ע.א. 312/66 - סיני אברהם נגד פקיד השומה נתניה
*רווח הון ורווח פירותהמערער, יחד עם שותף, קנה מספר חלקות אדמה ומכר אותן לאחר תקופה קצרה וביהמ"ש קבע כי הרווח הינו רווח פירות ולא רווח הון לצורך מס הכנסה. הערעור על החלטה זו נדחה וביהמ"ש ציין (מפי השופט ויתקון) כי ביהמ"ש המחוזי לקה בחשבון את העובדות שהמערער התמצא בעניני מקרקעין בהיותו מודד קרקעות, עיסקאות המקרקעין שלו היו תכופות וכל הדיספוזיציות נשאו אופי ארגוני. אלה הם מבחנים שכדין יושמו על נסיבות המקרה ואין להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה. (פס"ד זהה בענין שותפו של המערער לצורך תשלום מס הכנסה ניתן ע"י ביהמ"ש העליון בע.א. 316/66 פורסם בתקציר סביר חוברת 8 עמ' 120).
המ' 580/66 - דומבק זלמן נגד היועץ המשפטי
*פליטת עשן המבקש הורשע בעבירה על סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים תשכ"א - 1961 ונידון לתשלום קנס בסך 75 ל"י. בבקשתו לרשות לערער טען המבקש כי אמנם נפלט עשן מ- מכוניתו אך אינו אשם והוא הציג תעודה שממנה עולה כי תיקן בורג ויסות הדלק של הרכב שבו נהג ביום המקרה כאשר נפלט ממנו עשן. בדחותו את בקשתו ציין השופט זוסמן כי ההגנה מפני אישום בפליטת עשן הינה רק אם מוצגת תעודה של בוחן מורשה שבדק את הרכב בתוך 48 שעות אחרי גרימת זיהום האויר והוא קובע כי הרכב הזוהמה הנפלטת פחות מ-60 יחידות למבחן הרטריג'. מכיון שלא הוצגה תעודה כזו אין למבקש ההגנה הנ"ל. גם העונש של 75 ל"י אינו חמור עד כדי התערבות ביהמ"ש לערעורים.
(5.1.67)
ע.א. 238/66 - קלמן וחנה טייכנר נגד מכס ולוטה אקהואז
*תביעת שכר ראוי על שימוש בנכס * חוזה שכירות שלא נרשם במשרד ספרי האחוזה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 877/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבים הינם הבעלים של נכס בנהריה והם ערכו חוזה שכירות עם המערערים שלפיו השכירו את הנכס למערערים לשבע שנים וחודש אחד עם רשות למערערים לנהל בנכס עסק של בית מלון. עיסקת החוזה לא נרשמה במשרד ספרי האחוזה ושני הצדדים הסכימו על כן במשפט כי העיסקה בטלה מעיקרא. אלא שהמשיבים תבעו דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו המערערים בנכס במשך שבע השנים ואילו המערערים טענו כי אינם חייבים בדמי שימוש, וכי למעשה נקשרו יחסי שכירות מחוץלחוזה השכירות הבטל והם תבעו בתביעה נגדית החזרת דמי השכירות שקיבלו מהם המשיבים לפי חוזה השכירות הבטל.
בית המשפט המחוזי חייב את המערערים לשלם דמי שימוש ראויים ועל כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. תביעת המשיבים לשכר ראוי עומדת על יסוד מוצק מכח הסעיפים 472 ו-596 של המג'לה ולפיכך אין צורך להחליט בשאלה, אם ניתן להחיל עליה, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, את תורת ההתעשרות שלא כדין.
ב. כדי שניתן יהיה לתבוע שכר ראוי לפי הסעיפים הנ"ל צריכים להתקיים חמשת ה- יסודות דלהלן: הנתבע השתמש בנכסים; השייכים לתובע; והינם ממין דבר העושה פירות; שלא אגב קשר או אגב בעלות; ושלא ברשות (שלא מדעת הבעלים - היינו שלא ברשות הבעלים). המחלוקת היחידה בענין דנא יכולה להיות ביחס לשני היסודות של "לא אגב קשר" ו"לא ברשות הבעלים". לטענת המערערים היה שימושם אגב קשר וברשות הבעלים בעוד המשיבים שוללים טענה זו.
ג. החובה להוכיח את חמשת היסודות הנ"ל מוטלת על בעל הנכס והשאלה בענין של- פנינו היא אם הצליחו המשיבים להוכיח כי שימוש המערערים בנכס היה שלא אגב קשר ושלא ברשות הבעלים.
ד. באשר ליסוד של "שלא אגב קשר":
1. חוזה שכירות המהווה "דיספוזיציה" במובן פקודת העברת קרקעות ושנעשה מחוץ למשרד ספרי האחוזה הינו חסר תוקף וכמוהו, מבחינה משפטית, כחוזה אשר לא היה ולא נברא. חוזה כזה הינו לא בלתי חוקי או פוגע בחוק אלא א-חוקי, פיסת נייר או "חספא בעלמא". מכיון שחוזה כזה הוא כאין וכאפס הרי השימוש בנכס שבא בעקבות חוזה כזה הינו שימוש "שלא אגב קשר" בין הצדדים.
2. ההוראה במג'לה הקובעת כי שכירות בטלה, אין חייבים בה בשכר בעד השימוש במושכר - אינה באה אלא להורות כי עצם חוזה השכירות שהוא בטל ומבוטל אינו יוצר חיוב בתשלום דמי שכירות, אם מותנים ואם ראויים, אולם אם נוצר חיוב כתוצאה משימוש שיש בו היסודות לפי הסעיפים 472 ו-596 אזי חייב המשתמש בתשלום דמי השימוש ה- ראויים וחוזה השכירות המבוטל אינו גורע מן היסוד של שימוש "שלא אגב קשר". 3. האמור מתייחס לחוזה שכירות בטל מעיקרא אך שונה יהיה המצב כאשר המשתמש בנכס עושה זאת אגב חוזה עם אדם שהוכח לאחר מכן כי אינו הבעלים של הנכס. במקרה כזה יהיה זה שימוש "אגב קשר" שאינו מחייב תשלום שכר ראוי למי שהוכיח את בעלותו על הנכס (סעיף 598 של המג'לה). באותם המקרים - בניגוד למקרה שכירות בטלה
מעיקרא - היה יסוד לקונה הנכסים, לראות את עצמו כמי שרכש את הבעלות על פי קשר מכירה תקף, עד שהוכח בביהמ"ש כי המתקשר לא היה בר זכות להתקשר במכירה. ╤ה. באשר ליסוד של שימוש שלא ברשות הבעלים:
1. אין חולק על העובדה שרשות השימוש היחידה הבאה בחשבון לצורך שלילת היסוד של "היעדר רשות", הינה הרשות שניתנה למערערים בחוזה להשתמש בנכס לצורך בית מלון, אולם כיון שהחוזה הזה בטל מדעיקרא הרי שבטלה ומבוטלת היא גם זכות השימוש האמורה.
2. העובדה בלבד כי לאחר החוזה איפשרו הבעלים למערערים לתפוס את החזקה בנכס אינה מעידה על היותם רשאים להשתמש בו למטרה של ניהול מלון או לכל מטרה אחרת. המעשה של מסירת החזקה בבנין יכול להעיד, לכל היותר, על מתן הרשות בידי המערערים להחזיק בו, להבדיל מן הרשות להשתמש בנכס הזה למטרה הנזכרת בחוזה הבטל או לכל מטרה מסויימת אחרת.
3. יתר על כן, עובדת מסירת החזקה כאמור, לא היה בכוחה להקנות למערערים רשות חזקה, אשר יש לה ערך בעיני החוק, ומכאן, שאינם יכולים להיבנות מאותה עובדה באשר לרשות השימוש בנכסים. זאת משום שמסירת החזקה בעקבות חוזה שכירות שהוא בניגוד לפקודת העברת קרקעות מהוה עבירה לכשעצמה, ועבירה זו של תפיסת החזקה הינה עבירה לא רק של מעביר החזקה אלא גם של מקבל החזקה העובר עבירה פלילית. הווה אומר, בגלל האיסור שהטיל החוק הפלילי על נטילת החזקה, מן הנמנע שלרשיון הניתן ע"י ה- בעלים לקבלת החזקה, תהא נפקות משפטית.
העולה מן האמור שנתקיים במקרה דנא גם היסוד של שימוש בנכסים שלא ברשות והוכחו כל היסודות הנזכרים בסעיפים 472 ו-596 האמורים.
ו. טענת המערערים שאין לחייבם בתשלום השכר הראוי משום שהתביעה מוכתמת באי לגליות - אין לה יסוד. הנשיא אגרנט מקבל את השקפת ביהמ"ש המחוזי כי מסירת החזקה היא אמנם מעשה בלתי חוקי, אולם עילת התביעה לשכר ראוי אינה החזקה ש- קיבלו בנכסים אלא השימוש שהמערערים עשו בהם. עילת התביעה של המשיבים הינה שהם הבעלים של המושכר ושהנתבעים השתמשו בו שלא לפי קשר ושלא ברשות. הם אינם מסתמכים על החוזה, ואם המערערים מתגוננים בטענה שיש להם חוזה יכולים המשיבים להשיב כי חוזה זה בטל, מסירת החזקה למערערים או אי חוקיות מסירת החזקה אינן טענות שעל המשיבים לטעון כדי להראות עילת תביעה לשכר ראוי או כדי להפריך את הגנת המערערים. את השקפת ביהמ"ש המחוזי הנ"ל מבהיר הנשיא בניתוח היסודות המרכיבים את עילת התביעה ומנמקה בצורה שונה במקצת.
ז. המערערים טענו כי ההוראה בסעיף 11 של פקודת העברה קרקעות, המעניקה לאדם ששילם כסף בקשר לעיסקת דיספוזיציה בטלה, את התרופה לתבוע חזרה את הכספים ש- שילם, באה לבטא את מדיניות המחוקק למנוע מהבעלים את האפשרות לגבות דמי הנאה ראויים בעד השימוש שנעשה ברכוש - אך טענה זו אין לקבלה. אין בין חובתו של בעל הרכוש, מכח ההוראה הזאת, להחזיר לצד האחר את הכספים שזה שילם לו על חשבון העיסקה הבטלה, לבין זכותו של הראשון לקבל שכר ראוי ולא כלום.
ח. למערערים נשמרת הזכות להראות ששימוש הנכסים הנדונים לא היה על סמך החוזה, אלא שנוצר קשר שכירות אחר אשר מחייבם לשלם דמי שכירות בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר.
השופט זוסמן: מסכים
השופט הלוי: (מסכים ומעיר הערות מספר):
א. המשתמש בנכסי חברו העשויים להשכיר, שלא לפי קשר ושלא ברשות, הרי הוא בבחינת גזלן, וחייב בתשלום שכר ראוי. מי שמשתמש בנכסים כנ"ל מתוך מעין בעלות או מעין קר, היינו על פי חוזה ריאלי של מכר או משכון וכו' שיש בו משום העברת קנין והאדם סמך על קנינו המדומה הרי אם המכר אינו מתאשר ע"י הבעלים האמיתי הוא חייב להחזיר את הנכס אך ללא תשלום דמי שימוש. במקרה דנא השתמשו המערערים בנכס מתוך זיקה לזכות קנין מדומה של שכירות לשבע שנים וחודש לפי החוזה הבטל עם המשיבים. אך אין בכך כדי לפטור אותם משכר ראוי, שהרי לא יתכן שחרור משכר "אגב" קשר שכירות שאילו היה תקף היה מחייב בשכר.
ב. יתכן כי לאור סעיף 41 לפקודת הנזיקין האזרחיים אבד הקלח על כל הסייגים וה- מגבלות לתביעת שכר ראוי לפי הסעיפים 472 ו-596 למג'לה וכל אדם שניזק ע"י הסגת גבול בנכסי דלא ניידי זכאי לתבוע שכר ראוי - אולם שאלת חלותו של סעיף 41 הנ"ל לא התעוררה בערעור דנא וצריכה להשאר בצריך עיון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, הלוי. עו"ד בן דור למערערים, עו"ד רוזן למשיבים 4.1.67).
ע.א. 482/66 - עזבון המנוח הנריק ז'כוביץ נגד בלבינה אולובסקה ואח'
*הזכות לעקוב אחר כספים שהוחזקו בנאמנות
(ערעור ברשות על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 2745/65, ת.א. 1981/66, המ'5433/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא הנאמן בפשיטת רגל של עזבון המנוח ז'כוביץ. המנוח היה עו"ד והמשיבה מס' 1 נמנתה על לקוחותיו. היא בקשה מתן צו שישולם לה מכספי העזבון בפשיטת רגל סכום של כ-60 אלף מרקים גרמניים (מ"ג) וטענתה כי סכום זה מתוך הכספים המוחזקים בידי המערער כספה הוא שבא לידי המנוח כנאמנה, ואין דינו לחלוקה בין נושי העזבון.
המחלוקת נסבה לגבי סכומים שונים אולם עיקר הבעיה הינו סכום של כ-50 אלף מ"ג שהיה מופקד בדויטשה בנק ושמעשי המנוח העידו שהוא קיבל אותם בנאמנות עבור המשיבה עוד לפני מותו של ז'כוביץ היה בידי אחת גב' לויזון יפוי כח מאת המנוח וזו הוציאה מדויטשה בנק סכום של 50 אלף מ"ג והשתמשה בסכום זה לצרכיה היא. לאחר מות המנוח, כתוצאה מלחץ של הנאמן בפשיטת הרגל, החזירה גב' לויזון לחשבון בדויטש בנק את הסכום שמשכה וכסף זה הועבר לרשות המערער לישראל. המשיבה טוענת כי הכסף שייך לה ואילו המערער טוען שהוא שייך לעזבון וכל הנושים יכולים להיפרע מסכום זה.
החלטה (השופט כהן):
א. אילו נשאר הכסף מונח בדויטשה בנק עד יום מותו של המנוח לא היה חולק על כך
שהמשיבה זכאית על פי דיני היושר לשים ידה על הכספים הללו בתורת כספי נאמנותהשייכים לה. דא עקה שהכסף הוצא ע"י הגב' לויזון והוחזר. לטענת המערער אין המשיבהזכאית עוד "לעקוב" אחר כספיה שלה שהיו בידי המנוח באשר אלו הוצאו ובוזבזובינתיים. ומה שהוחזר לאחר מכן אינו זהה עם מה שהוצא - טענה זו אין לקבל.
ב. ברור שהגב' לויזון בזבזה את כספי המשיבה, והשאלה היא מה ומה דינם של הכספיםששולמו לתוך החשבון לאחר שכספי הנאמנות הוצאו מתוכו והתשובה היא שהכל תלוי בכוונת המשלם ולאיזו מטרה הועיד כספים אלה, אם התכוון להחזיר ולהשלים את כספיהנאמנות אז זכאי התובע לשים ידו על כספים אלה ואילו אם הכספים החדשים הוכנסולחשבון למטרותיו האישיות של בעל החשבון (הוא הנאמן) כי אז נשארים כספים אלהבגדר כספיו האישיים ואינם הופכים כספי נאמנות.
ג. את כוונת הנאמן יש ללמוד מתוך כל הנסיבות המלוות את התשלומים החדשים ואיןהוא נשמע בטענה כי לא התכוון להחזיר את כספי הנאמנות אלא אם כן מוכחת היא מתוךהנסיבות. בדיני היושר אין פותחים פה לנאמן להתכחש לנאמנותו ולהיבנות בטענה שהוא מעל ולא התכוון להשיב את הגזילה.
ד. בעניין דנא מוכיחות הנסיבות כי הגב' לויזון כמיופת כח של המנוח שילמו אתהכספים החדשים לתוך החשבון על דרך ההשבה ובכוונה לתקן את המעוות, ולמשיבה זכות "מעקב" על כספים אלה מדיני היושר לפי התפתחותם עד היום.
ה. גם אילולא הוכחה מן הנסיבות הכוונה להחזיר את הכספים ככספי הנאמנות, היהביהמ"ש מרחיב את זכות "המעקב" וקובע כי משהושלמה למעשה קרן הנאמנות ע"יהשבת הכספים שהוצאו ממנה שלא כדין, מעמידים את הנאמן בחזקת כשרות, ואין נזקקיםלבירור כוונות סמויות ומשוערות, לא מן הנסיבות ובוודאי לא מעדות הנאמן כשהוא משים עצמו רשע.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. 16.1.67).ע.א. 565/66 - פקיד השומה נגד פי - גלילות בע"מ
*נכוי הפרשי הצמדה מההכנסה החייבת במס
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 1015/65 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
הנישומה היא חברה שהונה שייך לשלוש חברות הדלק הפועלות בארץ ולממשלה. היא מפעילהמתקנים בסביבות הרצליה המשמשים תחנה סופית למוצרי דלק המוזרמים לאיזור זה דרך צינור ממקוםמוצאם בבתי הזיקוק בחיפה. מתקני המשיבה כוללים משאבות, מערבלים, מסננים, מתקני מלויוערבול, הדלק הנוזל המגיע למפעל עובר למיכלים או לחביות, ובחלקו מטפלים בו בדרך של זיקוק, סינון, ערבוב בסולר או בצבע וכו'. לאחר מכן מטעינים אותו על כלי רכב שאינם שייכים למשיבה לשםהעברתו לתחנות הדלק בארץ.
המשיבה שילמה הפרשי הצמדה על הלוואה וביקשה ליהנות מההקלות שמעניק חוק מס הכנסה(ניכוי הפרשי הצמדה), תשכ"ד - 1964, ולנכות בארבעה שיעורים שנתיים את התשלומים מהכנסתההחייבת במס. לטענתה שימשה ההלואה לתעשיה או לתחבורה כדרישת החוק. פקיד השומה דחה אתטענת המשיבה וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. כאשר השתמש המחוקק במונחים כלליים כגון תעשיה ותחבורה ידע כי מונחים אלה אינם חד משמעיים והניח כר נרחב לפרשנות ביהמ"ש. המחוקק בא להמתיק את הגזירה שנפסקה ע"י ביהמ"ש נגד ניכוי תשלומי הפרשי הצמדה מההכנסה החייבת במס ודין הוא לפרש את החוק ביד רחבה לגבי אלה אשר, לכאורה, נופלים לגדר העוסקים באחד הדברים המנויים באותו חוק. מבחינת ההגיון הכלכלי והשכל הישר אין למנוע מהמשיבה ליהנות מהחוק.
ב. ביחס למשיבה ניתן לומר כי היא עוסקת בתחבורה שכן המונח "תחבורה" עשוי להתרחב ולהתפתח כשם שהולכות ומתפתחות דרכי התחבורה המודרניות. להובלה הימית, היבשתית, והאוירית מתווספות היום ההובלה בצינורות וכו'. נכון שפעולת המשיבה אינה משתרעת לא על הובלת הנוזל בצנורות ולא על הובלתו ממתקניה והלאה אך היא מקשרת ומחברת בין שני אלה ודינה כדין עוסק בתחבורה.
ג. זאת ועוד. חלק לא מבוטל של התוצרת עובר במתקני המשיבה תהליך המשנה את מהותו ותהליך זה דורש הליכים "תעשייתיים" וניתן לומר כי המשיבה אף עוסקת בתעשיה, אולם אין צורך להכריע בשאלה זו ואפשר להניחה בצריך עיון.
השופט לנדוי: מסכים.
השופט מני:
מסכים כי יש לדחות את הערעור מן הטעם שההלואה שימשה למשיבה "בהשגת הכנסה... בתעשיה".
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני 15.1.67).
ע.א. 542/66 - יעקב שמשון נגד צלח תאופיק
*ביטול חוזה שותפות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 1875/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
למשיב היתה חנות באופקים והתקשר עם המערער בחוזה שותפות בו קבעו השנים שברצונם "להקים ולנהל שותפות שתעסוק בסוכנויות ועבודות שונות". המערער הצהיר שהוא המפיץ והסוכן של "פזגז" דבר שיש לו חשיבות רבה לצורך הצלחת העסק. הוא שילם למשיב סכום כסף תמורת מחצית הזכויות בחנות והתחייב להעביר לעסק את מכוניתו. למעשה הסכים המשיב להתקשר בשותפות עקב מעשה הטעייה שעשה המערער שכן שבועות אחדים לפני ההתקשרות כבר הודיעו לו מחברת "פזגז" שזו עומדת לבטל את הסוכנות שבידיו ועובדה זו לא גילה למשיב. הסוכנות בוטלה מיד לאחר מכן ועד היום לא התחילה השותפות בעסקיה. המשיב ביקש ביטול השותפות וביהמ"ש המחוזי נעתר לו כפוף לכך שעליו להחזיר למערער את הסכומים שהשקיע, על כך הערעור. ╤
החלטה:
העובדה שהמשיב לא השתמש מיד בזכותו לבטל את ההסכם לנוכח ההטעיה וגילה אורך רוח - אינה יכולה לעזור למערער. המערער הבטיח למשיב כי ישיג סוכנויות אחרות במקום זו שנשללה ממנו ולא עשה דבר כדי להשיג את הסוכנויות. זאת ועוד עד היום לא העביר לשותפות את מכוניתו, מכיון שכך היה רשאי המשיב לבטל את השותפות. ╤
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד שטיינהרץ למערער. עו"ד כדיר למשיב. 12.1.67).
ע.פ. 459/66-482 - אסתר בטריבניס ויעקב פלדמן נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש השנים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מתן עדות שקר בפני בי"ד רבני ו- נדונו ל-6 חדשי מאסר כל אחד. ערעורו של פלדמן נדחה וערעורה של בטריבניס נתקבל בשל מצב בריאותה וענשה הוחלף בתשלום קנס בסך 5000 ל"י. בנמקו את מסקנת ביהמ"ש העליון ציין השופט כהן כי פלדמן מסר את עדותו תמורת סכום של 10 ל"י ובתמורת תשלום שכזה היה מוכן לא רק להכשיל בי"ד מוסמך בניהול עניני הצדק כי אם גם לסייע בידי אנשים בלתי מוכרים לו להשיג כספים במרמה ובטענות שהוא ולהשפיל כבוד ישראל בעמים. על אף גילו (למעלה מ-60) אין להקל בענשו. גם באשר למערערת אין העונש חמור מדי אולם מכיון שהיא חולנית ומטופלת בבת חולנית ומחושי שתיהן באו להן מתקופת השואה יש להמיר את עונש המאסר בתשלום קנס.
(16.1.67).
ע.א. 435/66 - צבי אורני ואח' נגד אירנה פסיאל
*רשלנות ורשלנות תורמת ערעור של נהג אוטובוס בענין רשלנות ורשלנות תורמת נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט זוסמן) כי ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לסמוך על העדות שהנשים היו כבר "במצב של ריצה" כשהאוטובוס החל לזוז, והאפשרות לפגוע באחת הנשים הרצות היתה בגדר הצפיות, והנהג הפר את חובת הזהירות שהיה חב למשיבה. בענין הרשלנות התורמת אולי החמיר השופט עם הנהג בקבעו שמידת האשמה של שני הצדדים היא שוה אולם אומדנותו אינה מוטעית עד כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט לערעורים.
(16.1.67).
ד.נ. 24/66 - מררכי פולשנסקי נגד שמחה גולדבלום ואח'
*גביית עדות תובע בחו"ל ב"כ העותר ביקש לגבות עדות מרשו - התובע - במקום מושבו בארה"ב בתביעתו נגד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וביהמ"ש העליון אישר את החלטת ביהמ"ש דלמטה. בקשתו של העותר לקיים דיון נוסף נדחתה ע"י השופט לנדוי שקבע כי בדחותו את בקשת ב"כ העותר לגבות את העדות בחו"ל ביסס ביהמ"ש את פסק דינו על ההלכה הידועה מאז ע.א. 85/51 (פד"י ו' 198) כי עם התובע מקפידים יותר, שעה שהבקשה היא לגבות את עדותו מחוץ לתחום השיפוט. אין איפוא כל חידוש מבחינת ההלכה ואין מקום להעמיד לדיון נוסף הלכה ברורה ומובנת זו.
(19.1.67).
=המ' 708/66 - עבד סקא נגד שמואל אשכנזי
*הארכת מועד
ביום 16.8.66 הומצא לידי אשת המבקש פסק דין שהוצא נגד המערער עם הודעה על הוצאתו לפועל. בראשית אוקטובר פנה המבקש לעו"ד בענין הנדון ובראשית דצמבר הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הנדון. בדחותו את הבקשה ציין סגן הרשם של ביהמ"ש העליון השופט ויינר כי לא הראה המבקש כל טעם מיוחד להצדקת הבקשה. לא מתעוררת במשפט כל בעיה חשובה או מסובכת, ואין כל נימוק סביר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה. הטענה שהמבקש הינו אנאלפבית אינה יכולה לעזור למבקש שכן אם יוכר נימוק זה לצורך מתן הארכות, כי אז ההוראות בתקנות בדבר המועדים להגשת ערעורים, ערעורים נגדיים, בקשות לרשות לערער וכו' היו הופכות פלסתר לגבי אנאלפבתים, והיה נוצר מצב שמתקין התקנות לא התכוון ליצור אותו.