ע.פ. 370/66 - יעקב אודי נגד היועץ המשפטי
*הרשעה ברצח לפי ראיות נסיבתיות
* היעדר מניע
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, רבינוביץ',סלוצקי) בת.פ. 38/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
ביום 30.8.65 נעלמה הילדה בת ה-5 אסתר בן שטרית מבית סבה בכפר סבא וכל החיפושים לגלותה לא העלו מאומה. ביום 2.9.55 ביקר אצל המערער, שהוא דוד של הילדה שנעלמה, כתב "העולם הזה" לקבלת פר- טים על המקרה וזה סיפר לו כי ביקר אצל מגיד עתידות ואצל ערבי המסתכל בכף היד ונאמר לו לחפש ב"חולות" בין הכביש לבין שפת הים שם ימצאו את הילדה. כשאמר לו העתונאי אם כך יש לחפש בחולות כפר סבא שמשם נעלמה הילדה השיב המערער "למה בכפר סבא? אולי בנתניה ואולי בקיסריה". ביום 3.9.65 הוליך המערער את סבה של הילדה ועוד נער לחיפושי הילדה ליד שפת הים בהרצליה ובנתניה ומשלא מצאו שם דבר הוליך אותם לקיסריה, בחולות המרוחקים משפת הים ושם גילה את הגופה. לאנשי המשטרה שהגיעו למקום סיפר כי הערבי שהסתכל בכף ידו הראה לו מקום הדומה לזה שבו מצא את הגופה ולפי תיאור זה מצא את הגופה. בבית המשפט הכחיש המערער את הגירסה כאילו אמר שהראו לי "חולות" ושלפי זה ידע לאן ללכת לחפש את הגופה וייחס את גילוי הגופה למקרה עיור או לתופעה של "פרפסיכולוגיה" המקשרת בין אדם מסוים לבין מקרה או גופה מסוימת. הוא הורשע ברצח הילדה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. עצם העובדה שהמערער ומלוויו הצליחו לגלות את גופת הילדה במקום נידח ונחבא המרוחק 60 ק"מ מכפר סבא הצריכה הסבר כלשהו. ההסבר שנתן המערער במעמד מציאת הגופה כי מגיד עתידות אמר לו לחפש "בחולות" הוכחש על ידו בבית המשפט ובכך נופל הסבר זה אף כי מהימנים העדים שסיפרו כי זה היה הסברו של המערער.
ב. בנפול ההסבר הזה העלתה הסניגוריה הסבר שהמקרה העיוור הוביל את המערער למקום או שפעלו על נפש המערער שלא בהכרתו פעולות פרפסיכולוגיות אשר מכוחן מצא בביטחה את דרכו אל המקום הנכון:
1. הוגשה חוות דעת של פרופ' רוטשילד בה הוא קובע על סמך מחקרים פרפסי- כולוגיים כי ייתכן שאדם יגלה וימצא גופת אדם שני המרוחקת ממנו מבלי ידיעה מוקדמת של מקום זה. אולם פרופ' רוטשילד לא הופיע לחקירה על תצהירו, ועד שנקבע קיומה של אפשרות זו, העשויה כמובן להיות רלבנטית ביותר לענין הנדון במשפט זה, מן ההכרח שנדע פרטים מלאים על תדירותה, צורות גילויה, דרכי הוכחתה והנתונים האוביקטיביים והסוביקטיביים שבנסיבותיה. באמירה סתמית בדבר קיום אפשרות שכזאת לא סגי לצורך הוכחה משפטית.
2. לא הוכח כי המערער או מישהו ממלויו אותו יום מחונן בתכונות פרפסיכולוגיות, והמערער אף טען כי אינו מאמין בפעולות על טבעיות.
3. וזה עיקר. אולי אפשר היה, ולו עד כדי התעוררות ספק, להניח קיום פעולות פרפסיכולגיות כאלה, אילו היה המערער בעת מציאת הגופה ומיד לאחריה מגיב בהש- תוממות ותוהה לנוכח פני מציאה זו ולא היה מוצא לו הסבר. אילו קרא לאדם נס ופלא בלתי צפוי כזה היה מגיב בצורה שונה לחלוטין מתגובתו של המערער. אותם הדברים אמורים גם אילו המקרה העיור, ולא הפרפסיכולוגיה, היה מביא את המערער למקום המצא הגופה. אולם תגובתו המיידית והספונטנית של המערער היתה שהוא מצא את הגופה כי אמרו לו לחפש ב"חולות". סיפור זה של "חולות" היה עקבי ומתמיד ועל כן מתוכנן
ומחושב, שהרי לא רק למשטרה סיפר את הסיפור אלא כבר לפני מציאת הגופה סיפר עליו לעתונאי "העולם הזה".
ג. משנפלו הסבריו של המערער, נמצא כי הלך לחולות קיסריה מפני שידע שהגופה נמצאת בחולות אלה. מסקנה זו מסתייעת מהעובדה כי המערער שהחליט עם בני המשפחה לחפש בחולות על שפת הים פסח על שטחים נרחבים ומהרצליה עבר לנתניה ומשם לקיסריה. וכאן בקיסריה אף לא חיפש על שפת הים אלא בחולות המרוחקים משפת הים ושם מצא את הגופה.
ד. משהתמוטטה הגנת המערער לענין מציאת הגופה והוא נשאר חייב לביהמ"ש הסבר סביר כלשהו כיצד זה ידע למצאה, מתרכזת שארית הגנתו לענין תנועותיו ביום היעלמה של הילדה והגנתו היא הגנת אליבי:
1. הילדה נמצאה בבית הסבא באותו יום עד לשעה 2 ואילו המערער חזר הביתה בשעה 3 ובמשך השעה לא יכול היה להגיע לקיסריה ולחזור.
2. כי המערער היה בתל אביב משעה 9 בבוקר עד לשובו בשעה 3 לכפר סבא וכך לא היתה לו הזדמנות לבצע את המעשה.
הטענה שהילדה היתה בבית סבה עד שעה 2 לא הוכחה ע"י עדות מתקבלת על דעת בית המשפט.
הטענה כי המערער עזב את כפר סבא בשעה 9 הופרכה ע"י עדויות מהימנות שלפיהן נראה המערער בתחנת אגד בכפר סבא בשעה 11 אותו יום יחד עם הילדה. מכאן יוצא כי המערער היה בכפר סבא לאחר השעה שלפיה עזב את המקום ושהוא היה האדם האחרון אשר בחברתו נראתה הילדה לפני היעלמה.
ה. התמוטטות הגנת אליבי זו אינה רלבנטית אלא אם אמנם מצאה הילדה את מותה באותו יום שני 30.8 בו נראתה לאחרונה. כאן יש לקבל את עדותו של ד"ר קרפלוס שלפי מימצאי הגופה לאחר גילויה אמנם מצאה הילדה את מותה באותו תאריך.
ו. סיכומם של דברים: המערער הוא האחרון שנראה בחברת הילדה כשהיא בחיים; הגנת האליבי שלו הוזמה; היתה לו הזדמנות לבצע את המעשה שיוחס לו; הוא ידע את מקום המצא הגופה וכיוון אליו את צעדיו בחיפושים אחריה; ומשמצאה, נתן לכך הסבר בדוי (אשר עתה הוא מנער את חצנו ממנו), ולא הגיב כפי שהיה מגיב אדם חף מפשע.
ז. טענת הסניגוריה כי למרות כל הנסיבות הללו אין לומר שהמערער ביצע את הרצח שכן לא הוכח מניע למעשהו - אינה יכולה להתקבל. מקום וקיימות נגד הנאשם רק ראיות נסיבתיות הרי קיום מניע לעשות את מעשה העבירה עשוי להכריע את הכף לחובתו, ואולם גם בהיעדר מניע, יכול והראיות הנסיבתיות הן חזקות ומשכנעות עד כדי כך שלא נשאר בלב ביהמ"ש ספק בדבר אשמתו של הנאשם. את העובדה שלא הוכח מניע סביר לביצוע הרצח חייב ביהמ"ש לשקול היטב בטרם יגיע לידי הכרעה לחובת המערער, ואכן היעדר המניע להרע לילדה ולהיפך קיום מניע להיטיב לה, הובאו והודגשו הדגש היטב בביהמ"ש המחוזי ומשנשקלו היטב ע"י ביהמ"ש שוב אין לביהמ"ש לערעורים להרהר אחריו. מניע כלשהו בודאי היה קיים במציאות והעובדה שהראיות שהתביעה הצליחה להביא לביהמ"ש לא יכלו לגלותו אינה גורעת מקיומו. (העובדה שהמערער ניסה להחשיד מישהו אחר שהיה לו מניע לבצע את המעשה, ולאחר מכן חזר בו מההחשדה וטען כאילו המשטרה זייפה את הודעתו לענין זה והיא שהמציאה את סיפור ההחשדה - מתווספת אף היא לשורת הראיות הנסיבתיות נגדו).
ח. עדויות הזהוי של שני עדים שהעידו שנסעו עם המערער והילדה במכונית ממסעף רעננה עד לקיסריה ביום היעלם הילדה - נפסלו ע"י ביהמ"ש העליון שקיבל את טענות
הסניגור נגד עדויות אלו. מתברר ששני עדים אלה ראו תמונות המערער בעתון לפני שזיהו אותו במשטרה ולאחד מהם אף הראו את תמונת המערער סמוך לפני הזהוי ו"אין לסמוך על זהויו של נאשם על ידי עד אשר הראו לו, סמוך לפני כן, את תמונתו של האדם אותו נדרש לזהות". (השופט כהן התריע נגד פרסום תמונות חשודים בעתונות לפני זהוים בציינו כי פרסום כזה עשוי להכשיל את החקירה ואת עשיית הצדק).
ט. עדי זהוי אלה הופגשו ע"י המשטרה לרענון הדדי של זכרונותיהם על הנסיעה המשותפת. קונפרונטציה זו היא פסולה ויש בה כדי לפסול עדויותיהם של שני העדים הנדונים מכל וכל.
י. ההודעות שנגבו לקו באי דיוקים והודעות המערער נרשמו לא מלה במלה אלא בשינוי סגנון כפי שהעיד החוקר. צורה זו של רישום הודעות ממלאת את לב ביהמ"ש דאגה חמורה ביותר, באשר אין להביא בפני ביהמ"ש הודעות מסוגננות כי אם אך ורק את סגנונו של נותן ההודעה עצמו בין אם סגנון זה יפה בעיני החוקר ובין אם לאו, חתירה תחת אמונו של ביהמ"ש בהקפדתם המתמדת של חוקרי המשטרה בעריכת רשימות מלאות ומדויקות, תביא לידי דחיית ההודעות שנרשמו במשטרה כבלתי מהימנות.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי. עו"ד בירן למערער, עו"ד גרבלי למשיב. 16.2.67)
ע.פ. 432/66 - ויקטור ימפולסקי נגד היועץ המשפטי
*סיוע של מעורב בדבר עבירה לעדותו של שותף לעבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 781/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער, עו"ד, הואשם בקבלת כספים בטענות שוא בכך שסייע לאחד שטימפלר להשיג פיצויים מגרמניה לאחר שהחתימו על תצהיר שכלל פרטים כוזבים. ביהמ"ש הרשיעו על יסוד עדות שטימפלר, אולם מכיון ששטימפלר היה שותף לדבר עבירה בעשותו תצהיר כוזב מתוך כוונות מרמה נזקק השופט לסיוע, את הסיוע מצא השופט ב"מעשה דומה" אשר עליו העיד העד בראל, את בראל החתים המערער על גליונות חלקים ולאחר מכן מילא בהם את הפרטים הכוזבים, בראל קיבל פיצויים וחתם על קבלה בה צויינו הפיצויים "בגלל נזק שלילת החופש", ואלה היו הפרטים הכוזבים, בעוד בראל טען כי חשב שהוא מקבל פיצויים עבור החרמת רכושו בורשה. לטענתו לא ראה על מה הוא חותם. ביהמ"ש המחוזי האמין לבראל ומכיון שכך ניתן להסתייע בעדותו. על קביעות אלה בעיקר נסב הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. אף אם נצא מתוך הנחה כי בקבלו את הפיצויים קרא בראל את הכתוב בקבלה, גם אז אין לראותו אלא כשותף לאחר מעשה, וכמוהו, מבחינת ערך עדותו כעדות מסייעת, כ"מעורב בעיסקת עבירה" שעדותו יכולה לשמש חיזוק לעדות השותף לעבירה ובלבד שתהא נאמנה על ביהמ"ש.
ב. טענה נוספת בפי המערער שלא השלים חקירותיהם הנגדיות של שטימפלר ובראל באשר לאחר שבראל החל בעדותו והמשפט נדחה לתאריך אחר, נחקרו אלה ע"י המשטרה בעקבות תלונה כי המערער ניסה להדיחם לעדות שקר. לטענתו עשויה היתה חקירת
המשטרה, וההודעות שמסרו במשטרה לפגום במאמצי הסניגוריה להוציא מפי העדים את האמת, וכדי שלא יראו את הסניגוריה כ"מאמצת" את עדויותיהם על ידי החקירה הנגדית נמנע הסניגור מלחקרם. טענה זו אין בה ממש. השאלה אם העדים יראו את עצמם קשורים בהודעות שמסרו במשטרה בחקירה זו היא שאלה הנוגעת לאימון שיש לתת להם בזמן שיעמדו על דוכן העדים וייחקרו בחקירה הנגדית. ע"י החקירה הנגדית אין הסניגור מאמץ את העדויות, להיפך ייעודה של החקירה הנגדית היא לערער את מהימנות העד ולהראות כי מקור ידיעותיו מפוקפק ועל כן לא היתה הצדקה להמנע מחקירה נגדית.
ג. המשטרה נהגה כשורה כאשר חקרה את השנים לאחר שהגיעו אליה ידיעות כי היה נסיון להדיחם לעדות שקר.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סירב להתחייב בדברי הסיכום של הסניגור שנסבו אודות הודעה שמסר הער בראל במשטרה ושסתרה בפרט מסוים את עדותו בבית המשפט מאחר שהודעה זו לא הוגשה במהלך המשפט אע"פ שנמסרה לסניגור עוד לפני שהחל ברור המשפט.
ה. העונש של 4 חדשי מאסר וקנס בסך 5000 ל"י אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. עו"ד הניגמן למערער, עו"ד חסיד למשיב. 3.2.67)
בג"צ 420/66 - עו"ד דוד נגד יו"ר ועדת הבחירות לשכת עורכי הדין ת"א ואח'
*בחירות לועד המחוזי באר שבע
(בקשת למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. בקשת העותר יפסול את הבחירות לועד המחוזי של מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין באשר אלה לא נערכו תוך 6 חודשים מיום פרסום חוק לשכת עורכי הדין כפי שהחוק דורש אין לה על מה שתסמוך. ברור כי המחוקק התכוון לוועדים המחוזיים הקיימים ולא לאותם ועדים שבאו לעולם כמה וכמה שנים לאחר פרסומו של החוק.
ב. הטענה השניה כי יש לפסול את הבחירות באשר לא נערכו בעת ובעונה אחת עם הבחירות לועדה - אינה יכולה להתקבל, שכן בתיקון לכללי הבחירות למוסדות עורכי הדין נקבע שמחוז שהוקם אחרי הבחירות לועידה הארצית יתקיימו הבחירות הראשונות באותו מחוז במועד שיקבע הועד המרכזי.
טענתו של העותר כי התיקון נעשה לאחר הבחירות ונתן הכשר ריטרואקטיבי לבחירות במחוז באר שבע ו"מחוקק משנה אינו רשאי להוציא הוראות מפרעיות" - אין בה ממש. הכללים הראשונים הם מעשי ידי מחוקק המשנה והפה שאסר הוא הפה שהתיר. המועצה שקבעה את הכללים הראשונים רשאית עתה לתקנם כטוב בעיניה.
זאת ועוד, ע"י הכללים הראשונים לא הוקנו כל זכויות לעותר, אין לו זכויות מוקנות בחד זמניותן של הבחירות לועידה ולועדים המחוזיים ולכן אין לו כי ילין על כך בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר 30.1.67)
ע.א. 594/66 - שלום אהרוני נגד בנק פויכטונגר בע"מ
*תביעת נזיקין
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי (השופטת בן פורת) בהמ' 688/66 ת.א. 178/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער עבד בבנק המשיב במשך שנתיים ופוטר וקיבל פיצויי פיטורין, לטענתו פוטר לאחר שגילה כי הבנק מנהל עסקאות בלתי כשרות ומשהתלונן על כך הועבר מתפקידו. הוא תבע פיצויי נזיקין בסך 60 אלף ל"י בטענה כי עקב הפיטורין חלה ונפגע באופן רציני. המשיב ביקש למחוק את התביעה על הסף מחוסר עילה והמערער ביקש לתקן את כתב התביעה ולהשתית את תביעתו על שלושה: הוצאת דיבה; היפר חובה שבחוק ותקיפה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דין התביעות בגין תקיפה והיפר חובה שבחוק להימחק ואילו לגבי הוצאת דיבה תימחק התביעה אם לא תוגש תוך 10 ימים בקשה לתיקונים. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. בתביעה על הוצאת דיבה חייב התובע לציין מה הן המלים בהן השתמש הנתבע, והתובע לא הביא מלים אלה, פרט לאישום כללי כי "המערער הושמץ בלי הרף" וכד'. על כן אין עילה זו יכולה לעמוד.
ב. ענין היפר חובה שבחוק - טוען התובע כי מאחר שהנתבע הפר חובה שבחוק, היינו את הוראות הנזילות של בנק ישראל וגרם לו נזק על ידי שפיטר אותו הרי יש בכך עוולה אזרחית. אין להבין מה קשר יש בין טענה זו לבין העוולה של היפר חובה שבחוק. אם הכוונה היא שהמערער פוטר בשל סירובו לשתף פעולה בביצוע העסקות הבלתי חוקיות הרי יש כאן הפרת חוזה של פיטורין לא מוצדקים ולא היפר חובה שבחוק.
ג. ענין התקיפה - המערער בחקירה על תצהירו הודה במפורש כי לא השתמשו נגדו בכח אף פעם לא במישרין ולא בעקיפין. לא תצמח לו איפוא תועלת בתיקון התביעה בגין עילה זו.
על יסוד כל הנ"ל נדחה הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 15.2.67).
ע.א. 608/66 - מרדכי גפני נגד א. גרוס עו"ד וא. טל עו"ד
*פרוש אגרת חוב המטילה שעבוד רובץ
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 2070/66 ת.א. 880/63 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער הלוה לחברה "יערב" כספים וקיבל אגרת חוב שנתנה לו שיעבוד רובץ על כל רכושה של החברה, עיסקה ונכסיה למיניהם בין אלה הקיימים ובין אלה שיירכשו בעתיד, המערער הפעיל את השעבוד והמשיב הראשון נתמנה לכונס נכסים ולאחר מכן הוסמך לנהל את עסקי החברה. תוך כדי כך ביקש המוסד לבטוח הלאומי צו פירוק החברה ומשניתן צו כזה מונה המשיב הראשון כמפרק והמשיב השני נתמנה מטעם הבטוח הלאומי כחבר ועדת הבקורת בפירוק החברה, בידי המשיב הראשון הצטברו מניהול החברה 9000 ל"י והוא סבר כי לאחר ניכוי חובות בעלי זכות קדימה יש למסור את הסכום למערער. לא כן סבר המשיב השני שדרש כי הכספים הנותרים יחולקו בין הנושים הבלתי מבוטחים, באשר המערער שהוא נושה מובטח ע"י השעבוד השוטף זכאי רק לכספים שיתקבלו ממכירת המפעל
שעדיין לא בוצעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב השני בהסתמכו על סעיף באיגרת החוב המסדירה תשלום למערער ממכירת הרכוש המשועבד. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. אגרת החוב החילה את השעבוד הרובץ שניתן למערער על כל רכושה, עסקה ונכסיה של החברה. אין ספק כי הסכום של 9000 ל"י שנצטבר בידי כונס הנכסים היה רכושה של החברה ונשאר רכושה למרות צו הפרוק.
ב. צו פירוק אינו מחסל את החברה, היא ממשיכה להתקיים כגוף מאוגד עד שביהמ"ש מצווה על חיסולה. גם לאחר צו הפירוק, רכוש החברה נשאר מוקנה לה ולא למפרק, אלא אם כן ביהמ"ש מצווה אחרת. המפרק הוא רק בא כוחה של החברה וכל מה שהוא עושה בנכסיה הוא עושה מכוחה ובשמה.
ג. בין אם הכספים נמצאים בידי המשיב הראשון בתורת מפרק החברה ובין אם נמצאים בידו בתור כונס נכסים, זכאי המערער להיפרע מהעודף שישאר לאחר תשלום החובות בעלי זכות קדימה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 15.2.67)
ע.א. 603/66 - שמואל בן דרור נגד פקיד השומה
*הוצאה על נכס הון
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 372/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, חקלאי, נישום למס הכנסה לפי מיטב השפיטה המבוססת על תחשיבים. הערעור בעיקרו נסב על תחשיב הכנסה מעדר צאן. לפי תחשיב פקיד השומה הגיעה ההכנסה לעשרת אלפים ל"י בקירוב ואילו המשיב הצהיר על אלפיים ל"י בלבד. הפער הגדול נובע מכך שהמשיב לפי התחשיב מביא בחשבון טליות בפרופורציה של 25 אחוז מכלל ראשי הבקר שבעדר, פרופורציה זו די בה כדי להבטיח את קיום העדר ואת השלמתו. המערער לעומת זאת החזיק טליות במספר הרבה יותר גדול ומכאן גדלו הוצאותיו, בלי שאותן טליות נתנו לו הכנסה בכלל.
החלטה (השופט ויתקון):
הויכוח מצטמצם לשאלה אם נכון לראות בטליות נכס הון שאינו נושא פירות כפי שראה זאת פקיד השומה. ההכנסה הזעומה מהטליות מוכיחה שההוצאה העצומה על נכס בלתי מניב זה לא היתה מוצדקת כלל ועיקר, זה לא היה עדר לפיתום ולמכירת הבשר. יוצא איפוא שצדק המשיב בטענתו שהטליות הוחזקו אך ורק למטרה להגדיל ולהשביח את העדר. לא בשמירה על הקיים מדובר כאן, אלא ביצירת נכס הון חדש, או בהגדלת נכס קיים ובהשבחתו. הוצאות שהוצאו למטרה זו הן הוצאות שבהון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. עו"ד ברא"ז למערער, עו"ד רובין למשיב. 14.2.67).
ע.א. 696/66 המ' 730/66 - מטעי רסקו בע"מ נגד פקיד השומה
*פקיד שומה שהתפשר והוא רוצה לחזור בו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 10987/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי על שומת פקיד השומה ולקראת שמיעת הערעור הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה מסוים. להסכם זה התנגדו לאחר מכן נציב מס הכנסה ופקיד השומה חזר בו
מן ההסכם. המערערת הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי לתת להסכם הפשרה תוקף של פס"ד ולחילופין לתת רשות לתקן את ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור על מנת להוסיף טענה בדבר עריכת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מן הטעם כי לאחר עריכת שומה רשאי רק נציב מס הכנסה, לפי סעיף 147, לעיין מחדש בשומה ולהוציא צו שונה, ומכיון שפקיד השומה בא לידי הסכם ללא ידיעת הנציב אין לקיים את ההסכם. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לקבל את טענת המשיב כי פקיד השומה בהתפשרו בערעורים על השומה עושה זאת כבא כוחו של נציב מס הכנסה ומכוחו. פקיד השומה מוסמך להתפשר על דעת עצמו בכל ערעור המוגש על החלטתו ורואים את פקיד השומה כבעל דין כמו כל בעל דין אחר הרשאי לוותר על תביעתו כולה או מקצתה ולבוא לכל פשרה בנוגע לשומה. פקיד השומה מופיע בתפקיד פוסק כאשר הוא מוציא שומה ובתפקיד בעל דין כאשר מוגש ערעור על החלטתו. לא יתכן כי בכל המקרים שבהם מתפשר פקיד השומה בבית המשפט פועל הוא כשלוחו של נציב מס הכנסה.
ב. עד כאן נראה איפוא שצדקה המערערת כי ההסכם בינה ובין פקיד השומה היה הסכם שריר וקיים ולא היתה כל סיבה שלא לתת לו תוקף של פס"ד גם בלי אישור הנציב. אולם כל עוד לא הפכה הפשרה לפס"ד של ביהמ"ש נשארה השומה המקורית בתקפה. ב"כ המשיב הודיע כי הנציב עומד להשתמש בסמכותו לפי סעיף 147 ולבטל את הסכם הפשרה והוא לא עשה כן רק משום כבודו של ביהמ"ש כל עוד הענין תלוי ועומד. סמכות הנציב לפי סעיף זה הינה רחבה מאד והיא חולשת על "כל הליך לפי פקודה זו שנקט פקיד השומה" ואין ספק שהסכמת פקיד השומה לפשרה במשמע. בנסיבות אלה לא מן הדין יהיה לקבל את הערעור אלא שיש להשאיר בידי הנציב את ההכרעה אם להשתמש בסמכות הניתנת לו.
ג. אין צורך להכריע אם צדדים שהתפשרו יכולים לחזור בהם מן ההסכם כל עוד שלא ניתן לו תוקף של פסק דין, שכן לנציב סמכות לבטל כל הסכם כאמור.
השופט זוסמן: מסכים.
השופט כהן:
א. הסכם פשרה שנעשה ע"י פקיד השומה בבית המשפט אינו "הליך לפי פקודה זו" ואין להחיל עליו את סמכותו של הנציב לפי סעיף 147 לבטל פשרה כזו.
ב. כאשר צדדים מתפשרים במשפט אזרחי הרי יכולים הם לבטל את המשפט ולבצע את הסכם הפשרה או לבקש מביהמ"ש לתת תוקף של פס"ד להסכם. בעניננו, כאשר פקיד השומה לא מילא את חלקו בהסכם לא יכלה המערערת לבטל את הערעור. לרשות הצדדים נותרה האפשרות לבקש פסק בהתאם לפשרה אך כאשר צד אחד חוזר בו מן ההסכם אין לתת פס"ד כנ"ל בעל כרחו, אלא אם כן הצד המבקש אישור ההסכם, שינה מצבו לרעה על יסוד ההסכם.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עוה"ד גורני, נאמן, וינברג למערערת, עו"ד נתן למשיב. 6.2.67).
בר"ע 15/67 - נתן קיסלר נגד מיכאל ברגר
*התנגדות לאכיפת פסק בוררים בבקשת רשות ערעור שנדחתה צויין מפי השופט זוסמן כי התנהגות לא הוגנת של בורר אינה עילת הגנה נגד אכיפת פסק בוררים אלא עילת ביטול שעל הטוען אותה להביאה לדיון אם בדרך המרצה ואם בדרך כתב תביעה; דחיית הבירור ע"י ביהמ"ש - ענין שבשיקול דעת הוא וכאשר המבקש אותה טוען התנהגות לא הוגנת של אחד הבוררים שמונה ע"י הצדדים ולא של הבורר המכריע שהוציא את הפסק בודאי לא היה מקום לדחות את הברור עד שתוגש בקשה לביטול הפסק. (8.2.67)
ב.ש. 15/67 - אלפרידה ברשל נגד סוניה מילמן
*בקשה להארכת מועד בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות לערער על פס"ד - נדחה ע"י סגן רשם ביהמ"ש העליון השופט ויינר אף שבקשה זו הוגשה יום אחד בלבד לאחר המועד. בדחותו את הבקשה ציין השופט כי הטעם לאיחור באשר ירד גשם חזק בתל אביב ביום האחרון למועד הגשת הבקשה אינו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. שכן לא הובאה ראיה ואף לא נטען כי הדרך לירושלים היתה מנותקת. זאת ועוד, אין לחכות עד ליום האחרון עם הגשת בקשות והמחכה עד ליום האחרון לוקח על עצמו את הסיכון אם מסיבה זו או אחרת יאחר את המועד החוקי. גם עובדת האיחור הקל של יום אחד אינה טעם מיוחד להצדיק הארכת המועד. (13.2.67).
בג"צ 280/66 - יוחנן ורות פליץ נגד מנהל מינהל מקרקעי ישראל
*התערבות בג"צ בסכסוך חוזי העותרים ערכו בשנת 1952 חוזה עם חברת יכין חקל בדבר הקמת יחידת משק לעותרים בגני יהודה. נערכו חוזי חכירה עם קק"ל ולאחר מכן עברו הזכויות של קק"ל למינהל וכתוצאה מסכסוך על דמי החכירה מעכב המינהל רישום החכירה במשרד ספרי האחוזה. בדחותו את העתירה לצו החלטי ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי היחסים שבין בעלי הדין נוצרו על רקע הווי החכירה ובדרך כלל אין ביהמ"ש הגבוה לצדק מתערב בסכסוך הנובע מקשר חוזי שנעשה. לטענת העותרים כי משתמה תקופת החוזה האחרונה אין עוד לעותרים עילה חוזית - ממה נפשך אם אין הם יכולים לסמוך על החוזים מה עילה יש להם להעמיד בכל בימ"ש שהוא ואילו אם סומכים העותרים על החוזים הרי יכולים הם לפנות לביהמ"ש המוסמך שיכריע בין הצדדים, שכן הסכסוך סובב על פרשנות חוזים. (7.2.67)
ב.ש. 45/67 - יוסף אפשטיין ורענן אמיר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערבות המבקשים נעצרו יחד עם אחד בשם נתן דרורי בקשר להסתבכותו של בנק פויכטוונגר כחשודים שבהיותם מנהלי הבנק ביצעו מעשים פליליים. תחילה הוצאה פקודת מעצר נגד השלושה על יסוד שבועת מפקח משטרתי כי שחרורם עשוי להפריע לחקירה. בתום תקופת המעצר הראשונה שוחרר דרורי לאחר שמסר הודעה במשטרה ואילו נגד המבקשים ביקשה המשטרה הארכת המעצר ושוב נשבע מפקח המשטרה כי שחרורם עשוי להפריע לחקירה. שופט השלום ציוה לשחרר את העצורים באשר "אין שום טעם מדוע יש להפלות בין מר דרורי לבין החשודים, חוץ מהעובדה שהוא מסר הודעה והם מסרבים לעשות זאת". ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה וציוה על המשך מעצר המבקשים ועל כך עררו בפני הנשיא אגרנט. בדחותו את הערר ציין הנשיא כי העובדה שמר דרורי שוחרר לאחר שמסר הודעה אין פירושה הפליה בינו לבין המבקשים אלא אם הכוונה היתה לאלץ שניים אלה ע"י המעצר למסור הודעות, אך לכוונה כזאת לא היה שמץ של הוכחה. הסברו של פרקליט המדינה, המפרט את הדברים שעליהם נשבע חוקר המשטרה, מדוע עשוי שחרור המבקשים להפריע למהלך החקירה מניח את הדעת.
ההאשמות הן רציניות ובשלב מוקדם זה יש מקום להאמין למשטרה באמרה כי הוצאת המבקשים לחפשי עלולה לסכל את מאמציה לגלות את האמת. (14.2.67)
ע.פ. 15/67 - רבקה בת רפאל אזולאי נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (עדות שקר) במשטרה מסרה המערערת עדות נגד אדם שחי על רווחיה של זונה. בבית המשפט מסרה עדות סותרת באמרה כי במשטרה שיקרה. היא הועמדה לדין בשל מסירת עדות שקר והודתה כי עדותה במשטרה היתה נכונה וכי שינתה עדותה בביהמ"ש כדי להציל את הסרסור מעונש. היא נדונה לשתי שנות מאסר ועל כך ערערה. ביהמ"ש העליון (מפי מ"מ הנשיא זילברג) קיבל את הערעור בציינו כי על אף חומרת העבירה יש להקל בעונש. ידועים אמצעי הטרור בהם משתמשים סרסורי הזונות, חלאת המין האנושי, נגד קרבנותיהם, וקל לתאר את הפחד בו היתה שרויה המערערת בעת מסירת העדות. מאידך אי אפשר לסלוח לחלוטין עבירה כזו כי כדי לבער את נגע הסרסרות השפלה מוכרחה המשטרה להיזקק מזמן לזמן לעדותן של הזונות גופן. לכן נראה כי העונש ההולם יהיה שנה אחת מאסר. (6.2.67)
ע.פ. 221/66 - יחיאל בן גריב זקן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (פריצות) המערער הורשע במספר גדול של פריצות ובהיותו בעל עבר פלילי נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון העמיד את המערער למבחן נסיוני למשך חצי שנה אך המערער נכשל בנסיון. ערעורו על חומרת העונש נדחה לנוכח המספר הרב של העבירות והעבר הפלילי של המערער. (30.1.67)
המ' 571/66 - יצחק בן רבי פוקרי נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (השתמטות מגיוס) המערער הגיע ארצה בהיותו נער בן 15 בשנת 1951 ובהגיע תורו להתיצב לשרות בצה"ל לא מילא את חובתו. רק בסוף שנת 1965 התיצב בלשכת הגיוס והודיע על קיומו. כיום נשוי המערער ולו 3 ילדים ואין הוא חייב עוד לשרת שירות סדיר בצבא. הוא נדון לשנה מאסר וערעורו נדחה. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) ציין כי עבירת ההשתמטות היא חמורה ביותר לנוכח המצב הבטחוני בו נתונה המדינה מאז קיומה ואלמלא מצבו המשפחתי הנוכחי של המערער והעובדה שאשתו היא חולנית, ייתכן והעונש ההולם היה העונש המכסימלי הקבוע בחוק של שנתיים מאסר. (1.2.67)
ע.פ. 518/66 - מרון בן דן אבירן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (סחיטה, מרמה ועושק) המערער נדון ל- 4 שנות מאסר בשל עבירות לפי החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות סחיטה מרמה ועושק) בכך שהוציא בהבטחות שוא ובטענות כוזבות מנשים בודדות את כל חסכונותיהן שהצטברו לסכומים ניכרים. ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן) ציין כי אין ספק שעבירותיו של המערער נעברו ב"נסיבות מחמירות" שכן אין נסיבות חמורות יותר ממקרים אלה, ועל כן אפשר היה להרשיע את המערער בעבירת העבירות ב"נסיבות מחמירות" כך שלגבי כל אחת ואחת מן העבירות אפשר יהיה להטיל חמש שנות מאסר. אולם ביהמ"ש המחוזי קבע שלא היו "נסיבות מחמירות" ועל כך לא הוגש ערעור. מכיון שכך הרי העונש המכסימלי לגבי כל עבירה הוא 3 שנות מאסר וביהמ"ש המחוזי הטיל עונש מצטבר ל- 4 שנים. בטיב העבירות אין למצוא עילה להקל בעונש שכן כבר הקלו יתר על המידה עם המערער, אולם בנסיבותיו האישיות של המערער - הוא בן 62, עבר את כל תלאות השואה, נשאר נכה ורגלו נקטעה, הוא מקבל פיצויים אישיים ומהם הוא הבטיח להחזיר את הגזילה - ניתן להקל בדינו ולגזור עליו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. (6.2.67)
ע.פ. 496/66 - מדינת ישראל נגד מרדכי בן משה אהרוני
*קיום יחסים עם תלמידה המערער, מורה לתרבות הגוף, זוכה מאשמת קיום יחסים עם תלמידה, עבירה לפי סעיף 152 לפח"פ, אך התביעה מבקשת כי יורשע בעבירה על סעיף 159 לפח"פ, וזאת על יסוד עדותו כי הנערה התנפלה עליו ונשקה לו "והוא החזיר לה נשיקה". ערעור התביעה נדחה שכן התביעה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בדבר גילה של הנערה שהיא טרם הגיעה לגיל 16 שנה. גילה של הנערה נרשם באופן שונה בתעודת המסע של הוריה ותוקן בתעודת הזהוי לפי בקשת האב לאחר שנתגלתה הפרשה דנא, והמשיב היה נתון לסחיטות על רקע הפרשה. מטעמים אלה יש לקיים את הזיכוי. (5.2.67)
ע.א. 595/66 - דליה ונחמיה בן צבי נגד אסתר ואברהם בר אורין
*הזמנת הצדדים לשימוע פס"ד תביעתם של המערערים נגד המשיבים נדחתה בפס"ד ששימועו נקבע ליום 1.9.66 והמערערים לא קיבלו הזמנה לשמיעת פסק הדין. על כך הם מערערים. ערעורם נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן) שציין כי הלכה פסוקה היא מימים ימימה (ע.א. 173/51 פד"י ח' 599) שבעל דין זכאי לכך שיוזמן לשמיעת פסק דינו ואם הושמע פסה"ד בלי להזמינו יחזיר ביהמ"ש לערעורים את הענין לשם שימועו כחוק. אם כי קשה לראות במה נפגע התובע שתביעתו נדחתה, ע"י אי הזמנתו לשמוע את פסק הדין "אין אני עומד לפגוע, או להטיל ספק בתוקפה של הלכה דיונית שיצאה מתחת ידי בית משפט זה לפני כחמש עשרה שנה ושמאז ועד היום נהגו לפיה - ומה גם שמושתתת היא על הכלל הגדול שאין בתי המשפט מוציאין פסקי סתר וההכרעה בענינו של בעל דין צריכה ליפול ב- נוכחותו". בענין דנא אין עילה מיוחדת לסטות מהכלל הנ"ל ועל כן אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם הוראות תקנה 491 לתקנות סדר הדין פותחות פתח לביהמ"ש להכשיר לאחר מעשה שימוע פסק דין בלא שהוזמן אחד מבעלי הדין, (מכיון שהטיעון הוא פורמליסטי שאין בצדו לא טעם ולא תועלת - לא נפסקו הוצאות למערערים) (9.2.67)
ע.פ. 433/66 - ברוך בן משה איש שלום נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (השמטת הכנסות) המערער הורשע בהשמטת הכנסות בסך 10 אלפים ל"י בדו"ח למס הכנסה ונדון לשני חדשי מאסר בפועל ושלושה חדשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
=ע.פ. 495/66 - כליפה דרוויש אע'בריה נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הריגה) עקב ריב ילדים שפרץ זרק המערער אבן כבדה במנוחה שגרמה למותה. חודש לפני כן חבל המערער חבלה חמורה במנוחה ונדון ל- 25 ל"י קנס. בשל הריגת המנוחה הורשע המערער לפי סעיף 212 לפח"פ ונדון ל- 6 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה.
=ע.פ. 508/66 - משה בן זרואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שימוש ברכב ללא רשות)
המערער צעיר בן 17 הורשע בעבירות שימוש ברכב ללא רשות ונדון ל- 18 חדשי מאסר ולשלילת רשיון נהיגה ל- 5 שנים, ערעורו נסב על שלילת הרשיון לתקופה של 5 שנים בטענה כי הוא לומד מכונאות בבית הכלא ובצאתו יצטרך להשתמש בנהיגה לצרכי עבודתו. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט קיסטר) כי למערער שורה של עבירות קודמות של נהיגת רכב ללא רשות, ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, גניבות מתוך רכב וכדומה. במסיבות אלה מסוכן יהיה לאפשר למערער שימוש ברכב בעתיד הקרוב והתקופה של חמש שנים שלילת רשיון אינה נראית מוגזמת כלל ועיקר, (30.1.67)