ע.א. 226/66 - יעקב בלומנקרנץ נגד יוסף רנד ואח'
*ויתור מכללא של מסב שיק על הצורך בהעדה ובהודעת חילול
* ציון סיבת פטור העדה והודעת חילול בכתב תביעה
* תמורה בת ערך לשיק
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1110/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב 1 (להלן - התובע) תבע מאת המערער ומאת המשיב מס' 2 תשלום סך -.17,500 ל"י עפ"י 4 שיקים. המערער חתום על גב השיקים כמסב והתגונן כנגד התביעה בשתים: 1. השיקים לא הועדו ולא ניתנה עליהם הודעת חילול. 2. לא קיבל עבורם תמורה שכן הוא רק היה מתווך (בשכר) שקיבל את כספו של התובע עבור המשיב מס' 2.
החלטה (השופט כהן):
א. הונח שהמערער ויתר מכללא על הצורך בהעדה רשמית ועל מתן הודעת חילול בצנורות הבנקאיים הרגילים. (הוא אמר לכתחילה לתובע שלא יציג את השיקים לפרעון אלא יפנה אליו ישירות והוא יפרע אותם).
ב. די לו לתובע שציין בכתב התביעה על דרך הסתם שאין הוא חייב במשלוח הודעות פרוטסט והודעות חילול, אף על פי שלא ציין שהסיבה היא ויתור מכללא ע"י הנתבע (המערער).
הויתור היא אחת העילות הפוטרות מן החובה ליתן הודעת חילול, ומשטען התובע קיום פטור על דרך הסתם - יכול היה המערער לדרוש פרטים נוספים.
ג. תמורה בת ערך לשיק היא כל תמורה המספקת להעמיד התקשרות פשוטה, והתקשרות פשוטה יכול ותעמוד תמורת הלואה הניתנת לא למתקשר כי אם למישהו אחר, ולא כל שכן כשהמתקשר זוכה בשכר תיווך.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 19.9.66).
ע.א. 291/66 - אשר כץ נגד יפו-מור בע"מ
*נקיבת שם הנפרע בשיק
* פטור מחובת העדה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1449/65 - נדחה)
העובדות :
המשיבה היא חברה בערבון מוגבל ושמה "יפו-מור בע"מ". המערער מסר לחברה 2 שקים שכתב לפקודת "יפו-מור" והחסיר את התוספת "בע"מ". הוא חוייב בתשלום תמורת השיקים ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט זוסמן):
א. סעיף 6 (א) לפקודת השטרות אינו דורש אלא נקיבת הנפרע בבהירות סבירה אם בשמו ואם בדרך אחרת. אין צורך בדיוק גמור והחסרת התוספת "בע"מ" אינה פוגמת בשיק.
ב. סעיף 60 לפקודת החברות המחייב חברה להשתמש בשמה המלא כולל התוספת "בע"מ", אינה ענין לכאן, כאשר המערער הוא שמשך את השיקים ולא החברה.
ג. השיקים לא כובדו כי הבנק סגר את החשבון של המערער שמשך שיקים ללא כיסוי, והבנק הודיע למערער על סגירת חשבונו. לפיכך היה אוחז השיקים פטור מחובת ההעדה.
ד. הוכחת הטענה של חוסר תמורה היתה מוטלת על המערער ומשלא נתן השופט אימון בעדותו נהג כדין בדחותו את הטענה.
ה. שיעור ההוצאות הנפסק ע"י ביהמ"ש נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין. "לא מצינו עילה להתערב בשעור ההוצאות".
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. 21.9.66).
ע.א. 310/66 - ישראל נוני נגד אריה רוכברגר
*השלמת שיק תוך זמן סביר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"א 681/65 הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער חתם ומסר למשיב שיק שבשעת חתימתו חסרו בו כל הפרטים המהותיים מלבד שם הבנק. המשיב השלים את השיק. בימ"ש השלום קבע, כטענת המערער, כי השיק לא הושלם "תוך זמן סביר" כדרישת סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות וכן שלא הושלם "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה". ביהמ"ש המחוזיברוב דעות קבע שהשיק הושלם לפי ההרשאה שניתנה וכן כי הזמן של 4 חדשים שארך עד השלמת השטר הינו זמן סביר, והפך את החלטת בימ"ש השלום. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. יש ובית משפט לערעורים רשאי ומסוגל להסיק מסקנה עובדתית מובהקת מן "הנסיבות" שהוכחו, ואשר מהן הסיק בית המשפט שקדם לו מסקנה עובדתית, שונה.
ב. אפילו צדק ביהמ"ש שהמשיב השלים את השיק לפי הרשאת המערער, עדיין הדין עם המערער לענין סבירות הזמן אשר חלף ועבר מאז מסירת השיק לידי המשיב והשלמתו על ידיו. גם אם נכון שהמשיב המתין בהשלמת השיק לפנים משורת הדין, הרי הזמן הרב שהמתין חרג מגדר הסבירות.
תכליתו של שיק היא לשמש אמצעי תשלום בלבד, ואין דרכו להשאר זמן רב במחזור. לפיכך מסיק גם השופט זוסמן בספרו דיני שטרות שאם לא הושלם שיק "כעבור ימים אחדים, לא יושלם תוך זמן סביר".
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן, 14.9.66).
ע.פ. 108/66 - "דן" אגודה שיתופית לתחבורה צבורית בע"מ ואח' נגד היוהמ"ש לממשלה
*חוסר כיסוי לשיק שאינו נושא תאריך מהוה עבירה פלילית
* ידיעה לכאורה של מנהלים החותמים על שיקים על מצב החשבון בבנק
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"פ 560/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
ארבעת המערערים, (האגודה "דן" ושלושת מנהליה) הואשמו בבימ"ש השלום בשתי עבירות על סעיף 14 לחוק לתיקון דיני עונשין (עברות מרמה, סחיטה ועושק) תשכ"ג-1953 (להלן החוק הפלילי), האומר: "המושך שיק בידיעה שבמועד הנקוב בו כמועד משיכתו אין חובה, על הבנקאי לפרעו, דינו - מאסר שנה".
המערערים משכו לפקודת אגף המכס והבלו 2 שיקים על סך 45 אלף ל"י כל אחד שחוללו מפאת חוסר כיסוי.
שופט השלום קבע שבאין תאריך המשיכה נקוב בשיקים לא עלה בידי התביעה הכללית להוכיח את העבירה וזיכה את המערערים בלא שיידרשו להביא ראיותיהם. היוהמ"ש ערער לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור ברוב דעות ועל החלטתו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.
טענת התביעה היתה: לפי סעיף 73 א' לפקידת השטרות שנכנס לתוקף ביום 1.6.61 רואים כל שיק כאילו תאריך יום הוצאתו בפועל נקוב בו כתאריך השיק "לכל דבר וענין" היינו לרבות החוק הפלילי, אילו טענת המערערים היתה כי "לכל דבר וענין" פירושו "לכל דבר וענין אזרחי".
לאחר שמיעת הערעור החליט ביהמ"ש העליון לעיין בדברי הכנסת בדיון שקדם לתיקון פקודת השטרות (הוספת סעיף 73 א' הנ"ל).
בדברי הכנסת נאמר במפורש מפי מ"מ שר המשפטים כי התקון בפקודת השטרות נוגע רק להליך אזרחי הנותן רשות לאוחז בשיק להגישו לפרעון אף לפני התאריך הנקוב בו, ואילו בהליך פלילי ישארו צמודים לסעיף 14 בחיק הפלילי שהעבירה הפלילית מתחילה רק מהמועד הרשום בשיק.
היוצא מדברי מ"מ השר כי לא נתכוונה הממשלה בתיקון פקודת השטרות לשנות את החוק הפלילי ומכיוון ששיק שלא נשא תאריך ולא היה לו כיסוי לא היווה עבירה לפני התיקון, הרי לא יהווה עבירהגם לאחר התיקון.
התעוררה שאלה אם בפרוש החוק רשאי ביהמ"ש לשאוב השראתו מהדברים האמורים בכנסת ומפאת חשיבות השאלה הורחב הרכב ביהמ"ש ונשמע הערעור שנית.
החלטה (השופט זוסמן):
א. בסעיף 73 א' אמר המחוקק כי שיק הנושא תאריך מאוחר "יהא בר פרעון עם הוצאתו" והכוונה היא שיהיה "בר פרעון עם דרישה".
ב. הפיקציה שנקבעה בסעיף 73 א' לאמר "יראו את תאריך יום ההוצאה, לכל דבר וענין, כתאריך השיק", מחייבת לקרוא כל שיק כאילו נרשם בו תאריך הוצאתו והוא הופך לתאריך משיכתו, לצורך סעיף 14 לחוק הפלילי המתנה את ההרשעה במועד משיכת השיק.
ג. היוצא מכך כי בשני השיקים ללא תאריך שהוצאו ע"י המערערים נרשם כאילו תאריך הוצאתם, הוא תאריך משיכתם, ומכיוון שחוללו בהיעדר כסוי הרי נעברה העבירה לפי החוק הפלילי.
ד. רק מקום שחוק משתמע לכאן ולכאן רשאי ביהמ"ש לפנות לדברי הכנסת ולפתור את ספקותיו, אך הסעיף 73 א' האומר "לכל דבר וענין" אינו משאיר כל מקום לספק בדבר משמעותו ואין לפנות למקורות פרשנות חיצוניים. דברי מ"מ שר המשפטים בכנסת אינם יכולים לשנות את המשמעות העולה מתוך הסעיף עצמו. שאם תגלה "כוונת" המחוקק מחוץ לדבר חקיקה עצמו, לא יהא דין מה שהועלה על ספר החוקים אלא מה שדובר בכנסת וכזאת לא יתכן.
ה. לא זו אף זו, שיק לענין סעיף 14 הוא שיק כמשמעותו בפקודת השטרות. ההרמוניה התחיקתית מחייבת ששני החיקוקים יעלו בקנה אחד. סעיף 14 הוחק כדי להגדיל ערכו של שיק, ומשבא לאחר מכן המחוקק ושינה הלכות שיקים בסעיף 73 א' מה טעם ששיק זה יהא יוצא דופן ? הרעיון המונח בסעיף 14 הוא שהסנקציה הפלילית תפעל בסימוכין להלכות השיקים. היא נלווית אל החקוק האזרחי והולכת אחריו.
ו. מנהלי החברה המערערים שחתמו על השיקים טענו במשטרה שחתמו בלי ידיעה מה מצב התשלום, וכי הניחו שהגזברות ביררה את שאלות הכיסוי ועל כן אין להאשימם כמסיעים לדבר עבירה. אין ספק שאין להרשיע אדם בתור מסייע אלא אם הוכחה ידיעתו או כוונתו הפלילית אולם שגה בימ"ש השלום כשקבע שלא הובאה אף ראיה לכאורה נגד מערערים אלה. המסקנה לכאורה מזכות חתימתם של המערערים היא שידעו את מצב החשבון. עליהם להשיב על האשמה ולהביא ראיה לסתור את הראיה לכאורה.
השופטים: לנדוי ויתקון, קיסטר - מסכימים.
השופט הלוי:
מסכים שסעיף 14 לחוק הפלילי כפוף לסעיף 73 א'. "הטעם המכריע בעיני הוא כי כל פירוש אחר היה מביא לסתירה של ממש בין החוק האזרחי והפלילי בעניני שיקים", לולא היה סעיף 14 כפוף לסעיף 73 א' היו לכל שיק 2 תאריכים, תאריך "אזרחי" הוא תאריך ההוצאה, ותאריך "פלילי" הוא התאריך הנקוב בו. מאידך מלים כלליות וגורפות כגון ""כל דבר וענין", אינן חד משמעיות לפי טבען אלא ניתנות לצמצום או להרחבה על ידי הפרשן לפי הקשר הדברים וצורך הענין.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון, הלוי, קיסטר. 14.9.66)
ע.א. 172/66 - רוודא אברהם נגד מקבל הנכסים הרשמי
*חובות של תאגיד שנתפצל לשנים - בישראל ובירדן
* מידת אחריות של שומר פקדון
* חתימת מורשה על שיקים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתיק המ' 38/57 הערעור נדחה).
העובדות:
באוקטובר 1944 פתח בעלה של המערערת חשבון בבנק הערבי בע"מ בירושלים ע"ש אשתו, המערערת, והמערערת חתמה על הרשאה לבעלה לחתום על כל המשיכות והשיקים במקומה.
הבעל הפעיל את חשבון המערערת, קבל אשראי מהבנק, קנה ומכר אג"ח של ממשלת המנדט שהופקדו אף הן בבנק, ובאפריל 1944 הגיעה יתרת חוב חשבון המערערת לסך 68 אלף לא"י. הבנק שלח חשבון למערערת על החוב בניכוי שווין של אגרות החוב והמערערת השיבה בחשבון נגדי שלפיו מגיע לה מהבנק כ-62 אלף לא"י. המערערת אף טענה שאינה מכירה במשיכות שנעשו ע"י בעלה.
משרד הבנק נמצא עד סמוך לתום המנדט בבנין אנבוסי ליד שער יפו ומאז שביתת הנשק נמצא הבנין בשטח ההפקר "מחוץ לשטח שהוחל עליו משפט ישראל". לפני תום המנדט הועבר המשרד לתוך חומת העיר העתיקה ב-1.6.48 הועבר המשרד הראשי לרבת עמון וב-7.11.49 נרשם ברבת עמון כחברה ירדנית.
בשנת 1951 הגיש הבנק בירושלים - ירדן תביעה נגד המערערת וזו השיבה כי לא הרשתה לבעלה למשוך מחשבונה. טענותיה נדחו וניתן פס"ד לטובת הבנק. לאחר מכן הגישה המערערת לביהמ"ש בירושלים-ירדן תביעה נגד הבנק להחזרת אגרות החוב שהופקדו בידי הבנק וב-1956 ביקשה להפסיק את הדיון בתובענתה.
הסיבוב השלישי נערך בישראל.
בהתאם לסעיף 20(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח-1948 הפך הבנק לתאגיד ישראלי, ובשנת 1951 הורה ביהמ"ש המחוזי בירושלים על פירוק החברה וכונס הנכסים הרשמי נתמנה מפרק. בפברואר 1955 הגישה המערערת תביעה למפרק לתשלום יתרת חשבונה וכן שווין של אגרות החוב שהפקידה בידי הבנק. המפרק דחה את הוכחת החוב וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לבטל את החלטת הסרוב שלו. מכאן הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. עם קום המדינה עזבה המערערת את המדינה והיתה ל"נפקדת", אך האפוטרופוס לנכסי נפקדים שחרר את תביעתה ובזה ניתנה לה אפשרות להביא דבריה בפני המפרק ובפני בתיהמ"ש ומעמדה לענין התביעה כמעמד כל בעל חוב אחר התובע בישראל.
ב. המפרק לא התגונן מפני תביעת המערערת במעשה-בית-דין שהיה בירדן ובאין טענת מעשה-בית-דין חייב ביהמ"ש לדון לגופו של ענין.
ג. התביעה לתשלום החשבון מופרכת מעיקרה. נימוקה היחידי של המערערת בפני ביהמ"ש היה שהשיקים בהם השתמש בעלה כדי להוציא כסף מהחשבון נחתמו על ידו בלי תוספת הערה שהוא פועל כמורשה של אשתו. טענה זו אינה ענין לכאן. אילו תבע אוחז בשיק את האשה לא היתה חבה לפי המסמך, אולם השיקים לא הוצאו לשום אוחז אלא שימשו לבנק שובר, כמו שובר רגיל שאינו שיק, לאישור קבלת הכסף על ידי הבעל, ומכיון שהבעל היה מורשה להוציא כספים מחשבון האשה, רשאי הבנק לחייב את חשבונה בכספים שהוציא הבעל.
ד. התאגיד המיוצג ע"י המפרק נרשם בשנת 1930 לפי פקודת החברות הארץ-ישראלית ואילו ברבת עמון נרשמה בשנת 1949 חברה זהת שם לפי חוקיה של ממלכת ירדן. עקב הקמת המדינה נתפצל התאגיד המקורי שנרשם בשנת 1930, לשניים, האחד ישראלי מכח סעיף 20 (א) לפקודה הנ"ל ואחד ירדני. השמות של התאגיד הישראלי וזה שנרשם בירדן אמנם זהים, אולם נתלוש עצמנו מן המציאות אם נאמר שהבנק הירדני שהתדיין עם המערערת בירדן הוא אותו בנק המתפרק בישראל.
ה. משנקבע פיצול התאגיד לשנים, מי נושא בחובה להחזיר את אגרות החוב, הגוף הירדני או הגוף הישראלי הנתבע? במקרה דנא אין צורך לפסוק כיצד מתפצלים חובות התאגיד עקב "פיצול אישיותו", המפרק הופטר מן ההתחיבות להחזיר את האגרות בהתאם לדיני הפקדון, הואיל והפקדון יצא משליטתו ומפיקוחו שלא באשמת הבנק אלא כתוצאה מהמלחמה והעברת האגרות לגוף אחר הנמצא בירדן.
לפי סעיף 777 למג'לה הפקדון הוא משמרת בידי הנפקד ובאין פשיעה אין אחריות לנזק. מידת אחריותו של שומר בשכר, כמו בנק, גבוהה אמנם מזו של שומר חינם, אך אף היא אינה מוחלטת, שומר בשכר אחראי לסיבה שאפשר להזהר ממנה אך לא לכח עליון.
ו. על אף המסקנה שהמפרק הופטר מן ההתחייבות על פי דיני הפקדון הכלליים מתיחס ביהמ"ש אגב אורחה לשאלת חלוקת החובות של תאגיד שהתפצל:
(1) לכאורה הואיל ומיקומה של תביעת המערערת בירדן הדעת נותנת שהתאגיד הירדני יירש את החבות והתביעה אינה אכיפה על הגוף הישראלי.
(2) ניירות הערך נמסרו למשמרת במקום המצוי עתה בשטח ירדן ועודם מצויים שם. (3) על פי סעיף 797 למג'לה לא ניתן לתבוע את החזרתו של פקדון אלא במקום הימסרו.
אולם אם לא קוימה התחייבות במקום המיועד, יש וניתן לתבוע ביצועה גם במקום אחר, כמו הכלל הידוע שאם דרש לקוחו של בנק השלום כספו בסניף בו מתנהל החשבון ולא נפרע קמה לו זכות תביעה בכל מקום אחר.
(4) בעניננו אמנם לא דרשה המערערת את הפקדון עד קום המדינה במקום בו מסרה אותו אך משניתן צו פירוק מתמזגים כל עניני הבנק בידי אדם אחד, המפרק, וזכות תביעה של לקוח הבנק מידי המפרק אינה מותנית עוד בדרישה קודמת.
(5) כשנתפצל התאגיד המקורי עקב מאורעות פוליטיים, וכל אחד שולט רק בנכסים שבשטחו, אין זה מתקבל על הדעת שאחד משני התאגידים יהא אחראי לחובות שמיקומם בשטח השני.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ב. כהן. 12.9.66)
ע.א. 195/66 - עזרא יוסף לוי ואח' נגד רידן חמוד מריח ואח'
*עדות בע"פ נגד הודאה בכתב
* יפוי כח הבא להבטיח זכויות צד שלישי
* עיסקה הנגועה באי חוקיות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1339/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבים חתמו על יפוי כח בו מינו כמורשה אחד ענברי, ביחס לחלקת אדמה מסוימת. הכוחות שניתנו לענברי היו רחבים ביותר עד כדי יפוי כח פלילי. יחד עם זאת חתמו המשיבים על הצהרה שלפיה מכרו את החלקה האמורה לאחד אזולאי (המערער השלישי), קבלו ממנו את מלוא התמורה ואין להם כל תביעות ביחס לחלקה. יפוי הכח ניתן לענברי כדי לשמור על האינטרסים של אזולאי בחלקה הנ"ל, אך לא נרשם בו כי הוא בלתי חוזר.
בינתיים מכר אזולאי את החלקה לאחר וזה מכר אותה הלאה למערערים הראשונים. מכירות אלה נעשו ע"י העברת יפוי הכח בלי שהמכר נרשם במשרד ספרי האחוזה.
כאשר ביקשו המערערים הראשונים להעביר את החלקה על שמם הודיעו המשיבים למשרד רשם הקרקעות כי הם מבטלים את יפוי הכח. המערערים פנו לביהמ"ש בבקשה להכריז כי יפוי הכח נשאר תקף ולחלופין לצוות על ביצוע בעין של הסכם המכר, המשיבים טענו שלא מכרו לאזולאי את החלקה אלא יפו את כוחו למכור את החלקה כמתווך ושלא קבלו תמורה מאזולאי עבור החלקה.
ביהמ"ש המחוזי החליט לשמוע עדויות בשאלה אם נמכרה החלקה לאזולאי ואם קבלו המשיבים את התמורה וזאת על אף ההודאה בכתב מצד המשיבים בתצהירם שנעשה סמוך למסירת יפוי הכח. ביהמ"ש המחוזי ראה בעסקה, נגיעה של אי חוקיות וקבע כי אין להצהיר שיפוי הכח תקף וכי אין לצוותעל ביצוע בעין של הסכם המכר. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נעלה מכל ספק שהמשיבים לא היו רשאים לסתור בעדותם שבעל פה את מה שאמרו בתצהירם שבכתב.
השאלה אם סעיף 8 (2) לפקודת הקרקעות עודו קיים ,ומשחרר את ביהמ"ש מן הזיקה לדיני הראיות שבחוק הפרוצדורה העותומני ובכלל זה מהוראות סעיף 80 בדבר סתירת דברים האמורים מסמכים, ואם חוזה למכירת מקרקעין תביעת מקרקעין היא לצורך סעיף 8(2) הנ"ל, אינן צריכות להכרעה כאן. הפעם אין דנים בתביעת ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין שהיא עתירתם החלופית של המערערים, אלא בהצהרה על קיום יפוי כח, אשר אפילו ענינו של יפוי הכח מקרקעים, בודאי אינו נכנס למסגרת סעיף 8(2) הנ"ל.
ב. העובדה שהמשיבים לא ציינו ביפוי הכח כי הוא בלתי חוזר אינה תומכת בגירסת המשיבים. הנוהג של עשיית יפוי כח בלתי חוזר במכירת מקרקעין פחת, ואולי פסק כלל, משחוייב יפוי כח כזה בביול בערך השוה לאגרת הרישום במשרד ספרי האחוזה.
ג. כאשר זכותו של אחר תלויה בהרשאה אין המרשה יכול להעביר את המורשה מן ההרשאה ואינו יכול לבטל את יפוי הכח. אחת היא אם צויין בהרשאה כי היא באה להבטיח זכותו של צד שלישי או אם הוכח הדבר בדרך אחרת.
ד. המורשה הוא עצמו יכול להיות "האחר" שאם זכותו תלויה בהרשאה אין לבטלה. הוא רשאי לבצע את רישום ההעברה על שמו ואין זה נוגד את הוראות המג'לה, ה. אין צורך לדון בשאלה אם אפשר להעביר זכות חוזית למכר מקרקעין בלי הסכמתו של בעל הקרקע, שהרי אם המשיבים אינם יכולים לחזור בהם מהרשאתם
יכולים המערערים להעביר את הקרקע על אפם ועל חמתם של המשיבים ובודאי אין צורך בהסכמתם.
אף אם אי אפשר להעביר זכות חוזית לקבל קרקע בלי הסכמתו של בעל הקרקע, התחייבותם של המערערים היתה להעביר את הקרקע על שמו של אזולאי "או לפקודתו", ואם פקד אזולאי להעביר על שמו של פלוני היו המשיבים חייבים - בפני אזולאי - להעביר לפלוני, ויפוי הכח שנתנו עולה בקנה אחד עם התחייבות זו.
ו. באשר לנימוק העיקרי של דחיית התובענה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהעיסקה נגועה באי חוקיות מחמת השתמטות מתשלום מס שבח - הרי שאי חוקיות זו לא הוכחה. בעלי הדין לא העלו את שאלת אי החוקיות וביהמ"ש רשאי להעלות שאלה כזו מעצמו. אך השופט לא עשה בה שימוש נכון. על פני הדברים אין זו עיסקה לא חוקית ולא היתה ראיה שהיתה כוונה להשתמט ממס שבח.
כאשר עומד השופט לפסוק בטענה שלא נטענה מוטלת עליו החובה לנהוג משנה זהירות שכן לא ניתן לצד שהטענה היא נגדו להביא ראיות לסתור את הטענה. פוסלים עיסקה מחמת אי חוקיות שהוכחה ולא מחמת חשש של אי חוקיות. על השופט להיות משוכנע שכל העובדות הרלוונטיות הובאו בפניו בקשר לאי החוקיות ובענין דנא יש סמוכין בחומר הראיות לאפשרות שלא היו המערערים חייבים במס שבח.
על יסוד כל האמור הצהיר ביהמ"ש העליון כי יפוי הכח שריר וקיים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. 19.9.66).
ע.א. 326/66 - נאזם כהן נגד ליבה וילף
*טענת פרעתי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3770/64 - נדחה)
החלטה:
טענת ההגנה העיקרית של המערער שהוא שילם את החוב נושא התביעה, לא הוכחה לשביעות רצונו של השופט. מהימנות המערער ועדיו אינה ענין לביהמ"ש של ערעורים לענות בו ובכגון דא מקבלים מימצאי השופט שראה ושמע את העדים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 18.9.66)
ד.נ. 21/66 - ברקאי את אלכס, שותפות רשומה ואח' נגד עירית ת"א-יפו (בקשה לעיון נוסף בתיק ע"א 114/65 - נדחתה)
*גישת פרשנות לדבר חקיקה
העובדות:
המבקשת, שותפות של 2 עורכי דין, חוייבה במס עסקים כמעסיקה של 9 עובדים וטענתה שיש "לחלק" את העובדים בין שני השותפים, כך שאחד יחוייב כמעסיק 4 עובדים והשני כמעסיק 5 עובדים נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (בחישוב אחיד המס גבוה יותר). המבקשת ביקשה דיון נוסף בטענה כי ביהמ"ש העליון בע"א 114/65 סטה מן ההלכה הפסוקה האומרת שבעת שעומדת לדיון הוראת חוק, שהיא בעלת אופי פיסקלי, חייב ביהמ"ש לפרשה על פי לשונה ולתת לה פירוש מדוקדק ודווקני.
החלטה:
א. ביהמ"ש העליון בדברי הנמקתו לא נקט גישת פרשנות הנוגדת את ההלכה הפסוקה כשקבע כי בפריט הנוגע למס עסקים של עורכי דין "בולטת הכוונה" להפלות בין "משרד גדול" לבין "משרד קטן", וש"על כרחך" אתה אומר שיש לחשב את מספר המועסקים לפי מספר בני האדם העובדים במשרד השותפות ולא במחיצתו של כל שותף לחוד, הפירוש שניתן על ידי המבקשים שלפיו יש לחשב את המס על הבסיס שכל שותף בשותפות עורכי דין מנהל עסק אינדוידואלי יש בו "כדי להוציא את החוק מידי פשוטו".
ב. פירושו של ביהמ"ש העליון ,הוא הפירוש ההגיוני היחידי אשר הפריט הנ"ל סובל וזאת מפני שמס עסקים הינו מס שמוטל על "עסק" ובמשרד שותפות - השותפות היא שמנהלת את העסק ומן הדין לחשב את המס לפי מספר המועסקים ע"י השותפות. נהפוך הוא צורת החישוב המוצעת ע"י המבקשת היתה עושה את כוונת המחוקק פלסתר.
מסקנת ביהמ"ש העליון אינה טומנת בחובה כל הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה, או חידושה מצדיקה לקיים בה דיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט 9.9.66).
ע.א. 270/66 - יצחק אובסיוביץ נגד יוסף הירש ואח'
*דמי תיווך למתווך
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2079/61 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער דרש דמי תיווך מעיסקה של 205 אלף ל"י שנעשתה בין המשיבים לבין אחד סבירסקי. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה.
החלטה:
א. בנסיבות הענין הנוכחי הוכיח המערער כי הוא מילא תפקיד בר ערך בעיסקה.
ב. אין זה נכון כי העיקר לגבי זכות תביעת דמי התיווך הוא ב"עמידה על המיקח". דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, ויש לפעמים שהפניה בלבד של הקונה למקום מושבו של המוכר מזכה את המתווך בדמי התיווך.
ג. היתה "עדות נוהג" של עד מטעם המערער כי בעסקות העולות על 100 אלף ל"י נהוג לשלם רק אחוז אחד ואין המערער זכאי לקבל 2 אחוז כתביעתו.
ד. ברור כי כל מה שעשה המשיב מס' 1 היה למענו ולמען חברו המשיב מס' 2, אף פעם לא נטען ההיפך מזה, ואין צורך בעדות מיוחדת לגבי המשיב מס' 2.
ה. אין לחייב את המשיבים באחריות סולידרית לתשלום דמי התיווך וכל אחד חוייב בתשלום מחצית מדמי התיווך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. 11.9.66).
ה.מ. 467/66 - שלמה ולירו נגד רוז ומרדכי זוסמן ואח'
*סמכות פקיד מוסמך בסכסוך בין דיירי בית משותף והליכי דיון בפניו
(בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"א 31/66 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
המבקש והמשיבים הינם בעלי דירות בבית משותף. המבקש טוען כי לו שייכת זכות השמוש הבלעדי בחצר הצמודה לבית המשותף והמהווה רכוש משותף לכל הדיירים. אסיפת דיירי הבית המשותף החליטה על שימוש כללי בחצר והסכסוך הובא בפני הפקיד המוסמך לפי תיק בתים משותפים. המבקש טוען כי לפקיד אין סמכות לדון בענין.
החלטה:
א. לטענת המבקש כי לו בלבד זכות השימוש בחצר לא היתה אחיזה, אפילו לכאורה בחומר העדויות בפני הפקיד המוסמך.
ב. בהתאם ל"הסכם המצוי" היתה לאסיפת הדיירים זכות לקבוע את דרכי השמוש בחצר ומשסירב המבקש לנהוג בהתאם להחלטת האספה נתגלה סכסוך בינו לבין הדיירים ואלה היו רשאים לתבוע בפני הפקיד המוסמך את זכויותיהם "לפי ההסכם" - כפי שהוחלט באסיפה הכללית - מכח סעיף 47 (א) לחוק בתים משותפים והפקיד היה מוסמך לדון בתובענה הזאת.
ג. אילו נתגלה בפני הפקיד המוסמך שטענת המבקש היא רצינית ושיש רגלים לטענתו שזכות השימוש בחצר שייכת לו בלבד, יתכן מאד שהיה מחובתו להימנע מלדון בתביעת הדיירים עד להכרעת בימ"ש מוסמך אם אותה טענה מוצדקת או לא.
ד. העובדה שהתביעה לפקיד המוסמך הוגשה לפני האסיפה הכללית ולפיכך עדיין לא קמה עילה בשעת הגשת התביעה - אינה משנה את המצב, שכן התחלת שמיעת הטענות והדיון בתביעה חלה לאחר האספה הכללית ו"הלכה פסוקה היא כי הדיון בפני הפקיד המוסמך צריך להיות חפשי מכבלי פורמליסטיקה יתירה, ובלבד שלא יגרם עיוות דין בשל כך לאלו מהצדדים".
(בפני: הנשיא אגרנט 11.9.66).
ע.א. 116/66 - חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נגד מוניק זמל
*עילות פינוי בתביעה לפינוי בית עסק
* העלאת נימוק ע"י בימ"ש שלא נטען ע"י המערערים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.א. 644/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת תבעה פינוי בית עסק של המשיב. ביהמ"ש ,השלום הורה על הפינוי בשל שתי עילות: אי תשלום דמי השכירות; ותוספת מבנה שיש בו משום הפרת החוזה וגרימת נזק למושכר. ביהמ"ש המחוזי אישר את העילה הראשונה, אך דחה את העילה השניה ובנסיבות הענין הושיט סעד מן הצדק למשיב וביטל את צו הפינוי.
באשר לעילה השניה - עילות הפינוי הנוגעות לעניננו המנויות בסעיף 36 לחוק הגנת הדייר הן: הדייר לא קיים, תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעה"ב זכות לתבוע פינוי ; המושכר ניזוק נזק ניכר ע"י מעשה זדון מצד הדייר.
בחוזה, המודפס ע"י בעלי הבתים, נקבע כהפרת חוזה "אם עבר השוכר ... וקלקל את הבית ע"י שימוש או הזנחה".
בלא שנטענה טענה כזו מצד הדייר (המשיב), קבע ביהמ"ש המחוזי כי בפני בימ"ש השלום לא הוכחה אף אחת מן העילות המנויות בסעיף 36 לחוק הגנת הדייר ועל כן חרג שוה"ש מסמכותו כשפסק פינוי על יסוד העילה השניה.
בערעור לביהמ"ש העליון טענה המערערת בין היתר כי ביהמ"ש המחוזי לא צריך היה לעורר טענה שלא נטענה ע"י בעל הדין.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אין ספק שהשינויים שביצע הדייר במושכר מהווים שינוי המושכר אולם חוזה השכירות אינו אוסר עשיית שינויים בלי הסכמת המשכיר. הוא רק קובע תרופה נגד "קלקול ע"י שימוש או הזנחה" ולא הוכח שחל קלקול במושכר.
ב. הסכם יש לפרש באופן מדוקדק נגד עושהו ואת הסכמי השכירות המודפסים עושים בעלי הבתים. לפיכך גם אילו ניתן היה לראות בטפול הנ"ל קלקול המושכר, נעשה הדבר לא - ככתוב בהסכם - עקב "שימוש או הזנחה" היינו עקב השימוש הרגיל או עקב אפס מעשה, כי אם ע"י מעשה מכוון לשינוי מבנהו של המושכר, ואת זאת אין ההסכם אוסר.
ג. מצד התובע לא הובאה כל עדות להוכיח כי נגרם נזק ניכר לחנות ע"י הדייר, ועל-כן אין עילת פינוי גם לפי הסעיף בחוק הגנת הדייר הקובע פינוי על יסוד גרימת נזק ניכר.
ד. נוכח העובדה שאחת משתי עילות התביעה נפלה ונשארה רק עילת אי תשלום שכ"ד בזמן, צדק ביהמ"ש המחוזי כשהעניק למשיב סעד מן הצדק. זאת בהתחשב בנסיבות של הפסקת התשלום. (המערער לא הקפיד בעבר על איחור בתשלום שכ"ד ; הדייר היה מספר חדשים בחו"ל וכו').
ה. העובדה שעילות הפינוי הבאות בגדר סעיף 36 לא הוכחו, אינה אומרת - כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי - שבימ"ש השלום פעל ללא סמכות. העילה הנדונה היא בסמכותו הענינית של בימ"ש השלום, הוא מוסמך היה להזקק לה. אלא שהעילה לא הוכחה.
ו. אין לקבל טענת המערערת נגד ביהמ"ש המחוזי על שביטל את פסק הפינוי על יסוד נימוק שלא נטען ע"י הדייר, לפי תקנות סדר הדין האזרחי רשאי בימ"ש לערעורים לשנות פס"ד שעליו מערערים, גם על סמך נימוק שלא נטען ע"י מערער.
יש לראות בעין יפה נקיטת יוזמה כזאת מצד בית המשפט בכל מקרה שבו נראה לו כי הדבר דרוש למען עשיית צדק. המשפט הוא יותר מדי רציני מכדי שהשופט יישב לו מן הצד על כסא רם ונישא ויתן לצדדים לשחק בפניו. בית המשפט לא ימלא את תפקידו היסודי הכלול בשבועת האמונים שלו "לשפוט את העם משפט צדק" אם יירתע מלהפעיל את מלוא סמכותו החוקית כאשר הוא משוכנע כי התערבותו דרושה למען עשיית צדק.
השופט זוסמן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כשביטל את פסק הפינוי וקבע כי "פסק פינוי על פי כל עילה שאינה בין המנויות בסעיף 36 הוא בלתי חוקי וחורג מתחומי הסמכות של בית המשפט, ובית המשפט לערעורים מצווה לבטלו".
ב. כתב תביעה שלא הראה עילת פינוי, או שהעילה שהראה כתב התביעה לא הוכחה, דין כתב התביעה להימחק או דין התביעה להדחות. אחת היא באיזו ערכאה נתגלה הליקוי ואם נטען או לא.
ג. בענין העדר עילה לפי חוק הגנת הדייר, כמו במקרה של חוסר סמכות ענינית, של אי חוקיות העיסקה ושל חוסר ביול מוטלת חובה על ביהמ"ש לפסוק בין אם בעל דין הביא טענה בפניו ובין אם לאו. חובה זו מוטלת על השופט לא מפני טובתו של בעל דין כי אם מפני טובת הצבור.
ד. אולם אלה מקרים יוצאים מן הכלל. בדרך כלל על ביהמ"ש של ערעור לנהוג התאפקות בסמכות שהוענקה לו לשנות פסק דין גם על יסוד טענות שלא נטענו בערעור. בית המשפט העליון המנדטורי לא השתמש בכח זה ואף ביהמ"ש העליון בישראל השתמש בו במקרים בודדים בלבד, "קראתי בצער שחברי הנכבד השופט ברנזון מצדד בשינוי נוהג זה". ישנם ערכים חשובים מעשיית משפט צדק במשפט אינדוידואלי מסויים ואחד מאלה הוא מעמדו הרם של ביהמ"ש שבלעדהו יחדל הצבור לרחוש לו אימון.
השופט ויתקון:
מסכים שביהמ"ש המחוזי צריך היה להעלות את ענין חוסר עילות הפינוי, וזאת בראש וראשונה מן הטעמים שהביא השופט זוסמן.
השאלה אם צריך ביהמ"ש לנצל את סמכותו ולהתערב שעה שבעלי הדין מזניחים ואינם מעוררים טענותיהם - יש לה פנים לכאן ולכאן ואין זה ענין שאפשר לקבוע בו מסמרות.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. 13.9.66).
ע.א. 98/66 - ראובן ארביב נגד יעקב מתתיהו ואח'
*אחריות לנזקים בתאונת דרכים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 867/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער רכב על קטנוע נהוג בידי בנו ברחוב ארלוזורוב בת"א בצומת עם רחוב יצחק לוי התנגש במכונית נהוגה בידי המשיב הראשון. ביהמ"ש המחוזי הטיל את מלוא האחריות לתאונה על נהג הקטנוע שנהיגתו היתה פזיזה ופרועה בנסותו לעקוף טור כלי רכב במסלול לא לו ובנסיעה מהירה ופטר את המשיבים מאחריות. על כך הערעור.
החלטה:
במצב הדברים לא צריך היה המשיב לצפות להופעתו הפתאומית של הקטנוע.
לא היה בפי המערער הצעה הגיונית, מה צריך היה המשיב הראשון (נהג המכונות) לעשות ולא עשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. 7.9.66).
ע.א. 210/66 - ציון שרעבי ואח' נגד 1. מכוניות הדר בע"מ. - 2. עזבון המנוח יצחק גרינשפן [פ"ד כ (4) 41]*אחריות לנזקים בתאונת דרכים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1846/63 - הערעור נתקבל ואילו ערעור שכנגד של משיב 2 נדחה)
העובדות:
בליל שבת 18.2.63 בשעות הערב התנגשו זו בזו משאית צבאית ומכונית פרטית, ב"צומת בית מעריב" בתל-אביב, וכתוצאה מכך נהרג נהג המכונית הפרטית יצחק גרינשפן ונהג המשאית הצבאית איבד את השליטה על ההגה, חדר לחנות המשיבה מס' 1 וגרם נזק של -.15,000 ל"י.
המשיבה מס' 1 תבעה את המשיבה מס' 2 ואת המערערים - הנהג ומעבידתו (מדינת ישראל) לפצותה על הנזק וביהמ"ש המחוזי חייב את כל הנתבעים והטיל 40 אחוז מהאחריות על המערערים ו-60 אחוז על המשיב מס' 2. מכאן ערעורם של המערערים וערעור שכנגד של המשיב מס' 2.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לערער את ממצאו העובדתי של ביהמ"ש המחוזי כי נהג המשאית נכנס לצומת בעוד אור הרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק ואילו נהג המכונית הפרטית המנוח נכנס לצומת בטרם התחלף אור הרמזור בכיוונו לירוק. בזה נחרץ גורלו של הערעור שכנגד ודינו להידחות.
ב. אין להטיל על נהג המשאית הצבאית כל אחריות לנזק:
1. נימוקו הראשון של ביהמ"ש המחוזי לחיוב נהג המשאית באשר נהג זה היה חייב, כאשר התחלף האור לצהוב, לעצור באמצע הצומת ע"י אי התנועה שבתוכו -
מופרך מעיקרו. לפי תקנות התעבורה, כאשר האור ברמזור מתחלף מירוק לצהוב חייב נהג הנמצא (בתור הצומת לפנות אותה מיד. אין לומר - כדברי השופט המחוזי - כי המדובר בצומת רגיל ולא בצומת כפול (צומת ארוך המחולק ע"י איי תנועה) שכן לפי הגדרת המונח "צומת" אין אפשרות לפצל צמתים ולדבר על צומת כפול. יוצא איפוא שנהג המשאית קיים את החוק כלשונו ואין לבוא עמו בטרוניה על כך. אין ליחס רשלנות לאדם הנוהג לפי תקנות התעבורה. אכן אין לומר שקיום מילולי של תקנה פוטר ממילא מכל אשמה, אך אין לדרוש מנהג שינהג בניגוד לתקנה מתוך שיקול שהתקנה נופלת מרמת הזהירות הדרושה ושעליו לנקוט מידת זהירות יותר גבוהה.
אין לקבוע סטנדרד זהירות הגבוה מהסטנדרד הנקבע בתקנות "ומה גם שסטנדרד הזהירות לצורך המשפט האזרחי הוא - לצערי - גם הסטנדרד לצורך המשפט הפלילי בארץ". (אלא שיש לדאוג לסידור נבון ומחושב היטב של אורות הרמזורים בצמתות. קשה להבין כיצד אפשר לתת לאור הצהוב שלש שניות בלבד, כשאורך הצומת עולה על 50 מטר ורכב הנוסע במהירות של 40 קמ"ש זקוק ל-5 שניות כדי לעבור בו).
2. גם נימוקו הנוסף של ביהמ"ש המחוזי ליחס רשלנות לנהג המשאית באשר נסע באור צהוב ולא התכונן לאפשרות שבאותו רגע יבוא מהצד רכב אחר ויכנס לצומת - אין לקבל.
נכון הדבר שנהג זהיר צריך לקחת בחשבון עוברי דרך שאינם נוהגים בזהירות, אך יש התנהגות כה פרועה ופזיזה שאין חובה להתכונן לה מראש וכזו היתה התנהגות נהג המכונית הפרטית.
לא היה לנהג המשאית זמן להבחין במכונית שבאה מהצד. הוא חייב היה גם להסתכל לכיוון נסיעתו. לא עברה שניה מעת שהמכונית הפרטית נכנסה לצומת עד שהתנגשה ויתכן שבאותה שניה הסתכל נהג המשאית לכיוון נסיעתו ולא לצד.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 14.9.66).
ע.א. 432/66 - אויגן רייס ואח' נגד "אגד" אגודה שיתופית לתעבורה בישראל בע"מ
*ביטול הסכם למתן שרותים
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק המ' 6423/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
בעלי הדין עשו הסכם בכתב בשנת 62 לפיו נתנה המשיבה למערערים רשות בלעדית לנהל פרסומים בתחנות "אגד" ובאוטובוסים של אגד. סעיף 16 של הסכם קבע את תוקף ההסכם לשנה עד 1.4.63. וההסכם יחודש לשנה נוספת בהעדר הודעה בכתב מצד אחד לשני של 2 חודשים מראש על אי חידוש הסכם.
ב-10.1.66 שלחה המשיבה מכתב למערערים בו הודיעה על פקיעת ההסכם ביום 31.3.66 המכתב הגיע למשיבה ביום 2.2.66 היינו פחות מחודשים לפני המועד שנקבע לפקיעת ההסכם. במכתב האמור הסתמכה המשיבה על סעיף 16 של ההסכם. המשיבה הירשתה למערערים להמשיך בפרסומים אחר 31.3.66 וביוני 66 הודיעה המשיבה סופית על ניתוק היחסים עם המערערים. ביהמ"ש המחוזי הוציא לכתחילה צו נגד המשיבה במעמד צד אחד שלא לעשות פרסומים שלא באמצעות המערערים אך לאחר מכן בוטל הצו משקבע ביהמ"ש כי ההסכם המקורי הוארך לשנה אחת בלבד ולאחר מכן היה זה הסכם לתקופה בלתי מוגבלת הניתן לביטול בהודעה מוקדמת תוך זמן סביר. עם זאת הורה בית המשפט המחוזי למשיבה לנהל רישום מדויק של עסקי הפרסום שתעשה שלא באמצעות המערערים כדי לאפשר לאלה להוכיח נזקם אם יתבעו דמי נזק על הפרת ההסכם. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. על פי לשון סעיף 16 הנ"ל היה יסוד למסקנת ביהמ"ש שהחוזה היום הינו חוזה ללא תקופה אולם המערערים טענו כי למעשה חודש החוזה אוטמטית משנה לשנה ומשסרב ביהמ"ש להתיר חקירת המערערים על התצהיר הרי לענין הליך הביניים מן הדין להעמיד את המערערים בחזקת דוברי אמת ולקבל את גרסתם שהקשר החוזי לא פג אלא בהודעת ביטול במועד בהתאם לסעיף 16 להסכם.
ב. אף על פי כן אין להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כי אין זה ענין בו צריך ביהמ"ש להעתר לבקשת סעד בינים על דרך של צו מניעה זמני.
החוזה הוא חוזה למתן שירותים וספק בדבר אם יאות ביהמ"ש לבצעו בעין ומכיון שהסיכוי שלהם לזכות בביצוע בעין מוטל בספק הרי ספק אם יזכו בצו מניעה שכמוהו כצו ביצוע בעין. נוכח ספק זה נראה שאין להוציא צו מניעה זמני.
לכל הדעות תוכל המשיבה להפסיק את קשר החוזה ביום 1.4.67 ולא נותר למערערים אלא מועד של 6 חודשים לניצול זכויותיהם החוזיות. אם יהיו נזקים למערערים יוכלו לתובעם על פי הרישומים שהמשיבה חויבה לעשות ודי בכך להבטיח את ענין המערערים.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר 18.9.66).
ע.א. 227/66 - יחזקאל שפירא נגד אורלי שפירא
*מתן פס"ד בהעדר נתבע ללא שמיעת ראיות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. (מזונות) 3200/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה, קטינה באמצעות אמה, הגישה תביעת מזונות נגד אביה (המערער), בה טענה בין היתר כי הסכום המינימלי הדרוש למזונותיה הוא 200 ל"י לחודש, וכי המערער משתכר -.1000 ל"י לחודש. בכתב הגנתו הכחיש המערער שתי עובדות אלה, אך ביום שמיעת המשפט לא הופיע בבית המשפט וניתן נגדו פס"ד מבלי שביהמ"ש שמע ראיות כלשהן מצד המשיבה (התובעת). על כך הערעור.
החלטה (הנשיא):
בהתאם לתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג-1963 משלא הופיע הנתבע למשפט "רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש . .." במקרה דנא חוייב הנתבע על יסוד אי הופעתו למשפט ולא על יסוד ראיות. פסה"ד בוטל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שירשה לשני הצדדים להביא הוכחותיהם בנדון ויתן פסק דין חדש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. 2.9.66).
=ע.א. 46/66 - עירית חולון נגד הלל הורביץ
*חיוב במס עסקים - "פעולות ביצוע" של עסק
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע. ש. 230/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הוא בעל בי"ס לנהיגה שמשרדו בת"א שם הוא משלם מס עסקים. הלימוד העיוני הינו בת"א ואף פעולות ההדרכה המעשית הן בת"א. במסגרת הלימוד המעשי מזדמנות המכוניות לחולון ובגין כך דורשת גם עירית חולון מס עסקים מבית הספר. ביה"ד העירוני בחולון למס עסקים חייב את המשיבה בתשלום מס ואילו ביהמ"ש המחוזי קבל את ערעור המשיבה ופטר אותה מתשלום מס עסקים. ב"כ המערערת טען בערעורו לחיוב המשיבה במס עסק באשר לימוד מעשי של נהיגה הינו "פעולות ביצוע" המהוות חלק אינטגרלי מהעסק והינן חייבות, שעה שהן מבוצעות במקום נפרד, בתשלום מס עסקים נפרד.
החלטה (הנשיא):
א. די בפעולות ביצוע גרידא של עסק במקום מסויים כדי לשוות להם אופי של עסק לצורך הטלת מס עסקים בגינו, אף אם מרכז הניהול נמצא במקום אחר.
ב. כדי להחליט אם פעולות הביצוע לבדן ניתן לסווגן תחת כותרת העסק, הנזכרת בפריט שלפיו רוצים לחייב במס עסקים, הכרחי להיזקק למבחן הבא: "האם, לאור אופיו של העסק בכללותו, מהוות אותן פעולות הביצוע חלק אינטגרלי ממנו. אם מתקיים המבחן הזה, כי אז ייקבע סיווגן של פעולות הביצוע הנעשות במקום אחד, לפי הפריט החל על העסק, שמרכזו במקום האחר".
ג. נוכח טיבו הכללי של עסק לימוד נהיגה, שבו ביצוע פעולות הדרכה מעשית מהווה חלק אינטגרלי מן העסק, מן הדין לראות בהדרכה המעשית גרידא, עסק של בי"ס לנהגות גם כאשר מקום העסק המרכזי נמצא במקום אחר.
העובדה שהדרכה מעשית מהווה עסק "אמבולטורי" שאינו צמוד למקום מסויים בתוך תחום השיפוט בו הוא מתנהל - אינה מונעת חיוב במס עסקים.
ד. אולם לא יהיה מוצדק לראות כ"פעולות ביצוע" החייבות במס ולהטיל את המס בגין פעילות כנ"ל במקום מסויים, אלא אם הוכח שההדרכה המעשית "מתרכזת במידה גדולה ובמשך זמן ניכר של השנה בתוך איזור השפוט הנדון, ולא רק שהמכונית או המכוניות עוברות על פני המקום תוך מסע הלימוד", שכן פעולות הדרכה, לפעמים משתרעות על פני מקומות שונים ולא יתכן הדבר שהן תהיינה חייבות במס עסקים בגין כל מקום אשר שם עוברות מכוניות בית הספר.
כל עסק שמשרדו במקום אחד ופעולות הביצוע של העסק מטיבן שהן מתבצעות במקומות שונים מן הנמנע לראות בכל מקום ומקום בסיס להטלת מס נפרד, כל עוד לא קנה העוסק במקום הנדון ישיבה יציבה יותר מאשר העבודה עצמה מצריכה.
במקרה הנדון בערעור לא הוכחה תדירות הופעת מכוניות המשיבה באזור חולון ועל כן אין לחייב את המשיבה במס עסקים בחולון.
השופט כהן:
ספק אם אפילו תדירות הרבה יותר גדולה של מציאות מכוניות שכאלה בכביש חולון, היה בה כדי לעשות את בית ספרו של המשיב לעסק שהוא עוסק בו בתוך שטח העיריה "ואין אני יודע אם מבחן "הריכוז במידה גדולה ובמשך זמן ניכר של השנה" אשר אותו מציע הנשיא הנכבד בפסק דינו, עשוי לקדם אותנו בהבהרת המצב המשפטי".
צריך שיהא, בנוסף על השימוש בדרכי המלך הסלולות, הפתוחות לפני כל העם, קשר עסקי כלשהו בין העסק לבין המקום. בערעור דנא, אין צורך לקבוע מסמרות מה עשוי להוות קשר כאמור, שכן לא נטען ולא הוכח שום דבר זולת ניעת מכוניות על פני כבישים בלבד ובזה בודאי לא סגי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. 2.9.66).
ע.א. 113/66 - משה בהרב נגד פקיד השומא תל-אביב
*רווח הון ורווח פירות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.מ.ה 64+432/64/314 - הערעור נדחה).
העובדות:
למערער ניתנה זכות לרכוש ממינהל מקרקעי ישראל שטח אדמה של 30 דונם בסביבת הרצליה, במחיר שכבר בשעתו היה נמוך בהרבה ממחיר השוק של הנכס. הוא הסב את הזכות תוך 4 ימים מיום עשית ההסכם עם המינהל והרויח סכום של 165 אלף לירות. השאלה שהתעוררה היא אם רווח זה הינו הכנסה שבהון או הכנסה שבפירות.
החלטה (השופט ויתקון):
גם אם המערער קיבל את הזכות כהכנסה שבהון (ואפשר להטיל ספק בכך), הרי כשמכר את הזכות עשה פעולה מסחרית שהסתיימה ברווח פירות.
הצורה שבה רכש המערער את הזכות (פיצוי על הפסדים בהשקעותיו בנגב) ומימש אותה בו במקום הטביעה על העסקה חותם מסחרי. מהירות המחזור, החוסר באמצעים עצמיים לרכוש את הנכס בסכום של -.546 אלף לירות, ומידת הארגון שבניצול הנכס, כולם מעידים על אופיו המסחרי של הרווח.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 8.9.66).
המ' 451/66 - ישעיהו קילר נגד יצחק גראנודה
*פירוש החלטת בימ"ש לערעורים ע"י בי"ד לשכירות.
(בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בע"א 163/66 - נדחתה).
החלטה:
בהסכמת הצדדים החליט ביהמ"ש המחוזי בערעור קודם להחזיר לבית הדין לשכירות את התיק על מנת שיקבע "באופן ברור על השימושים במקום מעת שהשוכר הנוכחי משתמש בו" וצדק ביה"ד כאשר נתן דעתו על כל השמושים שהמבקש עושה במושכר ולא רק על השאלה אם הוא משתמש בו בשימוש שנטען תחילה בבקשה לקביעת דמי השכירות. אין סיכוי לערער את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
(בפני: הנשיא אגרנט 1.9.66).
ע.א. 311/66 - יוסף נחמיאס נגד "לקט" קואופרטיב לאיסוף פסולת
*טענות נגד חוות דעת של מומחה מוסכם
(ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בת"א ת.א. 2988/62).
העובדות:
בתביעה לדמי נזק על תאונה בעבודה הסכימו הצדדים באישור ביהמ"ש למסור לרופא פלוני לפסוק את אחוז הנכות וזה קבע למערער נכות בשעור של 10 אחוז. בבדיקות ע"י ועדה רפואית של הביטוח הלאומי נקבע למערער 30 אחוז נכות. על כן ביקש רשות מביהמ"ש לאפשר לו להביא עדות על הבדיקות של הביטוח הלאומי ולחלופין שביהמ"ש המחוזי ישתמש בסמכותו למנות מומחה רפואי. שתי בקשותיו נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך נסב הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. "בדרך כלל אין חוות דעת שניתנה ע"י מומחה או פוסק מוסכם, סופית לחלוטין שאין אחריה ולא כלום ושאין לתקוף אותה בשום צורה ואופן". ביהמ"ש הוא הקובע סופית את העובדות על סמך הראיות, וחוות דעת המומחה או הפוסק אינה אלא ראיה שכוחה ותוקפה נובעים מהסכמת הצדדים.
ב. כאשר הצדדים הסכימו כי חוות הדעת תחייב אותם אין להרשות הפרכתה ע"י עדות חיצונית, אולם ניתן להעמיד במבחן את נכונות חוות הדעת ואם אינה מבוססת על טעות, ע"י חקירת נותנה עצמו, או ע"י עדות חיצונית כי ניתנה שלא בתום לב או שהושגה באמצעים לא כשרים.
ג. אין לבוא בטרוניה עם ביהמ"ש המחוזי שסירב להשתמש בשקול דעתו ולמנות מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, רק משום שאחד הצדדים אינו מרוצה מחוות הדעת של המומחה המוסכם.
הערעור נדחה אך המערער יוכל לחקור את המומחה כדי להוכיח, כטענתו, שחוות הדעת מבוססת על טעות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 18.9.66).
ע.א. 393/65+ 249/66 - טנא, אגודה שתופית מרכזית לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נגד יוסף אלקלאי
*חוות דעת נוגדות של מומחים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 756/61-הערעור נדחה).
העובדות:
בין הצדדים היה סכסוך לגבי המחיר שהמשיב חייב לשלם לאגודה המערערת בעד תות שדה שזו מכרה לו. הצדדים הסכימו ב"קדם משפט" שהחשבון יקבע על פי המחיר הממוצע, וביהמ"ש המחוזי קבע את המחיר הממוצע לפי חוות דעתו של מומחה שהוגשה ע"י המשיב.
המערערת טוענת כי השופט צריך היה לבסס את חשבון המחיר הממוצע על חוות דעתו של מומחה אחר שהוגשה על ידה.
החלטה:
קביעת המחיר הממוצע ביום פלוני או בתקופה פלונית תלויה לא רק במחיר הנמוך או המחיר הגבוה של אותו יום או אותה תקופה, אלא בכמויות של סחורה זולה וסחורה יקרה שנמכרה בפועל באותו יום ובאותה תקופה. נתונים אלו ניתנו בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב ולא ניתנו בחוות דעתו של המומחה מטעם המערערת.
(בפני השופטים:זוסמן, ויתקון, כהן. 6.9.66).
בג"צ 191/66 - ולד מרדכי נגד המועצה המקומית כרכור ואח'
*מסירת עבודה בניגוד לתוצאות מכרז
העובדות:
בפברואר 1966 פרסמה המשיבה מכרז לבניית מגדל מים. השתתפו בו 4 קבלנים והעותר הגיש את ההצעה הזולה ביותר, אעפ"כ החליטה המועצה למסור את העבודה לסולל בונה ונימקה את החלטתה בשתיים: כי עליה לדאוג לפועלי כרכור המועסקים ע"י סולל בונה וכי היא מטילה ספק באפשרות הבצוע והיכולת המקצועית של העותר.
בתשובה לבג"צ זנחה המשיבה את הנימוק הראשון אך עמדה על אי יכלתו של העותר לבצע את העבודה.
החלטה (השופט זוסמן):
"ושוב עומדת בפנינו רשות מקומית המתנכרת לחוק ומוסרת עבודה אגב הפרת כללי המכרז שפרסמה":
א. מסירת עבודה על פי המכרז מחייבת את המזמין להתיחס בשוויון גמור אל כל המציעים ולא לבכר הצעה יקרה על פני הצעה זולה אלא על יסוד נימוק של ממש השייך לענין. הנימוק של דאגה לפועלי כרכור נימוק פסול היה. נימוק זה היה ידוע לפני פרסום המכרז, ואם כך הדבר לשם מה פרסמה המשיבה את המכרז וגרמה הוצאות ל-3 קבלנים שהגישו הצעות? "השמוש בהצעה הזולה כדי לעמוד על המקח עם קבלן אחר ולהשיג ממנו הנחה - שימוש לרעה הוא. הדבר פוגע במי שזכאי יקבל את ההזמנה בהיותו המציע הזול ביותר, ואינו עולה בקנה אחד עם כללי ההגינות אשר המזמין חייב להניח נר לרגליו".
ב. העותר ביצע בעבר בנית ברכות מים וחוות הדעת שהוגשה למועצה על כשרו של העותר לבצע את העבודה הניחה את הדעת. "כיצד יכלה המועצה נוכח חוות דעת זאת לגלות פסול בכושרו המקצועי של העותר" ?
ג. טענת ראש המועצה בישיבת המועצה שהעותר אינו מעורר אימון כי הוא "טועה ומטעה" כאשר נתגלו כמה טעויות בחישובי כפל וחבור של הצעתו - אין לה יסוד. טעות בחבור מספרים שלעולם חוזרת אינה הטעיה ואינה יכולה לשמש יסוד למסקנה שהקבלן חסר כושר מקצועי.
הצו על תנאי נעשה החלטי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 2.9.66).
בג"צ 254/66 - שמעון קירשנבוים נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*מסירת מסמכים רשמיים לרשותו של חבר בועדת בוררים
(בקשה למתן צו על תנאי - נדחתה).
העובדות:
בבג"צ קודם (775/65) הסכימו בעלי הדין שועדה בת 3 חברים, ובתוכם נציג העותר תכריע פה אחד או ברוב קולות אם מבחינה פדגוגית יש להמשיך ולהעסיק את העותר כמורה.
הועדה החליטה ברוב דעות להמליץ על פיטורי העותר, הטוען בבג"צ דנא שהליכי הברור בועדה נפגמו עקב סירובו של משרד החינוך להעמיד לרשות נציג העותר בועדה "לפחות ליום" את תיקו האישי של העותר.
החלטה:
אין יסוד לטענה שנציג העותר היה זכאי לקבל לרשותו מסמכים המוחזקים בידי משרד החינוך. בפני שלושת חברי הועדה היו מונחים המסמכים הנוגעים לעותר והועדה הסכימה להראות לנציג העותר במקום כל מסמך שיבקש.
נציג העותר לא הופלה לרעה ועיקרי הצדק הטבעי לא נפגמו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 2.9.66).
בג"צ 226/66 - מופלח זערור נגד השופט אזולאי יו"ר ועדת השחרורים
*ניכוי שליש מאסר
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העובדות:
העותר הוא אסיר שנידון בשעתו לעונש מיתה. ענשו הוחלף ל-24 שנות מאסר ולאחר שריצה שני שליש מהעונש שוחרר ברשיון להתהלך חופשי ותוקף הרשיון היה 8 שנים עד 10.9.72.
בתאריך 26.11.65 נידון העותר ל-18 חודשי מאסר בשל עבירה על החוק למניעת הסתננות וכתוצאה מכך החליטה ועדת השחרורים להפקיע את הרשיון האמור.
העותר מבקש לצוות על ועדת השחרורים להקדים את שחרורו הן בגין שליש המאסר של 18 חדשים בקשר לעבירתו האחרונה והן בגין שליש המאסר של 8 שנים שנותר לו עקב הפקעת רשיונו להתהלך חופשי. הועדה אליה פנה העותר דחתה את בקשתו.
החלטה (הנשיא):
החלטת ועדת השחרורים נגדה קובל העותר מתיחסת כפי שניתן להבין רק להורדת שליש המאסר של 18 חדשים, כי המועד לדון בדבר השחרור מהמאסר של 8 שנים שעוד נותרו מהעבירה הקודמת יהיה רק עם תום 18 חודשי המאסר.
אין עילה להתערב בהחלטת הועדה. העותר יוכל לפנות שנית לועדה בגין 8 שנות המאסר לאחר שיגמור לרצות את העונש של 18 חדשי מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. 2.9.66).
ע.פ. 372/66 - שרה בת דוד פרידמן נגד היועהמ"ש לממשלה
*עבירות פריצה - חומרת העונש
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 634/66 - נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערערת נדונה ל- 3 שנות מאסר בשל 6 עבירות פריצה וגניבה והובאו בחשבון עשרים ושבע עבירות דומות. אגב כך הופעל עונש מאסר על תנאי לשנה שיצטבר אל עונש המאסר. הערעור נסב על חומרת העונש ועל הצטברות המאסר על תנאי. המערערת בקשה להעמידה בפקוח קצין מבחן.
החלטה:
המערערת כבר הועמדה בפיקוח קצין מבחן וביצעה עבירה תוך תקופת המבחן, והמבחן בוטל. אין טעם להעמידה כעת שנית בפקוח קצין מבחן.
נוכח אורך תקופת המאסר של 3 שנים ולשם עידודה של המערערת לחזור למוטב תהיה תקופת המאסר על תנאי חופפת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 18.9.66).
ע.פ. 259/66 - שמעון בן אשר רבינו נגד היועהמ"ש לממשלה
*בעילת קטינה - הרשעה וחומרת העונש
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 209/65 - נדחה).
החלטה:
א. באשר להרשעה - טענת המערער כי סבור היה שהילדה שבעל היא קשישה מגיל 16 נסתרת מעדותו הוא גופו שאמר כי לא ידע ולא חפץ לדעת את גילה כי חשב שהיא זונה. אם לא היה חפץ לדעת בת כמה היא - הרי לא היה סבור כי היא למעלה מבת 16. כל "סברה" מן ההכרח שתהא בצידה מחשבה והשערה.
ב. באשר לעונש - בעילת קטינה היא מן העבירות החמורות ביותר. חומרתה היא בכך שהיא משחיתה את נפשה של הילדה הרכה ודוחפת אותה או מוסיפה לדחפה לעולם התחתון של זנות ופריצות. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער במודדו לו עונש של שתי שנות מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. 19.9.66).
ע.פ. 357/66 - שמואל הולבינגר ואיזק הולבינגר נגד היועהמ"ש לממשלה
*סיוע לעדות מתלוננת בעבירת מין
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בת.פ. 69/66 - הערעור נתקבל והמערערים זוכו).
העובדות:
שני המערערים, אחים, הורשעו במעשה מגונה בכח בדימונה. גירסת התביעה היתה כי שני המערערים תקפו את המתלוננת בשעה 11 בלילה וביצעו בה מעשה מגונה.
ביהמ"ש המחוזי קבל את עדות המתלוננת שזיהתה את המערערים במקום כאלו שתקפו אותה. טענת המערערים היתה כי הם נקלעו למקום במקרה והקהל אשר התאסף לצעקותיה של המתלוננת תפס אותם על לא עוול בכפם, ויתכן שהמתלוננת טעתה בזהותה אותם.
החלטה:
א. אין לראות כסיוע לעדות המתלוננת, הדרוש בעבירת מין, את העובדות שביהמ"ש המחוזי קבל כסיוע:
(1) הכחשת המערערים לא היתה טוטלית, המערערים לא הכחישו שהיו במקום שבו בוצעה העבירה. טענתם היתה רק זאת שלא הם ביצעו את העבירה וכי המתלוננת בטעות או בזדון הצביעה עליהם.
(2) בצעקותיה של המתלוננת אין סימן אוביקטיבי לנכונות תלונתה כלפי המערערים מעבר לתלונה עצמה.
(3) התקהלות הקהל במקום ומעצר המערערים על ידו היו אף הם אך תוצאה מצעקות המתלוננת באופן שאין הם יכולים לעמוד בפני עצמם אלא אם תלונתה היא תלונת אמת.
ב. ביהמ"ש אינו בא לערער על המהימנות שרחש ביהמ"ש המחוזי לעדות המתלוננת. אך כלל הסיוע שנקבע בעבירות מיניות ככלל של זהירות מונע את הרשעת המערערים.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. 5.9.66).