בג"צ 304/66 - אברהם בוטון נגד ראש העיר תל אביב ואח'
*הצעת התפטרות וקבלתה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר עבד בעירית תל אביב ובאפריל 1965 הגיש בקשת התפטרות מטעמי בריאות תוך בקשה כי יקבל פיצויי פיטורין, ביוני 65 הוזמן לבדיקה רפואית ומאז ועד מאי 1966 עברה בקשת העותר את דיוני הועדות המהוים את הדרך המקובלת בעירית תל אביב לגבי בקשות כגון אלה. לאחר אישור סופי של הפיטורין ע"י ועדת הכספים ואישור הפיצויים, הופסקה עבודת העותר בעיריה ממאי 1966. העותר התנגד לפיטוריו וטען כי עבר זמן רב מאז הציע התפטרותו, וכי הוא חשב כי הצעתו נדחתה והופתע לשמוע כי קיבלו את התפטרותו, כן טען כי בינתיים שונה מצבו לרעה באשר אין לו אפשרות להסתדר בעבודה אחרת ועל כן הוא מבקש לבטל את פיטוריו.
החלטה (השופט לנדוי):
א. את בקשת ההתפטרות של העותר מאפריל 1965 יש לראות כהצעה להתפטרות שהיתה מותנית בקבלת פיצויים והצעה זו נתקבלה כאמור, רק במאי, 1966. השאלה היא אם אותו זמן עדיין אפשר היה לקבל את ההצעה, או שמא היא בטלה בינתיים.
ב. הדיון בהצעתו של העותר התנהלה ללא ספק בעצלתיים. הצעת התפטרות יכולה להיחשב כבטלה, אם לא באה תגובה עליה במשך זמן ממושך. אולם בנסיבות הענין דנא, אין לומר שקרה כדבר הזה. העותר נוכח כי בקשתו נכנסה למסלול הטיפול הרגיל בבקשות כאלה כאשר הוזמן להתייצב לבדיקה רפואית. אין להניח שהוא חשב באמת ובתמים שלאחר מכן הופסק הטיפול בבקשה, לפי סדרי העבודה בעיריה קיבלה בקשת העותר את הטיפול הרגיל בועדותיה. אין לומר איפוא שהיה זה מאוחר מדי לקבל את הצעת העותר שעה שנתקבלה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ינובסקי לעותר, עו"ד גור למשיבים. 27.12.66).
המ' 727/66 - אהרון הולנדר נגד אפרים רייזל בע"מ ואח'
*תניה בחוזה שאושר ע"י בית משפט
העובדות:
המבקש חתם על "זכרון דברים" עם המשיבים הכולל תנאים שונים וביניהם תנאי לבטל ע.א. 434/66 שהגיש המבקש נגד המשיבים, וכן תנאי שהמשיבים יחתמו על יפוי כח מסוים לטובת המבקש. בע.א. הנ"ל טען המבקש כל "זכרון הדברים" אינו מחייב ועל כן אין לחייבו לבטל את הערעור, ואילו ביהמ"שקבע כי זכרון הדברים הנ"ל מחייב את הצדדים ואין לאל ידו של המערער (המבקש) לחזור מן ההסכם, ובהתאם לכך בוטל הערעור. עתה דרש המבקש כי המשיבים יקיימו את התנאי בדבר חתימת יפוי כח לטובתו ואלה סרבו. פנייתו של המבקש לביהמ"ש היא כי יכופו על המשיבים, בהליכי בזיון בית המשפט,לתת את יפוי הכח באשר אי מתן יפוי הכח מהוה בזיון ביהמ"ש לאחר שביהמ"ש קבע שזכרון הדברים הנ"ל הינו מחייב.
החלטה:
אישור זכרון הדברים בע.א. 434/66 אינו מהווה חלק מההחלטה האופרטיבית של ביהמ"ש. לא היתה זאת אלא קביעה בקשר לשאלה אינצידנטלית שהתעוררה באותו ערעור אם המערער חייב לבטל את הערעור. ההחלטה שההסכם הנ"ל הוא תקף מהווה אמנם מעשה בית דין בין הצדדים, אבל אינה מאפשרת לכוף ציות לכל אחת מתניותיו של ההסכם על ידי הליכי בזיון ביהמ"ש, כאילו ההסכם כולו הינו חלק מצו בית המשפט.
(בפני: השופט הלוי עו"ד תוסיה-כהן למבקש, עו"ד בן פורת למשיבים. 27.12.66)
ע.א. 502/66 (503/66) - צפורה אבוטבול ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*שווי מקרקעין שהופקעה
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט יהודה כהן) בהמ' 625/66 - הערעורים נדחו)
העובדות:
מכח פקודת הקרקעות (הפקעה לצרכי צבור) 1943, הפקיעה עירית ירושלים בית המוחזק בידי 3 משפחות. הדיירים פנו לביהמ"ש שיקבע את הפיצוי המגיע להם עבור ההפקעה ועל קביעת ביהמ"ש חולקים שני הצדדים. הדיירים מחזיקים בדירות בתור דיירים מוגנים וביהמ"ש המחוזי קבע את הסכום המגיע להם לפי ערך מלוא דמי המפתח שהיו יכולים לקבל ואלו העיריה טוענת שיש לנכות את השליש שבעל הבית צריך היה לקבל כחלקו בדמי המפתח.
החלטה (השופט זוסמן):
א. בהתאם לפקודת הקרקעות הנ"ל סעיף 12 (ב) "שוויה של הקרקע (ובמקרה דנא שויה של חזקת דירה מושכרת) הוא אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק על ידי המוכר מרצונו הטוב"; "דמי מפתח" הינם "כל תמורה שאינה דמי שכירות הניתנת בקשר לשכירות של מושכר או בקשר לקבלת חזקה או להחזרת חזקה במושכר". דמי המפתח הם שויה של החזקה בדירה. כיצד מתחלקים דמי המפתח בהשכרה רגילה אינם מענינה של הרשות המפקיעה. מלוא דמי המפתח הם התמורה המתקבלת בקשר החזקה.
ב. בדירות המופקעות ישנם ארונות קיר ובדירות החדשות שהדיירים יקבלו בתמורת דמי המפתח אין ארונות כאלה והם יצטרכו לקנות ארונות. צדק על כן ביהמ"ש המחוזי בלקחו עובדה זו בחשבון קביעת הפיצויים. כן צדק ביחס לשיפוצים בדירות החלופיות שכן בלעדי השיפוצים לא יוכלו הדיירים לגור בדירות אלה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.)
ע.א. 540/66 - "הדר" חברה לביטוח בע"מ נגד יוסף דרימר ואח'
*מסירת פרט כוזב בהצעת ביטוח
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 551/64 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה)
העובדות:
המשיבים ביטחו מכונית מסחרית ביטוח "מקיף" אצל המערערת, ובפירוט בו נתבקשו לציין את תאונות הדרכים שאירעו לכלי רכב שהיו ברשותם בשלושת השנים שלפני הביטוח ציינו כי בתקופה הנדונה נגרם נזק למכונית בסך חמש מאות ל"י. הוברר כי למעשה היו למכונית הנדונה באותה תקופה 3 תאונות שניזקן הכולל עלה על סך אלף ל"י. עתה היתה המכונית מעורבת בתאונה וחברת הביטוח דחתה את תביעת המשיבים לדמי נזיקין בטענה כי הפוליסה מבוטלת בשל מסירת פרטים לא נכונים בהצעת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת באשר לא שוכנע, על פי הראיות שהובאו בפניו, שהצעת הביטוח הוגשה למערערת ע"י המשיבים או מטעמם, ומכיון שכך אין לומר שמסרו פרטים לא נכונים. על כך ערעורה של חברת הביטוח.
החלטה (השופט כהן):
א. נכתב התביעה שהגישו המשיבים אין שאלה השנויה במחלוקת אם הוגשה הצעת ביטוח למערערת ע"י המשיבים, אלא התביעה יוצאת מתוך הנחה כי הוגשה הצעה כזו. כבר מן הסיבה הזאת בלבד אין פס"ד ביהמ"ש המחוזי יכול לעמוד.
ב. נוסף לכך יש בחומר הראיות הוכחה מספקת שאמנם הוגשה ההצעה למערערת מטעם המשיבים. המשיבים הודו מראש ובכל שלבי המשפט כי סוכני הביטוח הם סוכניהם ולא סוכני המערערת, וממילא קשורים הם במעשים ובמחדלים שהסוכנים
עשו או חדלו בשמם, ומצינו הצעת ביטוח שעליה חתום הסוכן, ושבה נמצאים הפרטים הלא נכונים הנ"ל.
ג. הטענה כי המערערת מנועה מלטעון שהפרטים לא נמסרו לה בדייקנות באשר
צורת מילוי טופס ההצעה צריכה היתה לעורר את תשומת לבה לפגם שבהצעה - נדחית. אמנם הרובריקה של מספר התאונות נשארה ריקה ויכלה המערערת לבדוק מה התשובה הנכונה לשאלת מספר התאונות, אולם הרובריקה בדבר סכום הנזקים מולאה בהצעת הביטוח ונאמר בה כי הנזק היה 500 ל"י ולא יכלה המערערת להעלות בדעתה שלמעשה היה הסכום יותר גדול, כי בעצם נקיבת ספרה זו אין משום פגם נראה לעין.
ד. משהוכח כי הצעת הביטוח הוגשה ע"י הסוכנים שהיו סוכני המשיבים ושפעלו בשמם, ושהצעה זו הכילה פרטים כוזבים שעל חשיבותם לענין חוזי הביטוח אין עוד חולקים, זכאית היתה המערערת לבטל את הפוליסה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ד. פרידמן למערערת, עו"ד א. אורן למשיבים. 21.12.66).
ע.א. 240/66 - הרשות לפתוח החולה חברה בע"מ נגד רפאל אזולאי
*ביצוע פעולה לפי הוראת מעביד וטענת קבלת סיכון מרצון
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 1067/64 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המשיב עבד כטרקטוריסט אצל המערערת וביום התאונה הורה לו הממונה עליו להתניע מכונית מנוף ע"י גרירתה באמצעות הטרקטור. המשיב טען כי הפעולה היא מסוכנת אך הממונה עליו לא שעה לאזהרתו והורה לו לבצע את הגרירה. הוא ביצע אותה ותוך כדי כך התהפך הטרקטור והוא נפצע. ביהמ"שהמחוזי חייב את הנתבעת בתור מעבידתם של הממונים על המשיב אך קבע למשיב 10 אחוז רשלנות באשר ידע על הסכנה ואף על פי כן ציית להוראה ונפצע. על חיובם ועל גובה החיוב ערערה החברה ועל שיוחסה לו רשלנות תורמת ושיעור הנזק ערער המשיב. ערעורה של החברה נדחה כאמור ואילו ערעורו של המשיב על שיוחסה לו רשלנות תורמת נתקבל בעוד ערעורו על שיעור הנזק נדחה.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לטענה של קבלת סיכון מרצון ע"י המשיב שנטענה ע"י המערערים - ברור כי המשיב לא ידע ולא העריך כראוי את מצב מענינים שגרם לנזק. ולא זו בלבד אלא שלא היתה עדות שהמשיב בחר באופן חפשי להסתכן ולשאת בעצמו בתוצאות.
ידיעת העובד על קיומה של סכנה בעבודה, וביצועה על אף הידיעה אינם מספיקים כדי להעלות נגדו טענה של הסתכנות מרצון. ביחסים שבין עובד ומעביד כשהעובד אנוס להמשיך בעבודתו על אף הסיכון בעבודתו, וכשהמעביד חב חובת זהירות כלפיו מכל מקום, מועטים מאוד יהיו המקרים שבהם יפסוק ביהמ"ש כי העובד קיבל על עצמו את הסיכון במלואו. לא מספיק שהעובד קיבל על עצמו לעשות עבודה מסוכנת בידיעת הסכנה, אם מתוך מחאה ואם לאו. יש להראות שהוא הסכים לקבל על עצמו מרצונו הטוב והחפשי את הסיכון במובן שהוא שיחרר את המעביד מחובתו.
ב. עשיית העבודה תוך ידיעת הסכנה, היא בלבדה, יש ולא תספיק אף לענין רשלנות תורמת מצד העובד. במקרה דנא לא מן הראוי היה בכלל ליחס לעובד רשלנות שכן הוא לא עשה שום מעשה אסור או מסוכן כשלעצמו ורק נכנע להוראות הממונה שצריך לדעת ולהבין את המצב טוב ממנו.
ג. לטענה כי עדות רפואית מסוימת לא היתה צריכה להשמע בשל הפגם הפורמלי שחוות הדעת הרפואית לא צורפה לכתב התביעה - חוות הדעת הוכנסה לתיק והעתק
ממנה נמסר לב"כ המערערת זמן רב לפני שנשמעה עדותו של הרופא. צדק ביהמ"ש שהרשה השמעת העדות. איחור בהגשת חוות הדעת אינה פוסלת את ההליך ואינו מונע השמעת העדות. בדרך כלל יצווה ביהמ"ש לתקן כל פגם או טעות שנעשו במידה שהדבר ניתן לתיקון מבלי לפגוע באינטרסים של הצד השני. על ביהמ"ש להימנע מ"להעניש" בעל דין על טעות שעשה בסדרי הדין בכל דרך אחרת מאשר פסיקת הוצאות מתאימות לטובת הצד השני על טרחה נוספת או אי נוחות שנגרמו לו.
ד. אין גם לקבל את הטענה כי מכיוון שהושמעה עדות רפואית אחת אין להשמיע עדות רפואית שניה. טענה כזו שיש לאפשר השמעת עדות רפואית אחת בתביעה - היא חסרת שחר.
ה. באשר לשיעור הנזק - ביהמ"ש דלמטה הביא בחשבון את כל הגורמים הנוגעים לענין ולא הכניס בחשבון גורם שאינו לענין. ביסודו של דבר, החישוב במקרה דנא הינו ניחוש ותו לא. ביהמ"ש לא עשה כל טעות משפטית והסכום שלקח כיסוד לחישוביו אינו נראה כמופרז לכאן או לכאן אין יסוד להתערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד גושן למערערת, עו"ד ענבר למשיב. 29.12.66).
ע.א. 440/66 - נציגות הבית המשותף... ואח' נגד יוסף שטמפל
*סמכויות פקיד בתים משותפים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בע.א. 96/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בקומת הקרקע של הבית המשותף נמצא מחסן שנועד לשמש כמקלט ואוחסנו בו חפצים השייכים לכל הדיירים. נציגות הבית המשותף ערבה הסכם (להלן המסמך) עם המשיב (שאף הוא בעל דירה בבית המשותף) שלפיו נמסר המחסן לשימוש למשיב תמורת 30 ל"י לחודש, והמשיב הצהיר כי ידוע לו שהמחסן נועד להיות מקלט וכי הוא מסכים לפנותו עם דרישה. דיירי הבית המשותף לא נחה דעתם מן המסמך והנציגות הודיעה למשיב על ביטול המסמך ודרשה ממנו לפנות את המחסן. המשיב סירב והנציגות הגישה תביעה לפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים. המשיב טען כי אין לפקיד סמכות לדון בתביעה אך הפקיד דחה טענה זו והחליט כי יש לו סמכות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ופסק שאין לפקיד סמכות, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. סמכותו של הפקיד המוסמך הינה לדון בסכסוך שנתגלע בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי ההסכם הרשום או בקשר לחובתו של כל בעל דירה לשמור על הרכוש המשותף (לפי סעיף 42 לחוק בתים משותפים).
ב. במקרה דנא קיים סכסוך הנובע מן ההסכם הרשום של הבית המשותף. די בכך שהתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לחובותיהם וזכויותיהם לפי ההסכם או על ריקעו. אם אמנם חרגה הנציגות מסמכותה בהשכירה את המחסן למשיב ולא היה בידה הכח לקשור את התאגיד בהסכם שכירות השכירות כלל לא נולדה. אפשרות אחרת היא שהמסמך יצר יחס של רשיון ולא של שכירות, ועל כן משבוטל הרשיון חדל מלהתקיים המסמך והמשיב הינו מסיג גבול. אם אמנם חדל אותו מסמך מלהתקיים הרי כל היחסים בין הצדדים מוסדרים לפי ההסכם הרשום והפקיד מוסמך לדון בכך.
ג. הטענה כי הצהרת בטלות המסמך צריכה לקדום להוצאת המסקנות העולות מן הבטלות ועל כן אין הפקיד מוסמך לדון בכך - אינה נראית. אין לשלול מטריבונל
בעל סמכות מוגבלת את סמכותו ע"י העלאת טענה, שלו היתה במרכזה של הפלוגתא, היתה שוללת את הסמכות. טענה כזו, אם היא אינצידנטלית לשאלה שבהכרעתה מוסמך הטריבונל לדון איננה שוללת את סמכותו.
ד. הטענה שקיימת שכירות בין הצדדים אינה רצינית ועל כן אין לשלול את סמכות הפקיד המוסמך מן הטעם שעניני שכירות אינם בסמכותו.
ה. לפקיד המוסמך סמכות לדון בענין דנא גם באשר הענין נוגע לחובתו של בעלדירה לשמור על הרכוש של הבית המשותף, היינו חובתו של המשיב לשמור על המחסן ברכוש הבית המשותף.
ו. במידה והפקיד מוסמך להכריע בשאלת הזכויות והחובות הנובעות מן ההסכם, הרי יש בידו הכח והסמכות לצוות על סילוק ידו של מי שהתנהגותו פוגעת בזכויות חבריו הדיירים.
השופט לנדוי:
א. אי אפשר למיין את הסכסוך דנא כסכסוך בדבר זכויותיהם או חובותיהם של בעלי דירות לפי ההסכם הרשום. השאלה אם הנציגות היתה מוסמכת לחתום על המסמך או לאו אינה בגדר סכסוך בין בעלי דירות והזכויות והחובות הנובעות מן המסמך עצמו אינן זכויות או חובות לפי ההסכם, אלא זכויות וחובות לפי אותו מסמך, שהוא מצדו נעשה (או לא נעשה) בתוקף סמכות שניתנה לנציגות לפי ההסכם - ואין זה היינו הך.
ב. מאידך אפשר למיין סכסוך זה כסכסוך בין בעלי הדירות על חובתם לשמור על הרכוש המשותף וסכסוך זה מכניס את עצמו לגדר סמכותו של הפקיד המוסמך. אם אמנם מחזיקים המשיבים ללא זכות במקלט הנדון, השייך לרכוש המשותף, הרי שיש בכך הפרה בולטת של חובתם לשמור על הרכוש המשותף.
ג. אכן ההכרעה על כך, אם המשיבים מחזיקים במקלט בזכות אם לאו, תסוב על השאלה אם נחתם המסמך כדין או לא והאם יש בו רשיון או שכירות. אילו היתה טענת השכירות המוגנת טענה של ממש על פניה, נראה שהיה זה משפט פינוי רגיל שבו נתונה הסמכות לביהמ"ש השלום. אולם לכאורה הרי זו טענה סתם ללא בסיס במסמך וביתר הנסיבות המופיעות על פני כתבי הטענות. אם למרות זאת ימצא הפקיד המוסמך בסופו של דבר שנוצרה שכירות מוגנת ממילא ידחה את תביעת המערערים הכופרת בכך.
ד. הפקיד המוסמך רשאי לתת צו סילוק יד כאמור בפס"ד של השופט ויתקון לעיל.
השופט ברנזון:
לכאורה נראה כי המסמך אינו יוצר שכירות מוגנת ואין כאן סכסוך הנובע משכירות. על פני הדברים נראה כי מדובר בסכסוך רגיל בין בעלי דירות על זכותם של אחד או יותר מהם להמשיך ולהשתמש ברכוש המשותף לצרכיהם הם, אחרי שבוטלה הרשות שניתנה להם לכך ע"י נציגות הבית המשותף. החובה המוטלת על כל דייר לשמור על רכוש הבית המשותף, משמעותה היא שיש לשמור על הרכוש המשותף לטובת כלל בעלי הדירות. בעל דירה התופס לעצמו חלק ברכוש המשותף מסכל את המטרה הזאת ויוצר סכסוך שהוא בסמכותו של הפקיד המוסמך.
כיון שכך אין צורך להביע דעה אם אפשר לסווג את הסכסוך גם בגדרו של הסכם הבית המשותף.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 29.12.66).
ע.א. 485/65 - בנק הפועל המזרחי בע"מ ואח' נגד פליקס מזרחי וחברת ישראל קורשטיין
*חוזה להקצאת מניות והפרתו
* סיכול חוזה
* הצורך בהתראה נוטריונית
* חוזה לטובת צד שלישי
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1675/63 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערערת הראשונה עמדה להוציא מניות של חברה להשקעות שהיא חברה בת שלה והתקשרה עם המשיב הראשון שירכוש 5000 מניות ב"מכירה מוקדמת" במחיר הנומינלי של 10 ל"י המניה, 2500 מניות לעצמו ו-2500 מניות למשיב השני. ההתחייבות למכירה היתה של מניות למוכ"ז ומועד ההספקה נקבע לשעת כניסת מניות כאלה לבורסה.
כשעמדו להוציא את המניות התנתה הבורסה את רשיון סיחורם בבורסה בכך שיבוטלו כל המכירות המוקדמות והמכירה הנ"ל בכלל. כן התנתה כי כל המניות יהיו או למוכ"ז או על שם. מכיון שחלק מן המניות המונפקות היו צריכות להיות על שם בנק הפועל המזרחי, ומכיון שועדת זגגי אישרה הנפקת מניות על שם ולא מניות למוכ"ז, הוציאה המערערת מניות על שם ולא סיפקה למשיבים את המניות למוכ"ז. במהלך המשפט הוברר כי מדיניות הבורסה שלא לאשר מכירות מוקדמות של מניות היתה כבר ידועה לסוחרי הבורסה כאשר נחתם ההסכם הנ"ל. המשיב הראשון פנה לבנק ודרש הספקת המניות למוכ"ז, לאחר מכן שלח למערער התראה נוטריונית שנגרם לו נזק בסך 25 אלף ל"י והוא דורש תשלום הנזק תוך שבעה ימים, הבנק לא שילם והוגשה התביעה. בתביעה דרשו המשיבים ביצוע בעין של ההסכם והספקת מניות וכן תשלום פיצויים, ולחילופין רק תשלום פיצויים. בכתב ההגנה חזר המערער הראשון וטען כי אינו יכול לספק את המניות ובאשר לפיצויים טען כי אינו חייב לעמוד בהם. ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום פיצויים בגין 2500 מניות ומחק את המשיב השני מכתב התביעה מאחר וההסכם נעשה בין הבנק לבין המשיב הראשון ואין יריבות בין המשיב לבין המערער. על החלטת ביהמ"ש המחוזי ערערו שני הצדדים.
החלטה (השופט קיסטר):
א. ההסכם בין הבנק לבין המשיב לא היה עיסקת מכר אלא התחייבות למכור מניות למוכ"ז ללא תאריך קבוע למילוי ההתחייבות.
ב. כדי להוכיח היעדר אפשרות לבצע עיסקת מכירה מוקדמת של מניות והוצאת מניות למוכ"ז די לו לבנק בראיות שהביא שלפיהן אישרה ועדת זגגי רק הוצאת מניות על שם ושהבורסה לא אישרה מכירות מוקדמות. אין הבנק חייב להוכיח כי בשום פנים ואופן לא ניתן היה להשיג את אישורה של הבורסה לעיסקה ואישור להוצאת מניות למוכ"ז. על המשיבים היה להוכיח כי המערער התרשל בהשגת האישורים כנ"ל.
ג. באשר לעובדה שהבורסה לא אישרה מכירות מוקדמות לא יחול דין סיכול והבנק לא יוכל להיעזר בעובדה זו. הבנק צריך היה לדעת על מדיניות הבורסה שעה שערך את ההסכם ואין רואים חוזה כמסוכל אם רק צד אחד ידע כי קיימת סכנה מסוימת של סיכול, או שצד זה חייב היה לדעת על סכנה כזאת, ואילו הצד השני לחוזה לא ידע על סכנה זו, ולא היה לצפות ממנו שידע עליה.
ד. שונה המצב לגבי דרישתה של ועדת זגגי כי המניות יהיו על שם. עובדה זו יכלה לתת להסכם דין סיכול ולשחרר את הבנק מהתחייבותו. דא עקא, הקונה מניות למוכ"ז, יכול, אם רצונו בכך, לדרוש ביצוע הסכם המכר של המניות, באופן שהוא יקבל מניות על שם. מכיון שההסכם לא הוגבל בזמן הרי יכול הלה הקונה לדרוש תמיד קבלת מניות על שם במקום מניות למוכ"ז כפי שהתחייבו בחוזה המכר.
ה. בהגישם את התביעה נגד הבנק לא עמדו המשיבים על הספקת מניות למוכ"ז דוקא וניתן לראות בתביעתם הספקת מניות בכל צורה שהיא, כולל מניות על שם, וכאשר הבנק השיב בכתב ההגנה כי אינו יכול לספק מניות הפר את ההסכם. רשאים היו איפוא המשיבים לדרוש פיצויים בגין ההפרה. הפיצויים הם הפרש המחיר בין 10 ל"י למניה בהתאם להתחייבות לבין מחיר המניה ביום הדרישה, הוא יום הפרת ההסכם, כאשר המשיבים הסכימו לקבל מניות על שם.
ו. אמנם אין לדרוש פיצויים ללא התראה נוטריונית לבצע את ההסכם בעין, אולם מכיון שבמקרה דנא הבנק לא היה ממציא את המניות גם אילו נשלחה לו התראה נוטריונית כדין, והא ראיה שלמרות שהתביעה הוגשה גם ביחס להספקת מניות לא הציע הבנק את המניות אלא ביקש לדחות את התביעה, הרי נפטרו המשיבים מחבותם למשלוח ההתראה והם יכלו לתבוע את הפיצויים ללא התראה נוטריונית.
ז. המשיבים חייבים היו לבחור בין תביעת פיצויים לבין תביעה לביצוע בעין. הדרישה העיקרית שהעלו בפרשת תביעתם היתה לביצוע בעין ורק התביעה החילופית היא לפיצויים. כאשר הבנק דחה את הדרישה לבצע את ההסכם בעין הרשות בידי המשיבים לעמוד על תביעתם החילופית.
ח. למשיבה השניה שעבורה קנו את מחצית המניות היו זכויות שביושר במניות ואם יכול להתעורר פקפוק בדבר זכותה לתבוע לבדה, הרי בזמן שהצטרפה למשיב הראשון שתבע את זכותו שבדין, אין יכול להתעורר שום פקפוק ביחס לזכותה להצטרף לתביעה.
ט. המשיב הראשון התקשר לקניית כל 5000 מניות ואין כל חשיבות לשאלה מה היה עושה עם המניות שהיו נשארות בידו.
י. כאשר המדובר הוא בחוזה לטובת צד שלישי הדרך הנכונה היא לתבוע ביצוע בעין ותביעה כזו אכן הוגשה ומאחר והבנק לא יכול היה לקיים את ההסכם בעין יש לחייבו לשלם את דמי הנזק שנגרם בגין אותן מניות שנועדו למשיבה השניה. מה גם שמשיבה זו הופיעה גם היא כתובעת שהצטרפה לתביעה.
השופט ברנזון:
(מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט קיסטר אך אינו מזדהה עמו עם כל הנימוקים).
א. התראה נוטריונית במקרה זה כלל לא היתה נחוצה שכן המערער נתפס בטענתו שלא היה לאל ידו לבצע את העיסקה. ממילא לא היתה תועלת בהתראה נוטריונית.
ב. טענת הסיכול בשל דרישת הבורסה שלא לבצע מכירות מוקדמות אינה יכולה לעמוד למערער שידע או שצריך היה לדעת על תנאי הבורסה להנפקת מניות.
ג. חובת ההוכחה המלאה של סיכול היא על הטוען טענה זו. הסיכול שמקורו בהחלטת ועדת זגגי לאשר הוצאת מניות על שם לא הוכח.
ד. על המערער היה להוכיח שהסיכול הכפול היה בלתי נמנע ומשלא הצליח להוכיח כי הסיכול היה שלא באשמתו או שלא היתה לו יד בדבר יש לחייב אותו בתשלום פיצויים.
מ"מ הנשיא זילברג: מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט קיסטר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד מירון ובר סלע למערערים. עו"ד שרון למשיבים. 29.12.66)
ע.א. 297/66 - רחל שרעפי ורחמים שרעפי נגד מינהל מקרקעי ישראל ודיור ב.פ. בע"מ
*הסכם לטובת צד שלישי * בר רשות ומסיג גבול
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר והשופטים גביזון ורוזנפלד) בע.א. 282/65 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
בין המשיב הראשון (להלן המינהל) ובין המשיבה השניה (להלן החברה) נערך הסכם (להלן ההסכם) שלפיו נמכרו לחברה חלקות אדמה בכפר ג'מוסין וזו הצהירה כי ידוע לה שעל הנכס נשוא העיסקה מבנים התפוסים ע"י משתכנים שהם "דיירים או מחזיקים שלא בזכות" ולפיכך התחייבה החברה להעניק למשתכנים אלה "דיור אקויולנטי בבנינים או בשיכונים שיוקמו על ידה על הנכס, במידה וירצו בכך". בבג"צ קודם שהתברר לבקשת תושבי ג'מוסין אחרים הוכחה הצהרה שניתנה ע"י ראש הממשלה בשנת 1949 כי "כל אלה שהתישבו בג'מוסין... בהסכמת המוסדות, יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנובמקומם הקבוע", והשופטים כהן וקיסטר הביעו דעתם באותו בג"צ כי לאור הצהרה זו אין לראות בדיירים מסיגי גבול כי אם ברי רשות.
נגד המערערים בתיק זה הוגשה תביעה לסילוק יד ע"י המשיבים בטענה שהם מסיגי גבול. הם התגוננו בטענה כי קיבלו חזקה במקום לפי הוראות שלטונות ההגנה ועירית ת"א כמפונים משטחי הספר בקשר עם מלחמת הקוממיות וכי המשיבים הכירו בזכותם להיות במקום. במשפט לא הגישו המערערים את ההצהרה הנ"ל של ראש הממשלה. בימ"ש השלום קבע כי המשיבים הם מסיגי גבול וציוה עליהם לפנות את המקום ולשלם דמי שימוש עבור התקופה שגרו במקום. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם ועל כך הערעור בו ביקשו המערערים בין היתר להסתמך על הצהרת ראש הממשלה ולקבוע לפיה שהם בני רשות להתגורר במקום ושאין לפנותם אלא לאחר שינתן להם דיור חלוף.
החלטה (השופט ברנזון):
א. המערערים אינם יכולים לבסס את זכותם להישאר במקום על ההצהרה הנ"ל ועל חוות דעתם האמורה של השופטים כהן וקיסטר, שכן אותה הצהרה לא שימשה ראיה במשפט זה שלהם. היא לא שימשה יסוד להגנתם וגם לא נעשה כל נסיון מצדם להגישה לבית המשפט.
העובדה שדבר מתן ההצהרה הנ"ל הוכח בבג"צ האמור לא פטרה את המערערים מלהגישה בתיק זה. ברגע שהוכיחו המשיבים שהם בעלים על הנכס הוטל על המערערים כל כבדו של הנטל להוכיח שניתנה להם רשות ישיבה בו על ידי מי שהיה מוסמך לכך, ועליהם היה להגיש את הצהרת ראש הממשלה ולהוכיח כי התיחסה גם להם.
ב. באשר להסתמכות המערערים על ההסכם הנ"ל אין צורך להכריע בערעור זה באיזו מידה יכול צד שלישי להסתמך על ההסכם שאינו צד בו, שכן אפילו נניח שהמערערים יכולים להסתמך על ההסכם בין המינהל לבין החברה, עדיין אין למצוא בהסכם שום הודאה בזכות ישיבתם בג'מוסין. במבוא להסכם צויין כי תופסי הבנינים הם דיירים או מחזיקים ללא זכות חוקית וכלל לא הוכח כי המערערים הם דווקא מן הדיירים החוקיים במקום ולא מן המחזיקים ללא זכות חוקית. מה שהובטח בהסכם הוא שכל המחזיקים הן הדיירים החוקיים והן מסיגי הגבול יקבלו דיור אקויולנטי.
ג. משלא הוכח שהמערערים היו ברי רשות הרי שהם חייבים לשלם דמי שימוש בנכסים בתור מסיגי גבול.
ד. נוכח הודאתם של המשיבים במשפט זה בזכותם של המערערים לדיור אקויולנטי ונכונותם לכבדה הלכה למעשה אין כל ספק בדבר כושר תביעתם של המערערים למימוש הזכות ואם לא יושג הסכם בענין זה בין הצדדים יוכלו לפנות לביהמ"ש מוסמך ולבקש
את הכרעתו בסכסוך. אולם אין מקום במסגרת משפט זה לקבוע את הדיור האקויולנטי או את ערכו בכסף.
השופט לנדוי: מסכים.
השופט קיסטר:
א. לכאורה, אף ללא ההסכם הנ"ל וללא הצהרת ראש הממשלה, זכותם של אלה שפונו משכונות הספר ע"י שלטונות "המדינה בדרך" היא לקבל פיצוי נאות על מקום מגוריהם לשעבר כמו בכל מקרה של הפקעה, אם באופן זמני הועברו למקום מגורים מסוים הרי כשבאים לפנותם ממקומם הארעי למקום אחר יכולים הם לבוא בטענה כי אין לבצע את הפינוי אלא בתנאי שינתן להם פיצוי מתאים.
ב. המערערים יכולים לטעון נגד החברה כל אותן טענות שיכלו להעלות נגד המינהל. נראה שיש למערערים זכות להימצא בנכס נשוא הערעור וזכות זו בדין יסודה ועל כל פנים היא מוכחת על ידי ההסכם המהווה לפחות הודאה בזכויות המערערים. אמנם צוין בהסכם הנ"ל כי חלק מהמחזיקים במגורים הם מסיגי גבול אולם ההסכם קובע כי לגבי שני סוגי המחזיקים ינתן דיור חלוף ובכך הוכרה זכותם של כל הדיירים שלא להיות מפונים מהמקום בלי דיור אקויולנטי. אף בלי להביא בחשבון את הצהרת ראש הממשלה הרי השארתם של המערערים על הקרקע ע"י המדינה מצביעה על אישור פעולות העיריה וההגנה. היוצא מכל הנ"ל כי המערערים הם ברי רשות שאין המשיבים יכולים לדרוש את פינוים כל זמן שלא הוצע להם פיצוי נאות.
ג. ההסכם הנ"ל יכול לשמש לא רק כהודאה בזכותם של המערערים הנ"ל אלא גם כעילה להגנתם של המערערים, אף כי הם לא היו צדדים לחוזה. אין להגביל זכות ההגנה של צד שלישי על סמך תנאי בחוזה שנעשה לטובתו בלי שהיא היה צד בו. מכיון שכך יכולים המערערים לדרוש את קיום ההתחייבות שהמשיב הראשון היה צד לה ושלפיה לא יפונו המערערים אלא אם כן יובטח להם דיור חלוף.
ד. אף כי אין עילת פינוי נגד המערערים הרי מכיון שגם הם הודו כי מחובתם לסלק ידם מהמקום תמורת דיור אקויולנטי, יש להחזיר את הדין לבימ"ש השלום שיקבע סידור חלוף בין ע"י מתן דירה אחרת ובין ע"י פיצוי כספי נאות
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 21.12.66).
=בג"צ 393/66 - יוסף ביץ נגד היועץ המשפטי
*הפעלת מאסר על תנאי העותר עורר טענה כי מאסר על תנאי נגדו הופעל שלא כדין וביקש כי ביהמ"ש הגבוה לצדק יתערב בכך. בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע (מפי השופט ויתקון) כי ענין הפעלת המאסר שלא כדין צריך היה להעלות בערעור ולא בבג"צ. עם זאת בדק ביהמ"ש את טענת העותר לגופה ומצא כי הפעלת המאסר על תנאי לא היתה מוטעית.
=ע.א. 368/66 - פקיר השומה נגד "אסקו" בע"מ
*שומה לפי מיטב השפיטה המשיבה ניהלה ספרי חשבונות לקויים ופקיד השומה לא קיבל את הצהרתה בענין גובה ההכנסות. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת פקיד השומה לשום את המשיבה לפי מיטב השפיטה, אך הוא ביטל את שומת פקיד השומה ואישר את הדו"ח שהוגש ע"י המשיבה, השאלה שהתעוררה בפני ביהמ"ש היתה אם עסק המשיבה יסווג בתור "חנות אקסקלוסיבית" או בתור "חנות לממכר בגדים אופנתיים לגברות" ולפי איזה סיווג לערוך את התחשיב. ביהמ"ש קבע כי יש לערוך את התחשיב של ההכנסות שלא בתור חנות אקסקלוסיבית וערעור פקיד השומה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט ויתקון) שציין כי לפי העדויות שלפניו יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע לממצא העובדתי שאליו הגיע ואין ביהמ"ש לערעורים מתערב בכגון דא.
=ע.א. 587/66 - עזבון המנוח צבי סקורקה נגד חיה סקורקה
*מזונות לאלמנה למשיבה נפסקו מתוך העזבון מזונות בסך 475 ל"י לחודש והערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי אכן הסכום נראה גבוה במקצת, מה גם כשמצרפים אליו סכום של מאה ל"י שהמשיבה משתכרת, אולם בהתחשב עם רמת החיים לה היתה המשיבה רגילה בחיי בעלה אין מקום להתערבות ביהמ"ש העליון.
=בג"צ 404/66 - הניה גרופשטיין נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
[פ"ד כ (4) 839]*פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים העותרת ערערה בפני ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים על החלטת הרשות המוסמכת שניתנה על יסוד חוות דעת רפואית. ועדת העררים דחתה את ערעורה וביהמ"ש העליון (מפי השופט מני) דחה עתירתה לצו נגד ועדת העררים בציינו כי הבג"צ לא יתערב בשיקול דעתה של וועדת הערר בהחליטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על רעותה.
=ע.פ. 449/66 - סלים בן יעקב פנאן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש
המערער הציג עצמו כמגיד עתידות ויודע מעשי כשפים ויכול להביא להתגשמות חלומותיהן של הפונות אליו. בדרך זו הצליח לבצע על שלוש צעירות מעשים מגונים ולהוציא מהן כסף בטענות שוא ונדון לשש שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) שציין כי לנוכח חומרת העבירות ועברו של המערער אין להקל בענשו.