ע.פ. 70/67 - אדלה אורנשטיין נגד היועץ המשפטי
*קבילות הודאה * "דבר מה" התומך בהודאה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1103/65 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט לנדוי):
א. המערערת קשרה קשר עם עו"ד לקבל כסף מגרמניה בטענות שוא, בכך שחתמה על מסמכים את שם אמה וציינה במסמכים פרטים כוזבים ביחס להמצאות אמה בזמן המלחמה במקומות שונים בגרמניה, ועוד עובדות לא נכונות.
ב. הטענה שעדות המערערת במשטרה לא היתה קבילה - אין לקבל. סמל המשטרה העיד כי תחילה סיפרה המערערת סיפור לא אמת עד שהציג בפניה את תיק הפיצויים ואז "נשברה" ומסרה עדותה-הודאתה לאחר שהוזהרה. הדבור על הישברות המערער אין בו כדי לפסול את ההודאה. כוונת העד בעליל היתה לומר כי עד להצגת התיק לא סיפרה העדה את האמת וכאשר ראתה שאין עוד טעם להמשיך בסיפור שקר עמדה וסיפרה את האמת. הצגת התיק בפניה היה אמצעי לגיטימי ואין לומר כי ההודאה נמסרה תחת לחץ ופיתוי.
ג. באשר ל"דבר מה" שהיה דרוש כדי לתמוך בהודאה - צדק השופט כאשר קבע כי עצם קיום התיק בענין הפיצויים ותוכנו המתיישב עם האמור בהודאה, די בהם כ"דבר מה" הדרוש כדי לתמוך בהודאה.
ד. העונש של שלושה חדשי מאסר בפועל וחמש מאות ל"י קנס אינו עונש חמור מדי בהתחשב בכך שעבירות מסוג זה נפוצות מאד במדינה והעונש המתאים חייב להיות מאסר ממש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. עו"ד בק למערערת, עו"ד בלטמן למשיב.)
בג"צ 431/66 - החברה לבנין ולעבודות צבוריות מיסודו של סולל בונה נגד רשות הנמלים בישראל ואח'
*מסירת עבודה במכרז
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
במכרז על עבודה בסך של למעלה משלושה וחצי מליון ל"י הגישה העותרת הצעה. הצעתה היתה הזולה ביותר אולם המשיבה בדקה את ההצעה ומצאה בה "טעות חשבונית" של 63 אלף ל"י המיקרת את הצעתה לעומת הצעת המשיבה השניה. על כן נמסרה העבודה למשיבה השניה. טענת העותרת היתה כי לא היתה כאן טעות חשבונית וכי היא ויתרה על אותו סכום כ"הנחה", בנוסף להנחה בסך 3 אחוז שנתנה בסיכום הסופי. בהתאם לתנאי המכרז יש לתת פירוט מלא של אלפי פריטים ומחירים ואילו העותרת מילאה אמנם את טפסי ההצעה כאמור אלא שבסוף הצעתה נתנה הנחה של 3 אחוז ובנוסף לכך רשמה את הסכום של 63 אלף ל"י הנ"ל בצורה שאין להבין אם היא מוותרת על הסכום או ששכחה לחברו לחשבון הסופי.
החלטה (השופט ויתקון):
א. על ההצעה להיות ברורה ועצם העובדה שאין להבין מתוך הצעת העותרים אם הם מוותרים על הסכום של 63 אלף ל"י או לא, מהווה חוסר בהירות שהיתה גורמת לאחר מכן להתדיינויות כשקשה היה לפסוק מה היתה הכוונה, ומשום כך בלבד יכלה המשיבה
לפסול את הצעת העותרת. אמנם לפי כללי המכרזים קיימת אפשרות להזמין את בעל ההצעה ולברר אתו פרטים מתוך הצעתו, אך בירור כזה ערכו מפוקפק במקרה כגון זה כאשר בעל ההצעה כבר יודע על ההצעות האחרות ומה תהיה משמעות הסברו לגבי פרטי הצעתו. אולם הרשות לא פסלה את הצעת העותרת מן הטעם הזה וביהמ"ש לא יחמיר עם העותרת מקום שהרשות הקלה.
ב. מכיוון שהצעת העותרת לוקה בחוסר בהירות ואין לומר בודאות שהעותרת ויתרה על שני הסכומים המצטרפים ל- 63 אלף ל"י כאמור, היתה הרשות רשאית להניח שהעותרת לא ויתרה על סכומים אלה וצדקה כאשר הוסיפה אותם לחשבון הסופי וראתה את הצעת העותרת כיקרה יותר מאשר של המשיבה השניה.
השופט לנדוי:
הצעת העותרת ביחס לסכום של 63 אלף ל"י לא היתה ברורה ולכן יכלה הרשות לפסול את ההצעה כליל. הרשות הקלה עם העותרת כאשר לא פסלה את ההצעה אלא הוסיפה את הסכום הנ"ל בחשבון הסופי של הצעת העותרת כדי למנוע כל חשש של טענות מצד העותרת לאחר מעשה שלא היה בדעתה לוותר על הסכומים האלה.
כן נהגה הרשות כדין כאשר לא הזמינה את העותרת לבירור בגין סכומים אלה, שכן עצם ההזמנה היתה עשויה לעורר מחשבה בלב העותרת שכדאי לה לוותר על שני הפריטים במלואם, אפילו לא היה לכתחילה בדעתה לעשות כן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד נבט לעותרת, ד"ר חשין למשיבה הראשונה, עו"ד הגין למשיבה השניה. 11.4.67).
בג"צ 1/67 - ח'ליל משיעם ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*העברת תלמידות מבית ספר לבית ספר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
בנותיהם של העותרים למדו בבי"ס ממלכתי א' בשפרעם ולאחר שהוחלט לחסל את החינוך המעורב בשפרעם הורה משרד החינוך להעביר את הבנות מבי"ס זה לבי"ס אחר. העותרים התנגדו להחלטה זו ופנו לבג"צ. טענת העותרים היתה כי הם רוצים דוקא בחינוך מעורב לבנותיהם וכי ההעברה פוגעת ברגשותיהם וכן טענו כי ביה"ס אליו הועברו הבנות מרוחק מהבית ועליהן לעבור כביש והדבר מסוכן. כן טענו כי אין למשיבים סמכות להעביר מבי"ס לבי"ס אלא זכות זו שמורה לרשות המקומית. ב"כ המשיבים לעומת זאת טען כי אין לעותרים זכות לדרוש כי בנותיהם ילמדו בבי"ס פלוני בשפרעם ובאין להם זכות כזו אין בכלל לדרוש מאת המשיבים לבוא ולהוכיח סמכותםלהעביר ילדים מבי"ס לבי"ס.
החלטה (השופט קיסטר):
א. נכון הדבר שאין זכות להורה לדרוש שבנו ילמד בבי"ס פלוני דוקא וכן אין לו זכות לדרוש בית ספר מעורב דוקא. מאידך קיימת זכות ההורים לדרוש התחשבות במרחק מגורי התלמיד מבית ספרו. כמו כן העניק החוק זכות להורים לבחור בין חינוך ממלכתי לחינוך ממלכתי דתי. אך כל הענינים הנ"ל אין צריכים להאריך בהם כאן שהרי השאלה המתעוררת היא מי מוסמך להורות על העברת תלמיד מבית ספר לבית ספר.
ב. החוק מאפשר להעביר תלמידים מבי"ס לבי"ס לא רק כאשר עלה מספר התלמידים שנרשמו במוסד על המכסה שנקבעה לו אלא גם במקרים אחרים.
ג. השר התקין תקנות בדבר העברת תלמידים מבית ספר לבית ספר ונתן את הסמכות לכך לרשות החינוך המקומית. השר גם יכול לתת צו המעביר סמכות זו לאחר. אולם כל
עוד לא ניתן צו כזה הרי רשות החינוך המקומית היא היכולה להחליט בדבר העברת תלמידים ומכיון שבמקרה דנא החליט על כך משרד החינוך ולא רשות החינוך המקומית אין תוקף להחלטה בדבר העברת התלמידות.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד שלחוב לעותרים, עו"ד חשין למשיבים).
ע.א. 298/66 - מסעד יוסף עסעד קסיס ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעה בהסדר קרקעות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיקים 725-721, 737, 738 / מעיליה - הערעורים נדחו).
העובדות:
34 המערערים הגישו בשנת 1943 תביעה בהסדר קרקעות לרשום על שמותיהם אדמות ליד כביש תרשיחה - נהריה, עיקר השטח הוא אדמת טרשים והתביעה משתרעת על 900 דונם בערך. לטענתם האדמה היא אדמת מירי והם רכשו אותה על יסוד חזקה ועיבוד שהחלו עוד בימי אבות אבותיהם ונמשכים עד היום, כן הסתמכו חלק מהמערערים על מסמכים מסוימים שהיו בידיהם. השופט דחה את תביעת המערערים וציוה לרשום את האדמות בשם המדינה כאדמת מוואת (אדמה מתה), על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. באשר לתביעות על יסוד החיאת האדמות הרי מצב העיבוד בשנת 1945 בהתאם לעדויות הגיע ל- 14 אחוז בערך של כלל אדמת גוש אחד וכארבעה אחוז מכלל אדמות גוש שני שבמחלוקת. האדמות לא היו רשומות בספרי האחוזה לפני ההסדר. המרחק מהן ועד לכפר הקרוב עולה על מיל וחצי הנזכרים בסעיף 6 של חוק הקרקעות העותומני. לא היתה כל עדות המגדירה ברורות את שטחי העיבוד לפי גבולותיהם או לפי איזה סימנים אחרים. אף אם נניח על יסוד המסמכים שהוגשו כי הוחל בעיבוד אדמות אלה בזמנים רחוקים עדיין לא ידוע מה היה אז בשנת 1858 מצב העיבוד. לפי העדויות היו שטחים נרחבים בלתי מעובדים. ממצאו של השופט היה כי עובר לחקיקת חוק הקרקעות משנת 1858 היתה אדמה שני הגושים שוממה, טרשית ומכוסה צמחית יער.
אולם גם אם התחיל העיבוד עוד מלפני היות חוק הקרקעות, הרי לפי סעיף 103 היו מורישי המערערים רשאים להוציא קושנים על החלקים שהוחיו ולא הוכח שעשו זאת. בשנת 1921 הוחקה פקודת הקרקעות (מוואת) שנתנה הזדמנות אחרונה להוציא קושנים על אדמת מוואת שהוחיתה קודם לכן והמערערים לא הוציאו קושנים. יוצא איפוא כי בדין נדחתה טענת המערערים שזכות הקנין בשטחים נרחבים הנתבעים על ידם מגיעה להם על יסוד חזקה ועיבוד.
ב. חלק מהמערערים הסתמך גם על מסמכים ישנים שלפיהם הוחכרה האדמה למורישיהם עוד בשנת 1837. השופט לנדוי מנתח באריכות את המסמכים ומגיע למסקנה כי אינם מוכיחים דבר ביחס לזכות הקנין של המערערים באדמה כלשהי בגושים הנדונים בערעור זה. ג. הובאו בפני ביהמ"ש רישומי מס רכוש חקלאי משנת 1935 בהם מופיעים המערערים כבעלים של מאות דונם בגושים הנדונים. אולם קרקעות אלו תוארו כמשתייכות לסוג 16, דהיינו אדמות שאינן ראויות לעיבוד ופטורות ממס. אז טרם חל סעיף 43 לפקודת מס רכוש חקלאי 1935 ששלל כל ערך הוכחתי נגד המדינה מתשלומי מס רכוש חקלאי, אך אפשר להניח לשאלה מה היה ערכו ההוכחתי של תשלום מס רכוש חקלאי לפי הפקודה
משנת 1935, כי כאן אנו עוסקים לא בתשלום אלא באי תשלום של מס, ולרישום המערערים כבעלי אדמה מסוג 16 בודאי אין שום משקל של הוכחת זכות להבדיל מתביעת זכות.
ד. עם זאת יש בהוכחות סימנים ברורים למדי שמשפחות אלה היו בפועל מעבדות זה עשרות שנים קטעים שונים שאין להגדירם עתה היות וחלו שינויים בשטחי העיבוד ורצוי שימצא הסדר הוגן שיאפשר להם להמשיך בעבוד שטחים בגודל מתקבל על הדעת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי. עוה"ד נקארה וקוסה למערערים, עוה"ד אלטס ואסא למשיבים. 23.3.67).
ע.פ. 6/67 - יעקב סניור נגד היועץ המשפטי
*הרשעה על יסוד עדות שותף לדבר עבירה שהפך מנאשם לעד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.פ. 573/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
אחד אל עסווי נעצר ליד רמלה כשברשותו חשיש. סמוך לאחר מכן נעצר המערער שנראה לפני כן במקום בו נעצר אל אסווי. אל אסווי הכחיש תחילה כל קשר לחשיש ולאחר מכן הודה וטען כי המערער נתן לו את החשיש על מנת להעבירו לתל אביב. אל אסווי לא הועמד לדין אם כי טען שלא הובטח לו כי יהיה עד המדינה. הסניגור העמיד לאחד מסמלי המשטרה שאלה על הנסיבות בהן נהפך אל אסווי מנאשם לעד אך השופט פסל את השאלה בעקבות התנגדות התביעה, בערעור העלתה הסניגוריה נקודות רבות ובין היתר כי לא היה סיוע לעדותו של אסווי וכן טענה נגד פסילת השאלהבדבר הפיכתו של העד מנאשם לעד.
החלטה (השופט זוסמן):
א. כוונת הסניגוריה היתה להראות שהובטח לאסווי דבר שהניעו להעיד נגד המערער כדי להציל את עורו. ברור כי לאל אסווי היה ענין לסייע לקטיגוריה אם יוכל להימלט מעונש שכן הוא נתפס ממש בקלקלתו. על כן לא צדק ביהמ"ש כשפסל את השאלה. אף על פי כן אין לקבל את הערעור שכן לא נגרם כל עיוות דין למערער מפסילת השאלה. ברור מעדות אל אסווי כי הוא היה שותף לדבר עבירה אשר עבר מעמדת הכפירה באשמה לעמדת מסייע בידי המדינה. מה ראיה עוד יכלה הסניגוריה להציל מפיו של סמל המשטרה לענין זה?
ב. טענת ההגנה העיקרית של המערער היתה טענת אליבי. טענה זו נחלשה מדעיקרא בכך שלא הועלתה על ידי המערער אלא בשעת הדיון, ובכך ניטלה מידי הקטגוריה, האפשרות לעמוד על אמיתותה. בהודעות המערער במשטרה בשעת מעצרו וחמשה ימים לאחר מכן לא בא זכרה של הטענה.
ג. אשר לשאלת הסיוע - היה בידי בית המשפט סיוע למכביר לעדות אל אסווי ועם כל הזהירות הדרושה לגבי עדותו של אדם כזה, משמצא ביהמ"ש צידוק להרשיע, אין עילה להתערבות במסקנתו.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 3.4.67).
ע.א. 611/66 - פקיד השומה נתניה נגד מיכאל אלדור
*ההבחנה בין "שימוש בהכנסה" לבין "ניכור הכנסה"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בע.מ.ה 244/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
יורשי המנוח אליהו גולדמן היו אלמנתו וחמשת בניו ובנותיו. הבנים והבנות חתמו על כתב ויתור נוטריוני לטובת אמם בו ויתרו "ויתור סופי ומוחלט על כל פירות של העזבון אשר נשאר עקב פטירתו של אבינו... לטובת הגב' דבורה גולדמן אשר היא לבדה רשאית וזכאית לכל הפירות של העזבון... וזאת למשך כל ימי חייה". עוד נאמר באותו כתב כי "במקרה שאחד מאתנו ימכור את חלקו בעזבון חייב יהיה להעמיד לרשותה של אמנו במזומנים את הסכום המהווה את חלקו בפירות העזבון", פקיד השומה ראה בהכנסת הפירות שימוש בהכנסה הממשיכה להיות של בת המנוח (אשת המערער), להבדיל מ"ניכור ההכנסה" שאילו נעשה היה בו כדי להעביר את מקור ההכנסה לידי האם האלמנה. ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת פקיד השומה וראה בויתור ניכור ההכנסה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי למעשה היתה כאן הסבה הניתנת לביטול אך מכיון שהפקיד לא ביסס את נימוקי השומה על כך, אף לא בשלב הסיכומים, אין צורך להכנס לשאלת האפשרות של ביטול ההסבה על כל הנובע מכך. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אכן יש להחמיר עם פקיד השומה ולא להרשות לו לעורר בשלב הערעור את טענת ההסבה הניתנת לביטול.
ב. עם זאת יש לקבל את עמדת פקיד השומה על יסוד הנימוק כי היה כאן שימוש בהכנסה ע"י הנישום ולא "ניכור ההכנסה". ההלכה שהתפתחה המבדילה בין ניכור ההכנסה לבין שימוש בהכנסה נבעה מאותם מקרים בהם העבירו הכנסה נישומים בעלי תקרת מס גבוהה לנישומים בעלי תקרה נמוכה שממילא היו זוכים לתמיכת הנישום מעביר ההכנסה, כגון לילד, להורה או לקרוב. על כן קיימת הדרישה המחמירה של ניכור ברור ומוחלט שיעתיק את ההכנסה מהמטיב למוטב. נכון שאולי אין צורך בהעברת הבעלות דוקא של מקור ההכנסה, אך כאן ברור שלאם לא ניתנה אלא הרשות לגבות הכנסה השייכת ליורשים, בעלי הנכס וליהנות ממנה, הויתור לא הקנה לה כל זכות לגבי מקור ההכנסה. המקור הוא הכנסה מאחוזת בית כאמור בסעיף 2 (6) לפקודה והמקור נשאר בידי היורשים. משום כך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. 9.4.67).
ע.א. 619/66 - הקרן בע"מ נגד יוסף ג'ורג'י
*החזרת דירה לבע"ב לפי חוק דמי מפתח * התישנות לפי חוק דמי מפתח * מחיקת תביעה ודחיית תביעה * מעשה בית דין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך ואלוף) בע.א. 186/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
בבימ"ש השלום התנהל משפט (להלן: המשפט הראשון) בפני השופט אוסטרד, בו ביקשה המערערת פינוי המשיב ממושכר על יסוד חוק דמי מפתח, בטענה כי הם הגיעו להסכם שהמערערת תשלם למשיב דמי מפתח לפינוי המושכר ונוצרה עילת פינוי לפי סעיף 30 לחוק דמי מפתח כאשר הדייר היוצא אינו מציע דייר חדש. במשפט הראשון התגונן המשיב בטענת התישנות על יסוד סעיף 21 לחוק הנ"ל מאחר שכבר עברה שנה מתאריך ההסכם. בפני השופט אוסטרד טענה החברה המערערת כי ניתנה למשיב ארכה לפי בקשתו ועל כן לא חלה התישנות. השופט אוסטרד קבע כי טענה כה רצינית טעונה טיעון מפורש בכתבי הטענות ולא נתן רשות לתקן את כתב התביעה. הוא מחק את התביעה מחמת התישנות וקבע כי נראה לו שהחברה יכולה להגיש תביעה חדשה. החברה לא ערערה על סירובו של השופט להרשות תיקון כתב התביעה ועמדה והגישה תביעה חדשה, בה העלתה את הטענה כי ניתנה
למשיב שהות לפי בקשתו ועל כן אין התישנות. בתביעה זו התגונן המשיב בטענת מעשה בית דין שהיה במשפט הראשון. השופט אולסקר שבפניו התברר המשפט השני דחה את טענת מעשה בית דין ונימוקו היה כי במשפט הראשון לא דן השופט לגופו של ענין ולא דחה את התביעה אלא מחק אותה ועל כן אין כאן מעשה בית דין. עם זאת מחק השופט אולסקר את כתב התביעה בציינו כי אינו מגלה עילת תביעה שכן החברה לא טענה כי נתבצעו ההליכים לפי חוק דמי מפתח המצדיקים את הפינוי.
בערעור טענה החברה כי חילופי המסמכים לפי סעיף 30, 31 לחוק דמי מפתח אינם אלא ענין טכני ואם הצדדים באו לידי הסכם על יסוד הנתונים שבחוק אין צורך בהחלפת המסמכים. ממילא לא היה צורך לציין בכתב התביעה שנשלחו מסמכים כנ"ל. המשיב מאידך לא הגיש ערעור על דחיית טענתו בדבר מעשה בית דין.
החלטה (השופט זוסמן):
א. טענת המערערת בדבר האופי הטכני הטמון בצורך להחליף מסמכים בין בעל בית ודייר לפי חוק דמי מפתח כשאין מוצע דייר חדש היא טענה הראויה להישמע ואין לדחותה על אתר. עם זאת אין צורך להכנס לשאלות אלו שכן צדק המשיב בטענת מעשה בית דין שהעלה בפני השופט אולסקר.
ב. אין טענת ההתישנות נמנית על הטענות הדיוניות אך משהיא מתקבלת דוחה ביהמ"ש את התובענה ואינו מוחק אותה. טעה השופט אוסטרד כאשר מחק את התביעה ולא דחה אותה.
ג. החלטתו של השופט אוסטרד כי התובענה התישנה היא סופית משלא ערערו עליה. יכולה היתה המערערת לערער על פסק הדין ועל ההחלטה שלא לאפשר לה תיקון כתב התביעה אך משלא עשתה כן הפך פסה"ד לסופי. העובדה שהשופט טעה ומחק את התביעה במקום לדחותה אינה גורעת ממעשה בית דין הטמון בהחלטה. יש להתבונן בגוף ההחלטה ולא בלשון שנקט השופט. בגוף ההחלטה נאמר כי התובענה התישנה מכיון שבמקרה התישנות יש לדחות את התביעה אין להתחשב בלשון שנקט השופט והרי זה כאילו נדחתה התביעה והיא מעשה בית דין. (שונה המצב כאשר בידי השופט הברירה למחוק או לדחות תביעה ואז יש להתחשב בלשונו של השופט לענין מחיקה או דחיה).
ד. העובדה שהמשיב לא ערער על דחיית טענתו בדבר מעשה בית דין אינה חוסמת בפניו את האפשרות לטעון טענה זו בערעור. משיב המשלים עם הכרעת ביהמ"ש אך מבקש לבסס אותה על נימוק שונה מנימוקה של הערכאה הקודמת אינו חייב להגיש ערעור שכנגד.
השופט קיסטר (מסכים ומוסיף):
גם אם נסכים לדעה לפיה דייר הפונה בעל פה לבעה"ב ומציע לו פינוי הדירה ושניהם מגיעים להסכם על כך, יהיה ההסכם תקף אפילו לא קדמה לו החלפת המסמכים כדרישת החוק - בכל זאת אין הצדדים רשאים להסכים ביניהם ולקבוע מועדים אחרים מאלה הקבועים בחוק ואינם יכולים להתנות על הארכת מועד ההתישנות. מדיניותו של המחוקק עדיין היא שלא לאפשר שלילת דיור מדייר. כל שחרג המחוקק בחוק דמי מפתח לא בא אלא להסדיר אפשרויות העברת מושכר תוך דאגה לדייר ובמידה מסוימת גם לבעל הבית, אולם אילו איפשר המחוקק התנאה לתקופות גדולות יותר כי אז היתה מסוכלת מטרתו וכוונתו להבטיח קורת גג לדייר ומניעת אפשרות ויתור על כך מצידו.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר.)
ע.פ. 66/67 - יצחק בכר נגד היועץ המשפטי
*קבלת רכוש גנוב המערער סנדלר הורשע בקבלת רכוש גנוב בכך שקנה 6 שקים מלאים חתיכות עור שהיו גנובות. טענתו שלא ידע כי הסחורה נגנבה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה. על ידיעתו כי הסחורה גנובה מצביעות העובדות שקנה את השקים ללא בדיקת תכנם, הוא שילם עבורם למטה מחמישים אחוז ממחירם, הוא קנה אותם מאדם שהיה ידוע לו כאיש מפוקפק וכן שהחביאם בבית אמו ולא החזיקם בחנותו. גם העונש של 3 חדשי מאסר בפועל ו- 9 חדשים מאסר על תנאי אינו חמור מדי.
(5.4.67).
ע.פ. 73/67 - פרוספר בן שבת נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש (הצתת אשה) המערער דרש מאת המתלוננת כי תשיג לו 20 ל"י אפילו אם תצטרך לזנות. משסרבה שפך עליה נפט והציתה. היא סבלה קשות ועדיין היא סובלת והיתה נתונה בסכנת חיים. המערער נדון לעשר שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט). הנשיא ציין כי נוכח אפיו הברוטאלי של המעשה הנדון והצורך להרתיע אחרים לא החמיר ביהמ"ש יתר על המידה בגזרו את העונש. אין מקום לקובלנה שביהמ"ש לא רצה לשמוע את המתלוננת שביקשה להעיד כי היא עומדת להתחתן עם המערער וסלחה לו. גם אם עובדות אלה נכונות אין בהן כדי להפחית את חומרת העבירה או להצדיק כי העונש יומתק, בשים לב לגורם ההרתעה שהוזכר.
(27.3.67).
ע.פ. 115/67 - יונתן בורנס ואיזק צוקרמנדל נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש השנים הורשעו - הראשון בהתפרצות וגניבה והשני בקבלת רכוש גנוב ביודעין ונדונו לשנה אחת מאסר ממש ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) קיבל את ערעורם על חומרת העונש בציינו כי זו עבירתם הראשונה של המערערים שהביעו מיד חרטה על מעשיהם והחזירו את מרבית הרכוש הגנוב. המערער הראשון היה מלצר ועשה מה שעשה ברגע של חולשה כשהיה מחוסר עבודה. בהתחשב עם כל הנסיבות הוחלף העונש ל- 6 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי.
(5.4.67).
ע.פ. 97/67 - עוזי אלון נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (התפרצות) המערער נדון לשנתיים מאסר בגין שורה של התפרצויות וגניבות שערכן מסתכם בארבעת אלפים ל"י. ערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) על אף המלצת קצינת המבחן. הנשיא ציין את עברו של המערער, סכומי הגניבה המסתכמים בארבעת אלפים ל"י שמהם לא הוחזר אפילו חלק לבעליהם, והשיקול הנעוץ בצורך להגן על הרכוש של בני הצבור. כן לא מצא ביהמ"ש העליון להתערב בהוראת ביהמ"ש כי על המערער לשלם לנפגעים את הסכומים הנזכרים בכל אחד מהאשומים כנזק שנגרם להם.
(27.3.67).
ע.פ. 106/67 - יוסף שחאדה יוסף מחמוד נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הסתננות) בגלל ריב משפחתי עבר המערער לירדן בהיותו בן 16 ובשובו לישראל הועמד לדין באשמת הסתננות ונדון לשנתיים מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) שהחליף 6 חדשים מהמאסר בפועל למאסר על תנאי. השופט ברנזון ציין כי בעבירה מסוג זה היותו של הנאשם צעיר אינו יכול לשמש תמיד נימוק לקולא וזאת מחמת החשש פן ישתמשו שלטונות המדינות האויבות דוקא בצעירים כאלה. קרבת הכפר אום אל פחם בו גר המערער אל הגבול אינה נסיבה מקילה
אלא להיפך, כנגד הקלות שבה יכולים אזרחים תושבי מקומות כאלה לחצות את הגבול יש לנקוט אמצעי הרתעה מתאימים. נסיונו של המערער לברוח ממשפחתו בגלל ריב אין בו כדי לפתור את בעיותיו האישיות אלא שהוא יוצר בעיות חדשות, מסבך אותו במצבים שלא חשב עליהם ומגביר את הסכנה הבטחונית למדינה. כגודל הסיבוכים והסיכונים האלה כן חייבים העונשים להיות מרתיעים. עם זאת בהתחשב כי המערער הוא הבן הבכור במשפחה בת עשרה ילדים ושהוא עוזר לפרנסתה הוחלט להקל במידת מה בעונש כאמור.
(3.4.67)
ע.פ. 57/67 - שמואל גורביץ נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (מתן שוחד) המערער, עורך דין, הורשע בשורה ארוכה של עבירות ובכללן מתן שוחד לפקידי ביהמ"ש ומשרד ההוצל"פ בחיפה ונידון ל- 5 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שציין את חומרת העבירה של מתן שוחד על ידי עורך דין לפקידי ביהמ"ש. מעשים אלה גרמו נזק מוסרי בל ישוער למקצוע עריכת הדין נוסף על הנזק שנגרם למינהל בתי המשפט. הטענה שכתוצאה מההרשעה ישלל מהמערער רשיונו כעורך דין ובכך יש לראות נסיבה מקילה - אין לה שחר. אדם כמערער לא היה ראוי מלכתחילה לשמש כעורך דין ושלילת רשיונו אך יתקן את המעוות הזה וימנע מן המערער להזיק עוד כשהוא עטוף באיצטלה של עורך דין. בהתחשב עם הצורך החיוני להרתיע אחרים פן תתפשט הרעה ותערער כליל את אמון הצבור במינהל בתי המשפט ובטוהר המידות של מעמד עורכי הדין במדינה, לא היה ביהמ"ש יכול להטיל על המערער עונש קל יותר.
(29.3.67)
ע.פ. 105/67 - חלד בן עבדל ראוף קזאז נגד מדינת ישראל
*נטל ההוכחה לכשירות קבילותה של הודאה המערער הורשע בקשירת קשר לעבור לרצועת עזה וזאת על יסוד הודאתו במשטרה. המערער התנגד לקבלת ההודאה בטענה שהוצאה ממנו בלחץ ועקב מכות שקיבל, ובמשפט זוטא החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את ההודאה בציינו כי "נראה לי שלא הוכח ולא כלום בכל משפט הזוטא... ע"כ אין להוציא כהכרח שהדברים הרשומים הם בניגוד לאמת". בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי דברי ההנמקה של ביהמ"ש המחוזי אינם עשויים להצדיק את המסקנה שההודאה ניתנה מרצון טוב וחפשי של המערער. על פי סעיף 9 לפקודת העדות, נטל השכנוע שהוכחה קבילות ההודאה מוטל על התביעה הכללית. אם כדברי השופט לא הוכח ולא כלום במשפט זוטא הרי המסקנה המתבקשת היא שהתביעה הכללית לא הצליחה לשכנע שההודעה ניתנה מרצונו הטוב והחפשי של המערער. העובדה שהשופט לא האמין למערער שהוא הוכה, אינה משמשת ראיה לחיוב כדי להכשיר את ההודאה. באי אימון השופט בגירסת ההגנה לא יצאה התביעה ידי חובת השכנוע המוטלת עליה על פי סעיף 9 הנ"ל.
(30.3.67).
ע.פ. 33/67 - אברהם ג'רמי נגד היועץ המשפטי
*עדויות להרשעה בפריצה המערער נעצר בחצות לילה ליד קיוסק שנפרץ וזאת לאחר שנמלט מהמקום בראותו אדם מתקרב. ערעורו על הרשעתו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) שציין כי העובדה שהקיוסק נסגר ע"י בעליו לפנות ערב, נמצא פרוץ בחצות הלילה, והמערער בראותו אדם מתקרב נמלט מהמקום ללא הסבר מתקבל על הדעת להתנהגותו זו, כל זה מהוה הוכחה מספקת שיש בה כדי לסבך את המערער בנסיון לבצע התפרצות לתוך הקיוסק מתוך כוונת גניבה.
העונש של שנתיים מאסר אינו חמור מדי בהתחשב בכך שחדשים מספר קודם לכן הורשע המערער בתשע עבירות של התפרצות ונדון למאסר על תנאי של חמש
שנים. מאסר זה אי אפשר היה להפעיל באשר הותנה בעבירת פשע והמערער הורשע רק בעבירת עוון, אולם עצם העובדה שהמערער ביצע 9 עבירות של התפרצות זמן קצר לפני מקרה זה, מוכיחה כי הוא מסוכן לציבור וכי מן הדין להטיל עליו עונש חמור.
(19.3.67).
ע.א. 31/67 - זלמן בראשי ואחיו בע"מ ואח' נגד יוסף פפרמן ואח'
*מחיקת עילת תביעה בין קבלן וקבלני משנה מתנהלים דיונים בשאלה אם הוסכם שקבלני המשנה יקבלו תשלום בגובה אחוז מסוים ממחיר הבניה שיקבל הקבלן הראשי, ואם רימה הקבלן הראשי את קבלני המשנה בדבר הסכום שהוא מקבל כקבלן ראשי. קבלני המשנה הגישו תביעה על יסוד מספר עילות ובכללן עילת הפרת הסכם, עילת מחיר מוסכם ועילת תרמית. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ויתקון) קבע כי צדק ביהמ"ש המחוזי במחקו את עילת התביעה בדבר "הפרת הסכם" באשר אינה שונה כל עיקר מעילת התביעה העיקרית לתשלום "מחיר מוסכם". לעומת זאת לא צדק השופט המחוזי במחקו את עילת התביעה על יסוד תרמית. על ביהמ"ש לנהוג במשנה זהירות בבואו למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה ובמקרה דנן לא היה מקום למחוק את עילת התרמית על הסף. השאלה המשפטית המתעוררת כאן היא שאלה רצינית הראויה לדיון נרחב יותר.
(9.4.67).
ע.א. 17/67 - אמיל שמפלד נגד לופו פליק
*רשות ערעור על צו למתן חשבונות בתביעה לפירוק שותפות נצטווה המערער לתת חשבונות והצו למתן חשבונות הוכתר ע"י השופט כ"פסק דין". על ההחלטה ערער המערער והמשיב התגונן בטענה טרומית כי על החלטה כנ"ל צריך היה המערער לבקש רשות ערעור. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) שקבע כי השאלה המכרעת בכל מקרה היא, אם ההחלטה נשוא הדיון מסיימת את הדיון וסוגרת את התיק אם לאו. רק במקרה הראשון מהווה ההחלטה פס"ד הניתן לערעור בלי צורך בנטילת רשות ואילו במקרה השני אין ערעור בלי נטילת רשות.
ההחלטה למתן חשבונות אינה מביאה לקיצה את הענינים הטעונים הכרעה בתביעה גם אחרי מילויה עדיין נשאר העיקר תלוי ועומד, שהוא פירוק השותפות וקביעת חלקו של כל אחד מהצדדים בנכסיה.
(2.4.67).
ע.א. 392/66 - פ.ו.ב חברה להקמת בניני דוגמא בע"מ ואח' נגד שמואל כהן ואח'
*ראיות בסכסוך כספי המשיבים - התובעים עבדו כנגרים עבור המערערים - הנתבעים ובין הצדדים לא התנהלו חשבונות, לא של היקף העבודה ולא של סכומי התשלומים. הועלו תביעות שונות וטענות תשלום שונות שבעקבותיהן פסק ביהמ"ש המחוזי סכום כסף מסוים שעל הנתבעים לשלם וביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) הכניס שינוי בסכום החיוב, כשהדיונים מתנהלים בעיקר על שאלת ממצאים עובדתיים. ביהמ"ש העליון קבע בין היתר: א. שיקים הנמצאים בידי המושכים, אם רק ברור שהיו בידי התובעים והחזרו לידי המושכים הנתבעים, יש בהם, אם לא הוכחה מלאה, הרי לפחות תמיכה חזקה בעדות הנתבעים שסכום השיקים שולם.
ב. תשלום שעליו היתה עדות יחידה שלא נסתרה יכול היה ביהמ"ש לראותו כתשלום שאכן שולם. לגבי סעיף 6 לפקודת העדות "הכחשה" משמעותה רק הכחשה ע"י עדות, ובמקרה זה התובעים לא העלו איש על דוכן העדים להכחיש את התשלום האמור.
ג. החובה לשלם מס קניה חלה על המוכרים אלא אם כן הותנה במפורש אחרת. באין עדות על התנאה אחרת אין לחייב את הקונה בסכום מס הקניה.
(10.4.67).
ע.א. 43/67 - רפאל מרידור נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)
*קביעה בענין נכות שרות בצה"ל המערער טוען נגד קביעת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) שאין לראות החמרה במצבו הבריאותי עקב שירותו בצה"ל. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט קיסטר) שציין כי קביעותיה של הועדה מבוססות על עדויות שהובאו בפניה ואין כאן שום נקודה משפטית שאפשר לערער עליה, בעוד סעיף 34 לחוק הנכים הנ"ל קובע כי אין לערער על קביעת הועדה אלא בנקודה משפטית.
(23.3.67).
ע.א. 664/66 - בתי הזיקוק בע"מ נגד פישלוביץ שמואל
*פיצוי על אבדן כושר השתכרות המשיב נפצע בתאונת עבודה כאשר ניקה מכונה לא מגודרת. הוא הוחזר לעבודה בבתי הזיקוק בעבודה קלה מזו שעבד ונקבעה לו נכות תמידית. אף שהעידו בפני השופט כי בתי הזיקוק אינם מפטרים עובדים שנפצעו בתאונות עבודה במקום, פסק ביהמ"ש למשיב 100 ל"י לחודש פיצוי על אבדן כושר השתכרות. ערעורה של המערערת נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) שקבע כי אין בטחון שהנפגע יועסק במקום עד גיל פרישה אם כי מאידך ברור שלא יפוטר מיד. על כן יש למצוא פיצוי שבין שתי הקצוות הקיצוניות (של פיטורין מידיים מחד והעסקה עד גיל פרישה מאידך) ואומדנו של השופט אינו כה גבוה עד כדי שיצדיק התערבות ערכאת הערעור. מאידך צדק המשיב כי יש לקצוב לו רבית של 5 וחצי אחוז על נזקו המיוחד ורבית של 11 אחוז על סכום הכאב והסבל מיום הגשת התובענה.
(4.4.67).
ע.א. 52/67 - מפעלי מעוז צור נגד יצחק פרבר
*מחיקת תביעה המשיב תבע דמי תיווך בציינו בסעיף 1 של כתב התביעה שהנתבעים 2,1 והחברה המערערת שהיא הנתבעת השלישית, הזמינו אותו לתווך במכירת מגרש ברמת השרון והתחייבו לשלם לו דמי תיווך של 2 אחוז, כן נאמר בהמשך התביעה כי המכר בוצע ע"י העברת השליטה בחברה המערערת לקונים. החברה ביקשה למחוק את התביעה מחוסר עילה בטענה שאין חברה יכולה להתקשר בחוזה לגבי מכירת מניותיה. טענת המערערת בדבר חוסר עילה נדחתה וגם הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן). ביהמ"ש העליון ציין כי המבחן המקובל לשאלת קיום עילת תביעה הוא אם יזכה התובע בתביעתו במידה ויוכיח את טענותיו וכאן התשובה היא כי במידה ויוכיח התובע את האמור בסעיף 1 לפרשת התביעה יזכה בתביעתו. השאלה אם יכולה חברה להתחייב בתשלום דמי תיווך לאדם שהעסיקה לשם מכירת מניותיה איננה עומדת לדיון בשלב זה. לא ניתן לחתוך את גורל התובענה אלא לאחר גביית העדויות ושמיעת הטענות לגוף הענין.
(5.4.67).
ע.א. 672/66 - איסמאיל דג'ני נגד רשות הפתוח
*הקניית מקרקעין לרשות הפיתוח
נכס פלוני שהיה שייך למערער, הוקנה למשיבה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג- 1953 והמערער טען כי היו ליקויים בהליכי הרכישה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות הליקויים היתה ההקנייה כדין ופסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט ויתקון). בגוף הפרסום ברשומות על ההקניה חלה טעות במספר הגוש אולם הטעות נראית על פניה ותוקנה במפתח הענינים. אמנם זה פגם חמור אולם הפרסום של ההקניה ברשומות אינו קונסטיטוטיבי ומטרתו לאפשר לבעל האדמה הגשת תביעה לפיצויים, ואם נפגע המערער עקב הליקוי בפרסום הזכות בידו לתבוע פיצויים על פי סעיף 55 א' לפקודת הנזיקין. יחד עם זאת אין להתעלם מן התיקון במפתח הענינים. קשה לראות מדוע יהא תקון כזה טעון חתימת השר, ומה פגם שהוא הופיע במפתח הענינים. הרי אין זה תיקון המשנה את מהות נשוא ההקניה, אלא אך ורק את תיאורו המשובש.
(21.3.67).