ע.פ. 453/66 - זאב הלברשטט נגד היועץ המשפטי
*הרשעה על נסיעה במהירות מופרזת
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אלוף) בע.פ. 279/66 - הערעור נדחה)
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. המערער הורשע בנהיגה במהירות העולה על המותר. הוא הואשם בנסיעה במהירות של 70 קמ"ש ובעדותו בביהמ"ש אמר כי אינו יודע באיזו מהירות נסע, כי מהירותו הרגילה באותו אזור היא 45 קמ"ש וכי הוא בטוח שלא נסע במהירות של 70 קמ"ש כפי שמאשימים אותו. פשוטם של דברים כפי שכל בר דעת יבין אותם הוא כי לא נסע במהירות של 70 קמ"ש אך אינו יודע באיזו מהירות כן נסע.
ב. ב"כ המערער הציע לשופט בימ"ש השלום לערוך ניסוי באותה מכונית, והדעת נותנת כי קיוה שהשופט בנסותו את המכונית יווכח לדעת שלא בנקל ניתן להגיע למהירות של 70 קמ"ש. השופט ערך את הניסוי וקבע כי הגיע ללא קושי למהירות של 60 קמ"ש ללא הרגשה של מהירות מופרזת ועל יסוד זה שוכנע כי הנאשם נסע אף הוא באותה מהירות ועבר את העבירה שיוחסה לו.
ג. למסקנתו הנ"ל רשאי היה השופט להגיע על יסוד הניסוי וה"מנדט" שניתן לו לבחון אם אפשר היה להגיע במכונית למהירות אסורה, ולאחר שהנאשם עצמו הכחיש בפה מלא רק מהירות של 70 קמ"ש ולא 60 קמ"ש ולא ידע מה היתה מהירותו למעשה. השופט לא צריך היה להזקק כלל לעדותו של מכשיר הראדאר ומפעילו. לפיכך ביהמ"ש פטור מלהכנס לתוך הבעיות שעורר המערער לגבי מסקנותיו המדעיות של מכשיר הראדאר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, קיסטר. עו"ד אמיתי למערער, עו"ד קולני למשיב. 1.1.67).
ע.פ. 297/66 - מימון אדרי וסוזנה ועקנין נגד מדינת ישראל
*העונש המירבי על "בוגר רך" שהורשע ברצח
(ערעורים על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים והשופטים שמיר ודבורין) - הערעורים על פסה"ד נדחו, ערעורו של המערער הראשון על גזה"ד נדחה וערעורה של המערערת השניה על גזה"ד נתקבל).
העובדות:
על רקע יחסי אהבה בין שני מערערים רצחו השנים את מזל אדרי אשתו של המערער על מנת שיוכלו להתחתן. הם הורשעו ברצח בכוונה תחילה ונדונו למאסר עולם. הערעור נסוב הן על ההרשעה והן על העונש. על ההרשעה נדחה הערעור לגבי שני המערערים באשר היו ראיות מספיקות למסקנות ביהמ"ש המחוזי.
החלטה:
א. באשר למערער הראשון, לאחר שהורשע ברצח בכוונה תחילה הרי העונש היחידי הקצוב בחוק לעבירה זו הוא מאסר עולם.
ב. באשר למערערת השניה - מכיון שביהמ"ש היה רשאי להטיל עליה עונש הפחות מן העונש המכסימלי לעבירת רצח, וזאת בהתאם לסעיף 13 לפקודת העבריינים הצעירים כפי שתוקנה בשנת תשי"ז בהיותה בגיל "בוגר רך" הרי בהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) תשי"ד אין תקופת המאסר יכולה לעלות על 20 שנה. לפיכך יש להעמיד את ענשה על עשרים שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, הלוי. המערער הראשון לעצמו, עו"ד גב' לידסקי למערערת השניה, עו"ד גב' ברזל למשיבה).
ע.א. 468/66 - שושנה מלאכי נגד שלום מלאכי
*החזקה של שותפות ברכוש בין בני זוג וסתירה של החוקה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 1077/64, 656/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים נישאו בשנת 1957 ולא היה להם רכוש. הם עבדו והשתכרו. כשנתיים לאחר מכן נפצע הבעל וידו נקטעה וקיבל פיצוים שהשקיעם בחלקם בקניית דירה ואולם בפתח תקוה. את האולם רשם על שמו ושם אשתו ופתח בו בית קפה. הוא השקיע סכומים בקניית ציוד שאותו לא רשם על שם האשה וגם הרשיון לניהול הקפה הוצא רק על שם הבעל. עתה פרצו סכסוכים בין בני הזוג והאשה עזבה את הבית. היא טוענת כי נוצרה שותפות לא רק לגבי הנכס אלא גם לגבי בית הקפה והיא מבקשת צו לפירוק השותפות. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן להסיק מסקנות שותפות בעסק מן הבעלות במקרקעין ועל כך הערעור, בו ביסס ב"כ האשה את עיקר טענתו על ההלכה שחזקה על בעל ואשה שלא הקימו מחיצה בין רכושה לרכושו אלא שהכל היה לרכוש משותף.
החלטה (השופט זוסמן):
א. השאלה אם נכסי בני הזוג נהפכו לנכסים משותפים היא ענין שבעובדה. מקום שבעלי הדין באו לכלל הסכם לגבי הבעלות - ההסכם קובע, ורק כשאין הסכם וקיימת "קופה משו- תפת" בה הכניסו בני הזוג את כל מה שהיה להם והם חיים בצורה שהיא בחינת "שלי - שלך ושלך - שלי" קמה חזקה שבני הזוג התכוונו להרחיב את השותפות בחיים גם על נכסיהם שנרכשו במאמצים של כל אחד מהם.
ב. הפיצויים שקיבלו בני הזוג נובעים מפגיעה בגופו של הבעל ונושאים אופי אישי. חלק מן הכסף הושקע בקניית הנכס ונרשם על שם שניהם לפי הסכם שביניהם. העובדה שנעשה הסכם לגבי חלק מהרכוש שיהיה על שם שניהם ולא על הרכוש הנותר. אות וראיה היא שבני הזוג הקפידו לתת ליחסי הממון שביניהם צורה משפטית ורק הרכוש שנרשם על שם שניהם שייך לשניהם בעוד הרכוש הנותר שבא לו באופן אישי מהפגיעה שייך אך ורק לו.
ג. השאלה על יסוד מה מנהל הבעל את עסקו בנכס המשותף ומחזיק לבדו בעסק - לא התעוררה וב"כ הבעל הודה שעל הבעל לשלם לאשה דמי שכירות בעד חלקה. לא נתעוררה השאלה אם זכאית האשה לחזקה משותפת, ואם כן, מהן התוצאות המשפטיות הנובעות מזכות זו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד מינצר למערערת, עו"ד בנדו למשיב. 12.1.67).
ע.פ. 423/66 - חיים טווילי נגד מדינת ישראל
*הראיות הדרושות לעבירות זנות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מני) בת.פ. 499/65 - הערעור נדחה).
החלטה:
א. המערער הורשע בשלוש עבירות של סרסרות במעשי זנות (סעיף 1 (א) של החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות) תשכ"ב - 1962) ובעבירה של החזקת מקום לשם זנות (סעיף 5 לחוק הנ"ל).
ב. באשר לעבירת החזקת מקום לשם זנות - הוכחה העבירה בעדויותיהן של שלוש פרוצות, של לקוחותיהן ושל עדי המשטרה שערכו תצפית במקום. אמנם שימש אותו חדר למערער גם למגוריו אבל בכך אין נפקא מינה לצורך העבירה על סעיף 5 הנ"ל.
ג. אשר לעבירות סרסרות במעשי זנות והעדות המסייעת הנדרשת לעדויות הפרוצות: 1. אין מניעה לכך שעדותה של כל אחת משלוש הפרוצות על מעשה דומה, בו היא היתה מעורבת, תשמש עדות מסייעת לעדותן של האחרות;
2. העובדה שהמערער היה מרשה בקביעות את השימוש בחדר לצרכי זנות, יש בה סיוע לגירסה שלא עשה כן חינם אלא בתמורה.
(בפני השופטים: לנדוי, א.מ.מני, קיסטר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 10.1.67).
ע.א. 437/66 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד א. שרים, עו"ד כונס הנכסים של... ואח'
*עדיפותו של חוב למס רכוש על פני חובות מובטחים ושעבודים ספציפיים
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א המ' 5620/66 ת.א. 2157/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
החברה יונייטד סטייטס ניו-איסט לבורטוריס אינק (יונלה), נמצאת בפירוק ומנהל מס רכוש טען לשעבוד ראשון על נכסי דלא ניידי של החברה בפירוק, בגין חוב של מס רכוש, בהסתמך על סעיף 12 לפקודת המסים (גביה). כנגדו התיצבו כונס הנכסים של החברה, כונס הנכסים הרשמי, בנקים שהם בעלי משכנתאות על נכסי החברה ונציגם של עובדים בעלי חובות מועדפים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדיפותו של חוב מס רכוש על פני חוב אחר הינה רק בגין המס הרובץ על הקרקע הנדונה, ואילו באשר למס רכוש הקשור לציוד ומלאי של החברה שלא נרשמו במשרד רושם הקרקעות דורגו לפי חוק לתיקון פקודת החברות מס' 9 תשכ"ה (1965) ואין הוא בא לפני שעבודים ספציפיים כולל משכנתאות. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. החלטת ביהמ"ש המחוזי שהוציאה מכלל העדיפות חוב למס רכוש שאינו רובץ על המקרקעין נשוא השעבוד - עומדת בניגוד גמור להלכה הפסוקה בארצנו. ההלכה היא כי "על פי סעיף 12 לפקודת המסים (גביה), מס כמשמעותו בפקודה הנ"ל רובץ כשעבוד ראשון על מקרקעי החייב הדוחה אפילו משכנתא שנרשמה בהם". גם במקרה שהחייב במס הוא פושט רגל או חברה בפירוק חלה ההלכה הנ"ל, והיוצא מן הכלל הוא רק מס שלגביו הוצא הסעיף מתחולתו. השעבוד הראשון לפי סעיף 12 דוחה כל משכנתא ושעבוד אחר, ואין נפקא מינה אם שעבוד אחר כזה נולד לפני או אחרי חוב המס; בין שהמס מוטל בגין אותו נכס המשועבד בשיעבוד לפי סעיף 12 ובין שהמדובר בכל מס אחר המגיע מבעל הנכס. אין כל חובה לרשום את השעבוד הראשון בגין מסים כנ"ל במשרד ספרי האחוזה כדי שיוכל לעמוד בפני שעבודים אחרים.
ב. המשיבים התריעו נגד מידת הסבירות וההגינות שבהוראת סעיף 12 הנ"ל. אכן ביהמ"ש העליון כבר בתקופת המנדט התריע נגד הוראות סעיף זה, אך עד היום לא מצא המחוקק שעת רצון לתקן את הסעיף ועדיין עשוי אדם לתת כספו במשכנתא ונמצא מניח מעותיו על קרן הצבי. הרי זו גזירה העלולה להפקיע זכויות מוקנות, והמחוקק הישראלי מוסיף להפעילה בכל חומרתה ואין פוצה פה ומצפצף.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. 4.1.67)
ע.א. 409/66 - שלמה פוזנר נגד סלומון בייגל
*הארכת מועד להגשת ערובה להוצאות
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא התורן לם) בהמ' 3311/66 בת.א. 1716/62 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב המתגורר בגרמניה ואין לו רכוש בארץ תבע את המערער לדין וביקש לחייבו לתת דו"ח על פעולות שעשה למען המשיב לפי יפוי כח ולשלם את הסכום שיגיע לתובע לפי הדו"ח. משניתן צו למתן דו"ח ביקש המשיב לחייב את המערער בגילוי מסמכים ומצד שני ביקש המערער לחייב את המשיב במתן ערובה להוצאותיו במשפט. הרשם ציוה על המערער לגלות את המסמכים שברשותו תוך חדשיים ועל המשיב ציוה לתת ערובה מסוימת תוך ארבעה חדשים אם לא יבוא לישראל. המערער לא גילה את מסמכיו תוך חדשיים והמשיב לא נתן את הערובה ולא בא לישראל תוך ארבעה חדשים. משעבר המועד ביקש המערער דחיית התובענה לפי סעיף 483 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בשל אי מתן הערובה להוצאותיו. הבקשה נשמעה בפני הנשיא התורן שהחליט לפי בקשת ב"כ המשיב, שהושמעה בו במקום, שעל המערער לציית תחילה לצו הרשם ולגלות את המסמכים תוך חודש ימים והאריך למשיב את המועד להמצאת ערובת ההוצאות תוך ששה שבועות לאחר שיתקבל תצהיר הגילוי. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. שוב הובא בפני ביהמ"ש ערעור בענינים שבסדר הדין, המוגשים כעת לעתים קרובות מדי, ולוקחים את הזמן של ביהמ"ש שיכול היה להיות מוצא על ענינים מהותיים חשובים המחכים לתורם ואינם מגיעים לברור.
ב. סמכותו של ביהמ"ש בהתאם לסעיף 488 להאריך מועדים הקבועים בסדר הדין, תופסת לגבי כל מועד הקבוע בתקנות אלא אם כן הוראה ברורה ומפורשת מוציאה את תחולתו של סעיף 488 הנ"ל. מכיון שכך פרושה סמכות ביהמ"ש להאריך מועד גם לגבי ענין ערובת הוצאות המוסדר בסעיף 483 הנ"ל.
ג. העובדה שהמערער היה חייב תחילה לגלות מסמכיו ורק לאחר מכן חייב היה המשיב להמציא את הערובה והמערער לא גילה את מסמכיו מהוה טעם מספיק להארכת המועד למשיב להמצאת הערובה. הטעם הוא שהמשיב צריך קודם לדעת איזה מסמכים מצויים בידי המערער לאימות החשבון שנתן ולביסוסו לפני שיחליט מה לעשות, אם להמציא את הערובה או לבוא לישראל, או שמא בכלל לבטל את המשפט.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. 9.1.67).
ע.א. 168/66 - צורי אפגין נגד מרים אפגין
*זכות לחוקה ועדיפותה על המחזיק
* זמן סביר לפינוי בר רשות
* התרופה לשוכר שאינו מקבל את המושכר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, אלון, קוארט) בע.א. 506/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח ישכר אפגין שכר ביום 25.1.56 שטח מעירית חולון והקים עליו קיוסק. החוזה נערך לחמש שנים ותמורת בניית הקיוסק על חשבונו שוחרר השוכר מדמי שכירות. בעת בניית הקיוסק היה המנוח נשוי למשיבה מזה כ-18 שנים והיו לו ילדים מאשתו הראשונה וביניהם המערער. שנתיים לאחר שפג תוקפו של החוזה כשכבר היה המנוח דייר חוקי, נערך חוזה בין עירית חולון לבין המערער (בנו של המנוח) הזהה בצורתו ובתכנו לחוזה הקודם, אף בחוזה זה לא נקבעו כל דמי שכירות וכדמי שכירות הוכרו הסכומים שהושקעו בבנית הקיוסק והמנוח הצהיר בעיריה כי הוא מוותר על כל זכויותיו בקיוסק לטובת בנו המערער. משנת 1958 עבדה המשיבה בקיוסק יחד עם בעלה, ולאחר מכן, משחלה בעלה החלה לעבוד בו לבד עד שנפטר הבעל ביולי 1963. עתה מבקש הבן לפנות את המשיבה מהקיוסק ונטען כי כבר בחיי האב דרש את פינויה לאחר שלדעתו הפך הוא לשוכר או לבעל זכות חזקה מכח החוזה שלו עם עירית חולון. חוזה זה נערך ביום 1.11.62 למשך תקופה המסתיימת ביום 1.3.64. בימ"ש השלום פסק שעל המשיבה לפנות את הקיוסק, ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום, על כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. למשיבה היו זכויות בנכס הן כלפי בעלה והן כלפי עירית חולון. זכויותיה כלפי בעלה נבעו מעצם מעמדה כאשתו; המנוח היה חייב במזונותיה ולא יכול היה להבריח את רכושו כדי להתחמק ממזונותיה; וכן יש לקחת בחשבון שהמשיבה היא שעבדה בשנים האחרונות ופירנסה את בעלה המנוח. בזמן שנעשה החוזה עם המערער כבר היה המנוח דייר חוקי והחוק שומר על זכויות בת זוג למקרה שהדייר הראשי זונח את משפחתו ואת העסק ולמקרה של פטירת בעל העסק. הדייר החוקי אינו רשאי למנוע מבני משפחתו להיות דיירים מוגנים ע"י הברחת הנכס. האשה כאלמנתו של המנוח היתה זכאית להיות הדיירת החוקית של הקיוסק, ובכוחו של המנוח לא היה לשלול ממנה זכות זו בהורישו אותה לאדם אחר.
ב. לסיכום מצבה המשפטי של המשיבה: יש לה בנכס חזקה למעשה, ומעמדה בו הוא של בת רשות כשרשות זו מלווה בזכויות כאמור.
ג. כאשר אדם תובע סילוק יד בטענה כי הוא החזיק בנכס לפני הנתבע והנתבע תפס ממנו את החזקה שלא כדין, אין הנתבע יכול לטעון להגנתו שמישהו זולת התובע זכאי לנכס שהרי את הנכס הוא לקח מן התובע ולו הוא חייב להחזירו אם אמנם הוכיח התובע את חזקתו.
ד. שונה המצב כאשר התובע כלל לא החזיק בנכס ותובע סילוק ידו של הנתבע בטענה כי זכותו היא להחזיק בנכס. במקרה כזה לא רק שהנתבע רשאי להכחיש את זכותו של התובע בנכס, אלא שעל התובע להוכיח את זכותו לקבלת חזקה בנכס בלי להתיחס כלל לחולשת טענות הנתבע בקשר לזכותו של הנתבע בנכס.
ה. באשר לזכויותיו של המערער לחזקה בנכס - נטען ע"י ב"כ המשיבה כי מאחר והנכס היה תפוס על ידי המשיבה כשנערך חוזה השכירות בין המערער לעירית חולון לא יכלה העיריה למסור את החזקה למערער ולפיכך בהתאם למג'לה החלה לגבי מקרה כזה השכירות נפסדת. כדי שתהיה השכירות שלמה דורשת המג'לה שתהא הפקת ההנאה מן המושכר בגדר האפשר. התרופה של המג'לה לשכירות נפסדת היא שאין השוכר חייב לשלם דמי שכירות כל עוד לא הופקה ההנאה בפועל מן המושכר ואם חלפה תקופת השכי- רות עוד לפני שהיה בידי השוכר להפיק הנאה מהמושכר אין הוא חייב בשכר כל עיקר. מאידך אם ההנאה מהמושכר היא בגדר האפשר אלא שהנכס תפוס ובידי המשכיר לפנותו אין המשכיר יכול להתיר את קשר השכירות אלא חייב לקיימו ולפנות את המושכר ולמסרו לשוכר.
ו. מן האמור עולה כי התרופה הקבועה במג'לה היא שאין השוכר חייב לשלם דמי שכי- רות וכי המשכיר צריך לפנות את המושכר. אין כל הוראה שהשוכר יכול לפנות את המושכר ולדרוש מאת מי שנמצא בו לסלק את ידו הימנו. מכיון שהמג'לה קובעת את התרופה לשוכר שאינו מקבל את המושכר לא יעניק ביהמ"ש לשוכר תרופה אחרת מזו הקבועה במג'לה. (יש להדגיש כי הנכס לא נמסר למערער, הוא לא תפס בו את החזקה, ובחוזה גופו לא נקבע כי הוא רשאי לסלק את המחזיקים מהנכס - להבדיל מהמצב בע.א. 389/64).
ז. אף אם נניח שיש מקום במקרה דנא, לעשות שימוש בכללי הקומון לאו, שלפיהם יכול שוכר בדרך כלל להגיש תביעה נגד אדם זר המחזיק בנכס - המערער לא נתן תמורה לעירית חולון עבור ההשכרה. לפי המג'לה כשלא ניתנה תמורה הרי זה קשר של שאלה ותנאי הוא בשאלה שתהא בה נטילה ובהיעדרה רשאי המשאיל לחזור מן השאלה בכל זמן שירצה. היוצא מכך שאין לראות בקשר הנדון בין המערער לעירית חולון קשר
של שכירות, ואין למערער כל זכות לדרוש את הנכס מדי העיריה ובודאי לא מאדם זר המחזיק, וזאת אף לפי כללי הקומון לאו.
ח. אפילו היה קיים יסוד כלשהו לראות את החוזה עם העיריה כקשר שכירות ולדון במצב לפי הקומון לאו לא ייעזר מכך המערער שכן בראשית הדיון בבימ"ש השלום בדבר הפינוי כבר תמה תקופת השכירות על פי החוזה ולא היתה כל טענה כי למערער זכות לחזקה לאחר תום תקופת השכירות. המערער לא הפך לדייר חוקי מאחר ואף פעם לא החזיק במושכר. ברור איפוא כי ביום מתן פסק הדין לא היתה למערער כל זכות בנכס או לחזקה בו, ואין הוא יכול לדרוש מהמשיבה שהיא תמסור לו את החזקה בנכס. (גם אם החזיק השוכר תחילה בנכס לא תמיד הוא יוכל להצליח בתביעתו למסירת החזקה אם פג חוזה השכירות תוך כדי מהלך המשפט).
ט. לענין שאלת הזמן הסביר שיש לתת לבן זוג שהוא בר רשות בנכס בן זוגו שנפטר לפנות את הנכס - אין להקיש מהלכה שנפסקה כשהבעל הוא בן הזוג שנשאר בנכס למצב בו האשה היא שנשארה. שונות זכויות האשה בנכסי בעלה מזכויות הבעל בנכס אשתו.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט כהן:
א. בימ"ש השלום קבע כעובדה שהמשיבה הינה בת רשות בנכס ובכגון דא לא יתערב ביהמ"ש לערעורים.
ב. בנסיבות הענין, זמן של חודש ימים שניתן ע"י המערער למשיבה לפנות את הנכס אינו זמן סביר. הטענה שבינתיים עבר זמן רב מהגשת התביעה ועד הלום ובכך נתרפא הפגם - אינה טענה, באשר עם הגשת התביעה נקפא ונתגבש המצב המשפטי וכל אשר קורה לאחר מכן אינו מעלה ואינו מוריד לענין זכויות בעלי הדין כפי שעמדו במועד ההוא.
ג. משנכשל המערער במתן הודעה בלתי סבירה ובלתי מספקת לביטול הרשות שהיתה בידי המשיבה, אין הדבר ניתן לתיקון עוד, שהרי משפגה תקופת חוזה השכירות אין למערער עוד זכות שכירות חוקית בנכס באשר ההגנה על פי החוק אינה ניתנת למי שלא החזיק במושכר בעצמו כלל.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 5.1.67).
ע.פ. 422/66 - מוחמד בן אחמד עדס נגד היועץ המשפטי
*הוכחת עבירה של פריצה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.פ. 525/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בעבירת פריצה ונדון ל-6 חדשי מאסר והופעל נגדו עונש של 6 חדשי מאסר על תנאי באופן ששני העונשים יהיו חופפים, הוא ערער על ההרשעה ועל העונש.
החלטה (השופט קיסטר):
א. בליל הגניבה נפרץ מחסן שמתוכו נגנבו שקי מלט. בביתו של המערער נמצאו שבעה מאותם שקים. המערער הודה כי לקח את השקים אך טען כי נטלם ברשות והשופט לא האמין לו והרשיעו. אין מקום להתערב בממצאו של השופט.
די בעובדה כי זמן קצר לאחר הפריצה נמצאו ברשותו של המערער שקי מלט שנגנבו קודם לכן מהמחסן כדי לקבוע שהמערער היה לפחות שותף לדבר העבירה של הפריצה.
ב. לטענה כי המערער הינו חולה נפש ועל כן יש לבטל את ההרשעה - אמנם לאחר ביצוע העבירה אושפז המערער בבי"ח לחולי נפש בעקבות נסיון התאבדות, אך לא הובאה ראיה כי בשעת המעשה לא היה אחראי למעשהו או כי לא יכול היה לעמוד לדין עקב אי שפיות.
ג. באשר לעונש - מכיון שכבר הוטל על המערער פעם מאסר על תנאי אין להימנע מעונש מאסר ממש, אולם יש להעביר את התעודות הרפואיות לבית הסהר כדי שרשויות בית הסהר יתנו דעתם על מצב בריאותו של המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד בן ציון למערער. עו"ד וולינסקי למשיב. 10.1.67)
בג"צ 328/66 - יוסף ביטון נגד יפת צדוק ראש המועצה המקומית בית דגן
*מקום מגוריו של חבר מועצה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך החלטי).
העובדות:
העותר הינו חבר המועצה המקומית בית דגן והמשיב שלח לו מכתב בו פסל אותו מלכהן כחבר המועצה בטענה כי מקום מגוריו הקבוע אינו עוד בבית דגן. הוברר כי העותר היה תושב קבוע בבית דגן ולאחרונה שכר דירה באשדוד ושם מתגוררים אשתו וילדיו שהם בגיל בית ספר. העותר נשאר לגור בבית דגן, השאיר לו דירה בבית דגן ושם גם נשאר מקום עבודתו. הוא טען כי מבחינה חינוכית היה צורך להעביר את אחד מילדיו מבית דגן וכתוצאה מכך עקרה משפחתו לאשדוד.
החלטה (השופט קיסטר):
א. על יסוד כל הנתונים דלעיל אין לאמר כי למעשה הפסיק העותר לגור בבית דגן ועבר לגור לאשדוד, אם כי יתכן שבזמן מן הזמנים היתה לו תכנית כזו.
ב. העובדה כי העותר הודיע למרשם התושבים בזמנו כי הוא עבר לאשדוד אין בה כדי לפסול את עתירתו מחמת חוסר נקיון כפים. אכן אין להצדיק הטעיה זו, אך העותר הודיע לאחר מכן למשרד מרשם התושבים כי הוא חזר לבית דגן, הוא גילה בעתירתו לבג"צ את דבר הודעתו למרשם התושבים ובכל הנסיבות אין בכך כדי לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד סרוב לעותר, עו"ד פלדמן למשיב. 8.1.67).
ע.א. 55/66 - ראש המועצה המקומית אשדוד ואח' נגד אורן אלכסנדר ואח'
*הוצאת צו מניעה נגד רשות מקומית * סמכות ייחודית ומקבילה של בג"צ ובימ"ש מחוזי
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים) בהמ' 4/66 (ת.א. 2/66) - הערעור נתקבל).
העובדות:
המבקשים ביקשו צו מניעה האוסר על המערערים הענקת רשיון להקמת בית קפה, מסעדה ואולם חתונות באזור שהוא אזור מגורים בהתאם לתכנית בנין ערים אשדוד. צו המניעה הוצא כמבוקש ועל כך נסוב הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. טענת המערערים כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך להוציא את צו המניעה באשר הענין נתון לסמכות ביהמ"ש העליון - בדין יסודה. בבקשה שעתירתה היא למנוע את השלטון מלפגוע בעניני האזרח, הטריבונל המוסמך לדון הוא ביהמ"ש הגבוה לצדק ולא ביהמ"ש המחוזי.
ב. הפסיקה שקבעה זאת לפני שהוחק חוק בתי המשפט כוחה יפה גם לאחר שהוחק חוק זה. גבולות סמכותו של ביהמ"ש הגבוה לצדק מכוח סעיף 7 לחוק בתי המשפט לא הוסטו בהרבה והם בעיקרו של דבר הגבולות הישנים שהיו קיימים קודם לכן מכח סימן 43 של דבר המלך במועצה.
ג. כאשר הסכסוך הוא בין האזרח לשלטון רצה המחוקק למסור את השיפוט לערכאה המיוחדת הגבוהה בעלת סמכות מוכרת שתדון בדבר כערכה ראשונה ואחרונה, תוך ריכוז מכסימלי ומניעת עינוי דין. כן רצה המחוקק כי צוי מניעה היוצאים מלפני ביהמ"ש כנגד המדינה באופן זמני עד לגמר הברור המשפטי לא ישתקו את פעולות השלטון והענין יבורר במהירות. על כן נמסרו ענינים כגון אלה לערכאה בעלת דרגת שיפוט אחת.
השופט קיסטר:
א. מבלי לקבוע עמדה בשאלה באיזו מידה יש לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין סכסוך בין אזרח לבין רשות מרשויות המדינה, הרי במקרה דנא יש לברר את השאלה לא לפי מבחן הענין הנדון אלא על פי מבחן הסעד הנדרש.
ב. סעיף 7 (ב) (2) לחוק בתי המשפט מסמיך את ביהמ"ש העליון לתת צווים לרשויות המדינה לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין. אפילו אם יש לראות את ביהמ"ש המחוזי או השלום כמוסמכים לדון ולהחליט בדבר חוקיותן או אי חוקיותן של מעשים של רשות מרשויות המדינה, הרי אין לפרש סמכות זו באופן כה נרחב כמקנה סמכות לאותם בתי משפט להוציא צווי מניעה נגד רשויות המדינה.
ג. ביחס למדינה יש חוק האוסר הוצאת צוי מניעה נגדה וחוק זה מתיחס להליכים משפטיים הנוגעים בענינים אזרחיים. בתביעה אזרחית נגד רשות מקומית אין הוראה מקבילה. על כן ניתן להוציא צו מניעה בתביעה של אזרח נגד רשות מקומית. אולם כאשר מבוקש צו מניעה נגד רשות מקומית בענין הנוגע למילוי תפקידיה על פי דין הרי הסמכות נתונה לביהמ"ש הגבוה לצדק ולא לביהמ"ש המחוזי.
השופט הלוי:
א. כדי לדעת אם ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בענין אזרחי כלשהו אין לבדוק אם הענין נתון בסמכותו של ביהמ"ש הגבוה לצדק שכן סמכות ביהמ"ש הגבוה לצדק היא גם ייחודית וגם מקבילה ויתכנו דברים שהם בסמכותו של ביהמ"ש הגבוה לצדק וגם בסמכות ביהמ"ש המחוזי.
ב. מתוך בדיקת הסעיפים הנוגעים לסמכות ביהמ"ש המחוזי ושילוב סעיפים 34 ו-18 של חוק בתי המשפט עולה כי גם ביהמ"ש המחוזי רשאי להוציא צוי מניעה נגד רשות מקומית, וזאת לא רק בענינים שהם בתחום המשפט הפרטי אלא גם בתחום המשפט הציבורי. העולה מכך כי מבחינת הסעד הנדרש היה ביהמ"ש מוסמך לדון בבקשה להוציא צו מניעה והשאלה היא רק אם במקרה הנדון היה מקום להוציא צו מניעה לגופו של ענין.
ג. אין מעניקים צו מניעה, אלא כדי להגן על זכות חוקית הניתנת להפעלה על פי דין או על פי יושר. הבא לבקש סעד של צו מניעה צריך להצביע על זכות שלמען ההגנה עליה דרוש לו הסעד הזה. היוהמ"ש רשאי לתבוע צו מניעה גם לשם הגנה על זכות ציבורית ואילו אדם פרטי יכול לבקש צו מניעה להגנה על זכות צבורית רק בשני מקרים: אם יש בהפרת זכות הציבור גם משום פגיעה בזכות פרטית של התובע; אם הפרת זכות הציבור גורמת לתובע נזק מיוחד משלו המבדיל אותו משאר בני הציבור.
ד. ניהול בית קפה באיזור מגורים מהוה הפרת תכנון בנין עיר. שימוש שלא בהתאמה לתכנית בנין ערים מהוה היפר חובה שבחוק כלפי בעלי המקרקעין הסמוכים הרשאים לתבוע
צו מניעה כנגד מפר החובה שבחוק, ואין ספק כי המשיבים יכולים לבקש צו מניעה נגד בעל בית הקפה שלא יפתח את העסק במקום.
ה. עצם הענקת רשיון לפי פקודת המלאכות והתעשיות לניהול עסק במקום המיועד למגורים בלבד, אינו בלתי חוקי, אם כי ניהול העסק באותו מקום יהיה בלתי חוקי מבחינת תכנית בנין ערים המהוה "חיקוק", וניתן יהיה לסגור את העסק בשל העבירה על חוק התכנון והבניה. רשאית המועצה המקומית בבואה לדון אם להעניק רשיון לפי פקודת המלאכות והתעשיות למנוע רשיון כזה אם ניהול העסק מהוה הפרת תכנון בנין ערים אך היא רשאית לפי שיקול דעתה להעניק את הרשיון, המהווה הרשאה מותנית, וחזקה על הרשויות האחרות שלא יאשרו את הרשיון במידה והעיסוק באותו אזור מהוה עבירה לפי תכנון בנין ערים.
ו. מכיון שמתן הרשיון לפי פקודת המלאכות והתעשיות אינו מהוה היפר חובה שבחוק, ונתון לשיקול דעת המועצה המקומית הרי שלא היה יסוד מהותי ("עילת תביעה") להפעלת סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להוציא את צו המניעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. 29.12.66). ע.א. 446/66 - זליג גרינשפן וחברת מנורה נגד שלמה אזרו
*הליכה בשוליים ימניים של כביש המשיב נפצע בתאונה שעה שהלך בשוליים הימניים של הכביש. הנהג הנתבע חוייב על יסוד נהיגה רשלנית ולמשיב נקבעה רשלנות תורמת באשר הלך בשוליים הימניים. הערעורים של התובע והנתבע נדחו ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי הנהג אמנם נהג ב- רשלנות. אשר לרשלנות התורמת קבע כי אין לראות רשלנות בהליכת הולך רגל בשוליים הימניים של הכביש, להבדילה מהליכה בצד ימין של הכביש, אולם במקרה דנן היו ה- שוליים עמוסים מכשולים שלא איפשרו לתובע להלך בקו ישר, היתה תנועה משני צידי הכביש והיה יום חורף ונשבו רוחות והתובע לא קלט את צפירת המכונית עד שנפגע. ב- מסיבות אלה ניתן לקבוע שגם התובע התרשל בלכתו בצורה שלא איפשרה לו להשמר מפגיעה על ידי כלי הרכב שנע בכביש.
(4.1.67)
המ' 574/66 - אברהם אלקוצר נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש בעבירת תנועה בהיותו בגיל 16 ורבע עבר המערער עבירת תנועה בכך שעמד על רצפת קטנוע בין הכידון ובין מושב הנהג כשהקטנוע היה נהוג בידי חברו. הוא הורשע, נידון ל-300 ל"י קנס, 3 חדשים מאסר על תנאי ורשיון נהיגה שהיה לו נשלל ממנו ל-3 שנים. ערעורו על חומרת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שקבע (מפי השופט זוסמן) כי העבירה אמנם חמורה וצדק שופט התעבורה בקבעו כי יש להטיל במקרה כזה עונש לדוגמה שתרתיע צעירים אחרים מסוגו של המערער, אף על פי כן הגיע ביהמ"ש למסקנה, לא בלי היסוס, שיש להקל בענשו של המערער ולהעמיד את תקופת הפסילה על 20 חודש בלבד. זאת בעיקר בהתחשב בעובדה שהעבירה לא נעברה תוך מהלך נהיגתו של המערער, ולגביו אך מקרה הוא שאף בידו רשיון נהיגה שקיבלו אף תקופה קצרה לפני המקרה.
(4.1.67)
=ע.ל.ע. 2/66 - עו"ד פלוני נגד לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי
[פ"ד כ (4) 778]*אימון מתמחה נגד עורך הדין תלויות ועומדות קובלנות בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין ומשום כך סרב, ועד לשכת עורכי הדין לאשר לעורך הדין אימון מתמחה. ערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. ביהמ"ש קבע כי עורך דין המבקש לאמן מתמחה צריך לשמש לו מופת ורשאית לשכת עורכי הדין למנוע אימון מתמחה ע"י מי שתלויות ועומדות נגדו קובלנות בפני ביה"ד המשמעתי, ביהמ"ש ציין כי תלונה המוגשת לביה"ד עוברת פעמיים את "המסננת" של הקובל ורק לאחר שנראה שיש מקום להמשיך בחקירה מוגשת הקובלנה לביה"ד.
ביהמ"ש העליון מתח בקורת על הסחבת בברור המשפטים ע"י ביה"ד המשמעתי של הלשכה וכן מתח בקורת על שלא קיבל המערער תשובה במשך חדשים רבים על בקשתו לאשר לו אימון מתמחה. עו"ד המבקש אימון מתמחה זכאי לקבל תשובה חיובית או שלילית לבקשתו. נדחתה טענה טרומית של הלשכה, שהחלטה שלא לאשר אימון מתמחה עד גמר ברור הדיון בקובלנה אינה מהוה סירוב ושעל כן אין לערער על החלטה כזו בפני ביהמ"ש העליון.
ע.ל.ע. 3/66 - עו"ד פלוני נגד הלשכה המחוזית של לשכת עוה"ד חיפה
*התנהגות עו"ד בפני שופט כתוצאה מתקרית שבין שופטת לבין עו"ד הועמד עורך הדין למשפט בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין הורשע ונדון לנזיפה. ערעורו על הרשעתו נדחה, בעוד שערעורו על העונש נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי לנוכח התנהגותה של השופטת שקדמה לתקרית הרי זה מקרה מתאים להסתפק בהרשעת הנאשם בלא להטיל עליו עונש כלשהו.
=בר"ע 123/66 - חלקה 308 בגוש 6668 בע"מ ואח' נגד ועדת השומה שליד עירית הרצליה ואח'
[פ"ד כא (1) 57]*בקורת לוח שומה
מועצת עירית הרצליה הגישה לבקורת ועדת השומה את לוח השומה בשלוש שנות מס, בחדשים אוגוסט וספטמבר, בעוד פקודת העיריות קובעת כי העיריה זכאית לדרוש בקורת לוח השומה כל שנה בחדשים אוקטובר ונובמבר. המערערים טענו כי מכיון שה- עיריה הגישה את הבקשה לועדת השומה לפני המועד הקבוע בחוק אין הדרישה חוקית. טענה זו נדחתה ע"י השופט זוסמן שקבע כי הגבלת הזמן שנקבעה בפקודת העיריות מיועדת לכך שאם עבר המועד ולא הוגשה הדרישה ידעו כל הנוגעים בדבר שלוח השומה בעינו עומד. אולם הגשת הבקשה לפני המועד אינה מונעת מהועדה, כשהיא מתכנסת לאחר שעבר הזמן הקבוע בפקודה הנ"ל, לדון בשומה, משהוברר כי הקדמת הדרישה לא פגעה בזכותו של מאן דהו. לטענה כי על הדרישה לבקורת לוח השומה חתם מזכיר העיר ולא ראש העיר - הפקודה אינה קובעת מי ומי רשאי לחתום בשם העיריה בכגון דא, ודי בכך שמועצת העיריה החליטה לפנות לועדת השומה בדרישת בקורת.
(4.1.67).