ב תוכ ן
*בג"צ 42/67 - ........................... 323 ─ * רכישת אזרחות ישראלית
─*בג"צ 389/66 - ........................ 323 ─ * המרת מטבע ע"י תושב חוזר שביקר בישראל תוך כדי ישיבתו בחו"ל
─*ע.פ. 215/66 - .......................... 324─ * חזקה של חותם על דו"ח למס הכנסה כי פרטי הדו"ח ניתנו על ידו או בהרשאתו ─*ע.א. 513/66 - ..................... 325 ─ * חוזה לקבלת חלקה לבניית דירה ואי מילוי התנאי של בניה תוך 3 שנים.
─*ע.א. 360/66 - ............................ 326─ * חובת בן להשתתף בהוצאות אישפוז אמו שהוצאו ע"י אחיו
─*ע.א. 449/66 - ........................... 327─ * סמכויות בורר
─*ע.א. 339/66 - .............................. 328─ * ערבות מתמדת לחשבון בנק של פירמה שאינה גוף משפט * הוצאות שכ"ט עו"ד ─*ע.א. 488/66 - ..................... 330─ * זכות קבלן משנה להיפרע ממעבידו של הקבלן הראשי
─*ע.א. 397/66 - ................................... 331─ * חוסר אפשרות לבצע חוזה * תשלום פיצוי או קנס
─*ע.א. 165/66 - ....................... 332 ─ * בצוע חוזה בקרוב * טענת שיהוי נגד מחזיק בנכס
─* ע.א. 589/66 - רשות להתגונן............................................. 333─* בג"צ 23/67 - שיהוי בפניה לבג"צ......................................... 333 ─* ע.א. 613/66 - צדדים בדיון.............................................. 333 ─* בג"צ 55/67 - פשרה שקיבלה תוקף של פס"ד.................................. 333 ─* ע.פ. 270/66 - שתיקת נאשם בביהמ"ש........................................ 334 ─* המ' 39/67 - הפעלת מאסר על תנאי......................................... 334 ─* ע.פ. 55/67 - חומרת העונש (גרימת חבלה).................................. 334 ─* ע.פ. 474/66 - הוכחת קשר בביצוע עבירה................................... 334─* ע.פ. 30/67 - הודעה על כוונה לבטל את האישום............................. 335 ─* ע.א. 557/66 - תשלום פיצויים בתאונה..................................... 335─* ע.א. 663/66 - השתתפות פקיד שומה בדיוני ועדה מיעצת...................... 335 ─* ע.א. 644/66 - מינוי אפוטרופוס לילדים................................... 335 ─* ע.א. 543/66 - טענת יורש שנכס הרשום על שם אמו שייך לו................... 336─* בג"צ 279/66 - ביטול היתר יבוא של מכונית עולה חדש....................... 336─
─=בג"צ 42/67 - ד"ר א. לודביג הופרט נגד שר הפנים
*רכישת אזרחות ישראלית
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העובדות:
העותר עלה לישראל בשנת 1952 ובהתאם לחוק האזרחות הצהיר כי אין ברצונו להיות אורח ישראלי. הוא קיבל משרה במשרד ממשלתי אך מאחר שאינו אזרח ישראלי אינו נחשב כעובד מדינה וכדי שיוכל עתה להמשיך בעבודה הוא מבקש להתאזרח מבלי לוותר על אזרחותו הבריטית. עתירתו היא חילופית: או ששר הפנים בתוקף סמכותו יאפשר לו להתאזרח ללא שיצטרך לוותר על האזרחית הקודמת כפי שהחוק דורש, ולחילופין כי יאפשרו לו לחזור בו מהצהרת הויתור על האזרחות הישראלית. (רכישת האזרחות הישראלית לפי חוק השבות אינה מותנית בויתור על האזרחות הקודמת).
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין כל יסוד בחוק המאפשר לחזור מהצהרת הויתור של עולה על האזרחות הישראלית. אפילו נניח שאדם בגלל טעות או מרמה מבקש לתקן הצהרה כזו, הרי התנאי הוא שבהז- דמנות הראשונה ובמהירות האפשרית יעשה זאת אחרי שהובררה הטעות או המרמה, אך אין הוא יכול לבוא כעבור שנים ולומר כי טעה בשיקוליו בעת מתן ההצהרה ונוכח עתה כי לא היה כדאי לו מבחינה מעשית להצהיר את אשר הצהיר.
ב. אשר לבקשה כי שר הפנים ישתמש בסמכותו וישחרר אותו מויתור על אזרחותו הבריטית לצורך קבלת האזרחות הישראלית - המדיניות הבינלאומית הכללית היא שלא לאפשר אזרחות כפולה. אכן לגבי עולה לפי חוק השבות אין מעמידים תנאי של ויתור על האזרחות הקודמת, בהתחשב במהותה של העליה למדינת ישראל על ידי הבנים השבים לגבולם, אך אין להרחיב תחולת החריג על כל מקרה אחר. החוק מעניק לשר הפנים סמכות חריגה מהכלל האמור אם לדעתו יש סיבה המצדיקה זאת, אך כאשר הוא מסרב לעשות כן מסיבות כגון אלו שהעלה העותר לא יתערב ביהמ"ש בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר עו"ד עזרן לעותר. 19.2.67)
בג"צ 389/66 - פסח פאול הגר נגד המפקח על מטבע חוץ
*המרת מטבע ע"י תושב חוזר שביקר בישראל תוך כדי ישיבתו בחו"ל
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר הינו אזרח ישראלי שהתגורר באיטליה במשך 7 שנים ומספר ימים. הוא עסק ביחסי מסחר עם ישראל וייבא לאיטליה ביצי דגירה ואפרוחים מישראל. בשובו מאיטליה הביא עמו מטבע חוץ וביקש שחרור מהמרת המטבע ללירות ישראליות בהתאם לתקנה הפוטרת מהמרת מטבע חוץ אזרח ישראלי שהתגורר בחו"ל למעלה משבע שנים. דא עקא שהעותר ביקר בתוך שבע שנים אלה פעמים מספר בישראל במסגרת העסקים שניהל. טענתו מבוססת על שתים אלה: אין לראות את הביקורים בישראל כמפסיקים את מירוץ שבע השנים, ולחילופין כשם שהאוצר הסכים במקרים אחרים שביקור משפחתי בישראל בתוך שבע השנים אינו מפסיק את מירוץ שבע השנים כך יש לנהוג עמו אף שבקוריו היו מסחריים ולא משפחתיים.
החלטה (השופט לנדוי):
א. ההיתר הכללי שניתן לאזרח המתגורר בחו"ל שבע שנים שלא להמיר מטבע, לא יחול כאשר אותו אזרח מבקר תוך תקופה זו בישראל. גם הצגת רגל חטופה על אדמת המדינה תוך שבע השנים שוללת מהאיש את מעמדו כ"נעדר" במשך שבע שנים. (לא נטען כי התקנה המתפרשת כך היא בלתי סבירה ועל כן אין ביהמ"ש דן בענין הסבירות של התקנה) .
ב. לטענת העותר שאפילו אין מקרהו נכנס למסגרת ההיתר הכללי, עדיין זכאי הוא ששר האוצר יעניק לו היתר אינדבידואלי וישחרר אותו מהחלפת המטבע חוץ שהביא עמו - אינו דומה מקרהו של העותר שביקר בישראל ביקורים מסחריים למי שמבקר תוך שבע השנים ביקורים משפחתיים. מתן היתרים אינדבידואליים למבקרים ביקורים משפחתיים אינם מחייבים מתן היתר כזה לעותר. אין לומר שההבחנה בין ביקור משפחתי לבין ביקורים מסחריים היא בלתי סבירה ומהווה הפליה. למשרד האוצר נימוקים משלו להבחנה זו ואלה נימוקים לגיטימיים.
ג. העותר טען כי לפני בואו לישראל שאל פקיד במשרד האוצר באשר למצבו ונאמר לו כי דינו כדין מי שנעדר מהארץ למעלה משבע שנים ועל כן "שינה את מצבו לרעה" ובא לישראל - הטענה שאזרח החוזר אל מדינתו שינה בכך את מצבו לרעה צורמת את האוזן אפילו נגרם לו חסרון כיס. עם זאת אם יוכח כי אכן נמסרה לו אינפורמציה כזו במשרד האוצר מן הדין שהמשיב ישקול מחדש אם אין מקום לנהוג עם העותר לפנים משורת הדין לגבי המרת המטבע שנשאר ברשותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. עו"ד ש. פלד לעותר, עו"ד נתן למשיב. 27.2.67)
ע.פ. 215/66 - מדינת ישראל נגד דוד בן ישראל רכט
*חזקה של חותם על דו"ח למס הכנסה כי פרטי הדו"ח ניתנו על ידו או בהרשאתו(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.פ. 303/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הואשם בעבירות של החלפת הצהרות הון שהוגשו על ידו למס הכנסה וזיוף הצהרות ביחד עם אדם אחר שהיה יועץ למס הכנסה. השני, דוד טאו, הורשע ואילו המשיב זוכה מחוסר הוכחות פוזיטיביות שעשה את המעשים שיוחסו לו או שהיה שותף לעשייתם. בערעור הסתמך ב"כ היועץ המשפטי על סעיף 46 לפקודת מס הכנסה (סעיף 144 לנוסח החדש) הקובע חזקה כי כל דו"ח או טופס הנחזים אם הוכח היפוכו של דבר. ב"כ היועץ המשפטי טען כי "לכל ענין" כולל הליך פלילי ועל כן במקרה דנא קיימת חזקה שהמערער ידע על השינויים שנעשו בהצהרות ההון שלו.
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין לקבל את טענת ב"כ המשיב כי מאחר והתביעה הגישה את הודעת המשיב במשטרה, הרי דינה כדין עדות שלא נסתרה ושעל השופטת היה לקבל זאת כאמת (כפי שהיא אכן עשתה).
ב. נראה כי האמור "לכל ענין" כולל גם לענין פלילי, והחזקה האמורה בסעיף 46 הנ"ל אינה רק לצורך עניני המס אלא אפשר להשתמש בה גם במשפט פלילי. אך אפילו כך אין יסוד לקבל את ערעור היועץ המשפטי.
1. באשר לפרט האישום בו מדובר על הוצאת ההצהרה המקורית והגנבת הצהרה חדשה - למרות שהמשיב חתום על ההצהרה החדשה הרי לא תואיל החזקה, באין ראיה פוזיטיבית, שהמשיב הוא שהגניב את ההצהרה. החזקה פועלת לגבי פרטים בלתי נכונים בהצהרה שהוגשה ולא בהצהרה שהוגנבה לתיק ולא ידוע מי הגניב אותה.
2. באשר לפרט האישום של זיוף הצהרה אחרת המתיחסת לשנת מס אחרת - הצהרה זו זוייפה בהיותה במשמרת מס הכנסה. החזקה פועלת רק לגבי הפרטים שהיו בדו"ח כאשר הוגש, אך לא לגבי דברים שהוספו למסמך לאחר שזה הוגש לפקיד השומא. אין לעשות שימוש בחזקה זו כדי לקבוע שאותן הוספות נעשו ביזמתו ובעזרתו של המשיב.
ג. כל המעשים המנויים בשלושה פרטי האישום נעשו למען המשיב והדעת נותנת כי נעשו ביזמתו או בידיעתו, אפס אין בסברה הגיונית זו יותר מאשר חשש סביר, שהרי יתכן, למשל, כי קרוביו של אותו אדם הם אשר דאגו שהשינויים והזיופים ייעשו עבורו.
השופט ברנזון: מסכים
השופט הלוי:
ספק אם החזקה שבסעיף 46 הנ"ל חלה על נאשם במשפט פלילי, אך מכיון שאין צורך להכריע בשאלה זאת כדי לדחות את הערעור, יש להשאיר את השאלה המשפטית בצריך עיון.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. עו"ד רובין למערער, עוה"ד אדרת ושטינמן למשיב. 28.2.67)
ע.א. 513/66 - אליהו זילברמן נגד חברת העובדים העברית ואח'
*חוזה לקבלת חלקה לבניית דירה ואי מילוי התנאי של בניה תוך 3 שנים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 421/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער ערך הסכם עם המשיבה בשנת 1943 לקבלת חלקת אדמה בקרית חיים על מנת להקים דירה ובהסכם נקבע כי אם לא יקים המערער דירה תוך 3 שנים רשאית המשיבה להשתמש בחלקה כראות עיניה. בשנת 1946 הגיש המערער קוי בניה לאישור ואז נאמר לו כי יש עוררים על החלקה הנ"ל ועליו להימנע לעת עתה מבניה. בשנת 1947 קיבל הודעה מהמשיבה כי הוקצתה לו חלקה חדשה ושיגש מיד לבנין. הוא לא הודיע על הסכמתו לקבלת החלקה החילופית ולא ניגש לבניה ורק בסוף שנת 1952 הגיש למשיבה תכנית בניה לאישור. על כך קיבל תשובה בפברואר 1953 כי מאחר שלא ניגש לבניה תוך 3 שנים בהתאם להתחייבותו בהסכם משנת 1943 הוקצתה החלקה למשתכן אחר והוא יכול לקבל חזרה את הפקדון שהפקיד. בשנת 1963 הגיש המערער תביעת פיצויים על סך 15 אלף ל"י. לטענתו הגיש את התביעה רק לאחר שראה כי מישהו אחר החל בהכנות לבניה במקום. תביעתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. היה זה המשתכן שלא עמד בהתחייבות לבנות והוא שגרם לביטול ההסכם. התנאי של בניה תוך 3 שנים חל גם לגבי החלקה החילופית והצדדים לא התכוונו לבטל את התנאי שבהסכם המקורי. זאת ועוד. לגבי מועד ההשתכנות הוחמרה התניה בהקצאת החלקה החילופית כאשר הותנה כי יגש מיד לבניה. גם בהנחה כי "מיד" פירושו תוך זמן סביר, ברור שאיחור של למעלה מחמש שנים די בו כדי לגרום לביטול ההסכם.
ב. הטענה כי בשל ההפרה של המערער יכלה המשיבה לבטל את ההסכם ע"י הודעת ביטול אך משלא עשתה כן יכול המערער לחזור ולתת תוקף להסכם ע"י ביצוע התנאי ואת זאת עשה משהגיש את תכנית הבניה לפני שהמשיבה הודיעה כי היא ביטלה את ההסכם - אינה יכולה להתקבל. ההלכה כי הפרת חוזה ע"י צד אחד נותנת בידי הצד השני את הברירה להודיע על ביטול החוזה אך משלא עשה כן יכול הצד המפר לחזור ולתת תוקף להסכם ע"י קיום התנאי - הינה רק במקרה של הפרה "מוקדמת" שנעשתה לפני שהגיע הזמן למילוי ההתחייבות. אין ללמוד מכך כי אדם שלא מילא את התחייבותו במועד הקבוע לכך על פי החוזה עדיין יכול למלא את ההתחייבות כל עוד הצד השני לא הודיע לו על ביטול ההסכם. אם יש מקרים כאלה הרי הם תלויים בנסיבותיהם המיוחדות. ברור שאם הצד המקיים אמר או עשה דבר שממנו משתמע רצונו לקיים את קשר החוזה לא יישמע בטענה שההפרה הביאה את החוזה לקיצו אך במקרה שלנו הועידה המשיבה את החלקה למישהו אחר משמע שלא ראתה עוד את החוזה עם המערער כקיים.
ג. התביעה נכשלת גם מן הסיבה שלא הובאו כל ראיות להוכחת גובה הנזק. כל הראיות שהובאו התיחסו לשנים 1963 - 1964, אולם ההפרה עליה קובל המערער בוצעה בשנת 1953, והלכה פסוקה היא - ואין כל סיבה לסטות ממנה - כי הנזק הוא ההפרש שבין שווי הקרקע ביום ההפרה לבין מחיר הקרקע שנקבע בהסכם.
השופט לנדוי:
א. המערער הפר את ההסכם הפרה היורדת לשרשו בכך שלא התחיל את הבניה במועד שנקבע בהסכם. הפרה זו נתנה למשיבה את הברירה לראות את ההסכם כמבוטל או לראותו כשריר וקיים למרות ההפרה. כיצד יש לראות חוסר תגובתה של המשיבה? כאשר ההפרה היא הפרה מוקדמת רואים בחוסר תגובה של הצד המקיים רצון לראות את החוזה כקיים והצד המפר יכול לחזור בו ולקיים את ההסכם. מאידך אם ההפרה היא כאשר כבר הגיע מועד ההתחייבות רואים בחוסר תגובה של הצד השני כמי שבחר בבטול ההסכם.
ב. באשר לשאלה לפי איזה תאריך היה צריך לחשב את הנזק אילו הוכחה זכות המערער לפיצויים, יתכן שהגיע הזמן לבחון מחדש את הסוגיה הזו לעומת ההלכה הקיימת, ולפיכך יש להשאירה הפעם בצריך עיון.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 27.2.67)
ע.א. 360/66 - ראובן אליאס נגד גבריאל בן נסים
*חובת בן להשתתף בהוצאות אישפוז אמו שהוצאו ע"י אחיו
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מעמד אישי 811/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
שני בעלי הדין הם אחים ובניה היחידים של אמם. המשיב הוציא כ-1500 ל"י לאישפוז האם הישישה בבית חולים לחולים כרוניים ובהתאם לסעיף 16 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 תבע החזרת מחצית ההוצאות מאחיו המערער. המערער חוייב בתשלום ועל כך הערעור.
החלטה מ"מ הנשיא זילברג:
א. המערער עמד והגיש נגד המשיב תביעה להחזרת החזקה בחדר שבו התגוררה האם בדירת המשיב. על סמך עובדה זו טען המערער כי התביעה של המשיב היא מוקדמת שכן קיימת אפשרות כי ביהמ"ש יחזיר את החזקה בחדר לאם ההיא תוחזר הביתה. טענה זו היא אבסורדית וגם מרושעת. התביעה היא בעד הוצאות האישפוז שהמשיב הוציא לפני הגשת התביעה ומקום שיכונה של האשה מכאן ולהבא אינו יכול להשפיע על תביעת המשיב להחזרת ההוצאות שעשה.
ב. טענה אחרת של המערער היא שלפני 10 שנים התקיימה בוררות שקבעה כי הצד שאינו מחזיק את ההורים בבית ישלם לצד המחזיק את ההורים סך 40 ל"י לחודש, ומכיון שהענין היה בבוררות אין להביאו לבית המשפט. טענה זו ברוחה היא. אף אילו ניתן בשנת 1955 פס"ד המחייב לשלם 40 ל"י לחודש למזונות אמו, גם אז יכול היה המשיב לנוכח שנוי המסיבות לבקש להגדיל את הסכום (סעיף 13 לחוק הנ"ל) ועל אחת כמה וכמה כאשר המדובר הוא לא בפסק דין אלא בבוררות.
ג. ביהמ"ש המחוזי בדברו על פסק הבוררים אומר כי יתכן ויכול היה פסק הבוררות לשמש נימוק להעמדת הליכים לפי סעיף 5 של פקודת הבוררות, ובכך נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. הוראת סעיף 5 מאפשרת העמדת הדיון בבית משפט על סמך הסכם בוררות, אבל איננו דן בשאלה מה ערך יש לפסק הבוררים לגבי פסק דין מאוחר יותר של בית המשפט.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, מני. 27.2.67)
ע.א.449/66 - כונס הנכסים הרשמי בתור מפרק מוטור הוטלס... (בפרוק) נגד
*סמכויות בורר
שלמה גולוד ואילן גת מהנדסים בע"מ
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 2774/64 - הערעור נתקבל בחלקו העיקרי)
העובדות:
שתי חברות, המערערת והמשיבה השניה (להלן המשיבה) ערכו חוזה להקמת בית מלון שהמשיבה בתור קבלן התחייבה לבנותו. לצורך ביצוע החוזה נתמנה מהנדס שנבחר ע"י המערערת ונמסרו לו סמכויות מסמכויות שונות. כמו כן נערך סעיף בוררות ומסמכויות הבורר הוצאו כל השאלות שלגביהן נמסרה סמכות הכרעה למהנדס, וכן כל הסעיפים שבהן מופיעות מלים כגון "ללא ערעור", "קביעה סופית" וכו'. יחד עם זאת נקבע כי אין מסמכות הבורר לשנות סעיפים או לבטלם אלא לפרשם. נתגלו סכסוכים בין בעלי הדין ואלה נמסרו לבורר שהעמיד בפני ביהמ"ש המחוזי אבעיה לחוות דעת בית המשפט באילו ענינים יש לו סמכות הכרעה. על החלטת ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.
החלטתה (השופטים זוסמן ומני):
א. את סמכות הבורר לפי ההסכם חייבים אנו לקבוע על דרך האלימנציה, היינו כל הנשאר לאחר הוצאת הענינים הכלולים בשני החריגים המוזכרים לעיל. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר בענין טיב העבודה שנמסר להכרעת המהנדס הבחין בין שאלות שבעובדה של טיב לבין שאלת תשלום פיצויים שהיא שאלה משפטית וקבע כי שאלות שבעובדה הן בסמכות המהנדס רשאית הפיצויים היא בסמכות הבורר. אם ענין פלוני הוצא מסמכות הבורר, אפילו כרוכה בו שאלה של חוק, אין הבורר מוסמך לדון בו. אין בורר מוסמך לדון אלא בענין שהצדדים הסכימו למסור להכרעתו.
ב. לטענת המשיבה כי עיקר תפקידו של המהנדס אינו לפסוק בסכסוך אלא למנוע סכסוכים - אף אם נכונה טענה זו אין בכך כדי להקנות לבורר סמכות שיפוט. ענין שהוא בגדר סמכות המהנדס אין הבורר יכול לדון בו; ייתכן שבית המשפט יוכל לדון בו, ויתכן שגם בו תיתקל המשיבה בטענת "הסופיות" של אישור המהנדס כפי שקבוע בהסכם.
ג. תפקידו של מהנדס שהוסמך בחוזה בניה ליתן אישור או תעודה או כיוצא בזה לעשות מלאכה אחרת אינו תפקיד בורר. "מאשר" כזה אינו מקיים דיון שיפוטי. הוא חייב לעשות את המוטל עליו לפי מיטב יכלתו וכושרו המקצועי.
ד. העובדה שנאסר על הבורר לבטל או לשנות כל סעיף שהוא בהסכם אינה מונעת ממנו להכריע בשאלה אם הסעיף הקובע פיצוי של 1000 ל"י שעל הקבלן לשלם עבור כל יום של איחור מהוה פיצוי או קנס. תניה המחייבת תשלום קנס אינה בלתי חוקית ובית משפט הפוטר אדם מלשלם קנס אינו משנה או מבטל את הסעיף. כבית המשפט כך הבורר אינו נותן תוקף לתשלום קנס, מטעמים הנעוצים בדיני היושר, כי יהיה בכך משום אי צדק לחייב בתשלום סכום שאינו עומד בשום יחס מבחינת גדלו לנזק הממשי.
ה. לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי הבורר יכריע מה הן השאלות שיש לו בהן סמכות שיפוט. לא מן הנמנע כי צדדים יסכימו בשטר הבוררות כי הבורר יכריע מה הן השאלות שבתחום סמכותו, אך כשאין תניה כזו בשטר הבוררות אין הוא יכול ליטול לעצמו דבר החורג מסמכותו ע"י שיקבע כי זה ענין שבסמכותו. אכן הבורר אינו חייב למשוך ידו מדיון בענין כשנטען שאין הוא בגדר סמכותו, אך החלטתו כי הענין הוא בגדר סמכותו ניתן יהיה לערער עליה בפני בימ"ש מוסמך.
השופט כהן:
הצדדים לא הביאו בפני ביהמ"ש עובדות הצריכות לענין, כגון מה קבע המהנדס שקיבל בינתיים את הבנין לרשותו. יתכן שעם מתן תעודה זו גמר המהנדס את תפקידו וכל סמכותו לפי החוזה כבר פקעה. אולם בהיעדר כל טיעון בשאלה זו, ובמצב שבו בעלי הדין לא עשו את שלהם לפקוח את עיני ביהמ"ש ולהביא בפניו את השאלות המשפטיות האמיתיות הדורשות הכרעה לענין סמכותו של הבורר אין מנוס מלהצטרף למסקנות הנ"ל.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. 23.2.67).
ע.א. 339/66 - שמעון פרבשטיין נגד בנק ליצוא בע"מ ואח'
*ערבות מתמדת לחשבון בנק של פירמה שאינה גוף משפט * הוצאות שכ"ט עו"ד(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1048/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המערער ערב "ערבות מתמדת" לטובת הבנק בעד כל סכום שיגיע לבנק מאת "טחנת קנטור", וכן התחייב לשלם לבנק כל הוצאות שיהיו לו בתביעות לרבות שכ"ט עו"ד. לראובן קנטור וטחנת קנטור נתמנה מקבל נכסים והבנק הגיש תביעה נגד טחנת קנטור, ראובן קנטור, והמערער. בתובענה נאמר כי טחנת קנטור וראובן קנטור נשארו חייבים בחשבון עו"ש 52 אלף ל"י, ומכיון שהמערער ערב עד סכום
של 20 אלף ל"י נתבע לשלם סכום זה. המערער ביקש רשות להתגונן והגיש תצהיר שהפך לאחר מכן לכתב הגנה. בתצהיר טען כי כתב הערבות המתמדת ניתן עבור החובות המגיעים מאת "טחנת קנטור" אך לערבות זאת אין נפקות משפטית הואיל ולא קיימת אישיות משפטית כלשהי בשם כזה; חשבון יתרת החובה לפיו נתבע לשלם אינו נכון הואיל והבנק גבה סכומים שאינם מופיעים בו. טענותיו נדחו ועל כך ערעורו. הערעור הנגדי נסב על כך שביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום 1000 ל"י שכ"ט עו"ד בעוד בין המשיב לפרקליטו הותנה כי ישולם לפרקליט 10 אחוז מסכום התביעה היינו 2000 ל"י ומכיון שהמערער התחייב לשלם לבנק את הוצאותיו - נטען בערעור הנגדי, יש לחייבו בכל סכום שכ"ט עו"ד.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. התצהיר שהגיש המערער והעדות שמסר בחקירתו על התצהיר אין בכוחם לשמש עדות במשפט גופו שבו לא העיד המערער ולא הביא כל עדים שהם.
ב. מכל העדויות עולה, כי השם "טחנת קנטור" לא נרשם כאישיות משפטית ואינו אלא שם העסק שראובן קנטור השתמש בו לצורך עניניו. המערער חתם על ערבות ל"טחנת קנטור" והשאלה היא אם נשוא הערבות הוא החוב של גוף משפטי "טחנת קנטור" - חוב שאינו קיים - או חובו של ראובן קנטור. כיון שבמשפט הוכח שטחנת קנטור וראובן קנטור הם היינו הך ולא קיימת עדות כלשהי על קיום גוף משפטי "טחנת קנטור", אין מנוס מה- מסקנה כי במסמך הערבות ערב המערער לחובו של ראובן קנטור כלפי הבנק.
ג. העובדה שהמשיב הגיש את התביעה כנגד ראובן קנטור ונגד טחנת קנטור כשני נתבעים נפרדים אינה משנה את המצב. אמם ציון זה היה מיותר וניתן היה לתבוע את ראובן קנטור בשמו ולחילופין בשם הפירמה אך גם משלא נעשה כן ואלה נתבעו כשני נתבעים נפרדים אין המערער יכול להיבנות מכך לאחר שהוברר במשפט שהשניים הם היינו הך. גם העובדה שהשם "טחנת קנטור" לא נרשם בהתאם לחוק כשם העסק של ראובן קנטור אינה יכולה להועיל למערער, שכן בעובדת אי הרישום אין כדי לשלול מידי הבנק את הזכות לתבוע מראובן קנטור את החוב שהוא חב לבנק וממילא זכאי הבנק לתבוע מאת המערער את סכום התביעה בתוקף ערבותו.
ד. באשר לטענה כי היתרה שנטענה ע"י הבנק אינה נכונה - טענה זו יש לדחות משני טעמים:
1. הטענה כי "התובעת גבתה סכומים שאינם מופיעים" בחשבון היא סתומה ומתחמקת מפני שאינה מזכירה מה הם שיעורי התשלומים שגבה הבנק ומה הם תאריכי התשלומים האלה. אפילו יש אמת שלא נרשמו סכומים שנגבו, עדיין אינו נובע מזה כי תשלומים אלה היה בהם כדי להפחית את יתרת החובה מסך 52 אלף ל"י לסכום שהוא נמוך מהסך 20 אלף ל"י;
2. וזה עיקר. תביעת הבנק היתה שקנטור משך כספים ונשאר חייב 52 אלף ל"י. טענת המערער לא היתה שקנטור לא משך כספים אלא ששולמו כספים שלא נזקפו נגד החוב. זוהי טענה מסוג הודאה והדחה, והחובה להוכיחה היתה מוטלת על המערער. כיון שלא הובאה מטעמו כל עדות להוכחת הטענה הרי שהיא נופלת.
ה. הנתבע התחייב לשפות את הבנק על הוצאותיו בקשר לשכ"ט עו"ד. החוק מכיר בתקפו של הסכם בין הצדדים בנוגע להוצאות המשפט וביהמ"ש חייב להתחשב בו ובלבד שהתובע כלל את ההסכם בין העובדות שפורשו בתובענתו ועשהו חלק מעילת התביעה, ובדרך זו אמנם נהג הבנק במקרה דנא.
הנתבע חייב לשפות את הבנק על הוצאותיו במידה והבנק חייב לשלם לעו"ד את שכר הטרחה. ביהמ"ש יתערב כדי להפחית את הסכום שיש לשלמו לפי ההסכם אם הוא חורג מגדר ההגינות או הסבירות ויעמידו על סכום שלדעת ביהמ"ש הינו מוצדק לפי הנסיבות.
ההתחייבות לשלם לבנק את שכ"ט עוה"ד כולל מכללא תנאי שגובה שכה"ט יהיה בסכום הוגן וסביר.
במקרה דנא הסכום של 10 אחוז מכלל התביעה, היינו 2000 ל"י שכ"ט הוא גבוה וחורג ממידת הסבירות. דא עקא שהנתבע לא טען בהגנתו שהסכום שהוזכר כשכ"ט איננו הוגן או סביר. הוא כפר באופן כללי בחיובו ומשהחיוב הוכר ע"י ביהמ"ש ולא
היתה כל טענה כנגד גובה שכה"ט זכאי המשיב לסכום שנתבע כשכר טרחה, היינו 2000 ל"י, בלי לקבוע מסמרות בשאלת שכ"ט באופן כללי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד תירוש למערער, עו"ד בראוטבר למשיב. 28.2.67)
ע.א. 488/66 - אפרים רייזל בע"מ נגד אהרן הולנדר ואח'
*זכות קבלן משנה להיפרע ממעבידו של הקבלן הראשי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 1865/65, המ' 1900/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת, חברה קבלנית, התקשרה עם המשיבות 2, ו3, (להלן החברות) בחוזים בהם התחייבה לבצע עבודות פיתוח שונות, עם המשיב התקשרה המערערת לשם ביצוע עבודות ניקוז וביוב בתור קבלן משנה. החוזה בין המערערת לחברות כלל בסעיף 61 לחוזה תנאי שלפיו החברות המעסיקות את המערער יוכלו מתוך התשלומים שהן יהיו חייבות לו, לשלם לעובדי המערערת ולקבלני המשנה. המשיב פתח בעבודת הביוב והניקוז ובינתיים נסתבכה המערערת והוגשה בקשה לפירוקה. המערערת עשתה הסדר עם הנושים והמשיב ביקש פסק הצהרתי כי הוא בעל זכות עדיפות לגבי הכספים שחייבות החברות למערערת עבור העבודות שביצע המשיב בתור קבלן משנה של המערערת, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. היחסים שבין המשיב לבין החברות לאחר שהמשיב החל לעבוד עבור המערערת אינן מצביעות על קשר חוזי ישיר ומקיף בין המשיב לבין החברות, או על קיום הבטחה כוללת מצד החברות לפרוע לו מכספי המערערת את מחיר עבודותיו.
ב. התנאי בחוזה בין המערערת לחברות שהסמיך את החברות לשלם לעובדים ולקבלני משנה מתוך הסכומים שיהיו חייבות למערערת אינו מקנה כל זכות למשיב לתבוע את התשלום מהחברות. אפילו אליבא דאלה ("שאני נמנה על קהלם") שאין מניעה משפטית שמי שאינו צד לחוזה יתבע על פיו אם החוזה המסויים מעניק לו זכות כלשהי, הרי במקרה דנא לשונו של החוזה ברורה. היא נותנת רשות לחברות לשלם לקבלן משנה מתוך הכספים אך אינה מחייבת אותן ובמידה ואינן חפצות לעשות כן אין לחייבן.
ג. המשיב התקשר עם המערערת ולא עם החברות ומשבאה המערערת לפשיטת רגל אין המשיב שונה משאר הנושים ועליו לעמוד בתור יחד עמם לפרעון חובו, אין לו כל זכות יתר על הכספים שבידי החברות. החמרים שהשקיע נעשו חלק מהנכסים ותמורת העבודה שהשקיע אינה שונה מתביעת חוב רגילה מכח התחייבות חוזית שביהמ"ש לא יעקוב אחריה לטובתו.
הכלל הוא שראובן יכול לעקוב אחרי הנכס שלו הנמצא בידי שמעון בתנאי שניתן לזהות את הנכס או את הכסף ששולם עבורו, אבל אפילו ניתן לעקוב אחריהם אין זכות העיקוב לפי דיני היושר אלא אם היסוד לתביעה הוא ביחסי האימון שהיו קיימים באחד משלבי הענין, אף אחד משני תנאים אלה אינו קיים ועל כן אין מקום להחלת הכלל בדבר עיקוב אחרי רכוש או אחרי כספי הרכוש.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. 23.2.67).
ע.א. 397/66 - משה אשרי נגד יוסף עוזרי
*חוסר אפשרות לבצע חוזה * תשלום פיצוי או קנס
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 839/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
הצדדים התקשרו בחוזה לפיו התחייב המשיב למסור למערער כל זכויותיו בדירתו, לרשמה על שמו ולמסור לו את החזקה בה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ ביום 1.10.61. בשעת עריכת החוזה התגורר דייר בדירה אולם לפי חוזה השכירות לא היה דייר מוגן, בבוא יום מסירת החזקה סירב הדייר לפנות את הדירה והמשיב הגיש נגדו תביעת פינוי. תביעתו נדחתה והוחלט כי הדייר הינו מוגן, המשיב ניהל מו"מ עם הדייר שיפנה את הדירה אולם זה הציג דרישות מופרזות תמורת הפינוי. בעוד שהדירה נמכרה למערער בסך -.2600 ל"י בקירוב דרש הדייר 8000 ל"י עבור פינוי הדירה. כתוצאה מכך לא נמסרה הדירה למערער במועד והוא הגיש תביעה לביצוע בעין של מסירת הדירה או שימסור לו המשיב דירה דומה, וכן לשלם לו את הפיצוי הקבוע בחוזה של 50 ל"י לשבוע ובסך הכל למעלה מעשרת אלפים ל"י. תביעותיו נדחו ועל כך הגיש את הערעור. לאחר הגשת הערעור נשתנה המצב והדייר הסכים לפנות את הדירה תמורת תשלום נמוך, והמערער העלה תביעות חדשות על יסוד המצב החדש.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לבירור נכונות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עלינו לדונו לפי המצב העובדתי ששרר בזמן הינתנו. השינוי שחל בינתיים אין בו כדי להשפיע על נכונות פסק הדין בשעת נתינתו. המערער יכול לשוב ולפנות לביהמ"ש בכל עת בענין זה על פי הנסיבות החדשות.
ב. לא היה מקום לצוות על ביצוע בעין של ההתחייבות למסור למערער את החזקה בדירה, מחוסר אפשרות מעשית לבצעה שנגרמה שלא באשמת המשיב. המניעה לקיים את המסירה מנעה את קיום העיסקה כולה.
ג. אין לחייב את המשיב לפדות את הדירה בכל מחיר. דרישות הדייר היו מופרזות בגדר סחיטה מובהקת המונעת למעשה את ביצוע החוזה ע"י המשיב. כשעשה את חוזה המכר האמין המשיב בתום לבו כי הדייר יהיה חייב לפנות את הדירה על פי החוק בתום תקופת השכירות. משנתבדתה אמונתו עשה כל מה שביכלתו כדי לפנות את הדירה מהדייר הן ע"י הגשת תביעת פינוי והן ע"י הצעת תמורה נאותה וסבירה לפינוי. אך מאמציו עלו בתוהו.
ד. המערער טוען כי לפחות חייב היה המשיב להעביר לו את הבעלות הערטילאית בדירה בלי מסירת החזקה. אילו דרש זאת בביהמ"ש המחוזי צריך היה להיעתר לבקשתו
אך הוא עמד על כך שאין הוא רוצה רק העברת הבעלות אלא עומד על ביצוע החוזה כולו בעין. על כן אין הוא יכול להעלות את הדרישה בשלב הערעור.
ה. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי העובדה שהסכום של 50 ל"י לשבוע פיצויים נקבע ללא אבחנה עבור כל שבוע או חלק של שבוע ובלי הגבלה של זמן מצביע על אופי של קנס ולא על פיצויים, לפיכך הפיצוי היחיד שהמערער זכאי לו הוא סך של 1000 ל"י הקבוע בחוזה ושנפסק לו.
ו. לתביעה החילופית של המערער שישולמו לו - באשר הוא בעלים שביושר . דמי השכירות ודמי מפתח שקיבל המשיב בינתיים מהדייר יש שתי תשובות: 1. החוזה קבע במפורש כי עד ההעברה יקבל המשיב את דמי השכירות. 2. משהוחלט שהמכר אינו בעין, הרי שהבעלות בדירה נשארת בידי המשיב ואתה הזכות להנות מפירותיה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. 26.2.67)
ע.א. 165/66 - שלמה כרמל ואח' נגד יוסף אוסטרו ואח'.
*בצוע חוזה בקרוב * טענת שיהוי נגד מחזיק בנכס
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 1093/64 וערעור נגדי. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער הראשון ואביו ערכו הסכם בשנת 1941 עם המשיב הראשון ואשתו לפיו נמכרו למשיב הראשון ולאשתו (המשיבה השלישית) 300 מטר אדמה בחלקת המערער שכללה 3786 מטרים. המשיב הראשון בנה על השטח שהוקצה לו דירה על פי הרשות שניתנה לו בחוזה המכירה. בינתיים עזבה אשת המשיב. את הבית ועברה לגור עם המערער הראשון. על שם האשה נרשמה משכנתא בחלקה הנ"ל ואילו המשיב לא קיבל על שמו כל רישום זכויות בחלקה. בחוזה התחייבו המערער ואביו להעביר למשיב זכויות שרכשו ב-400 מטר מאדמת חלקה סמוכה. תמורת הכל התחייב המשיב לשלם 200 לא"י ומזה שילם 195 לא"י. עתה ביקש להעביר על שמו את האדמה שרכש. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער ועזבון אביו להעביר על שם המשיב 150 חלקים בלתי מסויימים מתוך 3786 חלקים שבחלקה (כיחס המטרים שקנה לשטח הכללי של החלקה) מאחר שהקניה של 300 מטר היתה משותפת לו ולאשתו. ביחס ל-400 המטרים האחרים נדחתה התביעה. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה ביחס ל-400 המטרים של החלקה הסמוכה שכן לא הוכח למי שייכת אותה חלקה ואין לתת צו ביצוע בעין של העברת זכויות כשטיבן אינו ידוע, ושאחר כך יבואו בעלי החלקה ההיא שלא הוזמנו כצדדים למשפט "ויריבו את ריבם".
ב. אין לקבל טענת שיהוי נגד המשיב, בכך שקנה את חלקו בנכס בשנת 1941 ורק בשנת 1964 הגיש את המשפט. הקונה החזיק בנכס במשך כל השנים (ע"י בנית הבית ומגוריו בתוך הבית) וכלפי קונה המחזיק בממכר אין השיהוי בעוכרי התביעה לביצוע בעין.
ג. באי תשלום סך 5 לא"י מתוך 200 אין לראות הפרת החוזה בפרט חיוני.
ד. אין צורך להכריע במקרה דנא בשאלה אם אחד לבדו יכול לדרוש את מילוי ההתחייבות שניתנה לשנים במשותף, שכן העובדות מצביעות על כך שהמערערים
עצמם הפרידו בין זכות המשיב לבין זכות אשתו, בכך שנתנו ביטוי לזכויותיה שביושר לפי חוזה המכר, ע"י שרשמו לזכותה משכנתא בחלקה.
ה. מכאן נובעת המסקנה הנוספת שלמשיב מגיע מחצית השטח הנמכר היינו 150 מטר. שטח זה דיו כדי לכלול את הבית שבנה המשיב ורצועת אדמה צרה מסביבו. מכיון שאין אפשרות לרשום בעלות בשטח קטן כזה, צדק ביהמ"ש המחוזי בהפעילו את העקרון של "בצוע בקירוב" ונתן צו לרשום 150 חלקים בלתי מסוימים בחלקה במקום 150 מטרים.
ו. ביהמ"ש המחוזי צריך היה להמשיך עד סוף הדרך. לא להסתפק ברישום 150 חלקים מושע, אלא לייחד למשיב את 150 המטרים עליהם בנוי ביתו ע"י רישום זכות חכירה לזמן ארוך, וכנגד זה יהיה על המשיב לרשום זכות חכירה על החלקים האחרים לטובת המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. 26.2.67).
ע.א. 589/66 - ישראל סלעי ובנימין אלטר נגד יחיאל איזיק
*רשות להתגונן בין הצדדים התנהלה בוררות והבורר פסק לטובת המשיב שכר חדשי בגובה של 1000 ל"י למשך תקופת השותפות, המשיב הגיש תביעה בדיון מקוצר לגבי תקופה מסויימת והמערערים טענו שאת פסק הבורר יש לפרש בצורה שונה מזו שנותן לו המשיב. בקשתם לרשות להתגונן נדחתה וערעורם על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ויתקון) פסק כי בשלב זה אין המערערים חייבים לשכנע בעדיפות גרסתם. הרשות להתגונן חייבת להינתן להם אם גרסתם מעלה הגנה אפשרית. אם כוונתו של הבורר היתה כפישהם טוענים שהיתה הרי דינם לזכות במשפט ולכן יש לאפשר להם להראות מה היתה משמעותו הנכונה של פסק הבורר.
(21.2.67).
בג"צ 23/67 - ראובן מרגוליס נגד נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ בקשר להליכי הוצאה לפועל של משכנתא המתקיימים בבאר שבע מעורר העותר טענות פורמליות שונות. בקשתו לצע"ת נדחתה שכן הצעדים עליהם הוא קובל נעשו עוד בשנת 1965 ואין הצדק דורש שהבג"צ יתערב בשלב מאוחר זה, כשהטענה היחידה היא שהיו פגמים פורמליים בלי שקופחו זכויות מהותיות של העותר. באשר לטענה בדבר מכירת הנכס הממושכן חלקים חלקים הרי זה ענין שבשיקול דעתו של נשיא משרד ההוצאה לפועל.
(15.2.67).
ע.א. 613/66 - מוחמד סלים מטרווי נגד יוסף עבר כהן ואח'
*צדדים בדיון המערערים טוענים כי החלטת השופט אשר שהמשיב הראשון (כונס נכסים) ישתמש בסכום של כשמונת אלפים ל"י כתשלום על חשבון המשכון המגיע מהמשיב השלישי למשיב השני נוגדת החלטה קודמת שניתנה ע"י השופט לם. הערעור נדחה באשר המערערים לא היו כלל צדדים בדיון אצל השופט לם שבפניו התנהל משפט בין המשיב השני למשיב השלישי, נמצא כי החלטת השופט לם לא יכלה להקנות למערערים שום זכות בסכום הכסף הנ"ל.
(12.2.67).
בג"צ 55/67 - א.י. רובין נגד יו"ר ההוצל"פ ת"א.
*פשרה שקיבלה תוקף של פס"ד העותר עשה הסכם פשרה עם נושיו שאם לא ישלם תשלום אחד יפונה מהמושכר. להסכם ניתן תוקף של פס"ד ומשלא שילם בהתאם להסכם הוכנס ההסכם להוצל"פ. עתה טוען העותר שפסה"ד שנתן תוקף לפשרה אין בו צו אופרטיבי מטעם ביהמ"ש לפינוי המושכר
אם לא יקויימו תנאי הפשרה. בדחותו את העתירה לצע"ת ציין ביהמ"ש כי לטענה זו אין שחר. משנתן ביהמ"ש תוקף של פס"ד לפשרה הרי שההוראה שבהסכם הפשרה מהווה גם היא חלק מפסה"ד ויו"ר ההוצל"פ חייב לפעול על פיה.
(26.2.67).
ע.פ. 270/66 - דוד טאו נגד היועץ המשפטי.
*שתיקת נאשם בביהמ"ש המערער, יועץ מס הכנסה, הורשע בזיוף הצהרות הון של לקוחות ולאחר שהודה בשורה של מעשים נוספים דומים נדון ל-3 שנות מאסר, שמהן אחת חופפת מאסר אחר ושתים מצטברות. הערעור על ההרשעה בטענה שלא היו ראיות מספיקות נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) שציין כי הלכה פסוקה היא שכאשר קיימות עדויות לכאורה נגד הנאשם, מחזקת שתיקתו את ההוכחות לכאורה ואת ההנחה לכאורה המתעוררת בעקבותיהן. בבדיקת חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי נמצא כי ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה שאליה הגיע.
אין למצוא פסול בחישוב העבירות הנוספות שהמערער הודה בהן בשל אי פירוט פרטי העבירות האחרות. די בכך שפורטו מספרי התיקים במשטרה ובפרקליטות וכן שמות הלקוחות של המערער שבתיקיהם נעשו העבירות, כדי לדחות כל טענה של פסול בהודאה. העונש כשלעצמו אינו מוגזם.
(20.2.67).
המ' 39/67 - אליהו בן ויקטור מדד נגד היועץ המשפטי.
*הפעלת מאסר על תנאי התעוררה שאלה כיצד לפרש את סעיף 18 ד (ב) לחוק לתקון דיני עונשין (דרכי ענישה) תשי"ד - 1954 כפי שתוקן בתשכ"ג - 1963, וביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט קיסטר) כי אדם שהוטל עליו מאסר על תנאי ועבר שתי עבירות בתוך תקופת התנאי הרי אם הוא מובא על שתי העבירות לדין באישום אחד מוסמך ביהמ"ש לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי לשנתיים נוספות. ואילו אם יובא לדין על שתי העבירות בזו אחר זו, יוכל ביהמ"ש להאריך את התנאי רק בהרשעה הראשונה ויהיה חייב להפעיל את המאסר המותנה בהרשעה השניה. מצב זה נותן אפשרות בידי תביעה להביא את הנאשם לדין על שתי העבירות ביחד או בזו אחר זו ובכך להכתיב את הפעלת המאסר המותנה גם כשביהמ"ש רואה טעם באי הפעלתו. על הכנסת לתת דעתה למצב זה.
(20.2.67).
ע.פ. 55/67 - מרקו ברש נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גרימת חבלה) המערער, מלצר באניה, הורשע בגרימת חבלה למלח ישראל סעדיה עקב ספורה של בתו בת ה-14 כי זה תקף אותה על רקע מיני. כשהובא לדין הוטל עליו עונש של 3 חדשי מאסר וביהמ"ש ציין כי לא הוכח שאכן המתלונן תקף את הילדה וחשד בלבד לא יכול להיות צידוק לתקיפה. בינתיים הוברר כי המלח הועמד לדין והורשע בתקיפה שכמסתבר היתה על רקע מיני, כך שלאמיתו של דבר מתאשרת נכונות סיפורה של הילדה לאביה, אשר הרתיח את דמו וגרם לתקיפת המלח. על יסוד זה החליט ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) להמיר את שלושה חדשי המאסר במאסר על תנאי. (28.2.67).
ע.פ. 474/66 - יצחק ברנשטיין נגד היועץ המשפטי.
*הוכחת קשר בביצוע עבירה המערער, יחד עם נאשם אחר, הואשם והורשע במעשי מרמה בכך שבעבדו בתחנת דלק רשם בטפסים לנהגי אגד כמויות העולות על כמות הדלק שסיפק למעשה. בלש פרטי שהוצב מצא כי בשני תאריכים הגדילו השנים את החשבונות. בתאריך אחד נמצא המערער בתחנה ובתאריך האחר, היה השני בתחנה. ביהמ"ש הרשיע את המערער גם במעשים שנעשו בתאריך שהוא לא נמצא בתחנה בסברו כי השנים עשו קשר וכי
המערער היה בסוד הענין. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט ויתקון) כי לא היה יסוד מספיק למסקנה שהיתה קנוניה בין השנים וכי עשו מתוך קשר את שעשו. יתכן שכל אחד לא היה שותף לעבירותיו של השני. מכיון שכך אין להרשיע את המערער אלא במעשים שהוא עצמו עשה. על יסוד זה הוקטן עונש הקנס שהוטל על המערער מ-1500 ל"י ל- 500 ל"י.
=ע.פ. 30/67 - מיכאל בריח נגד מדינת ישראל.
*הודעה על כוונה לבטל את האישום בערעור העלה המערער טענה כי התובע הודיע שיבטל את האישום ואח"כ חזר בו ולטענתו לא יכול לחזור בו. הטענה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) שציין כי על התביעה בתיק זה חלה עדיין תקנה 265 מתקנות הפרוצדורה בבימ"ש השלום שלפיה לא יכול התובע בעצמו לחזור בו מן האישום באופן שהאשמה תבוטל או שהנאשם יזוכה אלא דרושות לכך הסכמת ביהמ"ש או הוראה מהיועץ המשפטי. במקרה דנא אילו הסכים השופט לביטול האשמה היה הדבר מתבטא, אם לא בהחלטה על הסכמה לחזרה מהקובלנה, אזי לפחות מכללא, ע"י שחרור הנאשם או זיכויו. הדבר לא נעשה ואין כל יסוד לחשוב שהשופט כבר הסכים שהתובע יחזור בו מן האשמה. אין יסוד גם לטענה כי מכיון שהתובע הסכים לחזור בו מהאשמה הרי חזקה שפעל לפי הוראות היועץ המשפטי. לפי נוסח הסעיף אין חזקה כזאת קיימת ויש צורך בקבלת הוראה מהיועץ המשפטי.
(20.2.67).
ע.א. 557/66 - ברנרד בויאנז'ו נגד מדינת ישראל ואח'.
*תשלום פיצויים בתאונה המערער נפגע בתאונה ולא יוכל עוד לעבוד עבודה פיזית בשתי ידיו ונקבעו לו פיצויים. הוא עובד בחיל האויר והפיצויים נקבעו לו לתקופה של שנים לפי משכורת אחת לשנה בתוספת סכום שנתי לשעות נוספות שלא יוכל לעבוד. תביעתו כי הפיצויים יחושבו לפי הנכות של 60 אחוז שנקבעה לו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שציין כי המערער עובד במקום חיוני והחשש כי יפוטר הוא קטן מאד. אמנם יש סיכון כזה ומשום כך נקבעו לו הפיצויים כפי שנקבעו ואין יסוד לשנות את הסכום. אין גם מקום להתערב בקביעת סכום של 10 אלפים ל"י שנקבע כפיצוי על כאב וסבל.
(12.2.67).
ע.א. 663/66 - פקיד השומה נתניה נגד יהושע פלצ'י.
*השתתפות פקיד שומה בדיוני ועדה מיעצת ענינו של הנישום בא בפני ועדה מיעצת לפי סעיף 146 לפקודת מס הכנסה וביהמ"ש המחוזי סבר כי הדיון בועדה נפגם באשר פקיד השומה נוכח בדיוניה וישב בהם ראש. גם לגופם של דברים פסק ביהמ"ש המחוזי לטובת הנישום. פקיד השומה ערער על ההלכה שדיוני הועדה נפגמו עקב השתתפותו בדיוניה בעוד שלגוף הענין לא ערער. ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) קיבל את הערעור בקבעו כי בהתאם לפס"ד ביהמ"ש העליון בע"א 83/58 (פד"י י"ב 1437) אין פגם בכך שדיוני הועדה המיעצת מתנהלים בהשתתפותו, ואפילו בהנהלתו של פקיד השומה תוך מסירת ידיעות והחלפת דעות בינו לבין הועדה במשך כל זמן הדיונים ועד למתן העצה לפקיד השומה.
(21.2.67).
ע.א. 644/66 - סולומון גולדשטיין נגד היועץ המשפטי ואח'
*מינוי אפוטרופוס לילדים אשת המערער חולת נפש ומאושפזת במוסד. ביהמ"ש מינה לילדי המערער אפוטרופוס נוסף על אביהם המערער, ואסר על הוצאתם מהארץ. עתה מבקש האב לבטל את מינוי האפוטרופוס הנוסף ואת צו איסור הוצאת הילדים מהארץ. בקשתו נדחתה וכן הערעור על הדחיה. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) ציין כי ביהמ"ש המחוזי התרשם
מהופעתו של המערער כי הוא מופרע וכי אי אפשר לסמוך עליו כי יוכל לעשות בעצמו את הדרוש לטובת הילדים ועל כן אין לשחרר את האפוטרופוס הנוסף מתפקידו ולהתיר הוצאת הילדים מהארץ. טובת הילדים היא מעל לכל והיא שהיתה נר לרגלי החלטת ביהמ"ש המחוזי. אין כל עילה להתערב במסקנה זו.
(26.2.67).
ע.א. 543/66 - אהרן שמש נגד ברטה רוזן ואח'
*טענת יורש שנכס הרשום על שם אמו שייך לו בעלי הדין הם יורשי אמם המנוחה. ביחס לנכס מסוים הרשום על שם האם טען המערער כי למעשה נרכש מכספו ונרשם על שם האם מתוך נימוקים הקשורים למס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט ברנזון) כי ביהמ"ש המחוזי קיבל עדות אחד היורשים המשיבים שלאם היו אמצעים מספיקים לרכוש את הנכס מה גם שהרישום על שם המנוחה במשרד ספרי האחוזה משמש ראיה לכאורה על הבעלות ויש בה כדי לתמוך בעדות זו. המערער אמנם הציג מסמך בו מודה האם כי הנכס שייך לו אולם המסמך לא נראה כמהימן בעיני ביהמ"ש מחמת הנסיבות שהיו קשורות בנתינתו לרבות ניסוחו ע"י המערער עצמו. המערער לא יצא איפוא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו כדי לסתור את נכונות הרישום במשרד ספרי האחוזה.
(12.2.67)
בג"צ 279/66 - אלפונס אטיה נגד הממונה על המכס והבלו
*ביטול היתר יבוא של מכונית עולה חדש
העותר עלה לישראל וייבא מכונית ששוחררה חלקית ממכס וממס קניה. התנאי להיתר היבוא ולשחרור ממסים הינו שלא ינהג בכלי הרכב אלא העולה או בן זוגו וכן שלא יועבר הרכב לבעלותו של אחר אלא בהיתר המפקח על התעבורה. מכונית העותר ראתה כשהיא נהוגה ע"י אחר פעמים הרבה במשך מספר חדשים והמשיב ביטל למפרע את הפטור שניתן לעותר והחרים את המכונית. טענת העותר נגד ההחרמה היתה כי מסר את המכונית למוסך לתיקונים וללא רשותו הגיע רכבו לאיש שנהג בו. בבטלו את הצו על תנאי ציין ביהמ"ש העליון (מפי מ"מ הנשיא זילברג) כי להוכחת הפרת תנאי היבוא אין צורך בדרכי ההוכחה הנהוגות בביהמ"ש ובמידת ההוכחה הדרושה שם. פעולות הרשות המוסמכת חייבות להיות מודרכות על ידי שיקולים סבירים הנוגעים לגופו של ענין - הא ותו לא - ואם הממונה הסיק מתוך עובדות מהימנות שהובאו לפניו כי האיש הפר את תנאי הרשיון מותר לו להחרים את המכונית. על יסוד הראיות שהובאו בפניו נראה כי היה בידו חומר די והותר למסקנה כי העותר לא קיים את התנאים של רשיון היבוא ולכן צדק המשיב בהחרימו את המכונית.
(6.3.67).