ע.פ. 400/66 - סמור אבו חצירה נגד היועץ המשפטי

*כשרות הודעה של נאשם * "דבר מה" נוסף להודאה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, סגל) בע.פ. 233/65 - הערעור נדחה).



העובדות:
המערער הואשם והורשע בארבע עבירות הכוללות גרימת מות תוך כדי נהיגה, נהיגת המכונית ללא ביטוח, הזזת המכונית ממקום התאונה והסתלקותו משם, ואי מסירת הודעה למשטרה על התאונה. את הג'יפ שהיה מעורב בתאונה רכש המערער שבועות אחדים לפני התאונה. בליל התאונה נמצא הג'יפ עזוב וניזוק על אם הדרך לא הרחק ממקום התאונה. למחרת נעצר המערער ובתחילה הכחיש את שייכותו לתאונה וטען כי הגי'פ נגנב ממנו. הוא נשאר במעצר ויום אחד לאחר מכן מסר הודאה בה הודה במעשה.אותו יום הובא בפני שופט להוצאת פקודת מעצר וכאשר איש המשטרה אמר שהמערער הודה במעשה המיוחס לו, המערער לא הכחיש זאת. עבר עוד יום והמערער מסר הודעה נוספת בה הודה במעשה והוסיף מספר פרטים חדשים. בערעור טענה ב"כ המערער כי הודאות המערער במשטרה אינן קבילות וכי חסר "דבר מה" נוסף להודאותיו הדרוש לביסוס ההרשעה.

החלטה (השופט כהן):
א. לא כל תחבולה, פיתוי, הבטחה או איום פוסלים הודאה שנתקבלה כתוצאה מהם, אפילו השימוש בהם פסול הוא מבחינת הדין או האתיקה החקירתית; אלא בודקים את טיבם של אלה אם היה בהם בכח או בפועל כדי להביא את הנאשם לידי הודאת שקר, או כדי לשלול ממנו את רצונו הטוב והחפשי.
ב. עצה טובה שיעצו החוקרים למערער שייטיב להגיד את האמת - אין בה משום פיתוי לומר דבר שאינו אמת. העובדה שהנחקר כבר מסר הודעה והחוקרים אומרים לו שאינם מאמינים לה ושמוטב שיגיד את האמת אינה משנה את המצב. עדיין יכול הנחקר לומר שההודעה הקודמת היא האמת ושאין לו מה להוסיף על אותה הודעה. אפילו נאמר שיש לראות בדרישה חוזרת להגיד את האמת ובטענה שההודעה הקודמת אינה אמת משום חקירת שתי וערב, הרי הלכה פסוקה היא שגם חקירה שכזאת אינה פוסלת בהכרח הודעה שנתקבלה בה. (לענין העצה להגיד את האמת יש לדון בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, ובכל נאשם ונאשם לפי טיבו וסגולותיו).
ג. ייתכנו מקרים שבהם יביא ביהמ"ש במנין שיקוליו אם להכשיר הודעה, את העובדה שהנחקר הינו מבני המיעוטים ושעובדה זו השפיעה על כח עמידתה בחקירה משטרתית, ואולם תנאי הוא שיהא בחומר הראיה אחיזה כלשהי לקביעה שנסיבות שכאלו עשויות היו להשפיע על רוחו ונפשו של הנאשם שעה שנתן את הודאתו.
ד. באמירה לנחקר שעבירת גרימת המות אינה עבירה כה חמורה כמו הבריחה, מהמקום אפילו יש בהם הבטחה או איום אין בהם להביא את הנאשם לידי הודאת שקר שאם לא יודה יועמד לדין על עבירה חמורה יותר. איפכא מסתברא: מאחר והמערער עבר את העבירה היותר חמורה של בריחה מהמקום היה בדברי החוקרים להעמידו על חומרת התוצאה הענשית הצפויה לו אם יודה באשמה, והרי זו אזהרה שלא להודות ולא פיתוי למסור הודאת שקר.
ה. האמירה שמוטב לנחקר להסיר את המועקה שעל לבו אינה יכולה להשפיע למסור הודאה לא נכונה. אם לא עבר את העבירה אין לו כל מועקה שיסירנה מעל לבו, וזאת יכול היה לענות לחוקריו.
ו. האמירה לנחקר שעם מסירת הודאה יוחש הטיפול בענינו והחקירה תושלם בהקדם אינה יכולה להשפיע למסירת הודאת שקר. השלמה מהירה של החקירה וההעמדה לדין הם
כאין וכאפס לעומת היתרון לצאת זכאי במשפט, ואדם חף מפשע לא יודה באשמה כדי להחיש את משפטו.
ז. המערער נתן הודאה שניה למחרת היום בו מסר את ההודאה הראשונה. לא באה כל ראיה כי השפעת דברי הקצינים מיום קודם לכן עדיין היתה גדולה על הנאשם למחרת היום. הלכה פסוקה היא שהודאה שניה כזו שניתנה לאחר שהיתה לנחקר שהות סבירה לחשוב ולהימלך בדעתו, כשרה כראיה נגדו, על כל פנים כשהיא ניתנה לאחר אזהרה כדין. (ברם עצם העובדה שהמשטרה רואה צורך לגבות הודעה שניה מתוך חשש שההודעה הראשונה נגבתה שלא כדין מביאה את ביהמ"ש להתיחס בחשדנות כפולה להודאה ה- ראשונה, ולענין כשרותה של הודאה השניה יקפיד ביהמ"ש הקפדה יתירה לוודא שמה שפסל הודאה הראשונה אין בו עוד כדי לפסול את ההודאה השניה).
ח. באשר לשאלה אם הוכח "דבר מה" נוסף להודאה - יש לראות כדבר מה נוסף את כל אחד מהדברים הבאים:
1. שני עדי ראיה ראו באותו לילה ובאותו מקום ג'יפ פוגע באופניים ומסתלק מהמקום, כך שעצם המעשה הוכח על פי עדויות אחרות וזה מספיק כ"דבר מה" נוסף.
2. הג'יפ היה באותו זמן בבעלותו ובחזקתו של המערער.
3. לאחר שהודה במשטרה יצא המערער למקום המעשה ושם הצביע על המקום המדויק שבו היתה הפגיעה.
ט. מתוך חקירת עדי המשטרה מתברר כי החוקרים אינם מנהלים רישומים על השיחות שהם מנהלים עם הנחקרים. זה נוהל נפסד שיש לתקנו. חובה פשוטה ואלמנטרית מוטלת על כל איש משטרה לרשום בתיק החקירה תרשומת בדבר כל שיחה שניהל עם החשוד, תוך כדי ציון היום, השעה והמקום בו התנהלה השיחה. אם ענין השיחה היה קשור בחקירה צריכה התרשומת לכלול בפירוט רב ככל האפשר גם את תוכן השיחה.


(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אסתר דורון למערער, עו"ד י. בלטמן למשיב. 26.12.66)


בג"צ 264/66 - "השעמון" מפעלי פקק לבידוד נגד שר העבודה ואח'

*ניתוק כביש גישה של העותרת לכביש עורקי
* סמכות שר העבודה לנתק כביש לצורך בטיחות בדרכים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)


העובדות:
לעותרת מפעל במרחק כמאה מטר מכביש גהה שהקימה עוד בשנת 1932. עם הרחבת כביש גהה נותק כביש הגישה של העותרת לכביש גהה מטעמי בטיחות והמכוניות והולכי הרגל הפונים למפעל העותרת צריכים להגיע למקום בדרך עקיפה החוצה את אדמות כפר אז"ר. נגד ניתוק כביש הגישה הוגשה העתירה לבג"צ.

החלטה (השופט לנדוי):
א. על יסוד סעיף 3 לפקודת הדרכים פורסם צו ע"י שר העבודה שלפיו תחול הפקודה על הכביש העורקי, הכולל את כביש גהה, ברוחב של 50 מטר. על יסוד הצו נעשות כדין כל העבודות ברוחב 50 המטרים האמורים וניתוק דרכי הגישה לכביש העורקי נעשה בתוך התחום הנ"ל. אין ספק שהנתוק הנ"ל מהווה עבודה לשיפור הכביש ובכך נכנס הניתוק למסגרת הפקודה.

ב. הסמכתו של שר התחבורה להתקין תקנות לשמוש בדרכים ובכל הנוגע לבטיחות התנועה, הינה לקבוע נורמות כלליות, בעוד שכאן אנו עוסקים בפעולה חד פעמית בקשר לכביש מסוים ואין הסמכות שוללת את סמכותו של שר העבודה. יתר על כן, דבר שכיח הוא ששני דברי חקיקה נוגעים לאותו שטח עצמו, והסמכויות של שר התחבורה אינן מוציאות את הסמכות המפורשת בסעיף 4 של פקודת הדרכים המוענקת לשר העבודה. ג. כשמדובר בנושא של בטיחות בדרכים עדיפה סתימת הסכנה במקורה מלכתחילה ע"י ניתוק פיזי של דרכי הגישה הצדדיות, מן הנסיון להפחית את הסכנה ע"י הטלת איסורים חוקיים בדיעבד.
ד. אין לראות חוסר סבירות בשיקול דעתה של הרשות האחראית לסלילת הכביש ולשיפורו, בכך שהיא מעדיפה את טובת הכלל המתבטאת בגורמים הכלליים של הבטחת תנועה מהירה ובטוחה בכביש, על פני הנוחות לעותרת ולמבקריה. החלטתם של הרשויות שלא להתיר גישה גם להולכי רגל - גם היא אינה חורגת ממסגרת השיקול הסביר, לנוכח הסכנה הצפויה לכל מי שינסה לחצות כביש שוקק תנועת כלי - רכב הנוסעים במהירות רבה.


(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד אור לעותרת, ד"ר מ. חשין למשיבים 22.12.66)


ד.נ. 6/66 - חאלד מוסטפה יוסף שחאדה נגד מדינת ישראל ואח'

*חיוב בנזיקין על יסוד הפר חובה שבחוק * רשלנות של עובד מדינה
(דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון (השופטים זוסמן, כהן הלוי) בע.א. 110/65 - הוחלט לאשר את פסה"ד הקודם)

.

העובדות:
המערער נפצע בתאונת דרכים ונשללה ממנו האפשרות להפרע מחברת הבטוח מפני שבעת העברת המכונית מבעליה הקודם לבעליה החדש הוזנח ענין הבטוח. התעוררה שאלה אם מדינת ישראל אחראית למחדלו של הפקיד במשרד הרישוי שלא דרש בעת ההעברה הצגת תעודת ביטוח. התובע ביסס את עילת התביעה נגד המדינה על שתים: שתקנה 75א של תקנות התעבורה (תיקון משנת תש"י) נותנת עילת תביעה נגד המדינה על יסוד סעיף 55א לפקודת הנזיקין באשר הפקיד לא נשמע להוראות סעיף זה, (הפר חובה שבחוק), ולחילופין עילת רשלנות של הפקיד שלא דרש הצגת תעודת ביטוח, שתי העילות נדחו ועל כך הדיון הנוסף.

החלטה (השופט לנדוי):
א. הסעיף בפקודת התעבורה המסמיך את שר התחבורה להוציא תקנות בדבר ביטוח כלי רכב בעת העברתם מבעלות לבעלות - הסמיכו לחייב את האזרח להציג תעודה כזו ולא הסמיכו לחייב את הפקיד לדרוש תעודת ביטוח. מכיון שבסעיף 75א סטה השר מנוסח הסעיף המסמיך והטיל את החובה על רשות הרישוי (בינתיים שונתה שוב התקנה והחובה היא עתה על האזרח) עלינו לפרש את התקנה פירוש הנותן לה את מקומה הראוי במסגרת הסעיף המסמיך. היינו שהתקנה מדברת על חובת הפקיד רק כדי לתת בידיו סמכות ואסמכתא לכפית האזרח, אולם חובתו של האזרח מוסיפה להיות העיקר. החובה שבידי הפקיד הינה מינהלית רגילה. די בנימוק זה הנעוץ בנוסח הסעיף המסמיך כדי לשלול את העילה של הפר חובה שבחוק.

ב. אילו היתה ההכרעה בעניננו תלויה בפרוש הדבור "בני אדם בדרך כלל" בסעיף 55א(2) לפקודת הנזיקין, הייתי אומר שאין להוציא מקרא מידי פשוטו, "ובני אדם בדרך כלל" אינם אלא בני אדם בדרך כלל, בלי לקבל את ההבחנה בין חובה להגן על הצבור כולו או על חלק ממנו. אכן קיימת הבחנה בה יידרש סעיף 55א, והיא ההבחנה בין חובה שחב אדם כלפי הפרט המשתייך ממילא אל הצבור כולו, ובין חובה שהוא חב לצבור בתורת צבור; אם החוק בא ליצור "חובה ציבורית" כלומר חובת האזרח כלפי המדינה או שהוא בא להעניק אגב כך גם זכות תביעה אזרחית לזולת שנפגע.
ג. כך שאפילו נניח כי החובה שבסעיף 75א הנ"ל היא חובה המוטלת על הפקיד בעיקר לא יהא חייב בשל הפר חוב,ה שבחוק באשר החובה מצויה כולה בשטח המשפט הצבורי והסנקציה על הפרתה היא מינהלית או מדינית ולא חובת תשלום פיצויים. אמנם אין לפקידי רשות הרישוי שיקול דעת בתפקידם זה, אולם החובה הוטלה עליהם כדי להקל את מילוי תפקידי הפיקוח המופקדים בידם.
ד. זאת ועוד. תפקיד הפקיד הוא לוודא כי ביום ההעברה יש ביטוח ואין עליו כל חובה לבדוק אם הביטוח נמשך גם אחרי יום ההעברה. מכיון שכך ספק אם יש קשר סיבתי בין הזנחת חובתו של הפקיד ובין הנזק שקרה בעת שהוא קרה. אפילו היה על הפקיד חובת פיקוח שוטפת, עדיין שאלה היא אם הקשר הסיבתי לא נפסק עקב מחדלו של הנהג ברכב לבטחו כדרישת החוק, מפני שבמחדל זה הסבה המכרעת לנזק שנגרם. (לטענה שהנוהג הוא לדרוש ביטוח שתוקפו נמשך גם אחרי יום ההעברה - הרי זה נוהג בלבד ועל נוהג אין לבסס עילה לפי סעיף 55א).
ה. המערער מבקש לחייב את המדינה על יסוד אחריותה השילוחית ולא את הפקיד. בפני תביעה מעין זו על יסוד סעיף 55א הנ"ל עומד מכשול נוסף והוא סעיף 3 של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) המוציא מאחריות המדינה מעשה (כולל מחדל) ב- תחום הרשאתו החוקית של הפקיד, פרט לרשלנות במעשה. לא נטען שהפקיד פעל מחוץ לתחום הרשאתו החוקית. מכל מקום יהיה זה מוזר אם המדינה תשא באחריות כלפי צד שלישי רק משום שאחד מפקידיה לא מילא אחרי הוראות שניתנו לו ע"י הממונה עליו. טרם שמענו על אחריות שלוחית של מעביד מטעם כזה.
ו. אשר לתביעה בעילת הרשלנות - גם כאן גורם מכריע הוא שאיננו עוסקים ביחסי ריעות בין אזרח לאזרח אלא ביחס בין פקיד צבורי לבין האזרח.
ז. הסעיף 4(2) לפקודת הנזיקין אמנם מסיר מן הפקיד את חסינותו, כאשר התביעה היא בשל רשלנות, אבל מזה אין ללמוד שקיימת עילת רשלנות כל אימת שפקיד התרשל או הזניח את מילוי תפקידו המנהלי. גם כאן השקולים שונים ומגוונים. כאשר ההזנחה היא חמורה והנזק לאזרח ישיר, יתכן שמוצדק הוא לחייב את הפקיד אישית בנזקים, אולם בעניננו הנזק הוא לכל היותר עקיף בסופה של שרשרת ארוכה של סובב ומסובב.


(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון, כהן, הלוי עו"ד בן דור וברק למערער, פרקליט המדינה בר ניב למשיבה. 20.12.66)



ע.א. 424/66 - עזרא כהן נגד דגניה ב' ואח'

*חובת המעביד למנוע סכנה מהעובד * חלוקת האחריות בין המעביד והעובד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 3389/61 - הערעור נתקבל).




העובדות:
המערער נשלח לקבוץ דגניה ב' במסגרת עליית ילדים ונוער והועסק במשך כשנה במוסך של הקבוץ לאחר שהיה לו נסיון של עבודה במוסך במשך 8 חדשים לפני שעבר לקבוץ, ביום התאונה שלח אותו מנהל והמוסך לעזור בחילוץ טרקטור שירד לתעלה. תוך כדי הגרירה בהיות הטרקטור תקוע בתעלה של בוץ כבה המנוע והמערער ניסה להתניעו בעזרת ידית(מנואלה). תוך כדי סבוב קפצה המנואלה והמערער נפצע בעינו. בפרשת התביעה טען 3 טענות עיקריות נגד המשיבה: שבתור מעבידה הפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה להבטחת שלום עובדיה; שהיא אחראית באחריות שילוחית למנהל המוסך שהתרשל בכך ששלח את המערער לעבודה שלבצועה לא היה לו נסיון מספיק, ובכך שלא התקין בטרקטור מערכת התנעה חשמלית במקום ההתנעה בידית; שלא ביטחה את המערער בביטוח לאומי וגרמה לו להפסד הגמלאות המגיעות לו עקב התאונה; (בערעור ויתר ב"כ המערער על העילה השלישית וביהמ"ש העליון הביעה פליאתו על אי ביטוחו של המערער בביטוח הלאומי ועל כך שדוקא בקבוץ נתגלה מצב הנוגד את דרישות הצדק הסוציאלי). ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. העובדה שהמערער ידע על הסכנה שבהפעלת המנואלה ושאילו נזהר כראוי היתה הסכנה חדלה להיות סכנה - אינה תשובה מספקת לשאלה אם המשיבה כמעבידה נקטה באמצעי זהירות מספיקים להבטחת שלומו. לפני שאנו שואלים מה היה על העובד לעשות כדי לשמור על עצמו, אנו חייבים לשאול מה היו הסכנות הצפויות לו והאם נקט המעביד באמצעי זהירות סבירים להרחקת הסכנות.
ב. רתיעת הידית (המנואלה) טמונה בעצם השיטה של הפעלת מנוע באמצעותה ואין זאת סכנה בלתי רגילה ויוצאת דופן. הסכנה חמורה במיוחד כשהמפעיל עומד בעמידה לא נוחה ובמקרה דנא עמד המפעיל בתעלת בוץ כשהפעיל את הידית.
ג. לא היה כל קושי מיוחד להתקין בטרקטור מתנע חשמלי אף אם היה ממודל ישן שהגיע מבית חרושת ללא מתנע חשמלי. מעביד הדואג כראוי לשלום עובדיו חייב להתקין מתנע חשמלי בהתחשב בסכנה שבהפעלת טרקטור ע"י ידית ובעובדה שיש להפעיל אותו בתנאי שדה ולא תמיד בעמידה נוחה המאפשרת זהירות.
ד. המשיבה אחראית איפוא לפגיעה באשר כתוצאה מרשלנותה נפגע המערער. מאידך גיסא היה למערער די נסיון כדי לדעת על הסכנה שבהפעלת הידית ובכל זאת הכניס את ראשו לסכנה. עם זאת יש להביא בחשבון שנאלץ לעשות את פעולת ההתנעה, ובכל ה- נסיבות לא היתה לו ברירה אלא להתניע את הטרקטור כשהוא עומד עמידה לא יציבה. בהתחשב בכל הנ"ל יש לחלק את האחריות: 60 אחוז על המשיבה ו-40 אחוז על המערער.


(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי עו"ד י. וינר וי. לוי למערער, עו"ד מ. ויתקון למשיבה. 28.12.66)


ע.א. 447/66 (ע.א. 556/66) - קונטינו נעים נגד חיים הררי (חיים הררי נגד אליהו נעים ואח')

*פיצויים על קיצור חיים * פיצוי לאב הנתמך ע"י הבן שנהרג
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1373/64 - ערעורו של קונטינו נעים נתקבל וערעורו של חיים הררי נדחה)



העובדות:
המנוח מיכאל נעים, יליד 1941, נספה בתאונת עבודה ובאחריות לתאונה חוייבו חיים הררי ומחצבת ורד בע"מ מעבידם של הררי ושל המנוח. בשל קיצור תוחלת החיים חוייבו הנתבעים לשלם עשרת אלפים ל"י לעזבון. באשר לתביעת האב קונטינו נעים (המערער בערעור הראשון) פסק השופט פיצויים מחושבים על בסיס של 60 ל"י לחודש, אך הוא דחה את תביעתו על יסוד העובדה שסכום הגימלה של ביטוח לאומי לאב כתוצאה מהתאונה עולה על סכום הפיצויים. הנתבעים ערערו על גובה הסכום של 10 אלפים ל"י בשל קיצור תוחלת החיים ועל דחיית טענתם שהמנוח היה אשם ברשלנות תורמת. האב מצדו ערער על גובה הסכום שנקצב לו.

החלטה (השופט זוסמן):
א. השופט לא הגזים כשקבע פיצוי של 10 אלפים ל"י על קיצור חייו של צעיר בן 22. כן אין צידוק להתערב בדחיית הטענה שהמנוח היה אשם ברשלנות תורמת ע"י ביהמ"ש המחוזי. ערעור הנתבעים יידחה איפוא.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הפיצויים לאב כתוצאה מאבדן הבן התומך בו, על החישוב שהבן שעמד להתחתן ולגור עם אביו היה בסופו של דבר עובר לגור בדירה אחרת ומפסיק לתמוך בו או היה מפחית את שיעור תמיכתו כשם שעשו בניו ובנותיו האחרים של האב התובע. אולם הנסיבות מראות שהבן התכוון להשאר בדירת האב ובמשך הזמן היה דואג שהאב יעבור לדיור אחר. במקרה כזה אין להניח כי האחים והאחיות היו תומכים באב ומחזיקים בו במקום אחר ונטל הכלכלה היה נופל בעיקר על הבן המנוח. כיון שכך יש לחייב את הנתבעים לשלם לאב, נוסף על הגמלאות שיקבל מביטוח לאומי, סכום של 5000 ל"י.


(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד יוסף לוי למערער קונטינו נעים, עו"ד אלמוג למשיב. 26.12.66).

ע.א. 369/66 - פקיד השומה נגד "מושבי הדרום", ארגון קניות של מושבי עובדים


*ניכוי תשלומי הפרשי הצמדה כהוצאה לצורך מס הכנסה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 212/65 - הערעור נתקבל).




העובדות:
המשיבה היא אגודה שיתופית העוסקת בארגון קניות ובריכוז אספקה חקלאית ל-42 מושבים שבאזור הדרום. היא קיבלה הלואה צמודה לדולר ועל חשבון הפרשי הצמדה אלה שילמה בשנת המס כ-24 אלף ל"י. ההלואה שימשה בידי המשיבה למימון האספקה ולשם מתן אשראי ללקוחותיה המושבים. היא ביקשה להתיר לה לנכות את הסכום האמור כהוצאה באותה שנת מס ולחילופין במשך ארבע שנים בהתאם לחוק מס הכנסה (ניכוי הפרשי הצמדה). בקשתה נדחתה ע"י פקיד השומה והמשיבה ערערה לביהמ"ש. בקשתה החילופית נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מכיון שאין לומר שההלוואה שמשה לה בהשגת הכנסה "...בחקלאות...", אולם ביהמ"ש קיבל את טענתה הראשונה שהסכום ששולם מהוה הוצאה שכן ההלואה שימשה לצרכי הון חוזר. מכאן הערעור.

החלטה (השופט ויתקון):
א. המדובר במקרה דנא אינו בתשלום חוב נדחה על חשבון אשראי ספקים שהפרשי ההצמדה שלו יוכרו כהוצאה, אלא בהחזרת הלואה פשוטה כמשמעה, ודין החבות כדין חבות הונית ואין לנכות את ההפרשים כהוצאה, גם אם ההלואה שימשה לצרכי הון חוזר.
ב. על יסוד הלכה דומה קודמת בא המחוקק ונתן הקלות מסוימות, וביניהן ההקלות שבחוק מס הכנסה (ניכוי הפרשי הצמדה) הנ"ל. יש להצטער על כך שאותו חוק אינו מביא רווחה למשיבה שלפנינו, שהיא כשלעצמה אינה עוסקת בחקלאות, אם כי ברור שכל מטרתה היא לשמש משקים חקלאיים, ולעשות בצורה יעילה ומרוכזת מה שאילולא כן היו אותם משקים צריכים לעשות בצורה פחות יעילה.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. 29.12.66)


ע.א. 576/66 - פקיד השומה פתח תקוה נגד "למען מכבי אבשלום" בע"מ

*הכנסה משכירות כשדמי השכירות הם על בסיס הכנסה ברוטו של השוכר(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 359/66 - הערעור נדחה).




העובדות:
סעיף 9 (2) לפקודת מס הכנסה פוטר מהמס את הכנסתו של מוסד ציבורי "במידה שלא הושגה מעסק שהם עוסקים בו", המשיבה היא מוסד ציבורי במשמעות אותה הוראה. המשיבה השכירה אולם לבית קולנוע והשכירות נרשמה במשרד ספרי האחוזה. במקום לקחת דמי שכירות קבועים הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תקבל 30 אחוז מההכנסה ברוטו של בית הקולנוע. המשיבה קיבלה על עצמה לדאוג לקבלת הרשיונות השונים לניהול הקולנוע ולשאת ב-30 אחוז מהוצאות עובדי נקיון. היא שמרה לעצמה את הפיקוח והבקורת על הקופה והכניסה לאולם. הן המשיבה והן הכרוכות בכך; הוצאות שונות חולקו בין הצדדים והמשיבה סיפקה על חשבונה את הקופאי, סדרנים השוכרים התחייבו שלא לעסוק כל זמן קיום השכירות בעסק קולנוע אחר בשטח שיפוטה של עירית פתח תקוה. פקיד השומה ראה בכל אלה עסק קולנוע שהמשיבה עוסקת בו וחייבה במס הכנסה, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע שאין זה עסק, אלא הכנסה משכירות, ואין לחייב את האגודה במס הכנסה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לא בלי היסוס הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שהחלטת ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה.
ב. הספק נובע בעיקר מכך שדמי השכירות נקבעו כאחוז מהכנסת העסק המתנהל במושכר. אך אין לומר שקביעה זו כשלעצמה עושה את המשכיר לשותפו של השוכר. יודגש שה- מדובר בחלק של הכנסה ברוטו. גם אין ספק שהנכס הושכר ונמסר לחזקתם הבלעדית של השוכרים והשכירות אף נרשמה במשרד ספרי האחוזה.
ג. יתר התניות המעניקות למשיבה חלק בלתי רגיל בניהול הנכס, מן הדין לראותם על רקע התניה העיקרית בדבר קביעת דמי השכירות, ורצונה של המשיבה להבטיח שלא תקופח בחלוקת ההכנסה. ברור שלשני הצדדים היה ענין בגידול מירבי של ההכנסות ומכאן האיסור בדבר עיסוק בעסק מתחרה.
ד. על אף העובדה שהמשיבה השתתפה גם בחלק מהוצאות העסק אין לומר שהיא היתה לשותפתם. יש לה חלק בהכנסה אך לאו דוקא חלק בעסק. אילו נתחייבו השוכרים בחוב כלשהו, קשה להניח שהנושה היה רשאי להיפרע מהמשיבה.

ה. אפשרי מקרה שתיווצר שכירות ושבה המשכיר יהיה שותף במידה כזו שהכנסתו תיחשב כהכנסה מעסק לא פחות מאשר כהכנסה משכירות אך אין זה המקרה שלפנינו.


(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד רובין למערער, עו"ד שנהר למשיבה. 29.12.66)


ע.א. 429/66 - אליהו מנחם ואח' נגד יורם סויצקי ואח'

*בקשה לגילוי מסמכים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 114/66 - הערעור נתקבל)


העובדות:
המשיבים הגישו נגד המערערים תביעת פינוי. אגב תביעתם הגישו המשיבים בקשה בדרך המרצה לגילוי מסמכים ולא הקפידו לקיים את ההוראות שבסעיף 132 לתקנות סדר הדין האזרחי, בכך שלא עתרו את ביהמ"ש למתן הצו "בישיבה הראשונה של המשפט" לא הודיעו לביהמ"ש בזמן על כוונתם לבקש גילוי מסמכים ולא שלחו העתק בקשתם במכתב רשום למערערים, בימ"ש השלום האריך להם את המועד להגשת הבקשה לגילוי מסמכים, ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת בימ"ש השלום וקיבל את טענת המשיבים כי "הישיבה הראשונה" היא הישיבה בה מתחילים בגביית הראיות וכל הישיבות שקדמו לה אין לקרוא להן בשם "ישיבה". מכאן הערעור.

החלטה (השופט כהן):
א. לכאורה לא ביקשו המשיבים את בקשתם לא במועד ולא בצורה הקבועים בתקנה 132 ועל כן לא היה צריך השופט להזקק לה. אולם אין זאת אומרת כי המשיבים אינם זכאים לגילוי המסמכים הרלבנטיים המצוים בידי המערערים. עדיין יכולים המשיבים לדרוש מיריביהם הצגת המסמכים שברשותם בין אם נתחייבו תחילה המערערים לגלותם ובין אם לאו.
ב. המשיבים לא הראו טעם, ולא טעם מיוחד, לאיחור בהגשת בקשתם לגילוי מסמכים ועל כן לא היתה הצדקה להארכת המועד ע"י ביהמ"ש ויש לקבל את הערעור.
השופט זוסמן:
א. בקשת גילוי מסמכים באה לפשט את ההליכים ואין צורך בבקשה בדרך המרצה. אולם הגשת הבקשה בדרך המרצה אינה פוסלת אותה.
ב. את הבקשה חייבים להגיש בישיבה הראשונה של ביהמ"ש ואין ספק כי "ישיבה ראשונה" האמורה בתקנה פירושו, פשוטו כמשמעו, הישיבה הראשונה במשפט, ואין נפקא מינה בכך אם ,ביהמ"ש מברר את התובענה באותה ישיבה אם לאו". ג. אף אם נניח שניתן להאריך מועדי בקשת גילוי מסמכים - לא הראו המשיבים טעם לאיחור בהגשת בקשתם


(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. 28.12.66).


ע.א. 416/66 - מנהלי עזבון רחמים יאדיגר נגד שיינה סלומון ואח'

*הפרת הסכם ותשלום פיצויים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בתיק 1567/62 - הערעור נדחה).



העובדות:
המשיבים רכשו מהמנוח רחמים יאדיגר נכס מקרקעין וכחדשיים לאחר חתימת ההסכם נפטר המוכר. בין היורשים היה סכסוך על פנוי חלק מהממכר ע"י אחד היורשים ובשל הסכסוך נתאחר מועד ביצוע העברת הנכס. בינתיים דרשו היורשים (המערערים) תוספת תשלום מהקונים וסירבו למסור
להם את הנכס ולהעבירו על שמם, הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי וזה חייב את המערערים בביצוע בעין של ההסכם ובתשלום דמי נזקים קבועים מראש בסך עשרת אלפים ל"י. על כך הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. טענת המערערים כי בהתאם להסכם היו צריכים לבצע את ההעברה ואת מסירת החזקה בשני שלבים ואילו המשיבים דרשו ביצוע שניהם בשלב אחד - היא טענת סרק. כאשר המשיבים הגישו את תביעתם כבר עבר המועד של השלב השני (שלא באשמת המשיבים) והם היו זכאים יבצע את ההעברה ואת המסירה במועד אחד.
ב. הטענה השניה שלפי ההסכם היו הקונים צריכים לפתוח את התיק במשרד ספרי האחוזה ולא עשו כן ובכך הפרו את ההסכם - אין לה יסוד. חיוב זה היה חיוב טפל לחיוב העיקרי שהיה מוטל על המוכר. כשהוברר שהמוכר אינו מתכוון לקיים את החיוב העיקרי של העברת הנכס ממילא לא היה כל טעם לפתוח את התיק במשרד ספרי האחוזה.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. 25.12.66)


ע.א. 321/66 כוכבה בק נגד תמרה תרזה בק

*הצגת שטר בפני יורש * תביעה מיורשו של עושה השטר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 824/65 - הערעור נדחה).



העובדות:
המנוח הוגו בק השאיר אחריו אלמנה (המערערת) ואשה שנתגרשה ממנו לפני שנישא למערערת (המשיבה). המשיבה אוחזת בשטר חוב בחתימת ידי המנוח על סך חמשת אלפים ל"י והיא דרשה מהמערערת שתפרע את סכום השטר כיורשת או כאחת היורשות. היא סרבה וביהמ"ש המחוזי חייב אותה בתשלום. על כך הערעור.

החלטה (השופט ויתקון):
א. טענות העדר תמורה לשטר ומרמה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי שהאמין לעדי המשיבה והן נדחות.
ב. טענת היעדר הצגה נדחית מן הטעם שלפי סעיף 88 לפקודת השטרות אין צורך בהצגה כדי לחייב את העושה או את יורשיו.
ג. הטענה הפרוצסואלית שהתביעה נגד המערערת מוקדמת מדי שכן לא הוכרזה עדיין כיורשת, גם היא נדחית. לפי המג'לה אפשר להביא תביעה נגד העזבון, או נגד יורש אחד אפילו כשישנם כמה יורשים. המערערת עצמה הגישה בקשה לקיום צוואתו של המנוח הממנה אותה כיורשת יחידה. אף אם לא תאושר הצוואה בשל התנגדות הבן, עדיין המערערת תירש חלק מן העזבון כאלמנתו של המוריש.
ד. אמנם סעיף 44 (ז) לפקודה השטרות קובע כי אם מת הנמשך או הקבל ולא פורש בשטר מקום הפרעון יש להציגו לפני נציג אישי - אך הלכה פסוקה היא שבאין מינוי של מנהל עזבון או מוציא לפועל של הצוואה הרי היורש הוא בחינת "נציג אישי". (ברור שהמערערת לא תידרש לשלם למעלה משווי חלקה בעזבון).


(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 29.12.66)


ע.א. 185/66 - דבורה כברה נגד זכריה כברה

*סמכות בימ"ש שלום בטענת חזקה בדירה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, מלחי, קוראט) בע.א. 587/65 - הערעור נתקבל).




העובדות:
שני בעלי הדין נישאו לפני 17 שנה ולהם ארבעה ילדים. לפני שש-שבע שנים זנח הבעל את האשה והלך לגור עם ידידה. בעלי הדין גרו בדירת חדר שהיתה שייכת לזוג ועתה השלים הבעל חדר נוסף ועמד לבוא ולגור בו עם ידידתו. האשה הגישה תביעה לשלום בית לביה"ד הרבני והשיגה צו זמני האוסר על הבעל לשכן את ידידתו בחדר הנוסף שבנה, לאחר שנה הגישה האשה תביעה לבימ"ש השלום ברחובות ובקשה אף שם לאסור על הבעל להכניס את ידידתו לחדר הנוסף. אחת מטענותיה היתה כי המגרש עליו בנויה הדירה ניתן למשיב ע"י חמותו כנדוניה בעת הנישואין והרי היא, כאשתו, לא רק בעלים משותף של המגרש וכל אשר עליו, אלא אף נתונות לה זכויות חוקה ושמוש בכל הדירה כולל החדר הנוסף שבנה הבעל. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו כי אינו מוסמך לדון בה וכי אם לתובעת זכויות בעלות על החלקה עליה לפנות לביהמ"ש המוסמך ולהוכיח זכותה. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד אך לא מטעמו. הוא קבע כי אין סמכות לדון בענין באשר הוא חלק בלתי נפרד מענין של נישואין דבר שאיננו מסור לשפוטו של בית משפט השלום. על כך הערעור.

החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. לא צדק בימ"ש השלום בדחותו את התביעה מחוסר סמכות. הטענה החילופית של התובעת היתה שעם השלמתו של החדר השני קם לה, כאשתו של המשיב, זכות חוקה בחדר הנוסף. מבלי להביע דעה על טענה זו, הרי זו נטענה ברורות ועל שופט השלום לדון ולהחליט בה.
ב. צו מניעה לאיש נשוי שלא להכניס ידידתו לדירה הוא "ענין נישואין" כי הוא דומה לפי טבעו וטיבו לצו החזרת חיי האישות שהוא בסמכותו הבלעדית של בי"ד רבני.
ג. אפשר, אם כי תוך היסוסים, לקבל את הדעה כי צו מניעה רבני יכול להיות יסוד למתן צו מניעה "חילוני" ע"י ביהמ"ש האזרחי. אולם ברור שלא יוכל להיות יסוד לצו מניעה חילוני כאשר צו המניעה ,הרבני עצמו הינו זמני, ואין לדעת מה יעלה בגורלו.

השופט מני:
נטענה טענת שימוש וחזקה בדירה ע"י המערערת ועילה זו היא בסמכותו של בימ"ש השלום.

השופט ברנזון:
מצטרף לדעתו של השופט מני.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, מני. 29.12.66).


ע.א. 340/66 - שמואל בגלייבטר נגד שמואל בן דב ואח'

*בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדרו של הנתבע ופרקליטו
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא התורן לם) בהמ' 5688/64 - הערעור נדחה)


העובדות:
המשיב הגיש תביעה נגד המערער על סך 54 אלף ל"י. בהיעדר הנתבעים שמע ביהמ"ש את עדי התובע ונתן פס"ד על סך 28 אלף ל"י בלבד. המערער הגיש בקשה לבטל את פסה"ד שניתן
בהיעדרו. שמיעת בקשה זו נשתהתה כשנה וחצי. בבקשה הצהיר המערער כי חלה בעת ברור התביעה והודיע על כך לפרקליטו. הפרקליט מצדו הצהיר כי ביום שמיעת התיק הופיע בבית המשפט אך מכיון שהיה צריך להופיע גם בפני שופט אחר ביקש מפרקליטו של התובע להודיע לשופט שדן בתביעה כי הוא יאחר, ואכן זה הודיע על כך ונשלח פקיד עזר לקרוא לפרקליט המערער. הלה הכריז את שמו ומשלא הופיע הוחל בברור התביעה ונשמעו עדים. תהליך זה נמשך כמחצית השעה. אותו יום לא התענין פרקליט הנתבע בגורל התיק גם לאחר שסיים את הופעתו השניה. על יסוד כל הנ"ל החליט ביהמ"ש שלא לבטל את פסה"ד שניתן נגד המערער ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. משניתן פס"ד במעמד צד אחד והצד השני מבקש את ביטולו יציג ביהמ"ש הדן בבקשת הביטול לעצמו שתי שאלות: מהי הסיבה שגרמה לכך שהצד השני לא הופיע במשפט; ושנית, וזה עיקר, מהם סיכויי הצלחה של הנתבע - המבקש, אם יבוטל פסה"ד והנתבע יורשה להתגונן במשפט.
ב. במקרה דנא אי ההופעה בעת בירור המשפט היתה כפולה: גם הנתבע לא הופיע וגם פרקליטו לא הופיע.
ג. צדק ביהמ"ש דלמטה שלא קיבל את טענת המערער כי היה חולה. עובדת המחלה צריך היה להוכיח באמצעות תעודת רופא ולא להסתפק בתצהיר. זאת ועוד. גם בתצהיר נאמר כי המערער חלה 4 ימים לפני ברור המשפט ורופא קבע כי הוא צריך להיות מרותק למטה מספר ימים. לא נאמר דבר בתצהיר כי ביום הברור היה המערער חולה.
ד. אי הופעתו של פרקליט הנתבע (המערער) בשל הופעה בפני שופט אחר אינה סיבה מספקת. אכן בדרך כלל יתחשב בכך שופט כשהוא בא לקיים דיון, אולם במקרה דנא נשלח פקיד עזר לקרוא לעוה"ד ולא הופיע. לנוכח העובדה שגם הנתבעים לא הופיעו וכן לא הופיע איש ממשרדו של פרקליט הנתבע שידאג ללכת ולקרוא לפרקליט כשיתחיל המשפט, וכן לנוכח העובדה שנשמעו עדויות במשך חצי שעה והפרקליט לא הופיע, רשאי היה השופט להניח כל הוא עומד בפני תכסיס השהיה ועל כן לא חיכה.
ה. עם גמר משפטו השני לא התענין הפרקליט מה גורל התביעה ולא ביקש מיד דחית מתן פסה"ד ופתיחת המשפט מחדש. יתירה מזו לאחר הגשת הבקשה לביטול פסה"ד לא דאג הפרקליט כי הבקשה תישמע מיד. (קורה שהמרצה בביהמ"ש מונחת זמן רב אם הצדדים לא דואגים לקבוע לה מועד).
ו. על אף כל הנ"ל אפשר ומוכן היה ביהמ"ש לקבל את הערעור אילו נוכח לדעת שלמערער הגנה טובה וסיכויים במידה ויבוטל פסה"ד. אולם לאחר שפסה"ד ניתן לא מחמת היעדר הגנה אלא לאחר שמיעת עדויות צריך היה המערער להצביע על עובדות ונקודות ממשיות ורציניות המעידות על אפשרות שינתן פס"ד לטובתו, וכן להתיחס לחומר העדויות ולא צריך היה המערער להסתפק בכך שטען כי מתוך כתב ההגנה שהוגש ניתן לראות שעומדת לו הגנה טובה.
ז. מתוך עיון בכתב ההגנה ובעדויות ובממצאים של ביהמ"ש שנתן את פסה"ד לטובת התובע אין להשתכנע כי למערער הגנה טובה וצדק הנשיא התורן בסרבו לבטל את פסה"ד.
ח. לענין ההוצאות - בסיכום טענותיו בפני ביהמ"ש העליון צירף ב"כ המשיבים שבעה מסמכים שלא שימשו נושא לדיון בביהמ"ש המחוזי ולא הוגשה כל בקשה לקבלתם כראיה בביהמ"ש העליון. מכיון שכך לא יקבל המשיב את הוצאותיו בערעור.


(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר. 29.12.66).


מ.ח. 7/66 - יורם לנדסברגר נגד היועץ המשפטי

*בקשה למשפט חוזר
(בקשה לעריכת משפט חוזר בפס"ד ביהמ"ש העליון בע"פ 190/66 - הבקשה נדחתה)



החלטה:
א. זוהי בקשה להורות על קיום משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית ושבו הורשע המבקש בפריצה וגניבה, באחד הלילות לאחר חצות נראו 4 פורצים נמלטים מחנות שנפרצה. אחד מהם נתפס והצליח להמלט. קבוצת שוטרים אחרת עצרה את המבקש וזה זוהה ע"י השוטר הקודם שעצר איתו בעת בריחתו ממקום הפריצה. השוטר שעצרו לפני כן וזיהה אותו, אזואליס, העיד כי הכירו עוד מלפני מקרה זה.
ב. טענת המבקש כי בידו להביא עכשיו שני עדים שיוכיחו את האליבי שלו, אינה נכנסת לגדר התנאים האמורים בסעיף 9 (א) לחוק בתי המשפט שכן מבקשת המבקש אינו נובע שלא ידע על העדים האלה בזמן שהתקיים המשפט. יתירה מזו אחד העדים הללו אף הוזכר במשפט, הסניגור השיג דחיית המשפט על מנת להביאו יחד עם עד אחר ובישיבה הנדחית הביא את העד האחר ולא הביא עד זה. סעיף 9 (א) הנ"ל קובע כתנאי כי הראיות החדשות "לא יכלו להיות בידי הנידון... בשעת בירור משפטו" ומתוך הבקשה אינו עולה שתנאי זה נתמלא.
ג. הטענה האחרת של המבקש כי העד אזואליס פוטר מהמשטרה מסיבות משמעתיות ואילו ידע זאת ביהמ"ש לא היה מיחס לעדותו משקל מהימנות כפי שייחס, הינה חסרת ערך מבחינת החלופות שבסעיף 9 הנ"ל. העובדה שהעד פוטר מהמשטרה היה ידוע בעת עדותו כשאמר כי אינו נמצא עוד במשטרה והסניגור יכול היה לחקרו על הסיבות לכך.
ד. הטענה העיקרית של המבקש היא כי קיבל מכתב מהעד אזואליס בו הוא רומז כי עדותו לא היתה עדות אמת. גם טענה זו אינה מצדיקה את הבקשה. תנאי לקיום משפט חוזר בגין עדות שקר הוא שבית משפט מוסמך יקבע כי העדות היתה עדות שקר ואילו כאן לא היתה קביעה כזו ע"י בימ"ש מוסמך. זאת ועוד, היועץ המשפטי הודיע כי לשם מניעת ספק ספיקא של גרימת עיוות דין כלשהו הוזמן העד אזואליס להופיע בפני פרקליט מחוז תל אביב ומשראה את המכתב הכחיש כי הוא כתב אותו ואישר מחדש כי העדות שמסר בבית המשפט היתה עדות אמת. העד אזואליס אף נתן תצהיר על כך.
על יסוד הנ"ל יש לדחות את הבקשה למשפט חוזר.


(בפני: הנשיא אגרנט 30.12.66)


בקיצור

ע.פ. 399/66 - אברהם בן משה משיח נגד היועץ המשפטי.

*חומרת העונש בהיותו בדכאון נפשי חצה המערער את הגבול לירדן במטרה להגיע ברגל לפרס. הוא נעצר ע"י הירדנים ומשהבטיח להם לרגל לטובתם הוחזר לישראל. מיד התיצב המערער במשטרה ודיווח על כל מה שעבר עליו. הוא הועמד לדין ונדון לשנתיים מאסר. בדחותו את הערעור על חומרת העונש ציין ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי על אף כל המסיבות המקילות אין להקל בענשו של המערער, בהתחשב באספקט הבטחוני של עבירת ההסתננות לירדן ובסכנה שהשלטונות של המדינה הזרה יגלו מפי העבריין ידיעות בעלות חשיבות בטחונית נגד מדינת ישראל.

=ע.א. 420/66 - ג'ילברט שטאובר נגד שרה שטאובר ודליה שטאובר.
[פ"ד כ (4) 897]*נטל ההוכחה בדרישה לבטל פס"ד המערער נפרד מאשתו ופרקליטי שני הצדדים ערכו הסכם גירושין לפיו היו צריכים לבטל תביעת מזונות שהגישו האשה ובתה (המשיבים) בבימ"ש מחוזי. ביום שמיעת ה- תביעה לא יכול פרקליט הבעל להופיע ובמקומו הופיע עו"ד אחר. פרקליטה של האשה הודיע כי לפי ההסכם יש לבטל את תביעת האשה ולתת פס"ד מזונות לטובת הבת, וכן שהבת תישאר בחזקת האשה וביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד בהתאם לכך. לאחר מכן הגיש פרקליט הבעל תביעה לביה"ד הרבני לקבל לידו את החזקה על הבת, ולביהמ"ש המחוזי פנה בבקשת לבטל את פסה"ד שניתן בפשרה בטענה כי ניתן מחמת טעות וכי סוכם בין הצדדים ששתי התביעות של האשה ושל הבת יבוטלו, אלא שהפרקליט שבא במקומו לא ידע בדיוק מה ההסכם ומשום שפרקליט האשה אמר שיש לתת פס"ד לטובת הבת חשב אותו פרקליט כי אכן זה ההסכם. לאחר ששמע את עדות שני הפרקליטים החליט השופט לתת אימון בעדות פרקליט האשה שההסכם היה שינתן פס"ד של מזונות לבת. טענת פרקליט הבעל כי נטל ההוכחה שאכן הוסכם שינתן פס"ד לטובת הבת הוא על האשה והבת ועדות פרקליט האשה הנסתרת ע"י פרקליטו של הבעל היא עדות יחיד שאין לבסס עליה חיוב - נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט מני) שציין כי פס"ד שבהסכמה יש לו כח מחייב אלא אם כן יוכח שניתן על יסוד טעות או רמיה. נטל ההוכחה באשר לקיום פגם כזה מוטל על הטוען לביטולו של פסק הדין. על הבעל היה לשכנע את ביהמ"ש שקיים פגם כזה ומשלא נתן ביהמ"ש אימון בעדות פרקליטו של הבעל הרי נסתם הגולל על תביעתו של הבעל.

=ע.א. 428/66 - מאיר זלמנוביץ נגד מררכי ברמן.
[פ"ד כ (4) 799]*בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר בגין שיק על סך חמשת אלפים ל"י הגיש המערער בקשה לרשות להתגונן וטען בין היתר כי לפי מיטב ידיעתו השיק לא הוצג לפרעון וכן כי השיק ניתן על יסוד עיסקת שותפות ובינתיים פרע את החוב ואינו חייב כבר את החוב שתמורתו ניתן השיק. הרשם דחה את בקשת המערער לרשות להתגונן ולא אמר דבר ביחס לטענת הפרעון בעוד שקבע כי אינו מאמין לטענות האחרות שהועלו. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי הלכה פסוקה היא שרשם או שופט המתבקש לתת רשות להתגונן אינו מוסמך לקבוע אם עדות הנתבע היא אמת או לאו. השאלה העומדת בפני הרשם היא רק אם יש לנתבע הגנה אפשרית העשויה לסייע בידו לאחר שתוכח בדרך הרגילה. מקום שתצהיר הנתבע מראה (הגנה העשויה לעמוד לו לנתבע, זכאי הוא לכך שהתובענה תתברר ותוכח בדרכי הדיון הרגילות. על כן יש לתת לנתבע להוכיח את טענת הפרעון בדיון בו יוכל להביא עדויותיו. אשר לטענת אי הצגת השיק - טענה "לפי מיטב ידיעתו" של המתגונן בלי לציין את הנימוקים לכך אינה מזכה את הנתבע ברשות להתגונן.

=ד.נ. 36/66 - צבי הרטמן נגד מדינת ישראל.
*קבלת שוחד המבקש, לשעבר פקיד ביהמ"ש בחיפה הורשע, ע"י ביהמ"ש העליון בערעור באשמת קבלת שוחד מעו"ד גורביץ בחיפה עבור הכנת הערכות לאגרות ביהמ"ש בתיקים שעו"ד גורביץ' עמד להגיש לביהמ"ש. הוא ביקש לקיים דיון נוסף אך בקשתו נדחתה ע"י הנשיא אגרנט, מן הטעם שלא נפסקה ע"י ביהמ"ש העליון כל הלכה המצדיקה דיון נוסף. (הערעור שעליו ביקש את הדיון הנוסף הוא ע.פ. 334/66, נתפרסם בתקציר סביר חוברת 11 עמוד 164).

=בג"צ 219/66 - שביביה צומר ואח' נגד יו"ר וחברי הועדה הגלילית לבניה ולתכנון ערים - גדרהגן יבנה ואח'.
[פ"ד כ (4) 465]*התנגדות לתכנית סלילת כביש המשיבה הראשונה אישרה תכנית כביש לחיבור גן יבנה עם כביש החוף והעותרים הגישו התנגדות. על אף ההתנגדות ניתן תוקף לתכנית בדצמבר אשתקד. ביולי 1967, לאחר שכבר התקשרו המשיבים עם קבלן להתחלת העבודה לאחר שהקרקע לכביש כבר הופקעה ופורסמו מכרזים) ולאחר שלמעשה כבר הוחל בעבודה פנו העותרים לבג"צ. בנסיבות אלה אחרו את המועד ובשל השיהוי אין כל טעם להיכנס לגוף הענינים שהעותרים טוענים.

=ע.פ. 438/66 - בנימין בן עלי בן אברהם נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש המערער המשמש כאח בבית חולים גנב מתיירת שהיתה מאושפזת בבית החולים דולרים מזומנים ושיקים שעליהם זייף את חתימת החולה. הוא הורשע בארבע עבירות שונות בשל אותו מעשה פלילי ונדון לעשרה חדשי מאסר ממש ושמונה חדשים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה וביהמ"ש ציין (מפי הנשיא אגרנט) כי בשים לב לכך שהמערער ביצע את העבירות הנדונות בשעה שמילא תפקיד של אח בביה"ח - תפקיד שדרש כי ימלאו בנאמנות וביושר - אין העונש חמור מדי.

=ע.א. 433/66 - חברת סמנטיישן בע"מ נגד מגדל נחום בע"מ.
[פ"ד כ (4) 785]*מינוי בורר
בין שני הצדדים, קבלן ומזמין עבודה, נפל סכסוך הנובע מחוזה שביניהם ושבו נקבע שהענין "ימסר... להכרעתו של... או מי שימונה על ידו". בהיעדר שם של בורר הציעה המערערת בוררות בפני עורך דין ואילו המשיבה הציעה מהנדס. הם פנו לביהמ"ש שקבע כי הבורר יהיה מהנדס אך ביקש לשמוע עוד את בעלי הדין כדי לקבוע מי יהיה המהנדס הבורר. הערעור על ההחלטה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) שקבע כי בחירת הבורר המתאים הינה ענין שבשיקול דעת והשופט לא טעה בשיקול דעתו. הוא גם, רשאי היה להגיע למסקנתו על יסוד העובדה כי בעת עריכת ההסכם לא נקבע מי יהיה הבורר באשר זה רצה בקבלן וזה במהנדס ועל כל פנים איש מהם לא גילה דעתו שהוא רוצה במשפטן.