ע.א. 115/67 - נעים כדורי ואח' נגד מיכאל נאמן
*תשלום דמי תיווך המשיב הינו מתווך והוא נתבקש ע"י המערערים לתווך ביניהם לבין רשות הפיתוח לרכישת חלקה מסוימת מרשות הפיתוח. בשלב מסוים הופסק המו"מ והוכנס אדם שלישי ל.מו"מ שיועבר הנכס על שמו. המשיב תבע דמי תיווך וביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום. ערעורם נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי לפני הפעלתו של אותו אדם שלישי שקנה עבור המערערים את הנכס ביקשו המערערים את המשיב להפסיק את פעילותו. בנסיבות אלה זכה המשיב בשכרו, לאחר שעסק במו"מ, אך נשלל ממנו להביאו להשלמתו, ולמעשה השיגו המערערים את רכישת הנכס.
אשר לטענה כי התביעה התישנה - ראשית התביעה הוגשה עוד בתוך תקופת ההתיישנות ושנית המערערים סובבו את המשיב בכחש שלא הם רכשו את הנכס ושאין קשר ביניהם לבין האדם השלישי וממילא נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת תובענותו מסיבות שאינן תלויות בו. (18.4.67).
ע.א. 68/67 - מיכאל מאירסון נגד החברה הא"י לקירור ואספקה בע"מ ואח'
*תשלום עבור כאב וסבל בתאונה עקב תאונה שהמשיבות אחראיות לה נפצע המערער: איבד ארבע שינים, איבד את הכרתו במשך זמן קצר, דבר המעיד על זעזוע מח, הינו סובל מכאבי ראש שימשכו כשנתיים מיום התאונה, הוא עבר ניתוח ואושפז 10 ימים ובמשך 3 חדשים לא יכול היה לפתוח את פיו. הוא עוד יצטרך לעבור ניתוח להרחקת חוט פלדה שהותקן בלסת. למערער נפסקו 6000 ל"י בשל אבדן כושר השתכרות במקצוע הפרקליטות וחמשת אלפים ל"י בגין כאב וסבל, ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) קיבל את הערעור על ראש הנזיקין של כאב וסבל ופסק למערער 8000 ל"י בראש נזיקין זה. (10.4.67).
ע.א. 501/66 - מאיר פרידמן נגד ירחמיאל הלפרין ואח'
*ויתור מסב על העדת שטר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 781/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הסב למשיב הראשון המחאה על סך 5000 ל"י. משחוללה ההמחאה מיהר המשיב למערער וזה הרגיעו כי לא ידאג וכי הוא (המערער) יפרע את סכום ההמחאה. המשיב תבע את המערער על יסוד ההמחאה ועל יסוד התמורה לעיסקה. המערער התגונן בטענה שהשיק לא הועד על אי פרעונו. כנגד זה טען המשיב כי אמירתו של המערער כי הוא יפרע את סכום השיק מהוה ויתור מכללא מצו המערער על זכותו שהשיק יועד. על כך השיב המערער כי הבטחה לפרוע שטר שחולל אינה מספקת כדי לראות בדבר ויתור מכללא על הצורך בהעדה, ויש צורך שהמבטיח ידע בעת מתן הבטחתו שהשטר לא הועד.
החלטה (השופט מני):
אמנם נכון שהבטחה לפרוע שטר שחולל כדי שתהווה ויתור על העדה, חייבת להיעשות בידיעה מלאה של כל העובדות, אך נטל ההוכחה על העדר ידיעה כזו הוא תמיד על נותן ההבטחה וכאן לא הוכיח המערער כי לא ידע שהשיק לא הועד שעה שנתן את הבטחתו לשלם את סכום השיק.
השופט לנדוי:
אין ויתור על העדה אלא תוך ידיעה שהשיק לא הועד ואת הידיעה צריך להוכיח מי שטוען שהיה ויתור כלומר המחזיק בשיק. על כן לא על המערער היה להוכיח כי לא ידע שהשיק לא הועד. עם זאת יש לדחות את הערעור מאחר שהוכחה העילה החילופית לתשלום התמורה שקיבל המערער מיד המשיב.
השופט זוסמן:
חבותו של מסב שטר לכבד מסמך שחולל היא חבות מותנית בהעדה ועל תנאי ההעדה רשאי המסב לוותר בדיעבד. הענין אינו ענין של אומד דעת המוותר, אלא של קיום הוראות החוק אשר הופכת חבות המסב למוחלטת אם ויתר על התנאי. אילו חתם המערער, לאחר חילול השיק, על מסמך האומר "אני מוותר על הצורך להעיד" ההיו שומעים את טענתו שלא ידע על חוסר העדה? אם תמצי לומר לא, מה משתנה דין הבטחה לשלם מדין חתימה על מסמך כזה? ואולם די להעלות את הספק על הכתב שכן במקרה דנא אין צורך להכריע בשאלה זו באשר ביהמ"ש המחוזי לא נתבקש לדון בשאלה שהועלתה בערעור ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי נתבקש להכריע בשאלה אם היה ויתור אם לאו ולא אם ידע או לא ידע המערער על חוסר העדה. טענה שלא נטענה בערכאה ראשונה אין להעלותה כנימוק בערעור.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. 23.4.67).
ע.א. 588/66 - לכדר בוכבזה נגד משה בוכבזה ואח'
*מהות היחסים בין אב ובן העובד בעסקו וסמוך על שולחנו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים) בת.א. 2139/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא בנו של המשיב, ובהיותם בטוניסיה עבד הבן בעסקו של האב במשך שנים רבות וניזון על שולחנו של האב הוא ובני ביתו. בהתאם לקביעת ביהמ"ש המחוזי נהוג בארצות המזרח כי אם הבנים אינם בוחרים לעצמם מקצוע, הרי הם עובדים בעסק האב, ונעשים חלק ממנו עד שלא
ניתן לקבוע מי תורם יותר לקיומו ולקידומו של העסק, ואם הכל מתנהל כשורה, מנהל הבן את העסק עד שהאב פורש מחמת זיקנה, או נפטר, ואז הבן יורש את העסק, במקביל לכך גם חיי המשפחה הם משותפים. כל אחד מוציא מן העסק את כל צרכי ביתו, ואין עינו של איש צרה באחר.
לאחר שבמשך 20 שנה התנהלו כך הענינים בין הבן והאב ומשעמדו לעלות לישראל, חתמו הצדדים על מסמך שלפיו כל הרכוש שבידי הבן שייך לאביו, כי הוא עובד בעסקו של האב וניזון ממנו, וכי אם ירצה הבן לצאת מהעסק "בגפו יצא ואין לו שום זכות לקחת אפילו פרנק אחד".
בישראל רכשו נכסים שונים ובכללם חנות בבאר-שבע, הכל נרשם על שם הבן וזה חתם על גב המסמך הנ"ל כי החנות שייכת לאב, בשני המסמכים צוינו יחסי הקנין בין הצדדים כמבוססים על הדין העברי.
לימים החל הבן לנהוג מנהג בעלים ברכוש, ולא נתן לאב דריסת רגל בחנות, הוא נתן לאב קיצבה קטנה וכנראה שלאחר זמן הפסיק גם אותה.
האב הגיש תביעה נגד הבן להחזרת הרכוש, וביהמ"ש המחוזי פסק על יסוד כל מערכת היחסים והמסמכים שהוגשו שעל הבן לרשום את כל הרכוש על שם האב, ולהחזיר לו את החנות. כן קבע, שביחסים בין הצדדים המשיב הוא הבעלים של הרכוש והוא רשאי לסלק את המערער מרכושו כל אימת שירצה וללא כל סיבה הגיונית, ואין למערער כל זכות לתבוע פיצויי פיטורין או פיצויים אחרים אפילו סולק ללא כל אשמה מצידו.
על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. שום צד לא הביא כל עדות שהיא מהו משפט המדינה בטוניס בנידון דידן, ומאחר שלפי נוסח המסמכים התכוונו הצדדים לכונן את היחסים שביניהם לפי דיני התורה, יש להעריך את טיב היחסים מבחינת דינים אלה.
ב. ברור היה בין הצדדים כי הבן יעבוד בעסק אביו והאב יזון את הבן ובני ביתו, הוסכם שאם הבן ירצה לעזוב, לא יקבל דבר אך לא הוסכם מה יהיה אם האב יסלק את הבן. יש לקחת בחשבון שהמשיב לא זן את בניו ובני ביתם בתורת חסד, אלא הם עבדו בעסקו והמזונות שקבלו הם כתמורה לעבודתם.
ג. השופט קיסטר מנתח את המצב המשפטי על פי מקורות המשפט העברי ומגיע למסקנה שעל פי ההלכה במקרה בו הבן יכול לקבל תעסוקה במקום אחר, אלא שהאב אינו רוצה כי הבן יזוז משולחנו, ומה שאוכל הבן הוא אוכל בשכרו, רואים אותו כשכיר. המסקנה היא, איפוא, כי היחסים בין האב והבן במקרה דנא הם כיחסי מעביד ועובד, (שלא כהחלטת ביהמ"ש המחוזי שהאב יכול לסלק את הבן כל אימת שירצה ללא כל פיצוי או פיצויי פיטורין).
ד. אם המערער בדעה כי המשיב הוא שפיטרו ללא כל סיבה צודקת, יכול המערער לתבוע ממנו פיצויים, אבל אין לו זכות לתפוס את נכסיו של המשיב. במקום בו הנכסים הם בבעלות המשיב, על המערער נטל הראיה להוכיח כי קיים חוזה או קשר כלשהו המזכה אותו להחזיק בנכסי המעביד.
ה. בנוסף על כך שאין המערער זכאי להחזיק בנכסי המעביד, נראה לכאורה כי במקרה דנא לנוכח ההתנהגות המערער, הועמדה בספק זכותו לדרוש פיצויים מאת המשיב.
ו. נראה שלאותה תוצאה של יחסי עובד ומעביד היינו מגיעים אילו היינו דנים לפי המג'לה או לפי דין החוזים האנגלי. אין פסול בכך אם השכר כולו נקבע לפי מזונות והוצאות הכלכלה של העובד ומשפחתו. אין גם פסול בהסכם הקובע כי אם העובד יתפטר, יצא ללא פיצויים, ואילו במקרה שהמעביד יפטר, יזכה העובד בפיצויים.
ז. הבן העלה טענה בערעור, כי החנות נרשמה על שמו ולא על שם האב כדי להתחמק ממס, והאב ידע על כך ועל כן אין להעניק לו סעד. לטענה זו אין לשעות הן משום שלא נטענה במפורש, והן משום שיתכן כי המערער ביצע כבר אז את הרישום על שמו כדי להערים על אביו וסיפר לאביו כי הוא עושה זאת כדי להתחמק ממס. אין הבן יכול להבנות ממעשהו זה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עוה"ד תוסיה כהן וסיטון למערער, עו"ד מרש למשיב. 23.4.67).
ע.א. 4/67 - בריטיש אנד קולוניאל איסטייטס בע"מ נגד יהודה טרבלוס
*השאלה אם גג נכלל ב"מושכר" לצורך סמכות בי"ד לשכירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 15/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הינו דייר מוגן על פי החוק בדירת המערערת, הוא התקין אנטנה לטלביזיה שהצריכה קדיחת חור בגגון הבולט מעל לחדר המדרגות וחיבור שמונה חוטי ברזל לארבע פינות שונות של מעקה הגג. המערערת דרשה ממנו לסלק את האנטנה אך המשיב התנגד ופנה לביה"ד לשכירות בבקשה להרשות לו התקנת האנטנה. המערער טען כי הגג אינו נכלל ב"מושכר" של הדייר ולפי החוק מוסמך ביהמ"ש להרשות תיקונים או שינויים אך ורק ב"מושכר". הערכאות דלמטה קבעו כי הגג הוא חלק מהמושכר ועל כן יש סמכות לדון בענין ונתנו את הרשות המבוקשת, על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. את השאלה אם גג הבנין נכלל או לא נכלל ב"מושכר" יש לחפש בראש וראשונה בחוזה השכירות עצמו.
ב. העובדה שהמשכיר מטיל על השוכר חובות גם לגבי חלקי בנין שהם מחוץ לדירה אך שהשוכר עשוי להשתמש בהם יחד עם יתר דיירי הבנין, עדיין אינה הופכת חלקים אלה לחלק מהמושכר. יש תמיד להבדיל בין המושכר, ובין יתר חלקי הבנין שהם בשימוש משותף של כל דיירי הבנין. שימוש בגג או בחלקים אחרים של הבנין המשמשים את כל הדיירים, אפילו כשהוא מלווה בתשלום תמורה, אינו, כשלעצמו, יוצר כל הנחה על קיום קשר שכירות לגבי הגג או לגבי אותם חלקים אחרים של הבנין.
ג. מעצם העובדה שבעל הבית משכיר את כל הדירות שבבנין, אין להסיק שהוא התכוון לכלול בשכירות של דייר כלשהו את אותם החלקים שבבנין שנועדו לשימושם המשותף של כל הדיירים.
ד. על יסוד סעיפי החוזה שבין הצדדים ועל יסוד כל האמור לא היה כל יסוד למסקנה שגג הבית אכן הושכר למשיב, ומכיוון שכך, לא היתה סמכות לביה"ד לשכירות לדון ולהחליט בבקשת המשיב.
השופט לנדוי:
הערכאות דלמטה מתחו יתר על המידה את המושג "מושכר" כמשמעותו בחוזה השכירות הנדון כאן ובחוק כפי שפורש בפסיקה, עם זאת על המחוקק לתת דעתו על בעיה זו שהזמן גרמה ולהקנות סמכות לביה"ד לשכירות להרשות התקנת אנטנות לטלביזיה ורדיו במסגרת תקנות התכנון והבניה בדבר התקנת אנטנות טלביזיה.
השופט קיסטר:
א. יש לקבל את הערעור אך לא מן הטעם שאין סמכות לביה"ד לשכירות לדון בענין. ב. המונח "מושכר" בחוק הגנת הדייר הנותן סמכות לביה"ד להרשות שינויים במושכר אינו מוגבל לשטחים שנמסרו לשימוש בלעדי של הדייר, אלא דין השטחים שנמסרו לשימוש משותף עם שאר הדיירים גם היא כדין זכות הדייר במושכר שנמסר לשמושו הבלעדי, ואם רוצה הדייר לערוך שינויים או תיקונים בחלקים שיש לו בהם זכות שימוש יחד עם דיירים אחרים מוסמך ביה"ד לשכירות לדון בכך.
ג. השאלה אם קיימת זכות שימוש בגג כחלק מזכות השימוש במושכר יש ללמוד בכל מקרה על כל נסיבותיו ותנאי החוזה של אותו מקרה ואין ללמוד ממקרה אחד למשנהו. במקרה דנא התקינו דיירים אחרים אנטנות רגילות לרדיו ללא שהבעלים התנגדו. כיום לאור השמוש הנפוץ ברדיו בארצנו, ברור שהזכות להקים אנטנות רדיו רגילות על גג המושכר כלולה גם היא במושכר וטפלה לזכות השכירות אפילו לא נכתבה בפירוש בחוזה השכירות. יש גם יסוד לומר כי אף שבשעת עריכת החוזה לא חשבו הצדדים על
אנטנות לטלביזיה (החוזה נערך בשנת 1955) הרי עם התפתחות הטכניקה והחידושים התכוונו הצדדים לשכירות הכוללת בתוכה את אפשרויות ההנאה מחידושי הטכניקה, ד. מכל מקום במידה ואין בהקמת אנטנה לטלביזיה בכדי להזיק היזק ניכר לבעל הבית ולא לפגוע בזכות שימוש דומה של שאר הדיירים, לא ימנע זאת ביה"ד לשכירות מהדייר ובמיוחד כאשר יכול ביה"ד לפסוק פיצוי כספי לבעל הבית, אולם במקרה דנא עשויה התקנת האנטנה לפגוע בזכויות השימוש של בעה"ב ושל הדיירים האחרים בגג ועל כן לא היה צריך ביה"ד לשכירות לתת את הרשות להתקין את האנטנה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. 23.4.67).
ע.א. 681/66 - עבודי עזרא מנשה נגד המועצה המקומית קרית חרושת
*תביעת ארנונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 67/65 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי וקיסטר כנגד דעתו החולקת של השופט מני).
העובדות:
המערער הגיש עררים לועדת ערר של המועצה על ארנונת רכוש שהוטלה עליו בגין מגרשים שיש לו בתחומי המועצה. עררים אלה עודם תלויים בפני הועדה ובינתיים הגישה המועצה נגדו תביעה לביהמ"ש לתשלום הארנונות. המערער הגיש כתב הגנה בו העלה טענות נגד גובה השומה וכן בקשר לחוקיות ההיטל. בסיכומים לא עמד עוד על טענותיו בנוגע לחוקיות החיוב בכללו אלא על גובה ההיטל הקשור בערעור על ההערכה וסיווג המגרשים. הטענות האחרונות זהות לאלה אותן הוא טוען בעררו לפני ועדת הערר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטענות שהעלה המערער הן מענינה של ועדת הערר, אך עם זאת חייב המערער לשלם את הסכום הנתבע ממנו וזאת על יסוד סעיף 174 לצו המועצות המקומיות המחייב לשלם את הארנונה גם אם הערר טרם הוכרע. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני - דעת מיעוט):
משבוחרת המועצה המקומית להגיש תביעה אזרחית רגילה בגין ארנונות יכול הנתבע להעלות כל הגנה שיש לו כנגד התביעה, כולל הגנות שהוא מעלה בפני ועדת הערר, ואין ביהמ"ש יכול להפנות את טענות ההגנה לועדת הערר ולפסוק שהנתבע חייב בינתיים לשלם את הסכום הנתבע ממנו. הסעיף המחייב את החייב לשלם עוד לפני שמתברר הערר מכוון למקרה בו העיריה מבצעת את הגביה בהתאם לסמכויותיה המיוחדות ללא תביעה אזרחית, אך לא כאשר מוגשת תביעה רגילה.
השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. החוק מעניק למועצה אפשרות לתבוע ארנונות בתביעה רגילה ובתביעה כזו אין על ביהמ"ש להכנס לשאלה אם יש מקום לשינוי השומה. ענינים אלה מקומם בועד הערר ובינתיים על החייב לשלם את המוטל עליו וביהמ"ש יכול לחייבו בתשלום זה עד שתיפול ההכרעה בועדת הערר.
ב. שונה המצב לגבי טענות שהיטל השומה אינו חוקי. טענה כזו צריך ביהמ"ש לברר אך המערער לא עמד על טענות אי החוקיות שבהיטל שעה שסיכם את עמדתו ועל כן לא נדרש השופט לדון בטענות אלה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. 23.4.67).
בג"צ 140/66 - חברת האוטובוסים נצרת חיפה ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*דחית דיון בבג"צ במאי 1966 הוצא צע"ת לבקשת העותרים נגד המשיבים. תוך הזמן שנקבע בצע"ת לא הוגשה תשובה. מפעם לפעם נדחה הדיון לבקשת המשיבים ועד היום לא הגישו תצהיר תשובה. לאחר שעברו 9 חדשים אין ביהמ"ש הגבוה לצדק מוכן לדחות את הדיון פעם נוספת, ולחכות להחלטת ועדה שמונתה לענין זה. אמנם העותרים מסכימים לדחיה, אולם הברירה בידם לבטל את הצע"ת או לקבל צו מוחלט מחוסר תשובה. מכיון שהעותרים אינם מוכנים לבטל את העתירה הפך הצו להחלטי.
(30.3.67).
מ.ח. 2/67 - שמואל רחביה נגד היועץ המשפטי
*גילוי ראיות חדשות המערער הורשע בגרימה מוות בתאונת דרכים ועתה הוא טוען כי נתגלה דו"ח בוחן משטרתי התומך בגרסתו ומכיון שנתגלתה ראיה חדשה יש לערוך משפט חוזר. בדחותו את הבקשה ציין הנשיא אגרנט כי בלי להכנס לשאלה אם יש בדו"ח החדש להשפיע על התוצאה המרשיעה או לא, הרי שאין להורות על משפט חוזר שכן המבקש ידע על הדו"ח הנ"ל בשעת משפטו אם כי לא ידע את תכנו, אך יכול היה להזמין את הבוחן במשפטו ולברר את תוכן הדו"ח. כדי לקיים משפט חוזר צריך שיתגלו ראיות חדשות שלא יכלו להיות ידועות לנידון בשעת ברור משפטו ותנאי זה לא נתמלא כאן.
(27.4.67).
ע.פ. 85/67 - יוסף יבו נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש (פריצה) המערער השתתף עם שנים אחרים בשוד קופאי קולנוע ונידון ל- 18 חדשי מאסר, מהם 6 בפועל ו- 12 על תנאי. ביהמ"ש העליון (מפי השופט ברנזון) קיבל את ערעורו של המערער, ביטל את ענשי המאסר והעמיד את המערער למבחן למשך שנתיים. כן האריך ביהמ"ש לשלוש שנים תקופה של 6 חדשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער. ביהמ"ש התחשב בהמלצת קצין המבחן וכן בעברו הקשה של המערער שהתיתם בגיל 4, שהוא עומד להתחתן, ובעיקר בכך שלאחר השוד פנה לאבי ארוסתו וגילה לו את המקרה, וביזמתו הלכו השנים למשטרה והמערער גילה את כל פרטי השוד וגרם למאסר שני שותפיו.
(19.4.67).
ע.פ. 78/67 - יעקב אלקרייף נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש (גרימת שריפה בשגגה) המערער שכב במיטה בדירתו ועישן סיגריה. הוא נרדם ואש התלקחה בחדרו ונשרפו מזרון וכרית, ומעשהו עלול היה לגרום נזק לאחרים. המערער הועמד לדין (סעיף 243 (ג) לפח"פ), ונדון על מעשהו ל- 6 חדשי מאסר. ערעורו נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) שציין כי נוכח הנסיבות שבהן בוצעה העבירה ולאחר שנתן ביהמ"ש דעתו על עברו האומלל של המערער כפי שתואר בדו"ח קצין מבחן, יש להעמיד את ענשו של המערער על שני חדשים מאסר ממש וארבעה חדשים מאסר על תנאי.
(11.4.67).
ע.פ. 27/67 - אברהם בן אליהו כהן נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש (יחסים עם קטינה) המערער היה בידידות עם המתלוננת ילידת סוף 1950 והגיע אתה ליחסים אינטימיים (במרס 1965).
הנערה מצאה בחור אחר ואז הגישה תלונה למשטרה. המערער הועמד לדין ונדון לשנתיים מאסר. ערעורו על חומרת העונש נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) שציין את המלצת שרות המבחן להעמידו למבחן לנוכח אופיו החיובי, התנהגותו הטובה בעת שירותו בצבא ובכך שהוא חי חיי עבודה ביושר. בהתחשב בכל הנ"ל ובעובדה שכבר ישב המערער 4 חדשים בבית הסהר בוטל גזר הדין והמערער הועמד בפקוח קצין מבחן למשך שנתיים.
(19.4.67).
בג"צ 109/67 - רוט פרנץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*נכות מרדיפות הנאצים העותר שהוא בן 75 לקוי בשמיעתו כדי 50 אחוז ולטענתו בא לו הדבר ממכות שקיבל בראשו ע"י הנאצים. ועדת העררים מצאה כי לפי הממצאים הרפואיים לא הוכיח העותר קשר בין המכות לבין החרשות. בקשתו של העותר לצע"ת נדחתה שכן חובת ההוכחה היתה על העותר, והשאלה אם התעודות הרפואיות והבדיקות הספיקו להוכחת הקשר הסיבתי היא כולה עובדתית ואין מקום להתערבות ביהמ"ש.
(23.4.67). בג"צ 94/67 - אליהו יצקן נגד לשכת עורכי הדין
*שאלות בבחינת התמחות לעו"ד העותר נכשל בבחינות התמחות ועתר לביהמ"ש בטענה כי השאלות נגעו בחלקן לדין המהותי ולא למקצועות מעשיים. הוא ביקש צו נגד הועדה השניה שבפניה יבחן במועד הבחינות הבא שזו תצמצם שאלותיה למקצועות המעשיים ולא לדין המהותי. עתירתו נדחתה ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק. השופט לנדוי ציין כי נסוח השאלות נתון לשקול דעתה של ועדת הבוחנים וחתימת הגבולות בין הדין המעשי לבין הדין המהותי אינה קלה ואין ביהמ"ש יכול להורות לועדת הבוחנים כיצד היא תתייחס לשאלה זו. מכל מקום אף אם הועדה הראשונה סטתה ממסגרת השאלות, אין יסוד להנחה כי גם הועדה השניה תנהג כמוה. אם הועדה השניה תחרוג מהמסגרת יוכל העותר לפנות לבג"צ עם עתירה ספציפית אך עליו יהא לזכור את הגבולות הצרים של התערבות בימ"ש בכגון זה. השופט כהן העיר כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות ביהמ"ש ואין לראות כל עילה שתעמוד לו לעותר אף לאחר שיבחן שנית. השאלה מה נכנס לגדר הבחינות בהתאם לתקנות נתונה לשיקול דעת הבוחנים. ועדות הבוחנים עומדות בחזקת מומחיות במקצוען באשר לשאלה מהו דין מהותי ומהו דין עיוני וביהמ"ש לא יהרהר אחר מדת מומחיותן.
(17.4.67).
בג"צ 92/67 - נג'יב יוסף נופי נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים
*הסכמה לדיון בפני ביה"ד של העדה הלטינית העותר בן העדה הלטינית הינו יורש של אמו המנוחה ולה יורשים נוספים שבחלקם יושבים בישראל ובחלקם במדינות ערביות. העותר ביקש שיוכרז על ירושת המנוחה והוא יחד עם היורשים האחרים הנמצאים בישראל מסכימים כי הדיון יתקיים בפני ביה"ד של העדה הלטינית, אולם האפוטרופוס לנכסי נפקדים הנוגע לכך בזכות חלקי הנפקדים בירושה אינו מסכים. עמדת האפוטרופוס הוצדקה ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק שקבע (מפי השופט לנדוי) כי נכסי הנפקדים מוקנים עתה לאפוטרופוס, וכשם שיורש פרטי חפשי לחלוטין לתת את הסכמתו לשיפוטו של בי"ד כזה או למאן, כן חפשי האפוטרופוס לנקוט את העמדה הנראית לו, ואין הוא חייב להצדיק את עמדתו בפני העותר.
(20.4.67).
ע.א. 70/67 - משה יקובוביץ ואח' נגד מתתיהו ריגלר
*תשלום דמי תיווך
המשיב תיווך במכירת מגרש לשני המערערים. לטענתם הוסכם כי יקבל רק אחוז אחד דמי תיווך ואילו המשיב טען כי הוסכם שיקבל שני אחוזים כמקובל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו מאמין למערערים שהוסכם על אחוז אחד ולא למשיב כי הוסכם על שני אחוזים, אלא שהיה דין ודברים על גובה דמי התיווך והמשיב לא הגדיר עמדתו בענין. מכיון שלא הוכח הסכם ולא הוכח נוהג שקבלנים משלמים רק אחוז אחד חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערים לשלם למשיב שני אחוזים. הערעור על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) שקבע כי ממצאי ביהמ"ש המחוזי הם ענינים שבעובדה ועל אלה אין לערער מאחר שגישת השופט היתה לה על מה שתסמוך.
(9.4.67).