ע.פ. 497/66 - מדינת ישראל נגד אשר בן יצחק לוי ויחיה שער
*שמיעת ערעור התביעה שהוגש לאחר שכבר נשמע ערעור הנאשם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא התורן קנת והשופטים דולב ומני) בת.פ. 571/66 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המשיבים הורשעו בעבירות של סרסרות במעשי זנות, המשיב הראשון נדון ל- 9 חדשים מאסר ממש ו- 9 חדשים מאסר על תנאי והמשיב השני הועמד בפיקוח קצין מבחן. (ביחס למשיב השני נדחה הערעור). המשיב הראשון אשר לוי, ערער על חומרת העונש וערעורו נשמע ביום 5.12.66 ונדחה בו במקום ללא שנציג היועץ המשפטי נתבקש להשיב. ביהמ"ש העיר כי העונש שהוטל עליו קל מדי והביע תמיהה שלא ערער היועץ המשפטי על קולת העונש. נציג היועץ המשפטי הודיע כי אכן בדעת היועץ המשפטי לערער, כי עדיין לא עברו 45 יום מתאריך פסק הדין, ועל כן ביקש לדחות שמיעת הערעור כדי לאפשר שמיעת שני הערעורים ביחד, ביהמ"ש לא דחה את שמיעת הערעור של לוי ולמחרת היום הגיש היועץ המשפטי ערעור על קולת העונש.
החלטה (השופט כהן - דעת מיעוט):
א. המחוקק הקנה זכות ערעור בפלילים גם לנאשם וגם לתובע וקבע לשניהם תקופה אחת של 45 יום. עוד קבע המחוקק בסעיף 188 לחוק סדר הדין הפלילי כי אם "הוגשו על פסק דין ערעורים על ידי יותר מבעל דין אחד, יאוחדו הערעורים וידונו כאחד, אולם רשאי בית המשפט לדון בהם בנפרד". מכאן שהכלל הוא כי את הערעורים יש לאחד ולשמוע כאחד, אולם ביהמ"ש רשאי להפריד את הדיון אם יראה שעוול ייעשה לנאשם אם ישמעו ערעורו יחד עם ערעור התובע. כלל זה הוא מן הכללים היוצרים זכויות דיוניות לנאשם והבאים למנוע ענויי הדין.
ב. כאשר ביהמ"ש כבר שמע את ערעור הנאשם והוגש ערעור התובע, אף אם בתוך התקופה של 45 יום, לא יתן ביהמ"ש ידו לשימוש בזכות החוקית של הגשת הערעור כשיש בו בשימוש זה משום פגיעה בזכות חוקית אחרת חשובה או יסודית יותר, ומה גם כש- זכותו של התובע לערער מתנגשת בזכותו של הנאשם שיהא קץ לעינויי דינו.
ג. אין לקבל את התרעומת של נציג היועץ המשפטי על שהביאו לשמיעה ערעורו של הנאשם תוך הזמן של 45 יום שעוד ניתן היה ליועץ המשפטי לערער על פסק הדין, מגמת המחוקק היא כי משפטים וערעורים פליליים יישמעו מוקדם ככל האפשר, ומשקיבל התובע הודעה על שמיעת ערעור הנאשם יכול היה מיד להגיש ערעור מצדו או אף להביא עמו לישיבה הודעת ערעור ולמסרה בו במקום, בהרשאת בית המשפט, לנאשם.על יסוד הנ"ל יש לדחות את הערעור, אף כי העונש קל מדי ובנסיבות אחרות מן הדין היה לקבל את הערעור ולהחמיר בדין.
השופט ויתקון:
א. העונש שהוטל על המשיב לוי רחוק מלהיות עונש מתאים. המשיב שכנע נערה למטה מגיל 17 לעבוד עבורו בזנות ואילצה לזנות עם גברים שהביא תמורת כסף. אף הוא עצמו בעל את הנערה שלא כחוק. מכל העבירות החמורות זו אחת הבזויות וההרסניות ביותר ולא ניתן כל נימוק העשוי להצדיק את העונש הקל שהוטל.
ב. היועץ המשפטי היה זכאי, ובנסיבות הענין אף חייב, לערער על קולת העונש אף על פי שכבר נשמע ערעורו של הנאשם. אין גם למצוא בפיצול הדיון סיבה מקילה.
השופט זוסמן:
זכותו של היועץ המשפטי לערער על קולת העונש לא פגה עם דחיית ערעורו של הנאשם. בסעיף 188 לחוק סדר הדין אין למצוא סימוכין לדעה שאם נשמע ערעורו של הנאשם לא יוכל היועץ המשפטי לערער עוד. אין זאת אלא הוראה דיונית שאינה פוגעת
בזכות הערעור. מבחינת הדין אין למצוא פסול בערעורו של היועץ המשפטי. הוחלט לקבל את הערעור ולדון את לוי לשנתיים מאסר.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.)
בג"צ 337/66 - עזבון המנוח קלמן פיטל ז"ל נגד ועדת השומה שליד עירית חולון ואח'
*עיון במסמכי ועדת השומה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
.
העובדות:
העותר הגיש לועדת הערר שליד עירית חולון שני עררים על החלטות ועדת השומה לענין ארנונות רכוש וטען בין היתר חוסר סמכות של ועדת השומה. כדי לבסס את עררו ביקש לעיין בתיק ועדת השומה ולראות את הפרוטוקולים אך נתקל בסרוב, מנהל מחלקת השומה וכן יו"ר ועדת השומה דחו את בקשתו. הוא נשאל מה היא האסמכתא החוקית שעליה נשענת דרישתו לעיין במסמכי ועדת השומה. על כך פנה לבג"צ.
החלטה (השופט ויתקון):
א. הטענה שועדת שומה פעלה ללא סמכות הינה טענה שניתן לעוררה בערר על ועדת שומה המוגש לועדת ערר.
ב. לדרישה לפתוח בפני העותר את תיק ועדת השומה אסמכתא בחוק במפורש ומכללא: 1. במפורש - על פי פקודת העיריות יועבר לביהמ"ש המחוזי אליו מערערים על החלטת ועדת הערר כל החומר שהיה בפני ועדת השומה וועדת הערר לא יעלה על הדעת כי אותו חומר שיהיה גלוי בפני המערער בבואו לבית המשפט המחוזי יהיה חסוי בפניו בשלב של ועדת הערר. זאת ועוד, כיצד יוכל הנישום להעלות בפני ביהמ"ש טענות שלא העלה בועדת הערר וזאת לא יכול היה לעשות כי החומר לא היה בפניו?
2. מכללא - החובה הסטטוטורית לגלות את החומר נשמעת מכך שאותו חומר מצוי בידי העיריה והיא בעל דבריו של הנישום בפני ועדת הערר, ואין להלום מצב אשר בו צד יודע מה נמצא בתיק והשני נעזב לניחושים. כללי הצדק הטבעי שוללים מצב כזה.
ג. כל שאלתו של יו"ר ועדת השומה היכן האסמכתא בחוק המקנה לאזרח זכות לעיין בחומר שבידיו אינה במקומה. מן הדין לשאול היכן האסמכתא בחוק השוללת מאת האזרח את הזכות לעיין בחומר שבידיעתו יש לו ענין לגיטימי. כל ה"סודיות" הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון ובין האזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חפשי.
ד. החובה להראות לנישום את התיק קיימת גם אם נאמר שהתיק שייך לרשות מינהלית ולא לרשות שיפוטית או מעין שיפוטית. אך למעשה אין לקבל את טענת המשיבים כי ועדת השומה אינה אלא רשות מינהלית. הרכבה של המועצה ודרך מינויה מצביעים על היותה רשות מעין שיפוטית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן עו"ד שוב לעותר, עו"ד יחיאל למשיבים).
בג"צ 301/66 - מרדכי עזרא נגד מנהל משרד הרישוי
*רשיון נהיגת מונית לנאשם במעשה מגונה בתוך מונית(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
בעבר היה לעותר רשיון לנהיגת מונית אולם לאחר שהורשע בשתי עבירות הנוגעות לשני מקרים נפרדים של הסעת צעירות בניגוד לרצונן ועשיית מעשה מגונה באחד המקרים הללו נדון לשנה מאסר ורשיון נהיגתו נשלל ל-3 שנים.
משעברו 3 שנים ביקש העותר חידוש רשיון נהיגת מונית אך בקשתו נדחתה ע"י משרד הרישוי באשר עבר את העבירות שהורשע בהן בהיותו נוהג במונית. על כך פנה העותר לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי):
א. דינו של מי שמבקש חידוש רשיון לאחר שנפסל למשך שנה ומעלה מלנהוג - כדין מי שמבקש לראשונה רשיון נהיגה, עם כל הסמכויות, המוקנות לרשות הרישוי.
ב. ההוראה בתקנות התעבורה המסמיכות את רשות הרישוי לסרב מתן רשיון למי ש- "נפסל" מהחזיק ברשיון נהיגה "בתקופה של שנתיים שקדמה להגשת הבקשה" אינה עומדת למכשול לעותר. המדובר בתקנה במי ש"נפסל" בתקופת השנתיים לפני הגשת הבקשה ולא במי "שהיה פסול" בתקופה זו, והעותר "נפסל" לפני שלוש שנים.
ג. 1. הנימוק הכללי של רשות הרישוי מבוסס על סעיף 11 לפקודת התעבורה ו- תקנה 4 (א) לתקנות התעבורה שלפיהם ניתן שיקול דעת לרשות הרישוי לתת רשיון "אם שוכנעה שמבקש הרשיון כשיר לנהוג ברכב שעליו הוגשה הבקשה". אין ספק שכשירות לנהוג במונית בהתאם לסעיף 11 הנ"ל כוללת גם כשירות מבחינת האופי ולא רק כשירות במובן הרפואי הצר. מבקש רשיון נהיגה במונית שאינו מסוגל לכבוש את יצרו והוא נוהג להיטפל אל נוסעותיו, קשה לומר עליו שהוא כשיר לאחוז בהגה של רכב ציבורי.
2. אין גם להתרשם מהטענה שבאי חידוש רשיון יש משום הענשה נוספת על העונש שהוטל על העותר במשפט הפלילי. הסמכות להתלות או לבטל רשיונות היא סמכות מינהלית שמטרתה להגן על הציבור ואינה בגדר ענישה שניה.
3. עם זאת הנסיבות במקרה דנן מיוחדות במינן: העובדות ששימשו לביהמ"ש יסוד לפסילת העותר לשלוש שנים הן אותן העובדות המשמשות לרשות הרישוי עילה לאי חידוש הרשיון (לא נטען כי אחרי המשפט נתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות בעת המשפט או שהתחדשו הנסיבות), וגם התוצאה המעשית זהה. פסילת אדם מהחזיק ברשיונו במשך שלוש שנים, פירושה, שהוטל איסור על חדוש הרשיון לשלוש שנים בלבד והסרוב לחדש את רשיונו כמוהו מבחינה מעשית כפסילתו לצמיתות, אכן עדיין קיים הבדל בין צדק מניעתי וצדק עונשי אולם הפעם התחומים בין השניים מיטשטשים כמעט לגמרי.
יש כאן שתי הערכות שונות של אותן עובדות ואותן נסיבות ואין לומר שרשות הרישוי מסוגלת יותר מבית המשפט לפסוק בשאלה הקונקרטית אם טובת הציבור דורשת פסילה לתקופה זו או אחרת. מבלי להיכנס לעבי הקורה ולפסוק בשאלה אם ועד כמה חל העקרון של מעשה בית דין במובנו הטכני גם במשפט המינהלי, די לומר שבמקרה כגון זה שלפנינו דורשים יחסי הגומלין הראויים בין רשויות המדינה שרשות אחת לא תוכל להתעלם מהח- לטתה של רשות אחרת שכבר ישבה על אותה מדוכה.
על יסוד כל הנ"ל יש לומר כי הנימוק הכללי של משרד הרישוי אין לו אחיזה.
ד. באשר לתקנה בתקנות תעבורה שיש להביא תעודת יושר מהמשטרה והעותר לא יוכל להשיג תעודת יושר - במידה שהמצאת תעודת יושר כובלת את שקול הדעת של הרשות
המוסמכת הרי התקנה אין לה תוקף. שיקול הדעת ניתן לרשות הרישוי ולא למשטרה. רשות הרישוי יכולה לקבוע לעצמה מדיניות של קבלת תעודת יושר אולם התקנה הנ"ל נותנת למעשה זכות ויטו למשטרה וכזאת לא יתכן.
השופט הלוי: מסכים.
השופט כהן:
אף אלולא טעה המשיב לענין סמכותו לפי החוק והתקנות, הרי גם לא צדק, בשיקול דעתו מן הבחינה המעשית בסברו שקיים יסוד סביר לחשש שהעותר עלול לנצל רשיונו ורכבו לרעה ולחזור על המעשים שבהם הורשע, ובכך בלבד נשמטת הקרקע מתחת לעמדת המשיב.
המשיב ביסס את עמדתו על המקרים שקרו לפני 4 שנים. אכן לפעמים יכולה גם הרשעה כזו לשמש יסוד סביר לחשש שהעבריין יחזור לסורו אם נתגלו עובדות או נסיבות המצדיקות חשש כזה, אך חלילה לנו מעשות כדבר הזה להעמיד אדם בחזקת רשע אך מפני שנכשל פעם או פעמיים וסטה מן הדרך הישר.
החומר שהיה בפני ביהמ"ש ותסקיר קצין המבחן וחוות הדעת הפסיכיאטרית קבעו שמעשי העותר אין בהם כדי להצביע על נטיות פתולוגיות אלא שיש להתיחס אליהם כאל אפיזודה חולפת בה פעל העותר בהיותו נתון לגירוי מיני. דחפים פסולים הנולדים מתוך גירויים מיניים אינם מנת חלקם של בעלי הרשעות קודמות דווקא, שלא כרבים אחרים אשר טרם טעמו טעם המאסר והפסילה, יש לקוות ולהניח שהעותר למד את לקחו ושמעצוריו הטבעיים יעמדו לו להבא למגן מפני "גירויים" ופיתויים למיניהם (תרתי משמע), ויתכן שמבחינה זו הוא מועמד טוב ובטוח יותר מאשר רבים אחרים לזכות ב- רשיון לנהיגת מונית.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. עו"ד קנת לעותר, עו"ד חשין למשיב. 2.2.67)
ה.מ. 704/66 - יהודה הימל ואח' נגד שינדל רייט ואח'
*הצורך באישור אפוטרופוס ע"י ביהמ"ש בתביעת חלוקת מקרקעין(בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 244/66 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
המשיבים הגישו בקשה לחלוקת נכס השייך בשותפות להם ולמערערים שהם אם ושלושת קטיניה. אין קירבה בין הצדדים. במשפט ייצגה האם את קטיניה בתור אפוטרופסית. בימ"ש השלום העמיד את הנכס למכירה פומבית והמערערים ערערו בפני ביהמ"ש המחוזי. הטענה העיקרית שנטענה היא כי לאור האמור בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ג - 1962 היה דרוש כי ביהמ"ש המחוזי יאשר מראש את סמכותה של האפוטרופוס לייצג את הקטינים, הטענה נדחתה ועל כך הבקשה לרשות ערעור.
החלטה:
א. הטענה הנ"ל לא נטענה בבימ"ש השלום וכבר מטעם זה אין לה סיכוי להצליח בערעור. ב. ההוראה בסעיף קטן (1) לסעיף 20 הנ"ל אינה מתפשטת על תביעת החלוקה הנדונה באשר אין המדובר בחלוקת דירה, להבדיל מחלוקת בית הכולל דירות.
ג. ההוראה בסעיף קטן (2) סעיף 20 הנ"ל אינה חלה כאן, שכן אין המדובר בעיסקת חלוקה שנעשתה בהסכמת הבעלים המשותפים כי אם בצו ביהמ"ש בדבר חלוקת הנכס.
ד. סעיף קטן (5) לסעיף 20 הנ"ל אינו חל כאן באשר התובענה לחלוקת הנכס אינה בכלל פעולה משפטית במובן סעיף קטן זה.
ה. יתר על כן כשמוגשת תובענה ע"י אנשים זרים נגד קטינים והאפוטרופוס שלהם, אין לראות בעצם ההליך הזה פעולה במובן סעיף 20 לחוק לענין הצורך באישור ביהמ"ש לסמכות האפוטרופוס לייצג את הקטינים.
(בפני הנשיא אגרנט. עו"ד פנדריק בהעברה מעו"ד בוכהלטר למבקשים, עו"ד קובלר למשיבים. 25.1.67)
ע.א. 355/66 - 356 - יחזקאל הוברמן נגד שרה דימנשטיין ופנחס מרצ'בסקי
*תשלום דמי שימוש ראויים ע"י מסיג גבול
(ערעורים וערעורים שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 4679/64 - הערעורים נדחו).
העובדות:
מורישה של דימנשטיין רכש בשנת 1923 מחברת גאולה בע"מ חלקת אדמה והבעלות בנכס הועבר על שם דימנשטיין רק בשנת 1961. הנכס התנהל ע"י חברת גאולה עד שנת 1958 כשחברת גאולה פורקה. בשנת 1944 הרשתה חברת גאולה למרצ'בסקי להשתמש בשטח הנדון להחזקת חמרי בנין וברזל למשך שנה אחת תמורת דמי חכירה בסך לירה אחת לחודש, אך בתום השנה לא פינה מרצ'בסקי את השטח. בשנת 1958 הרשה מרצ'בסקי להוברמן להחזיק בשטח בקבוקים. עם פירוק חברת גאולה בשנת 1958 חתמה דימנשטיין על אישור שלפיו קיבלה 120 ל"י מחברת גאולה "דמי שכירות ששולמו על ידי מר פנחס מרצ'בסקי עבור החזקת החלקה לגאולה בע"מ עד לתאריך הפירוק". ביוני 1962 הגישה דימנשטיין תביעה לסילוק יד נגד מרצ'בסקי והוברמן וזכתה בתביעתה והבקשה לרשות לערער שהגיעה לביהמ"ש העליון נדחתה ביום 13.3.64. עתה תובעת דימנשטיין דמי שימוש ראויים ממרצ'בסקי החל בשנת 1944 ומהוברמן החל בשנת 1958 ועד למרץ 1964. ביהמ"ש המחוזי חייב את מרצ'בסקי והוברמן הדדית בתשלום דמי שימוש ראויים מיוני 1962 ועד מרץ 1964. על החלטה זו הוגשו הערעורים וערעורים שכנגד.
החלטה (השופט לנדוי):
א. באשר לדמי שימוש ראויים משנת 1944 ועד 1958 - בצדק ראה ביהמ"ש המחוזי באישור שנתנה דימנשטיין על קבלת 120 לירות אישור בדיעבד למתן הרשות למרצ'בסקי לשמוש בשטח הנדון. אשר לתקופה משנת 1958 ועד הגשת התביעה לסילוק יד בשנת 1962 - אמנם חדלו המפרקים לקבל את דמי חכירה שנתיים אבל לא הוכחה כל דרישה לפינוי השטח שבאה בתקופה ביניים זו ושממנו אפשר ללמוד על ביטול הרשיון.
ב. דימנשטיין טענה כי מרצ'בסקי לא רק תפס את השטח ללא רשות אלא כי המשיך והחזיק בשטח הנדון ללא רשות החל בשנת 1944 ועד 1964. התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים מתיחסת לכל התקופה הנמשכת בעבר ולכל חלק מתביעה זו. לפיכך יכול היה ביהמ"ש לדחות את טענת הסגת גבול לגבי חלק מן התקופה ולקבל אותה ביחס למותר התקופה.
מכיון שכך היה ביהמ"ש חייב להוסיף ולפסוק אם הקשר שנקשר בין מרצ'בסקי ו- חברת גאולה היה קשר של רשיון וזה נפסק עם הגשת התביעה לסילוק יד או קשר של שכירות וזה נפסק עם מתן פסה"ד לסילוק יד. אין איפוא יסוד לטענה שהשופט החליט בשאלה זו מיזמתו בלי שהשאלה עלתה על הפרק. (בדין קבע השופט כי הקשר היה של
רשיון ולא של שכירות בהתחשב עם ארעיות הקשר המשתקפת מן הסכום הפעוט של דמי החכירה).
ג. אין סתירה בין המסקנה שהיחס היה של רשיון, לבין המסקנה שהנכס הוא "עושה פירות" מן הטעם שהשטח היה בידי מרצ'בסקי למשך שלוש שנים על פי אותו רשיון. אם בעל הנכס הפיק בפועל הכנסה מן הנכס במשך פרק זמן ניכר אין עוד צורך להראות ממקום אחר שהנכס שייך לסוג הנכסים עושי הפירות, קשר לשימוש ארעי יכול שיהיה בחינת רשיון בלבד ועם זאת יענה על ההגדרה הרחבה של שכירות שהיא "מכירת הנאה בתמורה ידועה".
ד. טענת הוברמן כי הוא קיבל רשיון ממרצ'בסקי בשנת 1958 ואין יריבות בינו ובין דימנשטיין אינה יכולה להתקבל. עם ביטול הרשיון של מרצ'בסקי עם הגשת התביעה לסילוק יד אין הוברמן יכול עוד לחסות תחת כנפי אותו רשיון שבוטל, והרי גם הוא חוייב בתשלום דמי שימוש ראויים רק לגבי התקופה שלאחר הביטול.
ה. באין הוכחה על כך שהסגת הגבול של הוברמן היתה מוגבלת לחלק מן השטח בלבד, יש להחיל כאן, על פי היקש, את עקרון האחריות הסולידרית ביחד ולחוד בין מזיקים משותפים כנאמר בסעיף 10 לפקודת הנזיקין.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ז'ליכובסקי להוברמן, עו"ד פסי לדימנשטיין, עו"ד קוסט למרצ'בסקי. 31.1.67).
ע.א. 586/66 - אוניקו רויטמן ... בע"מ נגד סעדה אדוארד ואח'
*מתן רשות להתגונן
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בהמ' 655/66 ת.א. 326/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת תבעה את המשיבים בסדר דין מקוצר בגין שטרות ושיק והמשיבים, שני שותפים ושותפות ביקשו רשות להתגונן בטענת פרעתי. מטעם המשיבים הצהיר רק אחד השותפים ובחקירתו התעוררו ספקות כבדי משקל בצידקת ההגנה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע שטענת ההגנה לא התמוטטה כליל ובשלב הבקשה לרשות להתגונן אינו רשאי לפסוק במהימנות עד ועל כן נתן רשות להתגונן, אך התנה את מתן הרשות בהפקדת כסף או מתן ערובה להנחת דעתו של המזכיר הראשי. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. צדק השופט בציינו כי בשלב הדיון במתן רשות להתגונן אינו רשאי לפסוק במהימנות העד.
ב. די היה כי רק אחד מן השותפים יגיש תצהיר לאימות טענת פרעתי. אינו דומה מקרה זה למקרה בו ביקש ערב להתגונן על יסוד תצהירו של החייב העיקרי בו אמר החייב כי הערב לא חתם כערב על השטר בעוד הערב עצמו נמנע מלהצהיר. בעניננו שני השותפים נוגעים במידה שוה לענין ותצהירו של אחד יכול שישמש בסיס למתן רשות להתגונן.
ג. אכן היה זה אחד המקרים בהם הנתבעים "כמעט" נכשלו בנסיונם להראות הגנה אפשרית, אך בשל "המעט" שנשאר אולי, ראה השופט להתנות את הרשות בתנאי של הפקדת כסף או מתן ערובה ולפי שיקול דעתו רשאי הוא לעשות כן.
ד. לטענת המערערת שלא די מתן ערובה וכי צריך היה להתנות הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית - אמנם רצוי כי במקרי גבול כגון זה כשנותנים רשות הגנה מותנית, יבטיח התנאי שתובע שזכה בדין לא יצטרך להגיש תובענה נוספת כדי להיפרע, אך דבר זה הוא ענין שבשיקול דעת שאין ביהמ~ש שלערעור מתערב.
ה. במקרים כגון זה שלפנינו המצריכים עריכת בירורים וחשבונות, מן המועיל שבית המשפט הנותן רשות להתגונן ישתמש בכוחו לצוות על קדם משפט, כדי שיוכל להביא את הענין לידי סיום במשך ימים ספורים כיאה לסדר דין מקוצר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. 31.1.67)
בג"צ 286/66 - עזרא כהן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה של אילת ואח'
*מתן היתר להקמת בית זיקוק
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים טענו נגד מתן היתר לבתי הזיקוק "סונול" להקמת בתי זיקוק באילת. הם טענו כי ההיתר לוקה באי חוקיות וכן שהקמת בתי הזיקוק תהווה מטרד ותפגע בזכויותיהם להנאה מאויר צח וכו'.
החלטה (השופט זוסמן):
א. מבלי להכנס לשאלה אם אמנם ההיתר אינו חוקי יש לבטל את הצע"ת מחמת הטענה המוקדמת כי אדם הקובל על שניתן לזולת היתר בניה שלא כחוק, אינו זכאי לבקש את תרופתו בביהמ"ש הגבוה לצדק. הקובל אינו נפגע ע"י מתן ההיתר שלא כחוק אלא על ידי הבניה עצמה, ומניעת הבניה והסרת המבנה ודאי אינם ענין לביהמ"ש הגבוה לצדק, דין הבונה לפי היתר שאינו חוקי אינו שונה מדין הבונה ללא היתר, וכשם שבניה ללא היתר לא תובא לבג"צ כך גם קובלנה על מתן היתר שלא כדין.
ב. בתביעה אזרחית נגד בניה שלא כחוק הגורמת מטרד ניתן לדון גם בשאלה אם ההיתר לבניה הינו כחוק וכל טענה הפתוחה בפני הבג"צ להוכיח אי חוקיות מתן היתר בניה פתוחה גם בפני בית המשפט המוסמך האחר.
ג. לטענה כי בבג"צ ניתן להשיג סעד בדרך יותר יעילה מאשר בבימ"ש אחר - אפילו נכון הדבר, ובלא להסכים לכך שעובדה זו בלבד מצדיקה התערבות הבג"צ, בלאו הכי לא ייחתך הדין בבג"צ. שהרי אם יחליט הבג"צ שההיתר ניתן כדין עדיין יוכלו העותרים לפנות לבימ"ש מוסמך אחר ולטעון שהקמת הבנין גורמת מטרד ולא יהא איפוא משפט אחד באותו ענין אלא שנים וזה ודאי אינו מועיל לעשית הצדק.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד קלינג לעותרים, עוה"ד טרלו, אולשנסקי וגנון ל- 6 המשיבים. 26.1.67).
ע.פ. 397/66 - אברהם בן עמי נגד היועץ המשפטי
*גניבה ע"י סוכן ומשיכת שיק ללא כיסוי
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 318/65 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל גזר הדין נתקבל)
העובדות:
המערער עבד בפירמה שעסקה בפרסום ותפקידו להביא לקוחות ולגבות מהלקוחות את הכספים המגיעים לפירמה. תמורת זאת קיבל משכורת ודמי עמלה לפי אחוזים. בדצמבר 1963 פורקה הפירמה והמערער ביקש לערוך חשבון סופי ושישולם לו הסכום המגיע לו, שותפי הפירמה דרשו מאידך כי לפני כן יגבה המערער מלקוח בחיפה, שהוא רכש, סכום כסף שזה חייב לפירמה. המערער נסע לחיפה וקיבל תשלום החוב בחלקו בשטרות לפקודת הפירמה וסך 318 ל"י בשיק על שם המערער. הוא פדה את השיק ומסר לפקידה של הפירמה שיק שלו שזמ"פ ביולי 1964. חודש לפני המועד הנקוב בשיק סגר המערער את חשבונו בבנק והשיק לא כובד. הוא לא פרע את השיק גם לאחר שנשלחה אליו דרישה בהתאם לחוק לעשות כן. כעבור זמן נערך חשבון סופי בין הפירמה למערער והתברר שמגיע לו סכום של אלף ל"י וסכום זה שולם לו לסילוק כל תביעותיו נגד הפירמה. על אשר פדה את השיק ולקח את תמורתו ועל שמשך שיק ללא כיסוי הועמד המערער לדין והורשע בעבירת גניבה ע"י סוכן ובעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי ונדון לאלף ל"י קנס. על כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. לגבי העבירה של גניבה ע"י סוכן נתקיימו שלושת היסודות המרכיבים את העבירה והם: 1. הכוונה לשלול עולמית מאת הפירמה את סכום השיק - אין ספק שלא התכוון להחזיר לפירמה את סכום השיק שכן הוא שלשל לכיסו את דמי השיק, וכשמסר שיק פרטי לא התכוון שהשיק ייפרע ביום הנקוב בו כיום משיכתו, שהרי עוד לפני כן סגר את חשבונו בבנק.
2. היסוד של מרמה - נתקיים בעצם ביצוע הפעולות הנ"ל.
3. היסוד של העדר תביעת זכות שבתום לב - אין לקבל את טענת המערער שהאמין כי יש לו זכות שכזו ושהוא רשאי לקזז את סכום השיק כנגד החוב שחבים לו, שכן כאשר נסע לחיפה לגבות את הכסף נסע כשליח של הפירמה לגבות את החוב והוא גבה אותו כשליח; לפי מצב הדברים לא היה המערער רשאי לעכב תחת ידו כספים של לקוחות על חשבון דמי העמלה שהגיעו לו, זאת ועוד, אף הוא עצמו לא התחזה כמי שמקזז את סכום השיק אלא מסר שיק שלו כנגד השיק שקיבל.
היוצא מכך כי הרשעת המערער בעבירה הראשונה בדין יסודה. ב. אשר לעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי - לפי העובדות שצויינו לעיל נתמלאו כל התנאים הדרושים להקמת החזקה שהמערער ידע שבמועד הנקוב בשיק לא יהא חובה על הבנק לפרעו, (בתאריך הוצאת השיק עדיין לא נכנסה לתקפה ההוראה שיש לראות את יום הוצאת השיק כתאריך פרעונו).
ג. באשר לעונש - הרי העובדה שהפירמה היתה חייבת למערער כספים ואף שילמה לו אח"כ סכום של אלף ל"י, וכן עברו הנקי של המערער ומסיבות מקילות אחרות יש להפחית את סכום הקנס ולהעמידו על 400 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד וילנסקי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 11.1.67).
ע.א. 495/66 - עו"ד רפאל מני נגד עו"ד בן ציון כהן ואח'
*ביצוע בעין להקמת מעלית ופיצויים על האיחור בהפעלת המעלית.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 275/64 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיבים שכרו מאת המערער משרד בקומה הרביעית של ביתו ויחד עם חוזה השכירות חתמו על זכרון דברים בו התחייב המערער תמורת תשלומים מוסכמים להתקין "תוך 4 חדשים" מעלית שתופעל באופן קבוע. כתוצאה מסכסוך המערער עם דיירים אחרים לא הפעיל את המעלית במשך שנתיים והמשיבים הגישו תביעה לביצוע בעין ולתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי נתן צו ביצוע בעין ופסק למשיבים פיצויים בסך 5000 ל"י בשל האיחור בהפעלת המעלית. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה (השופט זוסמן):
א. ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בתביעה לביצוע בעין של התקנת המעלית חרף סעיף 36 (א) של חוק הגנת הדייר הקובע את חיובו של בעה"ב לקיים שירות המעלית אם התחייב לכך בחוזה השכירות. סמכותו של ביה"ד לשכירות אינה ייחודית בכל הענינים. לפי סעיף 48 לחוק הנ"ל שמורה לבתי משפט אחרים הסמכות הנתונה להם בחיקוקים אחרים ואינה נדחית מפני סמכות ביה"ד לשכירות. מקום שעילת התביעה נולדה בחוק הגנת הדייר ייחודית היא סמכותו של ביה"ד לשכירות, מה שאין כן בענין דנן שבו החובה לספק מעלית הינה חוזית ועם הגשת התובענה עדיין היה חוזה השכירות בתקפו. לא זו אף זו. לא רק מבחינת הזמן מקימים המשיבים את עילתם בגדר החוזה ואת ביצועו בעין תבעו בטרם תסתיים תקופתו, אלא גם לגבי היקף השירות אלה הם דורשים כל זכות יתר מכוח החוק נוסף על זכותם החוקית. ממילא חוק הגנת הדייר אינו מעניק להם זכות יתר כזו, כי אם מצמיד את הגנת החוק לתנאי החוזה האחרון. מכיון שזו עילה חוזית מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בה.
ב. בדרך כלל ממאן ביהמ"ש ליתן צו ביצוע בעין כאשר עקב כך ייאלץ במשך זמן רב לפקח על אכיפת ההתחייבות וכאן מהוה הצו לביצוע בעין משימה שביצועה יימשך לאורך ימים. אף על פי כן צדק השופט כשמצא צידוק למתן הצו בחוק הגנת הדייר בו גילה המחוקק כי לגבי החיובים לפי החוק, ומעלית בכלל זה, רשאי ביה"ד למנות אדם לעשות את הדרוש לקיום השרות, ולביצועו בעין של שירות זה. אי מתן צו ביצוע להתחייבות נמשכת אינה מפאת היעדר סמכות אלא שהשימוש בסמכות זו עשויה להטריח את ביהמ"ש יתר על המידה. אך כשמשמיע לנו חוק הגנת הדייר שהענין אינו עולה על כוחותיו של ביה"ד לשכירות, שוב אין צידוק לכך שבימ"ש מחוזי לא יתן סעד כזה.
ג. רשאי היה ביהמ"ש לתת צו ביצוע בעין וגם לפסוק פיצויים. אין הם תובעים כאן פיצויים עבור ביטול החוזה אלא עבור האיחור בביצועו בראותם את החוזה כממשיך להתקיים ובכגון דא ניתן לפסוק פיצויים וביצוע בעין. כבר פסק בעבר ביהמ"ש על ביצוע בעין של חוזה ופיצויים בגין האיחור בביצוע ההסכם. אכן באותו חוזה נאמר מפורשות כי רשאי הצד המקיים לתבוע הן ביצוע בעין והן פיצויים, אך לא זה עיקר. תניה הכתובה בחוזה לפיה יהיו הצדדים זכאים לצו ביצוע בעין אינה מחייבת את ביהמ"ש, הנותן את הצו או מסרב לתתו כמצוות דיני היושר ולא כמצוות הצדדים. כדרך שנותנים צו מניעה כדי למנוע נזק בעתיד נוסף על פיצוי כספי על נזק שנסבל בעבר, כך אפשר לפסוק פיצויי איחור נוסף על ביצוע בעין.
ד. המשיבים ערערו על אי חיוב המערער להחזיר להם 12 אלף ל"י ששילמו עבור המעלית ואשר לפי ההסכם צריך היה בעל הבית להחזיר להם אם לא תושלם המעלית
תוך הזמן הנקוב בחוזה תביעה זו אין לקבל. אמנם זכותם היא שיושב להם כספם אך בתנאי שלא ידרשו הפעלת המעלית. כאשר הם דורשים הפעלת המעלית עליהם לשלם את התמורה המוסכמת. קל וחומר כשהם דורשים סעד שביושר שאין דרכו של ביהמ"ש להעניק אלא למי שבעצמו נוהג ביושר. ברור ונעלה מכל ספק שאין המשיבים זכאים לדרוש ביצוע החוזה חינם אין כסף בלא ליתן תמורה מצידם.
ה. המשיבים דורשים פיצוי גבוה יותר מאשר 5000 ל"י ומצביעים על כך שהרבית בלבד של 12 אלף ל"י מסתכמת באלפי ל"י. אך הם אינם זכאים לרבית על סכום זה לא לפי חוק פסיקת רבית שכן לא תבעו תשלום הקרן ולא כדמי נזק מפני שלא הוכיחו שאלמלא העיכוב היו משקיעים את הקרן בהשקעה נושאת רבית.
ו. המשיב מספר 3 לא נשאר בקומה הרביעית וחזר לקומה נמוכה יותר. נגרם לו נזק של 2000 ל"י אך לא עקב האיחור אלא עקב אי מילוי החוזה וביטולו לחלוטין. אולם הוא לא ביקש את הפיצוי על ביטול החוזה עקב הפרתו ע"י המערער אלא תבע צו ביצוע בעין שאינו מתישב עם עמדתו שהפרת החוזה ע"י המערער שמה קץ לחוזה.
ז. הפריט האחרון של תביעת המשיבים הינו נזק הנובע מחדירת מי גשמים דרך חלון פתוח בגג. הדבר נעשה ע"י קבלן עצמאי שהועסק ע"י המערער ואין היא אחראי למחדלו של הקבלן, אחריות המערער אינה אחריות מוחלטת לפי פקודת הנזיקין ומשהוכיח שאין הוא אחראי לקבלן ולא הוכחה אחריותו האישית אין להם למשיבים עילת תביעה נגד המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד יעקובי למשיבים. 31.1.67).
ע.א. 176/66 - עדנן נג'מי נגד רשות הפתוח ואח'
*הפקעת מקרקעין ע"י שר האוצר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בתיק ה.מ. 1916/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער מחזיק של אדמה של 35 דונם והוא טוען לאריסות בשטח זה. רוב החלקות רשומות בשם רשות הפתוח, שתים רשומות בשם המדינה ואחרות הבעלות אינה ברורה.
נשוא הערעור הוא צו של שר האוצר לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) הכולל את השטח המוחזק ע"י המערער.
לפני שהחלו ההליכים להפקעת הקרקע הגישו רשות הפתוח, מדינת ישראל והאפוטרופוס לנכסי נפקדים תביעה להחזרת החזקה וגד המערער והושגה פשרה שינתן צו פינוי שלא יבוצע עד לאחר גמר ההליכים בפני ועדת האריסים בדבר זכויות האריסות שהמערער טוען להן. הליכים אלה טרם נגמרו. על הוצאת צו ההפקעה ע"י שר האוצר מוגש הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. הטענה שסעיף 8 הנ"ל אינו חל על מקרקעין שבבעלות המדינה או רשות הפיתוח,
אין לה על מה שתסמוך. ההלכה שהסעד המיוחד לפי סעיף 8 אינו ניתן אחרי הקניית הקרקע לפי סעיף 19 לפקודה אינה חלה כאן. בעלותה של רשות הפתוח אינה בעלות המדינה, ועוד יהיה צורך בהכרזת שר האוצר לפי סעיף 19 להקנות את החלקות של רשות הפתוח למדינה.
יתר על כן, המערער טוען לזכות אריסות בשטח הנידון, היינו "טובת הנאה או זכות שימוש בקרקע" וכדי להפקיע זכות זו ולהקנות למדינה את הקרקע כשהיא "חפשית מכל נטל" עוד יהיה צורך בהכרזה לפי סעיף 19 לשטח כולו.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי פקודת האריסים עדיפה על פקודת הקרקעות הנ"ל ושאין להפקיע זכות אריס לקבלת "שטח מחיה" כתנאי מוקדם לסילוק ידו לפי סעיף 6 לפקודת האריסים. פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) עדיפה על פקודת האריסים. הזכויות של "אריס מוגן" כמו הזכויות של "דייר מוגן" אינן עומדות בפני הפקעת הקרקע ורכישתה לצרכי צבור והן מומרות בזכויות לפיצויים.
ג. הפשרה שהושגה בתביעה לסילוק יד אינה מהווה הגנה נגד מסירת החזקה לפי סעיף 8 לפקודה. הפשרה קדמה לפסק הדין נשוא הערעור והמערער לא הסתמך על הפשרה. תביעת הפינוי לא נגעה להליכים של ההפקעה, ואם יתברר סופית בפני ועדת האריסים שיש למערער זכויות אריסות בשטח הנדון, תובא זכותו בחשבון הפיצויים לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות הנ"ל.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד ש. טויסטר למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 2.2.67).
ע.פ. 421/66 - מכסימיליאן בן משולם אברהם נגד היועץ המשפטי
*הרשעה בניגוד לגירסת המערערבשעה 3 לפנות בוקר בוצעה פריצה ושוטרים שהזדמנו למקום לפני גילוי הפריצה וראו בקרבתו מכונית שנגנבה לפני כן חשדו שנעברה עבירה. חייל שעבר סיפר לשוטרים כי שני אנשים ברחו למקום מסוים ובאותו מקום בתוך כוך נעצרו המערער ועוד אחד. המערער טען כי לא הוא שביצע את הפריצה וכי הוא נמצא בכוך שעות רבות לפני שבוצעה העבירה. טענותיו לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון קבע כי רשאי היה ביהמ"ש המחוזי שלא לקבל את גירסת המערער. (24.1.67)
ע.פ. 430/66 - אברהם זארה נגד היועץ המשפטי
*מהימנות עדיםהמערער הורשע במתן שוחד לרב סמל משטרתי על מנת שיבטל דו"ח תנועה שרשם נגד אחד בשם עוזי. אין חולקין כי המערער דיבר עם הרב סמל וזה ביטל את הדו"ח אלא שהמערער וכן הרב סמל כפרו בכך שעוזי נתן, באמצעות המערער שוחד לרב סמל. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה, עוזי ועוד נהג, ולא האמין למערער ולרב סמל. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וזיכה את המערער, בציינו (מפי השופט ויתקון) כי בדרך כלל לא יתערב בימ"ש שלערעור בענין מהימנות עדים אך במקרה דנן יש לסטות מהכלל הזה. ביהמ"ש דלמטה עצמו קבע כי עוזי והעד השני הסתבכו בשקרים וכזבים ושהם עדים מפוקפקים אלא שהתחזק בהחלטתו להרשיע את המערער על שני שיקולים אחרים ואלה היו שיקולים מוטעים.
(29.1.67)
ע.א. 570/66 - עבדאללה אחמד בלעום ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*צו מניעה נגד מינהל מקרקעי ישראלהמערערים ביקשו צו מניעה נגד מינהל מקרקעי ישראל והתעוררה שאלה אם המינהל הינו "תאגיד" ואפשר לתת נגדו סעד של צו מניעה או שהמינהל הינו מוסד של המדינה שאינו תאגיד ודינו כדין המדינה שאין לתת נגדה סעד של צו מניעה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי המינהל אינו תאגיד ועל כן דחה את הבקשה לתת צו מניעה נגדו. הערעור על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט מני) כי מהשוואת החוק שהקים את המינהל עם חוקים אחרים שהקימו תאגידים של המדינה עולה ברורות כי המינהל אינו תאגיד נושא זכויות וחובות משלו אלא מנגנון מינהלי המתמנה ע"י הממשלה והפועל כאורגן של המדינה וכשלוחה ואין לתת נגדו צו מניעה. גם אם נכונה הטענה כי המינהל מבצע את הסמכויות והתפקידים של רשות הפיתוח שהיא תאגיד, הרי עובדה זו כשלעצמה אינה הופכת את המינהל עצמו לתאגיד.
הבקשה לתקן את פרשת התביעה ולצרף את רשות הפיתוח אין להביא בפני ביהמ"ש העליון היושב כערכאת ערעור על החלטת בינים שלא לתת צו מניעה זמני, אלא יש להביאה בפני ביהמ"ש המחווי שבפניו תידון התביעה לגופה.
=בג"צ 7/67 - משה כהן נגד שר הבטחון ואח'
*שחרור ממילואיםהעותר שהוא למעלה מגיל 45 טוען שיש להעבירו להג"א באשר סעיף 22 לחוק שרות בטחון קובע כי גבר שבין 45 ל-49 לא ייקרא לשרות מילואים אלא להג"א. הצע"ת בוטל ע"י ביהמ"ש (מפי מ"מ הנשיא זילברג) באשר אותו סעיף אינו חל על בעלי מקצוע ששר הבטחון קבע אותו בתקנות כמקצוע נדרש לפי סעיף זה. העותר רשום כבעל מקצוע של נהג משאית ומקצוע הנהגות הוצא מחלותו של הסעיף הנ"ל. אמנם טוען העותר כי מעולם לא אחז בשירותו הגה של מכונית, אולם לא אחיזת ההגה בפועל ממש היא הגורמת, אלא סיווגו של האיש כבעל מקצוע פלוני שאפשר יהיה בבוא היום לנצל את הידע המיוחד שלו. (24.1.67)
ע.א. 597/66 - מנחם אלון ואח' נגד יהונתן אלדר ואח'
*הוצאת כסף על פי מצגי שואעל פי מצגי שוא של המשיב הראשון שילמו לו המערערים עבור שותפות "מרכיבים" סכום של 7500 ל"י וערכו הסכם שותפות. כשנודע להם על מצגי השוא הגישו תביעה להחזרת הסכום וביהמ"ש חייב את השותפות להחזיר את הסכומים. ערעור הנתבעים נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. לעומת זאת קיבל ביהמ"ש את ערעור התובעים וחייב גם את אלדר אישית להחזיר את הכספים הנ"ל. חיובו של אלדר יהיה ביחד ולחוד עם החיוב שהוטל על השותפות.
(26.1.67).
ע.א. 328/66 - דוד ארנברג עו"ד נגד פקיד השומה
*רווח הון ורווח פירות המערער רכש ביולי 1961 פרדס בכפר גנים ומכרו בפברואר 1962 ברווח של 30 אלף ל"י בקירוב. פקיד השומה ראה ברווח זה הכנסה של פירות החייבת במס הכנסה בעוד המערער ראה בה עיסקת השקעה ועל החלטת פקיד השומה הגיע הערעור לביהמ"ש העליון. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) כי חייה הקצרים והסוערים של עיסקה זו, המומחיות של המערער שעסק הרבה בעיסקות מקרקעין, הידיעה שבודאי הגיעה אליו בעת קניית הפרדס כי אותו איזור עומד להיות מסופח לפתח תקוה וגרמה כי הקניה תהיה ספקולטיבית, כל אלה הצדיקו את עמדת פקיד השומה. נכון שהעסקה הנדונה נשארה בודדת אבל אין הגורם הזה שולל בהכרח את אופיה המסחרי של העסקה.
(30.1.67).
בג"צ 323/66 - נחמיה ביננבאום נגד רשות הנמלים ואח'
*תביעת פיצויי פרישה מוגדלים מרשות ציבורית העותר הועסק ע"י המשיבה השלישית, חברת אוצר מפעלי ים, וכשהגיע לגיל פרישה הפסיק עבודתו והחל לקבל גמלאות. עתה הוא טוען כי אחריו פרשו שני עובדים אחרים וקיבלו מענק של 10 אלפים ל"י ועל כן מגיע גם לו מענק פרישה כזה ועוד הטבות פרישה אחרות. בבטלו את הצע"ת ציין ביהמ"ש הגבוה לצדק (מפי השופט קיסטר) כי כלל הוא שרואים את היחסים בין עובד של רשות ציבורית לבין הרשות כיחסים חוזיים והתרופה הרגילה היא כמו בכל סכסוך על פי חוזה בבית משפט רגיל. אכן יש חריגים לכלל הנ"ל אך לא זה המקרה לחריג. העותר טוען טענת הפליה אך מלה זו אינה מילת קסם הפותחת את שערי הבג"צ ומצדיקה התערבותו של בימ"ש זה בפעולת הרשות. במידה והמענק לעובדים אחרים יוצרת זכות לעותר עליו לפנות לביהמ"ש המחוזי ואם התשלום לפנסיונרים אחרים נעשה שלא כדין או לפנים משורת הדין הרי הדבר לא הקנה כל זכות לעותר.
(1.2.67).
ב.ש. 4/67 - יוסף דרימר ואח' נגד בן ציון אמוראי ואח'
*בקשה להארכה מועד להגשת ערעור המבקש הגיש בשעתו תביעה נגד חברת ביטוח "הדר" ותביעה חילופית נגד המשיבים. התביעה נגד חברת "הדר" נתקבלה ונגד המשיבים נדחתה. חברת "הדר" ערערה על החיוב וערעורה נתקבל (ע.א. 540/66 - תקציר סביר חוברת 16 עמ' 232). עתה טוענים המבקשים כי מכיון שהתביעה נגד המשיבים היתה תביעה חלופה למקרה שתידחה תביעתם נגד "הדר" לא יכלו לערער על דחיית התביעה נגד המשיבים כאשר זכו בתביעה נגד "הדר". אולם משנתקבל הערעור של "הדר" הם מבקשים לערער על דחיית התביעה נגד המשיבים והם מבקשים הארכת המועד להגשת הערעור. בהשתלשלות הענינים הנ"ל הם מבקשים לראות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. סגן הרשם השופט וינר קיבל את טענתם והאריך את המועד להגשת הערעור.
(30.1.67).
בג"צ 171/66 - פלתורס "פל" לויד א"י ומצרי בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*מכירת מטבע לאוצר במחיר שלפני הפיחות העותרת הינה חברת ביטוח והמחלוקת בין הצדדים מקורה בפיחות. המשיבים עמדו להפעיל נגד העותרת אמצעי כפיה למכור לאוצר סכום מסוים של מטבע חוץ שהוא שנוי במחלוקת במחיר שלפני הפיחות. מכיוון שעל אמצעי הכפיה נמסר רק בשנת 1966 לא היה משום שיהוי בפניה לבג"צ. הבעיה היתה לגבי סכומי יתרות בחשבון פמ"ז של העותרת. שני הצדדים הסכימו בפני הבג"צ שיש לעשות את חשבון היתרה לפי שיטה מסחרית ולא לפי שיטת מזומנים. צדקה איפוא העותרת כי כל סכומי היתרות אינן יתרות וכי הסכומים כולם פרמיות מזה ודמי נזק מזה, ולגבי סכומים אלה אין העותרת אלא מעין תחנת בינים בין המבוטחים שבארץ והמבטחים שבחוץ לארץ. ממילא שכל זיכוי וכל חיוב בקשר לסכומים אלה מוצא את איזונו בחיוב או בזיכוי בצד השני של החשבון ולא יתכן פער בכל תאריך שהוא בין מה שמגיע לעותרת לבין מה שמגיע ממנה מהצד השני, היתרות היחידות שאותן חייבת העותרת למכור לאוצר הן היתרות הנשארות בגדר דמי עמלה בעד פעולותיה. סכומי יתרות אלה במידה והיו ביום הפיחות מוכנה העותרת למכור לאוצר במחיר שלפני הפיחות. ביחס לפריט של תביעה שהיתה נושא לסכסוך בין העותרת לבין חברת הביטוח פסיפיק בלונדון ושנתקבל רק אחרי שנים מספר, הצדק עם העותרת שאין לראותו כחוב לצורך מכירתו במחיר שלפני הפיחות. על יסוד הנ"ל עשה ביהמ"ש הגבוה לצדק (מפי השופט ויתקון) את הצע"ת להחלטי.
(31.1.67).
בג"צ 21/67 - אריה פולנה ואח' נגד שר התחבורה ומנהל משרד הרישוי
*חידוש רשיון רכב למשאית משנת ייצור 1942 העותר ביקש צו על תנאי נגד מנהל משרד הרישוי המסרב לחדש רשיון רכב למשאית ששנת ייצורה 1942. הסירוב מבוסס על תקנות התעבורה (תיקון מס' 3) תשכ"ו - 1966 הקובעות שלא יינתן ולא יחודש רשיון רכב למשאית כזו אלא אם ינתן לגביה היתר מיוחד להפעלתה. הבקשה לצע"ת נדחתה שכן לפי התקנות אין לחדש רשיון לרכב כזה אלא במקרים יוצאים מן הכלל שהרשות רשאית לפי שיקול דעתה לקבעם. טענת ב"כ העותרים שהתקנות הן אולטרה וירס בחלקן לסמכות שר התחבורה לפי סעיף 70 לפקודת התעבורה נדחתה, שכן יש לשר סמכות להתקין תקנות בדבר רישוי רכב והתקנות הנ"ל אינן חורגות מגדר המטרה הזו.
(31.1.67)
ע.פ. 389/66 - גומעה גוהם וענרא בן עזרא אברהם נגד היועץ המשפטי
*מהימנות עדים * ניסוח כתבי ערעור המערערים הורשעו בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. המערער הראשון נדון לשנתיים מאסר בפועל והשני לשנה אחת בפועל ושנה על תנאי. גומעה ערער על ההרשעה ועל גזר הדין אך ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) שציין כי לעדות השותף לדבר עבירה נמצא סיוע, ובאשר לסתירות בדברי אותו עד לעומת הודעתו במשטרה יכול היה פרקליט המערער לחקרו על כך בשעת עדותו. משלא נחקר על כך אין הסתירות יכולות לשמש עילה לחלוק על מהימנותו.
בהזדמנות זו הפנה השופט זוסמן שימת הלב לצורה הלקויה שהפרקליט ניסח את כתב הערעור. נימוקי הערעור נועדו להבהיר לביהמ"ש ולמשיב מה הן ההשגות על פסק הדין ועל הפרקליט המערער להיכבד ולהכנס לפרטים, לפחות במידה שהמשיב יוכל להכין את תשובתו ולא יגשש באפלה. אמרות כלליות כגון "בית המשפט המחוזי קבל עדות שלא כחוק והסתמך עליה לצורך בסוס הרשעתו של המערער" אינן מבהירות מה היא העדות ומה הפסול שיש בה, ואין להכין כך ערעור. זאת ועוד. תפקידו של עורך דין המכין ערעור לבדוק אם יש בידו להשמיע נמוקים הראויים לעמוד בדיון בפני בימ"ש לערעורים. עליו להימנע מלהביא בפני ביהמ"ש טענות אשר אינן יכולות לשמש נמוקי ערעור.
(29.1.67).
המ' 757/66+ ב.ש. 9/66 - צבי ברקו ואח' נגד דלבה אלברט
*מועד להגשת הערעור התעוררה שאלה אם עבר המועד להגשת ערעור וביהמ"ש החליט לאור ההלכה שנקבעהבע.א. 127/60 (פס"ע מ"ט 391) כי אין לראות בעובדה, שבעל דין יזם את המצאת העתק פסק הדין לעצמו, משום המצאת פסק דין אליו לצורך קביעת התאריך שבו מתחילה התקופה להגשת הערעור.
(19.1.67)
ע.פ. 480/66 - אהרן משה בן יעיש מלכה נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער הוא בן 16 שנים ונידון למאסר שנתיים בשל התפרצות וגניבה. מאחוריו שורה ארוכה למדי של הרשעות ואלמלא גילו הצעיר לא היה מקום לדון בערעורו. לאחר עיון נראה כי לטובתו של המערער עצמו יהיה אם יאושר גזר דינו ויוכל לסיים במסגרת בית הסהר קורס מקצועי.
(29.1.67)
ע.פ. 446/66 - פנחס יתה נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש
לאחר שורה של עבירות פריצה קודמות נדון המערער ל- 3 שנות מאסר בשל 17עבירות פריצה נוספות. ערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין כי עוד היטיב ביהמ"ש דלמטה עם המערער שהפעיל עליו עונש של מאסר על תנאי שיהיה חופף למאסר החדש שהטיל עליו.
(24.1.67).