ע.פ. 510/66 - ראובן דויד נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (זיוף שטרות וקבלת כסף בטענות שוא) המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר ממש ושנתיים וחצי מאסר על תנאי לאחר שהורשע ונלקחו בחשבון 107 עבירות של זיוף שטרות, הצגת מסמך כוזב וקבלת כסף בטענות שוא. על אף המצב הקשה בו נמצאת משפחת המערער וביחוד מחלתה הקשה של בתו אין להקל בדינו לנוכח המספר הרב של העבירות כי "איש כזה בהתהלכו חפשי מהווה סכנה גדולה לצבור".
(2.2.67)
ע.פ. 511/66 - חיים בירנבוים נגד היועץ המשפטי
*הרשעה בעבירה על פקודת הבטיחות בעבודה המערער הורשע בעבירות על פקידת הבטיחות בעבודה ותקנות בתי חרושת (עבודות בניה) בשל כך שלא התקין מעקה מסביב וגם לא כיסה את שלושת הפתחים (ארובות) בגג קומה ג' של בית שנבנה על ידו ואחד הפועלים נפל ונפצע. מטעם ההגנה אמנם הושמעה עדות כי 14 יום לפני קרות המקרה הונחו לוחות על הארובה, אולם מכיון שביום קרות המקרה נמצאה הארובה גלויה ובלתי מכוסה עברה חובת ההוכחה שהלוחות הוסרו על ידי מישהו סמוך לשעת קרות התאונה על שכמו של המערער והוא לא הוכיח זאת.
מכיון שכך אין צורך לקבוע אם אמנם היה בהנחת הלוחות משום מילוי הוראות החוק והתקנות הנ"ל.
(31.1.67)
ע.א. 242/66 - סלומון פיליפ יעקובזון נגד אוסקר גז ומוזיאון תל אביב
*אי ידיעת זהותו של הנתבע לצורך התישנות
* "חליף" לצורך התישנות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 827/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
למערער היתה תמונה נשוא התובענה הנוכחית שהוצגה בתערוכה בחו"ל בשנת 1949 ומאז נעלמו עקבותיה. בשנת 1960 גילה את התמונה בלונדון אך לא הספיק לנקוט בצעדים להחזרתה לרשותו. בשנת 1964 גילה את התמונה כשהיא מוצגת בתערוכה בתל אביב לאחר שהושאלה לשם תצוגה על ידי המשיב הנחזה כבעלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחמת התישנות באשר עילת התביעה נולדה למערער עוד בשנת 1949, אף על פי שהותו של הנתבע לא היתה ידועה לתובע.
בערעור ציין המערער כי תביעתו מושתתת על שתי עילות חילופית, האחת בעלות לפי הוראות המג'לה והחילופית לפי פקודת הנזיקין. כן טוען הוא כי אף אם נולדה עילת התביעה עוד בשנת 1949 הרי קיומו של הנתבע מהווה אחת מעילות התביעה והתקופה בה מתחילה ההתישנות לרוץ היא כשנודעו לו לתובע עילות התביעה בהתאם לסעיף 8 של חוק ההתישנות.
החלטה (השופט כהן):
א. אין ספק כי עילת תובענתו של התובע נולדה כאשר נשללה זכות קנינו בתמונה שלא כדין, אך יש לשים אל לב כי החוק מבדיל בין המועד בו נולדה עילת התובענה לבין המועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות עילה זו.
ב. ידיעת זהותו של הנתבע מהוה חלק מן העובדות המהוות את עילת התביעה. כשם שעל התובע להוכיח שנגרם לו נזק במעשה או במחדל פלוני, כן עליו להוכיח שהמעשה נעשה או המחדל נחדל ע"י אותו האדם שהוא נתבע. מבלי נתבע אין תביעה, ומבלי נתבע פלוני אין עילת תביעה. "העילה" היא עילה לתביעתו של התובע דווקא, ונגד אותו הנתבע שהוא תובעו, אם האדם אינו יודע על ידי מי נגזל, אין הוא יודע את העובדות המהוות את עילת תביעתו בשל הגזילה, ועל כן לא תתחיל תקופת ההתישנות כל עוד לא ידע את מי ובשל מה לתבוע.
ג. לענין חישוב תקופת ההתישנות אין המשיב חליפו של הגזלן המקורי משנת 1949, ואין הוא זכאי ליהנות ממירוץ תקופת ההתישנות נגד קודמיו. המשמעות של "חליף" בחוק ההתישנות הינה לגבי חליפים בתביעה אשר חוץ מאשר לענין זהות הנתבע עילת התביעה אינה משתנית לגבי כל אהד מהם. דין זה חל למשל כשזכות או חבות פלונית עוברת ממוריש ליורש, מפושט רגל לנאמן וכיוצא באלה, מה שאין מקום שעם חילופי הגברי מתחלפת גם עילת התביעה, באשר העילה נעוצה בענינו או במחדלו של "החליף" עצמו ולא במעשהו או במחדלו של קודמו. בעניננו התביעה נגד המשיב אינה בשל מעשה הגזילה שעשה קודמו אלא בשל מעשה שעשה המשיב עצמו והתקופות שעברו בשל מעשיהם של אחרים אינן מעלות ואינן מורידות לענין חישוב תקופת ההתישנות נגד המשיב. נמצא שעילת התובענה של המערער נגד המשיב לא יכלה להיוולד לפני שהמשיב קיבל לידו את התמונה ותקופת ההתישנות מתחילה מן היום שבו נודע למערער כי המשיב קיבל את התמונה לרשותו. מפרשת התביעה עולה שהמערער גילה את התמונה בשנת 1960 ומאז ועד הגשת התובענה לא עברה תקופת ההתישנות, גם אם המערער יכול היה בזהירות סבירה לגלות אז את זהותו של מי שנתיימר להיות בעל התמונה.
השופט ברנזון:
א. עובדת ידיעת זהותו של הנתבע אינה מן העובדות היוצרות את עילת התביעה ועל כן אי ידיעת זהותו של הגזלן המקורי אינה דוחה את מרוץ ההתישנות של התובענה בעילת הגזילה. קיומו של הנתבע הוא תנאי להתחלת מירוץ ההתישנות בשל עילה שנוצרה נגדו, אבל לא ידיעת זהותו והאפשרות לגלותו.
ב. מאז רכישת התמונה ע"י הנתבע בשנת 1962, ואף מאז גילוי התמונה בשנת 1960 ע"י התובע, עדיין לא עברה תקופת ההתישנות והשאלה היא אם הנתבע מהוה "חליף" לגזלן המקורי ותקופת ההתישנות של הגזלן המקורי מצטברת לטובת הנתבע או שאינו חליפו ואין התקופה מצטרפת.
המלה "חליף" לענין התישנות הוא "דבר הבא במקום קודמו, ולא לחילופין אלא לחלוטין, כשהקודם נעלם ואיננו". הכוונה היא למקרים כגון ירושה אפוטרופסות, מינוי כונס נכסים וכד'. במקרה שלפנינו לגבי עילת התביעה לפי פקודת הנזיקין האזרחיים, החייב המקורי וכל מי שקיבל ממנו, לרבות המשיב, ביצע מעשה גזילה נפרד משלו וקיימת נגד כל אחד מהם זכות תביעה עצמאית בשל מעשהו שלו ולא בגלל זה שבא במקום קודמו. לפיכך אין מצטרפות התקופות של קודמי המשיב לצורך מירוץ ההתישנות, והתביעה בשל עילה זו לא התישנה.
לעומת זאת עילת התביעה בגין בעלות לפי הוראות המג'לה מושתתת על זכות הקנין והתביעה היא להחזרת החפץ בעין. זוהי מעין תביעה חפצית של הנכס מאותו אדם המחזיק בו באותו זמן ומי שאינו מחזיק בנכס אינו בעל דינו של התובע בעל הנכס היכול לתבעו רק כל זמן שהוא קיים ורק מידי מי שמחזיק בו ממש. על כן כאן כל מחזיק הוא חליפו של מחזיק שקדם לו, שכן הוא בא במקום קודמו והלה אינו קיים עוד כבעל דינו של התובע בעל הנכס. כיוון שכך נתישנה עילה זו כלפי המשיב ואין עוד להיזקק לה, מה שאין כן לגבי העילה לפי פקודת הנזיקין האזרחיים.
השופט קיסטר:
א. בעניני התישנות קיימים אינטרסים מנוגדים - מצד אחד השיקול של הגנה על בעל הנכס שנגזל ממנו נכסו ועל הניזוק שיוכל לתבוע את נזקו תוך תקופת ההתישנות ומצד שני האינטרס של הנתבע שלא יצטרך לשמור לאורך ימים על הוכחות בדבר זכויותיו בחפץ הנתבע. ישנן שיטות משפט שונות שבחלקן מעדיפים את האינטרס של התובע ובחלקן את האינטרס של הנתבע ואין ללמוד משיטה אחת על השניה.
ב. העובדות המהוות את עילת התובענה הן מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד, "העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת". על השאלה מהן העובדות המהוות את עילת התובענה אין להשיב אלא בהתיחס לאותה תובענה מסוימת אשר בא דנים. במקרה דנא אין להשמיט מן העובדות המהוות את העילה את העובדה המגלה מה עשה הנתבע בחפץ, אם שלח בו את ידו, אם הזיק לו או שאדם אחר בשליחותו הזיק לו. בהשמטת פרט זה מעילת התביעה היה מקום למחוק את התובענה מחוסר עילה. לעתים יש לתובענה אחת מספר נתבעים ונגד כל אחד בשל מעשה אחר. נגד כל נתבע צריך התובע לציין במפורש מה המעשה או המחדל המיוחסים לנתבע זה. השמטת פרטים אלה תכשיל את התביעה. פרטים אלה, היינו שהנתבע המסויים הוא אשר עשה את המעשה המסויים הם המהווים את עילת התובענה, אם התובע אינו יכול לפרש עובדות אלה בכתב התביעה מחמת חוסר ידיעה אזי לא תרוץ נגדו תקופת ההתישנות. במקרה דנא מהווה זהות הנתבע חלק אינטגרלי של עילת התביעה שבלעדיו לא תוכל התביעה להיות שלמה ומאחר וזהות הנתבע לא היתה ידועה לתובע לא התישנה תביעתו. מאידך יתכן שבתביעות שונות לא תהיה זהות הנתבע דרושה להקים עילת התביעה. אם למשל עושה שטר נפטר ועדיין לא ידוע מי הם היורשים אפשר להגיש תביעה נגד העזבון ואין צורך לחכות עד שייודע מי הם היורשים, או במקום בהם יכול ביהמ"ש למנות אפוטרופוס שיופיע בשם יורשים בלתי ידועים או בשם אדם בלתי ידוע שהוא הבעלים של נכס מוגדר וידוע, אולם קשה לתאר שביהמ"ש ימנה אפוטרופוס למזיק בלתי ידוע שהזיק באופן בלתי ידוע ולהוציא פס"ד נגד אדם פלוני כזה שיחייב כמעשה בית דין.
ג. המדיניות המשפטית של המחוקק כפי שהיא עולה מהוראותיו של חוק ההתישנות מצביעות על כך שהמחוקק שלנו מעדיף את זכותו של התובע שלא תקופח אם מסיבה שאינה תלויה בו נבצר ממנו להגיש את התביעה בזמנו.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, קיסטר. 29.1.67)
ע.פ. 380/66 - דוד פוגל נגד היועץ המשפטי
*כוונה פלילית בעבירת היזק ציבורי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד) בת.פ. 70/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
לצורך תביעת פיצויים מגרמניה מסר המערער טפסי הצהרה בשבועה לאחת שתבעה פיצויים וזו ה*חתימה עדים ולאחר מכן מילא המערער את הטפסים בפרטים שמסרה לו תובעת הפיצויים. הוא החתים על התצהירים עורך דין שבמשרדו עבד ואת התצהירים העביר לשלטונות הפיצויים בגרמניה. שם נתברר שיש סתירות בין עדויות אלה לבין עדויות שהוגשו קודם לכן ע"י אותה תובעת, המסמכים הוחזרו לישראל ובחקירה נתגלו העובדות הנ"ל, המערער הועמד לדין והורשע בעבירה של היזק צבורי לפי סעיף 105 לפח"פ על הרשעתו נסב הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. ההלכה שאין צורך בכוונה פלילית בעבירה של היזק צבורי היא לא רק כאשר נגרם היזק ציבורי אלא גם במעשה שרק עלול לגרום להיזק ציבורי. מהות העבירה של היזק ציבורי היא כאשר נעשה מעשה העלול מטיבו לגרום נזק לציבור ולאו דווקא שנגרם ממש נזק כזה.
ב. המערער טען כי לא הובאה ראיה שמעשהו עלול להביא נזק לצבור ועל התביעה היה להוכיח זאת. טענה זו אין לקבל. זהו ענין שבאומד דעת הנתון כולו ביד בית המשפט.
ג. טענה נוספת של המערער כי על התביעה היה להראות שמעשהו של המערער הוא הוא שעשוי להביא לנזק לציבור ואילו לאמיתו של דבר מעשהו הוא רק טיפה בים של מעשים דומים של אנשים אחרים אשר רק בהצטרפם יחד יתכן והם עלולים לגרום נזק לצבור. גם טענה זו אין לקבל. כל מה שיש לבחון הוא אם טיבו של המעשה שנעשה על ידי מי שעומד לדין בעבירה זו יש בו מגמה לגרום להיזק ציבורי ואין ספק כי כזה הוא מעשהו של המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. עו"ד עבר - כהן למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 1.2.67)
ע.א. 636+605/66 - גרשום כהן נגד בית ניר אגודה שיתופית להתישבות ואח'
*אחוז נכות * רשלנות תורמת
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט שמיר) בת.א. 315/66 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה)
העובדות:
בהיות התובע בן 16, לאחר שסיים שנתיים של לימודי חשמלאות בבית ספר מקצועי, נשלח למחנה עבודה של הקיבוץ בית ניר. המדריך במסגריה של הקיבוץ נתן לתובע מקדחה חשמלית לעבודה ועזב אותו. תוך כדי עבודה ניסה התובע לצנן את המקדחה בעזרת מטלית רטובה בעוד המכונה עובדת ונפצע ואצבעו נקטעה, ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריות הנתבעות ברשלנות עקב העסקת נער ללא הדרכה והשגחה מספיקים וכן עקב הפרת חובה שבחוק בכך שלא גדרו את המכונה. את התובע מצא ביהמ"ש המחוזי אשם ברשלנות תורמת של 25 אחוז, על פסה"ד ערערו שני הצדדים.
החלטה (השופט זוסמן):
א. חוות דעת רפואית מטעם התובע קבעה כי אחוז הנכות שלו היא 18. הנתבעות לא חלקו על חוות דעת זו, לא חקרו את הרופא ולא הביאו עדים לסתרה. בסיכום אף הסכימו כי זה אחוז הנכות. אולם השופטת מצאה באחת העדויות הרפואיות הערכה של דרגת נכות בין 15 ל-17 או 18 אחוז ועל כך קבעה 15 אחוז נכות. החלטה זו אינה יכולה לעמוד. כאשר מגלים שני בעלי דין במשפט אזרחי את דעתם לקבל עובדה כדבר שאינו שנוי במחלוקת, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לפשפש בראיות שמא יוכל להגיע למסקנה אחרת.
ב. השופטת אף קבעה כי אם אחוז הנכות הוא 15 הרי הפסד ההשתכרות הוא רק 12 וחצי אחוז. הפסד כושר השתכרות של אדם צעיר אינו משתקף תמיד בדרגת הנכות הגופנית ואת הנזק אומדים לפי מבחן הנכות רק בהיעדר נתונים אחרים. כשבית המשפט רוצה להפחית מאחוז הנכות לצורך קביעת הפסד ההשתכרות עליו להתבסס על ראיות המצדיקות זאת, שאם לא כן לא יהיה חשבון הנזיקין ענין של אומד ואפילו של ניחוש - דבר שאי אפשר למנעו - אלא החשבון יהיה שרירותי. בענין דנא לא היו כל ראיות שיצדיקו הפחתת חישוב אבדן המשכורת מאחוז הנכות.
לפיכך יש להעמיד את דרגת הנכות ואחוז הפסד ההשתכרות על 18 אחוז.
ג. בענין חלוקת הרשלנות והרשלנות התורמת אין לקבל את ערעור הנתבעים ואין להעלות את אחוז הרשלנות התורמת של התובע. מכיון שלעצם הרשלנות אין לקבל את ערעור הנתבעים - אין צורך להכריע בערעור זה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהנתבעים הפרו חובה שבחוק כאשר לא גדרו את המכונה.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד ליאור למערער, עוה"ד גפטר ופיינר למשיבות. 2.2.67)
ע.א. 329/66 - מדינת ישראל נגד אמגנט פלסטיק בע"מ
*תשלום הפרשי פיחות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 49/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
לאחר הפיחות חוייבה המשיבה בתשלום 8,394 ל"י הפרשים על ציוד שקנתה מגרמניה בהקצבת מטבע חוץ שקיבלה מחברת השילומים. לטענתה אפשר לחייב בתשלום ההפרשים, לפי התקנות, אלה שרכשו מטבע אצל "סוחר מוסמך" ואילו חברת השילומים לא קיבלה הרשאה כסוחר מוסמך. טענתה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. מדברי העדים שהושמעו ברור בעליל שחברת השילומים היתה מורשה מטעם האוצר לעסוק בכספים שעברו דרכה, כפי שעשתה, ואם לא לזה תקרא "הרשאה" - מה היא הרשאה?
פרסום הרשאה כזו ברשומות אינה חשובה שכן אין זו תקנה בה פעל תחיקתי, אף כי הרשאת בנקים אחרים פורסמה ברשומות.
היתה גם עדות לכך שחברת השילומים שנוסדה בשנת 1953 כל תכליתה וטעם ישותה היו לנצל ולהעביר דרכה את כספי השילומים מגרמניה לישראל, מטרה זו של הקמת החברה מצביעה על כך כי לפחות מכללא היתה חברת השילומים מורשה לשמש כ"סוחר מוסמך" במשמעות תקנות הכספים.
ב. אם לא די בכך בא מכתב הרשאה בדיעבד לפי תקנות ההגנה וקבע את חברת השילומים כמורשה למכור מטבע חוץ החל בשנת 1953. כך שאם פעולות חברת השילומים היו בלתי חוקיות עד להרשאה באה ההרשאה והפכה את כל הפעולות בדיעבד לחוקיות. (בהתאם לתקנות אפשר לתת הרשאה בדיעבד).
השופט ברנזון:
בפועל היו כל פעולות חברת השילומים קשורות עם הקצבות מטבע חוץ והאוצר נתן כל השנים רשות לחברה לפעול בשטח זה. למעשה ראו בחברה את הגוף המוסמך היחידי לעסוק בעסקי המטבע הקשורים בהסכם השילומים אם לא ניתנה הרשאה בכתב בא מכתב ההרשאה ממרץ 1965 ונתן אישור כולל ריטרואקטיבי לכל פעולות חברת השילומים. אגב, התקנה בענין סוחר מוסמך אינה דורשת הסמכה בכתב של סוחר כזה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד ולנשטיין למערערת, עו"ד שדות למשיבה. 9.2.67)
ע.א. 490/66 - "רמה" חרושת סריגה בע"מ נגד פקיד השומה
*ניכוי הפרשי הצמדה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א, בתיק ע.מ.ה 852/65 (השופט לובנברג) - הערעור נדחה)
העובדות:
לפי חוק מס הכנסה (ניכוי הפרשי הצמדה) תשכ"ד - 1964 ניתן לנישום לנכות כהוצאה סכומים ששילם כהפרשי הצמדה על הלוואות מסויימות בתנאי שנותן ההלואה לא היה קרובו של הלווה, או בעל השליטה בחברה הלווה. המערערת קיבלה הלוואה וכמלווה נרשם אחר קרימלובסקי שהוא מבעלי השליטה של החברה. אולם המערערת טענה כי ההלוואה נתקבלה מבנק יפת וכדי שלא תובא בחשבון נזילות הועבר סכום מסוים במטבע חוץ מחברה בשויץ לבנק יפת וזה נתן את ההלוואה במטבע חוץ למר קרימלובסקי בתור תושב חוץ, והאחרון העביר את הכסף למערערת. טענת המערערת היא שלמעשה נתן בנק יפת את ההלואה ואם נתבונן בתוכן העיסקה ולא בצורתה תהיה היא זכאית לנכות את תשלומי ההצמדה.
החלטה (השופט ויתקון):
אין להתעלם מהרישומים שהעידו על מהות העיסקה, הן בספרי המערערת והן בספרי הבנק. אין זה מקרה שבו נתן אדם במסמכיו או ברישומיו תיאור מוטעה או בלתי מתאים
לעסקה שעשה ומן הדין להרשות לו להסביר את מהותה האמיתית של העסקה. כאן בחרו הצדדים לעשות את עסקת ההלוואה בדרך פלונית, מכיון שדרך אלמונית לא היתה נראית להם. אין זה ענין של "תוכן" לעומת ענין של "צורה". השתלבותו של מר קרימלובסקי כמי שמסוגל לקבל הלואה במטבע חוץ מזה ונותן הלואה במטבע ישראלי מזה, היא שנתנה לעיסקה את תכנה, ולא רק את צורתה. אם אדם בוחר מרצונו החפשי ללכת בדרך פלונית ולא בדרך אלמונית, אין לאמר כי יש לראותו כאילו הלך בדרך שלא הלך בא.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 9.2.67)
בג"צ 283/66 - ראובן ארביב נגד שמואל דנינו
*פסול לכהן כחבר מועצה מקומית עקב הרשעה בדין.
(התנגדות לצו על תנאי - הצע"ת בוטל).
החלטה:
א. המשיב, ראש המועצה חצור, שלח לעותר הודעה כי העותר פסול לכהן כחבר המועצה המקומית היות וחוייב בדין, בעבירה לפי סעיף 193 (א) לפח"פ. ההרשעה באה בשל התנהגות פרועה במקום ציבורי, בכך שתוך כדי אסיפת בחירות של רשימה יריבה קרא העותר לעבר הנואם "עוד חרה אחד מדבר".
ב. צדק ראש המועצה בעמדה שנקט. העותר עצמו היה מועמד לבחירות בשעת העבירה. התנהגותו הפרועה באה להעליב ולהשמיץ את יריבו בניבול פה, מתוך כוונה לפגוע בזכות חיונית של פניה אל קהל הבוחרים. היתה זו התנהגות בזויה בעסקי צבור, הפוסלת את העותר מלהחזיק במשרה כנבחר הצבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד סרוב לעותר, עו"ד ארידור למשיב. 24.1.67)
ע.פ. 493/66 - ג'ק מיסטרנו נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) המערער שימש כפקיד קבלה בבית מלון והוא קיבל סכום של 1,500 ל"י עבור מעבידו ונעלם עם הכסף. זמן קצר לאחר מכן נתפס וביום 24.11.66 נדון לשנה מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) שציין כי עוד לפני שנתפס עשה המערער סידורים להשגת כספים מהוריו בארה"ב על מנת להחזיר את הכסף למעביד וכן גילה חרטה כנה על מעשהו. על יסוד הנ"ל יש להסתפק בתקופה שכבר ישב המערער במאסר ולהמיר את יתרת המאסר בקנס של אלף ל"י ושנה אחת מאסר על תנאי.
(2.2.67).
בר"ע 21/67 - אברהם אבייה נגד עמיר גליל
*הגשת הגנה לאחר המועד
הלכה פסוקה היא שמרשים לנתבע להתגונן אפילו איחר את המועד להגשת כתב ההגנה כל עוד לא ניתן פסק הדין מחוסר הגנה. אין פגם בכך שהנתבע הוזמן ע"י ביהמ"ש וניתנה לו רשות להתגונן. לפיכך דחה השופט זוסמן בקשה לרשות לערער.
(3.2.67).