ע.פ. 477/66 - אברהם מוקטרן נגד היועץ המשפטי*ערעור על חומרת העונש ועל ההרשעה
הערעור על העונשים ועל ההרשעה נדחו. עדות המתלוננת נגבתה ע"י השופט החוקר ושימשה עדות במשפט גופו. העדות היתה קבילה לאחר שהוכח כי נבצר מהעדה לבוא לישראל כדי להעיד במשפט. אף שהיו אי דיוקים בעדות המתלוננת, ענין הוא לביהמ"ש המחוזי לקבוע אם ובאיזו מידה עשוי הדבר לגרוע ממהימנות העד מה גם שהסתירות אינן יורדות לשרשו של ענין. ההרשעה מבוססת בעיקר על הודאותיו של המערער ולא היה צורך בעדות נוספת בעלת משקל כדי להרשיעו.
לנוכח המעשה הברוטאלי אין העונש חמור מדי (13.2.67).
=בג"צ 312/66 - פדל סאלם נגד שר הפנים ואח'
*פיטורי נציג במועצה אזורית
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
הישובים החברים במועצה האזורית עמק לוד בחרו נציגיהם למועצה פרט למושב תוחלת ועוד מושב שבהם לא היו ועדים מקומיים. מכיון שכך מינה שר הפנים את העותר כחבר המועצה מטעם תוחלת בתוקף סמכותו על פי צו המועצות המקומיות. צו זה קובע בין היתר כי הצירים שיבחרו ע"י השר יראו אותם "כאילו נבחרו ע"י אותו ישוב". בינתיים נערכו בחירות לועד המקומי בתוחלת וזה החליטלהחליף את העותר בנציג אחר של תוחלת במועצה האזורית. שר הפנים החליט לפטר את העותר מחברותו במועצה ולמנות את המועמד החדש, השר הסתמך על פקודת התישנות שלפיה "הרשות שהוסמכה על פי חיקוק לעשות מינוי, תהא מוסמכת גם להעביר או להשעות מתפקידו... והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת". על כך פנה העותר לבג"צ.
החלטה (השופט קיסטר):
א. בהוראות הצו המסמיך את שר הפנים למנות נציגים למועצה האזורית אין שום הוראה המאפשרת לשר הפנים לבטל את המינוי מתוך שיקול דעתו. להיפך, הוראות הצו מצביעות על היווצרותה של פיקציה משפטית, לפיה, בדרך המינוי נעשה מעמדו של האדם שנתמנה כציר "כאילו נבחר על ידי אותו ישוב", ואפשר לפטרו רק בדרך ובצורה שאפשר לפטר חבר מועצה שנבחר.
ב. הצו אינו משאיר מקום לישוב שבחר את הציר לשוב ולפטרו כאשר דרך פעולתו אינה נראית לישוב הבוחר או כאשר חל שינוי בהרכב הקואליציוני של אותו ישוב. הציר נבחר לתקופה של 4 שנים ותוך תקופה זו אין להחליפו. הצו קובע את הדרכים בהן כן אפשר להחליף חבר מועצה ומכלל הן אתה שומע לאו. במקרים המצויינים בצו אפשר להחליף, ובמקרים אחרים לא.
המועצה האזורית על אף הרכבה ממספר ישובים הינה יחידה אחת של השלטון המקומי, וחבר המועצה צריך למלא את תפקידו מבחינת ראות טובת המועצה האזורית כולה. האינטרסים של ישוב במועצה המקומית מופקדים בידי הועד המקומי והמועצה צריכה לדאוג לכלל אותו אזור. אם פעולות חבר המועצה האזורית אינן נראות לישוב שבחר אותו יוכל להביא זאת לידי ביטוי בדרך הקבועה בחוק כאשר יתקיימו בחירות חדשות לנציגים במועצה, אך אין להדריך את הנבחר בתקופת כהונתו. הכלל במוסדות מחוקקים ושלטוניים נבחרים הוא כי אין לבוחרים זכות לדרוש מנציגם שיתיעץ עמהם קודם פעולותיו ויפעל בהתאם להוראותיהם.
השופט ויתקון:
העקרון הוא שנציג ישקף את צבור בוחריו בעת בחירתו ואילו בין מועד למועד תלוי הוא בדעת עצמו ואין להעבירו מכהונתו כשחסד שולחיו סר ממנו. בלעדי עקרון זה תהיה אימת מרכזי המפלגות על בחירי העם מושלמת, ואלה יהיו כחומר בידי היוצר.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד יחיאל לעותר, מ.ד. גולדמן למשיב).
בג"צ 402/66 - ציריל שטיין נגד שר האוצר ואח'
*רשיון להימורי כדורגל
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
העותר משמש כמנהל עסקים של חברת לדברוקס באנגליה העוסקת בעסקאות הימורים וביקש היתר לעריכת הימורי כדורגל בישראל. משרד האוצר השיב לעותר כי עומדים לחוקק חוק שיתיר לגוף אחד בלבד לעסוק בהימורי כדורגל ועל כן לא כדאי לו לפתוח עסק חדש להימורים. העותר פנה שנית בבקשה לקבל היתר ושוב יעצו לו לא לפתוח עסק כזה בישראל. על כן פנה לבג"צ.
החלטה (השופט זוסמן):
א. הצעת חוק התלויה ועומדת בממשלה אינה יכולה לשמש צידוק להשיב פני העותר ריקם או להשהות את הדיון בבקשתו.
ב. אין זה מתפקידו של המשיב להגן על האינטרסים של בעלי ה"חזקה" העוסקים היום בהימורי כדורגל אף שאלה מפרישים חלק מרווחיהם לקידום פעולות ספורטיביות או מטרות ציבוריות אחרות.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי עו"ד מידן לעותר, עו"ד חשין למשיב. 7.2.67).
ע.פ. 519/66 - יצחק קדרי נגד מדינת ישראל
*שלילת רשיון נהיגה כשהנפגע הוא הנהג הנאשם
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אלוף) בע.פ. 248/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער לא עצר את רכבו בצומת בו היה מוצב תמרור "עצור" וגרם להתנגשות בה הוא עצמו נחבל. שופט התעבורה פסק כי חל עליו הסעיף הקובע לשלושה חדשים לפחות פסילה מנהיגה ברכב לנהג הגורם לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש. המערער טען כי הסעיף הנ"ל אינו חל במקרה שהנחבל הוא הנהג אשר גרם לתאונה. הוא הסתמך על הלכת ביהמ"ש העליון שלפיה הסעיף המחייב להודיע למשטרה על כל תאונה אינו חל למקרה שהניזוק הוא רכושו של הנהג עצמו. טענתו לא נתקבלה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
החובה לפסול נוהג שגרם לתאונה בה נחבל אדם לשלושה חדשים היא גם כאשר הנחבל הוא הנוהג עצמו. אינו דומה מקרה זה למקרה של רכוש שניזוק והרכוש הוא של הנוהג עצמו. תכליתה של החובה להודיע למשטרה על רכוש שניזוק היא שבעל הרכוש הניזוק יוכל לזהות את המזיק ולהיפרע ממנו. על כן כשהניזוק הוא הנהג עצמו אין צורך להודיע למשטרה, לעומת כן החובה לפסול נהג שגרם חבלה תכליתה לשמור על בטחונם של המשתמשים בדרך ציבורית ולהרחיק נהג כזה מנהיגה במשך התקופה המינימלית הקבועה בחוק. העובדה שנחבל הנהג עצמו ולא מישהו אחר אינה גורעת מן הסכנה שנהג כזה עלול להוות לציבור המשתמשים בדרך ציבורית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן.)
ע.פ. 513/66 - סמי סייג ודניאל בנימין נגד היועץ המשפטי
*זהוי ע"י עד יחיד * החזקת כלי פריצה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.פ. 440/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים, יחד עם אדם אחר, הגיעו בשתי מכוניות גנובות אל אורווה בנמל יפו כדי להוציא משם כלי פריצה שהוסתרו במקום קודם לכן, וביניהם בלון של חמצן. האחד נתפס במקום, השני ברח ונתפס לאחר רדיפה. הם הורשעו ונדונו לשתיים וחצי שנות מאסר (המערער סייג) ולשלוש שנות מאסר (המערער בנימין). הערעור נסב על ההרשעה ועל העונש.
החלטה (השופט לנדוי):
א. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותו של הרב סמל שרדף אחרי סייג וזיהה אותו אף שהיתה זו עדות יחיד. לא היה ממש בנסיון הסניגור לערער את האמון בעדות הזיהוי.
ב. אין יסוד לטענה שעל התביעה היה להוכיח לצורך העבירה של שימוש במכונית. ללא רשות באיזו משתי המכוניות הגיע סייג למקום. די בכך ששתי המכוניות נלקחו כל אחת מבעליה ללא רשות. נוסף על כך ברור ששלושת האנשים שנסעו במכוניות אלה פעלו בעצה אחת גם בנסיעתם וגם בגישתם לאורווה כדי לקחת את כלי הפריצה משם.
ג. לטענה כי בלון החמצן אינו כלי המשמש לפריצה לתוך בית במובן הסעיף 299 (ג) אמנם הבלון בפני עצמו לא יצלח לפריצה והוא מהוה רק חלק מהציוד לריתוך שנמצא באורווה שבהחזקתו לא הורשעו המערערים, אולם גם הבלון בפני עצמו, כחלק חיוני של ציוד שלם, הוא בגדר כלי פריצה לצורך הסעיף, מאחר שברור כי המערערים החזיקו בו בכוונה להשתמש בו לשם פריצה.
ד. יש לקרוא את הסעיף 299 (ג) ביחד עם הסעיף 294 לפח"פ, שלפיו גם פריצת חלקים פנימיים של בנין כגון דלת פלדה או סורג המשמשים להבטחת חדר כספת בבנק, הם בכלל "בית" גם לצורך העבירה על סעיף 299 (ג).
ה. הענשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים מדי בהתחשב עם עברם הפלילי והאופי המסוכן של העבירות בהן הורשעו.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד לידסקי, למערער הראשון, עו"ד נוסנבלט למערער השני, עו"ד קולני למשיב).
ע.פ. 13/67 - אליהו בראנץ נגד היועץ המשפטי
*אמונה סבירה שנערה לא היתה קטינה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.פ. 263/66 - הערעור נתקבל).
החלטה (השופט ברנזון):
א. המערער נמצא אשם בבעילה נערה, בהסכמתה, בהיותה בגיל בין 16 ל-17 שנה ונדון לשנתיים מאסר.
ב. השאלה המתעוררת היא אם היה למערער יסוד סביר להאמין שהנערה היתה למעלה מגיל 17 שנה ועול השכנוע בענין זה הוא על המערער.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי מראיה נראתה הנערה הרבה מעל לגיל 17 וגם כשנעשתה הבעילה יכלה לעשות רושם של אשה צעירה. עובדה זו די בה כדי לשמש הוכחה לכאורה לטובת הנאשם שאמנם זהו הרושם שהיא עשתה עליו וחיזוק לעדותו שהוא פעל על פי הרושם הזה. בכך יצא את ידי חובת השכנוע המוטלת עליו ונטל הראיה שאף על פי כן הוא לא האמין שהגיעה לגיל 17 עבר על שכמה של התביעה.
ד. הנערה למדה ב"מפתן" בו לומדות נערות בגיל 14-16 אבל לא היתה עדות שדבר זה הוא מן המפורסמות או שהיתה למערער ידיעה אישית על כך.
ה. העובדה שביהמ"ש סמך עליה, כי הנאשם לא טרח לברר את גיל המתלוננת, אינה מדברת נגדו עד כדי כך שיישלל האמון שבהופעתה החיצונית יצרה רושם של אשה צעירה ומבוגרת. כפל שעולה גם מן העובדה שהצליחה להסתיר מעין רואים את הריונה וגם הוריה לא ידעו על כך עד שעת הלידה ממש.
ו. בנסיבות אלו לא היה בטוח די הצורך להרשיע את המערער ויש לזכותו מן העבירה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד ב. כהן למערער, עו"ד קולני למשיב. 14.2.67)
ע.א. 580/66 - בנק אר"י - בריטניה נגד רות שטיין
*הוצאת כספים ע"י הבנק ללא הוראת המפקיד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת,א. 2399/62 - הערעור נדחה)
העובדות:
בספטמבר 1955 הודיעה המשיבה למערער במברק כי היא מעבירה, באמצעות הקורספונדנט של המערער בניו יורק, לבנק המערער 5000 דולר ואכן מסרה את הכסף וחתמה על הוראה להעבירו לבנק המערער. היא לא נתנה הוראה לפקודת מי יעמוד הכסף בישראל ומה ייעשה בו. כעבור ימים אחדים הגיע מכתב למערער מאחד בשם קמינר כי הכסף נשלח מארצות הברית "בעבורנו" ועל כן ביקש לזכות את חשבונו בבנק בסכום זה. על יסוד המכתב העמיד הבנק את הכסף לרשות אותו קמינר שהוציא את הכסף וברח מן הארץ. בשנת 1962 הגישה המשיבה תביעה נגד המערער לקבלת הסכום המופקד וזכתה בתביעתה יחד עם רבית של 11 אחוז מיום הגשת התביעה ורבית של 6 אחוז מיום ההפקדה עד הגשת התביעה. על חיובים אלה נסב הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שמשקיבל המערער את הפקדון שהועבר לו ע"י המשיבה, אף אם לא היתה לקוחתו ולא היה לה חשבון אצלו, לא רשאי היה לעשות בכסף אלא בפקודת המשיבה, גם מנהל הבנק עצמו העיד שכשמישהו שאינו לקוח מפקיד כסף באמצעות קורספונדנט מחכים עד לקבלת הוראות בקשר לשימוש בכספים. הוראות כאלה לא ניתנו.
לא הוכח כל מעשה רטיפיקציה של תשלום ללא רשות, אשר אמנם היה משחרר את המשיב מאחריותו, אילו הוכח.
ב. באשר לתשלום רבית של 6 אחוז מיום ההפקדה ועד ליום הגשת התביעה. המשיבה טענה כי בהתאם להסכם בינה לבין הנתבע במפורש או מכללא נשא סכום ההפקדה רבית של 6 אחוז, הנתבע הכחיש את הטענה בהכחשה כוללת כי "אין התובעת זכאית לתבוע מהנתבע סכום כלשהו כקרן או כרבית". לא היתה כאן הכחשה מפורשת ומפורטת כדרוש על פי תקנות הדיון. התביעה בסעיף זה היתה לרבית והנתבע ביסס את הגנתו
על כך שלא היה חייב כל סכום של קרן וממילא לא היה חייב רבית. הוא לא העלה טענה חלופית שאף אם היה חייב את הקרן לא היה הסכם מפורש או מכללא לשלם רבית. תקנות הדיון דורשות הכחשה מפורטת ותשובה על כל טענה וטענה. היינו מדוע אין התובעת זכאית ברבית. משנפלה הטענה שהופטר מכל חבות שהיא הרי הוא חייב בתשלום הרבית. משהעלה המערער בערעור את ענין הרבית כענין השנוי במחלוקת כשלעצמו - איחר את המועד.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. עו"ד מנולוביץ למערער, עו"ד קריצמן ועו"ד שיפר למשיבה).
ע.א. 569/66 - עירית תל אביב נגד "בחן" חברה לביטוח בע"מ
*הגדרת "מועסקים" לצורך מס עסקים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בע.א. 5493/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה עסקה בביטוח בתל אביב ובשנת 1965 הפכה לחברה - בת של חברת ביטוח סחר. כל פעולות המשיבה נעשו ע"י חברת סחר תמורת דמי ניהול. שני המנהלים של סחר הם גם מנהליה של המשיבה והעובדים כולם עובדי סחר פרט לעובד אחד. המערערת תבעה מס עסקים כשהיא כוללת במספר המועסקים של המשיבה את כל עובדי סחר המנהלים גם את עסקי המשיבה ואילו המשיבה ביקשה לקחת בחשבון רק את שני המנהלים אשר לפי החוק נחשבים לעובדי החברה ואת העובד היחיד העובד רק אצל המשיבה. ביהמ"ש למס עסקים קיבל את עמדת העיריה, ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המערערת סמכה ידיה על ההגדרה הקובעת כי מספר המועסקים ייקבע על יסוד הממוצע במשך השנה הקודמת ובשנה הקודמת לשנת המס הנדונה עדיין היתה החברה עצמאית והעסיקה מספר ניכר של עובדים. טענה זו אין לקבל כי היא לא נטענה בביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד. אם אין לנישום "מועסקים" בשנה הנידונה אין גם על מה להחיל את קנה המידה המבוסס על הממוצע של השנה הקודמת.
ב. טענת המשיבה כי אין לה "משרד" בתחום שיפוטה של המערערת אין לקבל. די בכך שהמשיבה עוסקת בעסק של ביטוח בתל אביב ושמצוי בה משרדה הרשום, שם היא מבצעת (ולו על ידי אחרים) את כל הפעולות הכרוכות בעסק של ביטוח.
ג. אין לבסס את שיעור המס על מספר עובדים המטפלים אמנם בעסקי המשיבה, אך אינם עובדיה היא. אילו נכללו בין המועסקים גם אנשים שהם עובדיו של מעביד אחר לא היה לדבר סוף. כל בעל עסק המוסר תפקידים לקבלן עצמאי (כגון נקיון, הדפסה וכד') יהיה חייב לצרף את עובדי הקבלן לעובדיו הוא. על כרחך אתה אומר איפה שמועסק פירושו אדם שבעל העסק הוא מעסיקו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. 19.2.67).
בג"צ 291/66 - לבנה לוי נגד שר המשפטים ואח'
*פיטורי פקידה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. העותרת פוטרה ע"י שר המשפטים מכח סעיף 15 לדבר המלך במועצה המרשה לנציב העליון (כעת שר המשפטים) לפטר כל עובד בבתי המשפט, מכל סיבה הנראית לו מספיקה לכך.
ב. הוראת סעיף 68 לחוק שרות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 קובעת שעובד לא יפוטר "בגלל עבירת משמעת" אלא על פי פסק דין של ביה"ד. הוראה זו פשוטה כמשמעה: עבירת משמעת גוררת פיטורין רק ע"י החלטת ביה"ד המשמעתי, מה שאין כן בפטורין שסיבתם היא כל נימוק אחר. במקרה כזה נשארת סמכות השר לפטר בהתאם לסימן 15 הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד צבי אהרן לעותרת, עו"ד נתן למשיבים. 23.2.67).
בג"צ 397/66 - אטלנטיק חברה לדייג בע"מ נגד מנהל רשות הנמלים ואח'
*פטור מאגרות נמל ליבוא דגים קפואים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. רשות הנמלים פטרה מאגרת רציף עד אוקטובר 1966 כל מטעני דגים שנדוגו ע"י ספינות דייג רשומות בישראל בין אם המטען הוא דגים חיים או צנונים, בין אם הוא מטען דגים קפואים. באוקטובר 1966 בוטל הפטור מאגרת רציף לגבי דגים קפואים והעותרת פנתה לבג"צ בטענה שהאבחנה בין דגים חיים וצנונים לבין קפואים אינה לגיטימית.
ב. הסברו של ב"כ המשיב לגבי סיבות האבחנה הנ"ל מניח את הדעת. ההסבר הוא שספינות הדייג המביאות דגים חיים וצנונים הן קטנות ויכולות לעגון בנמל הדייג של הקלשון, בעוד האניות המביאות דגים קפואים הן גדולות ועליהן לעגון בנמל אחר ואין הן יכולות לעגון בנמל הדיג של הקישון.
ג. לפי הסכם בין משרד החקלאות למשרד התחבורה חלות הוצאות ההון וההחזקה של מעגן הדיג על משרד החקלאות ולא על רשות הנמלים ומשום כך אפשר לפטור מאגרה ספינות העוגנות בנמל הדייג ואין לפטור את העוגנות בנמל גדול.
ד. הנימוקים הנ"ל הם הגיוניים ואין למצוא בהם כל דופי וכל הפליה לרעת העותרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עו"ד שרויאר לעותרת, עו"ד חשין למשיבים. 14.2.67).
בג"צ 276/66 - מרכז החינוך העצמאי נגד הועדה המחוזית לתכנון ובנין עיר חיפה ואח'
*הענקת רשיון ל"שמוש חורג" באזור מגורים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
.
העובדות:
העותר פתח בית ספר בבית הנמצא באזור מגורים שבו בית ספר הוא "שימוש שלא בהתאמה בהתאם לפקודת בנין ערים. הוא ביקש היתר לשמוש שלא בהתאמה. הועדה המקומית המשיבה השניה דחתה את הבקשה לפני שהוחק החוק החדש לתכנון ובניה, ומשהוגשה בקשה נוספת נדחתה הבקשה ע"י הועדה המחוזית לאחר שנכנס לתקפו החוק החדש. נגד דחיה הבקשות פנה העותר לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי):
א. היה למשיבות יסוד די והותר לדחות את בקשת העותר להתיר שימוש חורג לבית ספר באותו בית, שכן הבית אינו ראוי לשימוש למטרת בית ספר וגם המרחק שבינו לבין דירות השכנים קטן מאד וניהול בית ספר במקום יפריע לשכנים.
ב. הטענה כי לענין התאמתו של המבנה לבית ספר מבחינת התנאים שבתוכו אחראי משרד החינוך והוא היכול לפסול מקום כזה בעוד הועדות על פי חוקי התכנון אין להן להתערב
בכך אינה יכולה להתקבל. הסמכות שניתנה למשרד החינוך אינה מוציאה את הסמכויות שניתנו לועדות המשיבות על פי חוקי התכנון והבניה. עוד בטרם מגיעים לענין רשיון של שר החינוך לפתיחת בית ספר יש להתגבר על המכשול של אי התאמת הבנין למטרה זו מבחינת חוקי התכנון.
ג. הטענה כי אין לשכנים מעמד בענין זה ועל כן אין הועדה יכולה להתחשב בשאלה אם ביה"ס יפריע לשכנים אינה יכולה להתקבל, בין אם יש לשכנים מעמד לפי החוק החדש ובין אם אין להם מכל מקום יכולה הועדה מיזמתה היא להביא בחשבון פגיעה אפשרית של הבניה או של השימוש שבשבילם מבוקש הרשיון, בבריאותם ונוחותם של השכנים לאותו מקום. הדאגה לטובת הצבור המוטלת על הועדה מחייבת אותה לכוון את החלטותיה גם לשמירת האינטרסים של הבריאות ושפור תנאי המגורים של השכנים.
ד. טענת הועדה המקומית כי לפי החוק החדש לא היתה לה סמכות להתיר שימוש חורג במקרה זה אין לה יסוד. אמנם החוק אוסר עליה מתן היתר שיש בו "סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבנין" אך לא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש לתקנות שר הפנים שבהן יכול הוא לקבוע מה ייחשב כסטיה ניכרת לענין זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר עו"ד ינובסקי לעותר, עו"ד חשין למשיבה הראשונה, עו"ד קמני למשיבה השניה. 23.2.67)
בג"צ 317/66 - אלפרד דוד לבהר נגד שר האוצר ואח'
*חישוב פנסיה לעובד המנדט
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך החלטי בחלקו).
העובדות:
העותר שרת בתקופת המנדט את ממשלת המנדט החל בגיל 16. עם קום המדינה שילמה לו ממשלת ישראל פנסיה בהתאם לפקודת הפנסיה המכירה בשנות עבודה רק מגיל 20 ומעלה ומאידך הכירה לפי אותה פקודה בתוספת לפנסיה שהתבטאה במקרה דנן בחישוב של 7 שנות עבודה נוספות. בשנת 1959 הגדיל האוצר את תשלומי הפנסיה ע"י העלאת השער ללירה המנדטורית אך מאידך הקטין את תקופת השרות באותן 7 שנים שנוספו לפי חישוב פקודת הפנסיה. טענת המשיבים היתה שעם אישור חוק שירות המדינה (גמלאות) תשט"ו-1955 בטלה למפרע פקודת הפנסיה מיום הקמת המדינה וממילא הושמט הבסיס מתחת לתוספת של 7 שנים המושתתת על פקודת הפנסיה.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. צדק ב"כ המשיב בטענתו שיש למחוק את 7 השנים הנ"ל, אך תחת זאת יש להוסיף לעותר 4 שנים בהן עבד בשרות ממשלת המנדט לפני הגיעו לגיל 20. לפי פקודת הפנסיה לא הובאו בחשבון שנות עבודה שמתחת לגיל 20 אולם לפי החלטות ועדת המשנה של ועדת הכספים של הכנסת המחייבות עתה על יסוד חוק שרות המדינה הנ"ל זכאי עובד לפנסיה "עבור כל שנת עבודה בממשלת המנדט" וזה כולל עבודה בגיל למטה מ-20.
לטענה שאין זה מתקבל על הדעת שממשלת ישראל תשלם בעד גיל שלא היה "בר פנסיה" בתקופת המנדט - אין לדעת מה היו השיקולים של חברי ועדת המשנה ואין בפני ביהמ"ש אלא נוסחן של ההחלטות. נוסח זה אומר כי הפנסיונר יקבל תשלום
עבור כל שנת עבודה. אי אתה יכול לאחוז את החבל בשני הראשים: לבטל את טובות ההנאה הנובעות לפנסיונר מפקודת הפנסיה אך "לרשת" את ההגבלות שקבעה אותה הפקודה עצמה.
ב. נכון הוא שהנחיות ועדת המשנה לא יהפכו לפנסיונר אדם שכלל לא היה זכאי לפנסיה, כגון שעבד בתקופת המנדט רק לפני שהגיע לגיל 20, אולם מי שהוא פנסיונר, אזי יחושבו לו גם שנות עבודתו לפני גיל 20.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 26.2.67)
בג"צ 306/66 - חסיב סמעאן דוחה נגד שר התחבורה
*רשיון ליבוא משאית
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
מתוך הגנה על תוצרת הארץ לא הוציא המשיב רשיונות יבוא למשאיות אלא אם כן לא נתבקשה הקצבת מטבע חוץ ליבוא, כגון במקרה של מתנה. העותר שהוא בעל מפעל ליצור בלוקים ביקש רשיון יבוא משאית משוודיה בטענה שאמו הגרה בלבנון העמידה לרשותו מטבע חוץ ואף הביא על כך תצהיר של גיסו כומר מלבנון שנחתם בפני שגרירות ישראל בניקוסיה.
המשיב דחה את הבקשה משני טעמים. אחת ההנחיות למתן רשיון יבוא למקרים הנ"ל היתה שלמבקש הרשיון "זיקה למקצוע הנהגות" ולעותר אין זיקה כזו והוא צריך את המשאית להיעזר בה למפעל הבלוקים שלו. הטעם השני היה שאמו של העותרת יושבת בלבנון ואין אפשרות לערוך חקירה בדבר אמיתות המתנה. על כך הפניה לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי) :
א. ההנחיה להוציא רשיונות יבוא ללא הקצבת מטבע רק למקרה שלמבקש הרשיון "זיקה למקצוע הנהגות" הוצאה לפני שהעותר ביקש את הרשיון ואין למצוא בהחלטה הלכה למעשה על העותר, משום חוסר סבירות שיצדיק את סתירת ההחלטה של הרשות המוסמכת.
ב. צדק המשיב גם בטעם השני כשהטיל ספק בעצם כנות המתנה. היעדר תקשורת תקינה בין ישראל ללבנון מצד אחד ומצד שני העובדה שהגבול אינו סגור הרמטית ומאפשר עסקאות לא כשרות מצדיקות את עמדת המשיב. לטענה שחשדות כאלה עשויים להביא לידי כך שלעולם לא תוכר אמיתות מתנה מאת קרוב של תושב המדינה, היושב באחת מארצות ערב - אין לקבל הכללה זאת ובמידה שכן הדבר אין זאת אלא תוצאה מצערת נוספת של היעדר השלום בין ישראל לבין שכנותיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עו"ד נקארה לעותר, עו"ד חשין למשיב. 26.2.67)
ע.א. 552/66 - חי אלישר נגד שמואל ופנחס פרוידיגר
*פירוש הסכם לצורת תשלום דמי שכירות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים שרשבסקי, י. כהן בן פורת) - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים שכרו דירת מגורים גדולה בשנת 1946 מהמערער ולפי תנאי השכירות התחייבו לשלם דמי שכירות שנה אחת מראש. בשנת 1954 הועלה שכה"ד ל-935 ל"י לשנה ולנוכח הסכום הגדול
הסכימו ביניהם הצדדים כי שכה"ד ישולם בשני שעורים בשנה "למשך כל הזמן שהשכירות היא עד 935 ל"י". בשנת 1962 הועלו שוב דמי השכירות והמערער דרש לשלם דמי השכירות לשנה מראש בטענה כי לאחר שדמי השכירות כבר אינם 935 ל"י לשנה אין ההסכם בדבר שני תשלומים שנתיים חל עוד וההסכם הראשון של תשלום אחד לשנה שוב חל על השכירות. המשיבים סירבו לשלם בשעור אחד והמערער הגיש נגדם תביעת פנוי. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור אולם הדעות היו חלוקות: השופטים שרשבסקי וכהן סברו שהמשיבים צודקים בעמדתם שאין הם חייבים לשלם שכירות לשנה מראש והשופטת בן פורת סברה כי הצדק עם המערער אולם יש לדחות את תביעת הפנוי ולהעניק למשיבים סעד מן הצדק, על כך הערעור בו הצטרף השופט ויתקון לדעת השופטת בן פורת ואילו השופטים כהן וקיסטר תמכו בפס"ד הרוב בביהמ"ש המחוזי.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לשונו של המסמך בו הוסכם לחלק את דמי השכירות לפעמיים בשנה מורה על אופיו הזמני. בין אם דמי השכירות הנקובים בו הועלו או הופחתו הפסיק המסמך את השפעתו הנורמטיבית עם השינוי.
ב. הכוונה שלמשיבים תהיה זכות להמשיך בשני תשלומים לשנה למרות שינוי בגובה שכה"ד אינה משתמעת מעובדות הפרשה. אמנם מטרת ההסכם היתה להקל על השוכר את תנאי התשלום בהשוואה לתנאים שבהסכם המקורי. אולם ניתן להניח כי השוכרים חפצו להניח לעצמם אפשרות להקל עוד יותר ע"י פניה לביה"ד לשכירות וזאת ניתן להיעשות לפי סעיף 34 לחוק הגנת הדייר רק אם דמי השכירות משתלמים לתקופה של שנה או יותר מזה. על כן קבעו כי עם העלאת שכה"ד יחזרו לתשלומים שנתיים ובכך יוכלו לפנות לביה"ד לשכירות להקל את תנאי התשלום.
ג. עם זאת יש להעניק למשיבים סעד מן הצדק ולדחות את תביעת הפינוי, כפוף לחיוב המשיבים כי יפצו את המערער פיצוי נאות.
השופט כהן:
א. גם אם ההסכם לתשלום שכירות פעמיים בשנה היה מוגבל לתקופה פלונית בלבד, והתקופה עברה, אין להחזיר ליושנו את המצב המשפטי הקודם. כשם שעם חלוף תקופתו של חוזה השכירות עצמו ממשיכים תנאיו ותניותיו להתקיים מכח סעיף 15 (א) לחוק הגנת הדייר, כן ממשיכה תניתו של ההסכם החדש לחייב את הצדדים גם אחרי עבור תקופתו, כמפורש בסעיף 15 הנ"ל "תנאי השכירות כפי שהיו מסכמים... או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם".
ב. גם אם נניח שהתניה שבהסכם הנ"ל אינה ברורה ופירוש היא צריכה אם אמנם אין בה אלא קביעת תקופה בלבד, או שמא יש בה גם תניה מהותית המעבירה את ההסדר מן העולם וחוזרים התנאים הקודמים להתקיים - הרי יש לפרש את ההסכם על פי כוונת בעליו בשעת עשייתו. הכוונה שאלה שבעובדה היא ובעובדה זו קבע בימ"ש השלום כי כוונת הצדדים לא היתה שההסכם יעבור מן העולם אלא שימשיך להתקיים.
השופט קיסטר:
אין מניעה לכך שהצדדים יסכימו כי תשלום שכר הדירה בשנה פלונית יהיה בצורה אחת ולאחר מכן יהיה באופן אחר. הם יכולים להסכים על כל מיני שינויים בתקופות שונות. אולם אם נקבע אופן תשלום לתקופה מסויימת, במקרה דנא עד ששכה"ד של 935 ל"י ישונה, ולא נקבע מה יהיה לאחר אותה תקופה אזי לפי סעיף 15 (א) הנ"ל ימשיכו להתקיים התנאים שעליהם הסכימו הצדדים לאחרונה.
אפילו אם לקחו הצדדים בחשבון את האפשרות של פניה לביה"ד להקל באופן התשלומים אם דמי השכירות יעלו עוד יותר, אין להניח שקיבלו עליהם המשיבים את
הסיכון לחזור לתשלום שנתי של שכ"ד מתוך ספק אולי יעזור להם סיכון זה וביה"ד לשכירות יקל עמם יותר.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 12.2.67)
ע.א. 494/66 - דוד בן אריה ואח' נגד פקיד השומה כפר סבא
*חישובי מס הכנסה בקטיף פרדס שעבר בירושה תוך שנת המס
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א ( השופטת אבנור) בעמ"ה 1295/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים ירשו פרדס. המוריש הוציא את כל הוצאות העיבוד אך נפטר לפני קטיפת הפרי. המשיבים קטפו את הפרי וביקשו לראות כהוצאה את הסכומים שהוציא המוריש על עיבוד הפרדס. דרישתם נדחתה ע"י פקיד השומה שהחליט כי ההכנסה שנתקבלה ע"י היורשים, כולה הכנסתם היא ואין להתיר הוצאות שהוציא המנוח לפני מותו. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. הדין הוא עם המערערים. קשה לקבל את עמדת פקיד השומה, שלפיה תהיה הכנסה חייבת במס בלי שיובאו בחשבון הוצאות שהוצאו בייצור אותה הוצאה.
ב. אין ללמוד גזירה שוה בין המקרה דנא לבין רכישת ניירות ערך שבהם אין להפריד אצל הרוכש בין קרן ורבית. לא הרי הכנסה מניירות ערך כהרי הכנסה מעסק. הכנסה מניירות ערך אינה נצמחת מדי יום ביומו ועד שלא הוכרז הדיבידנד או הגיע המועד לתשלום הרבית אין לבעל הנכס זכות בהכנסה זו, אם כי מחיר הנכס שבו הוא נסחר בשוק משקף את הציפיה לאותה הכנסה. לא כן דינו של עסק. כשזה עובר מיד ליד יש להבחין בין שווי נכסי ההון המושקעים בו לבין שווי המלאי המצוי במועד ההעברה. אכן הרווח בכח הטמון במלאי טרם מומש, אך למעשה אפשר גם ליחס לבעל הקודם של העסק חלק מהרווח העומד להתממש בידי הבעלים החדשים. אין לראות את המלאי כחלק מנכסי ההון. המלאי קיים בנפרד מההון ודורש טיפול נפרד.
ג. במקרה של ירושה יש לקבוע את ערך המלאי כפי שוויו בשוק הן בחשבון העסק של המנוח בתור מלאי לסגירה, והן בחשבון העסק של היורשים בתור מלאי לפתיחה.
במקרה דנא לא נערך חשבון כזה ולא הובאו עדויות מה היה שווי הפרי בעת הפטירה. על כן פשוט הוא לקבל את הצעת היורשים לקחת בחשבון את הרווח נטו המתקבל ממכירת הפרי לאחר ניכוי כל ההוצאות ולחלקו בין המנוח ובין היורשים בחלקים, שיחסם כיחס החדשים שלפני הפטירה לחדשים שלאחר הפטירה באותה שנת מס.
ד. טענת היורשים שאין הם בעלי ההכנסה באשר המוריש ציוה להוציא את הכנסת הפרדס בשנה הראשונה לפטירתו לצדקה וללימוד משניות אין לקבל. מצוות המצווה אין בה כדי לנכר ולהוציא את ההכנסה מידי היורשים. הללו נשארו בעלי ההכנסה ובקיימם את רצון המצווה לא עשו אלא שימוש באותה הכנסה.
הסבת ההכנסה לפלוני הכלולה בגוף הצוואה, רשאי המצווה לבטלה עד ליום פטירתו, ולכן במידה שיש לשייך הכנסה זו למנוח רשאי המשיב להתעלם מהסבתה, ובמידה שיש לשייך את ההכנסה ליורשים קשה לראות כיצד ההסבה תופסת לגביהם.
(בפני השופטים: זוסמן,ויתקון,כהן. עו"ד וילמובסקי ועו"ד ליכטנברג למערערים. עו"ד נתן למשיב. 21.2.67)