ב תוכן
* ב.ש. 36/67 - ................... 383 ─ * חילוט כספים כעונש פלילי ללא שמיעת הנאשמים.
─* ד.נ. 39/66 - ........................ 383 ─ * אישור החלטת רשות מינהלית ע"י הבג"צ * ניהול תעמולת בחירות.
─* ע.פ. 522/66 - ..................... 384 ─ * מתן מחסה למסתנן * חובת הוכחה בהחזקת זהב.
─* בג"צ 4/67 - .............. 385 ─ * דרישת חברי מועצה לכנס את מועצת העיריה לדיון בהדחת סגן ראש העיר.
─* ע.א. 14/67 - ................................. 386 ─ * מסירת פרט כוזב בהצעת ביטוח כלי רכב * האם ידיעת הסוכן כידיעת החברה המבטחת.
─* ע.א. 634/66 - ........................ 387 ─ * תיקון כתב תביעה.
─* ע.א. 575/66 - .................. 387 ─ * חוזה שכירות בטל וקבלת דמי שכירות * מפגש רצונות לצורך הסכם מכללא.
─* ע.א. 10/67 - ................... 388 ─ * הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" * תאונה עקב איבוד בלמים.
─* ע.א. 26/67 - ............................. 389 ─ * סמכות בימ"ש מחוזי בתביעת מזונות כשהוגשה תביעה לגט.
─* ע.א. 225/66 - ............................. 390 ─ * אכיפת פסק בוררות.
─
─בקיצור ................................................................ 391─
─ * בג"צ 79/67 - שמיעת משפט הפצת תועבה בדלתיים סגורות.
─ * ע.א. 44/67 - מכירת דירה שעוקלה
─ * ע.פ. 47/67 - מתן אינפורמציה העשויה לשמש לבצוע עבירה.
─ * בג"צ 386/66 - שיהוי בהגשה עתירה.
─ * ע.א. 5/67 - הגשת מסמך כראיה.
─ * ע.א. 640/66 - מתן רשות להתגונן.
─ * ב"ש 56/67 - העברת דיון.
─
─
─=ב.ש. 36/67 - מחמוד אבו פדילי ואח' נגד היועץ המשפטי
[פ"ד כא (1) 355]*חילוט כספים כעונש פלילי ללא שמיעת הנאשמים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן וכהן) בתיק ב.ש. 48/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
שלושת המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות הסתננות וכאשר נתפסו היו ברשותם סכומי כסף המסתכמים ב- 360 ל"י בקירוב. לאחר ההרשעה עתרו לביהמ"ש להחזיר להם את הכסף והבקשה הובאה בפני ההרכב שדן אותם. על בקשתם שהוגשה בכתב השיבה התביעה בכתב וביקשה חילוט הכסף לאוצר המדינה, וביהמ"ש החליט לחלט את הכסף על יסוד הטיעון בכתב של שני הצדדים. התעוררה שאלה אם מוסמך ביהמ"ש המחוזי להחליט על חילוט הכסף לאחר שכבר גמר את מלאכתו וגזר את דין הנאשמים, ואם ההחלטה בדבר החילוט ניתנת לערעור בביהמ"ש העליון. ב"כ היועץ המשפטי הסכימה שביהמ"ש העליון ידון בערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
בלי להכנס לשאלה אם הכספים האמורים הם בני חילוט, ואם היה מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בענין לאחר שגזר את הדין יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי לחלט את הכספים באשר הדיון לקה בכך שביהמ"ש החליט מה שהחליט בלי לשמוע את דברי המבקשים. על אף הרישום בפרוטקול ביהמ"ש המחוזי שהמבקשים התיצבו בעצמם בפני ההרכב, אין התביעה הכללית בהגינותה כופרת בכך שלמעשה לא שמע ביהמ"ש את דברי המבקשים. לא זו בלבד שלא הופנה ביהמ"ש העליון אל כל דין המסמיך בית משפט בדיון פלילי לפסוק על פי בקשה בכתב, אלא כל שהמערערים ביקשו היה להחזיר להם את החזקת הכסף ועל כך יכול היה ביהמ"ש להחליט בחיוב או בשלילה. אבל ביהמ"ש לא עשה לא את זה ולא את זה, אלא הפקיע את כספי המערערים ע"י שנתן צו חילוט. בקשת החילוט של היועהמ"ש לא באה לפני ביהמ"ש אלא כתשובה על בקשת המערערים, ולמערערים לא היתה שעת כושר להשיב עליה. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. המבקשים בעצמם, עו"ד גב' ברזל למשיב. 21.3.67).
ד.נ. 39/66 - זאב אלתגר נגד מועצת עירית רמת גן ואח'
*אישור החלטת רשות מינהלית ע"י הבג"צ * ניהול תעמולת בחירות.
(בקשה לדיון נוסף בהחלטת ביהמ"ש הגבוה לצדק בבג"צ 250/66 (תקציר סביר חוברת 13 עמ' 191) בו נדחתה בקשת העותר לצוות על עירית רמת גן להמשיך להעסיקו כעורך בטאון העיריה - הבקשה לדיון נוסף נדחתה).
החלטה:
א. מועצת עירית רמת גן פיטרה את המבקש מתפקידו כעורך בטאון העיריה וביססה את החלטת הפיטורין על שלושה נימוקים, מהם פסל הבג"צ שנים ואישר את הפיטורין על יסוד הנימוק השלישי. אין כל חדש בדרך בה הלך הבג"צ. אם קיבלה רשות מינהלית החלטה על יסוד נימוקים מסוימים ומקצתם אינם נראים לביהמ"ש הוא יכול לעשות אחד משלושה: לאשר את החלטת הרשות המינהלית אם הנימוקים הנותרים דיים לתמוך בהחלטה; לבטל את ההחלטה אם הנימוקים הנותרים אינם מספקים; או להחזיר את הענין לרשות המינהלית לשם דיון מחדש. כן יכול הבג"צ להרשות לרשות המינהלית
להצדיק את החלטתה בדיעבד בנמוקים שלא עלו מקודם על דעתה, שעה שהיא קיבלה את החלטתה. ולא עוד אלא יש ובג"צ ידחה את העתירה על יסוד טעם שלא היה כלל טעמה של הרשות המינהלית, כי התערבותו אינה באה אלא למען הצדק. במקרה דנא פסק ביהמ"ש הגבוה לצדק על יסוד נימוק אחד שהיה כה מכריע בעיניו שלא ראה צורך להחזיר את הדיון לרשות המינהלית.
ב. הטעם לאישור הפיטורין היה כי בהיות העותר מועמד לבחירות למועצת העיריה ניהל תעמולת בחירות בלתי מרוסנת נגד ראש העיריה ובמצב הקיים נמנעת כל אפשרות של שיתוף פעולה בין העותר לבין הנהלת העיריה. טוען העותר כי החלטה זו פוגעת באחת מחרויות האזרח, דהיינו חרותו לנהל תעמולת בחירות כמו כל אזרח אחר. אין החוק מונה את התפקיד בו נושא העותר עם סוגי נושאי התפקידים שנאסר עליהם לקחת חלק במלחמת הבחירות ומדוע איפוא, שואל העותר, יגרע חלקו לעומת תושבים אחרים היכולים לנהל תעמולת בחירות ככל העולה על רוחם? טענה זו אין לקבל. אין תפקידו של העותר כמו כל פקיד בעיריה העושה עבודה שגרתית. תפקידו חייבו לעמוד בקשר הדוק עם ראש העיריה וסגניו ולשמש לפה לעיריה. אפסה כל אפשרות שהוא יוכל למלא את תפקידו, ואין לקבל את טענתו שיש להחזירו למקום עבודה שהפך למקום ללא עבודה. השכל הישר מתקומם כנגד "אבטלה סמויה" כזו על חשבון הציבור. ואשר לזכויות האזרח, אם נישא את שמן לשוא, כדי להצדיק תוצאות אבסורדיות כאלה, אך נחליש את היסודות שעליהם היא עומדת.
(בפני: השופט לנדוי. 5.4.67)
ע.פ. 522/66 - מחמד סלימאן מוסטפה מחמוד נגד היועץ המשפטי
*מתן מחסה למסתנן * חובת הוכחה בהחזקת זהב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.פ. 210/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
מסתנן שהגיע מירדן ביקר בבית המערער, ובחיפוש שנערך בבית המערער נמצאו מטבעות זהב טורקיות. המערער הועמד לדין על מתן מחסה למסתנן ועל קבלת זהב שלא מידי סוחר מוסמך. הסעיף לחוק למניעת הסתננות לפיו הורשע המערער קובע "מי שנתן מחסה למסתנן או נתן לו סעד אחר כדי להקל על הסתננותו או על שהותו שלא כדין בישראל...". טענת המערער כי עבירת מתן מחסה למסתנן צריכה להיות כדי להקל על הסתננותו נדחתה. אשר להחזקת הזהב טען המערער כי רכש את הזהב בשנת 1950 כדי לעשות תכשיטים לאשתו אך הוא הורשע לאחר שביהמ"ש קבע כי הוכחת ההגנה היתה מוטלת על המערער. המערער נדון למאסר 9 חדשים בשל העבירה הראשונה וקנס של אלף ל"י בגין העבירה השניה. על הרשעתו ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. התנאי שהעבירה מתבצעת אם יש בה כדי להקל על ההסתננות מוסב רק על העבירה השניה של מתן "סעד אחר" למסתנן, בעוד מי שנותן מחסה למסתנן הרי הוא עובר את העבירה בעצם מתן המחסה. הרעיון המונח בהבחנה זו הוא שנתינת מחסה מהוה כשלעצמה סיוע להסתננות ואילו מתן סעד אחר לאו דוקא מקל על המסתנן.
ב. התקנה 10 (ב) לתקנות ההגנה (כספים) 1941, המחייבת אדם המחזיק מטבע זר להוכיח שהמטבע הגיע לידיו בדרך חוקית מדברת על "מטבע זר" ואינה מדברת על זהב. אמנם המערער החזיק מטבע זהב זר, ובתאור העובדות שבכתב האישום מדובר
על החזקת מטבע זהב זר, אולם נסח כתב האישום שהפנה את המערער לסעיפי החוק בהם הוא מואשם האשים את המערער בהחזקת "זהב" ולא מטבע זהב זר ובהחזקת זהב אין חובת ההוכחה מוטלת על ההגנה. אלמלא ההוראה המיוחדת שלפיה מוטלת בהחזקת מטבע זר ההוכחה על ההגנה לא היה ביהמ"ש מקפיד בניסוח כתב האישום אולם במקרה דנא כשמדובר בחובת הוכחה והאישום הוא אישום בקבלת זהב נמצא שאפילו מכללא לא הופנתה תשומת לבו של המערער לכך שיהיה עליו להוכיח את צידקתו. לפיכך יש לזכותו מאשמה זו.
ג. בגזר דינו ציין ביהמ"ש המחוזי את חומרת העבירה והוסיף "הנאשם עד הסוף התכחש למעשה ודבר זה מצביע על אופיו". יש רגלים לטענת המערער שלא מן המידה היה להסיק מסקנה שלילית לגבי אופיו של המערער מהעובדה שלא הודה באשמה. אמנם ביהמ"ש נוטה להקל עם נאשם המודה באשמתו ומביע חרטה כנה ואולם המנעותו של נאשם מלהודות איננה נסיבה מחמירה שכן זכותו של הנאשם לדרוש מהתביעה שתוכיח את אשמתו ואם לא תצליח בכך ייצא זכאי. עם זאת אין לומר כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עוה"ד דינאי ושיאון למערער. עו"ד גב' ברזל למשיב. 21.3.67).
בג"צ 4/67 - משה צחר ואח' נגד מאיר אדרעי ראש עירית טבריה
*דרישת חברי מועצה לכנס את מועצת העיריה לדיון בהדחת סגן ראש העיר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
ששת העותרים ביקשו מראש עירית טבריה לכנס ישיבת מועצה מיוחדת על מנת להדיח את מר יעיש סגן ראש העיר מסיעת גח"ל, לששה אלה הצטרף נציג מפ"מ מר רוזנטל וביחד היוו המבקשים רוב של 7 מתוך 13 חברי המועצה. משסירב ראש העיר לכנס את המועצה לשם כך, פנו ששת העותרים לבג"צ שיצווה על ראש העיר לכנס את המועצה. טענתם היתה כי הרוב במועצה מבקש את הדחת סגן ראש העיר למרות שמר רוזנטל לא הצטרף לעתירה לבג"צ. ביהמ"ש הגבוה ביקש שאותו חבר מועצה שביעי, מר רוזנטל, יודיע במכתב אם אמנם הוא עומד על כך שתכונס המועצה לדיון בהדחת מר יעיש, מר רוזנטל השיב כי הוא תומך בזכות היסודית של חברי מועצה לקבוע סעיפים בסדר היום של ישיבות המועצה ובאשר להצעה להדיח את סגן ראש העיר יחליט בדבר בעת הדיון במועצת העיריה.
החלטה (השופט לנדוי):
א. חברי מועצת העיריה זכאים לדרוש כינוס ישיבה מיוחדת של המועצה בה תידון הדחת ראש העיריה וסגניו. עם זאת אין לחייב את ראש העיריה לכנס ישיבה מיוחדת לדיון בהדחה כנ"ל אלא אם הדרישה נתמכת ע"י למעלה ממחצית חברי מועצת העיר.
ב. במקרה דנא הגישו את הבקשה רק 6 מתוך 13 חברי המועצה. החבר השביעי, מר רוזנטל, נשאל בצורה ברורה אם הוא מצטרף לדרישה אך תשובתו לא היתה מספקת. הוא הביע דעתו שבאופן תיאורטי יש לתת לחברי מועצה זכות לכנס ישיבה מיוחדת לפי דרישתם אך ביהמ"ש הגבוה לצדק אינו עוסק בבעיית תיאורטיות לשמן. עובדה היא כי מר רוזנטל נרתע מלתת ידו וקולו לכנוס המועצה לדיון בהדחת מר יעיש ואין הוא תומך במכתבו בהעמדת שאלה זו על סדר היום לדיון בנושא ההדחה.
השופט ויתקון:
א. תרעומת העותרים היא שסירובו של המשיב לכנס את מועצת העיריה מסכל את רצון הרוב. אם כך צריך שלפחות כשדורשים את כינוס הישיבה יהיה רוב שיתמוך בהצעת הדחה אם כי בעת הדיון יכול חלק מאותו רוב שלא לתמוך בהצעת ההדחה. רוב, גם אם
ישנו רוב כזה, שאינו דורש אלא כינוס ישיבה לשם דיון בהצעה, בלי שחברי הרוב יודעים עדיין אם יצביעו בעד אותה הצעה אם לאו, ספק אם לרוב כזה יש להושיט עזרה.
ב. באשר לדרישת המשיב לדון בעמדתו של אחד מהששה, מר אמזלג שפרש מרפ"י והצטרף לאופוזיציה, אין מקום לדון בשאלה זו. כבר דובר עליה בביהמ"ש הגבוה לצדק, ואין צורך אלא לחזור ולהדגיש שבמשטר דמוקרטי תקין אין לשלול מהנבחר את החופש לשנות את נאמנותו המפלגתית אפילו מתוך מניעים פסולים, התרופה היא לבחור באנשים שאפשר לסמוך על יציבותם הפוליטית.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 4.4.67)
ע.א. 14/67 - משה טסלר נגד יעקב ניאגו ואח'
*מסירת פרט כוזב בהצעת ביטוח כלי רכב * האם ידיעת הסוכן כידיעת החברה המבטחת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 744/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער ביקש לבטח מכונית ופנה טלפונית לחותנו, המשיב הראשון, שהוא סוכן ביטוח למלא עבורו הצעת ביטוח. מר ניאגו מילא את הצעת הביטוח וחתם עליה הן בתור "חתימת הסוכן של המציע" והן בתור "חתימת המציע", לשאלה אם המבוטח סובל ממום גופני רשם מר נאיגו תשובה שלילית. אחר כמחצית השנה אירעה תאונה בה ניזוקה המכונית קשה. התברר שהמבוטח צולע ברגלו כך שהוא סובל ממום גופני והתשובה לשאלה בשאלון הביטוח היתה לא נכונה. מכיון שמר ניאגו היה שלוחו של המבוטח (המערער) הרי המבוטח אחראי לתשובה השלילית הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי פטר את חברת הביטוח מאחריותה ועל כך הערעור.
החלטה:
א. העובדה שהמום הגופני של המערער לא הפריע לנהיגה ושעל כן השיב מר ניאגו בשלילה לשאלה בשאלון אם המערער סובל מפגם גופני - אינה משנה את העובדה ששלוחו של המערער מסר תשובה בלתי נכונה בהצעת הביטוח.
ב. השאלה העיקרית בערעור זה היא אם הממצא שמר ניאגו היה גם שלוחה של חברת הביטוח משנה את התוצאה, כיון שידיעתו של הסוכן תיחשב כידיעת חברת הביטוח שהמערער סובל מפגם גופני - התשובה לשאלה זו היא שלילית. מי שחותם על תעודת ביטוח מטעם המבוטח הוא לעולם שלוחו של המבוטח ולא שלוחה של חברת הביטוח, וידיעתו של האיש, אפילו הוא סוכנה של חברת הביטוח לקבלת ההצהרה של המבוטח, אינה מחייבת את החברה, אין לסתור את תנאי חוזה הביטוח הכתוב ע"י ידיעתו האישית של סוכן הביטוח שידע כי הצעת הביטוח אינה נכונה. אין לראות את מר ניאגו כשלוחם של המבטחים לענין ידיעתו שהתשובה הנ"ל אינה נכונה. כוחו של הסוכן לא יופה אלא לאסוף הידיעות שבהצהרה ולהעבירן לחברה ולא לאסוף ידיעות שמחוץ להצהרה או בניגוד לה, ולמעשה הוא לא העביר את ידיעתו האישית לחברה בנוגע למומו של המערער ובזמן כריתת חוזה הביטוח לא היתה למשיבים המבטחים כל ידיעה שהתשובה הנ"ל אינה נכונה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, הלוי. עו"ד סבוראי למערער, עו"ד שאנן לחברות הביטוח. 16.3.67).
ע.א. 634/66 - פוטין ינאקי נגד פואד סעיד ברנסה
*תיקון כתב תביעה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 151/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הינו דייר של המערערת. הוא ביקש להעביר את המושכר לאחר ושלח למערער הצהרות לפי חוק דמי מפתח, טרם שקיבל תשובת המערערת הגיש בקשה לביה"ד לשכירות לפס"ד המרשה לדייר המוצע לקבל את החזקה במושכר בהתאם לסעיפים 22, 23 לחוק דמי מפתח. ב"כ המערערת ביקש למחוק את התביעה באשר המשיב לא ציין ולא צירף את המסמכים שמהם אפשר לגלות את עילת התביעה, היינו את מכתב הפנייה, העתק התצהירים ותשובת המערערת או חוסר תשובת המערערת. בינתיים השיבה המערערת למשיב כי היא מוכנה לקבל את החזקה במושכר אך חלקה על סכום דמי המפתח המוצעים. ב"כ המשיב ביקש על כן לא למחוק את התביעה אלא לתקן את הבקשה כך שתהא מושתתת על סעיף 17 לחוק דמי מפתח הדן בקביעת סכום דמי המפתח. ביה"ד לשכירות התיר את תיקון הבקשה, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההחלטה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. טעה ביה"ד בהתירו את התיקון הנ"ל. התיקון שהמשיב ביקש לא היה מסוג התיקונים שהיה צורך בהם לבירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בבקשה למתן ההרשאה, אלא תיקון המשנה את יסוד התביעה כולה, המחליף את העילה המקורית בעילה אחרת לגמרי והמעלה מחלוקת חדשה השונה בתכלית מזו שהתעוררה בבקשה המקורית.
ב. יתר על כן, בקשה לפי סעיף 17 יש להגיש לא יאוחר מ- 15 יום מהיום שנשלחה תשובת בעל הבית. אותה עת שהותר התיקון וגם בעת שהמשיב ביקש מביה"ד להרשות לו את התיקון, כבר חלף המועד הנ"ל של 15 יום ומשום כך לא היה אז בידי המשיב להגיש בקשה המתבססת על סעיף 17.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. 29.3.67)
ע.א. 575/66 - קלמן וחנה טייכנר נגד מקס ולוטה אקהאוז
*חוזה שכירות בטל וקבלת דמי שכירות * מפגש רצונות לצורך הסכם מכללא.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים שאל, דורי, ופרידמן) בת.א. 109/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים שכרו מהמשיבים נכס לשבע שנים ולא רשמו את העיסקה במשרד רושם הקרקעות, אין חולק כי בשל כך בטל החוזה. אלא טענת המערערים היתה שמחוץ לגדר החוזה בכתב שבטל נקשר בין הצדדים קשר שכירות מכללא, עקב מסירת החזקה למערערים ותשלום דמי השכירות על ידם במשך שש שנים עד לשנת 1964. דמי השכירות שולמו לעו"ד שפעל בשם המשיבים ואשר הוא אף שערך את חוזה השכירות הבטל. בערכאות דלמטה התעוררה שאלה אם ידע פרקליט המשיבים כי החוזה בטל ואם כן האם העובדה שקיבל דמי שכירות מצביעה על כוונתו לקשור קשר שכירות מחוץ לחוזה ושעל כן קיים קשר שכירות בין הצדדים. בימ"ש השלום קבע כי הפרקליט ידע שהחוזה בטל ועל כן נוצר קשר שכירות מחוץ לחוזה בכך שלקח דמי שכירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף שידע הפרקליט דבר בטלות החוזה אין זה אומר שבכך שנטל דמי שכירות קשר קשר שכירות, אלא שהיתה לו כוונה אחרת. לחילופין אף אם ביקש לקשור קשר שכירות מחוץ לחוזה הרי לא היה מפגש רצונות בין הצדדים שכן המערערים (השוכרים) לא ידעו על בטלות החוזה והם התכוונו בתשלומים לקשר החוזי שביניהם. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אם נניח שפרקליט המשיבים (בעלי הבית) ידע על בטלות החוזה בשל אי רישומו במשרד ספרי האחוזה כי אז משתמע בהכרח שהפרקליט רצה בהתקשרות הבאה במקום
החוזה שבכתב, היינו שרצה להתקשר בקשר שכירות בנפרד מן החוזה הבטל.
ב. עם זאת לא די ברצונו של פרקליט המשכירים לצאת מגדר החוזה בכתב אלא לשם כך היה דרוש "מפגש הרצונות" של שני הצדדים ואין ספק שתשלום דמי השכירות על ידי המערערים נעשה על בסיס החוזה הבטל ובחוסר ידיעה על בטלות החוזה.
ג. אין לקבל את טענת המערערים כי כוונתם אינה רלוונטית בכלל היות ומספיקה כוונת הצדדים להשכיר ולשכור, מסירת החזקה וקבלתה ותשלום דמי שכירות וקבלתם על מנת ליצור יחסי שכירות מוגנים. הגנת הדייר יכולה לבוא רק בעקבות קשר שכירות חוזי. זה תנאי בלעדיו אין, שבו לא שינה חוק הגנת הדייר מאומה. אשר לכוונה להשכיר ולשכור זוהי אמנם השאלה המכרעת וכוונה זו יכולה להשתמע מהתנהגות הצדדים, אך גם ליצירת קשר מכללא דרוש אותו "מפגש הרצונות", החייב לעלות מהתנהגותם. למערערים לא היה יכול להיות רצון כזה שכן הם שילמו דמי שכירות מתוך דבקות בחוזה שבכתב. זה היה רצונם, ואין שני רצונות נוגדים יכולים לשכון בלב אותו אדם בעת ובעונה אחת, ונשללת ממילא כל אפשרות של יצירת רצון נוסף להתקשר בקשר שכירות אחר מחוץ לקשר השכירות של החוזה שבכתב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. 5.4.67)
ע.א. 10/67 - אברהם סבח ואח' נגד המוסד לבטוח לאומי
*הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" * תאונה עקב איבוד בלמים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 341/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הראשון גרם למותו של אדם בתאונת דרכים והמוסד לבטוח לאומי תבע את המערער הראשון ואת חברת הבטוח לשפותו על הגמלאות ששילם למשפחת המנוח, המקרה אירע בכביש חיפה נצרת. מכונית שנסעה לפני מכוניתו של המערער חצתה חפירה שנחכרה בכביש ומלאה בינתיים בחול ולשם כך האיט נהגה את הנסיעה. לאחר שהמכונית ההיא עברה הגיע המערער לחפירה (במהירות של 25 קמ"ש בערך) ומשביקש להאיט עוד הרגיש כי איבד את בלמיו. הוא סטה לצד שמאל, עלה על ערימה שעליה ישב המנוח והתקין פנס לתאורת לילה וגרם למותו. התברר כי המערער ידע שעובדים בכביש, הראות היתה טובה והאור במקום היה בהיר. אין חולק שהמערער אינו נושא באחריות בגין קלקול הבלמים והשאלה היתה אם לא היה כל דבר שהמערער כנהג סביר יכול וגם מחויב היה לעשותו כדי למנוע את התאונה על אף חדלון פעולת בלמי המכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע שאפשר היה באופן סביר למנוע את התאונה ע"י שימוש בבלם היד, שהמערער התרשל בכך שלא ראה את המנוח ושלא היה ער לכך שבן אדם עלול להימצא שם. כן קבע ביהמ"ש דלמטה שחל על המקרה הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 54 לפקודת הנזיקין), כך שאם לא נדע מה בעצם גרם לקרות התאונה, חזקה עליה שנגרמה ברשלנות הנתבע. בין כה ובין כה יצא המשיב ידי חובת ההוכחה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. יש להניח שהשופט לא השתמש בסעיף 54 אלא לחילופין, דהיינו בהנחה שנשאר ספק אם ניתן למנוע את התאונה באמצעים סבירים. על כך השיג ב"כ המערערים משני טעמים:
1. כי מקום שהנתבע הוכיח את הסיבה המכרעת לתאונה מתאזן מאזן ההסתברויות וחובת הראיה חוזרת אל התובע. טענה זו אין לקבל. יש והסיבה המידית לגרימת התאונה לא היתה נעוצה ברשלנות הנתבע, אך היה בידו לנקוט באמצעי זהירות סבירים
למנוע את הנזק ואז על הנתבע להוכיח שנקט באמצעי זהירות כאלה. לא כל חדלון פעולת בלמי הרגל מוכרח להסתיים בתאונה קטלנית, ועל הנתבע להוכיח שנקט באמצעים למנוע את התאונה.
2. צודק ב"כ המערערים שהכלל של "הדבר מעיד על עצמו" אינו חל על מקרה כגון זה שלפנינו שכל הממצאים העובדתיים ידועים והשאלה אם היתה רשלנות או לאו הינה שאלה משפטית, היינו אם הממצאים מגלים רשלנות מצד המערער. הכלל הנ"ל הינו ראייתי ואין לו ולא כלום עם השאלה המשפטית שלפנינו.
ב. חדלון פתאומי של פעולת בלמי הרגל הינו דבר נדיר בנסיונו היומיומי של הנהג ואין זה מן הדברים שנהג סביר צריך להיות מוכן לו. איבוד הבלמים מהוה שעת חירום ובהרבה מקרים יהיה הנהג במצב השולל ממנו כל תגובה. אך לא תמיד נמצא הנהג במצב שאין לדרוש ממנו נקיטת אמצעים סבירים למנוע תאונה. ההבחנה בין מה שסביר לדרוש מנהג לבין מה שבלתי סביר אינה קלה, אף על פי כן נראה במסיבות המקרה דנא שהיה סיפק בידי נהג המכונית לכלכל את מעשיו כן שתימנע תאונה. זאת בהתחשב באיטיות נסיעתו, במרחק הרב שהיה כבר בינו לבין המכונית שלפניו ובעובדה שאף אם היה נתקל במכונית שלפניו היתה הפגיעה קלה. בנסיבות המקרה היה כאן לא רק שיקול דעת מוטעה אלא רשלנות באי עשיית הדבר הדרוש והסביר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. עו"ד מלמן למערערים, עו"ד מאיר למשיב. 5.4.67)
ע.א. 26/67 - עזור רחל ורם נגד עזור אליהו
*סמכות בימ"ש מחוזי בתביעת מזונות כשהוגשה תביעה לגט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שמש) בתיק אישות מזונות 579/65 - הערעור נחקבל).
העובדות:
המערערים הם אשתו ובנו הקטין של המשיב. הם הגישו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי וזה חייב את המשיב לשלם 100 ל"י לחודש לאשה ו- 60 ל"י לחודש לילד למשך ששה חדשים בלבד, היינו עד לתאריך שבו הגיש המשיב תביעה לגט לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי סבר כי משהוגשה תביעת גט לביה"ד הרבני שוב אין הוא מוסמך לדון בענין המזונות. על כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מעניק שיפוט ייחודי לביה"ד הרבני בתביעת גירושין ובכל ענין הכרוך בתביעה לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג, אולם אין ענין המזונות "כרוך" בתביעת הגרושין אלא אם כן "כרך" אותו בעל הדין בפועל בתביעת הגרושין. בענין הנדון לא נכרך בתביעת הגרושין כל ענין המזונות ולכן מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות גם בנוגע לתקופה שלאחר הגשת תביעת הגרושין.
השופט לנדוי:
הלכה היא כי אין בהגשת תביעה לגט לביה"ד הרבני, אפילו כרוכה בה תביעה למזונות האשה או הילדים, כדי לפגוע בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי להמשיך ולדון בתביעת המזונות, שהוגשה לפניו קודם לכן. ברור שהלכה זו אינה מוגבלת לתקופה שלפני הגשת תביעת הגרושין. בכך יש לראות טעם נוסף לקבלת הערעור, נוסף על הטעם שהוסבר ע"י השופט הלוי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. עו"ד ברקאי למערערים, עו"ד נ. כהן למשיב. 29.3.67).
ע.א. 225/66 - זלדה פריפלד נגד משה קלסלמן
*אכיפת פסק בוררות.
בקיצור
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בת.א. 83/66 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
לצדדים היה עסק משותף לניהול מספרה ומשפרצו סכסוכים ביניהם והדבר הגיע לביהמ"ש מונה עו"ד שאול עמי כבורר יחיד לפסוק בסכסוכים שביניהם ולצורך זה חתמו הצדדים על שטר בוררין בו הסמיכו את הבורר לפסוק בכל הסכסוכים וכולל פירוק השותפות מבלי להיות קשור לדיני הראיות. על החלטת ביהמ"ש לאכוף את פסק הבורר ולא לבטלו הוגש הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. הבורר קבע כי המערערת תשלם למשיב רבית מיום הגשת התביעה ומשלא היה ברור לאיזו תביעה הוא מתכוון רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להחליט מה משמעות החלטת הבורר ולקבוע כי הכוונה היא מיום החתימה על שטר הבוררין.
ב. הבורר טעה כשקבע 15 אחוז רבית וביהמ"ש המחוזי לא רשאי היה לתקן את הטעות ולקבוע 11 אחוז בהתאם לחוק פסיקת רבית. לפי פקודת הבוררות פתוחות לפני ביהמ"ש 3 דרכים בבואו לדון בבקשה לבטל פסק בוררים: לבטל את הפסק, לאשרו, או להחזירו לבורר כולו או מקצתו על מנת לתקנו, אך אין ביהמ"ש רשאי לתקן את פסק הבוררים. במקרה דנא צריך היה ביהמ"ש להחזיר את הפסק לבורר שיתקן את גובה הרבית.
ג. טענת המערערת כי פסק הבורר פגום על פניו שכן הוא מסתמך על חוזה השותפות שלפיו בוצעה העיסקה שבין בעלי הדין וזו היתה בלתי חוקית (באשר היה בה הערמה על "עמידר" שאסרה העברת החנות לאחר והערמה על מס שבח) - יש לדחות. לא ניתן לברר מה מידת אמת יש בדברי המערערת אלא על ידי עיון בחוזים, ומכיון שהבורר לא עשה חוזים אלה חלק מפסק דינו ואף לא השתית עליהם את נימוקיו אין ביהמ"ש יכול לעיין בחוזים, וכידוע רק טעות המוכחת מעל פני הפסק עצמו מאפשרת התערבותו של ביהמ"ש.
ד. טענת המערערת כי הבורר פסק שהמשיב ישוחרר מהתחייבויותיו וערבויותיו ולא קבע הוראה מקבילה בדבר שחרורה של המערערת מערבויותיה היא, אין בה כדי לפסול את פסק הבורר. חזקה שמעשי הדיין שנבחר ע"י בעלי הדין מעשים כשרים הם. אם לא קבע הבורר הוראה לשחרור המערערת מערבויותיה מסתמא שלא מצא שערבויות כאלה היו קיימות או שלא היה מקום לחייב את המשיב בהן במידה שהיו. הוא הדין ביחס לטענת המערערת כי הבורר לא התחשב בכך שהחנות הושגה במחיר זול מחמת היותה עולה חדשה. במידה שטענה כזו נטענה בפני הבורר רשאי ביהמ"ש לפרש את אי איזכורה ע"י הבורר כדחייתה ולקיים את הפסק.
ה. טענת המערערת כי הבורר לא היה מוסמך למנות כונס נכסים ולצוות על מכירת החנות אין לקבל. שטר הבוררין הסמיך את הבורר לחסל את השותפות, וסמכות לחסל שותפות כוללת כדבר המובן מאליו מינוי כונס נכסים, לצורך פירוק השותפות.
ו. צדקה המערערת כי בהיעדר הסכם אחר בשטר הבוררות מתבצע חיסול השותפות על ידי מכירת נכסיה והשימוש בתמורה המתקבלת ובשאר כספי השותפות נעשה לפי הסדר הקבוע בסעיף 47 (2). מכיוון שהבורר קבע סדר אחר לחלוקת כספי התמורה יש להחזיר אליו את הפסק על מנת שישנה את הסדר שלפיו ישתמשו בכספי התמורה שתתקבל ממכירת הנכס.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. 23.3.67).
בג"צ 79/67 - דן עומר נגד שוה"ש הראשי אלעזר הלוי ואח'
*שמיעת משפט הפצת תועבה בדלתיים סגורות.
העותר הועמד לדין פלילי בשל הפצת חומר תועבה. השופט החליט לשמוע את המשפט בדלתיים סגורות לשם הגנה על המוסר וכן סירב להרשות למזכירה של ב"כ העותר שסיימה השנה משפטים להיות נוכחת במשפט כדי לנהל פרוטוקול עבור הסניגוריה. עתירת העותר לצוות על השופט לשנות את החלטותיו הנ"ל נדחו ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק, שקבע כי החלטות ביהמ"ש לשמוע משפט בדלתיים סגורות כדי להגן על המוסר ושלא להרשות לאדם פלוני להיות נוכח אין אחריהן ולא כלום. עם זאת יוכל ב"כ העותר לבקש שנית מביהמ"ש לשנות את החלטתו בדבר נוכחות מזכירתו לאחר שהסביר כי אין לו מתמחה ולכן הוא מבקש להיעזר במזכירה.
(3.4.67)
ע.א. 44/67 - רחל יוספיאן נגד נוצרת יונפיאן
*מכירת דירה שעוקלה
שגה ביהמ"ש המחוזי בחייבו את המערערת לפנות לביהמ"ש לשם מתן צו מכירה של דירת הזוג, אשר עוקלה זמנית ע"י המערערת והעקול אושר בפסק הדין. להוראה זו לא היה מקום, שכן אף אחד משני בני הזוג אינו גר כיום בדירה ואין לראות מה טעם לפניה נוספת בענין זה לביהמ"ש. כמובן למכירה דרוש צו יו"ר ההוצל"פ ואין בדעת ביהמ"ש העליון לתת בזה הוראה מיוחדת ליו"ר ההוצל"פ כשזה יבוא להשתמש בסמכותו.
(28.3.67).
ע.פ. 47/67 - אריה גפני נגד מדינת ישראל
*מתן אינפורמציה העשויה לשמש לבצוע עבירה.
אדם בשם דרזנין היה זקוק לאישורים פיקטיביים של קניית בולים כדי לרמות את משרד מס הכנסה בענין גידול הונו. דרזנין השיג, באמצעות אדם אחר, מאת המערער את כתבתו של אחד שניאור כמי שנותן אישורים פיקטיביים על קניית בולים. המערער הורשע בעבירה של מתן עזרה לדרזנין להתחמק ממס ונדון לשלושה חדשים מאסר וקנס בסך 500 ל"י. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) שציין כי מתוך עדותו של המערער עולה כי הוא נתן את שמו של שניאור וכי ידע שמתן אינפורמציהזו בקשר לשניאור עשויה לשמש לביצוע העיסקה הפלילית הנדונה, כך שמתן האינפורמציה יהיה בה משום סיוע לביצוע העבירה. העובדה שלאחר מכן קיבל דמי תיווך בסך מאה ל"י מראה שהיה לו אינטרס בביצוע העבירה, דבר המוכיח את כוונתו הפלילית שהיא תבוצע. בהתחשב בסוג העבירה אין העונש חמור מדי.
(21.3.67).
בג"צ 386/66 - נתן סנדובסקי נגד שר החקלאות ואח'
*שיהוי בהגשה עתירה.
העותר פוטר מעבודתו כאגרונום במשרד החקלאות באוגוסט 1965. הוא ניהל מו"מ בדבר גובה הפיצויים, ולאחר מכן ניהל מו"מ בדבר מציאת מקום עבודה אחר עבורו. בנובמבר אותה שנה החזיר למשרד החקלאות המחאה על סכום הפיצויים שקיבל ולא השלים עם ההודעה שישולם לו סכום פיצויים שאינו כולל את שירותו שלפני קום המדינה. רק בנובמבר 1966 עתר לבג"צ שיתערב בפיטורין, עתירתו נדחתה מן הטעם שהושחתה ושיהוי זה הוא בעוכריו. השיהוי גרם לכך שבינתיים נתמלא תקן המשרות שהיו תפוסות ע"י העותר או שונו באופן שהחזרתו של העותר לעבודה יביא לתסבוכת במערכת ניהול כח אדם במשרד החקלאות.
(26.3.67).
ע.א. 5/67 - משה שטרנשוס נגד גיטה רייטלר ואגודה צרכנית שיתופית ת"א ואח'
*הגשת מסמך כראיה.
האגודה הצרכנית הגישה תביעה נגד שטרנשוס ורייטלר. שטרנשוס ביקש להגיש מסמך שישמש כראיה בדיון בין האגודה ושטרנשוס. ב"כ האגודה הסכים להגשתו אך רייטלר התנגדה למרות שהמסמך לא נועד לשמש כראיה נגדה. בימ"ש השלום קיבל את עמדת רייטלר, ביהמ"ש המחוזי התיר את הגשת המסמך וביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) אישר את החלטת ביהמ"ש המחוזי ודחה את ערעורה של רייטלר. השופט לנדוי ציין כי דיה הסכמת ב"כ האגודה כדי להתיר הגשת ראיה בדיון בין האגודה לבין שטרנשוס, והצהרת שטרנשוס כי המסמך לא ישמש כראיה נגד רייטלר מסלקת כל מכשול אפשרי בפני הגשת המסמך בהסכמת האגודה.
מכיון שכך אין צורך להכריע בשאלה אם המסמך יכול להוות ראיה נגד רייטלר בהסתמך על משפט קודם שבין שטרנשוס ורייטלר שבו החליט השופט כי המסמך הוא קביל ומהימן. יש לציין כי תורת "דבר שנידון" בין שני הנתבעים לבין עצמם יכולה לחול על ההכרעה הסופית בדיון ועל ממצאים עובדתיים, אך בודאי לא על ראיה בתור שכזאת.
(16.3.67).
ע.א. 640/66 - אוטו רפלקס בע"מ ואח' נגד ראובן מרגוליס
*מתן רשות להתגונן.
המשיב הינו הבעלים הרשום של פטנט שנושאו תמרור דרכים בצורת משולש. הוא בא לידי הסכם עם שתי המערערות (השניה והשלישית) לפיו ייצרו אלה את המשולש תמורת תמלוגים. לאחר מכן הסכים כי אלה יעבירו את הזכויות לחברה שהן יהיו בה בעלי המניות היחידים. הוא לא קיבל את התמלוגים המובטחים והגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת הראשונה ושתי המערערות האחרות. לגבי החלק העיקרי של התביעה נתן ביהמ"ש המחוזי רשות להתגונן לכל המערערות ולגבי חלק מהתביעה בו הודו המערערות 2, ו- 3, לא ניתנה רשות להתגונן גם למערערת הראשונה על אף טענתה כי היא לא היתה צד להסכם בין המערערות 2 ו- 3 לבין המשיב ולא קיבלה על עצמה כל התחייבויות. ערעורה של המערערת הראשונה נתקבל וביהמ"ש העליון (מפי השופט מני) קבע כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון ולהכריע במסגרת דיון של מתן רשות להתגונן בטענת המערערת הראשונה כי היא מעולם לא היתה צד להסכם ולא קיבלה על עצמה התחייבויות של שתי המערערות האחרות כלפי המשיב. משום כך צריך היה לתת למערערת הראשונה רשות להתגונן גם לגבי אותו חלק של התביעה בו הודו שתי המערערות האחרות. מכיון שניתנה רשות להתגונן אין טעם לדון בשאלה אם בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המערערות למחוק את המלים "בסדר דין מקוצר" ולהופכה ע"י כך לתביעה רגילה.
(23.3.67)
ב.ש. 56/67 - קרן קיימת לישראל נגד ד"ר צבי מנחם
*העברת דיון.
בקשת קק"ל להעביר לירושלים תובענה שהוגשה בחיפה ע"י המשיב נגדה - נדחתה ע"י הנשיא אגרנט. ראשית כבר החל בחיפה להתקיים קדם משפט ולפיכך היתה "התחלת דיון" במובן סעיף 36 לחוק בית המשפט ולא הובאה הוכחה על הסכמת השופט שהחל לדון בענין להעביר את הדיון. שנית, אפילו הסכים לכך השופט אין להעתר לבקשה משום שהוגשה כחמשה חודשים לאחר הגשת כתב ההגנה והרי זה איחור רב מדי בפניה להעברת הדיון, וגם לגופו של ענין אין לומר כי מאזן הנוחיות פועל לטובת העברת הדיון לירושלים. אמנם עדי הנתבעת כולם תושבי ירושלים, אך מאידך עדי התובע הם תושבי חיפה. (טענת המבקשת כי לביהמ"ש המחוזי בחיפה אין סמכות לדון בתובענה נדחתה ע"י ביהמ"ש בחיפה).
(29.3.67).