ע.פ. 60/67 - משה שורץ נגד מדינת ישראל
*גרימת מות בנהיגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (הנשיא אזולאי והשופטים וינוגרדוב וכהן) בע.פ. 372/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער נהג בטנדר בכביש עירוני מעיר גנים לכפר אתא בסביבה שהיתה שרויה בחושך. רוחב הכביש 7.50 מטר ולידו שוליים ברוחב 1.80 מטר. הוא פגע בהולכת רגל וגרם למותה, נקבע כעובדה כי המכונית נסעה במרחק 1.20 מטר מקצה הכביש וזה מרחק סביר. מאידך התרשל המערער שכלל לא ראה את האשה עד שזו כבר נכנסה למסלול נסיעתו. השאלה היא אם הפגיעה היתה נמנעת אילו ראה המערער את האשה ממרחק יותר גדול מזה שראה אותה. התשובה לשאלה זו תלויה בכך אם המנוחה הלכה עובר לפגיעתה בקצה הכביש והמערער צריך היה לצפות שתסטה שמאלה או שהלכה על השוליים והמערער לא היה צריך לצפות כי מהשוליים תסטה לכביש, ויתכן - וכך חייבים להניח לטובת המערער - כי סטתה באופן כה פתאומי שהמערער לא יכול למנוע את התאונה אפילונהג בעירנות הדרושה. ביהמ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה ברוב דעות, על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
לא היה בחומר הראיות להכריע בדבר מסלול הליכתה של המנוחה. יתכן כי צדק שופט המיעוט שהלכה בשוליים וברגע האחרון סטתה המנוחה ממסלול הליכתה ונכנסה למסלול נסיעתו של המערער, בלי שזה יכול היה למנוע את התאונה אפילו היה נוהג בזהירות הדרושה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד הדסי למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 19.3.67)
ע.פ. 502/66 - גדליהו דויטש נגד מדינת ישראל
*הרשאה לנהוג ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח,
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים והשופטים דבורין והלוי) בע.פ. 86/66 הערעור נדחה).
העובדות:
המערער העסיק אדם בשם פרנקל לנהוג את משאיתו, פרנקל זה לא קיבל מעולם רשיון נהיגה אך נהג בכלי רכב שונים במשך שנים לפני שהמערער שכר אותו. משנתפס ע"י המשטרה הועמד המערער לדין והורשע בשתי עבירות: לפי סעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה תשכ"א - 1961, וסעיף 4 (1)לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (צד שלישי), 1947. המערער נדון לתשלום קנס בסך 150 ל"י ובהיעדרטעם מיוחד לאי שלילת רשיונו לפי סעיף 4 הנ"ל נשלל ממנו רשיונו לתקופה המינימלית של שנה הקבועה בחוק. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה ועתה הוא מערער הן על הרשעתו והן על שלילת רשיונו.
ההחלטה (השופט ברנזון):
א. העבירה של הרשאה לנהוג כלי רכב למי שאין לו רשיון היא מסוג העבירות המוחלטות ובהתאם לחוק יוכל להתגונן רק אם הוכיח בעל הרכב שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב. אם לא נקט בעל הרכב באמצעים סבירים ואף התיר את הנהיגה, אם כי מבלי לדעת שהנוהג אין לו רשיון הרי הוא עבר את העבירה, כי ידיעה אינה מיסודות עבירה זו. שלא כמו בעבירות מוחלטות אחרות פתח כאן המחוקק פתח הגנה לבעל רכב אם יוכיח כי לפחות נקט בזהירות סבירה כדי למנוע את הנהיגה האסורה. אם לא עשה כן יאשם בעבירה.
ב. העבירה לפי סעיף 4 (1) הנ"ל היא מוחלטת ואינה מותנית בקיומה של ידיעה, רשלנות, או מחשבה פלילית כלשהי. די שהמעשה בוצע, ברשותו של הנאשם, כדי שישא באחריות בין אם ידע שאין ביטוח ובין אם לא ידע, בין אם התרשל ובין אם לאו.
ג. בענין דנא הוברר כי המערער נהג ברשלנות, אם לא באי איכפתיות ובעצימת עינים מכוונת, כשלא טרח לברר אם לנהג יש רשיון נהיגה כחוק בשעה שבא להעסיקו.
ד. לא היה כל טעם מיוחד שלא לפסול את המערער מנהיגה בתקופה הקצובה בחוק. אינו דומה מקרה זה בו לא ברר המערער אם יש לנהג רשיון למקרה בו מסר אדם רכבו למוסך ועובד המוסך נוהג בו ללא ביטוח, שהרי במהלך הענינים הרגיל מבוטח כל בעל עסק כזה לגבי כל מכונית הנהוגה על ידו או על ידי עובדיו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד לב למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 20.3.67)
ע.פ. 41/67 - מדינת ישראל נגד גבריאל סימן טוב
*נסיון לסחור בדולרים מזויפים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.פ. 89/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
אחד בשם פרסמן שהיה חייב כסף למשיב, מסר לו דולרים על מנת שיפקידם בידי אדם שלישי תמורת לירות ישראליות שמהן ינכה לו את סכום חובו. משבא המשיב להפקיד את הדולרים הוברר כי הם מזוייפים ועל כן החזירם לבעליהם. על יסוד כך הועמד המשיב לדין על נסיון לעבור עבירה של קבלת דולרים מידי פרסמן שאינו סוחר מוסמך. בימ"ש השלום קבע כי הוכח שהמשיב קיבל דולרים בחשבו שהם אמיתיים ועל כן אפשר להרשיעו בנסיון לעבור את העבירה הנזכרת בתקנה 3 (1) לתקנות ההגנה (כספים) שלפיה אדם שאינו סוחר מוסמך אסור לו לקבל מטבע חוץ אלא מידי סוחר מוסמך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של הנאשם וזיכה אותו. ביהמ"ש סבר כי מכיון שהדולרים היו מזויפיםוכמותם כפיסת נייר, מן הנמנע היה שהנאשם יוכל לבצע באשר לאותם "דולרים" את העבירה המושלמת הנזכרת באותה תקנה וממילא לא היה בכוחו לנסות לבצעה. על כך הערעור.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. ניכרים דברי טעם בטענות ב"כ היועץ המשפטי כי העובדות שהמשיב, שלא היה סוחר מוסמך, עשה כדי לרכוש דיירים אמיתיים מידי פרסמן שגם הוא אינו סוחר מוסמך, ושהוא חשב שקיבל דולרים, מספיקות כדי לחייב את המסקנה שהוא אשם בנסיון פלילי כאמור. אולם ביהמ"ש משאיר בעיה זו בצריך עיון מאחר שיש לזכות את הנאשם מטעם אחר.
ב. אחד מיסודות העבירה אשר המשיב הואשם בה הינו שהאיש ממנו ביקש לרכוש את הדולרים אינו סוחר מוסמך, ולא הובאו כל ראיות כי אותו פרסמן אינו סוחר מוסמך. בימ"ש השלום לא התיחס לשאלה אם פרסמן הינו סוחר מוסמך, במחוזי אמנם נקבע כי אינו סוחר מוסמך, אולם לקביעה זו לא היתה אחיזה בחומר הראיות. משלא הוכח יסוד העבירה הנ"ל לא היה מקום להרשיע את המשיב.
ג. אין לקבל את טענת ב"כ היועץ המשפטי כי נטל ההוכחה שפרסמן הינו סוחר מוסמך היה על הנאשם. הסעיף הקובע חזקה כי מי שנמצא ברשותו מטבע זר אשם בעבירה אלא אם יוכיח שלא עבר את העבירה, מדבר על מי שנמצא בידו מטבע זר אמיתי. אולם תנאי זה לא נתמלא בעניננו, שהרי הדולרים היו מזויפים ועל כן נשאר נטל ההוכחה על התביעה ולא על הנאשם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. עו"ד גב' ברזל למערערת, עו"ד סוירי למשיב. 14.3.67).
בג"צ 410/66 - אשטרום חברה להנדסה בע"מ ואח' נגד עירית תל אביב ו"רסקו"
*מכרז לביצוע עבודה
(התנגדות לצו על תנאי -הצו בוטל)
העובדות:
עירית תל אביב פרסמה מכרז לבניית גשר הירקון ברחוב אבן גבירול. במכרז צויין כי יתכן שתוותר העיריה בשלב מאוחר של העבודה על אחד הפריטים. הוגשו הצעות ע"י העותרות וע"י רסקו, הן ביחס לעבודה כולה והן ביחס לעבודה שאינה כוללת את הפריט הנ"ל. במחיר לעבודה כולה היתה הצעת העותרות זולה מהצעת רסקו. אולם לפי המחיר שאינו כולל את הפריט שהעיריה שמרה לעצמה את הזכות לוותר עליו היתה הצעת רסקו יותר זולה, עוד לפני שהוחלט למי למסור את העבודה החליטה העיריה לוותר על אותך פריט וכך נמצאה הצעת רסקו הזולה ביותר והעבודה נמסרה לה. על כך פנו העותרות לבג"צ.
החלטה (השופט הלוי):
א. שיקוליה של העיריה שלא יבוצע הפריט הנ"ל היו שיקולים טכניים ועניניים גרידא ללא כל כוונה פסולה.
ב. הסעיף הקובע מתי תחליט העיריה שלא לבצע את הפריט הנ"ל אינו ברור ומתוך עיון בכלל המכרז נראה כי העיריה היתה רשאית להחליט בכל מועד, בו יכלה מבחינה טכנית להחליט, אם יש צורך בביצוע הפריט הנ"ל אם לאו. אילו לא החליטה העיריה בשלב המוקדם שלא לבצע את הפריט הנ"ל היתה צריכה לקבל את ההצעה הזולה ביותר הכוללת את הפריט, אך מכיוון שהחליטה על אי בצוע הפריט עוד לפני שמסרה את העבודה צריכה היתה למסור את העבודה למציע את המחיר הנמוך ביותר לעבודה שאינה כוללת את הפריט הנ"ל. משתתפי המכרז צריכים היו לצפות, לפי תנאי המכרז, לאפשרות שעל אי בצוע הפריט הנ"ל יוחלט במועד וצריכים היו לתכנן את הצעותיהם בהתאם לכך. עליהם היה לשקול כי כדי לזכות במכרז צריכה הצעתם להיות הזולה ביותר בין אם ייכלל הפריט הנ"ל ובין אם לא ייכלל.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי. עו"ד לברון לעותרים, עוה"ד וירשובסקי וגנני למשיבה הראשונה, עוה"ד גנני וויזנברג למשיבה השניה. 6.3.67)
ע.א. 598/66 - ישראל הספל נגד עמוס פרבר
*מתן רשות להתגונן
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 717/66 - הערעור נתקבל).
החלטה (השופט ברנזון):
א. כאשר הנתבע בסדר דין מקוצר טוען טענת פרעתי וטענתו לא הופרכה מיסודה בחקירה על תצהירו יש להרשות לו להתגונן. השאלה אם טובים או קלושים סיכויי
המערער להצליח במשפט אם תינתן לו רשות להתגונן אינה מענינו של הרשם. כל דעתו צריכה להיות נתונה לכך אם בכלל יש לנתבע הגנה אפשרית. אם יש לו הגנה, ולו בדוחק, והיא לא נסתרה או הופרכה מיניה וביה בחקירתו חייבים לתת לו רשות להתגונן.
ב. הנתבע שלח מכתב לתובע "מבלי לפגוע בזכויות" בו כפר בחוב, אך כדי לשמור על יחסים טובים הסכים לשלם חלק מהסכום בתשלומים חדשיים. במכתב זה ראה הרשם סתירה לגירסה כי פרע את כל החוב ולא נתן למערער להסביר בחקירתו את תוכן המכתב. הרשם טעה בכך שכן המכתב אינו שולל את הגנת המערער מכל וכל: 1. המכתב נשלח "בלי לפגוע בזכויות" ובדרך כלל מכתב שנשלח במסגרת מו"מ לפשרה המכותר בשמירת זכויות אינו קביל כראיה או כהודאה נגד כותבו.
2. וזה עיקר, במכתב גופו כופר המערער בעצם קיום החוב.
3. המערער רצה להבהיר כי כתב את המכתב בטעות בלי שידע מה הוא עוד חייב, אם בכלל, והרשם מנע זאת ממנו שלא כדין. המערער לא רצה לסתור את המכתב ע"י עדות בע"פ, אם כי יתכן שבשלב זה גם זה מותר. הוא רצה להסביר מדוע הציע הצעת פשרה ולא היתה הצדקה למנוע זאת ממנו. אפילו מכיל המכתב הודאה בקיום חוב, עדיין פתוחה הדרך בפניו להוכיח כי ההודאה ניתנה בטעות.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, הלוי. 21.3.67).
ע.א. 626/66 - חברת מנוס בע"מ נגד קלקר נורדן
*ערעור על ממצאים שלא ערערו עליהם בערעור קודם באותו תיק(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.א. 2149/62 - הערעור נדחה).
העובדות:
בפסק דין קודם בין שני הצדדים קבע ביהמ"ש את העובדות הצריכות לענין, אך דחה את תביעת המשיבים לפיצויים בשל אי קיום חוזה, בסברו שלא נשלחה התראה נוטריונית. ביהמ"ש העליון החזיר את הדין להשלמה בתביעת הפיצויים לגופה וקבעה סכום הנזק לאחר שביטל את החלק בפסה"ד שנגע לענין ההתראה הנוטריונית. עתה מבקשה המערערת לבטל אותן קביעות של ביהמ"ש המחוזי שנקבעו בעת פסה"ד הראשון וכן היא טוענת שלא הוכח הנזק.
החלטה (השופט ברנזון):
א. המערער לא התיחס בטענותיו בערעור הקודם לגבי הממצאים העובדתיים ואין הוא יכול לתקוף עתה את הממצאים העובדתיים שבפסק הדין הקודם.
ב. לטענה בדבר הוכחת הנזק - מנהל החברה המשיבה מסר עדות, הוא לא נחקר בחקירה נגדית ועדותו לא נסתרה. לא נדרשה הצגת מסמכים מטעם המשיבה ובלי דרישה לא היתה חובה על המשיבה להציג את המסמכים.
ג. לטענת המערערת כי באין זמנים מדויקים בדבר מכירת הסחורה שגרמה להפסדים אין לדעת אם פעלה המשיבה כראוי על מנת להקטין את הנזק עד כמה שאפשר - ראשית, הטענה לא נטענה בכתב ההגנה; ושנית, חובת ההוכחה בנדון זה היתה מוטלת על המערערת ושום ראיה לא הובאה על ידה במשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 12.3.67).
ע.א. 327/66 - יהודית גיגר נגד מיכאל ובנימין גיגר
*הוכחת סופיות פס"ד זר בענין מזונות
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 235/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת, תושבת ארה"ב, נפרדה מבעלה, מורישם של המשיבים, והוסכם כי ישולם לה 90 דולר לחודש כדמי מזונות לילדם המשותף. ההסכם קיבל תוקף של פס"ד בבימ"ש בפלורידה. לאחר פטירת המוריש הגישה המערערת תביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה להצהיר כי פסה"ד של ביהמ"ש בפלורידה מחייב את העזבון וכן תבעה מזונות לילד עבור תקופה בעבר שהמזונות לא שולמו. תביעה זו השתיתה המערערת על שתי עילות חילופיות: האחת פסה"ד הזר והשניה ההסכם עם המנוח שעל פיו ניתן פסק הדין. בקדם משפט ניתן צו לבירור שתי העילות בשלבים נפרדים. תחילה התקיים הברור על יסוד עילת פסה"ד הזר ובשלב הסיכומים העלה ב"כ המשיבים טענה כי פסה"ד הזר בענין מזונות גם עבור התקופה שכבר עברה אינו סופי ואי אפשר לחייב על יסודו, ביהמ"ש קבע כי על הצדדים להביא ראיות בנוגע לסופיות פסה"ד אך כנראה שהחלטתו לא הובנה כראוי ובסופו של דבר דחה את התביעה על יסוד פסה"ד באשר לא הוכחה סופיותו. ב"כ המערערת ביקש לאחר מכן שינוי ההחלטה הקודמת אך ביהמ"ש קבע כי אינו יכול כבר לשנות את החלטתו. על שתי ההחלטות נסב הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אין יסוד לטענת ב"כ המערערת כי ההחלטה הראשונה של ביה"ד היא בגדר צו בינים אשר בסמכותו של אותו בימ"ש לשנות. ההחלטה היתה פסק דין חלקי בו הכריע ביהמ"ש סופית בעילה המבוססת על פסה"ד הזר. גבי עילה זו נגרמה מלאכתו של ביהמ"ש ושוב אינו בן חורין לשנות או לבטל את החלטתו. העובדה שבאותה תובענה ישנה עילה אחרת שטרם נדונה אינה משפיעה על סופיות הדיון בעילה שנדונה והוכרעה.
ב. בנסיבות המקרה לא היתה המערערת חייבת להוכיח את סופיות פסק הדין. היא ביססה את תביעתה על עילת פסה"ד וסופיותו היא תנאי מוקדם לקיום העילה. אם רצו המשיבים לכפור בכך היו צריכים לעשות זאת בכתב ההגנה, אולם טענה זו לא נטענה ע"י המערערת ובינתיים נכנסו בעלי הדין לשאלת הוכחתו של סופיות פסק הדין הזר.
ג. ההלכה באנגליה היא שפסק דין למזונות לעולם אינו סופי אף לא לגבי תשלומים שכבר עבר מועד פרעונם ולא שולמו. אין כל סיבה בתנאי הארץ ותושביה מדוע לא נעביר אליבי דרך הצינור של סעיף 46 לדבר המלך במועצה את הלכת המשפט המקובל בענין זה. אם לצרף לכך את הנחת שוויון הדינים הרי גם בארה"ב פסק הדין אינו סופי והרוצה להסתמך על סופיות פסק דין צריך להוכיח את סופיותו כמו הוכחת כל שאלה שבעובדה השנויה במחלוקת.
ד. יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיאפשר לשני הצדדים להביא ראיותיהם בשאלת סופיות פסה"ד בארה"ב לגבי תשלומי המזונות שעבר זמן פרעונם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני 12.3.67).
ע.א. 609/66 - פקיד השומה נגד איחוד בתי חרושת למרגרינה בע"מ
*מס הכנסה מפיצויים על המרת חוזה לפינוי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 44/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
החברה המשיבה היתה שותפה במפעל ליצור מרגרינה והבעלים החליטו למכור את המפעל לחוד ואת המקרקעין לחוד. קונה המפעל התחייב לפנותו תוך זמן מסויים ומשלא עשה כן במועד חוייב בתשלום פיצויים בסך 90 אלף ל"י (פיגור של 6 חדשים לפי פיצוי של 15 אלף ל"י לחודש). המערער היה סבור שעל המשיבה לשלם מס הכנסה על חלקה בסכום זה ואילו המשיבה טענה שאין זה אלא תקבול הוני. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והמערער הגיש ערעור בו לא טען עוד שכל הסכום הוא ריווח שמקורו באחוזת בית וכד' כאמור בסעיף 2 (6) לפקודת מס הכנסה, אלא טען שהתקבול מורכב משני יסודות של פיצוי על הפרת חוזה ותשלום בעד השימוש במקרקעין. המערער מבקש מס על היסוד השני בלבד.
החלטה (השופט ויתקון):
א. השאלה אם יש לראות בתקבול כולו הכנסה שבהון או שבפירות הינה נכבדה וקשה שיש לה הרבה אסמכתאות, אך מכיון שהמערער ויתר על עמדתו הראשונית ישאר פתרון שאלה זו לעת מצוא.
ב. התקבול כולו הוא פיצוי, ואם בתור שכזה הוא הוני, אין לראות כיצד אפשר לחלקו לשני סכומים, אחד הוני ואחד בעל אופי של פירות. אמנם אין המדובר ברווח מעסק או מסחר אלא בריווח מנכסי דלא ניידי לפי סעיף 2 (6). אולם אם נצא מן ההנחה שהפיצוי בא כתחליף לשלילת נכס הוני (דהיינו, מקור הכנסה להבדיל מהכנסה עצמה) ורק שעור הפיצוי נקבע בהתחשב בריווח שנשלל, אין נפקא מינה אם המקור הוא מקור לפי סעיף 2 (1) או לפי סעיף 2 (6).
(בפני השופטים: ויתקון, מני, הלוי. 21.3.67).
המ' 509/66 - חנס יוסף נגד החברה הא"י לטחינה ולמסחר בע"מ
*חלוקת רשלנות בתאונת עבודה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 769/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד כטוחן ראשי במפעל המשיבה ונפגע כאשר אצבעותיו נתפסו במכונה לקילוף אורז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה הפרה חובתה שבחוק לגדר לבטח את הסלילים שבמכונה, עם זאת מצא את המערער אשם כדי שיעור של 65 אחוז בתוצאות התאונה באשר הכניס את אצבעותיו אל בין הגלילים מבלי להשתמש בסידור המיוחד במכונה שנועד למנוע אפשרות של פגיעה. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. מסקנתו של השופט כי המערער התרשל והכניס ידו במתכוון למקום מסוכן אף על פי שדבר זה הוא אסור בתכלית כל עוד המכונה פועלת - מבוססת על חומר הראיות ואין לסתרה.
ב. בכתב ההגנה נאמר כי "התאונה אירעה אך ורק בגלל רשלנותו של התובע אשר התבטאה בין היתר בכך..." וטיעון זה מהווה העלאת ענין הרשלנות התורמת ע"י המשיבה הנתבעת. כאשר התובע הסכים עם ניסוח רחב כזה של כתב ההגנה אין הוא יכול להעלות
לאחר מכן התנגדות להבאת פרטים על הרשלנות התורמת. יכול היה התובע לצמצם את היריעה ולדרוש בעוד מועד כי הנתבעת תעלה את כל פרטי הרשלנות הנטענת, אך משהשליםהתובע עם הניסוח הכללי רשאי הנתבע להוכיח כל דבר הבא בגדר הכלל.
ג. אין חולקין על כך שחובתו הסטטוטורית של המעביד לדאוג לבטיחות העבודה באה גם להגן על העובד בפני משגהו הוא במהלך העבודה, ולא בנקל ימצא ביהמ"ש עובד שוגה אשם ברשלנות תורמת לעומת הפר חובה שבחוק ע"י המעביד. אך כל ענין וענין אין לך בו אלא מקומו ושעתו. במקרה דנא המערער הוא הטוחן הראשי בעל ותק רב שהיה חייב לשמש דוגמה לאחרים בנהגו זהירות בעבודה. הוא האדם שהרכיב את המכונה ודרכי פעולתה היו נהירות לו. על כן אין פסול בכך שהטילו עליו את מרבית האשמה בתאונה שאירעה.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד גור למשיבה. 12.3.67)
מ"ח 1/67 - בן ציון מרום נגד מדינת ישראל.
*בקשה למשפט חוזר המערער הורשע בעבירה פלילית עליה נדון לעשרים ל"י קנס. הוא הודה בעבירה לאחר שהיה מאושפז בבי"ח לחולי נפש ועתה הוא מבקש משפט חוזר בטענה כי בשעת ביצוע העבירה לא הבין את אשר עשה ולא ידע שהמעשה אסור הנהו. בקשתו למשפט חוזר נדחתה ע"י הנשיא אגרנט בציינו כי בשעת המשפט ידע המערער את דבר אישפוזו ואעפ"כ החלים להודות באשמה. הבקשה אינה מצביעה על גילוי עובדות חדשות או ראיות חדשות שלא היו ידועות למבקש קודם לכן ואין עילה לקיום משפט חוזר.
(7.3.67).
ע.פ. 37/67 - מעיר בן חיים אמיה נגד היועץ המשפטי.
*מתן אמון בעדויות המערער הורשע בכניסה לבית דירה בכוונה לגנוב, על יסוד עדות אחיו של המתלונן בעל הדירה. ביהמ"ש המחוז. האמין לעדות המתלונן ואחיו אך ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וזיכה את המערער, בציינו כי בנסיבות המקרה צריך היה ביהמ"ש להתיחס בזהירות לעדויות המתלונן ואחיו, המערער טען במשטרה כי המתלונן עוסק בתעשיה בלתי חוקית של ערק וכי הוא בא לקנות ערק. יתכן כי על מנת להרחיק את החשד העידו השנים עדות לא נכונה. לא הוכח שהמערער נכנס לדירה אם כי נמצאו בכיסו כפפות ויש להניח כי בכוונתו היה לבצע גניבות.
(20.2.67)
ע.פ. 7/67 - ראובן בן חנניה אוחנה נגד היועץ המשפטי.
*עדות על הרשעה קודמת כשעובדה זו הינה מיסודות העבירה המערער הואשם והורשע בקבלת דבר במרמה לאחר הרשעה קודמת בעבירה דומה, לפי הסעיפים 2, ו-18 לחוק לתיקון דיני העונשין (עברות מרמה סחיטה ועושק) תשכ"ג - 1963. היסוד להרשעה לפי סעיף 18 (ההופך את העבירה לפשע) הוא שכבר נעברה עבירה דומה לפני כן ע"י הנאשם ועל כן הובאה בפני ביהמ"ש לפני שניתן פסה"ד עובדת ההרשעה הקודמת, וגזה"ד הקודם שכלל דברים חריפים נגד הנאשם הוצג בפני השופט. בדחותו את ערעורו של המערער ציין ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי מכיון שעובדת ההרשעה הקודמת מהווה יסוד מיסודות עבירת הפשע לפי סעיף 18 הנ"ל, הרי זה הכרחי להזכיר עובדה זו בכתב האישום ולהציג את הראיות על ההרשעה הקודמת כחלק מההוכחות לצורך ההרשעה. חזקה על שופט מקצועי (בניגוד לחבר מושבעים) שידע שלא להיות מושפע על ידי העדות על ההרשעה הקודמת, הנדרשת לפי
החוק לצורך ההרשעה, בטרם יחליט אם ביצע הנאשם את מעשה העבירה המיוחס לו אם לאו.
עם זאת צדק המערער שלא היה מקום להציג בפני ביהמ"ש את גזה"ד הקודם בו היו דברים בוטים נגדו, אולם בהצגת גזה"ד לא היה בכדי להשפיע על הכרעת הדין במקרה הנדון ולא נגרם כל עיוות דין למערער.
(5.3.67)
ע.פ. 72/67 - ירמיהו ברוינסקי נגד מדינת ישראל.
*חומרת עונש (פריצה) המערער פרץ לחדרו של סבל וגנב ממנו את חסכונותיו אותם צבר בשנות עמלו, בסך 20 אלף ל"י. רק כ-7,300 ל"י הוחזרו למתלונן מסכום הגניבה. המערער נדון לשלוש שנות מאסר וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט לנדוי) כי העבירה היא חמורה ושפלה ואין להמתיק את הדין. (7.3.67)
ע.פ. 58/67 - חברת י. את א. ברמן בע"מ נגד מדינת ישראל.
*הגדרת אפיית לילה המערערת הובאה לדין על עבירות בניגוד לסעיף 2 לחוק איסור אפיית לילה, בשל כך שבשעה שהיא עדיין בגדר "שעות לילה" הועסקו עובדים בהכנסת ככרות לחם אפוי לתנור לצרכי חימום. טענת המערערת כי הכנסת לחם אפוי לחמום אינה בגדר אפיה נדחתה ע"י שתי הערכאות דלמטה ואף הערעור נדחה. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) כי הגדרת "אפיה" בחוק אינה קובעת מה ייחשב לפעולת אפייה ועל כן יש לתת למושג זה את מובנו המקובל בפי הבריות ולא לפי מבחנים טכניים מקצועיים. הכנסת לחם לתוך תנור מחומם והשארתו במקום על מנת להכשירו למאכל מהווה גם היא פעולת אפיה. זוהי אפיה נוספת על האפיה הקודמת ואין צורך בעדות מומחים שחימומו של לחם אפוי יש בו שלב נוסף בפעולת האפיה.
המחוקק ביקש למנוע תחרות בלתי רצויה בהקדמת הוצאת לחם אפוי למכירה שיכול להביא לידי העסקת עובדים בשעות האסורות, שיטת האפיה הכפולה הנקוטה בידי המערערת מסכלת את המטרה הזאת שאותה ביקש המחוקק להשיג.
(13.3.67).
ע.פ. 483/66 - דוד בן אליהו נחמיה נגד מדינת ישראל.
*מכירת קרקע תוך טענה כי הקרקע לא הופקעה המערער סוחר קרקעות לפי מקצועו רכש זכויות בחלקת אדמה בכרמיאל והוא מכר אותם למתלונן והצהיר בפניו כי הקרקע לא הופקעה וכי אין עליה שעבוד או תביעות צד שלישי. התברר כי הקרקע היתה מופקעת ואף נרשמה במשרד ספרי האחוזה אזהרה על כך. המערער הורשע בהוצאת כסף בטענות שוא וטענתו כי לא ידע שהקרקע מופקעת נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ערעורו של המערער נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) שציין את עיסוקו של המערער כסוחר מקרקעין וחומר הראיות האחר שלפיו יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה כי המערער ידע שהמקרקעין הופקעו.
(10.3.67).
בג"צ 54/67 - יצחק דוד נגד ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בירושלים ואח'.
*העברת דיון משמעתי בבי"ד של לשכת עורכי הדין העותר ביקש צו על תנאי שלפיו ימנע ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד בירושלים מלדון בקובלנות שהוגשו נגדו או שיעביר את הדיון בקובלנות אלה לבאר שבע לאחר שהוקם ועד מחוזי בבאר שבע. העתירה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שציין כי כל עוד לא הורכב ביה"ד בבאר שבע אין לביה"ד בירושלים למי להעביר את הדיון בקובלנות. זאת ועוד, גם אחרי שיורכב ביה"ד בבאר שבע, אין לראות אסמכתא לכך שתשלל בכך הסמכות מביה"ד בירושלים, ואין לקבל את הטענה שהתאריך הקובע לענין הסמכות הוא רק התאריך שבו נדרש עוה"ד שנגדו הוגשה הקובלנה לענות עליה.
(9.3.67).
בג"צ 56/67 - יוסף רפאל נגד השופט רוזנפלד.
*חקירת סיבת מוות ע"י שופט חוקר אחד בשם רחמינוב נפטר באוגוסט 1966. המשטרה חקרה אפשרות שמותו נגרם כתוצאה ממכה שקיבל יומיים לפני פטירתו מיוסף רפאל (הוא העותר) וסגרה את התיק
מחוסר הוכחות. לאחר מכן הגיש בנו של המנוח בקשה לערוך חקירה לפי חוק חקירת סיבות מוות בציינו שיש חשש סביר שמותו של המנוח נגרם עקב המכה שקיבל מרפאל. השופט רוזנפלד כחוקר לפי החוק לחקירת סיבות מוות פתח בחקירה אך ב"כ העותר טען כי אין לו סמכות. בעתירתו לבג"צ טען העותר כי אחר שהמשטרה חקרה וסגרה את התיק הרי תרופת בנו של המנוח היתה לפנות בערר לפרקליטות ולא לקיים חקירה לפי החוק לחקירות מוות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) שציין כי לפי החוק לחקירת סיבות מוות יכול אדם מעונין (ובנו של המנוח בכלל אדם מעונין) לבקש חקירה ע"י שופט חוקר בכל מקרה ש"מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה". כיון שבענייננו נתקיימו התנאים הנ"ל רשאי בנו של המנוח לבקש חקירת המוות ע"י שופט חוקר, והשופט מוסמך לערוך את החקירה ללא קשר עם תוצאות החקירה המשטרתית. העובדה שהמשטרה מצאה לנכון לסגור את התיק אין בכוחה לשלול מידי המשיב את הסמכות לערוך את החקירה המבוקשת ע"י בנו של המנוח.
(5.3.67).
בג"צ 432/66 - ועד גנות, אגודה שיתופית - נגד משרד החינוך והתרבות ואח'.
*שכר לימוד מודרג בשיטת שכר הלימוד המודרג ישנן זכויות מיוחדות למושבי עולים. לצורך הענקות הזכויות נקבע קנה מידה הכולל שלושה תנאים. המושב העותר אינו עונה על שלושת התנאים הנדרשים ועל כן לא נכלל במסגרת של מושב עולים הזכאי להקלות המיוחדות בשכר הלימוד המודרג. עתירתו של המושב לכללו במסגרת מושבי עולים התבססה על העובדה ששני מושבים אחרים הקרובים למושב זה נהנים מהקלות למרות שמצבם דומה למצבו של מושב גנות. העתירה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שציין (מפי השופט זוסמן) כי העובדה שהמשיבים שגו בזה שנתנו למושבים אחרים זכויות של מושב עולים בלא שיהיו זכאים לכך, אינה יכולה ליתן זכות בידי העותרים. כאשר הרשות נכשלה בענין אחד, אין לחייבה להנציח את הטעות ולהנהיג מכאן ולהבא מעין שיטת הפליה לטובה של כל מי שאינו זכאי לכך.
(6.3.67)
בג"צ 435/66 - רפאל רוזנבלט ואח' נגד שר הדאר ונציב שרות המדינה.
*השעיה מעבודה כשנפתחה חקירה פלילית נגד העותרים, עובדי דאר, התנהלה חקירה משטרתית שבתוצאה הושעו העותרים מעבודתם, תחילה בוצעה ההשעיה ע"י שר הדאר ולאחר מכן ע"י נציב שרות המדינה. אורך הזמן שההשעיה בוצעה ע"י שר הדאר עלתה על הזמן שלפי החוק יכול הוא לבצע את ההשעיה ובמשך שלושה שבועות, עד לביצוע ההשעיה ע"י נציב שרות המדינה היתה ההשעיה בלתי חוקית. העותרים פנו לבג"צ לבטל את ההשעיה לאחר שכבר חתם עליה נציב שרות המדינה ועתירתם נדחתה. ביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) ציין כי כיום ההשעיה היא חוקית שכן בוצעה ע"י נציב שרות המדינה לאחר שהוגשה קובלנה והתחילה חקירה פלילית נגד העותרים החשודים בעבירה שיש עמה קלון. אמנם ההשעיה פוגעת בעותרים, אבל כל עוד פועלת הרשות במסגרת סמכותה ונוהגת כדין בהחליטה על השעיה, לא יהא בדרך כלל מקום להתערבות ביהמ"ש. אכן במשך כשלושה שבועות היתה ההשעיה בלתי חוקית, אולם אין הבג"צ דן על פגיעות בעבר, אלא עליו לדון אם בזמן שמיעת המשפט ההשעיה היא שלא כדין.
(15.3.67).
ע.א. 607/66 - תיאודור הובר ובנו נגד חיים אברהם.
*דחיית אגרה המשיב תבע מהמערערת, מעבידתו, סכום של 100 אלף ל"י על פגיעה בעבודה וקיבל דחיית אגרה מאת הרשם על סך 10 אלפים ל"י בלבד. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי וזה דחה תשלום אגרה ל-40 אלף ל"י על סמך ההנחה שגם אם התביעה ביסודה היא נכונה, הרי יש לנכות 60 אלף ל"י גמלאות שיקבל המשיב מביטוח לאומי, אף שעדיין לא הגיש
תביעה למוסד לבטוח לאומי. ערעורה של המעבידה על דחיית האגרה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) שקבע כי בדין אישר ביהמ"ש המחוזי דחיית אגרה ל-40 אלף ל"י. כל מה שיש לקבוע בקשר לבקשה לדחיית אגרה הוא הסכום שהתובע עלול לזכות בו במשפט, ואפילו בדוחק. התובע עדיין לא הגיש תביעתו לבטוח הלאומי ומשום כך העריך ביהמ"ש המחוזי לפי מיטב יכלתו את סכום הגימלה. ערעור מצד הנתבע על דחיית אגרה עשוי להתפרש כשימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש על מנת לייגע את יריבו העני העומד מולו חסר אונים וחסר אמצעים להשיב מלחמה שערה.
(20.3.67).
ע.א. 202/66 - ריכרד זינגר נגד קבוצת פועלים "רמת יוחנן".
*תוקפו של רישום פטנט המערער רשם פטנט ללוחות לציפוי קירות והמשיבה נתבעה לדין בקשר להפרת הפטנט הנ"ל. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי משני נימוקים: בהמצאה נשוא הפטנט השתמשו בישראל לפני שהוגשה הבקשה לרשומה ע"י המערער; כי הפטנט נטול אופי המצאתי או חידוש כלשהו. הערעור על החלטה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט מני) שקבע כי צדק ביהמ"ש בנימוק הראשון ועל כן אין צורך לדון בנימוק השני. הוכח כי ייבאו את החומר נשוא הפטנט חדשיים לפני שנרשם הפטנט בישראל; הוכח כי החומר שיובא היה זהה לחומר נשוא הפטנט. הצגת החומר שיובא ארצה על קיר משרדו של אחד העדים שהינו סוחר בעל ותק, מהוה שימוש בפומבי המספיק כדי לשלול תקפו של הפטנט. החידוש שבלוחות ניתן לגילוי ע"י הסתכלות בלבד ועל כן היתה באפשרותו של מי שראה את הלוחות המיובאים לעמוד על טיב ההמצאה.
(22.3.67).
ע.א. 536/66 - יעקב שיינברג נגד יעקב טולידו
*רשות להתגונן המערער נתבע ע"י המשיב לשלם שיק על סך 2,500 ל"י. המערער ביקש רשות להתגונן בטענה שאת השיק נתן תמורת מכשיר טלביזיה מפירמה מסויימת והמכשיר שסופק לו היה משומש והוא החזירו. בחקירת המערער על תצהירו נתגלו עובדות שעל יסודן חשב ביהמ"ש המחוזי שאין לתת למערער רשות להתגונן. לעומת זאת קיבל ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) את ערעורו של המערער בציינו כי העובדות שנתגלו לאו דוקא סותרות את טענת ההגנה של המערער ויש לברר את מכלול הענין במשפט ולתת למערער רשות להתגונן.
(21.3.67).
ע.א. 25/67 - יצחק גלמודי נגד עמרם צברי.
*סילוק יד
המערער, חבר מושב משמר השבעה, תבע מהמשיב לסלק ידו מחלקת אדמה אשר במשמר השבעה. שני הצדדים אינם הבעלים של שטח המריבה השייך למינהל מקרקעי ישראל. אולם לטענת המערער הוקצה לו השטח בשנת 1954 ואילו המשיב טוען לזכויות חזקה משנת 1949 לאחר שהשטח הוקצה לאיש ממנו קנה המשיב את זכויותיו, שתי הערכאות דלמטה קבעו כי לא הוכיח המערער זכויות עדיפות על אלה של המשיב ודחו את התובענה וביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) אישר פסקי דין אלו. השופט זוסמן ציין כי די בזכות שביושר שהמערער רכש לעצמו לפי טענתו כדי לזכותו לעמוד בדין ולתבוע חזקת החלקה, אם כי מן הרצוי לצרף את הבעלים שבדין לתובענה. עם זאת אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש דלמטה כי זכותו של המשיב על החלקה החלה בשנת 1949 ובאין ראיה לכך שזכות זו הופקעה לאחר מכן אין ערך להקצבת השטח למערער בשנת 1954 ע"י ועד המושב.
(20.3.67).