תקציר סביר כרך א' חוברת 26

ע.א. 593/66 - רם ליבוביץ' נגד ישראל פרידרטיג.

*ערב לשטר חוב- מתן רשות להתגונן המערער ערב לאביו על שטר חוב ללא תאריך פרעון ובבקשתו לרשות להתגונן טען כי המשיב הבטיח לו כי ימתין לתשלום שנה או שנתיים ועל כן התובענה הוגשה קודם זמנה. בקשתו לרשות להתגונן נדחתה ע"י הרשם (השופט וולך) שקבע כי לפי סעיף 62 לפקודת השטרות ויתור על זכויות האוחז צריך שייעשה בכתב וטענת ההגנה לא התבססה על מסמך בכתב. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי הויתורבו מדובר בסעיף 62 הנ"ל אינו ענין לטענת ההגנה של המערער. כאן המערער אינו טוען שהשטר נפקע עקב ויתור או שהאוחז ויתר על חבותו כערב. הוא טוען שהוסכם לדחות את זמן הפרעון. בגוף השטרות לא ניקב זמן פרעון ולא מן הנמנע כי המערער יוכיח את הגנתו על כן יש להרשות לו להתגונן. (15.3.67).

בג"צ 5/67 - החברה לפלסטיקה וכבלים אשדוד נגד המנהל הכללי של הדאר

*התחייבות שלא לבקש השתתפות במכרז להספקת חוטים. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
החברה העותרת היא בעלת מפעל באשדוד לייצור כבלים וחוטי חשמל לרבות כבלי טלפון. היא קובלת על כך שהמשיב לא שיתף אותה במכרז להספקת כבלי טלפון פלסטיים, בניגוד להוראות הפנימיות של האוצר כי בכל מכרז שבו קיימים פחות מחמשה ספקים (במקרה דנא קיימים שלושה) ישלח המכרז - מלבד פרסומו בעתונים - לכל הספקים הקיימים. המשיב התגונן בשתי טענות: כי בעלי המפעל של העותרת, התחייבו במכתב לשר המסחר והתעשיה כי לא ישתתפו במכרזים שיוצאו ע"י הדאר לכבלים דקים אלא אם יהיה ביכלתם לספק כבלים עבים והעותרת עדיין אינה יכולה לספק כבלים עבים ; וכן כי המשיב מעדיף מפעל אחר הנמצא בשדרות באשר שם מצב התעסוקה קשה במיוחד.

החלטה (השופט לנדוי):
א. הטענה כי העותרת לא הזכירה בעתירתה את התחייבותה שלא להשתתף במכרז ועל כן אינה ראויה לסעד - אין לקבלה. בהתכתבות שקדמה לעתירה אין זכר להסתמכותו של המשיב על התחייבות זו וכל כולה נסבה על מצב התעסוקה בשדרות. על כן רשאית היתה העותרת להעלות בעתירתה רק את העובדות שהיו שנויות במחלוקת בינה לבין המשיב.
ב. ההוראה בענין המכרזים של משרד האוצר היא אמנם הוראה פנימית לשמושם של משרדי הממשלה, אולם האזרח רשאי לצפות לכך שתישמרנה הוראות מעין אלו, אלא אם קיימים טעמים עניניים סבירים לסטות מהן.
ג. באשר לנימוק שהמשיב מעדיף את המפעל בשדרות מטעמי מצב התעסוקה שם -לפי הוראות האוצר הנ"ל ההכרעה בשיקול כגון זה חייבת להיות בידי ועדת הרכישות המרכזית ולא בידי המשיב.
ד. צדק המשיב כאשר לא שיתף את העותרת במכרז בהסתמכו על התחייבותה שלאלתבוע שיתוף בהזמנות של כבלים דקים אלא אם יהיה ביכלתה לספק את דרישות הדאר לכבלים עבים. מכיון שאינה יכולה לעשות כן אין היא רשאית לתבוע שיתופה במכרזים לכבלים דקים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר . עוה"ד שאנן וגילת לעותרת. עו"ד חשין למשיב. 10.3.67).

בג"צ 47/67 - יצחק מזרחי נגד השופט אלקיים

*הבהרת גזר דין ע"י השופט(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).

העובדות:
ב- 26.2.65 נעצר העותר כחשוד בעבירה; ב- 29.4.65 בוטל רשיון להתהלך חפשי על עבירה קודמת שהיה לעותר; ב- 8.6.65 נדון העותר, על העבירה שעליה נעצר ב- 26.2.65, לשנה מאסר שתהיה מצטברת לכל עונש אחר. הנשיא הטעים כי לשם הבהרה הוא קובע שמשנת המאסר שהוטלה עליו ינוכה הזמן שהיה עצור עד לביטול הרשיון להתהלך חפשי ואילו ימי המעצר מאותו יום והלאה לא ינוכו. העותר טען כי קופח ע"י הבהרה זו ולטענתו, הוסיף הנשיא אלקיים את דברי ההבהרה לאחר שכבר חתם את גזר הדין והובאה אליו פקודת המאסר לחתום עליה, ואת זאת אסור היה הנשיא לעשות.
החלטה:
א. העותר ערער על פסה"ד נשוא העתירה ובערעור כבר היתה קיימת הפיסקה הנוספת עליה הוא קובל. אין ספק כי פסה"ד התכוון שהמאסר החדש לא יהיה חופף את הפעלת המאסר עם ביטול הרשיון להתהלך חפשי. אם העותר רצה שהעונשים יהיו חופפים היה צריך להעלות זאת בערעור ומשלא עשה כן החמיץ את השעה.
ב. ממכתב הסבר של הנשיא אלקיים לסגן פרקליט המדינה, נראה שגזר הדין, כולל הפיסקה הנדונה, נכתב בהמשך אחד וכך נראה גם גזר הדין המקורי שהובא בפני ביהמ"ש.
ג. אפילו היו הדברים קורים כטענת העותר כי משבאו להוציא את פקודת המאסר לא היתה ברורה בה כוונת הנשיא וגזה"ד הוחזר לנשיא להבהרה ואז הוסיף את הפיסקה - גם כך פעל הנשיא כדין והיה מוסמך להבהיר כוונתו.
ד. גזה"ד נראה ברור גם בלי הפיסקה הנוספת כי ברורה בו הכוונה שהעונש החדש יהיה מצטבר לכל מאסר אחר וזה כולל ממילא מאסר כתוצאה מביטול רשיון להתהלך חפשי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיב. 6.3.67).

ע.פ. 16/67 - יוסף בר אור נגד מדינת ישראל

החזקת תחמושת התחזות כרופא.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, דולב ומני) בת.פ. 26/66 - הערעור על ההרשעה נדחה ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל).

החלטה (השופט זוסמן):
א. מעבידתו של המערער, בעלת מלון, קיבלה מיצרנים שונים דוגמאות של סחורה שבחלקן חולקו לעובדים. בידי המערער נמצאו 96 חתיכות סבון שהן כשליש מכלל הכמות שקיבלה המעבידה ובדין הסיק ביהמ"ש המחוזי שהמערער גנב את הסבון, שכן אין יסוד סביר להנחה כי רשות לנטילת כמות כה גדולה ניתנה לו מכללא.
ב. המערער הורשע בהחזקת תחמושת לכלי נשק. הוא רכש את התחמושת כאשר היה לו רשיון לנשיאת כלי נשק, ומכללו של הרשיון לנשיאת כלי נשק - כך טען - רשאי היה לקנות תחמושת מתאימה. גם אם יתכן שטענה זו נכונה - מבלי לקבוע אם אמנם נכונה טענת הגנה זו - הרי כשנתפסה התחמושת בידו כבר לא היה בידו רשיון לנשיאת הנשק וממילא היתה החזקת התחמושת שלא כדין.
ג. המערער הורשע בעבירה של התחזות בתור רופא, לפי סעיף 20(1) לפקודת הרופאים. המערער הציג עצמו בפני המתלוננת כרופא, צילם חלק מגופה ואמר לה כי יתכן שישתמש בצילום למחקר רפואה אף כי כרגע אינו עוסק ברפואה. על פי ההגדרה של "עיסוק ברפואה" שבסעיף 2 לפקודה. הנ"ל, כל בדיקה או טיפול הניתן בדרך כלל ע"י רופא מהוה עיסוק ברפואה. לפי סעיף 20(1) הנ"ל גם מי שאינו מתחזה כעוסק ברפואה אלא כמי שמוכן לעסוק ברפואה עובר על הלאו שבסעיף הנ"ל. לפיכך צדק ביהמ"ש. המחוזי כאשר הרשיע את המערער בעבירה זו.
ד. המערער ישב במאסר במשך שבעה חדשים מכיון שיוחסו לו עבירות חמורות של אינוס מהן זוכה לאחר שהתברר כי לא היה להן כל ביסוס עובדתי. לפיכך די במאסר על תנאי שהוטל עליו והעונש הכספי שהושת עליו יש לבטל.

(בפני השופטים: זוסמן, א.מ. מני, הלוי . עו"ד אור למערער. עו"ד וולינסקי למשיב. 8.3.67).

ע.פ. 26/67 - שמעון בן חנוך נגד מדינת ישראל

*מכירת יהלומים שמושכנו לבנק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.פ. 490/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער, יהלומן, לוה כספים מבנק והתחייב להחזיק יהלומים מסוימים לשם עיבוד וליטוש בהתאם להוראות הבנק, ולא למכור את הסחורה ולא להעבירה למישהו אחר אלא. בהסכמת הבנק. עבר ומן פרעון החוב והמערער לא פרע את החוב. התברר כי הסחורה שמושכנה על ידו לבנק נמכרה בניגוד לתנאי הנ"ל, הוא הורשע בגניבת הסחורה ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט זוסמן):
א. עקב עשיית העיסקה רכש לו הבנק זכות שעבוד ביהלומים וכל עוד לא נפרע החוב לא היה המערער רשאי למכור את הסחורה. זכות הקנין של המערער ביהלומים היתה כפופה לזכות שהבנק רכש לעצמו ומששלח המערער ידו ביהלומים תוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו, נמצא הוא אשם בגניבה מכח הסעיפים 263 (1) סיפא ו- 268 לפח"פ.
ב. מתוך חומר הראיות עולה שהמערער היה חייב להחזיק אותה סחורה גופא ולא היתה לו זכות להחליפה בשעבודים אחרים ללא רשות הבנק.
ג. ברור שאילו נפרע החוב במועד הקבוע היו זכויות הבנק מתבטלות עקב הפרעון ומלוא זכות הקנין היתה שבה למערער שהיה רשאי מכאן ולהבא לעשות ביהלומים ככל העולה על רוחו, שהרי זה דין כל בעל משכון שנפרע. כן ברור מעדות נציג הבנק שאילו היה המערער דואג לסילוק החוב באיזו דרך שהיא לא היה עוד לבנק תרשומת על העותר. אולם כל השיקולים האלה אינם ענין לכאן. המערער לא פרע את החוב ולענין האישום הפלילי עמדת הבנק אינה מעלה ואינה מורידה.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 8.3.67).

ע.פ. 530/66 - יעקב בן אדם לוינסקי נגד היועץ המשפטי

*טענות שוא לקבלת אשראי וסחורה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת. פ. 860/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער, כנציג חברת "דוקרט", מסר לסוכנות מולר שטרות תמורת חוטים שקנה ובין היתר מסר לסוכנות מספר שטרות של חברת "דלנה", באמרו כי זו חברה טובה ומבוססת, בעוד שמצבה הכלכלי של חברה "דלנה" לא היה טוב. על יסוד זה הורשע בעבירה של השגת אשראי בטענות שוא, עבירה לפני סעיף 304 לפח"פ. מאידך קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין להרשיע את חברת דוקרט בקבלת טובין על יסוד טענות שוא על פי סעיף 301 לפח"פ באשר לא הוכח שטיבם של שטרות "דלנה" שמשו גורם מכריע לגבי אספקת החוטים של חברת מולר.
על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה (הנשיא זילברג):
א. על יסוד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, לצורך זיכוי חברת "דוקרט" ,כי טיבם של שטרות "דלנה" לא שימשו גורם מכריע בהספקת החוטים - יש לזכות את המערער. הרשעה בקבלת אשראי בטענות שוא כהרשעה בקבלת סחורה בטענות שוא, מותנה
בהוכחה שטענות השוא היו תנאי לקבלת הסחורה או האשראי. כשקבע ביהמ"ש שתנאי זה לא הוכח לא יכול היה להרשיע את המערער, ויש לזכותו.

ב. לטענת ב"כ היוהמ"ש כי טעה ביהמ"ש בפקפקו בקשר הסיבתי שבין הטענה וקבלת הסחורה ועל כן יש לבטל ממצא זה ולהשאיר את ההרשעה - לא מן המידה יהא
לבנות את פסק הדין על אדני טעותו של השופט. יתכן כי השופט הביא בחשבון את הדברים שטוען ב"כ היוהמ"ש על יסוד הראיות, אלא שיחסו לעדות עליה מסתמך המשיב היתה שונה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג , מני, קיסטר . 17.2.67).

ע.פ. 531/66 - מיכאל בן מאיר אמזלג נגד היועץ המשפטי

*הוכחת מגורים משותפים עם פרוצה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ע. יורן) בת.פ. 669/62 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הורשע בעבירות על סעיף 1 (א) (1) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות) תשכן'ב - 1962 ועל סעיף 14 (ד) לפקודת הסמים המסוכנים ונדון לשנתיים מאסר, מהם 6 חדשים מאסר בפועל והשאר על תנאי. ההרשעה בפרט הראשון מבוססת על החזקה הנובעת ממגורים משותפים של המערער עם זונה, המגורים המשותפים הוכחו על ידי עדות שומר בית הזנות ועדותן של פרוצות אחרות שעסקו בזנות. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.

החלטה:
א. את עובדת המגורים בצוותא יכלה התביעה להוכיח על ידי כל עדות ולאו דוקא על ידי עדות הזונה עצמה. אין לומר שהתביעה זנחה את האישום עקב אי חקירת הזונה, כי עמדת התביעה השתקפה במידה מספקת מזה שהפרוצות האחרות ושומר בית הזנות נחקרו ביחס למגורים המשותפים.
ב. הפרוצות האחרות לא עסקו באותם מעשי זנות שבקשר עמם הועמד המערער לדין ולכן אין לראות במי מהן את "האשה" עליה מדבר סעיף 8 (ב) של החוק המצריך סיוע לעדות כזו. גם מחוץ לגדר הסעיף הזה אלן הן שותפות לעבירה שנעברה ע"י המערער. ג. באשר לאישום בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים - אמנם היה צורך בעדות מסייעת לעדות של שומר בית הזנות שהואשם תחילה גם היא באותה עבירה וזוכה ממנה לאחר שב"כ התביעה ויתר על האישום, אולם סיוע זה ניתן למצוא בעצם תפיסת המערער במקום ששימש אותה שעה לעשון חשיש.
ד. אשר לעונש - אמנם עברו, שלא באשמת המערער, 4 שנים מיום ביצוע העבירה ועד להרשעתו, אולם קולתו היחסית של העונש מצביעה על כך שעובדה זו כבר
הובאה בחשבון ואין להמתיק את העונש נוספות.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד קנת למערער. עו"ד חסיד למשיב. 67.פ.12)

ע.א. 405/66 - נאצר חג' עיסא נגד עאיישה חג' דרוש

*חזקה במקרקעין וחזקה נוגדת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ידיד הלוי) בתיק 77/ באקה אל גרבייה - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה היא אחותו של המערער אך לא מאם אחת. במות אביה היתה המשיבה בת 3 שנים וגודלה בבית אחיה המערער. גם אם המשיבה התגוררה בבית המערער. הסכסוך נסב על שלוש חלקות אדמה. בשתים מהן א, ו-ב' תבעה המשיבה חלקה וחלק אמה שנפטרה בינתיים בטענה כי האדמה היא ממושע של אדמות הכפר וחולקה בין אנשי הכפר בשנת 1936 גם עבור המשיבה ואמה, ביחס לחלקה ג'
דרשה המערערת חלקה כיורשת אביה בטענה כי היא שייכת היתה לאביה בעוד המערער טען כי החלקה היתה שייכת לו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות המשיבה ועל כך הערעור.

החלטה (השופט קיסטר):
א. אין יסוד לסתור את הממצא כי חלקות א ב' היו ממושע של אדמות הכפר וחולקו לראשי המשפחות עבור כל בני המשפחה, ואין לסתור את ממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי חלקה ג' היתה שייכת לאבי המערער והמשיבה.
ב. טענת המערער כי הוכיח התישנות שכן החזיק בחלקות משנת 1936 אין לקבל. המערער היה ראש המשפחה ואין לראות את החזקתו כהחזקה נוגדת כאשר המשיבה התגוררה אצלו, אלא אדרבה החזקתו היתה כראש המשפחה עבור כל המשפחה, גם לאחר שהתחתנה המשיבה המשיך המערער לנהוג כראש המשפחה ואם המשיבה התגוררה
אצלו. המערער המשיך לעבד את האדמה והביא למשיבה חלק מפירות החלקות... המסקנה היא שהחזיק את החלקות לא בשם עצמו אלא בשם ועבור השותפים האחרים.
ג. לטענת המערער כי התראה נוטריונית ששלח לפרקליט המשיבה מצביעה על כך שלטענת המשיבה חזקתו היתה נוגדת לחזקת המשיבה - ראשית שאלה גדולה היא
אם דברים הכלולים במכתב עורך דין לפני שהוגשה תביעה אפשר לראות בהם הודאה המחייבת את הלקוח (אך מכיון שטענה זו לא נטענה לא ידון בה ביהמ"ש במקרה דנא), שנית בדברים שנאמרו בהתראה אין כדי לסתור את הטענה כי המערער החזיק בחלקות גם עבור השותפים והביא למשיבה פירות מהחלקות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד קמר למערער, עו"ד סלוצקי למשיבה, 6.3.67)

ע.א. 635/66 - פטאל יהודה ואח' נגד ועדת השומה שליד עירית ת"א ואח'

*צירוף העיריה לערר *הגשת ערעור לביהמ"ש העליון ללא נטילת רשות (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בערעור שומה 94/66 - הערעור נדחה)

החלטה (השופט ויתקון):
א. בערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדת השומה צריכים היו המערערים לצרף כמשיבים הן את ועדת השומה והן את עירית תל אביב אך הם ציינו כמשיבים רק את ועדת השומה ובדין דחה השופט את הערר לאחר שסירב לתקן את המעוות בשלב מאוחר. כדי לצרף את העיריה צריך היה להאריך את מועד הגשת הערעור והארכה כזו צריכה לטעמים מיוחדים. קשה למצוא "טעם מיוחד" בנטיתו הכללית של ביהמ"ש שלא להחמיר יתר על המידה בענין סדר הדין, ובפרט כאשר המבקש קולא, כמו כאן, מביא כאסמכתא דברים שנאמרו בפסק דין ביהמ"ש העליון מבלי להזכיר כי הביא דברים מתוך דעת המיעוט.
ב. בשתי ישיבותיה של ועדת הערר הוזמנו המערערים ולא הופיעו. יוצא איפוא שהם החמיצו את הזדמנותם להביא את תרעומתם על השומה לפני ועדת הערר, הצדק ביהמ"ש המחוזי באמרו שאין להרשות למערערים להביא את ראיותיהם לראשונה בביהמ"ש המחוזי. ג. גם לגופם של נימוקי הערעור לא צדקו המערערים בטענם כי המקרקעין שבגינם הוגש הערעור הינם אדמה חקלאית. ועדות השומה והערר קבעו כי זו אדמת בנין ולא הובאה כל ראיה העשויה להטיל ספק בנכונותה של קביעה זו.

ד. לשורת הזנחותיה בדיונים דלמטה צירפה המערערת הזנחה נוספת בכך שהגישה ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בלי נטילת רשות. צדק ב"כ המשיבים כי ביהמ"ש המחוזי בדונו בערעור על החלטת ועדת הערר יושב כערכאה ערעורית ובהתאם לחוק בתי המשפט אין לערער אלא ברשות על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. זאת הן כאשר ביהמ"ש המחוזי דן בערעור על עצם השומה והן כאשר הוא דן בטענה שועדת הערר לא היתה לה סמכות דיון.
כבר מטעם טרומי זה דין הערעור להדחות, ומה גם כאשר גם לגופו של ענין אין ממש בערעור כאמור.

השופט ברנזון:
אמנם כפי שנפסק לאחרונה פעמים מספר יגלה ביהמ"ש אורך רוח ויתנהג בנדיבות וברחבות כלפי בעל דין במשפט אזרחי החוטא נגד סדרי הדין, אולם עם זאת יתוארו מקרים, כגון זה שלפנינו, שבהם בעל דין מגדיש את סאת חטאיו הדיוניים עד שביהמ"ש עשוי לראות עצמו כפוי לאמר כי בסך הכל זה יותר מדי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 13.3.67).

ע.א. 692/66 - אברהם אלפרט ואח' נגד ש. לרון ואח'

*חותמת של חברה על שטר.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת. א. 202/66 - הערעור נדחה)

החלטה (השופט זוסמן):
א. כאשר בתקנות החברה (המערערת השניה) אין הוראה כיצד וע"י מי תתחייב החברה, די בחותמת החברה כדי לחייבה אם הוטבעה החותמת ע"י מי שמוסמך להטביעה. במקרה דנא הוברר כי המערער הראשון שהוא מנהל החברה הטביע את החותמת הן כנפרעת, הן כערבה, לחתימת המערער הראשון והן כמסבה. על כן בדין אחראית החברה לפרעון השטרות.
ב. לטענת ההגנה של המערערים כי חתמו על השטרות ומסרו אותם למנהל השני של החברה (המשיב השני) על מנת שיפקידם בבנק וזה הלך וסיחרם למשיב - עדותו של המערער בענין זה היתה רחוקה מלהניח את הדעת, אך יהא אשר יהא הדבר אין טענת המעילה באמון עומדת למערערים מפני שהמשיב הצליח להוכיח כי הוא אוחז כשורה לאחר שנתן תמורה בעד השטר.
ג. אין להסכים לטענת המערער שעצם נטילת שטר הנושא רק חתימה אחת מטעם
חברה מעידה על חוסר תום לב או ששטר כזה אינו תקין על פניו. מסקנה כזו היתה מרוקנת מתכנה הוראת הסעיף 92 (ב) לפקודת השטרות לפיו יש וחותמת החברה לבדה ללא כל חתימה מחייבת.