ע.פ. 51/67 - ישראל אלמליח נגד היועץ המשפטי
*נסיבות מחמירות בגניבת רכב וחומרת העונש המערער, סוחר מכוניות, הורשע בשש עבירות של מרמה בהן רימה לקוחות שסמכו על יושרו. הסכום הכולל של גניבותיו הגיע לשמונים אלף ל"י, וכל הסכום ירד לטמיון כך שאינו יכול לפצות את הניזוקים. הוא נדון לחמש שנות מאסר וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן). לשאלה אם עבירותיו של המערער נעברו בנסיבות מחמירות ציין השופט כהן כי כשאתה מוצא בעיסקה אחת גם מעשה מרמה וגם מעשה זיוף בכוונה לקבל דבר מעידה העיסקה על עצמה שהיא עבירה שנערכה בנסיבות מחמירות, והוא הדין כשהיא נעברה באורח שיטתי, כמעט במהלך הרגיל של עסקי הנאשם, במשך תקופה ממושכת, וחוזרת ונשנית כלפי קרבנות שונים ומרובים.
באשר לחומרת העונש, אמנם חמש שנות מאסר הוא העונש המקסימלי על עבירת מרמה בנסיבות מחמירות, אולם במקרה דנא הורשע המערער בשש עבירות שונות שבכל אחת מהן אפשר להענישו בחמש שנות מאסר כעונש מצטבר, ואין ספק שהתחשב השופט בנסיבות המקילות כשגזר עליו בשל כל העבירות עונש חופף אחד. (9.4.67)
ע.פ. 561/66 - מוחמד סלים אמארה ומוחמד דרויש אמארה נגד מדינת ישראל
*מידת ההוכחה הנדרשת בטענת אליבי
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (הנשיא אזולאי, וינוגרדוב וי. כהן) בת.פ. 133/66- ערעורו של המערער הראשון נדחה וערעורו של המערער השני נתקבל והוא זוכה).
.
העובדות:
בכפר כנה קיים סכסוך ממושך בין משפחת עמארה לבין משפחת חילף ובתוצאה התנפלה משפחת חילף על שתי המשפחות של המערערים ורגמו באבנים. אנשי משפחת עמארה ובתוכם המערערים מנכבדי המשפחה, הניסו את הרוגמים ביריות בה נהרגו שלושה מבני משפחת חילף וארבעה נפצעו. בפני ביהמ"ש באו עדויות ממשפחת חילף שלפיהן היו גם שני המערערים בין היורים שרדפו אחרי בני המשפחה היריבה עד לגבעה מסוימת שביריות מאותה גבעה נפלו הקרבנות. שני המערערים הביאו עדויות אליבי לפיהן נראו ליד בתיהם בזמן התקרית וטענו כי ירו רק באויר סמוך לבתיהם כדי להפחיד את התוקפים. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי האליבי אך סבר כי במסגרת המצומצמת של זמן התקרית היה סיפק בידי המערערים, אולי בדוחק, להשתתף בתקרית ולחזור לבתיהם עד שנראו ע"י עדי האליבי. השנים הורשעו בהריגה ובגרימת חבלה חמורה ונדונו לשמונה שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. באשר למערער הראשון:
1. תקרית היריות לא ארכה אלא 10 דקות ומטבע הדברים לא יכלו הזמנים שנקבעו ע"י העדים השונים להיות מדויקים עד כדי כך שאפשר לדלות מהם מסקנות על חודו של רגע או שנים לכאן או לכאן.
2. אף על פי כן נראו עדויות האליבי שנאמנו על ביהמ"ש כבעלות משקל מספיק בעיניו כדי לעורר ספק בנכונות גירסת התביעה על השתתפותו הפעילה של המערער הראשון בתקרית. כידוע, בטענת אליבי של נאשם, שאינו מצליח לשכנע את ביהמ"ש בנכונותה, די לו שהוא נוטע ספק בלב ביהמ"ש אם היא נכונה ואם לאו. במקרה כזה אין בידי ביהמ"ש לקבוע מעל לכל ספק סביר כי הנאשם היה במקום בפשע. במצב זה של העדויות היה צריך ביהמ"ש לזכות את המערער מחמת הספק, מה גם שעדי התביעה שסבכוהו במעשה היו כולם חדורי איבה ושואפי נקם כלפי משפחת עמארה והמערער הוא ראש וראשון למשפחה זו.
3. אולם הספק התנפץ אל מול הראיות האחרות שאשרו מעל לכל ספק כי המערער היה במקום התרחשות התקרית, נמצאו במקום תרמילים מהרובה שלו וכן נמצאו רסיסים מכדורי רובה הציד שלו בגופות הקרבנות. כל טענות הסניגוריה לא יכלו להסביר את המצאות התרמילים במקום התקרית ואת המצאות רסיסי הכדורים בגופות ההרוגים. על כן בדין היתה ההרשעה.
4. אשר לעונש - אין להתעלם מכך כי אנשי המשפחה היריבה שתקפו לא היו מזויינים ולמערער שביתו נמצא במרחק 250 מטר ממקום התקרית לא נשקפה סכנה ממשית שיכלה להצדיק שימוש בנשק קטלני לשם הריגה ופציעה. משום כך אין לומר כי העונש שהוטל עליו חמור מדי.
ב. באשר למערער השני :
בהעדר כל עדות חיצונית שניתן לסמוך עליה ללא כל חשש, אין מצבו של המערער השני שונה ממצבו של המערער הראשון לפני שהובא בחשבון ענין הקליעים והתרמילים. כנגד עדויות אנשי החילוף שראו את המערער יורה מהגבעה היו עדויות אחרות שהוא לא מש ממקומו. בנסיבות אלה לא היה בטוח למדי לסמוך רק על עדויות עדי הראיה
הידועים באיבתם למערער. לפיכך אין מנוס מהספק המתעורר אם אמנם השתתף גם מערער זה ביריות הקטלניות על אנשי החילף ומן הראוי להנותו מן הספק. מה גם שבמקום התקרית לא נמצאו תרמילים מאקדחו של המערער ובגופות הנפגעים לא נמצאו קליעים מאקדח זה.
ג. אין לקבל את טענת הסניגור כי אם נוצר ספק לגבי נכונות דברי עדי התביעה כלפי אחד המערערים חייב הספק הזה לפעול גם לטובת המערער האחר, באשר אלה אמרו כי השנים היו כל הזמן ביחד. לכל הדעות היה כל אחד מן המערערים בסביבה והשאלה היחידה היתה אם מישהו מהם נשאר ליד ביתו או הצטרף לחבורת הרודפים אשר עלו על הגבעה. אותם העדים שאמרו כי ראו את המערער השני ודאי שראוהו אלא שאולי לא דייקו כשהרחיקוהו מביתו והעלוהו יחד עם האחרים על הגבעה אין בכך כדי לפסול או לשלול גם את דברי עדותם ביחס לחלקו של המערער הראשון במאורע. העדות ניתנת לחלוקה ולהפרדה. היא אינה פקעת אחת העומדת ונופלת כולה יחד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון עוה"ד הוארי, א. וש. טויסטר למערערים. עו"ד וולינסקי למשיבה. 13.4.67).
בג"צ 353/66 - יוסף ואח' נגד חי דבי ואח'
*הצבעת חבר מועצה עירונית בעד תקציב מוסד ממנו הוא מקבל משכורת
* חברות במועצה ערונית של יו"ר מועצה דתית המקבל משכורת
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
שני העותרים הם חברי המועצה המקומית באר יעקב, העותר השני כיהן בזמנו כראש המועצה והראשון הינו חבר חדש במועצה. המשיב הראשון הוא ראש המועצה והמשיב השני מר זאב סירוטה מכהן כסגנו, המשיב השני מכהן גם כראש המועצה הדתית בבאר יעקב ומקבל משכורת. תקציב המועצה הדתית מתכסה בשליש ממשרד הדתות ושני שליש מתקציב המועצה המקומית. בדיון על תקציב המועצה הדתית שהתקיים במועצה המקומית השתתף המשיב השני הן בדיון והן בהצבעה, אף כי התקציב כלל סעיף בדבר משכורת הכוללת את משכורתו של המשיב השני. משרד הפנים פסל את תקציב המועצה הדתית בשל כך, אך המועצה שילמה למשיב השני "מפרעות" על חשבון משכורתו. העותרים טענו נגד חוקיות אישור תקציב המועצה הדתית בגין השתתפות המשיב השני בהצבעה,וכן בקשו לפסול את חברותו של המשיב השני במועצה מכיוון שהוא מקבל שכר מהמועצה הדתיתשתקציבה מתכסה בחלקו ע"י המועצה המקומית.
החלטה (השופט ברנזון):
א. העובדה שגם בזמן היותו של העותר השני ראש המועצה התנהלו הענינים כמו היום אין בכוחה להכשיר את הפעולה הפסולה והמצב הבלתי חוקי גם כיום. עובדה זו גם לא תשמש עילה למניעת בירורם של העניינים ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק. טובת הציבור דורשתכי שאלת חוקיותו של גוף ציבורי הקיים ופועל על פי דין וכשרותו או פסלותו של אדם המשמשחבר בו תבורר ותוכרע ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק במידה ויש הפונה לביהמ"ש בעניין זה ותהיינה הטענות האישיות נגד העותר אשר תהיינה. ביהמ"ש יחטא לתפקידו ולחובתו אם לא יברר את העתירה וכתוצאה מזה יוכלו המשיבים להתמיד בדרכם הנלוזה כאילו אין דין ואיןדיין במדינה, לאחר שגם משרד הפנים והממונה על המחוז לא אישרו את התקציב והמשיביםממשיכים לנהוג כאילו לא קרה דבר ומשלמים משכורת בצורת "מפרעות".
מכל מקום, העותר הראשון הינו חבר חדש במועצה וידיו לא נגואלו בשום פסול שמייחסיםלעותר השני בתקופת כהונה קודמת כראש המועצה המקומית.
ב. אין צל של ספק כי אסור למשיב השני להשתתף בדיוני המועצה המקומית על התקציב הכולל של המועצה הדתית, לא כל שכן שאסור לו להצביע, ואף היה חייב להודיע מראש למועצה על הענין הפרטי שיש לו בדיונים אלה. האיסור על השתתפותו של המשיב השני חל לא רק על הצבעתו אלא גם על הדיונים והוא השתתף גם בהצבעה וגם בדיונים. לפיכך יש לפסול את אישור תקציב המועצה הדתית ע"י המועצה המקומית.
ג. לשאלה אם המשיב השני נחשב כעובד במשכורת במועצה המקומית ושעל כן הוא פסול מלכהן כחבר המועצה - יש להשיב בחיוב.
המועצה המקומית מורכבת מנציגי משרד הדתות, המועצה המקומית והרבנות המקומית. שני שליש מתקציבה מתכסה ע"י המועצה המקומית. תקציב המועצה הדתית טעון אישורה של המועצה המקומית ובהיעדר הסכמה מובא התקציב להכרעת הממשלה. מכל האמור עולה כי המועצה המקומית מפקחת באמצעות התקציב על פעולות המועצה הדתית.
אמנם המשיב השני ממלא תפקיד ציבורי של ראש המועצה הדתית ומקבל משכורת ממנה אף על פי כן הרי הוא נחשב כעובד במשכורת במועצה המקומית.
אי השתייכותו של אדם לסגל הפקידים המתמנים ע"י המועצה המקומית אינה מונעת לראותו כעובד העיריה. לצורך הענין הנדון לא חייב להיות יחס רגיל של עובד ומעביד. כיון ששני שלישים ממשכורתו של המשיב השני באים מכספי המועצה המקומית הרי שהוא נחשב ל"מקבל משכורת" ממנה.
נשארת השאלה האם המשיב השני הוא בגדר "עובד" במועצה וגם על כך התשובה היא חיובית. התפקיד שהוא ממלא במועצה הדתית אינו ייצוגי גרידא אלא תפקיד מנהלתי מובהק. היוצא מכך כי הוא גם "מקבל משכורת" מהמועצה המקומית וגם נחשב כ"עובד" והוא פסול מלכהן כחבר המועצה המקומית.
בפסלו את המשיב מכהונת חבר המועצה המקומית עושה ביהמ"ש את רצון המחוקק אשר ביקש למנוע בעל דין, שיש לו נגיעה אישית, מלהיות גם דיין לעצמו, והמשיב אינו יכול להצביע ולהחליט על המשכורת שתשולם לו.
ד. עם זאת מן הראוי להבהיר שלא כל ממלא תפקיד במשכורת במוסד הנתמך ע"י מועצה מקומית פסול מלכהן כחבר המועצה המקומית. כדי שעובד מוסד ייפסל מכהונת חבר מועצה צריכים להתקיים התנאים הבאים:
1. המוסד הוא מוסד של המועצה המקומית, או שהוא לפחות גוף משותף לה ולגורם שלטוני אחר, או שהמועצה המקומית משתתפת במנויו.
2. המועצה המקומית מכסה את תקציב ההוצאה של אותו מוסד או לפחות חלק ממנו.
3. משכורתו של חבר המועצה הממלא תפקיד באותו מוסד באה לו, בשלמותה או בחלקה, מתוך כספים המוקצבים לו ע"י המועצה המקומית.
ה. מכיון שיש לפסול את המשיב השני מכהונתו כחבר המועצה מן הטעם שהוא "עובד בשכר" של המועצה המקומית, אין צורך לדון בטענה החילופית כי הוא פסול מחברות המועצה בהיותו עובד במשכורת במועצה הדתית שהיא רשות מקומית אחרת במובן צו המועצות המקומיות. אין צורך לדון בטענה זו המעוררת בעיות קשות למדי ובעיקר את השאלה אם המועצה הדתית היא רשות שאינה עיריה או מועצה מקומית, אבל התכוננה על פי חוק הקובע הוראות בדבר הקמת רשויות של "שלטון מקומי" בדומה לעיריה או למועצה מקומית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. 20.4.67).
המ' 203/67 (בג"צ 295/66) - "שגיא" חברה למבנים טרומיים נגד מועצת עירית רמת גן ואח' (בקשה לכוף ביצוע צו החלטי על פי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש - הבקשה נתקבלה).
*בזיון ביהמ"ש ע"י אי מילוי צו החלטי של בג"צ
העובדות:
עירית רמת גן פירסמה מכרז להקמת בנין עבור אוניברסיטת בר אילן ומשהעבודה לא נמסרה למבקשת פנתה זו לבג"צ. לאחר שהוצא צו על תנאי הודיעה המשיבה כי לא תגיש תשובה והצו הפך להחלטי. לאחר מכן הכינה המשיבה טיוטת חוזה שנמסר למבקשת לחתימה, אך משזו חתמה והחזירה את החוזה למשיבה לא חתמה המשיבה על החוזה והמבקשת פנתה לביהמ"ש לכפות על העיריה בקנס את ביצוע חתימת החוזה, העיריה התגוננה בטענה כי הבנין נועד עבור אוניברסיטה בר אילן אך זו חזרה בה מהסכמתה לממן את הבניה; משרד החינוך לא אישר את הבניה בהתאם לתכניות שהוכנו; מע"צ עומדת לסלול כביש במקום שנועד לבנות את הבנין; מכיון שכך, טענה, הוחלט שלא לבצע את הבניה ועל כן אין מקום לחתום על החוזה.
החלטה (השופט זוסמן):
א. משמעות הצו ההחלטי למסור ביצוע העבודות לעותרת פירושו לחתום עמה על חוזה.
ב. אף אחד מנימוקיה של המשיבה אין בו כדי להצדיק סירובה למלא אחרי הצו המוחלט ולחתום על החוזה. יכולות הן אולי לשמש הגנה בבימ"ש אחר אם תתבע המבקשת סעד בשל הפרת החוזה והמשיבה תטען להגנתה שאין בידה לקיים את החוזה, אך לא בכך אנו דנים כאן, אלא בסוגיה של המכרזים של רשות ציבורית בשלב הטרום חוזי.
ג. הצו המוחלט מחייב את המשיבה לחתום על החוזה בהתאם לתנאי המכרז וכל דבר אשר יכול אולי להצדיק הפרת החוזה שנעשה על ידה, אינו גורע מחובתה זו, על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ויתקון. עוה"ד תוסיה כהן והיימן למבקשת, עוה"ד הררי ובר למשיבות. 11.4.67).
ע.א. 537/66 - מוחמד מסארווה נגד ראובן קיפר ואח'
*רשלנות בנזיקין של מעביד לעובד ורשלנות תורמת
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1114/64 - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיב הוא בעל מכונית העוסק בהובלה בלוני גז והמערער עבד אצלו כפועל - סבל. לאחר ששם בלון במשאית קפץ המערער על דרגש המכונית וטרם הספיק לפתוח את דלת תא הנהג זזה המכונית ממקומה והמערער נפל ונפצע. אותה שעה היה המשיב מעבידו של המערער ובתור שכזה חב כלפיו חובת זהירות לענין הבטחת שיטות עבודה בלתי מסוכנות, רשלנותו של המשיב היא, לכאורה, בכך שידע כי המערער נמצא אתו יחד בעבודה ועליו להילוות אליו בדרכו הלאה ואילו וידא תחילה היכן הוא נמצא היתה התאונה נמנעת. טענת המשיב היתה כי הנוהג היה שכאשר המרחק בין בית אחד למשנהו שאליהם היו מובילים בלונים היה קצר, היה המערער ניגש ברגל ואילו המשיב מסיע את
המשאית עד לבית השני הסמוך. לפיכך, טען, לא צריך היה לנקוט באמצעי זהירות מחשש שמא עלההפועל על דרגש המכונית. טענה זו נדחתה שכן במקרה זה הוברר כי לא מסר המשיב למערער כל כתובתשל בית סמוך שאילו צריך להביא בלון ולא אמר לו ללכת ברגל. לפיכך אין לומר שציפה כי המערערילך ברגל וחייב היה לשים לב למקום הימצאו ולוודא שלא עלה על דרגש המכונית. מאידך קבע ביהמ"ש המחוזי למערער רשלנות תורמת של 30 אחוז באשר צריך היה לתת אות למשיב כי הוא עומד לעלותעל הדרגש לאחר שראה כי הוא התניע את המכונית. על קביעה זו וקביעת אחוז הפסד השכרערער המערער.
החלטה (השופט כהן):
א. אף על פי שהתניע המשיב את המכונית יכול היה המערער באורח טבעי להניחכי ההתנעה באה כדי לחסוך בזמן, אולם שהמשיב לא יניע את המכונית כל עוד לאהספיק לקפוץ עליה בצורה בטוחה. אפשר שקיימת חובה לתת אות לנהג ע"י אדםהעומד לקפוץ על המכונית כאשר הנהג המניע את מכוניתו אינו יודע דבר מציאותושל אדם העומד להצטרף אליו בנסיעתו, ואולם מקום שהנהג יודע על מציאותו של אדם העומד להצטרף אליו, ולא כל שכן מקום שחב הנהג חובת זהירות כלפי אותואדם, אין כל חובה מוטלת על אדם זה לתת לנהג אות או סימן כלשהם. ממילא אין באי מתן אות או סימן כאמור משום רשלנות או משום הפרת חובה כלשהי לפיכך ישלבטל את הקביעה בדבר הרשלנות התורמת של המערער.
ב. אחוזי הנכות של המערער נקבעו ל- 15 ואילו שיעור הפסדיו בהשתכרותו קבעביהמ"ש ל- 10 אחוז משכרו בלבד. אין לקבל את ערעור המערער על קביעה זו. נכוןשבהיעדר נתונים אוביקטיביים יכולים אחוזי הנכות לשמש קנה מידה סביר להערכתשיעורי הפסדי ההשתכרות להבא, אך אין זאת אומרת שבכל מקרה יתערב ביהמ"ששלערעור כאשר ביהמ"ש ראה שלא להשתמש באחוזי הנכות כקנה מידה כאמור. ביהמ"ששמע מומחים וקבע על יסוד העדויות את שקבע ואין מקום להתערב במסקנותיו.
ג. אין ממש בערעור הנגדי על חישוב ההכנסה על יסוד 350 ל"י לחודש בטענה כיבעת התאונה השתכר המערער רק 225 ל"י. היו עדויות שמאז התאונה עלה שכרהעובדים וגם בלי עדויות מן המפורסמות הוא שאינן צריכות ראיה ששכר פועליםדרכו לעלות ואין לומר שאומדנותו של השופט לעניין מידת עלייתו של השכר מופרכתעד כדי הצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד וקסמן למערער, עו"ד יעקובי שווילי למשיב. 10.4.67).
ע.א. 29/67 - אברהם גמפל נגד חברת אלקו בע"מ
*ניכוי גימלת פגיעה של ביטוח לאומי מפיצויי מעביד בשל נזיקין * חובת ניזוק להקטנת נזקו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2576/60 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערער נפגע בראשו בעת עבודתו כחשמלאי אצל המשיבה. מאז הוא ממשיך לעבוד אצל המשיבהכ- 11 שנה. את תביעתו לביטוח לאומי הגיש באיחור של שנים והתביעה נדחתה מחמת התיישנות.בתביעת נזיקין מהמשיבה מעבידתו נפסקו לו 3000 ל"י עבור כאב וסבל ו- 2000 ל"י הפסד השתכרותבעתיד לאחר שנקבעו לו 30-20 אחוז נכות והוא בן 60 כיום. ערעורו בגין הפיצוי על כאב וסבל נדחהע"י ביהמ"ש העליון מהטעם שאין ביהמ"ש שלערעור מתערב בכגון דא אם לא נעשתה טעות משפטיתוביהמ"ש העליון היה מתערב אלא שב"כ המשיבה הודיע כי המערער לא יפוטר מעבודתו עד הגיעולגיל הפרישה ועל כן אין מקום לשנות את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.
עיקרו של הערעור נסב על החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר ניכוי סכומים מסוימים מהפיצויים בתורת גימלאות אף כי המערער לא קיבל את הסכומים הללו ולא יקבלם באשר תביעתו מהביטוח הלאומי נדחתה כאמור מחמת התישנות.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים יש לנכות את הגימלה של ביטוח לאומי מסכום הפיצויים לא רק במקרה שהעובד זכה או יזכה בגימלה אלא גם במקרה שהיה זכאי לגימלה והיא הופחתה או נשללה ממנו עקב מעשה או מחדל שלו. את סיבות ההפחתה או השלילה אין לחפש במסגרת סעיף 23 לחוק הביטוח הלאומי דווקא. אמנם באופן רגיל ישמשו הנסיבות המנויות בסעיף 23 הנ"ל כסיבה להפחתת גימלה או לשלילתה, אבל גימלה שהעובד אינו מקבלה בפועל מחמת מחדלו לתבעה במועד החוקי, גם היא גימלה שנשללה ממנו באשמתו, ועל כן לצורך ניכויה מסכום הפיצויים לפי סעיף 62 הנ"ל יש לראותה כאילו ניתנה או שעתידה היתה להינתן בשלמותה.
ב. הסכומים שביהמ"ש ניכה היו שנים : דמי פגיעה של 600 ל"י שהמערער היה זכאי להם אילו תבע את המגיע ממנו במועד, ודמי אישפוז בסכום של 1500 ל"י שהמערער נדרש לשלם לקופת חולים:
1. אשר לסכום הראשון אין ספק שהוא מהווה גימלה הניתנת לניכוי מהפיצויים לפי סעיף 62 (2).
2. לא כן ביחס לסכום השני אשר לפי סעיף 19 (א) לחוק הביטוח הלאומי הוא גימלה בעין, ,ולפי ההגדרה של גימלה בסעיף 62 (1) אין היא ניתנת לניכוי מהפיצויים. במובן זה טעה ביהמ"ש המחוזי אולם טעות זו לא תועיל למערער. גם בלי זכות המעביד לניכוי גמלאות הביטוח הלאומי לפי סעיף 62 הנ"ל, עדיין קיימת חובתו של הניזק לעשות כמיטב יכלתו להקטנת ההפסד שנגרם לו ואינו יכול לזכות בפיצוי על סכום הנובע מהזנחתו לנקוט באמצעים סבירים הנדרשים ממנו לצורך זה. אילו תבע המערער את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי בזמן, היה המוסד משלם את האשפוז והמערער כלל לא היה נזקק להוצאה זו. כיון שכך אין הוא זכאי לתבוע החזרת סכום זה מהמשיבה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד דגני למשיבה. 13.4.67).
ע.א. 617/66 - חברת נצרת לממתקים בע"מ נגד ישראל דמבינסקי
*חישוב היוון גימלת פגיעה של ביטוח לאומי לצורך ניכוי מפיצויי מעביד בשל נזיקין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 645/65 - הערעור נדחה).
המשיב נפגע בעבודה אצל המערערת וזכה בפיצויי נזיקין. לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין האזרחיים יש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לעובד ממעבידו, את הגימלה שניתנה או שעתידה להינתן לפי חלק ב' של החוק לביטוח לאומי כ"גימלת פגיעה". פיצויי הנזיקין הנקבעים לעובד נחשבים לפי הפסד העבודה עד גיל הפרישה ואילו "גימלת פגיעה" ניתנת ע"י הביטוח הלאומי גם אחרי גיל הפרישה לפנסיה (65 שנה). המקבל גימלת פגיעה מהביטוח הלאומי לאחר גיל הפרישה אינו זכאי לקבל קיצבת זיקנה. (אלא אם הוא מעדיף קיצבת זיקנה על גימלת פגיעה ובעניננו ברור שהנפגע יעדיף גימלת פגיעה שהיא יותר גבוהה). השאלה שהתעוררה בסכסוך דנא, וזו שאלה שהתעוררה בפעם הראשונה בפני ביהמ"ש העליון, היא אם יש לנכות מסכום הפיצויים שיקבל העובד מהמעביד את כל השווי המהוון של "גימלת הפגיעה" שיקבל מהביטוח הלאומי, או שמא יש להוריד מסכום "גימלת הפגיעה" שמהוונים, את השווי המהוון של הקיצבה שהיתה מגיעה לעובד כקיצבת זיקנה, ורק את יתרת "גימלת הפגיעה" צריך לנכות מסכום הפיצויים שיקבל העובד ממעבידו.
תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) קובעת כי מן הערך המהוון של "גימלת פגיעה" לצורך הסעיפים 49 ו-70 של החוק לביטוח הלאומי ינוכה ערכה המהוון של קיצבה כמו קיצבת הזיקנה, אך לטענת ב"כ המערער אין סעיף זה חל לגבי נכוי "גימלת פגיעה" מהוונת לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין הנ"ל. עמדת המערער לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי ומכאן הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. סעיף 62 הנ"ל מפנה לסעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי וקובע כי הוראות שר העבודה לפי סעיף 49 (ב) בדבר היוון קצבאות וחישוב ערכן הכספי כוחן יפה לקביעת השווי הכספי של גימלאות לענין סעיף 62. הפנייה זו בדבר '"היווה קיצבאות" כוללת את התקנות בדבר ההיוון וגם תקנות בדבר הניכויים בהיוון קצבאות ותקנה 8 הנ"ל בכלל זה. הוראה הקובעת מה ומה יש לנכות בשעת חישוב הערך המהוון של גימלה פלונית מהווה הוראה "בדבר היוון קיצבאות". אילו רצה המחוקק להוציא מן הכלל הוראה פלונית שלא תחול על ההיוון לענין סעיף 62, אם כי חלה על ההיוון לענין סעיף 49, כי אז צריך היה לומר זאת במפורש.
ב. לטענה כי התקנה 8 עומדת בסתירה להוראות סעיף 62 ועל כן אינה תופסת - עצם ההפניה לתקנות אלו יש בה משום אימוץ התקנות בידי המחוקק ועל כן משום חקיקה ראשית, שהיא היא הקובעת מה יש ומה אין לנכות מן הפיצויים וממילא אין כאן סתירה בין החוק לבין התקנה.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. 20.4.67).
ע.א. 35/67 - שתדלן חיים נגד פקיד השומה תל אביב
*ניכוי שכ"ט עו"ד מהכנסה החייבת במס והבחנה בין הוצאה ליצירת אקטיב יש מאין לבין הוצאה לשמור על הקיים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 586/66 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
למערער בי"ס לפקידות "אלפא" שרוב תלמידיו הן בנות וביניהן מספר רב מבתים דתיים. במבנה ביה"ס עמדו לפתוח בי"ס נוסף לבנים הלומדים גרפיקה וכד' והמערער חשש כי פתיחת ביה"ס החדש יזיק לבית ספרו שכן רבים מן ההורים הסתייגו מקיום בי"ס לנערים באותו בית בו לומדות הבנות וכתוצאה מכך היה מפסיד הרבה תלמידות. המערער פנה לעורך דין והלה הצליח להניע את עירית ת"א שלא תרשה בניה לצורך ביה"ס הנוסף לנערים, לאחר מכן עמדה העיריה לאסור גם קיום ביה"ס "אלפא"באותו בית ושוב פנה אותו עו"ד לעיריה והצליח למנוע סילוק ביה"ס אלפא ע"י העיריה מאותו בית. כשכר טרחתו עבור שתי הפעולות הנ"ל קיבל עורך הדין 15 אלף ל"י והמערער ביקש לנכות סכום זה כהוצאה לצורך מס הכנסה. פקיד השומה סירב להכיר בהוצאה, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה, ומכאן הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. בבירור הבעיה אם הוצאה מסוימת ניתנת לניכוי אם לאו יש להבחין בין הוצאות שתכליתן ליצור אקטיב יש מאין או לשפרו ובין הוצאות שכל תכליתן אינו אלא לשמור על הקיים. הוצאות מן הסוג הראשון אינן ניתנות לניכוי בעוד הוצאות מן הסוג השני ניתנות לניכוי.
ב. במקרה דנא יש להבדיל בין שתי הפעולות של עורך הדין. הפעולות שנעשו כדי למנוע התנחלות של בי"ס לנערים לא נועדו אלא כדי למנוע בעד הוצאתן של תלמידות מבית ספרו של המערער, כך שפעולות אלו לא היו מיועדות ליצור נכס הון או לשפרו, אלא לשמור עליו בלבד ועל כן הרי זו הוצאה עסקית הניתנת לניכוי.
מה שאין כן הפעולות שנעשו כדי למנוע הרחקת בית ספרו של המערער ממקומו. פעולות אלו לא נועדו כדי לשמור על הקיים, אלא כדי ליצור ולהבטיח יתרון של קבע לעסקו של המערער ומשום כך יש לראות בהוצאה זו הוצאה הונית שאין לנכותה.
ג. המערער לא הביא כל הוכחה איזה סכום שילם בעד הפעולה האחת ואיזה בעד הפעולה השניה ומשום כך צריך היה לדחות את ערעורו שהרי לא הוכיח כי הסכום של 15 אלף ל"י "הוצא כולו בייצור ההכנסה ולשם כך בלבד" כמצוות החוק. אולם בערעורו ביקש המערער להפריד בין הדבקים אם ייפסק שרק חלק מן ההוצאה ניתן לניכוי, לפיכך יש להחזיר את התיק לפקיד השומה שישמע את המערער ויקבל ראיות בנידון, ויקבע איזה חלק מהסכום יש לייחס לפעולות שננקטו ע"י עורך הדין כדי להרחיק את ביה"ס לנערים מהמקום.
(בפני השופטים: מני, הלוי, קיסטר.)
ע.א. 522/66 - ד"ר אריה ארזי ואח' נגד יוצק בונה בע"מ ואח'
*ביטול חווה עקב איחור בביצוע בניה שהותנתה בו * העברת חוב
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 3141/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח רואטנשטיין היה בעל בית (המערערת השניה הינה עזבונו). הוא התקשר בהסכם עם ראובן לביא (המשיב מס' 2 - להלן לביא) ועם אחד רץ, לפיו התחייבו השנים להפוך דירה בבית המנוח לשלוש חנויות וכתמורה יקבלו חלק מדמי המפתח שישתלמו ע"י השוכרים עבור החנויות. אותה שעה היה לביא חב כספים לצדדים שלישיים ולביא הסכים עם המנוח ועם המערער הראשון חתנו של המנוח, לפיו חתם המערער הראשון, מר איזי, על כתבי העברת חוב וכתבים אלה נמסרו לנושיו של לביא. (הנושים הם המשיב מס' 3 הבנק ליצוא בע"מ להלן - הבנק, ושני קבלני משנה, ההתחייבות לבנק היתה עם זכות עדיפות על פני קבלני המשנה). לפי ההתחייבות ישלמו המערערים לנושים את הכספים שיהיו חייבים ללביא מהכסף שיתקבל מהשוכרים, ויחזיקו כספים אלה בנאמנות עבור הנושים עד התשלום.
בטרם נסתיימה עבודת הבניה עזב לביא את הארץ ובמועד שנועד לגמר העבודה לא היתה העבודה גמורה. ארזי שלח מכתב לביתו של לביא והודיעו על ביטול החוזה כתוצאה מהאיחור. בינתיים הגישו קבלני המשנה תביעה נגד לביא ובהיעדרו קיבלו פס"ד נגדו וצו עיקול כספי לביא שבידי ארזי. לפי צו העיקול היה צריך ארזי למסור את הכספים למשרד ההוצאה לפועל אך הוא מיהר ושילמם לקבלני המשנה שעסקו בבנית החנויות. בינתיים חזר לביא לישראל. הבנק הגיש נגדו תביעה ולביא הודה בתביעת הבנק ושלח למערערים הודעת צד שלישי בטענו כד המערערים חייבים לשפותו על סכום התביעה מכח החוזה ביחד עם כתבי העברת החוב לבנק, הגנת המערערים היתה שהחוזה בוטל עקב האיחור בביצוע העבודה ובאין חוזה אין חיוב העברת החוב שכן ארזי התחייב לשלם "במסגרת החוזה הנידון", לחילופין טענו שכתבי העברת החוב לא תפסו באשר ההעברה היתה חלקית בלבד ובתור שכזו מחוץ למסגרת פקודת העברת חוב, אך בגלל היותו של מר רץ פושט רגל, או באשר ההעברה היתה לטובת לביא ומר רץ ביחד וכד'. כל טענות המערערים נדחו ומכאן הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לקבל את הטענה כי החוזה בוטל עקב האיחור. אין חולק על ההלכה שכאשר החוזה מופר הפרה יסודית ושורשית, ברירתו של הצד המקיים היא לבטלו, אך הלכה זו אינה חלה כאשר החוזה כבר בוצע בחלקו ומסיבה זו אין בידי הצד המקיים להחזיר את המצב לקדמותו.
כמו כן הדין הוא שהפרה המתבטאת בפיגור בביצוע, איננה נחשבת בדרך כלל להפרה היורדת ללב החוזה והמזכה את הצד המקיים בביטולו. השאלה אם בנסיבות הענין
אפשר לראות בפיגור הפרה שורשית של החוזה תלויה בכוונת הצדדים, העשויה להתברר מתוך נסיבות הענין, עיון בחוזה מראה לנו שהצדדים לא ייחסו במקרה דנא חיוניות מיוחדת לתאריך גמר ביצוע העבודה.
ב. באשר לטענה שהעברת החוב לא תפסה - גם טענה זו יש לדחות. ארזי חתם על התחייבות לשלם לבנק 28 אלף ל"י מתוך הכסף שיגיע ללביא. מסמך כזה יוצר חוב עצמאי מצד החייב לטובת צד שלישי ואין בינו לבין העברת חוב לפי פקודת העברת חוב ולא כלום. נוצר קשר ישיר בין הבנק לבין ארזי והבנק היה רשאי לתבוע על פיו, קל וחומר היה לביא רשאי לתבוע על פיו. התובע הוא לביא והרי לטובתו נעשתה ההתחייבות.
ג. לטענה כי ההתחייבות נעשתה לטובת לביא ורץ ביחד ועל כן צריכים שניהם לתבוע - מר רץ הסכים לתביעתו של לביא ואין כל קושי לראות בכך אישור לתביעה או אישור בדיעבד.
ד. הטענה שיש לפסול את ההתדיינות באשר רץ הינו פושט רגל אין לה על מה שתסמוך. ב"כ המערערים לא טרח לאזכר אף אסמכתא העשויה לתמוך בטענתו.
ה. לטענה כי כתב ההתחייבות לגבי הבנק היתה על 28 אלף ל"י ואילו ביהמ"ש חייב את המערערים לשלם 36 אלף ל"י - אין כל פלא בכך. לו שילם ארזי את הכסף שחייב היה לשלם במועד שנקבע לכך, לא היה משלם יותר מסכום של 28 אלף ל"י, אך עקב העיכוב בתשלום הנ"ל התנפח הסכום שחייב לביא לבנק מפאת הצטברות הרבית והוצאות, ואם יש מישהו הצריך לשאת בנטל הזה הרי אין זה לביא אלא ארזי באשר עליו מוטלת האחריות של אי פרעון הסכום במועדו. גם בכתב ההגנה שהגישו המערערים להודעת צד שלישי לא טענו שאם יצטרכו לשפות את לביא הרי חיובם יכול להיות רק על סך 28 אלף ל"י. כמו כן לא התנגדו המערערים כלל לפסיקת 36 אלף ל"י לטובת הבנק למרות שיכלו בקבלם רשות להתגונן לפתוח חזית משלהם נגד הבנק על גובה הסכום.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 11.4.67)
ע.א. 675/66 - מדינת ישראל נגד גדעון לב ארי
*פירוש תנאי בחוזה
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בהמ' 7424/65 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי וויתקון נגד דעתו החולקת של השופט ברנזון).
העובדות:
המשיב הינו מפרק חברת "עבודות עפר (החופר) בע"מ". בין החברה לבין המדינה נערך חוזה קבלנות לפיו קיבלה על עצמה החברה לבצע עבודות חפירה בקנה מידה גדול עבור המדינה. בתנאי התשלום נקבע בין היתר, לענין תנודות ביוקר המחיה, כי "יובאו בחשבון לגבי תשלום... התנודות במדד העולות על שלושה אחוז". המחלוקת הנטושה בין בעלי הדין היא זו: כאשר הפרשי ההצמדה עולים על שלושה אחוז, האם חייבת המערערת בתשלום מלוא ההפרשים, או רק בתשלום הסכום שבו עולה ההפרש על שלושה אחוז מהם? שכן במקרה דנא עלו ההפרשים על שלושה אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק בהמרצת פתיחה כי יש לשלם את כל ההפרש ועל כך מערערת המדינה.
החלטה (השופט ויתקון):
א. בנוסח החדש של חוזי המדינה הנהוג היום שונה סעיף ההצמדה ונקבע מפורשות כי המדינה חייבת לשלם הפרשי הצמדה העולים על שלושה אחוז בניכוי שלושת האחוזים הראשונים. אך כמו במקרה של פירוש חוקים, גם כאן אין הכרח ליחס לנוסח הקודם משמעות מסויימת מתוך הנחה, שאלמלא משמעות זו לא היה צורך להלביש את ההוראה בנוסח חדש.
ב. את פירוש ההוראה שבחוזה יש לחפש עד כמה שאפשר בהגיונה הפנימי. הוראה כזו המנוסחת באותו אופן ממש, יכולה לקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים. צדקתה של גירסה זו או אחרת אינה ניתנת להוכחה מוחלטת, ואין לך אלא לקבוע מה, לפי הרגשתך, היה האדם סביר מבין בשמעו מלים כגון אלו האמורים בחוזה. הקובעת היא ההתרשמות הראשונית העולה ממקרא סעיפי החוזה. לפי התרשמות זו יש להעדיף במקרה דנא את הדעה שכוונת המנסחים היתה לחייב את המערערת בתשלום הפרשי הצמדה באופן כולל, ולא באופן שולי, היינו את מלוא ההפרשים בלי ניכוי שלושת האחוזים. (במידה מסוימת ניתן למצוא חיזוק למסקנה זו בכלל שיש לפרש חוזה נגד מנסחו. ובמקרה דנא המדינה היא שניסחה את החוזה).
השופט לנדוי (מסכים ומוסיף):
לכל היותר ניתן לומר לטובת גירסת המדינה שהפרוש הנכון של החוזה מוטל בספק, והספק דיו להכריע את הכף נגד גירסת המדינה, וזאת לא רק מפני שהיא אשר ניסחה את החוזה, אלא גם מטעם נוסף: משהוכרה בחוזה עקרונית זכותו של הקבלן לקבל פיצוי עקב התיקרות הרי מי שטוען כי הזכות נשללת על ידי אחד מתנאי החסימה המגבילים, עליו חובת השכנוע.
השופט ברנזון (דעת מיעוט):
המדינה צודקת בפירוש שהיא מבקשת לתת להוראה בדבר תשלום עבור תנודות במדד. כשקוראים את הסעיף הזה במשולב עם ההגדרה בחוזה של המונח "תנודות במדד" הרי ההוראה היא ברורה בתכלית שיש לנכות את שלושת האחוזים מתשלום התוספת כאשר המדד עולה בשלושה אחוז ומעלה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 17.4.67).
המ' 205/67 - עזרה עזר נגד מדינת ישראל
*בקשת רשות ערעור על הרשעה
בקשתו של המבקש לרשות ערעור נדחתה ע"י הנשיא אגרנט שקבע: א. לא נגרם עיוות דין למבקש בכך שחלק מעדות עדת התביעה נשמעה שלא בנוכחותו שכן זו נשמעה בנוכחות הסניגור ב. עדת התביעה העידה שהאיש ששכר ממנה את החדר שם תחת המיטה טרנזיסטורים שהיו מוברחים וכי איש זה הובא ע"י אחד בשם קובי ואילו קובי העיד שהכיר מכבר את המבקש והוא הפגיש אותו עם עדת התביעה לצורך שכירת המחסן. על יסוד שתי עדויות אלה אין ספק כי הוכחה זהותו של המבקש כאדם שביצע את העבירות המיוחסות לו ג. עונש של 6 חדשי מאסר וקנס של 7000 ל"י אינו עונש חמור בהתחשב בעבירות הקודמות של המבקש מאותו סוג. (12.4.67).