בג"צ 381/66 - היועץ המשפטי נגד המועצה לבקורת סרטים ותיאטרון זוטא
*איסור הצגת מחזה העשוי להשפיע על מהלך המשפט.
(התנגדות לצע"ת בענין הצגת המחזה "זעקת השתיקה" - הצו נעשה החלטי)
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. בכתב האישום שהוגש נגד השופט מלחי מתנוססת הטענה כי החל משנת 1957 "נקשרו קשרי היכרות קרובה" בין השופט ובין יונה סופר. בחודש יוני פירסמה בעתונות הודעת פרקליטי השופט מלחי כי מר מלחי החליט שלא לשוחח עם עתונאים לנוכח השתלשלות הענין, והודעה זו הוכתרה בעתון אחד ואולי גם בכמה עתונים בכותרת "השופט לא יגיב". העובדות הבולטות היו איפוא שתים: יש "יד אשה באמצע"; השופט ישתוק ולא יגיב.
ב. בחודש יוני הגיש העתונאי יגאל לב לתיאטרון זוטא את כתב היד של מחזהו "זעקת השתיקה" הכולל פרטים רבים המפתיעים בדמיונם לפרטי משפט מלחי ובכללם העובדות שהנאשם-השופט שותק ומסרב להגיב על רינוני יחסיו עם הגברת העומדת מאחורי האישום. המועצה לבקורת מחזות וסרטים התירה הצגת המחזה וסירבה לבטל את ההיתר לאחר שהיועץ המשפטי פנה אליה וביקשה לעשות כן. על כך פנה היועץ המשפטי לבג"צ.
ג. שלוש הן השאלות המתעוררות: 1. האם הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך משפט מלחי או על תוצאותיו; 2. ואם התשובה היא חיובית וממילא אסורה ההצגה על פי סעיף 41 של חוק בתי המשפט - האם מוסמכת המועצה לבקורת סרטים לאסור מטעם זה את הצגת המחזה; 3. אם גם לשאלה זו התשובה היא חיובית - האם רשאי ביהמ"ש הגבוה לצדק להתערב בשיקולי המועצה.
ד. התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית. קיימת אפשרות, ואין צורך במשהו יותר מאפשרות, כי הצגת המחזה עשויה להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. אם השופט במשפט יתנהג כפי שנוהג "כפילו" במחזה וישתוק עד הסוף, אזי הצפייה במחזה או השמיעה עליו, תכוף כביכול על שופטי הנאשם אינטרפרטציה מסויימת של השתיקה, אשר השופטים לא היו מגיעים אליה אלמלא הצגת המחזה. זאת בניגוד לעיקרון שכל משפט ומשפט ייחרץ על פי חומר הראיות שהובא כדין לפני בית המשפט ועל פיו בלבד.
התערבות גדולה מזו של משחק במשפט לא תתואר ולכן אסורה ההצגה על פי סעיף 41 של החוק אליבא דכל האסכולות השוררות בישראל ומחוצה לה לגבי מידת הסתברותה של ההשפעה על המשפט. זאת ועוד, בדיאלוג של המחזה מצויים פה ושם פסוקים ואימרות המהווים חריצת משפט מראש, בשאלה אשמתו או חפותו של הנאשם האמיתי. זהו בזיון ביהמ"ש והרעיון של מניעת בזיון ביהמ"ש מונח ביסוד סעיף 41 של חוק בתי המשפט.
ה. גם התשובה לשאלה השניה היא חיובית. המועצה לבקורת סרטים מוסמכת לאסור את ההצגה מן הטעם שהיא עשויה להשפיע על ניהול משפט ותוצאותיו. שיקול זה שייך לענין לפי מהותו ואינו זר לו. (ולאחר שנתנה היתר מוסמכת היא לבטל את ההיתר מכח סעיף 16 (1) לפקודת הפרשנות).
ו. בג"צ רשאי להתערב בשיקולי המועצה ולאסור את הצגת המחזה: 1. אמנם אין ביהמ"ש מתערב בשיקולי הרשות המוסמכת אולם כאשר הענין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה וגדרי הספיקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, יתערב ביהמ"ש ואם ייראה לו הדבר יהפוך על פיה את קערת החלטת הרשות.
2. גם מי שיסתייג מכלליות רשות ההתערבות של הבג"צ כנ"ל, אף הוא יודה בכך כי כאשר השאלה המכרעת היא אם יש בהצגת המחזה משום פגיעה ב"סוב יודיצה", אזי ביהמ"ש הגבוה לצדק אינו פחות "מומחה לאותו דבר" מאשר חברי המועצה הנכבדים.
השופט מני:
באשר לשאלה אם רשאי בג"צ להתערב בשיקול דעתה של המועצה - מעדיף את הנימוק שבענין פגיעה ב"סוב יודיצה" אין ביהמ"ש פחות מומחה מאשר חברי המועצה.
השופט קיסטר: מסכים
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. ד"ר חשין לעותר. עו"ד לומברוזו למשיב השני. 18.12.66).
ע.א. 260/66 - אריה ואסתר רובינשטיין נגד בית חנניה מושב עובדים ואח'
*רכישת מעמד חברים באגודה שיתופית
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 275/63 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערערים תושבי הכפר בית חנניה ובעלי משק חקלאי שם הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה למתן פסק הצהרתי כי אינם חברים באגודה השיתופית בית חנניה, ומשום כך אין המשיב השני שמונה כבורר ע"י רושם האגודות השיתופית מוסמך לשמש כבורר בינם לבין המושב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שלא נתקבלו כחברים באגודה הרי העובדה ששני הצדדים ראו את המערערים כחברים באגודה דיה כדי לראותם כחברים מלאים באגודה. על כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו. ההתנהגות וההתחזות של אנשים כחברים באגודה מונעת מהם את כפירתם במעמד של חברים. היתה קיימת הסכמה הדדית בין המערערים לאגודה בדבר מעמדם של המערערים כחברים מלאים לגבי כל החובות והזכויות, בכך רכשו חברות באגודה.
המסקנה כי המערערים רכשו חברות ע"י הסכמה הדדית והתנהגות אינה סותרת את האמור בסעיף 2 לפקודת האגודות השיתופיות, כי המחוקק משתמש שם במלה "כולל" ודבר זה מניח מקום לחברות מכח התנהגות והתחזות כאמור.
השופט לוי: מסכים.
השופט קיסטר:
את ההלכה שאפשר לראות אדם כחבר באגודה שיתופית ע"י התנהגות והתחזות יש להגביל רק למקרים יוצאים מן הכלל כשיש צורך להשתמש בה מנימוקים של צדק ויושר. בדרך כלל יש לנהוג לפי הפרוצדורה הקיימת של קבלת חברים.
במקרה דנא הובאה שאלת חברותם של המערערים בפני האספה הכללית של המושב בהתאם לתקנות אך התעוררה שאלה אם אושרו המערערים כ"מועמדים" לחברים או כחברים. לאור התנהגות המערערים והתחזותם כחברים ומכיון שהתקנות אינן מכירות במצב של "מועמד" יש לפרש את החלטת האספה הכללית כאישור חברותם של המערערים באגודה השיתופית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר עו"ד חרותי למערערים, עו"ד ברמן למשיבים. 26.1.67).
ע.א. 612/66 - משה אנגלשטיין ואח' נגד סלח זנגי ואח'
*פיצויי נזיקין על פתיחת חלון בקיר הגובל עם רכוש של אחרים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א. 174/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבים פתחו, בניגוד לחוק, חלון בקיר ביתם הגובל עם אדמת המערערים. תביעת המערערים לצו עשה לסתימת החלון נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי פתוחה הדרך בפני המערערים לתבוע פיצויי נזיקין. הגישו המערערים תביעה לפיצויי נזיקין אך תביעתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנימוק שלא הוכחהנזק, שכן המשיבים מוכנים לסלק את הנזק - כלומר לסתום את החלון - לכשירצו המערערים או מי שיבוא במקומם לבנות על אדמתם, והם מוכנים לתת יפוי כח בלתי חוזר למערערים וערובות אחרות למילוי התחייבותם זו. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. הנזק אשר המערערים טוענים לו נובע מהפחתת ערך המגרש על ידי הקשיים לבנות עליו כתוצאה מפתיחת החלון, ועדות רוב המומחים היא שערכו של מגרש המערערים הופחת כבר עתה עם מעשה פתיחת החלון.
ב. באשר לשיעור הנזק - בקביעתו לענין זה אין לו לביהמ"ש להתחשב בנכונותם המוצהרת של המשיבים לסלק את הנזק ביום מן הימים או אף לתת יפוי כח וערבות לכך. המערערים אינם חייבים לקבל יפוי כח וערובות אלו, וכל עוד הנזק לא סולק בפועל הרי הוא קיים ויש לפצותם עליו.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. 22.1.67).
ע.א. 515/66 - ראובן ברלו ואח' נגד זלמן ליפוביץ
*התנאה לשלם דמי מפתח במקרה של אי פינוי מושכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בת.א. 1676/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים שכרו מהמשיב בית מלאכה ללא דמי מפתח לשנה אחת. הותנה כי אם בתום השנה ירצו המערערים להוסיף ולהחזיק במושכר ישלמו דמי מפתח בסך 6000 ל"י והפקידו על סכום זה שטרות. בתום שנה לא פינו את המושכר וחלפו 3 שנים כשהמשיב קיבל את השטרות מהנפקד ותבע את המערערים על פיהם. הם ביקשו רשות להתגונן בנמוקים אלה: סכום השטרות הינו קנס על הפרת חוזה; קביעת סכום השטרות נועד לעקוף את חוקי הגנת הדייר; מהשתהות הגשת התביעה משתמע ויתור של המשיב על זכותו לפי השטרות. ביהמ"ש המחוזי לא נתן רשות להתגונן בנימוקים אלה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון) :
א. הסכום של 6000 ל"י אינו קנס, היות שממצא של קנס, להבדיל מממצא של פיצויים קבועים מראש, יכול להימצא רק במקרה של הפרת חוזה ובעניננו לא הופר כל חוזה. המערערים ניצלו את זכותם החוזית, שהפכה לסטטוטורית להשאר במושכר ועליהם לשלם את המחיר שנקבע בחוזה.
ב. אין כאן עקיפת חוקי הגנת הדייר, שכן המשיב מודה בזכותם של המערערים להשאר במושכר ואינו מתכוון לנשלם מחזקתם אלא לקבל את דמי המפתח המגיעים לו.
ג. אין גם להסיק ויתור מעובדת השיהוי בהגשת התביעה. בתוך תקופת ההתישנות זכותו של המשיב להגיש את התביעה בכל מועד שייראה לו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. 25.1.67)
ע.א. 547/66 - כהן מתתיהו ואח' נגד אריה זאב מלמסקי ואח'
*תמורה, הבטחת תמורה וכשלון תמורה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 3877/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים והמשיב הראשון שכרו יחד חנות לנהל בה עסק במשותף. זמן קצר לאחר שקיבלו את החזקה בחנות נפל ריב בין הצדדים והוסכם כי המשיב יחזיר למערערים את השקעתם בסך 70 אלף ל"י והמשיב ימשיך להחזיק בחנות, משלא עמד בהתחייבותו תבעו המערערים את המשיב לדין וביהמ"ש מינה בורר שקבע כממצא עובדתי שהשותפות פורקה ע"י הסכם בין הצדדים שלפיו קיבל על עצמו המשיב את כל זכויותיה של השותפות לרבות הזכויות על המושכר והתחייב להחזיר את סכום ההשקעה של המערערים. על יסוד ממצא זה פסק הבורר כי על המשיב לשלם לתובעים את השקעתם. פסקו של הבורר לא קויים והמשיבים מומשו בטוחה על סך 20 אלף ל"י נגד המשיב. יתר החוב לא סולק עד היום. בינתיים פשט המשיב את הרגל והמערערים טענו כי מכיון שמלוא השקעתם לא הוחזרה להם בטל ההסכם בינם לבין המשיב והרי הם נשארים שוכרי החנות ואין דינם כדין שאר בעלי החובות. הנאמן בפשיטת הרגל לא קיבל טענתם וגם ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם, על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המערערים לא הצליחו להוכיח שויתורם על זכויותיהם במושכר הותנה בתשלום קודם של התמורה. הלכה היא שמידת התמורה הנחוצה לקיומו של חיוב - אם היא נחוצה - באה על סיפוקה לא רק כשהתמורה היא בעין אלא גם כשהיא מובטחת בהבטחה. ההסכם לא היה איפוא נגוע בהיעדר תמורה ואין זכר בפסקו של הבורר שהעברת הזכויות לא תתפוס אלא משהתמורה המבוטאת בהבטחה תוצא מן הכח אל הפועל.
ב. יש לדחות גם את טענת המערערים כי משנכשלה התמורה זכאים הם להתעלם מן ההסכם ולחזור אצל זכויותיהם לפני כריתתו. גם אם נתעלם מן העובדה שהמערערים מימשו בטוחה וקיבלו חלק מן התמורה ונניח כי התמורה נכשלה באופן טוטלי גם אז דין הטענה להידחות. כשלון התמורה אינו אלא הפרת החוזה ע"י אחד הצדדים לו ובמקרה הרגיל רשאי הצד המקיים לבטל את החוזה בהסתמכו על עילת כשלון התמורה אולם ביטולו של החוזה אינו אוטומטי. הוא דורש את הפעלת ברירתו של הצד המקיים. קיימת דעה כי הצד המקיים צריך להודיע לצד השני על רצונו לראות ההסכם כמבוטל, אבל על כל פנים ברור הוא שביטול החוזה לא יתרחש אם יביע הצד המקיים את רצונו להמשיך ולבצע את 4 ההסכם. בעניננו יש לראות במאמצם הבלתי נלאה של המערערים לקבל את התשלום המובטח, לרבות מימוש הבטוחה שהיתה בידם, כראיה על חפצם להתעלם מן ההפרה ולדרוש ביצועו של החוזה.
ג. נראה כי יש ממש גם בטענה שמשהסכימו המערערים להסכם הבוררות מחייבם פסק הבוררות ולא ההסכם שנחתם קודם לכן. החיוב העולה מן הפסק אינו חוזי וממילא אין הדוקטרינה בדבר ברירתו של הצד המקיים חלה עליו, והאחרון אינו זכאי לבטל החיוב ולחזור אצל המצב ששרר לפני מתן פסק הבוררות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 23.1.67)
ע.פ. 467/66 - אשר לנקרי נגד היועץ המשפטי
*דחף לאו בר כבוש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.פ. 479/66 - הערעור נדחה)
.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. הלכה פסוקה היא ואין חולק עליה עוד, כי אין דחף לאו בר כבוש פוטר את הנאשם מהרשעה ועונש, אלא אם כן מקורו של הדחף הוא במחלת נפש. במקרה דנא לא היה המערער בשעת מעשה העבירה חולה במחלת נפש, והרשעתו היא איפוא בדין אף אם נניח כי הדחף לו היה נתון היה לאו בר כבוש.
ב. באשר למידת העונש של שנתיים מאסר - המערער הורשע בתקיפת שופט בלשכתו וחבלה בגופו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והשחתת רכוש בזדון. למערער 10 הרשעות קודמות, והובאו בחשבון עוד שלושה תיקים. נוכח כל אלה אין להמתיק את דינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד מינצר למערער, עו"ד גב' אוסטרובסקי כהן למשיב. 15.1.67).
ע.פ. 394/66 - אליהו בן דוד עמית נגד היועץ המשפטי
*מתן אימון בדברי עד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.פ. 814/65 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המערער הורשע בהוצאת כסף בטענות שוא בכך שקיבל מדי המתלונן 80 ל"י בטענה ששיק שנתן לו המתלונן אבד לו ולמעשה לאחר שקיבל את הכסף הציג את השיק לגביה. המתלונן הסתייע במסמך מסוים החתום ע"י המערער שבסופו מופיעות המלים "מאחר והשיק אבד לי". המערער הכחיש את התלונה ואף טען כי 4 המלים הנ"ל באותו מסמך הוספו ע"י המתלונן לאחר החתימה עליו. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של המתלונן כי המערער אמר לו שהשיק אבד אך לא הכריע בשאלה אם המתלונן הוסיף במסמך את המלים הנ"ל לאחר שכבר היה חתום, על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. ההרשעה היתה מבוססת על עדות היחידה של המתלונן, המערער הכחיש את האישום אך גירסתו נדחתה ע"י ביהמ"ש. אולם דחיית גירסתו עדיין אינה אומרת כי גירסת המתלונן היא אמת. התעורר ספק חמור שמא זייף המתלונן את המסמך הנ"ל בהוסיפו את המלים "מאחר והשיק אבד לי" והשופט לא קבע אם אמנם זויף המסמך או לא. כך שיתכן כי עדותו של המתלונן בנקודה זו של אמיתיות המסמך הינה עדות שקר, גם לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי. בכך קיימת סתירה פנימית של פסה"ד הקובע שהמתלונן העיד אמת לאמיתה.
ב. בתביעה אזרחית שהוגשה נגד המתלונן הוגש תצהיר מטעם המתלונן שאינו מזכיר כי המערער אמר לו שהשיק אבד לו. קשה להעלות על הדעת שהמתלונן היה משמיט עובדה זו אילו אמנם נאמר לו ע"י המערער כי השיק אבד.
ג. כשספיקות אלה מצטרפים זה לזה דורשת הזהירות שלא להרשיע את המערער על יסוד עדותו היחידה של המתלונן. יתכן שנכונה הגירסה שהעלה המתלונן בתצהירו במשפט האזרחי כי נערך חשבון סופי בין הצדדים שכתוצאה ממנו היה על המערער להחזיר את השיק הנדון והוא לא עשה כן. אך בכך בלבד - ללא תוספת ההצהרה שהשיק אבד - לא היה יסוד לאישום פלילי.
השופט קיסטר: מסכים
מ"מ הנשיא זילברג:
מתן אימון בדברי עד הוא דבר המסור כולו ללבו של השופט הדן בענין, ואם הוא האמין למתלונן בעדותו על אף הספק שקינן בלבו (של השופט) לגבי ארבע המלים הנ"ל שבמסמך, אין לביהמ"ש שלערעור להפוך על פיה את המסקנה שהגיע אליה ביהמ"ש דלמטה. המכריע הוא האימון שנתן השופט בדברי המתלונן בשעת העידו לפניו ואין לסתור את מסקנתו גם לנוכח הדברים האמורים בתצהירו של המתלונן במשפט האזרחי. גם נוסח המסמך הנ"ל, בלי תוספת 4 המלים, תומך יותר בגירסת המתלונן מאשר בגירסת המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד גולוד למערער. עו"ד בלטמן למשיב. 11.1.67).
ע.א. 551/66 - שמעון בן ארצי הכהן נגד רפאל אילון ודוד מקלאי
*תשלום דמי תיווך.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 2468/65 - הערעורים נדחו)
העובדות:
המשיב חקלאי בהיותו נאמן בפשיטת רגל (להלן "הנאמן") עשה חוזה עם המשיב אילן למכירת נכס השותפות לאילן. בחוזה התחייב אילן בפיצויים בסך 75 אלף ל"י אם לא יעמוד בהתחייבויותיו. אילן נפצע, לא יכול לעמוד בהתחייבויותיו ועמד בפני סכנה של הפסד 75 אלף ל"י שנקבעו כפיצויים.
המערער הינו מתווך שאילן הכירו והשיג באמצעותו קונה אחר לנכס ובכך שוחרר מהתחייבויותיו וקיבל בחזרה את דמי הקדימה ששילם לנאמן. המערער תבע מאילן דמי תיווך על כל סכום ערך המכירה (360 אלף ל"י) ואותו סכום תבע גם מהנאמן. במשפט הוברר כי הנאמן התנה מראש עם המערער שלא ישלם דמי תיווך ובאשר לאילן, הוא אמנם לא התנה כמה ישלם דמי תיווך אך גם לא התנה שלא ישלם. הוא רק אמר למתווך כי הוא אינו המוכר של הנכס אלא יש לו זכויות מסויימות בנכס.
ביהמ"ש המחוזי שחרר את הנאמן מתשלום דמי תיווך כלשהם ואילו את אילן חייב בדמי תיווך מסכום של 75 אלף ל"י. על קביעה זו מערערים המתווך ואילן.
החלטה (השופט זוסמן):
א. משהתנה הנאמן מראש שאינו משלם דמי תיווך והמערער המשיך לפעול על בסיס זה אין הוא יכול לבוא על הנאמן בכל תביעה.
ב. אילן ידע שהמערער דרכו לשרת בשכר והמערער אף אמר לו שיצטרך לשלם דמי תיווך. אילן לא מחה על כך ולא התנה שלא ישלם דמי תיווך אף כי לא קבע שישלם וכמה ישלם. לפיכך עליו לשלם למערער שכר ראוי.
ג. באשר לסכום שממנו ישלם את דמי התיווך - אילן אמר למערער מראש שלא הוא המוכר אלא שיש לו בנכס זכויות מסוימות. זכויות אלה מסתכמות בסכום של 75 אלף ל"י שיכול היה להתחייב בתשלום כפיצויים. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו דמי תיווך מסכום זה ולא מכל סכום המכירה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. עו"ד ארליך למערער, עו"ד מרגלית למשיב הראשון, עו"ד מרגוליס למשיב השני. 29.1.67) ע.א. 585/66 - אבנר עקביה נגד זאב פליישצ'יק
*זכות גישה במושכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 614/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
במשפט קודם בין בעלי הדין נקבע כי הסכם שותפות שביניהם אינו הסכם שותפות אלא הסכם שכירות והמערער הינו דייר בשליש של מוסך השייך למשיב. באותו משפט קבע בימ"ש השלום את חלוקת שטח המוסך ובין היתר ציין כי הגישה אל חלקו של המערער יהיה "מצד ימין או שמאל אם
ייפתח שער במקום". המשיב השאיר למערער את הכניסה הימנית ולא פתח שער מצד שמאל. בינתיים הסיג המערער את גבולו של המשיב וזה ביקש למתוח גדר בין חלקו לבין חלקו של המערער ולפתוח שער שמאלי עבור המערער במקום השער הימני. המערער הפריע את העבודה והמשיב פנה לבית המשפט בבקשת צו מניעה נגד המערער לבל יפריע לו ומבוקשו ניתן לו. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אמירתו של ביהמ"ש במשפט הראשון בדבר פתיחת דרך אלטרנטיבית למערער מצד שמאל אינה אמירה אגב אורחה אלא מהווה מעשה בית דין המחייב את הצדדים. לאחר שביהמ"ש מצא שהיחסים בין הצדדים אינם יחסי שותפות אלא יחסי שכירות היה צריך לקבוע את זכות הגישה אליו שהיא טפלה לשכירות והולכת בד בבד עמה.
בדבר זכות הגישה עבר ההסכם בשתיקה ולפי חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני סעיף 64 (3) מותר היה לבית המשפט להשלים את ההסכם שנעשה בין הצדדים. נמצא כי ענין הגישה אל המושכר היה טעון הכרעה במשפט הראשון ועל כן מחייבת ההכרעה את בעלי הדין לכל ענין ושוב אין הם בני חורין לחלוק עליה.
ב. במשפט הקודם ניתנה למשיב זכות לתת למערער דרך גישה אלטרנטיבית ורשאי הוא לממש זכות זו. העובדה שהשימוש בדרך האלטרנטיבית תגרע מנוחיותו והנאתו של המערער אינה מעלה ואינה מורידה כל זמן שאין בידו להוכיח זכות עדיפה על זכותו של המשיב.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 30.1.67)
בג"צ 415/66 - מוחמד עבדול לטיף נגד מנהל בית סהר שטה
*סיפוק צרכים דתיים לאסירים.
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העובדות:
העותר קבל בשמו ובשם כמה אסירים מוסלמים אחרים שבבית סהר שטה, כי לא ניתן להם לקיים את צום הרמאדאן - בתנאים נאותים בהתאם לדת המוסלמית. כפי שניתן להם בעבר. הם טוענים שלא נותנים להם פרימוס לבשל בישול עצמי את האוכל החם בלילה כדי שלא יוכן ע"י לא מאמינים, שלא נותנים להם רדיו בתאם לשמוע מקול ישראל קריאת פרקים מן הקוראן ולא מספקים להם ספרי קוראן. לטענתם נהנו אסירי רמלה מכל אותן הקלות ואף הם נהנו מכך בשנים שעברו. מטעם המשיב הובהר כי פרימוס אי אפשר לספק מטעמי בטחון, כי מוגש לאסירים אוכל חם, כי הוצב רדיו במקום שבו יוכלו להאזין לו וכי מספקים ספרי קוראן.
החלטה (השופט ברנזון):
א. דבר שכרוך בו בטחון בית הסהר לא יוכל ביהמ"ש להתערב ולחייב את שרות בתי הסהר לנהוג אחרת מכפי שהם רואים לנכון לנהוג.
ב. באשר לענינים אחרים, בישול ע"י מאמינים וכו' הרי במסגרת התנאים הקיימים בבית הסהר ובלי לפגוע בענין בטחוני או חיוני אחר יש לעשות כל הדרוש כדי שהאסירים המוסלמים יוכלו לקיים את מצוות דתם כהלכה.
השופט ויתקון:
במידה ותנאי בית הסהר אינם מתיישבים עם שמירה קפדנית על מצוותיה של דת - שיקולי הבטחון עדיפים. אם שלטונות בתי הסהר ראו להקל אי פעם בזמן אחר ובמקום אחר עדיין אין להסיק שהם מחוייבים להקל בכל תנאי הזמן והמקום.
השופט כהן:
מזכויות היסוד של כל אזרח שלא יופלה לרעה בקיום מצוות דתו מכל אזרח אחר, תהא דתו אשר תהא.
אם כי אחדות מן הדרישות של העותר נראות סבירות (כגון בישול אוכל ע"י מאמינים, זמני תפילה), אין לדרוש משלטונות בתי הסהר כי לענינים אלה יספקו דרישותיהם של האסירים הדתיים כפי שהאסירים עצמם רואים לקבוע. לענין הידור מצוה לא יהיה לדבר סוף, שהוא מן הענינים שאין להם שעור.
ייטיבו לעשות שלטונות בתי הסהר אם יצטיידו לענינים אלה בחוות דעה מאת חכם הדת המוסלמית ויביאו ההנחיות לידיעה מוקדמת של האסירים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. העותר בעצמו, עו"ד גב' אלבק למשיב 18.1.67)
ע.א. 342/66 - מאיר שמחי נגד פקיד השומה פתח תקוה
*מתן אימון בעד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.מ.ה 1389/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער התקשר בחוזה עם אחד מזרמי לקניית נכס והותנו פיצויים של 15 אלף ל"י למפר ההסכם. מזרחי ביקש לחזור בו מההסכם כתוצאה מהתנגדות עו"ד גנור, בתור יורש של בעלת הקרקע (אם כי למזרחי היה יפוי כח) ולאחר מו"מ סוכם כי מזרחי מחזיר 25 אלף ל"י שקיבל על החשבון ומשלם 15 אלף ל"י פיצויים. (בסכום של 25 אלף ל"י שהוחזר היה שיק של עו"ד גנור). נחתם מסמך שלפיו ישולמו הפיצויים בסך 15 אלף ל"י ולצדדים לא יהיו טענות אחד כנגד השני. לאחר מכן הלך מזרחי ומסר לפקיד השומה כי למעשה שלם פיצויים לא 15 אלף ל"י אלא 27,500 ל"י. המערער הכחיש זאת ופקיד השומה האמין למזרחי. משהגיע הענין לביהמ"ש המחוזי התקשה השופט בשאלה למי להאמין, למזרחי או למערער, לבסוף החליט להאמין למזרחי שכן השיק שנמסר למערער על חלק מדמי הקדימה שהוחזר לו היה חתום ע"י עו"ד גנור ומכיון שמזרחי סיפר שעו"ד גנור התנגד למכירה הרי יש בעובדות אלה ללמד שעדותו היא עדות אמת. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. על פי סעיף 155 לפקודת מס הכנסה, היה על המערער להוכיח שהשומה היא מופרזת. עדותו של מזרחי - שבא לסתור את עדות המערער - לא היתה עקבית בכל, ואין לתמוה שהשופט היסס לקבלה. אולם אין לומר שהעובדה שניתן שיק של עו"ד גנור תומכת ב- גירסת מזרחי.
עדי שני הצדדים העידו שעו"ד גנור היה מעורב בפרשה ואין חולק כי לבסוף קנה גנור את המגרש כדי למנוע "נישול היורשים" מה רבותה יש בכך שלידי מזרחי הגיע שיק של עו"ד גנור בו השתמש להחזרת חלק מדמי הקדימה? אין איפוא לתמוך את מהימנות גירסת מזרחי בעובדה זו.
ב. אין ממש בטענת המערער, שנוכח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמני מנוע המשיב מלסתור את המסמך שנערך בין הצדדים שלפיו ישולמו 15 אלף ל"י פיצויים. מסמך זה לא נערך בין המשיב לבין המערער והמשיב לא היה צד לעיסקה ולא חתם על המסמך, ומלבד זאת, המערער לא התנגד לראיות המשיב וגם מטעם זה נעשו קבילות.
הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיתן פס"ד חדש, לאחר שמיעת בעלי הדין, בלא שיביא את השיק הנ"ל בחשבון כעובדה התומכת בעדותו של מזרחי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 22.1.67).
בר"ע 130/66 - אהרן הולנדר נגד אפרים רייזל בע"מ ואח'
*מינוי בורר בפרוטקול ישיבה בין הצדדים נאמר כי לבקשת המבקש הוחלט כי אחד מר וייד יקבע את המחירים. המבקש טען כי בכך נמסר הענין לבוררותו של מר וייד אך טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשתו לרשות ערעור נדחתה ע"י השופט זוסמן שקבע כי בפרוטקול לא נאמר שמר וייד יישב סכסוך אם יתגלע כזה וברור שמתפקידו לא היה להכריע בסכסוך אלא למנוע סכסוך ע"י הערכה מראש של המחיר הראוי. לא נקבע איפוא שמר וייד ישמש כבורר. (12.1.67).
ע.א. 120/66 - סעד המארה עבר אלעני נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים
*סירוב לדחות ניהול משפט ב"כ המערער קבל על שביהמ"ש דחה בקשתו לדחית המשפט כדי שיוכל להביא עד מומחה מטעמו, ד"ר מולוסטר, למתן חוות דעת מומחית אם מסמך מסוים הוא אמיתי או לא. טענתו שביהמ"ש שגה בכך נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) שציין כי בישיבה קודמת ביקש ב"כ המערער דחייה כדי להביא עד מומחה אחר. והבטיח כי אם אותו עד לא יופיע הרי יוותר עליו ויסיים את עדיו. אותו עד סירב להופיע ויעץ לפנות לד"ר מולוסטר אך לא היה סיפק בידי המערער להמציא לד"ר מולוסטר העתק המסמך ולכן לא הופיע לישיבה בה נתבקשה הדחיה. על יסוד הבטחתו הקודמת של ב"כ המערער שלא יבקש דחיה נוספת רשאי היה השופט שלא לדחות את המשפט. מה גם שמומחית אחרת מטעם המערער חיזקה את עדות מומחה מטעם המשיב כי המסמך אינו מסמך אמיתי.
=בג"צ 314/66 - משה פרלמוטר נגד אהרן משה מויאל עו"ד ויו"ר משרד ההוצאה לפועל ת"א
*הצהרה בבג"צ שאינה אמת לבקשת העותר הוצא צע"ת נגד המשיבים שלא יוציאו לפועל פס"ד פינוי נגדו שניתן לפני כעשר שנים. הצע"ת בוטל לאחר שהוברר כי אחת מטענותיו של העותר שעליהן הצהיר לא היתה אמת וכן שהעלימו מהבג"צ את העובדה שבאותו ענין הוגשה כחדשיים לפני כן תביעה גם לבימ"ש השלום לביטול פסק הדין לסילוק יד. (2.1.67).
ע.א. 507/66 - עירית ת"א נגד רומן ושות' בע"מ
*מס עסקים התעוררה שאלה אם עיסוקה של המשיבה נכנס לגדר הפריט של יצואן של סחורה לצורך מס עסקים או לגדר של סוכנות לתעשיה ולמסחר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה ואילו ביהמ"ש העליון (מפי השופט מני) החזיר על כנו את החלטת ביה"ד למס עסקים. על יסוד הראיות שהובאו בפני ביה"ד, כולל מודעה שפירסמה המשיבה כי היא "יצואן" מאושר, תעודה ממשלתית שקיבלה המשיבה כ"יצואן כללי", ומענק ממשלתי שקיבלה כיצואן. יש לראות את המשיבה כיצואן.
=ד.נ. 1/67 - תיים טווילי לוי נגד מדינת ישראל
*סיוע לעדות פרוצה המבקש הורשע, בין היתר, בשלוש עבירות סרסרות במעשי זנות של שלוש פרוצות (תקציר סביר חוברת 17 עמ' 244). כעדות מסייע, לכל אחת מן הפרוצות ראה ביהמ"ש את עדות חברתה על מעשה דומה וכן את העובדה שהמערער היה מרשה בקביעות את השימוש בחדר לצרכי זנות.
בדחותו את הבקשה לדיון נוסף ציין הנשיא אגרנט באשר לשאלה אם יכולה עדות אחת על מעשה דומה לסייע לעדות חברתה - כי די בנימוק השני של מתן רשות לשמוש בחדר כדי להוות סיוע, ואין צורך להכנס, במסגרת דיון נוסף, לעבי הקורה של הנימוק הראשון. (24.1.67).
בג"צ 425/66 - מוחמד חסין בסתוני נגד הקארי של ביה"ד השרעי בעכו
*פירוש החלטה החלטה קודמת של הבג"צ נגד ביה"ד לערעורים פורשה ע"י הקאדי של ביה"ד בעכו בצורה שלא הניחה את דעתו של העותר והוא פנה על כן לבג"צ. בלי להכנס לפירושה הנכון של החלטת הבג"צ הקודמת נדחתה העתירה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע (מפי השופט זוסמן) כי על החלטתו החדשה של הקאדי ניתן לערער בפני ביה"ד השרעי לערעורים ואין לפנות לשם כך לבג"צ.
=ע.פ. 452/66 - חמד חאלד סואער נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש לאחר שפרץ ריב בין המערער לבין אשתו עזבה האשה את הבית והלכה לבית אביה. המערער הלך אחריה ולאחר דין ודברים נטל גרזן והלם בראש אשתו ואביה וגרם להם חבלות חמורות ואך בנס ניצלו ממות. הוא נדון לחמש שנות מאסר מזה שנתיים על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע (מפי השופט זוסמן) כי לנוכח הברוטליות של המעשה אין להקל בעונש למרות שבינתיים נעשתה סולחה והמערער שילם סכום כסף לאבי אשתו.
=ע.פ. 479/66 - אריה קליין נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש המערער נדון ל-12 חדשי מאסר, מזה תשעה חדשים על תנאי, בגין תקיפת אדם תוך מו"מ מסחרי. המערער הינו צעיר כבן 37 והמתלונן איש זקן. ערעורו על חומרת העונש נדחה על אף עברו הנקי של המערער באשר התנהגותו שעה שהתקיף אדם זקן תוך כדי התרגזות מעידה על רוח של הפקרות (10.1.67).
בג"צ 14/67 - רפאל הלפרין נגד מפקד הנפה הדרומית של המשטרה
*שכירת שוטרים בשכר העותר התכוון לערוך תחרות של האבקות חפשית בסגנון "תפוס לפי יכולתך" באיצ- טדיון העירוני לכדורסל בתל אביב ורשיונו הותנה בכך שיהיו סדרנים במספר מספיק כדי להבטיח את הסדר. גם הנהלת האיצטדיון התנתה את ההופעה בנוכחות מספר מספיק של שוטרים כפי ראות עיני המשטרה. העותר פנה למשטרה וביקש שמירה משטרתית למופע והביע נכונותו לשלם את ההוצאות. מפקד הנפה סירב להציב שוטרים במקום ועל כך הפניה לבג"צ. בבטלו את הצע"ת שהוצא ציין ביהמ"ש (מפי השופט לנדוי) כי ענין הצבת שוטרים בשכר נתונה לשיקול דעתו של מפקד משטרת המחוז, והוא רשאי להשיב לעותר שאין הוא מוכן להעסיק את שוטריו למטרה כזאת שיש בה חשש של הפרת הסדר ושעל האמרגן להמנע מקיום מופע, שיש בו כדי ללבות את יצר האלימות של הקהל. (24.1.67)
ע.א. 523/66 - מאיר ברהמלי נגד אבנר טייב
*קביעת אבהות המערער טוען נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי שהוא אביו של המשיב בן השלושה. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי גירסת האשה, אם הילד, נסתייעה בראיות אחרות וביהמ"ש היה רשאי לקבוע כי אבהות המערער הוכחה, גם החיוב של 75 ל"י לחודש דמי מזונות למשיב אינו נראה מוגזם כלל ועיקר. (18.1.67)
ע.א. 616/66 - עמיר אהרן נגד מנשה צברי ו"דן" אגודה שיתופית לתחבורה
*פיצוי על כאב וסבל
המערער נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גופני קבוע ותמידי. נקבעו לו אחוז נכות ופיצויים שבהם לא התערב ביהמ"ש העליון. לעומת זאת החליט ביהמ"ש (מפי השופט זוסמן) כי בהתחשב בתקופה הארוכה שבה יסבול התובע מתוצאות התאונה יש לקבוע סכום נוסף של 7000 לירות בעד כאב וסבל. (19.1.67)