ע.פ. 32/67 - חיים בן דוד נגד מדינת ישראל
*עדות מתלוננת בעבירת תקיפה.
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 850/65 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להסתמך על עדות המתלוננת, בה נתן אמון, להסיק שהמערער קיים אתה מגע מיני, היות ולעדות זו היה סיוע של עד אחר ושלהמערער עצמו שהודה שפעם אחת ישן עם המתלוננת במיטה אחת.
ב. אשר לעבירת תקיפה שממנה זוכה המערער - הפירוש הנכון של פס"ד ביהמ"ש המחוזי אינו שצריך סיוע לעדות המתלוננת בגין מעשה התקיפה, אלא שביהמ"ש מצא שלא יהיה זה בטוח לסמוך על עדות המתלוננת בלי סיוע אף כי מן הדין איןצורך בסיוע לעבירה מעין זו. משום כך יש לדחות את ערעור המדינה על הזיכוי.
ג. העונש של תשעה חדשי מאסר על עבירה זו אינו חמור מדי. הוא גם אינו קל עד כדי התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר. עו"ד באר למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 10.5.67).
בג"צ 99/67 - "דן" אגודה שיתופית לתחבורה נגד שר התחבורה ואח'
*עתירתו של עותר למנוע מהזולת להשיג מבוקשו.
* מעמדו של עותר בענין שבין שני צדדים אחרים.
(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
העובדות:
בבג"צ 202/66 (תקציר סביר חוברת 7 עמ' 105) נצטווה שר התחבורה להעניק לבעלי מוניות שרות בת"א רשיונות ליבואו והפעלתו של רכב מסוים למוניות. הצו הוגבל לכך שהרשיונות ינתנו לאחר שתנוח דעתה של רשות הרישוי שהמכוניות החדשות נועדו להסעת שבעה נוסעים ושלא ניתן להתקין בהן מקומות ליותר מאשר שבעה נוסעים. עתה טוענת העותרת כי למיטב ידיעתה הוצאו רשיונות למכוניות שניתן להתקין בהן יותר מאשר שבעה מקומות. היא מבקשת צו נגד רשויות הרישוי בשל הפרת צו ביהמ"ש הפוגע בה ובאינטרס הכלכלי שלה.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הצו של ביהמ"ש בבג"צ הקודם ניתן בין שני צדדים אחרים ולטובת עותרים אחרים ואין בכוחו של מישהו אחר לדאוג לכך שהצו יקויים כהלכתו.
ב. למעשה ענינה של העותרת הוא למנוע תחרות בינה לבין בעלי המוניות, אולם עתירה שתכליתה להשיג בעקיפין מטרה כזאת אינה יוצרת מעמד בביהמ"ש הגבוה לצדק, כל זמן שהפונה לביהמ"ש אינו תובע דבר לעצמו אלא רוצה למנוע מהזולת להשיג מבוקשו.
ג. גם לגופו של ענין אין ממש בעתירה זו. הצו הקודם הורה למשיבים לתת אתהרשיונות לאחר שתנוח דעתם שאין להתקין במכוניות יותר משבעה מקומות. די בכךשנחה דעת המשיבים שלא יותקנו יותר משבעה מקומות. שיקול הדעת ניתן למשיבים ולא למישהו אחר.
ד. למשיבים סמכות להוציא רשיונות למכוניות גם אם יסיעו בהן יותר משבעה אנשים. הצו של ביהמ"ש לא אסר על המשיבים להשתמש בסמכותם זו ולהוציא רשיונות למכוניות שיסיעו יותר משבעה אנשים. הצו רק חייב את המשיבים לתת את הרשיונות לעותרים בהתאם למבוקשם כפי שהתגבש בעת הדיון. לפיכך לו גם התירה הרשות להסיע יותרמשבעה אנשים לא היתה מפרה כל צו ולא היה בזה משום מעשה שאינו בגבול סמכותם.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
בבג"צ 202/66 נדונה הגדרת אוטובוס ונקבע הסייג של שבעה נוסעים לפנים משורת הדין ולאור ההסכם שהושג בין הצדדים. העותרת דנא אינה רשאית להסתמך על סייג שהוסכם בין צדדים אחרים, ולו גם צד אחד להסכם היו רשויות צבוריות.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. עו"ד כספי לעותרת. 23.4.67).
ע.א. 128/67 - רוזיאק אלכסנדר נגד פקיד השומה נתניה
*הערכת הוצאות מחייה עקב הפרשי הון שנתגלו
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 51/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
אצל המערער נתגלו הפרשי הון לתקופה של 4 שנים, עקב רכישת דירה חדשה. כדי לעמוד על היקף ההפרשים הביא פקיד השומה בכלל חישוביו את הוצאות המחייה המשוערות של המערער בשנים אלו. השאלה המתעוררת בערעור היא אם רשאי היה פקיד השומה להסתמך בחישוביו על הוצאות המחיה ואם השערותיו על גובה ההוצאות בדין יסודם.
החלטה (השופט מני):
א. לטענתו של המערער כי מקור הכנסתו היחיד נובע מחברה שספריה הוכרו כתקינים ומהימנים ועל כן אין ליחס לו כל הכנסה נוספת אלא אם כן יצביע פקיד השומה על מקור הכנסה נוסף - טענה כגון זו כבר נטענה בפני ביהמ"ש העליון ונדחתה והיא נדחית גם כאן.
ב. לטענה כי אין לבסס שומה על הוצאות מחיה אלא אם מראים ולו אך בצורה סתמית מה היתה רמת החיים של הנישום - הנתונים שמסר פקיד השומה היה בהם כדי להראות יותר מאשר "בצורה סתמית" מה היתה רמת חייו של המערער. מכיון שכך, ומכיון שהסכומים שהעריך פקיד השומה אינם נראים מופרכים מעיקרם אין להתערב בקביעותיו של פקיד השומה.
ג. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי ביהמ"ש "הרואה את הנישום ומתרשם מהופעתו" יכול ללמוד מכך על רמת חייו אינה נראית כלל ועיקר ומוטב שלא להסתמך על אספקט זה בכלל.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד נאמן למערער, עו"ד נתן למשיב. 7.5.67).
ע.א. 676/66 - החברה לפתוח חוף התכלת נגד פקיד שומה ת"א
*ריווח הון או ריווח פירות
* השפעת ניסוח מטרות החברה בתזכיר, על החלטה בדבר אופי העיסקה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 512/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
הנישומה רכשה שטחי קרקע גדולים ובתזכיר התאגדותה נרשמו כמטרות עיקריות בין היתר פיתוח קרקע, קניית קרקע ומכירתה וכד'. בהעדר אמצעי מימון יסדה המערערת יחד עם רסקו חברה משותפת על בסיס של שוויון. החברה המשותפת רכשה מהמערערת 100 דונם קרקע במחיר של 3 מיליון ל"י. את התמורה לא שילמה החברה המשותפת למערערת בכסף, אלא הקצתה לה בעשרה אחוז מסכום זה מניות ויתרת התמורה בסך 2.7 מיליון ל"י נרשמה כהלוואה לזכות המערערת, צמודה למדד ונושאת רבית. המערערת רשמה בספריה את התקבול של 3 מיליון ל"י ובמאזנה צויין סכום זה כריווח הוני. לדעת פקיד השומה היה התקבול ריווח שבפירות. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. ניסוחו של תזכיר התאגדות של חברה אינו עשוי לזרות אור על אופיה האמיתי של הכנסת החברה, שכן דרך הניסוח אינה מודרכת ע"י שיקולים פיסקאליים דוקא ואין להחמיר עם חברה שרק לכאורה, מלשון תזכירה בלבד, עוסקת בסחר קרקעות, בעוד שלמעשה מטרותיה הן אחרות. אם גם יש בדרך ניסוחו של התזכיר רמז לאופיה של החברה, הרי אינו שיקול מכריע לכאן או לכאן.
ב. מאידך ניתן לומר שאצל חברה העוסקת בפיתוח קרקע, יהא מימוש הקרקע בדרך העברתה ומכירתה חלק אינטגראלי של עסקה. הקרקע משמשת בידה מלאי עסקי וממילא שהטיפול במלאי כולל את הבשלת המלאי ומכירתו.
ג. העובדה שהתמורה לא שולמה בכסף אין בה כדי לשוות לעסקה אופי הוני. הבטחת הרבית והצמדת הקרן לאינדקס עשויות אולי להעיד על כך שתמורת הקרקע קיבלה המערערת נכס הוני אך גם בכך אין לגרוע מן האופי המסחרי של הרווח.
ד. יתכן שמבחינה עקרונית נכון שהתקבול אינו של שלושה מיליון ל"י שכן יש להעריך את ההנאה הנובעת מחוב של שלושה מיליון ל"י הנמוך מן הסכום עצמו, אך כדי להעריך את שויה האמיתי של התמורה היתה הנשומה צריכה להביא ראיות ואת זה היא לא עשתה. אולם גם אילו הביאה ראיות כאלה לא היה הדבר עוזר בידה. שהרי אין חולק שבידי החברה המשותפת היתה הקרקע מלאי עסקי וזו יכלה לרשום את מלוא הסכום של שלושה מיליון ל"י כמלאי לפתיחה, ואין זה מתקבל על הדעת שהקונה יוכל לזקוף את מלוא הסכום כמחיר מלאי לפתיחה מצד אחד, בעוד אצל המוכר ייחשב התקבול שקיבל לאותו קונה נמוך יותר, וזאת כאשר יש יחסים הדוקים בין השנים והמוכר הוא שותף לשליטה על הקונה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עוה"ד צדוק ובן פורת למערערת, עו"ד נתן למשיב. 10.5.66).
ע.א. 69/67 - צבי פריזנט ואח' נגד רוז'ה זוהר
*מחיקת הגנה בשל אי מתן תשובה לשאלון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 22/66 והמ' 11571 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב תבע את המערערים על הוצאת שם רע. המערערים התגוננו בהגנות של סעיפים 14, ו- 15 של חוק לשון הרע וגם הכחישו שנגרם נזק למשיב. התנהל קדם משפט בו הסכימו המערערים לענות על שאלון שהוגש ע"י המשיב ומשלא השיבו במועד שנקבע ביקש המשיב מחיקת ההגנה. ביום שמיעת הבקשה הופיע ב"כ המערערים וביקש להגיש את התשובות לשאלון אך ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את הגנת המערערים, הוא נתן להם רשות לערער על החלטה זו וציוה כי הערעור לא יעכב את המשך הדיון. השופט הורה לתובע להוכיח את נזקו ולאחר ששמע את הראיות חייב את המערערים לשלם לתובע 7000 ל"י. עתה מערערים המערערים הן על חיובם והן על מחיקת הגנתם.
החלטה (השופט כהן):
א. למערערים היתה שמורה הזכות לערער בנפרד על ההחלטה למחוק את כתב ההגנה או לערער על ההחלטה תוך ערעור על פסק הדין כולו.
ב. ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערערים יתר על המידה במחקו את הגנתם. ב"כ המערערים התיצב ביום הדיון והתשובות לשאלון בידיו והציע להגישן ולמסרן לב"כ התובע. אם כי לא הגיש בקשה פורמלית להאריך את מועד הגשת התשובות הרי בקשה כזו משתמעת מכללא מעצם ההצעה להגיש את התשובות והדעת היתה נותנת שההצעה תתקבל. מה גם שלא היה לא בשאלות ולא בתשובות כדי לקבוע את גורל התובענה לכאן או לכאן.
ג. לפיכך יש לקבל את הערעור. ולהאריך את מועד הגשת התשובות לשאלון. מכיון שכל ההתדיינות המיותרת הזו נגרמה ע"י התרשלות המערערים, ישאו המערערים בהוצאות המשיב למרות שהם זכו בערעור.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד קלר למערערים, עו"ד ברק למשיב. 14.5.67).
ע.א. 89/67 - אמלגמייטר פרודקטס לטד ואח' נגד ליאון יהודה ורהפט
*הוספת עתירה לסעד של פיצויים בתובענה לסעד ביצוע בעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 8669/66 ת.א. 2198/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הגיש תביעה נגד המערערות שכללה עתירה לתת צו ביצוע בעין של הסכם מסוים. המערערות ביקשו בבקשה בדרך המרצה למחוק את התביעה וביהמ"ש העליון פסק (בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי) למחוק את כתב התביעה "במידה שהוא נוגע לביצועה בעין של ההתחייבות האמורה בו". בעקבות החלטה זו פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי וביקש תיקון כתב התביעה כך שיכלול עתירה לחייב את הנתבעים בתשלום נזיקין על הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. אין לקבל את טענת המערערות כי לפי סעיף 46 לתקנות סדר הדין לא יכול התובע לבקש סעד אחר על הסעד שתבע ושנדחה, וכי התיקון המבוקש אינו אלא תביעה חדשה לסעד נוסף בשל אותה עילה שהזכות לתבעו אבדה. מתוך עיון בפס"ד ביהמ"ש העליון עולה ברורות כי ביהמ"ש מחק רק את הסעד לביצוע בעין בלי לנגוע בכלל בעילת התביעה עצמה. ואם כן הם פני הדברים, חל על המקרה הנידון הכלל הגלום בתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיו רשאי ביהמ"ש בכל שלב משלבי ההליכים להרשות לתובע לתקן את פרשת תביעתו ע"י הוספת עתירה לסעד נוסף הנובע מאותה עילת תביעה ושלא תבע אותו מלכתחילה.
ב. הטענה השניה של המערערות כי תובע שבחר ממכלול הסעדים שעמדו לרשותו בעילת תביעה אחת, בסעד מסוים וספציפי, בחירתו היא מוגמרת ומוחלטת ומנוע הוא מלתבוע סעדים נוספים באותה עילה, אין לה סימוכין לא בחוק ולא בפסיקה שלנו.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
בכתב התביעה של המשיב נמצאת עתירה "לתת לתובע כל סעד אחר שייראה לבימ"ש נכבד זה". כשתובע מוסיף עתירה כזו ועתירתו לביצוע בעין נכשלת זכאי התובע שידון ביהמ"ש בכל סעד אחר שאפשר להעניק לו.
יש מחכמי המשפט הסבורים שאין צורך בבקשת כל סעד אחר, שכן לפי תקנה 13 לתקנות סדר הדין יכול ביהמ"ש להעניק כל סעד לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך.
אליבא דידם יוכל בימ"ש כל אימת שידחה תביעה לביצוע בעין לפסוק פיצויים אף אם התובע ביקש רק ביצוע בעין. על כל פנים כאשר התובע מבקש בכתב התביעה כל סעד שייראה בעיני ביהמ"ש ודאי שנשארת הדלת פתוחה להעניק לו פיצויים אם על ידי תיקון כתב התביעה הוא מייחד את עתירתו לסכום קצוב של פיצויים.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי.)
ע.א. 239+243/66 - זאכי בחוס נגד אבנא (נאמנות) בע"מ
*תביעת פיצויים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1424/64 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיבה (להלן: חברת אבנא) רכשה מאת שני אחים (להלן: המוכרים) אדמות בסך 60 אלף ל"י בקירוב. המערער (להלן: בחוס) תיווך בעיסקה והיה מורשה מטעם המוכרים להעביר לידיהם את התמורה. חברת אבנא משכה שיק על מלוא הסכום ומסרה אותו לבחוס. הלה הכניס את השיק לחשבונו ומשך למוכרים שיק אחר על סך כ- 47 אלף ל"י ואת ההפרש של למעלה מ- 12 אלף ל"י שילשל לכיסו. בינתיים התקשרה חברת אבנא בחוזה עם חברה אחרת בו התחייבה למכור מן המקרקעים שרכשה אצל המוכרים. אולם כשביקשה לבצע חברת אבנא את העסקה עם המוכרים סרבו הללו לקיים את העיסקה בטענה שלא קיבלו את מלוא התמורה ודרשו את ההפרש בתוספת 34 אלף ל"י. חברת אבנא שביקשה לעמוד בהתחייבותה כלפי אלה שקנו ממנה מן המקרקעים שילמה למוכרים את הסכום שביקשו ועתה הם תבעו את בחוס הן על סכום ההפרש שעיכב בידו והן את הסכום של 34 אלף ל"י פיצויים ששילמו למוכרים על מנת לבצע את העיסקה. ביהמ"ש המחוזי חייב את בחוס להחזיר לחברת אבנא את הסכום שעיכב תחת ידו אך עם זאת החליט כי אין הוא אחראי לסכום של 34 אלף ל"י שהוסיפה החברה למערערים.
על החלטת ביהמ"ש המחוזי ערערו שני הצדדים.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אין לקבל את טענת בחוס על חוסר יריבות בינו לבין אבנא. בחוס היה לא רק שלוחם של המוכרים ומעילתו אינה רק כלפי המוכרים. הוא פעל גם כשלוחה של חברת אבנא לענין מסירת התמורה וקיימת יריבות בינו לבין אבנא.
ב. אין לקבל את טענת בחוס שעל אבנא היה לקחת מהמוכרים יפוי כח בלתי חוזר ומשלא עשו כן הזיקו לעצמם בהשאירם למוכרים פתח שלא לקיים את התחייבותם. לאבנא לא היתה סיבה לחשוש שהמוכרים לא יקיימו את החוזה, ואי נקיטת אמצעים למנוע מהמוכרים אפשרות הפרת החוזה הינה בלתי רלבנטית כשהמדובר בהפרת החוזה מצד הקונים, שבאה עליהם באונס מפאת עוולותו של אדם שלישי.
ג. גם אם הסיבה שהמוכרים סרבו לבצע את ההעברה היא מפני שחלה האמרה במחירי קרקעות הרי העיקר הוא שהעילה שהצדיקה את סירובם לבצע את ההעברה היתה באי תשלום מלוא התמורה ולמעשה זה בחוס הוא האחראי.
על יסוד כל הנ"ל יש לדחות את ערעורו של בחוס.
ד. אשר לערעור חברת אבנא - גם ערעור זה יש לדחות. אילו פעלה מיד כשנודע לה שבחוס לא העביר את מלוא התמורה יכלה המערערת לצאת בהפסד של ההפרש שעיכב תחת ידו ולא היתה נכנסת להפסדים של 34 אלף ל"י.
ה. לא ברור גם על שום מה שילמה למוכרים את התוספת האמורה. על פי ההסכם עם המוכרים יכלה לתבוע ביצוע בעין של ההסכם ולא היתה מתחייבת אלא לשלם פיצויים
למוכרים בגין האיחור בתשלום מלוא התמורה. פיצויים אלה ודאי לא היו מתבטאים בסכום של 34 אלף ל"י. תשלום זה נעשה ע"י אבנא למוכרים בלי שהצליחו להוכיח את נחיצותו של תשלום זה לשם ביצוע העברת המקרקעים מהמוכרים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. 9.5.67).
ע.א. 651/66 - רפאל שפירא נגד מאיר סגל
*חתימת היסב מזוייפת של חברה על שיק.
* מניעות לטעון היסב מזויף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 921/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עבד כפקיד בחברת "משב" ולבקשת מנהל החברה בשם שלייפר חתם על שמונה שיקים לפקודת "משב" והוסכם כי שלייפר לא יסב הלאה את השיקים וכן שלא יירשמו בספרי חברת משב. שלייפר הסב את השיקים לחברה בשם פלסטיק צנטר והמשיב שהוא המפרק של פלסטיק צנטר תבע את המערער על יסוד שיקים אלה. הוברר כי לפי תקנות החברה לא הספיקה חתימתו של שלייפר כחתימת היסב בשם החברה וכן שאילו נרשמו השיקים בספרי החברה לא יכול היה שלייפר להסב את השיקים ללא חתימת המנהל השני.
טענות המערער היו כי אין הוא חב על פי השיקים שהם שיקי טובה, ששלייפר לא רשאי היה להסב את השיקים ומכל מקום לא יכלה חתימת ההיסב של שלייפר לחייב את החברה ומכיון שכך לא רכשה חברת פלסטיק צנטר זכות כלשהי בשיקים והיא אינה אוחזת בכלל בשיקים אלה. כנגד זה טען המשיב כי המערער מנוע מלטעון שחתימת ההיסב זוייפה באשר אלמלא הקנוניה שבינו לבין שלייפר היו השיקים נרשמים בפנקסי חברת משב ואז לא יכול היה שלייפר להסיבם ללא החתימה השניה. על כן לפי סעיף 23 (א) סיפא לפקודת השטרות מנוע המערער מלטעון היסב מזויף.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. מקום שההרשאה להטביע חותמת חברה ניתנה לשני מנהלים והיא מוטבעת ע"י מנהל אחד בלי שיחתום המנהל השני אין בזה כדי לחייב כלל את החברה. שטר הנושא חותמת במצב כזה אינו שטר של החברה וכמוהו כשטר הנושא חתימה מזויפת. לפיכך אין חברת פלסטיק צנטרל אוחזת בשיקים כדין.
ב. קביעת ביהמ"ש המחוזי שהמערער מנוע מלטעון חתימת היסב מזויפת אין לקבל. גם אם ההסבה המזויפת אופשרה בעטיה של הקנוניה אין המשיב יכול להיבנות מכך. כדי לקיים השתק צריכים שלושה יסודות: אמירה עובדתית או התנהגות של הנתבע כלפי התובע שזה יפעל לפיה; פעולה שעשה התובע בהסתמכו על אותה אמירה או התנהגות; שינוי לרעה במצבו של התובע עקב מעשה זה. במקרה דנא אמנם נכנסה חברת פלסטיק צנטר למצבה בגין הקנוניה של הנתבע אך לא נטען ולא הוכח כי התנהגות המערער היא שהניעה את פלסטיק צנטר לקבל את השיקים מתוך אמונה שהוסבו כדין. מרמה כלפי "משב" אינה יכולה לעזור למחזיקי השיקים שכן מצג שנעשה כלפי אדם אחד שפעל על פיו לא יוכל להפיק ממנו תועלת אדם אחר אשר לא כלפיו נעשה המצג ואשר לא הוא שפעל על פיו.
ג. זאת ועוד, חזקה על אדם היודע על המסמכים הציבוריים של חברה הרשומה אצל רשם החברות ובכלל זה על תקנותיה של חברה כזו. לכן חזקה על מקבל השיקים שידע כי רק חתימת שני המנהלים מחייבת את משב ולא יכול היה להיות מושפע מאמירה או התנהגות אחרת של הנתבע. לפיכך לא תעמוד לתובע טענת מניעות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. 10.5.67).
ע.א. 553/66 - האחים סולימה נגד יפאורה בע"מ וזאב רייזמן
*תביעה חילופית נגד שולח ושלוח
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2145/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים רכשו במשך תקופה ממושכת כמויות מלח לימון מאת יפאורה בע"מ (להלן: החברה) באמצעות זאב רייזמן (להלן: רייזמן) שעבד בחברה. למעשה ניהלו המערערים את כל העסקים של הקניות עם רייזמן שהציג עצמו כמורשה מטעם החברה. החברה מצידה לא הפריעה בעדו מליצור את המצגים האסורים, אם כי יש להניח שלא ידעה מהן פעולותיו המדויקות ואם הוא חורג ממסגרת סמכויותיו הממשיות. אגב עסקאותיו עם המערערים נשאר רייזמן חייב להם סכומי כסף שונים של אלפי ל"י ובכללם סכום של 2500 ל"י תמורת שטר שמשך רייזמן ושלא כובד. רייזמן פשט את הרגל והמערערים הגישו לביהמ"ש תביעה חלופית נגד החברה כשולחתו של רייזמן ונגד רייזמן על סמך ערובת ההרשאה אם יתברר כי פעל ללא סמכות. רייזמן לא התגונן וביום שמיעת המשפט ביקש ב"כ המערערים פס"ד נגד רייזמן. משניתן פסה"ד ביקש ב"כ החברה למחוק את התביעה נגד החברה שכן אין שתי החבויות של החברה ושל רייזמן יכולות לדור בכפיפה אחת, וקביעת חבותו של אחד מוציאה את האחר מן התמונה. ביהמ"ש קיבל את הטענה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. התביעה נגד החברה בגין השטר נכשלה כדין שכן החברה לא היתה חתומה על השטר, ומן המפורסמות הוא שאין דיני השליחות הרגילים חלים על החיוב הנובע מן השטר, למעט במקרים הנזכרים בסעיפים 24, 25 לפקודת השטרות.
ב. צדק ביהמ"ש בקבעו שפסק דין נגד חייב אלטרנטיבי אחד משחרר מכל חבות את החייב האלטרנטיבי השני. לא יתכן שאותו שופט יחליט באותו משפט שלא היו קיימים יחסי שליחות ויחייב את השלוח כמתחזה על יסוד ערובת ההרשאה, ובעת ובעונה אחת יחייב את השולח על יסוד ההנחה שהתקיימו יחסי שליחות.
ג. שונה הדין כאשר שני הנתבעים נתבעים לא בתביעה חילופית אלא ששניהם אחראים. כגון אילו היה רייזמן חייב בנזיקין ולא על יסוד ערובת ההרשאה כי אז עשויה החברה לחוב יחד אתו באחריות שילוחית, ופס"ד נגד רייזמן לא היה מוציא את החברה מן התמונה.
ד. המערערים טוענים כי אכן נכנסת תביעתם במסגרת נזיקין שביצעה החברה בכך שלא דאגה להזהיר את הצבור שרייזמן פועל שלא כדין. טענה זו מביאה למסקנה שאם צודקים המערערים יש למנוע מהחברה טענה שרייזמן לא פעל בשמה, ועל כן יש להרחיב את תחולת הסמכות שהעניקה החברה לרייזמן לפעול כשליח. אבל כאן שוב מגיעים לתוצאה שאם רייזמן פעל כשליח לא יכלו לקבל נגדו פסק דין ומשקבלו נגדו פסק דין אין עוד לטעון יחסי שליחות בינו לבין החברה.
ה. האפשרות היחידה להמשיך בדיון בין המערערים לבין החברה היא שרייזמן ביצע מעשה נזיקין והחברה אחראית באחריות שילוחית למעשה הנזיקין. כאן ניצב קושי בפני המערערים שהשתיתו את תביעתם על עילה חוזית ולא על עילת נזיקין. כן קשה להגיע למסקנה שהחזית שעוצבה בכתבי הטענות שונתה במהלך הדיון באופן שאפשר יהיה להתעלם מהפגמים שבנוסח כתב התביעה בעילת נזיקין ומטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את הערעור. אולם מכיון שזו טענה פורמלית מוכן ביהמ"ש לדון גם באחריות השילוחית של החברה בנזיקין שביצע רייזמן.
ו. אם תיתכן עוולת נזיקין מצד רייזמן כלפי המערערים הרי זו עוולת תרמית, בכך שיצר מצג שהוא פועל מטעם החברה, מתוך כוונה שהמערערים יסתמכו על מצג זה,
ובכך עוולת הנזיקין. השאלה היא איפוא אם החברה אחראית באחריות שילוחית לתרמית שבוצעה ע"י רייזמן.
לפי סעיף 12 (1) (א) לפקודת הנזיקין תנאי הוא לאחריותו של המעביד שהוא הסמיך את העובד לבצע את מעשה הנזיקין, הסמכה בפועל ולא הסמכה נחזית בלבד והסמכה כזו לא היתה. ולפי סעיף 12 (1) (ב) תנאי הוא לאחריותו השילוחית של המעביד שהעוולה נעשתה במהלך העבודה והתרמית בוצעה למען המעביד ולא למען השלוח. בענין דנא בוצעה התרמית לטובתו של השלוח ולא לטובת המעביד.
ז. אפילו אם נניח שכאשר המעביד יוצר סמכות נחזית והנפגע הסתמך על המצג חייב המעביד עבור פעולות הנעשות במסגרת העבודה גם אם הן למטרותיו הפרטיות של העובד, הרי התוצאה תהיה כי המערערים פעלו על יסוד המצג שרייזמן פועל בשם החברה ועל כן אחראית החברה כשולחת בהתאם למצג. אז תהיה התוצאה שרייזמן היה שלוח וצריך לצאת מהתמונה אך מסקנה זו נשללת ע"י עצם העובדה שהוצא פס"ד נגד רייזמן.
ח. כל האמור לגבי סעיף 12 (1) (א) יפה אף לענין סעיף 11 (1) (א) והחברה לא תהיה אחראית שכן לא ידעה בפועל על קיום העוולה.
ואשר לנזיקין לפי סעיף 11 (1) (ב) הרי אחריות החברה יכולה להיות רק אם רייזמן היה מורשה שלה, שביצע שליחותה והוציא לפועל דבר שהיא היתה מעונינת בו (זאת גם כאשר הפעולה היא פיזית וגם כשהיא משפטית). אם אמנם היה הוא מורשה שלה לענין נזיקין הרי הוא היה מורשה של החברה גם במישור החוזי (שכן אין שוני בהגדרות השלוח בנזיקין והשלוח החוזי) ועל כן שוב אנו חוזרים לפסק הדין האומלל שהוצא נגד רייזמן, שכן זה יכול היה להינתן רק אם לא היו קיימים יחסי שליחות בין החברה לבין רייזמן.
המערערים אינם יכולים איפוא להיבנות מהעברת חזית הטיעון מפסים חוזיים לפסים נזקיים.
השופט זוסמן (מסכים ומוסיף):
למקרא כתב התביעה ברור שתובענת המערערים מושתתת על חוזה שערך רייזמן בתור שלוחה של החברה. התביעה היתה על כן חילופית ולא חשוב שהמערערים ביקשו לחייב את שני הנתבעים. לא הובאו בכתב התביעה כל עובדות המעמידות חיובם של שני הנתבעים גם יחד.
פתרון הבעיה נמצא בתקנה 23 לתקנות סדר הדין. כאשר לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים, כדי ששאלת החבות ומידת החבות תוכרע בין בעלי הדין. ככתבה וכלשונה מיועדת התקנה לכך שבתביעות חילופיות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת יקום עקב פסק דין שיצא מעשה בית דין לא רק בין התובע שזכה והנתבע שהפסיד כי אם בין כל אלה שהיו בעלי דין בתובענה, היינו גם בין הנתבעים לבין עצמם ובין התובע לבין הנתבע שלא חוייב בדין כמו במקרה דנא. עקב כך מושתקת התביעה נגד המרשה שכן חיוב המורשה מכיל בקרבו את הממצא שפעל באופן אישי.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
כתב התביעה אינו מגלה אלא עילת תביעה אחת, חוזית, וחילופית נגד שני המשיבים, ומאחר שזכו התובעים נגד אחד אין הם יכולים לתבוע את המשיב השני בשל אותה עילת תביעה.
הדין היה שונה אילו כתב התביעה היה מגלה עילת תרמית נגד המשיב השני בשל מצג שוא, עילה שלא היתה סותרת את עילת התביעה החוזית נגד החברה בשל שליחות נחזית.
(בפני השופטים: ויתקון, זוסמן, הלוי. 11.5.67).
בג"צ 18/67+ 15 - עבדול רחים מדראווה ואח' נגד משרד התחבורה ואח'
*רשיון הסעת נוסעים העותרים רכשו רכב מסחרי שהיה לו רשיון להסעת נוסעים ומשפג תוקף הרשיון סרבו המשיבים לחדשו. טענת העותרים היתה שהם מופלים לרעה וטענת המשיבים היתה שלא הופלו העותרים לרעה ושכיום המדיניות היא שלא להוציא היתרי הסעת נוסעים ברכב מסחרי אלא במקרים מיוחדים. בבטלו את שני הצוים על תנאי ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט זוסמן) כי העתירה היתה מושתתת על טענת האפליה ומשהוכח שלא היתה אפליה יש לבטל את הצוים. עם זאת יש לציין כי המילה "מדיניות" אינה מילת קסם המסמיכה רשות ציבורית לנהוג ככל העולה על רוחה ובתצהירי המשיבים לא נמצא הסבר מה הם הנתונים שהניחו נר לרגליהם בקביעת המדיניות שלפיה הם נוהגים. אך מכיון שהעותרים טענו רק טענת הפליה וזו נסתרה, לא היו המשיבים חייבים להראות שהשתמשו בשיקול דעתם לצורך ובמסגרת המטרה שלמענה הוסמך שר התחבורה להתקין את התקנה בדבר רישוי רכב מסחרי להסעת נוסעים.
=בג"צ 81/67 - הרי קב, עורך דין נגד המוציא לפועל ת"א-יפו
*הפניית חייבים ע"י ההוצל"פ לעורכי דין העותר טוען נגד המוציא לפועל על שזה מפנה למשרדו חייבים הפונים להוצל"פ בתיקים שבהם הוא מטפל מטעם לקוחותיו הנושים. הוא ביקש צו שיאסור על משרד ההוצל"פ להמשיך נוהג זה. בבטלו את הצע"ת שהוצא לבקשת העותר ציין ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן) כי המוציא לפועל הראה בתשובתו שאין במעשיו עילה כלשהי לתרעומת מצד העותר. נתברר שמנהג יפה נהוג בידי המוציא לפועל ועוזריו, שבמקום להשיב ריקם פני החייבים הפונים אליהם בבקשות עזרה או ארכה, הם מפנים אותם לעורכי הדין המייצגים את הנושים. כנראה שנסיון זה של ההוצל"פ מביא במקרים רבים את החייבים על סיפוקם באשר עורכי הדין המטפלים בעניני הוצל"פ רגילים לפניות אלה ופתוחים להם. אמנם לעותר נסיון קשה עם כמה מן החייבים שהופנו אליו עד שנזקק לעזרת המשטרה כדי להרחיקם ממשרדו, אך זה אחד הסיכונים המקצועיים שעורך דין המטפל בענינים אלה ומרבה לקבל פקודות מאסר לוקח על עצמו.
(4.5.67).
ע.פ. 101/67 - אליהו רויכמן נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות המערער עקף בכביש בינעירוני את קרבן התאונה שרכב על אפניים סמוך לשוליים הימניים של הכביש והרכיב על האפניים את חברו. במקום התאונה היתה עליה קלה ודבר זה השפיע על חוסר יציבות האפניים בנוסף על היותם עמוסים בשני נוסעים. המערער הורשע בגרימת מוות ונדון לארבעה חדשי מאסר בפועל ורשיונו נשלל ממנו לחמש שנים. ערעורו על ההרשעה נדחה. גם אם האפניים סטו קצת שמאלה עובר לתאונה
הרי סטיה זו צריכה היתה להיות צפויה לנוכח אי יציבות נסיעתם כאמור, ובאי נקיטת אמצעי הזהירות הפשוט של התרחקות יותר גדולה מן האפניים בעת העקיפה טמונה רשלנותו של המערער. ממול לא באה כל מכונית והמערער יכול היה לעקוף בקשת רחבה והתרחק רק כ- 95 ס"מ מהאפניים.
לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער המעידות על זלזול בכללי הבטיחות אין העונש חמור מדי.
(10.5.67).
ע.א. 134/67 - ג'ורג' אבן נגד אריה דיסנצ'יק ואח'
*גילוי מקור אינפורמציה בתביעת הוצאת דיבה התגוננו המשיבים בין היתר באחת ההגנות האמורות בסעיף 15 לחוק לשון הרע שהיחסים ביניהם לבין קוראיהם הטילו עליהם חובה מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. בהגנה זו עשוי להיות רלבנטי מקור האינפורמציה של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי שחרר את המשיבים מגילוי מקור האינפורמציה. בערעור ויתר ב"כ המשיבים על ההגנה לפי סעיף 15 הנ"ל והודיע כי יסתפק בהגנה לפי סעיף 14 לחוק. כיון שכך, חדלה השאלה בדבר מקור האינפורמציה להיות רלבנטית ומסיבה זו בלבד אין להרשות הצגתה למשיבים. ביהמ"ש העליון (מפי השופט כהן) ציין כי בנסיבות אלה אין צורך לדון ביתר טענות המשיבים שאפילו היו השאלות רלבנטיות אין להרשות העמדתן מטעמים של אינטרס צבורי.
(14.5.67).
ע.א. 684/66 - בן ציון כהן נגד פקיד השומה גוש דן
*שומת מס ערעורו של המערער על שומת מס נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי) לגבי שתי הכנסות כדלהלן:
1. לגבי רבית בשעור של 10 אחוז מסכום של 30 אלף ל"י - לא נתן המערער פרטים ולא מילא חובת השכנוע כי לא מלוא כל הסכום הנ"ל ניתן ברבית במשך כל שנת המס;
2. ביחס להכנסה ממכירת בית שנבנה ע"י המערער - אמנם בנה המערער את הבית בבניה יקרה שהעלתה את ההוצאות, אולם לא ידוע אם כנגד תוספת זאת בהוצאות לעומת קבלנים אחרים, לא עמד אחוז רווח יותר גדול במכירת הדירות בבית זה כדירות בעלות רמה הגבוהה מן הרגיל.
(19.4.67).
ע.א. 33/67 - יחיה יהודה נסים נגד כוכבי שלום
*תביעת נזיקין
המערער רכש מהמשיב טרקטור במחיר של 4500 ל"י ואחרי המכירה שהיתה ביולי 1964 המשיך המשיב לעבוד בטרקטור יומיים שלושה. לאחר מכן לא עבד עוד עליו ולא מסר למערער הודעה כי אינו עובד עוד. הטרקטור עמד בשדה במשך שנים וכיום אין לו ערך אלא למכירה לחלקים. המערער טען כי השכיר את הטרקטור למשיב וזה חייב היה להודיעו כי הוא מחזירו לו ואילו המשיב טען כי עבד אצל המערער כשכיר יום במשך אותם ימים ולא חייב היה להודיעו על החזרת הטרקטור. ביהמ"ש המחוזי פסק שלא הוכחה עילה לחיוב המשיב בתשלום דמי הנזק והערעור על ההחלטה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון (מפי השופט לנדוי).
בהחלטתו ציין השופט לנדוי כי לא הוכחה הגירסה שהמשיב שכר את הכלי, אך אפילו היה המערער מוכיח זאת, היתה נטילת המושכר מוטלת על המשכיר, לפי סעיף 594 של המג'לה. ואם נלך לפי גירסת המשיב שהיה שכיר יום, שוב אין יסוד לסברה שהוא חייב בדמי נזק בגין הפקרת הכלי שבאה לאחר מכן במשך תקופה ארוכה. הסיבה המכרעת לנזק היתה בכך שהמערער עצמו כבעל הכלי, לא טרח לברר לעצמו מה עלה בגורלו של הטרקטור.