ע.א. 221/66 - ד"ר ליאו אדלרשטיין נגד מדינת ישראל
*שהיה בחו"ל - פטור ממס נסיעות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 584/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
לפי צו מס נסיעות חוץ (פטור) מוענק פטור ממס נסיעה לאזרח ישראלי החוזר לביקור בישראל בתום שהייה של שנתיים בחו"ל ויוצא מישראל תוך תקופה שאינה עולה על 4 חדשים. המערער מתגורר בגרמניה ולאחר שהייה של שנתיים בא לביקור בישראל. מאז אותו בקור הוא עורך בקורים לעתים יותר קרובות בישראל והוא חוייב במס נסיעות, בגין הבקורים הנוספים, תביעותיו להחזרת המס נדחו ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט ויתקון):
א. כדי לזכות בפטור לפי הצו הנ"ל צריכה השהייה בחו"ל להיות רצופה במשך שנתיים ושהיות קצרות אינן מצטרפות לשנתיים.
ב. לאחר שנתיים של שהייה בחו"ל זכאי אזרח ישראלי לפטור עבור בקור אחד בישראל. בחזרו לביקור בתום שהייה אחת של שנתים ממצה האזרח את זכותו לפטור ועליו לשהות שהייה נוספת של שנתיים לפחות עד שתקום בידו זכות חדשה לחזור לבקור פטור ממס.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 28.9.66).
ע.א. 389/66 - פקיד השומה למפעלים גדולים תל אביב נגד בנק למשכנתאות וחסכונות בע"מ
*ניכוי דיבידנדים ממס הכנסה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור מס הכנסה 876/65 (פסקים (מ) נ"ב 51) - הערעור נדחה).
העובדות:
לפי סעיף 127 לפקודת מס הכנסה, 1947, יכולה חברה לנכות מן ההכנסה החייבת במס הכנסה את הדיבידנד ששילמה בשנת המס מתוך ההכנסה שהיתה חייבת במס הכנסה.
בשנים הנדונות חילקה המערערת דיבידנדים שלא כולם שולמו מתוך ההכנסה החייבת במס הכנסה בתור הכנסת פירות רגילה, אלא גם מתוך הכנסה מיוחדת כולל רווחי הון.
פקיד השומה ביקש להכיר כדיבידנד המותר לניכוי לפי סעיף 127 רק אותו חלק שיחסו לכל סכום הדיבידנד כיחס הכנסת הפירות לכלל הכנסות החברה. לעומת זאת טענה המשיבה שמן הדין למצות קודם כל את כל הכנסות הפירות שלה עד לתומן ולשייכן לתשלום הדיבידנדים ורק את העודף להכנסותיה האחרות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה ומכאן הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. זכותה של חברה לקבוע מתוך מה שילמה את הדיבידנד.
ב. מספיק אם בדיעבד השתמשה החברה בזכותה לשייך את מלוא הכנסותיה הרגילות לתשלום הדיבידנדים. החברה אף לא איחרה את המועד אם עשתה זאת בנימוקי הערעור לביהמ"ש המחוזי.
ג. הדבר הטבעי והסביר בשביל חברה הוא להועיד לתשלום הדיבידנדים את הכנסת הפירות הרגילה שלה ולא היה צורך איפוא בגילוי דעת פורמלי ומפורש שלכך התכוונה המשיבה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד קירשנר למשיבה. 28.9.66).
ע.א. 230/66 - חיה (פליציה) פגורסקי ספקויני ואח' נגד משה פיירשטיין ואח' (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק בקשה 1667/66 - הערעור נדחה).
*התחייבות מאוחרת המבטלת חוזה מוקדם
העובדות:
המערערים מכרו למשיבים 20 מתוך 40 דונם פרדס, תוך ציון שבמידה ומאותו פרדס יופקע שטח לצרכי כביש, יהיה זה על חשבון המוכרים (המערערים), ואילו הקונים (המשיבים) יקבלו נטו 20 דונם. עוד התחייבו להחזיר לקונים כל סכום שיקבלו מ"מקורות" כפיצוי על עקירת עצים בשטח הנמכר, כלומר באותו שטח של 20 דונם שימסר למשיבים.
במועד מאוחר יותר חתמו המערערים על התחייבות כלפי הקונים להחזיר להם כל פיצוי שיקבלו גם עבור עקירת עצים בשטח שיופקע. טענת המערערים בבית המשפט המחוזי היתה שההתחייבות המאוחרת זהה עם ההתחייבות הראשונה שבחוזה, היינו שרק פיצוי עבור עקירת עצים בשטח הנמכר יועבר לקונים ושאין כל הגיון שכספי פיצוי שיתקבלו עבור עקירת עצים בשטח המופקע ישולם לקונים, המקבלים 20 דונם נטו בלי להתחשב בהפקעת שטחים כל שהם.
לעומת זאת טענו המשיבים כי ההתחיבות האחרונה משנה את תנאי החוזה ומגיע להם גם הפיצוי המתקבל עבור עקירת עצים בשטח המופקע.
החלטה (השופט זוסמן).
א. בהתחייבות המאוחרת אומרים המערערים במפורש דבר שלא נאמר בחוזה היינו שהתחייבותם כוללת לא רק את השטח הנמכר אלא גם את השטח המופקע. באמצעות "פירוש אותנטי" זה של הצדדים לחוזה שונתה למעשה ההתחייבות המקורית.
ב. אין ביהמ"ש צריך לקבוע על שום מה נאותו המערערים לשנות את מצבם לרעה. חזקה על הצדדים לחוזה מסחרי, שהחוזה תואם את ההגיון העסקי שלהם, אף אם איש זר מבחוץ רואה את הדברים באור שונה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי. עו"ד ש' חייט למערערים, עו"ד מ' ותקין למשיבים. 29.9.66).
ע.א. 253/66 - מאיר מוקי לוי נגד דוד ג'מל
*חלוקת ההנאה והדיור בבית שבבעלות משותפת
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.א. 53/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
לצדדים בית בבעלות משותפת הכוללת 2 דירות: האחת פונה לרחוב ("הדירה הקדמית") ואחת הפונה לחצר ("הדירה האחורית").
המערער מחזיק בדירה הקדמית. והמשיב דרש סילוק ידו של המערער מדירה זו באשר זה פלש לדירה ללא הסכמת המשיב. עוד טען המשיב בתביעתו כי לפי חלוקת ההנאה שנעשתה בהסכם בין הצדדים בשנת 1941 יוחדה הדירה הקדמית למשיב.
תשובת המערער בכתב הגנתו היתה כי בינו לבין המשיב נעשה הסכם בכתב בשנת 1962 שלפיו זכה הוא בדירה הקדמית והמשיב בדירה האחורית. בכתב הגנתו לא הכחיש המערער את טענת המשיב כי בשנת 1941 נעשתה חלוקת הנאה בה זכה המשיב בדירה הקדמית.
בבית המשפט הוכח שההסכם משנת 1962 לו טען המערער היה מעשה תרמית שנעשה בין שני הצדדים כדי להשיג פינויו של דייר שהתגורר בדירה הקדמית. ביהמ"ש ציוה על סילוק ידו של המערער מהדירה הקדמית. על כך ערעורו.
החלטה (השופט כהן):
א. ההסכם משנת 1962 היה מעשה תרמית להטעות בו את ביהמ"ש ולהשיג בו פינויו של דייר בעילה כוזבת. אין בו בהסכם זה כדי להשתית עליו את הגנת המערער כי בחלוקת ההנאה שנעשתה בין בעלי הדין נפלה הדירה הקדמית בחלקו דווקא.
ב. המערער לא הכחיש בכתב ההגנה את טענת המשיב כי בחלוקת ההנאה בשנת 1941 נפלה הדירה הקדמית בחלקו, אלא טען כי נעשתה חלוקה מחודשת. משנפלה טענה זו נשארת כמוכחת העובדה שבחלוקת ההנאה הקודמת זכה המשיב בדירה הקדמית, ואין המערער יכול להכחיש אותה כעת מחוסר הכחשה מתאימה בפרשת ההגנה. מה גם שטענת המשיב מסתייעת בעדותו של המשיב שהיתה מהימנה על שופט השלום ובהסכם אחר שנעשה בין בעלי הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד הייק למערער, עו"ד ד' פרנקל למשיב. 26.9.66).
ע.א. 214/66 - יוסף באב"ד נגד שבתאי מנדל
*הסדר מאוחר המבטל חוזה מוקדם
* מפגש רצונות בבטול הסדר
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 38/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
הצדדים רואי חשבון, התקשרו בחוזה שותפות שקבע באחד מסעיפיו כי עם פירוק השותפות יחולקו רכוש השותפות, כולל הלקוחות, שני שלישים לבאב"ד ו-שליש למנדל. במקרה שלקוח לא ירצה להשאר לקוחו של הצד שאליו הופנה יקבל אותו צד פיצוי כספי.
עם פירוק השותפות בשנת 1963 הסכימו הצדדים על הסדר שונה שלפיו הפיצו חוזר בין הלקוחות בו הודיעו על פירוק השותפות ובידי כל לקוח ניתנה הברירה לבחור לו את רואה החשבון בו הוא חפץ.
המשיב היה סבור כי קופח בחלוקת הלקוחות כתוצאה מן החוזר ודרש מהמערער לפנות לבוררות. המערער הסכים וקבע בשטר הבוררות מועד לקבלת פסק הבוררין. משעבר המועד ביטל המערער את הבוררות והמשיב פנה לביהמ"ש.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכמה לחלק בצורה שנקבעה בחוזר את הלקוחות באה כפתרון סופי במקום ההסדר שקבע בחוזה השותפות, אך יחד עם זאת הסיק כי חתימת הצדדים על שטר הבוררות בו צויין כי קיים סכסוך בין הצדדים מבטלת את ההסדר שנקבע בחוזר ומחזירה את ההסדר שנקבע בחוזה השותפות על כנו. על כך הערעור.
ההחלטה (השופט זוסמן):
א. כדי לבטל את ההסדר שנקבע ע"י הצדדים כאשר ישלחו את החוזר, דרוש מפגש רצונות של שני הצדדים ומפגש רצונות כזה לא היה. אמנם בשטר הבוררות מדובר על "סכסוך" אבל את הסכסוך יצר המשיב באופן חד צדדי כשטען שנעשה לו אי צדק ודעתו לא נחה מן ההסדר שנעשה. בכך שהמערער חתם על שטר בוררות הוא הודה אמנם בקיומו של סכסוך אך לא הסכים לנטוש את ההסדר שנקבע בחוזר ולחזור אל הוראות החוזה. משנתבע אדם לדין הרי לפניך סכסוך, אך ההתדיינות עדיין אינה משמשת הודאה בצדקת התביעה. משהסכים המערער, התדיין בפני בוררים במקום לפנות לערכאות עדיין אין בכך משום הודאה בצדקת התביעה.
ב. מכיון שהבוררים לא שינו את ההסדר שנקבע במשלוח החוזר, עומד הסדר זה בעינו בעסקי השותפות חוסלו. אין להחיות את ההסדר שנקבע בחוזה השותפות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד רינדאו למערער, עו"ד גושן למשיב).
ע.א. 248/66 - שרה לאה לויטס נגד גדליהו לויטס
*קביעת גובה מזונות לקטינה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אישות (מזונות) 437/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת, קטינה באמצעות אמה, תבעה בביהמ"ש המחוזי 250 ל"י מזונות ונפסקו לה 85 ל"י בלבד. על כך ערעורה.
החלטה (השופט קיסטר):
א. קביעת גובה המזונות נתונה אמנם בידי ביהמ"ש בדרגה הראשונה אולם ביהמ"ש לערעורים יתערב כאשר ביהמ"ש דלמטה קובע שיעור מזונות במידה מצומצמת מדי.
ב. גובה המזונות יועלה ל-100 ל"י ונוסף לכך על האב לשאת בהוצאות חינוכה של המערערת כולל אגרות חינוך, ספרים וכד'.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. למערערת עו"ד מ' הס, המשיב בעצמו. 7.9.66).
ע.א. 301/66 - בנימין (בנו) גולדברג נגד רינה גולדברג
*נוכחות הצדדים במשפט מזונות וחקירת מצהיר בחו"ל
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצה 57/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
האשה תבעה מזונות מבעלה המערער הנמצא כעת בפרנקפורט. טענתו שהוא כיום תושב גרמניה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע את סמכותו לדון בתובענה.
המערער הגיש תצהיר ולאחר מכן הגיש בקשה שעדותו לצורך המשפט ולצורך חקירתו הנגדית על תצהירו תיגבה בגרמניה ובקשתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. במשפט כזה על מזונות שבו טוען כל צד שיריבו זנח אותו תלוי הרבה ברושם שבני הזוג כעדים יעשו על השופט ובמידת המהימנות שיעוררו בליבו. במשפט כזה רצוי שהעדות והחקירה הנגדית ייגבו לעיני השופט הפוסק באותו ענין.
ב. לאור הנסיבות נראה שאין בידי המערער הכספים, שמן הצדק לדרוש מאדם, המבקש גביית עדות בחו"ל, להפקיד בבית המשפט לכיסוי הוצאות המשיב.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. 21.9.66).
ע.א. 201/66 - לינדה (מאגור) מונטפיורי נגד נפתלי זלינגר ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 1781/66 שלא להאריך למערערים מועד הגשת הודעת ערעור - הערעור נתקבל).
החלטה (השופט ברנזון):
א. המערערת לא נחקרה על תצהירה ואין להטיל ספק בנכונות דבריה כי עד לימים האחרונים למועד הגשת הערעור היו היא ובעלה חולים. עורך הדין שהופיע בשמה סירב להמשיך וליצגה בערעור. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום האחרון, לפני שעבר המועד, ועורך הדין החדש לא הספיק להכין בו במקום את הודעת הערעור. כל אלה מחייבים להיענות לבקשת המערערת ולהאריך לה את המועד להגשת הערעור.
ב. העובדה שהמערערת ביקשה ארכה עד ליום 5.3.66 והגישה את הודעת הערעור רק ב- 18.3.66 אינה מעלה ואינה מורידה שהרי ממילא אין להגיש הודעת ערעור לאחר המועד החוקי כל זמן שלא ניתנה הארכה הדרושה לכך.
ג. לטענת המשיבים: סיכויי המערערת לזכות בערעור קלושים ביותר ועל כן טובתה דורשת שלא תינתן לה ארכה להגשתו - מוטב שבעל דין לא יופיע כדורש טובתו של יריבו על ידי חסימת דרכו אל בית המשפט בטענה הנוגעת לסדר הדין בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 21.9.66).
ע.א. 275/66+ המ' 487/66 - מ. בוכהלטר נגד ר. קסטיאל
*העדאה בפשיטת רגל
* משלוח התראת פשיטת רגל
(ערעור על צו קבלת נכסים שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 451/66 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט ויתקון):
א. טענתו של המערער כי בקשת פשיטת הרגל לא כללה העדאה - נדחית. לאחר שביהמ"ש המחוזי הרשה לב"כ המשיב לחתום על נוסחת ההעדאה שבטופס הבקשה לפשיטת הרגל, בא הפגם על תיקונו.
ב. נימוק הערעור שהבקשה המקורית לפשיטת רגל לא כללה טענה שמערער עשה מעשה פשיטת רגל שכן לא צויין כי נשלחה למערער התראת פשיטת רגל כנדרש עפ"י פקודת פשיטת הרגל - נדחה. ביהמ"ש המחוזי נהג כדין כאשר הרשה למשיב להגיש תצהיר נוסף בו צויין שנשלחה התראת פשיטת רגל וראה בכך את הבקשה המקורית כמתוקנת.ג. לטענת המערער שלא קיבל את התראת פשיטת הרגל שנשלחה אליו - רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להעדיף את עדותו של פקיד ביהמ"ש שלפיה מסר למערער בין יתר המסמכים גם העתק חתום של ההתראה.
ד. העתק פסק הדין בו חויב המערער לשלם למשיב את הסכום נושא בקשת הצו לפשיטת רגל שנשלח למערער אינו צריך להיות העתק מאושר. (21.9.66).
ע.א. 118/66 - מלכה שרף נגד ד"ר ישראל דודזון
*שכ"ד למושכר משותף לבית עסק ולמגורים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"א 292/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב מחזיק כדייר מוגן בדירת המערערת. המערערת טענה כי המושכר כולל שלושה וחצי חדרים וכי המשיב משתמש בחדר וחצי לפחות, לעיסוקו המקצועי כרופא שינים.
ביה"ד לשכירות ביקר במקום וקבע כי המושכר הינו של 3 חדרים בלבד, שכן שטחו של ה"הול" על שני חלקיו או "הצלעות" שלו אינו מגיע ל-8 מטר. כן קבע כי עיקר שימושו של הדייר בהול הוא לצורך מגורים אם כי נעשה בו שימוש טפל לצורך מקצועו. ביה"ד החיל שכ"ד מיוחד לחדר המשמש כבית עסק ושכר דירה לשני החדרים האחרים כדירה בת שני חדרים. בין היתר ערערה המערערת על קביעה זו ודרשה כי שכר הדירה לשני חדרי המגורים ישולם לפי חישוב של שני שלישים משכ"ד של דירה בת 3 חדרים. ערעורה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך ערעורה.
החלטה (השופט זוסמן):
א. המשיב העיד שההול משמש מעבר לחדר העבודה כלכל החדרים האחרים, שאם לקוח מקדים הוא מחכה לפעמים בהול ולפעמים בחדר העבודה, אף בגדי הלקוחות לא תולים בהול אלא בחדר העבודה. לא היתה בעדות המשיב ממצא שבהול עומד כסא לשרות הלקוחות הממתינים. המשיב מטפל במעט לקוחות. על יסוד כל אלה רשאי היה ביה"ד לקבוע כי ההול אינו משמש לעסק.
ב. המושכר הוא "מעורב" למגורים ולבית עסק. "דירה" על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק משנת 1955 פירושה מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים. משמחיל ביה"ד לצורך שומת דמי השכירות את קביעת החוק לגבי כל אחד משני חלקי המושכר "כדינו". על כרחך אתה אומר שרק החלק המשמש למגורים דירה הוא כהגדרתה בסעיף 1 הנ"ל.לפיכך צדק ביה"ד כשקבע לשני החדרים דמי שכירות כאילו היתה דירה בת שני חדרים. ג. בערכו ביקור במקום רשאי ביה"ד לקבל הסבר מאת הנוגעים בדבר. ברור שדברי
הסבר אלה, שלא ניתנו בשבועה, אינם בבחינת עדות, אך מי שחולק עליהם יכול לעשותם יסוד לחקירה בשעת גביית העדויות, שבענין דנן באה לאחר מכן.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. 4.10.66).
ע.פ. 247/66 - דוד בן יוסף סעדה נגד היוהמ"ש לממשלה
*דחף לאו בר כבוש
* קינטור
* נוכחות נאשם בעת הדיון
* מערער המבקש לחזור בו מערעורו
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 53/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, חולה פאראנויה, הורשע ברצח אשתו ובנסיון לרצוח את בנו. הרקע למעשה היה חשדו של המערער כי אשתו בוגדת בו. שעתיים לפני הרצח התחולל ריב קולני בין המערער לאשתו שאישרה אגב כך כי ילדם אינו של המערער. לפי עדותם של השכנים לא היתה זו הפעם הראשונה שהמנוחה הודתה בפני בעלה שהילד אינו ילדו. לאחר הריב נרדמה האשה וכעבור שעתיים נטל המערער סכין ודקר דקירות רבות את אשתו משנשברה הסכין נטל סכין שניה והמשיך לדקור ואח"כ החל לדקור את הילד אך זה ניצל בנס.
עיקר טענת הסניגוריה בביהמ"ש המחוזי ובערעור היתה שהמערער פעל בהשפעת דחף לאו בר כיבוש ועל כן עומדת לו ההגנה לפני סעיף 14 לפח"פ בהרחבתה לפי סעיף 11 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אין חולקים על כך שהמערער סבל בשעת המעשה ממחלת הפאראנויה אך חוות הדעת הרפואית היתה שבשעת מעשה היתה המחלה עדיין במצב הנקרא פרודרומלי, בו סובל החולה אמנם מתופעות פאראנואידיות, אך עדיין לא הגיע למצב בו הוא נופל כולו קרבן לאשליות השוא שלו, באופן שהן דוחפות אותו לפעולה ללא יכולת של שליטה עצמית כלשהי.
מימצאו של ביהמ"ש המחוזי, המבוססת על דעת הרופאים, שהמערער היה יכול לעמוד בפני הדחף שדחפו לבצע את מעשיו, הינו מימצא עובדתי ו"אין לנו אלא לאשר" את המימצא הזה.
ב. באשר לטענת הסניגוריה שקדם קינטור למעשה ההריגה בכך שהאשה הודתה שהיא בוגדת בבעלה - צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו טענה זו, בהתחשב עם הזמן של שעתיים שעבר בין אמירת הדברים לבין הרצח, וכן בהתחשב בעובדא שזו לא היתה הפעם הראשונה שהאשה התוודתה בפני המערער.
אם קינטור בפה יכול בכלל להחשב כקינטור במובן הסעיף 214 (ב) לפח"פ צריכה התגובה לבוא בעידנא דריתחא ובאופן מיידי לפני שהספיקה דעתו של הנאשם להתקרר. אכן לעתים "הריתחה" יכולה להמשך זמן מה אבל במקרה הנדון היה למערער מספיק זמן לשקול את מעשיו.
השופט כהן: (מסכים, ומעיר מספר הערות):
א. הסניגור שנתמנה ע"י ביהמ"ש רצה כי המערער ייבדק ע"י רופא העובד בבי"ח
ממשלתי אך הוא פנה לאותו רופא אישית וזה דרש שכר שביהמ"ש לא יכול היה לקבוע לו בהתאם לחוק.
מובן מאליו שרופאי המדינה עומדים לרשות הסניגורים שנתמנו ע"י ביהמ"ש בתוקף החוק בה במידה שהם עומדים לרשות התביעה הכללית ובאותם תנאי שכר. ברם שכר המומחים הרפואיים קבוע ועומד בתקנות ואין מקום לא לדרישות שכר מופרזות מצד הרופאים בשרות המדינה ולא להקצבת שכר, העולה על המכסות הקבועות בתקנות, מצד ביהמ"ש.
ב. לפי סעיף 187 "חוק סדר הדין הפלילי רשאי מערער לחזור בו מערעורו כל עוד לא הסתיימו טענות בעלי הדין. זאת גם בערעור על הרשעה ברצח ועל גזר דין של מאסר עולם (רק בפס"ד המטיל עונש מוות יהא נדון הערעור אף בעל כרחו של המערער). בתחילת הדיון ביקש המערער לחזור בו מערעורו, אך ביהמ"ש לא נזקק להודעת המערער בהיותו סבור שאם המערער סובל ממחלת נפש אין ליחס ערך להודעתו זו. "אין דעתי נוחה מכך" שבערעור על הרשעה ברצח וגזר דין למאסר עולם אין שקול דעת בידי בית המשפט אם להרשות למערער לחזור בו מערעורו או אם להיזקק לערעור על אף רצונו לחזור בו.
ג. בתחילת טיעונו של הסניגור נראו סימני עצבנות על פני המערער ואב ביה"ד הרשה למערער להעדר מאולם ביהמ"ש.
בסעיפי החוק הדנים בשמיעת משפט וערעור שלא בפני נאשם, אין אסמכתא להוצאת המערער מהאולם בשל עצבנותו, אולם, זהו ענין של סדר הדין ובית המשפט מצווה לנהוג "בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק", יש שויתור על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט או בערעור חוסכת סבל מהנאשם ומקלה על הטיעונים ועל השופטים את מלאכתם, ובית המשפט יכול להרשות לנאשם שלא להיות נוכח במשפט, למען עשיית משפט צדק.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד הומינר למערער. 11.9.66).
ע.פ. 230/66 - קלינה זליג נגד היוהמ"ש לממשלה
*הגבלת התנועה בדרכים שלא באמצעות תמרורים - חריגה מסמכות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א ע"פ 656/65 - הערעור נתקבל והמערער זוכה).
העובדות:
המפקח על התעבורה בדרכים השתמש בסמכותו לפי תקנה 37 (א) מתקנות התעבורה ופרסם הודעה על הגבלות התנועה ב-50 רחובות בתחום עירית תל-אביב, ההגבלה היתה שונה לגבי הרחובותהשונים ובחלקם נאסרה כניסת רכב לימוד נהיגה. ההודעה פורסמה על לוחות המודעות ולא בהודעות או בתמרורים, בכניסה לדרכים שבהן הוגבלה התנועה.
המערער נמצא מדריך תלמיד נהיגה באחד מן הרחובות שהלימוד נאסר בהם והורשע. טענתו היתה כי בהתאם לסעיף 70 (15) לפקודת התעבורה רשאי שר התחבורה להתקין תקנות שיסמיכו את רשות הרישוי, לאסור או להגביל את התנועה ב"הודעה שתוצג בדרך", ולפיכך אין הוא יכול
להסמיך את המפקח על התעבורה להגביל את התנועה ע"י פרסום הודעה בילקוט הפרסומים ומודעות על לוחות המודעות העירוניים, ולשחררו מהצגת הודעה מתאימה או תמרור בכניסה לדרך בה מגבילים את התנועה, והתקנה 37 (א) הנ"ל בטלה.
טענת המערער נדחתה בנימוק שהשר היה מוסמך על יסוד הוראות חיקוק אחרות ולא רק על יסוד סעיף 70 הנ"ל, להתקין את התקנה 37 הנ"ל, על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. אלמלא סעיף 70 (15) יכול היה השר ע"פ הוראות אחרות בפקודת התעבורה להסמיך את המפקח על התעבורה להגביל את התנועה אף בלי להציג הודעה בדרך בה מוגבלת התנועה כאמור.
אולם הדברים המפורשים האמורים בסעיף 70 (15) המחייבים הצגת ההודעה באותה דרך בה מוגבלת הנהיגה, מסייגים את סמכות החקיקה של השר. לא ניתן לעקוף סייג שכזה ולמצוא לתקנה נוגדת מקלט בהוראה אחרת של חיקוק. "שאם לא תאמר כן, מתרוקנות המלים "לאסור או להגביל, בהודעה שתוצג בדרך" מתכנן, מה טעם הוראה מסמיכה שכזאת, אם מכח הוראה אחרת תוכל תקנה לקבוע שהאיסור יחול אף אם ההודעה לא הוצגה בדרך?".
ב. פקודת התעבורה אינה מסווגת כלי רכב ואינה אומרת "סוג" של כלי רכב מהו. אין מניעה לכך שבבואו להשתמש בכח החקיקה שלו יקבע שר התחבורה בעצמו את הסוגים. ברי כי סיווג לענין אחד אינו חייב להיות זהה לסיווג לענין אחר, והדעת נותנת, שהשר מוסמך ליתן בכלי רכב למיניהם את הסימן המאחד אותם לקבוצה אחת ועושה אותם לסוג פלוני לצורך ענין פלוני.
ג. סעיף 16 (3) לפקודת הפרשנות בא לקבוע כי פירוט המטרות המיוחדות של הסמכות להתקין תקנות אינה גורעת מכללותה של הסמכות המוענקת להתקין תקנות לגבי המטרה הכללית. אך אין הסעיף הנ"ל בא להתיר התקנת תקנות הנוגדות את הסמכות שהוענקה למתקין התקנות.
השופט כהן:
דרכו של המחוקק המנדטורי היתה לפרט את הענינים השונים שישמשו למחוקק המשנה נושאים להתקנת תקנותיו. לפעמים ניתנה בצד הסמכה מפורטת גם הסמכה כללית וכדי שלא תאמר אין בכלל אלא מה שבפרט - הוחק סעיף 16 (3) בפקודת הפרשנות.
לעומת כן דרכו של המחוקק הישראלי להסתפק בהסמכה כללית ומקיפה להתקין תקנות "בכל הנוגע לביצוע החוק". אילו נהג כך המחוקק הישראלי גם בסעיף 70 (15) הנ"ל יכול היה לחסוך הרבה זמן והוצאות והתקנה לא היתה נפסלת. פעמים אחדות הזדמן לו למחוקק לתקן את סעיף 70 ולהתאימו לסעיפי ההסמכה השגורים בפיו תמיד. משלא עשה כן אין מנוס אלא לפרשו ולבצעו כמות שהוא אף אם התוצאה היא שיש להכריז על התקנה כבטלה וחסרת תוקף חוקי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אמיתי למערער).
ע.פ. 314/66 - אריה בן יוסף סויסה נגד היוהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש
(ערעור על גז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 165/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 238 לפח"פ 1936, באשר גרם תוך כדי מריבה בבית הכלא חבלה חמורה לאחד המתקוטטים, ונדון לשנתיים מאסר.
מפס"ד ביהמ"ש המחוזי לא ברור אם נתקבלה גירסת המערער שביצע את מעשהו תוך כדי התגוננות אלא שהורשע כאשר התגונן "במידה שעלתה על הדרוש לכך", או שביהמ"ש דחה לחלוטין את גירסת ההתגוננות. בפסה"ד ,מצויים קטעים סותרים בשאלה זו.
הערעור נסב על חומרת העונש.
החלטה (השופט כהן):
"מקום ואתה מוצא בפלילים שני כתובים המכחישים זה את זה, אתה נוטל את הכתוב הנוח יותר לנאשם, ונותן לו ליהנות ממנו". בהנחה שהמערער אמנם עשה מה שעשה תוך כדי התגוננות, אם כי במידה העולה על הדרוש לכך, דין הוא שיוקל ענשו ויועמד על 6 חדשים מאסר בפועל ו- 6 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 19.9.66).
ע.פ. 304/66 - בנימין בן דב ברנר נגד היועהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 368/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער יליד 1948 נדון ל-4 שנות מאסר בשל 10 פרטי אשמה על גניבת מכוניות ופריצות ועוד 8 עבירות שנלקחו בחשבון. בעבר הועמד למבחן, ונדון למאסר על תנאי בשל 28 עבירות דומות. הוא ערער על חומרת העונש.
החלטה:
אם כי מפאת גילו היססנו לאשר את גזר הדין הרי נוכח חומרת העבירות ועברו של המערער אין לנו ברירה אלא לאשר את גזר הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 19.9.66).
ע.פ. 272/66 - משה אברבנאל נגד היוהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש
החלטה:
יש לקבל את הערעור על העונש. בהתחשב עם כך שהעבירה אשר בגללה הוטל מאסר
על תנאי של 8 חדשים נעברה לפני למעלה מ-6 שנים, ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו היינו שהורתה של כל הפרשה יסודה היא במזימת תרמית משותפת בין המתלונן והנאשם הרי מן הראוי היה כי שני הענשים, היינו העונש של שנתיים בעד העבירה הנוכחית והעונש של 8 חדשים כתוצאה מהפעלת המאסר על תנאי יהיו חופפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. 22.9.66).
ד.נ. 26/66 - שכון אנשי צבא בשרות קבע - מעוז אביב - אגודה שתופית בע"מ ואח' נגד מנהל אגף רשום והסדר קרקעות ואח'
*בקשה לדיון נוסף על יסוד טעות עובדתית
(בקשה לקיום דיון נוסף - נדחתה).
העובדות:
בבג"צ 128/66 הוחלט לבטל צע"ת שניתן לטובת העותרים. באותו בג"צ הועלתה טענה משפטית ע"י העותרים, אולם ביהמ"ש לא דן בטענה המשפטית מן הטעם "שהבסיס העובדתי שעליו היא מושתתת לא הוכח". טענת העותרים עתה היא כי שגה ביהמ"ש העליון בקביעתו וכי הבסיס העובדתי לאותה טענה כן הוכח.
החלטה:
אפילו נכונה הטענה כי שגה ביהמ"ש וכי הבסיס העובדתי לטענה המשפטית כן הוכח אין לקיים דיון נוסף. תנאי הוא למתן רשות לדיון נוסף כי בדיון הקודם נפסקה הלכה אשר מפאת קשיותה או חידושה ראויה לדיון נוסף. במקרה דנא לא נפסקה כל הלכה בדיון הקודם. העובדה כי ביהמ"ש לא פסק באותה טענה מחמת טעות עובדתית שטעה היא חסרת חשיבות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ליבליך לעותרים, ד"ר חשין למשיבים. 27.9.66).
בג"צ 370/65 - רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ירושלים ואח'
*הפיכת צע"ת להחלטי, על יסוד הודאת המשיבים בצדקת המבקשים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
ביום 26.12.65 הוצא צו על תנאי לבקשת העותרת נגד המשיבים שיבואו וינמקו מדוע לא ימנעו מלמכור מקרקעין באזור רמת הנשיא אלא לאחר פרסום מכרז פומבי ובתנאי תחרות במסגרת מכרז אשר גם העותרת תוכל להשתתף בו.
בתצהיר התשובה הודיעו המשיבים על החלטת הממשלה שהמשיבים ינהגו לפיה שלא למסור מקרקעין עירוניים ללא מכרז. המשיבים ביקשו שהעותרת תסתפק בהודעות והצהרות אלה וכי הצו על תנאי יבוטל.
החלטה (השופט כהן):
א. מקום שהמשיב מודה בזכות שהעותר טוען לה, ענין הוא לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם להסתפק בהודאה ובהצהרה של המשיב ולבטל את הצע"ת או אם ליטול הודאה והצהרה זו ועל פיהן לעשות את הצע"ת למוחלט. במקרה שלפנינו אין אנו רואים טעם למה הצע"ת לא ייעשה למוחלט.
ב. עצם העובדה שהממשלה מודה בפה מלא בזכות העותר ומצהירה שלא תפגע בזכות זו עשויה להרים קרנה ויוקרתה של הממשלה הן בעיני האזרח והעם והן בעיני בית המשפט, ולענין זה אין נפקא מינה אם הצע"ת מתבטל או נעשה מוחלט.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד א' עברון לעותרת, מר צ' טרלו למשיבים. 26.9.66).
בג"צ 166/66 - זרסקי מרדכי נגד הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים ואח'
*סמכויותיה של ועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בהיותו בשרות פעיל בצה"ל נפצע העותר והועדה הרפואית קבעה לו 20 אחוז נכות עד לחודש ינואר 1967. הוא ערער בפני הועדה הרפואית העליונה וזו דחתה את ערעורו והורידה את אחוז הנכות ל-10 לצמיתות. בעתירתו לבג"צ טען שאין הועדה הרפואית העליונה מוסמכת להוריד את אחוז הנכות כאשר קצין התגמולים אינו מערער.
החלטה (השופט זוסמן):
א. תקנה 4 (א) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה) תשכ"ד-1964, קובעת ברורות כי הועדה הרפואית העליונה רשאית לבטל או לשנות כל החלטה של הועדה הרפואית ואין נפקא מינה מי הוא המערער. הועדה מוסמכת היתה, איפוא, להוריד את אחוז הנכות גם כאשר המערער היה הנכה.
ב. נוכח הוראת התקנה הנ"ל לא היה מן הראוי להגיש את העתירה לבית המשפט ולפחות מן הצורך היה להפנות את תשומת לבו של בית המשפט לתקנה לפני שהוצא הצו על תנאי. אילו הוזכרה תקנה זו "מסופקים אנו אם היה בית המשפט נאות להוציא את הצו על תנאי".
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד גרינברג לעותר, מר טרלו למשיב. 2.10.66).
בג"צ 260/66 - ד"ר פצ'י דניאל נגד מנהל שרות הרפואה, משרד הבריאות
*הענקת "תואר מומחה" לרופא כירורג אורטופד
(בקשה למתן צו על תנאי - נדחתה).
העובדות:
העותר עלה ארצה בשנת 1960 ועבד בתור רופא אורטופד בשני בתי חולים. בתי חולים אלה
אינם מהוים "מוסד מוכר" על פי "תקנות המתעסקים ברפואה (אישור תואר מומחה) תשכ"ד-1964", ולפיכך נדחתה בקשת העותר לקבל תואר מומחה בענף הכירורגיה האורטופדית על פי התקנות הנ"ל.
העותר ביקש כי המועצה הפועלת על פי התקנות הנ"ל תשתמש בסמכותה לפי תקנה 18(א) ותעניק לו תואר מומחה אף שלא מילא את תנאי תקנה 4 ולא עבד "במוסד מוכר". המועצה דנה בבקשתו מספר פעמים אך מדי פעם החליטה לסרב לבקשתו. על כך פנה לבג"צ.
החלטה (השופט זוסמן):
המועצה רשאית לתת דעתה על כך שלא יהא פער גדול בין המומחים שזכו לתואר מומחה משום שקיימו את תנאי ההתמחות הקבועים בתקנה 4 לתקנות הנ"ל, ובין אחרים שזכו לפטור וקבלו תואר כזה על פי תקנה 18. גם אם מצטיין העותר בעבודתו "לא שוכנענו שהמועצה שקלה את ענין העותר בהניחה שיקולים פסולים נר לרגליה".
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 19.9.66).
בג"צ 164/66 - פלוני נגד מנהל בית סוהר שאטה
*הזמנת עתון "העולם הזה" לספרית בית הסהר
( התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותר כלוא זה שמונה וחצי שנים בבית כלא ובזמנו הורשה על ידי מי שהיה נציב בתי הסוהר לקבל את השבועון "העולם הזה". לאחר מכן בוטלה הרשות לקבל את העתון והוא פנה לבג"צ. בעת הדיון בעתירה למתן הצע"ת נשמע נציג היוהמ"ש והצו על תנאי שהוצא לא היה ביחס לשאלה מדוע לא יקבל העותר את העתון אלא לשאלה מדוע לא יסופק העתון לספרית בית הסוהר.
נציב בתי הסוהר נימק בתשובתו את סירובו לספק את השבועון בכך שעתון זה משמש לגבי האסירים כגרוי מיני והוא חושש כי בחברה סגורה של בית הכלא יש בכך משום תוספת למתח המיני.
החלטה:
אין אחידות דעים בין המומחים לדבר אם אמנם קריאת ספרים או עתונים בעלי תוכן מיני עשויה להזיק למשמעת בית הכלא, ויש סוברים שבתנאים מסוימים עשוי הדבר לשמש אפילו להורדת המתח המיני. אולם בענין השנוי במחלוקת בין המומחים אין בית המשפט צריך להכריע דעתו של מי נכונה. נציב בתי הסוהר נמנה עם המחמירים ואין לומר שהכרעתו היא שרירותית. בודאי לא הופלה העותר לרעה כאשר מסרבים להעמיד את השבועון לרשות כל האסירים.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון.העותר לעצמו, מר בר ניב ומר טרלו למשיב. 2.10.66).