיון שכך החליטה הועדה הדנה בבקשות, ביום 1.12.64, לדון בכל הבקשות לרשיונות למוניות שנצטברו בבאר שבע עד לאותו יום. הדיון נתקיים ב-7.12 ומתוך 35 בקשות שנתקבלו מוינו 23 ונדחו על אתר בעוד שלגבי 12 בקשות אחרות הוחלט לבקש פרטים נוספים ולקיים דיון נוסף. תוך כדי הדיון בבקשותאלה הגיעה לועדה ביום 30.12.64 בקשת העותר לרשיון מונית, אולם הועדה כלל לא דנה בבקשתו שכן היא החליטה כאמור לדון רק בבקשות שהגיעו עד ליום 1.12.64, ואילו בקשת העותר הגיעה לאחר היום הקובע. בסופו של דבר הוענקו 8 רשיונות למבקשים אחרים והעותר לא זכה ברשיון.
על כך פנה לבג"צ.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אין כלל מקום במקרה זה לבדוק לגופה את נכונות טענת העותר כי הופלה לרעה בהשוואה למקבלי הרשיונות - וספק גדול אם ביהמ"ש רשאי לעשות זאת בזמן שהאנשים הנוגעים בדבר לא צורפו כצדדים למשפט - כי אין למצוא פסול, מחוסר תום לב או מכל סיבה אחרת, בהחלטת הועדה לצמצם את הדיון רק בבקשות שהגיעו עד ליום הקובע. הועדה דנה בכל הבקשות שהגיעו עד לאותו יום ואין לראות בכך אפליה כלפי בקשות שנתקבלו לאחר מכן.
ב. זאת ועוד, יהא זה בלתי מציאותי לדרוש מהועדה להתחיל את הדיון מחדש ולסקור סקירה חדשה את הבקשות התלויות ועומדות ושכבר הוחל הדיון בהן כל אימת שלאחר היום הקובע הוגשה בקשה חדשה. הועדה פעלה בענין זה בתום לב ובדרך סבירה וסדירה ואין מקום להתערב בשיקוליה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, מני. עו"ד בן ישראל לעותר, ד"ר חשין למשיבים. 19.12.66).
בג"צ 388/66 - שמש שמעון נגד נציבות שרות המדינה ואח'
*שינוי תקן של עובד בלי להתיעץ אתו ובלי להודיע לו(בקשה למתן צע"ת - הבקשה נדחתה).
העובדות:
העותר עובד בשרות המטאורולוגי שבמשרד התחבורה משנת 1955, ובשנת 1957 השתתף במכרז למשרת טכנאי ראשי רדיו - סונד וזכה במשרה זו. מאז חלו שינויים בשיטת הדירוג של עובדי המדינה והעותר קיבל הודעות הנובעות מכך, שהיה בהן, לטענתו, רק תרגום דרגתו משיטה אחת לשניהבלי לפגוע במעמדו כטכנאי ראשי. רק בשנת 1965, כך הוא טוען, נודע לו כי לפי התקן משנת 1957/58 שאושר למחלקה בה הוא עובד, ניתן לתפקיד שהוא ממלא תואר טכנאי א' ולא התואר של טכנאי ראשי שזכה בו במכרז. על כך פנה לבג"צ.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אפילו נצא מתוך הנחה כי אכן לעותר נודע רק בשנת 1965 כי סווג בתואר טכנאי א' ולא טכנאי ראשי (ולא נקבל את טענת משרד התחבורה במכתביו לעותר שצורפו לעתירה כי עוד בשנת 1961 ניתן לעותר אישור לפי בקשתו שהוא טכנאי א'), אין בכך כלום. ב"כ העותר לא יכול היה להצביע על שום חובה, חוזית או חוקית המוטלת על משרד התחבורה או על נציבות שרות המדינה, להיוועץ, בעובד שלו נוגע
הדבר, על כל שינוי שמתכוונים להכניס בתקן המשרד או להודיע לו על כך לאחר השינוי.
ב. אמנם הסדר הטוב מחייב כי יודיעו לעובד על כל שינוי במעמדו, אך אם הדבר לא נעשה במועדו והעובד טוען כי כתוצאה מכך הוא קופח במעמדו או בשכרו, פתוחה לפניו הדרך לפנות לבימ"ש רגיל ולבקש שם את סעדו.
ג. לפי חוק שירות המדינה מינויים (עליו הסתמך העותר) אין לפרט כל מעמד בהכנת תקן המשרד או היחידה שבה הוא עובד. כיון שכך אין לו גם מעמד בכל שינוי בתקן, שגם הוא צריך להיעשות בדרך הקבועה בסעיף 47 לחוק הנ"ל. פרט לחובת ההתיעצות הכללית הקבועה בחוק, אין בענין הנדון אף לנציגות עובדי המדינה מעמד וזכות הבעת דעה. העותר לא טען בעתירתו כי השינוי בתקן הנוגע לו נעשה שלא כדין ושעקב זאת נפגע מעמדו. (אשר לחוק שירות המדינה (מינויים) אין להבין בעצם מה עניינו לשינוי בתקן שנעשה עוד לפני קיומו של החוק).
ד. ביהמ"ש גם לא שוכנע שהיתה כאן הפליה מכוונת כלפי העותר אישית. במכתבי משרד התחבורה לעותר הוברר כי תואר המשרה נקבע לפי מדדים ונתונים אוביקטיביים ואין כל סיבה לפקפק בנכונות דברים אלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, מני. עו"ד בן יאיר לעותר. 19.12.66).
ע.פ. 374/66 - אליהו ארד נגד מדינת ישראל
*האטת מהירות בקרבת צומת דרכים
* פגיעה בילדים ליד בית ספר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר והשופטים ארליך וסגל בע"פ 160/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הורשע בעבירת תעבורה בשל פגיעה בשני ילדים שזינקו לכביש בצומת "דרך הגבורה".
אין חולקין כי המערער האיט את מהירות נסיעתו בהתקרבו לצומת וכי הילדים זינקו לכביש מאחורי מכונית שהסתירה אותם מעיני המערער. אעפ"כ הורשע המערער באשר לפי קביעת ביהמ"ש דלמטה האיט עד כדי 45 קמ"ש בעוד שצריך היה להאיט "עד כדי אפשרות עצירה במקום ממש". אמנם הוא לא צריך היה לצפות שיזנק מבוגר לכביש אך צריך היה לצפות שיזנק ילד לכביש שכן בקרבת מקום נמצא בית ספר. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. שופט התעבורה החמיר עם המערער יתר על המידה בקבעו כי מהירות של 45 קמ"ש היתה מוגזמת בנסיבות המקרה. גם אם נביא בחשבון שבקירבת מקום נמצא בית ספר, השעה היתה חמש ורבע אחה"צ, שעה שאין מתקיימים לימודים כרגיל. לא בכל יום ובכל שעה חייב אדם לצפות לכך שילדים יימצאו בסביבת בית ספר.
ב. המערער האיט כראוי בהתקרבו לצומת, וראה מכונית אחרת ממתינה בכניסה אחרת לצומת כדי לתת לו לעבור. מחובתו היה להגביר שוב את המהירות כדי לפנות את הצומת ולא להפריע לתנועה, לא היו נראים לעין בקרבת מקום לא מבוגרים ולא ילדים ועל כן אין לומר שבכל הנסיבות היתה מהירות של 45 קמ"ש עולה על המותר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד שמעון מזרחי לעותר, עו"ד וולינסקי למשיבה. 14.12.66).
המ' 571/66 - יצחק חביבי נגד היועץ המשפטי
*עדות שותף לעבירה * בקשת רשות ערעור
(בקשה למתן רשות ערעור בתיק מחוזי ת"א ע"פ 191/66 - הבקשה נדחתה)
החלטה:
א. זוהי בקשת רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שאישר את הרשעת המערער בעבירה של החזקת סם מסוכן (חשיש). ההרשעה התבססה על עדותו של העד חמדני כי החשיש שנמצא ברשותו נמסר לו ע"י המבקש, ועדות העד חנינאם שנעצר יחד עם המבקש והעד הראשון. העד חנינאם העיד על השיחות שבין המבקש והעד חמדני.
ב. אין ספק כי חמדני הוא שותף לעבירה הנדונה ולכן היתה עדותו טעונה סיוע. את הסיוע הזה אפשר למצוא בעדותו של העד חנינאם.
ג. העובדה שחנינאם נעצר יחד עם השנים האחרים והובל יחד אתם למשטרה ותוך כדי כך ביקש מהמבקש שימסור כל החשיש שברשותו למשטרה כדי שכולם ישתחררו מיד - אין בה כדי להפוך את חנינאם לשותף לעבירה ואף לא למעורב בדבר עבירה.
לא היה שמץ של הוכחה כי חנינאם היה מעורב בעבירה הנדונה ועל כן ניתן היה להרשיע על יסוד הסיוע שבעדותו לעדות השותף לעבירה.
כיון שכך אין סיכוי לערעור נוסף על ההרשעה והבקשה לרשות לערער נדחית.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד יצחק דוד למבקש, עו"ד גב' לויצקי למשיב).
ע.א. 383/66 - רינה שמש נגד שושנה סרולוביץ
*הסכם לתשלום פיצויי פיטורין והפרתו ע"י המעביד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2548/64 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת עבדה כאחות בבית החולים הפרטי של המשיבה במשך 10 שנים. בסוף תקופה זו פרץ סכסוך בין הצדדים כאשר המערערת סרבה לעבוד שעות נוספות, שני הצדדים הופיעו לברור בפני מזכיר האיגוד המקצועי באזור בו נמצא ביה"ח והוסכם כי המערערת תפסיק את עבודתה בבית החולים כנגד תשלום פיצויים. בו במקום חתמה המשיבה על מסמך בו היא מודיעה למערערת על הפסקת עבודתה ומצהירה על הסכמתה לשלם פיצויים. המערערת הפסיקה את עבודתה ולאחר מכן חזרה בה המשיבה מהתחייבותה בטענה כי נתגלה שהאחות התנהגה כלפי החולים בגסות ובאכזריות הכתה אותם ועל כן היתה לה עילת פיטורין נגד האחות ללא תשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן אין נפקות משפטית להסכם הנ"ל, הואיל ולכאורה היתה המשיבה חייבת לשלם למערערת פיצויים גם בלאו הכי לנוכח פיטוריה, ומשנתגלתה עילת פיטורין שהצדיקה את הפיטורין ללא תשלום פיצויים היתה המשיבה זכאית לחזור בה מהתחייבותה בהסכם הנ"ל. על כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. שגה ביהמ"ש המחוזי במסקנתו. ההסכם בין הצדדים נעשה לאחר שנתגלע ביניהם סכסוך לגבי השאלה, אם המערערת חייבת למלא את דרישת המשיבה לעבוד שעות נוספות. סכסוך זה חוסל בהסכם לפיו תפסיק המערערת לעבוד בבית החולים והמשיבה תשלם פיצויי פיטורין. ההסכם מחייב את שני הצדדים. המערערת מילאה את התחייבותה לפי ההסכם והפסיקה את עבודתה מרצון בביה"ח ומכאן שהמשיבה היתה חייבת לקיים את התחייבותה לשלם פיצויי פיטורין.
ב. העובדה שלאחר שנעשה ההסכם הנ"ל נתגלו למשיבה עובדות אשר הצדיקו בעיניה את פיטורי המערערת ללא תשלום פיצויים, אין בכוחה לגרוע מתקפו של אותו הסכם, שכן בשעת עשיית ההסכם או לפני כן לא היתה כל הטעייה מצד המערערת לגבי הרקע העובדתי לסכסוך שפרץ בין שני הצדדים ואשר חוסל ביניהם על ידי עשיית ההסכם האמור. כיון שכך, לא היתה למשיבה סיבה חוקית לחזור בה מהתחייבותה לשלם פיצויי פיטורין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר. עו"ד ברמה למערערת, עו"ד שרה הוהנברגר למשיבה. 30.11.66).
ע.א. 400/66 - בי"ח לגזוז וסודה "רון" ואח' נגד וינד בלס את שטרגליכט בע"מ (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 1131/65 - הערעור נדחה)
*איכוף שיקים שנמסרו פתוחים בעיסקה בין שני צדדים.
* הגשת תביעה בסדר דין מקוצר על יסוד עילת השיקים כשהחוב לא נפרע במלואו.
העובדות:
המשיבה סיפקה למערערים מיצים לייצור גזוז ותמורתם קיבלה שיקים פתוחים. המערערים סיפקו על יסוד ההסכם למשיבה סירופים וזוכו בחשבון שהתנהל אצל המשיבה. לבסוף הגישה המשיבה נגד המערערת תביעה על יסוד השיקים, בדיון דחוף, למערערים ניתנה רשות להתגונן וביהמ"ש ערך את חשבון העסקאות ההדדיות שבין הצדדים וחייב את המערערים בתשלום של ארבעת אלפים ל"י בקרוב.
בערעור קבלו המערערים על כך כי משהוברר שהתנהלו חשבונות בין הצדדים לא היה צידוק לתובענה על דרך סדר הדין המקוצר וכן שבאין תיקון כתב התביעה לא מן הדין היה לחייב את המערערים כתשלום על פי שיקים שחתמו.
החלטה (השופט זוסמן):
א. העובדה שחוב המערערים ששימש תמורה לשיקים שחתמו, סולק, בהתאם להסכם, על ידי הספקת סחורה שהמערערים סיפקו למשיבה, לא מנעה את המשיבה מלתבוע בסדר דין מקוצר. כל עוד לא פרעו המערערים את החוב במלואו, היתה המשיבה זכאית לאכוף את השיקים, כולם או מקצתם, בהתאם ליתרת החוב, ולא היה לשם כך צורך לתקן את כתב התביעה ולהמיר את עילת השיקים בעילה אחרת.
ב. אין יסוד לקובלנה על השופט שלא נתן צו לבירור חשבונות. השופט ערך בעצמו את ברור החשבונות שבין הצדדים ואין טוען שלא מיצה את החומר עד תומו. מכיון שכך זכאי היה לעשות כן.
ג. חזקה על החותם על שיק שקיבל תמורה בעד השיקים שמשך, ועליו להוכיח את היפוכו של דבר. דבר פרעון השיקים, על ידי סחורה שסופקה, הוכחתו אף היא מוטלת על המערערים.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. 20.12.66).
ע.א. 378/66 - ליואי אליעזר נגד פקיד השומה
*ניהול עסק ראיית חשבון באמצעות חברה
* "ניכור" הכנסה
* "עסקה מלאכותית"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בעמ"ה 1065/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, רואה חשבון, עסק שנים רבות במקצוע וניהל את משרדו בשם "ליואי את ליואי".
בתחילת שנת 1961 נקט צעדים שמטרתם לשנות את מתכונת עסקו. יסד חברה מוגבלת במניות שבעלי מניותיה היחידים היו בנו וכלתו ומטרות החברה היו לתת שרותים של הנהלת חשבונות, לתת שרותים
לרואי חשבון, לתת שירותים בקשר לפירוק חברות וכו', לאחר ההתאגדות בא המערער לידי הסכם עם החברה שלפיו מוסר רואה החשבון לחברה לבצוע את כל העבודות הדרושות לקיום משרדו של רואה החשבון והחברה התחייבה לבצע על חשבונה ואחריותה את כל העבודות הקשורות למקצוע ולהעסיק לשם כך רואי חשבון. רואה החשבון הפקיד בידי החברה את כל הגביות מהלקוחות והוא קיבל משכורת מהחברה. מכאן ואילך ביקש המערער כי ינוכה לו מס הכנסה ממשכורתו בלבד ופקיד השומה דחה את בקשתו. הוא סירב לראות בצעדים המתוארים לעיל דרך יעילה ותקיפה להפוך הכנסתו של המערער להכנסת החברה ("ניכור") ההכנסה ולחילופין, אם אמנם היתה זו תוצאתם של הצעדים האמורים אין אלה כי אם "עסקה מלאכותית" שמן הדין להתעלם ממנה. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה מן הטעם הראשון. מכאן הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. תאגיד אינו רשאי לעסוק בראיית חשבון אך הוא רשאי לספק שירותים לרואה חשבון, לקיים שירות של ניהול חשבון, לעסוק בפירוק חברות. בראיית חשבון רשאי לעסוק רק אדם שבידו רשיון בעל תוקף לפי חוק רואי חשבון.
ב. החברה שנוצרה במקרה דנא כוללת בתזכירה רק פעולות שמותר לה לחברה לבצע, ואינה כוללת ראיית חשבון.
ג. אילו הסתפק המערער בקבלת שירותים מהחברה חייבים היינו לשקול מה התוצאה של הסדר כזה מבחינת מס ההכנסה בארץ. עדיין היתה מתעוררת השאלה אם השכר שישלם המערער לחברה בעד מתן השירותים הטכניים ראוי להיחשב כולו כהוצאה הדרושה לצרכי ייצור ההכנסה של הנישום, במידה שההוצאה היתה גדולה מן ההוצאה להשגת אותם שירותים בצורה המקובלת במקצוע זה בארץ.
ד. אולם המערער טען כי לא רק קיבל שירותים מהחברה אלא גם העביר את מקור הכנסתו לחברה ורק החברה היא בעלת ההכנסה והוא אינו אלא משרתה ושכירה. ההסכם בין המערער לחברה אינו חד משמעי ואין עולה מתוכו כי המערער מסר לחברה את ביצוע העבודה של ראיית החשבון דווקא. גם לא ברור מתוך ההסכם אם החברה תהיה בעלת ההכנסות של פעולות ראיית החשבון או שהיא רק תגבה את ההכנסות עבור המערער.
ה. כאשר המסמכים אינם חד משמעיים (ואפשר לומר כי בעיקרם תומכים הם בגירסת פקיד השומה) צדק פקיד השומה בטענתו כי כאשר המסמכים מגלים פנים לכאן ולכאן, רשאי הוא לבכר את הגירסה המתיישבת עם הוראות החוק, כאן הוראות החוק רואי חשבון. חזקה על המערער שלא עשה דבר בניגוד לחוק ולאתיקה המקצועית כשם שחזקה על תאגיד שלא יקבל על עצמו תפקידים החורגים מסמכויותיו המוגדרות בתזכירו.
ו. כנגד כל אלה טוען המערער כי אכן העביר את כל הכנסותיו לחברה ואין בכך כל פגיעה בחוק או באתיקה המקצועית, ואפילו יש בכך פגיעה אין שאלת החוקיות רלוונטית לחיובו במס. לעומת טענה זו עומדות שתי טענותיו של פקיד השומה בדבר אי "ניכור" מקור ההכנסה ומלאכותיות העיסקה המתירה התעלמות ממנה.
ז. העובדה שלא הוכח כי העיסקה מפחיתה את סכום המס אינה מכשילה את טענת המלאכותיות. המערער הסכים כי אחת ממטרותיו היתה להפחית את סכום המס ודי בכך שהעסקה "עלולה להפחית את סכום המס" לצורך מלאכותיות העיסקה. עם זאת יודגש כי לא בנקל יראה בית משפט דבר "מלאכותי" בהסדר בשל כך בלבד שהוא נעשה מתוך מאמץ לסדר ענינים בצורה הכי נוחה לנישום מבחינת חבותו למס.
ח. מכיון שהנישום במקרה דנא מבקש להכיר בכך שהעביר לחברה את ההכנסות מראיית חשבון, כי אז אין מנוס מהמסקנה שההסדר אינו מתיישב עם עיקרי חוק רואי
חשבון, ואם היה באותו הסדר דבר בלתי חוקי, הרי זה יסוד חשוב וכמעט מכריע כדי לבסס עליו את המסקנה שההסדר היה מלאכותי. אם דרך ההפיכה של צורת ההכנסה מוכתמת באי חוקיות, קשה להניח שבית משפט יתן תוקף לאותה הפיכה. לפחות ניתן לומר כי אי החוקיות משפיעה על שאלת המלאכותיות. קשה להניח שהעובר על החוק אינו עושה עסקה "המנוגדת לדפוסים המקובלים בחיי כלכלה וסוטה מן הדרכים שבני אדם נוהגים לפיהם".
ט. אך אין צורך לייחס למערער כוונה בלתי חוקית. אפשר לפרש את ההסכמים כך שלא התכוון להעביר לחברה את מקור פרנסתו היינו את ראיית החשבון, אלא את השירותים, והחברה אינה עוסקת בראיית חשבון אלא בגביית הכנסות המערער ועל כן לא היה כאן "ניכור" מקור ההכנסה אלא הפניית ההכנסה לאדם אחר לאחר שנצמחה כבר. המקור, היינו ראיית החשבון, נשאר בידי המערער, ואילו הפקדת הגביות בידי אחר אינה אומרת כל הנפקד הפך לבעל ההכנסה. בנסיבות המקרה כפי שתוארו צדק פקיד השומה כשראה את ההכנסה כהכנסת המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. 20.12.66).
ע.א. 403/66 - החברה הא"י לקירור והספקה בע"מ נגד פקיד השומה
*תוספת פחת על נכסים עסקיים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 63/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת הינה בעלת בתי קירור ברחבי הארץ שבהם היא מאחסנת מוצרי מזון עד לשיווקם.
היא דרשה להתיר לה הוספת פחת על נכסיה בהתאם לחוק מס הכנסה (תוספת פחת על נכסים עסקיים) תשכ"ד - 1964 המעניק תוספת פחת על נכס עסקי המוגדר בין היתר כ"מכונות... המשמשים לתעשיה...לחקלאות...". פקיד השומה סירב להכיר בפחת נוסף מן הטעם שנכסי המערערת אינם עסקיים. ביהמ"שהמחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לומר כי בתי הקירור אינם מייצרים כל מוצר וכי תפקידם מסתכם באחזקת התוצרת החקלאית ובשימורה להבדיל מיצירתה. אין ספק כי בתי הקירור הינם מפעל תעשייתי. הנימוק העיקרי לכך הוא, שע"י הקירור משנה המוצר המאוחסן את אפיו.
זהות הפרי המוכנס לקירור עם הפרי המוצא ממנו הינה ערטילאית ואינה עולה בקנה אחד עם המציאות הכלכלית, לפיה יש הבדל רב בין פרי פלוני המשווק, למשל, בחדשי הקיץ לבין אותו פרי המשווק בעיצומו של החורף.
ב. מחוץ לנימוק הכלכלי כאמור, ברור הוא, שפעולות הקירור וההקפאה הן השהיה של התהליך הטבעי של ההבשלה שכל אורגניזם נתון לו במצבו הטבעי. ייצור אינו רק פעולה של עשיית יש מוחשי מחמרי גלם מוחשיים. אלא גם הקפאה של יש מוחשי בצורה סטטית, מקום שלולא היצור הצורה הזו היתה משתנה. מבחינה זו פעולת הקירור דומה לפעולת ציפוי ברזל בניקל, שנועדה לשמור על הברזל מפני סכנת החלודה.
ג. זאת ועוד. ישנם מוצרים, כגון יינות או גבינות, המבשילים בבתי הקירור בזכות פעולתו של הקירור, ובמקרים אלה המוצר היוצא מבית הקירור אינו אותו מוצר שנכנס אליו, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה ביולוגית טהורה.
ד. אין גם להבדיל, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, בין ייצור קרח לבין בית קירור.
ייצור קרח הינו תהליך של הורדת הטמפרטורה במים ובית קירור הינו תהליך של הורדת הטמפרטורה של האויר. אין להעלות על הדעת שבגלל השוני שבחומר המקורר יראו במפעל לייצור קרח מפעל תעשייתי בעוד מפעל לקירור אויר ייראה כעסק מסחרי.
ה. אין להשוות איחסון סחורה במחסנים למקרה דנא. כוונתו של המחוקק כשהירשה תוספת פחת על נכסים עסקיים היתה בעליל הכוונה להעניק זכות יתר למפעלים יצרניים, המקדמים את פיתוח התעשיה והחקלאות. כוונת המחוקק היתה שלא להרשות תוספת פחת לבעל מקצוע חפשי, סוחר או מספק שירותים, אך לא זה הדין בנכסיו של מפעל שבלעדיו, מפעלים יצרניים עשויים לאבד חלק ניכר מתוצרתם או מרווחיותם. קשה להניח שהמחוקק רצה להוציא מפעל כמו בתי קירור מרשימת המפעלים הזכאים לתוספת פחת.
השופט מני: אין ספק, שבתי הקירור "משמשים... לחקלאות" בכך שהם מסייעים לשימורה של התוצרת הזו, ועובדה זו כשלעצמה מספיקה כדי להביא את בית הקירור בתחום ההגדרה של "נכס עסקי".
השופט קיסטר:
אין לקבל את ההבחנה של המשיב בין יצירת חום לבין יצירת קור. יצירת קור הינה למעשה יצירת תום בטמפרטורות שונות. ההקפאה הינה לתועלת המוצרים ומונעת הבשלתם, הרקבתם וכד', יש הבדל בין קירור מוצר אחד לבין קירור מוצר אחר. בית הקירור מקבל על עצמו אחריות לגבי המאחסן בו, והוא אחראי ליצירת התנאים הדרושים של קור מתאים לגבי המוצרים השונים. אין להשוות מפעל המיועד לשמירה ואחסנה גרידא לבית קירור. על בית הקירור ליצור תנאים אטמוספריים נאותים, ויצירת התנאים הללו באופן מלאכותי ע"י בתי קירור נכנסת לגדר תעשיה ויש לראות את בתי הקירור כמשמשים לתעשיה, וכזכאים להנות מתוספת הפחת המותרת לגבי "נכסים עסקיים".
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. 20.12.66).
ע.א. 453/66 - המסדר הדתי של סנט שרלס בורומיאוס נגד חברת הכרמל הבנין המרכזי בע"מ
*סעיף בוררות בחוזה
* בורר שיש לו דעה קדומה
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בע.א. 912/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת החכירה למשיבה חלקת קרקע ונערכו מספר חוזי חכירה. בהתאם לתנאים היתה המערערת רשאית בתום 10 שנים לחוזה החכירה לדרוש העלאת דמי החכירה וכן נקבע כי "בהעדר הסכם תמסר דרישה זו לבוררות יחיד או זבלא זבלא". כאשר נתעוררה שאלה אם עברו 10 השנים המזכות את המערערת לדרוש תוספת דמי חכירה (גדר הספק היה מאיזה חוזה חכירה מתחילות להימנות 10 השנים) ביקשה המערערת קיום הבוררות והציעה את פרקליטה כבורר. המשיבה התנגדה וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה משני נימוקים: הנימוק הראשון היה שטרם הגיע המועד המזכה את המערערת לדרוש העלאת דמי החכירה והנימוק השני היה כי פרקליטה של המערערת המיצג אותה באופן קבוע כבר קבע לעצמו דעה מוקדמת בשאלות השנויות במחלוקת ולנוכח טיב הקשרים שבינו ובין המערערת לא תיתכן גישה אובייקטיבית מצידו כבורר ולכן מינויו אינו עוד מינוי. מכאן הערעור. (בדיון בערעורהסכמת המערערת להציע בורר אחר במקום הפרקליט שהציעה מלכתחילה).
החלטה (השופט מני):
א. העמדה המנוגדת של בעלי הדין אם הגיע המועד המזכה את המערערת לדרוש העלאת דמי החכירה או טרם הגיע, מהווה "היעדר הסכמה" שחייבה את מסירת הדרישה להעלאת דמי החכירה להכרעת הבוררות, ובהחליטו בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, לגופן, נטל לעצמו ביהמ"ש המחוזי סמכויות לא לו, שנועדו ע"י הצדדים להכרעה בבוררות.
ב. הבורר שהציעה המערערת הינו עורך דינו הקבוע שכבר קבע לעצמו עמדה ברורה ונוקשה בגין כל השאלות השנויות במחלוקת (זאת הוברר בהופעותיו בבתי המשפט בענין הנדון מטעם המערער) כך שנבצר ממנו לחלוטין להיות אוביקטיבי בסכסוך זה.
בנסיבות אלה היתה מוצדקת טענת המשיבה נגד מינויו של פרקליט זה כאחד הבוררים.
משנתמנו בוררים שנבחרו כל אחד ע"י צד לסכסוך, חייב כל אחד מהם, להחליט בסכסוך שבין הצדדים ללא משוא פנים, ללא דעה קדומה ובצורה אוביקטיבית. בורר שמאיזו סיבה שהיא אינו מסוגל להחליט בסכסוך כאמור, פסול מלכהן כבורר, והצד שלא מינהו זכאי להתנגד למינויו.
השופט כהן: מסכים.
השופט לנדוי:
א. ההכרעה בשאלה אם הדרישה להעלאת דמי החכירה נשלחה למשיבה במועד הנכון אינה בגדר סמכות הבוררים בהתאם להסכם, שכן לפי סעיף הבוררות תימסר להכרעת הבוררים "דרישה זו" להעלאת דמי חכירה המוגשת במועד הנכון. שאלת קביעת המועד קבר מושב ואת הכסף הוציא מן המושב שאליו הוא משתייך. הוא נדון ל- 18 חדשי מאסר הנכון אינה ענין לבוררות ועל בית המשפט לקבוע אם נתמלא תנאי זה. במקרה דנא לא צדק ביהמ"ש המחוזי בפרשו את סעיפי החוזה השונים כאילו לא הגיע עדיין המועד.
ב. המערערת הסכימה למינוי בורר אחר במקום הבורר שקבעה תחילה ולכן ירדה שאלה זו מעל הפרק. עם זאת יש להעיר כי מי שפעל כפרקליטו של צד אינו פסול, בשל כך בלבד, מלכהן לאחר מכן כבורר מטעם אותו צד בבוררות זבלא, אם טיב היחסים בין הצד והפרקליט היה ידוע לצד שכנגד בעת המינוי, והוא הסכים למינוי אף מכללא.
ג. לטענת המשיבה כי משהוצע ע"י המערערת בורר פסול נפסלה בקשתה לבוררות מיסודה - המשיבה לא הצביעה על שום אסמכתא לכך שענין זה אינו ניתן לתיקון ע"י מינוי בורר אחר במקום המינוי הפסול.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. 21.12.66).
ע.א. 465/66 - ברוך גלבר נגד רות טורנר
*בקשה להארכת מועד לבקשת רשות להתגונן
* בקשת רשות להתגונן
(ערעור על פס"ד והחלטה של ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם וולך) בת.א. 4594/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה מסרה לאחד פישמן סך -.6,600 ל"י על מנת שיעביר את הכסף למערער שנמצא בשוויץ כדי שיממן את לימודי בנה של המשיבה בשויץ. לטענת המשיבה לא נמסר הכסף לבנה ואף לא הוחזר לה. היא התלוננה בפני המשטרה הכלכלית והמערער נחקר ע"י הפרקליטות כשויץ, שם מסר הודעה כי קיבל הוראה להעביר כסף, נתן הוראה לבנק לשלם את הכסף אך משום מה לא שולם הכסף ואז הורה
לאחיו בישראל להחזיר את הכסף וזה החזיר את הכסף לפישמן ולדעתו לא החזיר פישמן את הסכום למשיבה.
משהגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער בדצמבר 1964 ביקש המערער לדחות את התביעה על הסף מחמת היותה נגועה באי חוקיות. טענה זו נדחתה והדחיה אושרה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון בדצמבר 1965. בינתיים, בינואר 1965 הגיש המערער בקשה נוספת למחיקת התביעה על הסף או להעברתה לדיון רגיל. הבקשה נדחתה אך הרשם העיר כי הוא סבור שיש לתת למערער רשות להתגונן. לאחר מכן בהחלטתו הסופית הסביר הרשם כי כוונתו היתה שיש לתת רשות להתגונן אם הוגש בקשה כזו כדין. בינואר 1965 הגיש המערער גם בקשה לדחיית המועד להגשת הבקשה לרשות להתגונן. בקשה זו הגיעה לדיון לאחר שנדחתה הבקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת אי חוקיות, ובאפריל 1966 הגיש המבקש בקשה לרשות להתגונן וזו נדונה יחד עם הבקשה להארכת מועד הגשת הבקשה לרשות להתגונן. שתי הבקשות נדחו ע"י ביהמ"ש. את הבקשה להארכת המועד דחה ביהמ"ש כאשר אין בה טעמים מיוחדים שיצדיקו את מתן הארכה. לחילופין דחה ביהמ"ש את הבקשה לרשות להתגונן מכיון שלא נתמכה ע"י שום תצהיר. מכאן הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדק ביהמ"ש בדחותו את הבקשה להארכת מועד. כתב התביעה נמסר למערער בדצמבר 1964. אמנם הוא פתח בהליכים לדחיית התביעה על הסף, אך הליכים אלה לא פטרו אותו מחובתו לבקש רשות להתגונן. ביהמ"ש יכול היה לעכב את הדיון בבקשה לרשות להתגונן עד שתוכרע הבקשה לדחיית התביעה על הסף, אבל בכך לא היה טעם מספיק, ובודאי לא טעם מיוחד, להשהייה בהגשת הבקשה.
ב. הבקשה לרשות להתגונן הוגשה רק כחמשה חודשים לאחר החלטת ביהמ"ש העליון שלא לדחות את התביעה על הסף וגם אז לא הוגש התצהיר לתמיכת הבקשה. במחדל זה נעוץ פגם היורד לשורש הבקשה לרשות להתגונן, שכן בהתאם לתקנות חייבת הבקשה להיות נתמכת בתצהיר ואם ניתנה רשות להתגונן יראו בתצהיר כתב הגנה זולת אם הורה ביהמ"ש אחרת. יש להניח שלא במקרה נמנע המערער מהגשת התצהיר אלא בכוונה להימנע מחקירה נגדית על פרטי העיסקה נשוא התביעה.
ג. לטענת ב"כ המערער כי מלכתחילה לא היתה התביעה ראויה להישמע בדיון דחוף, ואם אמנם מתגלה פגם כזה על פני התביעה די לו לנתבע שהוא מצביע על הפגם ואינו חייב לאמת בתצהיר את הטענות שיש לו לגוף הענין - הפגם עליו הוא הצביע איננו פגם המונע את סדר הדין המקוצר.
טענת המערער היתה כי לא הגישה המשיבה "ראיות בכתב" לביסוס תביעתה ועל כן אין לדון בסדר דין מקוצר. אולם יש לראות בהודעת המערער בפני הפרקליטות בשויץ שצורפה לתביעה "ראשית ראיה" המספיקה לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר.
ד. הצורך ב"ראיות שבכתב" להגשת תביעה בסדר דין מקוצר, אינו אלא ל"ראשית ראיה", כשם שדי ב"ראשית ראיה" לגבי סעיף 80, רישא, של חוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. לא כל פרט ופרט של התביעה צריך ראיה שבכתב. די שתהיה "ראשית ראיה" אפילו חסרות באותן ראיות שבכתב כמה חוליות כדי להשלים את כל מה שנטען בכתב התביעה.
ה. באשר לפסיקת הרבית מיום מסירת הכסף למערער - שגה ביהמ"ש המחוזי. בהתאם לחוק פסיקת רבית חל החיוב ברבית מיום הגשת התביעה ולא מתאריך מוקדם יותר, אלא אם כן יש הסכם אחר על כך בין בעלי הדין.
הנשיא אגרנט: מסכים.
השופט ברנזון:
כיוון שהבקשה לרשות להתגונן נדחתה מחוסר תצהיר, ממילא אין מקום לתת ארכה
להגשת הבקשה, ולפיכך אין צורך לדון בענין זה, "ואינני מביע דעה עליו".
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. 25.12.66)
=בג"צ 364/66 - דן ישראלי נגד מזכיר נשיא המדינה
*בקשת ראיון אצל נשיא המדינה העותר השפוט ל- 4 שנות מאסר ביקש צע"ת בשל סירובו של מזכיר הנשיא לאפשר לאשת העותר להפגש עם הנשיא כדי לבקש חנינה לעותר. לאחר שהוגש מכתב מאת היועצת המשפטית של הנשיא כי אין נוהג לקבל לראיון מבקשי חנינות, נדחתה העתירה למתן צו על תנאי.
=ע.פ. 420/66 - עלי עלי איברהים נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער נדון ל- 4 שנות מאסר בשל מעשי שוד וגניבות. את מעשי השוד ביצע כאשר התראה למורה דרך ליד מוסד "יד ושם", הוא הדריך נשים תקף אותן, וחטף מהן ארנקים. ערעורו על חומרת העונש נדחה, באשר מעשיו "חמורים ושפלים" ובהתחשב בהרשעותיו הקודמות.
=ע.פ. 462/66 - נתי בן כדורי ניסן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער יחד עם אחר ביצעו פריצה לבית דירה כשהשני נכנס לתוך הדירה והמערער חיכה בחוץ ואח"כ התחלקו בשלל. הוא נדון ל- 18 חדשי מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב עם חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות של המערער.
=ע.פ. 478/66 - סאלם ליצאני נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער הורשע בזיוף מסמך וקבלת כסף במרמה. הוא ביצע את מעשיו בהיותו בר מושב ואת הכסף הוציא מן המושב שאליו הוא משתייך. הוא נדון ל- 18 חדשי מאסר שמהן 9 חדשים בפועל ו- 9 חדשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה באשר המערער ביצע את העבירות תוך ניצול יחסי האימון השוררים בדרך כלל בין חברי מושב ומן הראוי שעל כך תבוא התגובה הנאותה.
=בג"צ 293/66 - יעקב רבוי נגד ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*בקשה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
העותר ביקש להכיר בו כנכה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ומשנדחתה בקשתו העותר חשוב לדעת אם מקום הולדו של התובע הוא באיזור דובר גרמנית או לא. נוכח פנה לבג"צ. עתירתו נדחתה "מטעם אחד ויחיד... כי העותר בא שלא בנקיון כפים לבית משפט זה". בהחלטת ביהמ"ש (מפי מ"מ הנשיא זילברג) צויין כי לצורך תביעתו הצהיר העותר הצהרות נוגדות בדבר מקום הולדתו, ולגבי תביעה מן הסוג שתבע הגרסאות הנוגדות של העותר "שאחת מהן ודאי בשקר יסודה, דוחים אנו על אתר את עתירת העותר. כל הפונה לבית משפט זה צריך לבוא בידים נקיות ולא להצהיר הצהרות שאינן הולמות את המציאות, אפילו כאשר הסטיה מן האמת אין לה חשיבות מיוחדת לגבי הענין הנדון".