ע.פ. 149/67 - רחמים בן מתוק פטאל נגד היועץ המשפטי
*סרסרות לזנות המערער הורשע בגין קבלת סכום של 50 ל"י בעד מעשה זנות של צעירה בת 15. הרשעתו התבססה על עדות יחיד של המתלונן שהעיד בבית המשפט כי מסר את הסכום הנ"ל במישרין למערער. לעומת זאת העיד המתלונן במשטרה כי מסר את הכסף לצעירה וזו מסרה את הכסף למערער. ביהמ"ש המחוזי היה ער לסתירה בדברי העד היחיד אולם הוא מצא סיוע בעדות המערער כי בשלב מאוחר יותר נענה לבקשתו של המתלונן כי יתערב אצל הנערה שתסכים להתחתן אתו, דבר עליו העיד גם העד. לדעת ביהמ"ש המחוזי מתישב הענין הזה "עם פניה אל הנאשם בתור מין אמרגן או שותף בעסקים". בקבלו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כי העובדה בלבד, שהנאשם אשר הכיר את הנערה הנ"ל מקודם ואף קיים אתה יחסי מין, עשה כדי להשפיע עליה להינשא למתלונן, אין משמעותה בהכרח כי הוא היה אמרגן או שותף בעסקים של זנות הצעירה הנ"ל, ומכל מקום ענין זה מוטל בספק, ומן הדין להנות את המערער מן הספק ולזכותו. (2.5.67).
בג"צ 72/67 - מזל מצליח נגד נציב בתי הסהר
*פיטורי עובדת בבית הסוהר העותרת פוטרה מעבודתה בבית הסהר ע"י המשיב שרשם על ההצעה שהגישה מנהלת בית הסהר לפטרה "מאשר פיטוריה". לפי פקודת בתי הסהר סעיף 13 מוסמך הנציב לפטר עובד אם הוכח להנחת דעתו כי הוא רשלן או בלתי יעיל בדרך כלל במילוי תפקידו. טענת העותרת היתה כי פיטוריה הינם בלתי חוקיים.
הצע"ת בוטל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן) לאחר שהוכח כי העובדת סבלה ממחלות בארבע שנות עבודתה והמשיב והנהלת בתי הסהר עשו הכל כדי להמשיך בעבודתה אך ללא הצלחה. על יסוד הנ"ל אין ספק בכנותה ובתום לבה של מנהלת בית הסהר שהמליצה על הפיטורין. המשיב עצמו ידע על כל השתלשלות הענינים של העותרת ואין לומר שלא פעל על פי שיקוליו הוא שעה שאישר את הצעת המנהלת לפטר את העותרת. הסמכות הניתנת בסעיף 13 הנ"ל אינה קשורה עם סעיפים אחרים בפקודה הקובעים פיטורים על יסוד מחלה ועל יסוד עבירות משמעתיות של עובדי בית הסהר.
(4.5.67).
בג"צ 68/67 - אמנון זמאנק ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*התאריך הנחשב ל"יום ההתיצבות" כשניתנה דחיה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים קיבלו צוי התיצבות לשרות סדיר באוגוסט 1964 ובהתאם להסדר שנעשה עמהם נדחה שירותם הסדיר על מנת שיוכלו תחילה, במשך 5 חדשים, ללמוד באולפן לערבית שהוא "קדם צבאי". העותרים עברו אימונים לפני שנשלחו לאולפן ובמסגרת האימונים מסרו שבועה לצה"ל. בינואר 1965 קיבלו הודעה חדשה על התיצבות לשרות סדיר, התיצבו וחתמו על טופס השבועה לצה"ל.
בינתיים בוטלה ההפחתה שנהגה לגבי שרות סדיר והשרות הועמד שוב על 30 חודש במקום 26 חדשים. ביטול ההפחתה הופעל לגבי אלה שהתיצבו אחרי 15.10.64 ולגבי אלה שהתיצבו לפני תאריך זה אלא ששירותם נדחה ולא סיימו את תקופת השירות הסדיר לפני יום 15.6.67.
טענת העותרים היא כי הם התיצבו לפני התאריך הקובע, היינו עוד באוגוסט 1964 ולחילופין כי התיצבו לפני המועד הקובע אלא ששרותם נדחה לאחר התאריך הקובע והם צריכים לסיים את השירות לפני יום 15.6.67. לעומתם עמדת המשיבים היא כי תאריך התיצבותם של העותרים הוא ינואר 1965 ועל כן חל עליהם צו ביטול ההפחתה.
החלטה (השופט כהן):
א. לעותרים נאמר מפורשות כי האולפן הוא קדם צבאי וכי האימונים יקדמו לאולפן קדם צבאי. העובדה שנשבעו בשעת האימונים אינה אומרת כי חויילו. לא מצינו בחוק כל רמז או אחיזה לכך שמסירת שבועה היא היא ההתיצבות לשרות סדיר. עובדה היא כי העותרים לאחר שהתיצבו בינואר 1965 חתמו על השבועה ואיש מהם לא טען כי כבר נשבע את השבועה לפני כן, וכי שירותו הסדיר התחיל כבר ועל כן אין לעבור שנית פרוצדורה של חיול. אין העותרים יכולים להישמע בטענה כי כל שעשו בעת התיצבותם בינואר 1965 לא היה ולא כלום.
ב. ההוראה בחוק כי יוצא צבא יהיה נמנה עם הכוחות הסדירים של צה"ל מן הזמן שנקבע בצו להתיצבות, כוחה יפה לגבי מקרים שבהם לא נדחה השירות ומגמתה להביא לידי תפיסה ושפיטה של המשתמטים מחובת שירותם. אולם מי שקיבל דחיה של שירותו אין הוא נמנה על כוחות צה"ל אלא עם גמר מועד הדחיה.
(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר. עו"ד רונן לעותרים, עו"ד חשין למשיבים. 16.4.67)
ע.א. 357+358/66 - חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נגד אברהם בן יקר
*קביעת הדברים הטפלים ונלוים לשכירות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 378/65 - פס"ד ביהמ"ש המחוזי אושר תור שינויים מסויימים)
העובדות:
המשיב שכר מרשות הפיתוח דירה בחלקה 8 גוש 7073 ביפו. הוא חתם על חוזה סטנדרטי בו מוגדר המושכר כדירה בת 2 חדרים עם מטבח לחוד וחדרי שירות. השוכר חוייב בתנאים הסטנדרטיים לשמור על נקיון המושכר, חדר המדרגות והחצר, לשמור ולטפח גינות הנוי, הצומח והנטיעות וכד'. המשיב החזיק בדירה ובכל חלקה 8 הכוללת חצר קדמית המחולקת לשנים שאחת היא פנימית (בתוך הקדמית), וכן חצר אחורית הכוללת את חלקה 8 שמאחורי הדירה וכן את חלקה 10 השייכת לאותם הבעלים (כיום הכשרת הישוב). השוכר מגדל פירות בכל השטח האמור, הקים צריף בו הוא עובד, ויש לו מעברים לרחובות הן מצד החצר הקדמית והן מהצד האחורי דרך חלקה 10.
המשכיר ביקש סילוק ידו של השוכר מכל מה שהוא מחזיק פרט לדירה. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והשאיר בידי השוכר רק את החצר הפנימית בו נמצאים חדרי השרות וכן השאיר לו זכות מעבר הן מצד החצר הקדמית והן מצד החצר האחורית.
בביהמ"ש העליון נחלקו הדעות בשאלה מהו השטח הנלוה לשכירות וטפל לגביו. השופט ברנזון קבע כי בידי השוכר תישאר כל החצר הקדמית ולא רק החצר הפנימית ואילו השופט קיסטר, אליו הצטרף השופט לנדוי, פסק כי בידי השוכר תישאר רק החצר הפנימית. שלושת השופטים פסקו כי השוכר רשאי להשתמש בחצר האחורית בכל מה שכלול בשטח חלקה 8 ולא בשטח חלקה 10 וכמו כן פסקו נגד זכות מעבר לשוכר מהחצר האחורית דרך חלקה 10.
החלטה (השופט ברנזון):
א. על אף העובדה שהדייר החזיק בשטח כולו החל בשנת 1948, ולוא גם בידיעת הבעלים, הרי כל אימת שהשטח לא היווה חלק מן המושכר אין בכך כדי להקנות לו זכות להמשיך ולהחזיק בו, שהרי אין שכירות בלי הסכמת הבעלים במפורש או מכללא.
ב. הסעיף בחוק הגנת הדייר המחיל את החוק גם על שכירות גינה וחצר מכוון למקרה שכירות שגינה וחצר השייכות לבנין או חלק של בנין מושכר כשהן משמשות את מטרת השכירות. אין ללמוד מהוראה זו, כי חצר או גינה הן בהכרח חלק בל ינותק של כל בנין מושכר.
ג. ההנחה היסודית של ביהמ"ש המחוזי "כי מה שהושכר הוגדר בחוזה ואין להוסיף עליו אלא אם הכתוב בחוזה אינו ברור" אינה תואמת את ההלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון כי לענין שכירות כולל "בית" כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עמו, לרבות מבני עזר, גינה וכד'.
ד. לא תתואר השכרת בית או דירה ללא הבטחת זכות גישה ומעבר. מטבע הדברים שאם אין גישה למושכר אלא דרך נכס אחר של בעל הבית שאינו כלול במושכר, תוגדר ותובטח זכות גישה כזאת בהסכם מפורש ואין להסיק על קיומו של הסכם כזה מכללא אלא אם בנסיבות המקרה אין כל אפשרות אחרת להגיע לאותה תוצאה. במקרה דנא רק מקרה הוא שגם חלקה 10 שייכת לאותו בעל בית ואין כל יסוד להניח שבהשכרת הדירה בחלקה 8 התכוונו להשכיר גם חלקה 10. או זכויות בחלקה זו. מכיון שיש גישה לרחוב הראשי דרך החצר הקדמית בחלקה 8 אין להניח כי הושכר מעבר דרך חלקה 10.
ה. באופן רגיל בית או דירה העומדים על חלקה מסויימת, כל זמן שבעל הבית לא שמר לעצמו זכות בשטח הפנוי של אותה חלקה על מנת לגרוע מהנאתו של הדייר ששכר את הבית, הרי שהחלקה במידה שהיא משמשת כחצר או כגינה כלולה בשכירות, ואילו לגבי שטח הנמצא מחוץ לחלקה, גם אם הוא שייך לאותם בעלים פועלת הנחה הפוכה. כאן חובת ההוכחה על הדייר הרוצה להנות משטח זה.
ו. על יסוד האמור נראה כי חלקה 8 כולה כלולה בשכירות כולל כל החצר הקדמית וכך תיפתר בעית הגישה ואילו בחלקה 10 אין לשוכר כל זכות שהיא.
ז. בעל בית שהשכיר בית הרי השכירות נותנת לדייר חזקה בלעדית בבית ובכל הנלוה אליו המונעת מבעל הבית אפשרות הכניסה אליהם והעשייה בהם בלי רשות הדייר אלא אם כן שמר בעל הבית לעצמו זכות כזו בחוזה השכירות.
השופט קיסטר:
א. כאשר מתעוררת שאלה מה כלול במושכר ואם הושכר שטח כטפל למושכר יש ללמוד זאת מתוך החוזה עצמו, ואם לא ניתן ללמוד את הדבר מתוך החוזה, יש ללמוד מה מטבע הדברים כלול בהשכרה, ויש לבדוק את מנהג הבריות באותו מקום ובאותו זמן.
ב. לשם הקביעה מה כלול במושכר יש ערך מסוים, בנוסף לחוזה גם למה שהחזיק הדייר בפועל. בדרך כלל המשכיר דירה משכיר מכללא גם את דרך הגישה לדירה וכן את הדברים הטפלים הנחוצים לשמוש בדירה. בשאלה אם הדברים הטפלים הושכרו ומה הושכר אפשר להיעזר בבדיקת נסיבות מסירת החזקה בעת ההשכרה. אולם אין זה כלל נוקשה. במקרה דנא שכרה דירה מהאפוטרופוס הכללי וזה לא הקפיד עם השוכרים אם השתמשו ברכוש נוסף על זה שהושכר כל עוד האפוטרופוס עצמו לא נזקק לאותו רכוש.
ג. אין לומר כי עלה על דעתו של המשכיר להשכיר נוסף על המפורש בחוזה, יותר מאשר הכרחי לשמוש הדירה והטפל לה. (מה גם שחלקה 10 בלבד היא בת כמה דונמים).
ד. העובדה שבחוזה הסטנדרטי חוייב השוכר לשמור על הגינה ולטפחה אינה עוזרת לשוכר. יכול בעל בית לחייב שוכר לשמור על הגינה גם אם אינו משכיר את הגינה לאותו דייר בלבד אלא שיש לדייר זכות שימוש בגינה יחד עם דיירים אחרים.
ה. גם ללא התנאה מפורשת בחוזה ביחס לנוחיות, יש בימינו לראות כתנאי מכללא שדייר יוכל להתקין סידורי רחצה בדירה המושכרת לו.
ו. כיון שיש דלת אחורית לדירה יש לדייר זכות שימוש בשטח מינימלי בחצר אחורית וזו כלולה מעצם טבעה בהשכרה אף שלא פורש בחוזה. מאידך בצד הקדמי מובדלת החצר הפנימית בגדר מהחצר הקדמית ואין כל יסוד להחשיב שטח זה כטפל לדירה בת 2 חדרים שהושכרו ולכן יש לומר כי רק החצר הפנימית מושכרת לשוכר ואילו בשטח הנותר יש לשוכר רק זכות מעבר לרחוב.
ז. באשר לזכות מעבר גם דרך חלקה 10 מהחצר האחורית - זכות כזו צריך היה השוכר להוכיח והוא לא הוכיחה. העובדה שהבעלים לא הפריעו לשוכר את השימוש בחלקה 10 אינה מקנה לו זכות מעבר או כל זכות אחרת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 3.5.67).
ע.א. 32/67 - ציונה צומן נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית וביה"ח קפלן
*הוכחת הגורם לנזק בטיפול רפואי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 1989/63 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת הוזהרה ע"י רופאיה בקו"ח שלא להכנס להריון מסיבות מחלה. (היא נשואה ואם לשני ילדים). בשנת 1957 הרתה ולטענתה אמר לה אחד הרופאים כי היא רשאית להכנס להריון. בחודש השנילהריונה החליטה לעשות גרידה ונכנסה לביה"ח קפלן. לאחר הגרידה עמדו להזריק לה פניצילין אך הרופא ציוה לערוך לה תחילה נסיון רגישות לפניצילין. נעשה לה נסיון כנ"ל והיא קיבלה שיתוק חלקי וסובלת עד היום. את תביעתה לפיצויים היא השתיתה על שתיים: שלא הוזהרה ע"י רופאי קופ"ח על הסכנה שבהריון וזאת מפני שרופא אחד אמר לה כי מותר לה להרות; וכן שהמבחן לרגישות לפניצילין נעשה בצורה בלתי נכונה או שבמקום מבחן הוזרקה זריקה ממש וזה שגרם לשיתוק ולסבל. ביהמ"ש דחה את התביעה ומכאן הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין מחלוקה שאחרי ניתוח או גירוד יש לעשות זריקות פניצילין ועל כן בעצם עשית המבחן לרגישות לחומר זה אין רשלנות.
ב. הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" אינו תומך במערערת, ואינו מחייב את המשיבים להוכיח כי האחות עשתה מבחן ולא הזריקה את הזריקה ממש. המשפט הוגש 6 שנים לאחר המקרה והעדויות נשמעו 10 שנים אחריו. קשה היה למצוא את האחות שעשתה את המבחן והרופא שהורה לה לעשות את המבחן לא נשאל אם נעשה רק מבחן רגישות או שהאחות הזריקה זריקה ממש.
אין גם כל הוכחה כי מבחן סריטה של רגישות אינו יכול להביא לידי תוצאות עגומות כפי שאירע למערערת ומאידך ברור שמן ההכרח לעשות מבחן בכמויות קטנות של פניצילין כהכנה למתן זריקה שהיא חיונית. אכן תוצאות כאלה מהמבחן לרגישות הן נדירות אבל הן יכולות לקרות, ואין יסוד לקבוע כי אירוע הנזק למערערת מתיישב יותר עם אי שמירת הזהירות מאשר עם השמירה על זהירות כך שעל המשיבות יהיה להוכיח שלא היתה רשלנות מצד האחות.
ג. אשר לענין אזהרה ע"י הרופאים - חלק מרופאי קופ"ח הזהירו את המערערת, ואם אפילו רופא אחד הביע דעה שונה היתה צריכה לשאול בעצת רופאים אחרים. מלבד זה אין לראות קשר סיבתי במובן משפטי בין העצה שניתנה, ובין הנזק.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד אטינגר למערערת, עו"ד פולונסקי למשיבים. 3.5.67).
ע.א. 574/66 - א. לוטן נגד לוגי (בניה) בע"מ ואח'
*חתימה על החלק של שטר העברת מניה * שמיעת עדות בחו"ל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) בת.א. 4035/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער והמשיב הרביעי (להלן גיברשטיין) חתמו על התזכיר והתקנות של החברה לוגי (המשיבה הראשונה) ולכל אחד מהם היתה מנית יסוד בת לירה. בהתאם לתקנות החברה ממנים בעלי מניות היסוד את המנהלים ואלה החליטו למנות את המערער כמנהל ראשון של החברה. בהיותו בפריז חתם המערער על שטר העברת מניה שלפיה העביר את מנית היסוד שלו תמורת לירה אחת אך תאריך החתימה ושם מקבל ההעברה לא מולאו. משנשלח השטר לישראל מולאו בו התאריך ושמו של גיברשטיין כמקבל ההעברה. גיברשטיין העביר את המניה למשיב השלישי (להלן קליין). באספת בעלי המניות, בהיעדר המערער, הועברו המנהלים הקודמים של החברה ונתמנו חדשים.
המשיבים פנו לביהמ"ש וביקשו הצהרה שקליין הוא בעל מנית היסוד שהיתה שייכת למערער, שהמערער אינו משמש עוד כמנהל, ושיתוקן פנקס החברים של החברה על ידי רישומו של קליין כבעל מנית היסוד. נשמעה עדות אחת מטעם המשיבים ולאחר מכן ניתן פס"ד בהתאם למבוקשם. המערער היה אותה שעה בחו"ל ובקשת ב"כ לגבות עדותו בחו"ל נדחתה. על החלטות ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. לעניין דחיית הבקשה לשמוע עדות המערער בחו"ל - כאשר עזב את הארץ ידע כי תלויה ועומדת נגדו התביעה. לאחר מכן, עוד לפני הברור, הגיע לימים מספר לבקור בארץ, ובשתי הפעמים לא דאג כי תישמע עדותו מחוץ לתור. נוכח הזנחה זו אין לו למערער אלא להלין על עצמו שגירסתו לעצם הענין נשארה ללא תמיכה בעדות כלשהי.
ב. לטענת המערער כי הוא חתם על החלק בתנאי שהמניה תועבר לקונה מבחוץ אם וכאשר עסקי החברה יפורקו ושמו של גיברשטיין מולא בשטר תוך מעילה באימון - דברים אלה הוכחשו ע"י המשיבים והעדות שהשמיעו תמכה בגירסת המשיבים. לפי עדות זו שנשארה בלתי נסתרת פעלו המשיבים בהתאם לתנאים שעל פיהם חתם המערער "על החלק" ואין פגם בהעברה.
ג. המערער לא הכחיש את חתימתו על המסמך ולכן לא היה צורך באמותו בדרך הקבועה למסמך הנערך בחו"ל.
ד. העתקי התזכיר והתקנות של החברה צורפו לתביעה והמערער לא טען דבר נגד אמיתותם לפיכך אין יסוד לטענה שלא הוכח באלו דרכים ניתן להעביר מניות בחברה.
ה. בתקנות נאמר כי המנהלים רשאים להתנגד להעברת מניות. להתנגדות צריכים איפוא את שני המנהלים ואילו אם אחד בלבד מתנגד ניתן להעביר מניות. שונה היה המצב אילו נאמר בתקנות כי ההעברה טעונה הסכמת המנהלים שאז היו צריכים הסכמת שני המנהלים להעברה.
ו. מכיון שהיתה מחלוקת מהותית בין בעלי הדין בדבר תקפות העברת המניה, אין יבוא בטרוניה אל המשיבים שפנו לביהמ"ש וביקשו הכרעתו במחלוקת בין הצדדים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עוה"ד רוזנשטיין וגב' זיו למערער, עו"ד טריינין למשיבים. 11.5.67).
ע.א. 665/66 - דוד כחלון ואח' נגד הינדה ברטי
*פירוט הנזק בתביעת נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 231/65 - פסה"ד בוטלבחלקו והתיק הוחזר לשופט לשמיעת עדויות נוספות).
(.
העובדות:
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעת פיצויים. התביעה בגין הפסד שכר התבססה עלחשבון אי כושר עבודה של 30 אחוז כפול 26 ימי עבודה בחודש. ביהמ"ש המחוזי העמיד את ההפסדים על 10 ימי עבודה בחודש בלבד אך לעומת כן ביסס את הפיצוי על אי כושר עבודה של 100 אחוז.מכיון שהמשיבה לא הוכיחה את גילה קבע לה השופט נזק סכוי בסכום כללי מתוך הנחה שתגיע לגיל 65 שנה.
טענתם העיקרית של המערערים היא כי מכיוון שהמשיבה עצמה טענה ל- 30 אחוז נכות בלבדלא יכול השופט לקצוב לה הפסד שכר של 100 אחוז אי כושר עבודה. על זה ענה ב"כ המשיבהכי החשבון שעשתה המשיבה בתביעה היה רק בבחינת הצעה בלתי מחייבת ולא מנע מן השופט לעשותחשבון משלו על יסוד הראיות שהובאו - חשבון המבוסס על אי כושר עבודה מלא וכנגד זה על10 ימי עבודה תחת 26 יום באופן שהתוצאה הסופית עדיין נמוכה מן הסכום של כ- 16 אלף ל"י שנתבע לפי פריט זה.
החלטה (השופט לנדוי):
א. מבחינה משפטית דווקנית אין צורך לפרט בפרשת התביעה את סכומי הנזק הכללי הנדרשים ע"י התובע, ובמקביל לזה אין הנתבע חייב להכחיש את שיעור דמי הנזקבהגנתו, כי לעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת.
עם זאת רצוי שהתובע יפרט גם את חשבון הנזק הכללי הנתבע על ידו כדי שעמדתו בנדון זה תהיה ידועה מראש ליריבו וגם לשופט כשזה בא לעשות את חשבונו בפסק הדין.
כמו כן רצוי כי שופט יעשה חשבון מפורט על אומדן הפיצוי הכללי, כי דרך זו מכריחהאת השופט לבקר את עצמו על ידי נסיון כלשהו של דדוקציה מנתונים ידועים או לפחות משוערים, וכן היא מאפשרת לבית המשפט שבערעור לבקר את דרך מחשבתו של השופטדלמטה.
ב. אולם אין להעניש את התובע המקבל על עצמו מרצונו את העול של עשיית חשבוןמפורט בפרשת תביעתו ע"י שהופכים לו חשבון זה למיטת סדום. אין גם לקשור את התובע אל פרט חשבוני אובייקטיבי, כגון קביעת אחוז ההיוון, המוצע על ידו בפרשתהתביעה.
אך כל זה כשאין הנתבע מוטעה ע"י חשבון התובע לחשוב שהוא מצדו פטור מהבאתהוכחות על פרט זה או אחר.
תקלה כזאת קרתה במקרה דנא כאשר המשיבה קבעה בתביעתה שכושר עבודתה פחת ב- 30 אחוז, היינו טענה עובדתית המוציאה משטח מחלוקת כל שאלה בדבר אי כושרהעולה על אחוז זה. לא נטענה בפרשת התביעה נכות של 30 אחוז אלא 30 אחוז אי כושר עבודה והמערערים יכלו להניח שמידת יכולתה של המשיבה להשתכר פחתה ב- 30 אחוז. כאשר בא ביהמ"ש וקובע אי כושר השתכרות של 100 אחזו, הרי שנתקפחה זכותםהדיונית של המערערים להוכיח אי כושר השתכרות של המשיבה הפחותה מ- 100 אחוז.לפיכך יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיובאו בפניו ראיות בקשר למידתאי כושר ההשתכרות הסכוי של המשיבה (בלי לסטות מהבסיס של 10 ימי עבודה לחודש)ולצורך זה תיראה פרשת התביעה כמתוקנת כאילו נטען בה שהפסד כושר ההשתכרותשל המשיבה מגיע ל- 100 אחוז.
מכיון שבלאו הכי מוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי יוכלו כבר הצדדים להביא ראיותיהםביחס לטענת המערערים כי המשיבה לא ניצלה את האפשרויות של שיקום מקצועי.
ג. על ביהמ"ש לשים לבו להנחה, שאפשר להזימה, כי אורך חיי העבודה של אשה מגיע ל- 60 שנה, וכן שאין ביהמ"ש מוסמך לפסוק רבית בתביעה זו לתקופה שלפניהגשת התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי עו"ד לוריה למערערים, עו"ד לאונר למשיבה. 11.5.67)
ע.פ. 92/67 - משה זרואל נגד היועץ המשפטי
*חומרה עונש (יחסים עם קטינה) המערער מרצה ענשי מאסר של 18 חודש ונדון לעוד 15 חדשי מאסר מצטבר בגין יחסים עם קטינה. ערעורו על העונש הנוסף נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) בהתחשב עם תסקיר קצין המבחן ועם העובדה שהמערער הינו בן 17 ועם מאמציו של המערער לחזור למוטב וללמוד מקצוע בבית הסוהר. עונש המאסר בגין העבירה האחרונה הוחלף בתקופת מבחן של שנתיים.
(4.5.67).
ע.פ. 93/67 - עלי סלימאן שקור נגד היועץ המשפטי
*חומרת עונש (חבלה חמורה) על המערער הוטלו שלוש שנות מאסר בשל גרימת חבלה חמורה לאשתו כאשר דקר אותה בסכין עקב ריב שנפל ביניהם. האשה היתה שרויה בסכנת חיים אך ניצלה לבסוף. את הערעור על חומרת העונש דחה ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) שציין כי על אף חרטתו של המערער ורצונו לפייס את אשתו אין להתעלם מחומרת המעשה ומן הצורך בהרתעת אחרים, שמא ייווצר הרושם שאדם יכול לרדת לחיי אשתו בצורה כזאת ואחר כך תספיק חרטה כדי שייצא בעונש מבוטל.
(19.4.67).
ע.פ. 67/67 - ש. גרובמן ושות' בע"מ ושרגא גרובמן נגד מדינת ישראל
*העלמת הכנסה שני המערערים יחד עם חברה נוספת העלימו הכנסה של 120 אלף ל"י. המערערת הראשונה נדונה לקנס בסך 30 אלף ל"י והמערער השני לקנס בסך 30 אלף ל"י ולשבעה חדשי מאסר. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) כי העובדה שהתביעה לא הוכיחה כי אותה הכנסה שהועלמה נתקבלה כולה או בחלקה על ידי המערערת הראשונה דווקא ולא ע"י החברה השניה אינה משנה לעניננו. אין נפקא מינה איזה חלק מההכנסה הגיע לחברה השניה, כי לפי האמור בסעיף 220 רישא לפקודת מס הכנסה אשמים המערערים בין שהתחמקו ממס שהגיע מהמערערת הראשונה עצמה ובין שעזרו לחברה השניה להתחמק ממס שהגיע ממנה. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם ביחס לעונש אפשר לקחת בחשבון את כל ההכנסה שהועלמה ע"י שתי החברות ועל כן יכול היה ביהמ"ש להטיל קנס בשעור שהטיל.
(19.4.67).
ע.א. 11/67 - ענת דקל ואח' נגד דניאל פיינשטיין ואח'
*רשלנות בנהיגה
המערערת בהיותה בת 6 נפגעה ע"י מכונית נהוגה בידי המשיב. הילדה חצתה את הכביש משמאל לימין ומהירות נסיעתו של המשיב היתה 20 קמ"ש. ב"כ המערערת טען כי המשיב לא ראה את הילדה עובר לתאונה ובכך התרשל. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בציינו כי אפילו לא ראה את הילדה עובר לתאונה הרי בנסיבות הענין היה צריך המשיב לשים לב לנעשה מצד ימין שכן שם היתה קבוצת ילדים בתנועה בכיוון לכביש, בעוד שלא הוכח שהיתה תכונה בקבוצת האנשים שהיתה בצד שמאל ובתוכה הילדה.
(9.4.67).