תקציר סביר כרך א' חוברת 35

ע.פ. 117/67 - אברהם בן משה פיש נגד היועץ המשפטי

*עבירות זהות המשמשות כסיוע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.פ. 323/66 - הערעור נדחה).

החלטה (השופט כהן):
א. המערער הורשע בשלוש עבירות של מכירת מטבע זר בכך שמכר לתושבי ישראל שיקים בדולרים תמורת לירות ישראליות. לטענת המערער לא היה סיוע כדין שכן שלושת קוני השיקים הם שותפים לעבירה והיה צורך בסיוע לעדויותיהם.
ב. את הטענה הנ"ל יש לדחות, כל אחת מן העסקות הנדונות היתה עסקה נפרדת ובלתי קשורה בעסקות האחרות, ועדותו של כל אחד לגבי העסקה בה הוא היה שותף יכולה לשמש כעדות סיוע לענין עסקה אחרת שלא היה שותף בה, אם אמנם העובדה בלבד שנעשו עסקות אחרות באותה השיטה ובאותה המתכונת, ועל ידי אותו נאשם, דייה לשמש סיוע בכגון דא.
ג. יש וראיות על מעשים שנעשו באותה שיטה ועל ידי אותו נאשם כשרים כראיות להוכיח ביצוע עבירה ע"י אותו נאשם. ממילא כשרות ראיות כאלה כסיוע לעדותו של שותף לעבירה.
ד. הדמיון בין שלושת העבירות הנפרדות שיוחסו למערער בולט לעין. הזהות היא: מקום עשיית העסקאות, כינויו של המערער כפי שכינו אותו שלושת הקונים ושאינו שמו האמיתי, סכומי הדולרים וסכומי התמורה, השיקים משוכים על ידי אותו בנק בשוויץ, המערער זוהה ע"י שלושת הקונים בשלושה מסדרי זהוי נפרדים, המערער ושלושת הקונים הם יוצאי ארץ אחת. אפילו אם נופלים אחד או אחדים מהדברים הזהים עדיין משקלם המצטבר של הדברים הנותרים אינו משאיר מנוס מן המסקנה שהדמיון בין שלוש העסקאות מצביע באורח חד משמעי על המערער כמבצען.
ה. לטענה כי הוצגו כראיה תצלומי השיקים ולא השיקים עצמם וזה נוגד את כלל הראיה הטובה ביותר - די שיש הסבר מניח את הדעת להגשת התצלום במקום המקור וכאן בא הסבר מניח את הדעת. גם לא נטען כי התצלומים היו מעשה זיוף ולא הוטל צל של ספק באמיתותם ובנכונותם של התצלומים שהוגשו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, כהן. עו"ד גילפז למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 8.5.67)

ע.פ. 75/67 - אברהם בן משה טנדלר נגד היועץ המשפטי

*מתן שוחד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים) בת.פ. 351/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הינו סיטונאי של תפוחי אדמה והמתלונן הוא מפקח מטעם המועצה לשיווק ירקות בתחנת מיון בנגב, ותפקידו לפקח על מיון תפוחי אדמה לשווק או לאיסום. המערער היה בא לתחנהלהיות נוכח במיון ובאחד המקרים תחב לכיסו של המתלונן שטר של 50 ל"י. בשל כך הועמד לדין באשמת מתן שוחד והורשע. בערעורו טען כי לא הוכח שנתן את הכסף בעד פעולה מסוימת או כדי לזכות במשוא פנים בדרך כלל, וכן כי אותו פקיד אין לו כל סמכויות להטות פנים למערער.

החלטה (השופט כהן):
א. הוכח שלא היתה בין המערער ובין המתלונן כל היכרות חוץ מאשר בענינים הקשורים במישרין במילוי תפקידיו הרשמיים של המתלונן.
ב. התביעה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה, משהוכח שניתן כסף במזומנים ובהיחבא לעובד ציבור מידי אדם אשר אין בינו לבין העובד כל היכרות זולת בקשר עם תפקידו הרשמי של העובד. בהיעדר הסבר מהימן מצד נותן הכסף רשאי ביהמ"ש להסיק כי הכסף ניתן כדי שעובד הצבור יטה משוא פנים בדרך כלל לנותן הכסף, בין שכבר נזדמנה ההזדמנות לכך ובין שטרם הזדמנה.
ג. כשיש במטרה של נתינת השוחד או לקיחתו אלמנט של העבירה, הרי זה אלמנט סוביקטיבי ולא אוביקטיבי. כשניתן שוחד בכוונה להשיג משוא פנים כי אז בלתי רלוונטי הוא, ואין שום נפקא מינה, אם הושגה התוצאה ואם לאו, ואם הושגה בשל השוחד או היתה מושגת גם בלאו הכי.
אין בכך כדי להעלות או להוריד שלמעשה לא היה לאל ידו של המתלונן להטות למערער משוא פנים. דיינו בכך שהמערער סבור היה ולו גם בטעות גמורה - שהמתלונן יכול היה להטות לו חסד ושהוא התכוון במתן הכסף כי המתלונן יטה לו חסד זה. כוונה זו ניתן להוכיחה מכל הנסיבות כמסקנה סבירה.

(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. עו"ד שויג למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 18.5.67).

בג"צ 436/66 - מנחם בן אהרן ושמריה אחוול נגד ראש המועצה המקומית פרדסיה

*האם הוצאת שם רע מהווה עבירה שיש בה קלון.
(התנגדות לצע"ת - הצו הפך החלטי ברוב דעות השופטים כהן והלוי נגד דעתו של השופט לנדוי)

העובדות:
העותרים, חברי המועצה המקומית פרדסיה, הורשעו בעבירה על חוק לשון הרע בכך שהאשימו בישיבת המועצה את סגן יו"ר המועצה בעשיית "עיסקה לא כשרה" והתריסו נגדו את המלים "תל גבורים" ועוד. ביהמ"ש קבע, כי גילו חרטה כנה וכי אמרו מה שאמרו בעידנא דריתחא. וקנס אותם בקנס כ"קנס סמלי". על יסוד הרשעתם פסל אותם העותר מלהיות חברי מועצה וחדל להזמינם לישיבת המועצה. זאת על יסוד סעיף 101 (7) לצו המועצות המקומיות המוסל מלכהן כחבר המועצה "מי שחוייב בדין... על עבירה שיש כה קלון". טענת העותרים היא כי בעבירה אותה עברו אין משום קלון.

החלטה (השופט כהן):
א. קיימות עבירות שמטבע בריאתן יש עמן קלון אך יכול והנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו ממנה את פגם הקלון הקובע לענין פסלותם של חברי מועצה מקומית; יש עבירות שמטבע בריאתן אין עמן קלון ושום נסיבות שבעולם לא יהפכו עבירות אלה לעבירה "שיש בה משום קלון", אלה העבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אף ללא כל כוונה פלילית; יש עבירות גבוליות שאין עמן קלון אך הם ובנסיבות מיוחדות יהיה בהן משום קלון. על עבירות גבוליות אלה נמנות עבירות לפי חוק לשון הרע אשר בנסיבות מיוחדות יש עמן משום קלון.
ב. במקרה שלפנינו לא היה משום קלון בעבירה בה חוייבו העותרים. אין ללכת בעקבות פסה"ד בבג"צ 283/66 (טרם פורסם - עיין תקציר סביר חוברת 21 עמוד 296) שפסל מחברות במועצה חבר שהטיח דברי השמצה נגד יריב פוליטי במערכת הבחירות
והורשע בשל כך בדין. אין מלחמת בחירות שבה לא יטיחו האשמות איש ברעהו והגבולות בין האשמות, והשמצות ועלבונות מטושטשים למדי. הרבה תלוי בטיב האשמות ובמי ומי המדברים. צריכים לראות מהו שפת הציבור השומע את הנואמים ושצריך לתמוך בהם כדי לדעת אם הדברים שנאמרו ע"י הנבחרים בזוים הם אם לאו.
ג. הקלון האמור הוא פגם מוסרי הדבק באיש ומעיד עליו שאין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית. מקום שאיש לא היה מעלה על הדעת שלא לבחור במועמד פלוני מחמת עבירה שהורשע בה ממילא לא נדבק בו קלון הפוסל אותו. קנה המידה הוא טעמו וגישתו של הבוחר "הסביר" ולא טעמם של מתקני עולם או שיקול דעתם של שופטים נאורים. אין לתת למונח קלון את מה שאין בו ואין לפסול את חברי המועצה בשל הדברים שאמרו ושעליהם הורשעו לפי חוק לשון הרע.

השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
א. לשון "קלון" הינו: "בוז וחרפה" הקלון האמור כאן הוא אותו קלון הפוסל שופט מכהונתו, עורך דין ממקצועו וכד'. קלון זה בשופט חמור ממקרה של שופט שנהג שלא כהלכה במילוי תפקידו וקשה להניח כי שופט שעבר על חוק לשון הרע יבוא בגדר הסעיף הפוסל שופט שהורשע בעבירה שיש עמה קלון.
ב. דעתי העקרונית היא כי עבירת לשון הרע אינה מהווה עבירה שיש עמה קלון ותהיינה נסיבות הענין אשר תהיינה. מכל מקום אם עשויות נסיבות הענין להקל הרי לשון הרע שנאמר בעידנא דריתחא בודאי אינו בגדר "עבירה שיש בה קלון".
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
עבירות לפי סעיף 6 של חוק לשון הרע הן עבירות ניטרליות שבהן השאלה אם יש עמן משום קלון אם לאו תלויה בנסיבות הענין. הנסיבות שבכאן בהן ניסו נבחרי צבור להשמיץ נבחר אחר ואף ניהלו נגדו מסע השמצות ולחישות כאילו הוא מושחת, משוות לעבירה אופי שיש עמה קלון. הוא הדין בבג"צ 283/66 הנ"ל שבו המלים שנאמרו ע"י חבר המועצה שנפסל העידו על התנהגות בזויה בעניני צבור. לא תנאי השוק של הפוליטיקה המוניציפלית קובעים את הרמה הראויה של התנהגות אלא ביהמ"ש קובע את הרמה לפי פרשנותו.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. 22.5.67).

בג"צ 375/66 - עירית נהריה נגד יו"ר ההוצל"פ חיפה ועמליה בינט

*הפקדת סכום מעוקל בידי ההוצל"פ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העובדות:
המשיבה השניה (להלן: המשיבה) עמדה להגיש תביעה נגד שלושה נתבעים (להלן: צד ג') והשיגה עיקול זמני עד לסכום של 24 אלף ל"י על כל סכום שיגיע מהעותרת לצד ג'. העותרת הגישה תביעת פינוי נגד צד ג' ובתוצאתו ניתן פס"ד שבפשרה לפיו ניתן צו פינוי תמורת 30 אלף ל"י שתשלם העותרת לצד ג'. צד ג' לא קיים את צו הפינוי והעותרת פנתה להוצל"פ וביקשה ביצוע צו הפינוי והפקידה בהוצל"פ את הסכום של 30 אלף ל"י. אותו זמן עדיין היה תלוי ועומד צו העיקול הזמני,
אך מאידך כבר ניתנו גם צוי עיקול סופיים לבקשת תובעים אחרים נגד צד ג' על הסכום שהיה בידי העותרת. לפיכך, כאשר הפקידה העותרת את הסכום של 30 אלף ל"י בהוצל"פ הודיעה כי על הסכום קיימים עיקולים שונים שאותם ציינה וביניהם העיקול של המשיבה. בהיסח הדעת החליט יו"ר ההוצל"פ לחלק את הכספים לנושים ופסח על המשיבה. משנודע הדבר לעותרת העמידה את יו"ר ההוצל"פ על טעותו והוא ציוה על חלוקה חדשה של הכסף אך בינתיים כבר חולק מרבית הסכום. העיקול הזמני של המשיבה הפך בינתיים לסופי והיא הגישה תביעה ליו"ר ההוצל"פ לבצע את העיקול שהוטל על כספי העותרת ושהעותרת תשלם מחדש את הסכום שעוד נותר צד ג' חייב למשיבה. המשיבה טענה כי העותרת לא זכאית היתה להפקיד את הסך שעליו הוטל העיקול הזמני ללא הוראות ביהמ"ש. יו"ר ההוצל"פ קיבל את עמדת המשיבה והחליט להמשיך בהוצל"פ נגד העותרת, ומכאן הפניה לבג"צ.

החלטה (השופט ברנזון):
א. ענין זה אינו נופל לגדר סעיף 36 לחוק ההוצל"פ שלפיו אין מעכבים את פעולות ההוצל"פ אלא אם כן החייב מוכיח שפנה לבימ"ש המוסמך, כאן ביהמ"ש המחוזי. סעיף 36 הנ"ל מצומצם למקרה שבו קיימת מחלוקת בדבר תשלום או פשרה שנעשו מחוץ להוצל"פ. כאן עצם התשלום אינו מוטל בספק ונעשה באמצעות ההוצל"פ ולא מחוצה לו והשאלה הממשית היחידה היא שאלה משפטית אם ע"י תשלום זה מופטרת העותרת או שעליה לפרוע שנית את הסכום שמגיע עוד למשיבה. על כן צדקה העותרת בפנותה לבג"צ ולא לביהמ"ש המחוזי.
ב. בשעת התשלום להוצל"פ היה עדיין העיקול זמני וחלה עליו תקנה 250 לתקנות סדר הדין שלפיו היה על העותרת לקבל הוראות מביהמ"ש מה לעשות בסכום המעוקל כדי להיות מופטרת מאחריותה. ברם אותו זמן כבר היה עיקול אחר שאושר סופית ע"י ביהמ"ש ולכל הדעות לגבי עיקול זה רשאית היתה העותרת לפנות להוצל"פ, ואין זה מתפקידה לחלק את הסכום בין הנושים השונים ולהפקיד רק אותו חלק שהתיחס לעיקול הסופי. במקרה זה די לה לעותרת שהפקידה את הסכום בהוצל"פ שבו קיים עיקול מאושר והודיעה על העיקולים האחרים. מה גם שהתשלום היה מותנה בהוצאה לפועל של צו הפינוי.
ג. אלמלא הטעות של יו"ר ההוצל"פ היה הכל בא על מקומו בשלום, ואם שגתה העותרת ואם לאו, ואם גרמה נזק למשיבה ואם לאו, לא על יו"ר ההוצל"פ להחליט על כך. אלה ענינים שרק בימ"ש יכול לפסוק בהם ועל הצד הטוען גרימת נזק לפנות לביהמ"ש.
ד. על כל פנים ודאי שאין המשיבה יכולה לתבוע יותר מאשר את החלק שהיתה מקבלת בחלוקה של הסכום בין כל הנושים ואז היה עולה לחלקה סכום של ארבעת אלפים ל"י. ודאי שאינה יכולה לצאת נשכרת בזה שטעה יו"ר ההוצל"פ ולתבוע את כל סכום החוב מהעותרת.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
כאשר מסרה העותרת את הכסף להוצל"פ מסרה רשימה של העיקולים שהוטלו על הכספים והתנתה את תשלום הכספים לכל הזכאים לסכומים בהתאם להחלטת ביהמ"ש או יו"ר ההוצל"פ. בכך יצאה העותרת ידי חובתה כלפי בעלי העיקולים ואינה חייבת לפרוע את הסכום שנית.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. עו"ד ליפשיץ לעותרת, עו"ד קציר למשיבה מס' 2. 25.5.67).

ע.א. 487+500/66 - "שמשון" חברה לצמיגים ולגומי נגד יהודה מרדכי וחברת אכטמן להנדסה

*אחריות בנזיקין.
(ערעור (וערעור נגדי מצד חברת אכטמן) על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 2917/62 - הערעורים נדחו פרט לשינוי חלוקת נטל האחריות בין חברת שמשון לבין חברת אכטמן).

העובדות:
חברת אכטמן (להלן: "אכטמן") מייצרת בישראל מלגזה (כלי רכב מיכני להרמת משאות). הגלגלים האחוריים של המלגזה הינם גלגלים רגילים, בעוד הקדמיים בנויים בצורה מתפרקת, אשר ניפוחם באויר כשהם לא מורכבים על המלגזה יש בו משום סכנה. חברת שמשון (להלן: "שמשון") קנתה מלגזה כזו, ובעת הקניה קבלה שמשון חוברת הוראות לפירוק הגלגלים האחוריים, אך אין הוראות בדבר פירוק הגלגלים הקדמיים והסכנה הכרוכה בכך. אכטמן הוציאה דף מיוחד עם הוראות ואזהרה בדבר הסכנה הנ"ל, אך לטענת שמשון לא קבלה את הדף הזה, וביהמ"ש קבע כי חובת ההוכחה היתה על אכטמן ואכטמן לא עמדה בנטל ההוכחה. כמו כן קיימות הוראות בשפה האנגלית בצד הפנימי של הגלגל הקדמי, והלוח שכולל את ההוראות היה מכוסה פיח, כי המלגזה משמשת אצל שמשון להובלת פיח.
התובע יהודה מרדכי (להלן: "התובע") עבד כמכונאי רכב במוסך של שמשון ולא ידע על הסכנה אם מטפלים בגלגלים הקדמיים כמו שמטפלים בגלגלים האחוריים, נפח את הגלגל בהיותו מפורק מהמלגזה. הגלגל התפוצץ והוא נפצע קשה. ביהמ"ש פסק לו למעלה מ- 82 אלף ל"י וחלק את נטל האחריות %75 על שמשון ו-%25 על אכטמן.
על החלטת ביהמ"ש המחוזי מוגש הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. הוכחה רשלנותה של אכטמן בהוציאה לשוק את המלגזה בלי להצמיד אליה במקום מתאים הוראות, בשפה המובנת לאנשים העשויים לטפל במלגזה, למניעת הסכנה. עצם הכנת הדף המיוחד עם ההוראות מראה שהסכנה היתה ידועה למי שהכין את הדף וחברת אכטמן היתה חייבת להעמיד בפני הסכנה את קוני המלגזה.
ב. חברת אכטמן חבה חובת הזהירות לא רק לשמשון שקנתה את המלגזה אלא לכל מי שהיה עשוי לטפל בגלגלים, וזאת על יסוד עקרון "השכנות" הטמון בסעיף 50 (2) לפקודת הנזיקין האזרחיים. לוח המתכת ועליו האזהרה בלועזית לא הספיק כדי להביא את האזהרה לתודעת האנשים שהיו עשויים לטפל בגלגלי המלגזה.
ג. הסיג להלכת "השכנות" המחייב בשל רשלנות את מוציא החפץ הפגום רק אם היה עליו לצפות מראש שלא תערך בדיקה של החפץ ע"י איש ביניים, אינו חל כאן. אין לנו כאן ענין באפשרות של בדיקת ביניים במובנה המקובל, כי אנו דנים בחפץ שאין בו פגם פנימי אלא הוא נעשה מסוכן כאשר אין מטפלים בו בצורה הנכונה. משלא נתנה אכטמן הוראות ברורות ולא הצמידה במקום בולט אזהרה ברורה בפני טיפול בלתי נכון, לא יכלה אכטמן לצפות שהמטפלים במלגזה יתקנו ע"י התנהגות זהירה שלהם את תוצאות חוסר הזהירות שלה עצמה.
ד. שמשון התרשלה כלפי התובע באשר אחריותה היא אחריות שילוחית למחדליהם של עובדיה, שהיו ממונים על התובע. הממונים על התובע היו מהנדסים ובעלי ידע וצריכים היו לתת דעתם על הסכנה הצפויה מניפוח הצמיג, בהיותם מופקדים על עניני בטיחות. ה. התובע עצמו אינו נושא באחריות לתאונה במידה כלשהי. אמנם הוא מכונאי בעל נסיון רב, אבל אין לו השכלה של מהנדס. הוא נהג לפי השגרה ולא חייב היה לדעת על הסכנה האורבת לו מגלגל מיוחד זה.
ו. על יסוד הנ"ל יש לחלק את האחריות בין אכטמן ושמשון - %70 על אכטמן ו-%30 על שמשון.
ז. הסכומים שפסק ביהמ"ש המחוזי לתובע מתאזנים גם אם יתכן שהשופט קמץ בצד אחד והרחיב לצד אחר. סך-הכל מהווה הסכום שנפסק פיצוי הוגן לתובע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. 25.5.67).

ע.א. 133/67 - רחל ואהרן כהן נגד צפורה ויהודה נחשון

*חוזה על יסוד מצג שוא.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט דבורין) בת.א. 17/65 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים היו רשומים כבעלי זכות לדירה במסגרת מפעל החסכון לבנין ומכרו את זכותם למערערים. עד למכירת הזכות שלמו על חשבון הדירה 3 אלפים ל"י ותמורת העברת הזכות קבלו במזומן מהמערערים 4 אלפים ל"י. בעשותם את החוזה עם המערערים אמרו המשיבים שהם זכאים לקבל דירה ברמת-אביב, ולאמיתו של דבר לא היתה להם זכות כזאת. בהגרלה לא זכו המשיבים בדירה ברמת- אביב אלא במקום אחר בו לא היו המערערים מעונינים. המערערים קיבלו יפו"כ לפעול מטעם המשיבים ועל יסוד יפו"כ זה הוציאו ממשרד השיכון את הסכום של 3 אלפים ל"י שעמד שם לזכות המשיבים.
עתה תובעים המערערים אלף ל"י ההפרש ששלמו למשיבים ועוד כ- 5 אלפים ל"י הוצאות ופיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם חתמו המערערים על ההסכם על יסוד מצג שוא של המשיבים, המעמיד להם תביעה בעילת תרמית, אך אף על פי כן דחה את התביעה באשר מצא כי המערערימ היו בשלב מסויים אחרי שנתגלה להם מצג השוא מוכנים לותר על קבלת דירה ברמת-אביב, כמוכח ע"י מכתבם אל מפעל החסכון לבנין. על כך הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. במכתב שכתבו המערערים לא היה משום ויתור, היות והדברים לא יצאו מגדר הצהרה שהופנתה אל מפעל החסכון לבנין ולא אל המשיבים, והיא באה בסופו של מכתב שעיקרו תביעה לקבלת דירה ברמת-אביב, ולבסוף לא יצא כלום מהצהרה זו.
ב. מאידך, עצם פניית המערערים למשרד השיכון והשימוש ביפוי הכח כדי להוציא את הכסף היתה פעולה של קיום החוזה עם המשיבים. אין לקבל את טענת המערערים, שעשו זאת כדי להקטין את נזקם כי היו זקוקים לכסף כדי לסלק משכנתא. אין לראות מה לזה ולהקטנת נזק במובן בו אנו נוהגים להשתמש במונח זה. הם היו זכאים לבטל את החוזה ולדרוש מאת המשיבים את הכסף ששלמו להם ודמי נזק, אבל הוצאת הכסף נתאפשרה למערערים רק בתוקף החוזה שנעשה בין בעלי הדין ומשום כך יש לראות בו מעשה של קיום החוזה, החוסם בפני המערערים כל טענה שהחוזה בוטל על ידם ושהם זכאים להשבת חלק כלשהו של הכסף ששלמו למשיבים כאילו בוטל החוזה על ידם. ג. ברם, אין מניעה לכך שלמרות המעשה של קיום החוזה יתבעו המערערים מאת המשיבים פיצויים על הנזק שנגרם להם עקב מצג התרמית של המשיבים בצורת אבדן מלוא ההנאה שהגיעה להם לפי החוזה.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בהרשותו להשמיע עדויות בע"פ על מצג השוא, לפי הכלל הידוע שטענת תרמית מותר להוכיחה בעדויות בע"פ אף כנגד מסמך בכתב. שונה
היה המצב אילו היה מתגלה מתוך החוזה שהמערערים ידעו לאשורן את העובדות, היינו שעדין אין זכות לדירה ברמת-אביב.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד שטרוזמן למערערים, עו"ד איתן למשיבים. ד17.5.6).

ע.א. 153/67 - "שלב" - קואופרטיב מאוחד להובלה בע"מ ואח' נגד נוה הררי מואב בע"מ ואח'

*צו מניעה נגד הסגת גבול.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 201/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
בחולות ראשון-לציון חולק בשנת 1958 שטח של מאות דונמים לשלוש חלקות: חלקה 5 לעירית ראשון-לציון, חלקה 6 למשיבים ושותפיהם, חלקה 7 למינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1962 העניק המינהל למערערות זכות לכריית כורכר בחלקה 7. בינתיים סללה עירית ראשון-לציון על חלקה 5 דרך מכביש החוף אל הים (להלן: "דרך העיריה"). בראשית 1962 סללו המערערות דרך גישה מחלקה 7 אל דרך העיריה ודרך זו עוברת בתוך אדמת החלקה 6. את דרך הגישה סללו המערערים על דעת עצמם בלי לקבל רשות מאת המשיבים ויתר בעלי חלקה 6. בדרך הגישה הזו היו מובילים את הכורכר מן המכרה בחלקה 7 אל דרך העיריה ומשם הלאה אל כביש החוף. דרך הגישה על חלקת המשיבים חסכה למערערות סלילת כביש באורך של קילומטרים מהמכרה עד לכביש החוף.
בתביעה נשוא הערעור דרשו המשיבים צו מניעה שיאסור על המערערות לעבור בחלקה 6. התביעה נדחתה בבימ"ש השלום, אך ביהמ"ש המחוזי הוציא את צו המניעה המבוקש, ומכאן הערעור.

החלטה (השופט לנדוי):
א. המשיבים סומכים על זכות הקנין שלהם ובתביעה כזאת אף שהתרופה של צו מניעה היא לפי דיני היושר, אין לביהמ"ש אותו שיקול דעת רחב הנתון לו בתביעה פוססורית, שעליה חל סעיף 59 של פקודת הנזיקין האזרחיים, אלא כאן היושר הולך אחר הדין. ההגנה הראויה על זכות הקנין דורשת למנוע הסגת גבול נמשכת ע"י המערערות תוך עשיית דין לעצמן, אף על פי שהמערערות זקוקות ביותר למעבר זה.
ב. המשפט האנגלי מכיר בזכויות מעבר הנוצרות שעה שאדם מוכר חלק מאדמתו ואין אפשרות להגיע אל חלק אחד בלי לעבור בחלק האחר. זכויות אלו מעמידים על יסוד "הקניה משתמעת" בעת המכירה או על כורח הנסיבות.
עקרון דומה מצוי בסעיף 232 של המג'לה. אולם כבר נפסקה ההלכה שאין שעבוד בקרקע נוצר אלא ע"י שימוש עתיק יומין או ע"י רישום, וכל הסכמה אחרת לשימוש בקרקע אינה אלא רשיון שמותר לבטלו בכל עת.
באשר לזכות מעבר מחמת כורח, עדין נשארת פתוחה השאלה אם אפשר להכיר אצלנו בזכות כזו. אף אם נניח כי יכולים להיות מקרים שבהם מן הצורך יהיה להכיר בזכות מעבר מחמת כורח, ואף אם נניח שהלכה זו חלה גם בין בעלים משותפים שחלקו את הקרקע ביניהם כמו במקרה דנן, גם אז דין הערעור להדחות, ושני נימוקים לדבר: 1. אין כאן כורח מוחלט למעבר דרך חלקת המשיבים, שהרי קיימת אפשרות פיסית לסלול דרך חדשה באורך של כמה קילומטרים עד לכביש החוף. 2. להלכה בדבר מעבר
מחמת כורח סייג שרואים את מצב הדברים כפי שהיה בעת עשיית העסקה אשר גרמה לפיצול האדמה ואין מביאים בחשבון פעולות הנעשות באדמה לאחר מכן. במקרה דנן קבלו המערערות את זכותן החוזית לכריית הכורכר זמן ניכר אחרי החלוקה, ובשעת החלוקה לא עמדה נגד שני הצדדים האפשרות שחלק מהחלקות ישמש כמכרה כורכר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. 30.5.67).

ע.א. 73/67 - אהרוני אברהם נגד יהושע וסרברוט ובניו בע"מ

*בקשת רשות להתגונן בטענת מום בתמורה שבהסכם.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם וולך) בהמ' 19752/66 - הערעור נדחה).

.
העובדות:
בהסכם בכתב שבין בעלי הדין הזמין המערער אצל המשיבה מקרר שעליו לכלול "תא פריזר". המחיר המוסכם היה 6200 ל"י ושילם המערער על החשבון 3000 ל"י וביום ההספקה היה צריך לחתום על שטרות לחצי שנה על הסכום הנותר. עם ההספקה לא חתם המערער על השטרות וגם אח"כ לא שילם את הסכום והמשיב הגיש נגדו תביעה בסדר דין מקוצר על יסוד ההסכם על סכום 3200 ל"י. המערער לא ביקש רשות להתגונן וניתן נגדו פסק דין. לאחר חצי שנה עמד המערער וביקש לבטל את פסה"ד בטענה כי לא ידע על המשפט נגדו. לגופו של ענין טען כי לא התקינה המשיבה את תא הפריזר ועל כן הצטרך להוציא 1800 ל"י להתקנת תא כזה וכן נגרמו לו נזקים וביחד עולה נזקו לכדי סכום התביעה. הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה ומכאן הערעור.

החלטה (השופט כהן):
א. הוכח כי הומצאו למערער המסמכים לפני מתן פסק הדין והוא לא התגונן. דבר זה כשלעצמו דיו לדחיית הערעור. נוטה ביהמ"ש לסלוח לבעל דין הזנחתו או רשלנותו ולפצות את בעל הדין שכנגד בהוצאות, אולם במה דברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא כשבעל דין התעלם מהליך משפטי.
ב. אף אם נהנה את המערער מן הספק ונאמר כי לא התעלם מההליך אלא התרשל, אין לו סיכוי לזכות כנגד התביעה על יסוד טענות ההגנה שלו. לפי ההסכם היה על המערער לשלם למשיבה את סכום ההסכם ולאחר מכן במשך שנה יכול היה לתבוע מהמשיבה תיקון הפגמים או מומים בניגוד להסכם. חייב היה איפוא המערער תחילה למסור את השטרות ולפרעם ולאחר מכן יכול הוא לתבוע הטבת נזקו.
ג. הדרך פתוחה למערער לתבוע נזקו בתביעה נגדית אך אין עומדת לו זכות קיזוז, כאשר תניות ההסכם לא רק שאינן מקנות זכות קיזוז, אלא, להיפך, שוללות זכות זו בהטילן על המערער חבות ברורה לשלם את המחיר תחילה יהיו אשר יהיו תביעותיו הנגדיות.
ד. יתכן וניתן לראות את המערער כאילו כבר נתן את השטרות, שהרי אינו יכול להישמע להגנתו בטענה שהפר את התחייבותו, ואילו נתן שטרות כדבעי, לא היה נשמע בטענת כשלון חלקי של התמורה - על כל פנים כשנזקו אינו ניתן להקבע בפעולה חשבונית פשוטה וללא חקירה ודרישה כלשהם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, קיסטר 29.5.67).

ע.א. 287/66 - פליקס לוי נגד משה גרוס

בקשת רשות להתגונן סדר עדיפות במימוש בטחונית.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בהמ' 885/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער קיבל מהמשיב הלואה ובתנאי הסכם ההלואה נאמר כי המשיב מלוה למערער 12,100 ל"י וכנגד זה מתחייב המערער העוסק בשכלול מכונת צילום לקבלת פטנט לשתף את המשיב באחוז אחד ממחיר הפטנט לכשיימכר ונוסף לכך להחזיר את סכום ההלוואה הנ"ל. אם לא יצליח המערער למכור את הפטנט תוך שלושה חדשים מיום החתימה על ההסכם יחזיר בתום 3 החדשים את סכום ההלואה. המערער מסר למשיב "פקדון" של 7 עדשות להבטחת החזרת ההלוואה. כן עשה 2 שטרות לפקודת המשיב, אחד על סך 10,000 ל"י והשני על הסכום הנותר. עתה תובע המשיב את המערער לפי השטר של 10 אלפים ל"י. המערער ביקש רשות להתגונן בטענה כי קיבל רק 10 אלפים ל"י ואילו היתר מהווה רבית מופרזת וכי הוא חושש שאחרי שיחוייב בסכום זה ייתבע על סכום הרבית, כן טוען הוא כי המשיב קיבל תמורה מלאה לכספו על ידי ההתחייבות לשתף אותו במכירת הפטנט והכסף לא היה הלואה, וכן כי השטרות ניתנו כבטחון נוסף בלבד אחרי העדשות שהופקדו בידי המשיב. ביהמ"ש המחוזי לא הירשה למערער להתגונן ועל כך הערעור.

החלטה (השופט ברנזון):
א. טענת המערער כי העסקה נגועה ברבית מופרזת אינה ענין לכאן. המערער מודה כי קיבל סך 10 אלפים ל"י ומתוך ההסכם ברור כי סכום זה הינו הלואה וכי על המערער להשיב את הסכום. כעת תובע המשיב רק את הקרן ורבית חוקית עליה. וחששו של המערער שמא ייתבע גם על סכום הרבית אין לו כל שייכות לתביעה הנוכחית.
ב. לטענה כי זמן הפרעון בשטר היה ריק והתובע מילא בו את התאריך אחרי החתימה - אין זו טענה שזמן הפרעון הוסף ללא הרשאה. בטענתו בע"פ טען המערער מילוי תאריך ללא הרשאה, אך לפי סעיף 19(א) לפקודת השטרות חזקה לכאורה שמחזיק השטר קיבל הרשאה להשלים פרט מהותי החסר בשטר. על הנתבע היה לפחות לטעון בתצהירו שלא נתן הרשאה כזו או שמילוי זמן הפרעון נעשה בניגוד להרשאה. טענה שאינה נתמכת בתצהיר אינה שוה כלום.
ג. טענת המערער כי מועד הפרעון הינו כעבור שנתיים, נוגדת את האמור בהסכם כי אם לא יימכר הפטנט תוך 3 חדשים מיום חתימת ההסכם יהיה על המערער להשיב את סכום ההלוואה.
ד. טענת המערער כי השטרות ניתנו כבטחון נוסף לעדשות וכי תורו של בטחון זה נועד לבוא רק לאחר שהמשיב לא יצליח במאמצים סבירים להיפרע בבוא העת מהעדשות, אינה מופיעה בבקשת רשות להתגונן ואינה יכולה להתקבל. בתצהיר רק נאמר כי השטר הוא בטחון נוסף לעדשות ותו לא. באופן רגיל אם נתן בעל חוב למלוה יותר ממשכון אחד יכול המלוה לממש את המשכונות או הבטחונות לפי סדר הנוח לו עד לסילוקו של החוב כולו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. 21.5.67).

ע.א. 111/67 - רחל קנר נגד האפוטרופוס הכללי בישראל ואח'

*התנגדות לקיום צוואה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק ירושות 920/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המנוח השאיר צוואה אזרחית שעדיין חל עליה דין פקודת הירושה. בהתאם לצוואתו יש לנצל רכושו לממן הלואות ליוצאי משפחתו שירכשו השכלה ומקצוע, וליצור קרן להוצאה לאור של ספרים
שאזלו מן השוק ושלא משתלם למו"ל פרטי להוציאם מחדש. המערערת, שהיא היורשת היחידה של המנוח, התנגדה לקיום הצוואה בטענות: שהמנוח השאיר גם נכסי מירי, שלא תהיה אפשרות לתת הלואות לידי בני המשפחה לרכישת מקצוע שכן ההוראות אינן ברורות, שאין רכוש מספיק לביצוע הוצאה לאור של ספרים. ההתנגדות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.

החלטה (השופט קיסטר):
א. נוכח הוראות פקודת הירושה ביחס לנכסי מירי, נהוג כי מקיימים את הצוואה של מוריש שהשאיר נכסי מירי ללא כל סייג ומשרד רושם הקרקעות הוא שאינו רושם העברת נכסי מירי אלא לפי צו ירושה.
ב. אם יש אי בהירות ביחס למתן הלואות לרכישת מקצוע הרי לאחר קיום הצוואה כשהאפוטרופסים יקבלו את הרכוש לידיהם יוכלו לפנות לביהמ"ש בבקשת הוראות. אם אין ילדים יוצאי משפחתו של המנוח, אין הצוואה מתבטלת אלא כל הסכום יועבר למטרה שניה שהציב המצווה.
ג. הטענה שאין מספיק כסף להוצאה לאור אין לה מקום בבקשה לקיום צוואה. אפילו אין מספיק אמצעים לביצוע המטרה לפי כל פרטיה, יוכלו מבצעי הצוואה לפנות לביהמ"ש ולבקש הוראות כיצד לבצע את הצוואה באופן הקרוב ביותר למטרה האמורה בצוואה. על כל פנים ברור שהמערער לא התכוון להשאיר מאומה למערערת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. עו"ד גראטש למערערת, עו"ד גב' אלבק למשיבים. 16.5.67)

ע.א. 345/66 - מלכה דניאל וברכה נגד נחמיה אשל ואח'

*תביעת נזיקין ותביעה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בת.א. 590/62 - הערעור נדחה).

העובדות:
בנם של המערערים קיפח חייו בתאונה בהיותו חייל והמערערים תבעו וגבו מהמדינה תגמול לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י - 1950. תשלום התגמולים הופסק כאשר חדלו ההורים להיות "נצרכים" כמשמעותו בחוק הנ"ל. על יסוד סעיף 21 של החוק הנ"ל תבעה המדינה מאת המשיבים פיצויים וניתן פס"ד בהסכמה. עתה באו ההורים ותבעו את המשיבים לפצותם עקב הנזק שנגרם להם במות בנם. תובענה זו נתקלה במחסום סעיף 21 הנ"ל שלפיו אין לגבות תגמולים לפי החוק ופיצויים לפי פקודת הנזיקין כאחד. ביהמ"ש מחק על כן את תביעת המערערים. בערעור טוענים המערערים כי ההגבלה של סעיף 21 לתביעה כפולה הינה לגבי בן משפחה ויש להגבילה לתלויים בנפטר לפי סעיף 55 לפקודת הנזיקין בשל אבדן מקור הפרנסה. אולם, טענו המערערים, כאן התביעה היא לפיצויים על קיצור תוחלת החיים והמערערים תובעים בשם העזבון, לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין.

החלטה (השופט זוסמן):
א. כבר נפסק כי העזבון אינו גוף משפטי ואין לו מעמד. ברם גם לשיטת המערער כי העזבון הוא גוף משפטי, הרי היורשים הם הנהנים מן העזבון, והאמור "בן משפחה" המוגבל לגבות פעמיים הן תגמולים והן פיצויים כולל הן תביעה בתור "תלוי" והן תביעה בשם העזבון.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד בנימין למערער, עו"ד רנד למשיבים. 4.4.67)

ע.א. 560/66 - דוד סבירסקי נגד פקיד השומה תל אביב

*העברת הכנסות של רואה-חשבון לחברה בע"מ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 931/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער, רואה חשבון, המנהל משרד לראיית חשבון עשה הסכם עם חברה משפחתית בבעלות בני משפחתו, לפיו תספק לו החברה שירותים למשרדו ותמורת שירותים אלה יעביר לחברה את כל הכנסותיו, מאידך תשלם לו החברה תשלום שנתי של 3600 ל"י, וכן תשלם לו 40 אלף ל"י תמורת דמי מפתח
בעד משרדו, חשבונו בבנק, תיקי לקוחותיו והמוניטין שלו. המערער אמנם נהג כך והעביר את כל הכנסותיו לחברה המשפחתית הנ"ל. פקיד השומה ראה את כל העיסקה כמלאכותית ובשומתו של רואה החשבון כלל את ההכנסות שהתיימר המערער להעביר לחברה כתשלומים עבור שירותים משרדיים.
ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה ועל כך הערעור.

החלטה (השופט קיסטר):
א. אדם יכול לכלכל עסקיו בצורה הנוחה לו במסגרת החוק ואין העסקה פסולה משום כך בלבד שהיא באה לחסוך בתשלום מס.
ב. באשר עסקה לובשת צורה המנוגדת לדפוסים המקובלים בחיי הכלכלה וסוטה מן הדרכים שבני אדם נוהגים בהם הרי זו עסקה מלאכותית.
ג. בהסכם בין המערער לבין החברה המשפחתית לפיו מקבלת החברה את כל ההכנסות ואילו מקבל המערער 3600 ל"י לשנה עבור עבודתו בולטת המלאכותיות בכך שאין כל יחס סביר בין הכנסות רואה החשבון ובין הכנסות החברה. אין זה מקובל ואין זה סביר שבעל מקצוע חפשי ימסור כל הכנסותיו בהווה ובעתיד תמורת משכורת חדשית צנועה שלא יוכל לחזור מן העיסקה. כל תנאי ההסכם מצביעים על המלאכותיות של העיסקה.
ד. במקצוע ראיית חשבון חייב רואה החשבון לעסוק באופן אישי ואינו יכול לארגן את עסקו בצורה של חברה בע"מ.
ה. יכול רואה החשבון לקבל שרותים מחברה כלשהי אולם פקיד השומה רשאי שלא להכיר בהוצאות שהוצאו על שרותים אם הם מופרזים, היינו, הוצאות שאינן נחוצות לקבלת הכנסות. כאן העברת כל ההכנסות תמורת השרותים עולה על הדרוש לצרכי ייצור ההכנסה. ו. אין צורך בהוכחות אם ברגע זה העסקה הפחיתה בפועל את סכום המס. דיינו שהעסקה היא מלאכותית ועלולה להפחית את סכום המס. לפיכך בדין התעלם פקיד השומה מן העיסקה.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 16.5.67).

ע.א. 142/67-141 - אברהם ויונה אבייה נגד בנק קרדיט ויצחק אביאל

בקשה רשות להתגונן הגשת סיכום חשבון של הבנק כראיה.
(ערעור, וערעור נוסף של יצחק אביאל, על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.א. 5105/66 - הערעורים נדחו).

העובדות:
המערער אברהם אבייה (להלן: המערער) היה לקוח של הבנק וחתם על טופס המכונה חוזה דביטורי כללי שלפיו חשבונות הבנק, כרשום בספרי הבנק, ישמשו הוכחה מכרעת נגד הלקוח לכל פרטיהם. לפי בקשת המערער נתן הבנק ערבות לטובתו ע"ס 10 אלפים ל"י. בהתאם להסכם על מתן הערבות, חייב המערער לפרוע את סכום הערבות לבנק מיד אם לא יקיים את התשלומים בבנק במועדים מסויימים. על החוזה הנ"ל חתמו אשת המערער - יונה אבייה ואחיו יצחק אביאל, (להלן: "הערבים") על ערבות בעד כל סכומי כסף המגיעים ושיגיעו לבנק מאת הלקוח.
המערער לא עמד בתשלומים שהתחייב לבנק, והבנק הגיש תביעה נגד המערער והערבים על סכום של 11 אלף ל"י בקירוב, שהוא חייב בהתאם לתביעה לפי כרטיס החשבון של הלקוח והעתק סיכום החשבון הוגש יחד עם פרשת התביעה. כן תבע הבנק את סכום הערבות של 10 אלפים ל"י שהבנק התחייב לשלם, אף כי בזמן הגשת התביעה טרם נפרע סכום זה ע"י הבנק. הנתבעים בקשו רשות להתגונן, אך בקשתם נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה (השופט ברנזון):
א. לטענת המערער כי החשבון בבנק אינו מראה את היתרה הנכונה - בהתאם לתנאי החוזה מהוים חשבונות הבנק הוכחה מכרעת נגד הלקוח לכל פרטיהם. תנאי זה מחמיר לרעת הלקוח את דיני הראיות שלפיהם פנקסי בנק משמשים רק עדות לכאורה על הענינים הרשומים בהם.
ב. ברם, במקרה דנא לא יצא הלקוח גם ידי החובה לסתור, ולו לכאורה, את נכונות החשבון של הבנק אשר יצדיק מתן רשות להתגונן. בתצהירו לא נכנס המערער לפרטי החשבון על מנת לסתור פרט כלשהו ובחקירתו הודה שעדיין לא בדק את החשבון ואינו יודע לנקוב בסכום נגדי כלשהו.
ג. אשר לערבות שניתנה ע"י הבנק - אמנם הסכום טרם נפרע ע"י הבנק, אעפ"י כן התביעה אינה מוקדמת הואיל והמערער התחייב לשלם לבנק את סכום הערבות במקרה של אי מילוי מועדי התשלומים שהתחייב עליהם.
ד. כיון שהחוב נגד הלקוח קיים, הרי שגם הערבים חייבים בתשלומו. לטענתם כי לפי אחד התנאים שבחוזה הדביטורי צריך להגיש העתק חשבון הלקוח עבור ששת החדשים האחרונים, ואילו ההעתק שהוגש ע"י הבנק הכיל רק את הסיכום הסופי של החשבון, אין להזקק, מכיון שהערבים לא הגישו תצהיר משלהם וגם לא העלו את הטענה הזאת בביהמ"ש המחוזי ולא בנימוקי בערעור.
ה. קבלת העתק של רשימה מפנקסי בנק כעדות לכאורה כפופה לתנאים מסויימים בפקודת העדות שלא נתמלאו ע"י הבנק, אך המערערים לא עוררו את הטענה הזאת לא בערעור ולא בערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, כהן. עוה"ד אבן ארי ועבר - כהן למערערים, עו"ד כדורי למשיב. 3.5.67).

ע. א. 105/67 - אברהם הורנשטיין נגד ישראל וטובה זליבנסקי

*תשלום דמי תיווך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט אלוף) בת.א. 3050/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הינו מתווך, ולמשיבים היתה חלקת אדמה בבני-ברק שחפצו למכרה. המשיבים בקשו את המערער למצוא להם קונה. הוא הפגיש אותם עם לקוח, אך זה לא קנה. לאחר זמן נמכרה החלקה לקונה אחר: האחים אדלר, ולטענת המערער בוצעה המכירה עקב תיווכו. הוא בקש דמי תיווך ותביעתו נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה (השופט זוסמן):
א. המערער מודה בכך שפרט להבאת הענין בפני האחים אדלר לא עשה דבר כדי להביא את העסקה לידי גמר. עוד הוא מודה שלאחר הפגישה בין המשיבים לקונה הקודם לא בא בדברים עם המשיבים עד לאחר שבוצעה המכירה לאדלר. לטענתו בקש ממנו אדלר שלא יתערב בענין, אך בכך יצא ידי חובתו כלפי אדלר ב"שב ואל תעשה", אך לא כן כלפי המשיבים שלדבריו הם אשר העסיקוהו ולא הם אמרו שלא יתערב במו"מ. הוא לא עשה מטעמם דבר לביצוע העסקה, ועל כן צדק ביהמ"ש שלא פעולתו היעילה של המערער גרמה למכירה.

ב. אמנם אישר אדלר בעדותו שהמערער נמנה על קבוצת מתווכים שהציעה לו את העסקה ואף שלם להם דמי תיווך, ואולם העובדה שהמערער זכה בדמי תיווך מהקונים אינה מחייבת שהוא זכאי לדמי תיווך גם מהמוכרים. הדבר תלוי בכך אם הועסק ע"י שני הצדדים ובתנאים בהם הועסק ע"י כל אחד מן הצדדים, ותנאים אלה אינם בהכרח זהים. אפילו שמש המערער לקונים כמתווך, אין המוכרים חייבים בשכרו.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד שורש למערער. עו"ד מ. כהן למשיבים. 16.5.67).

ע.א. 309/66-44 - לקי דרייב בע"מ נגד הרץ וכו' והילטון וכו'

*חוזה על יסוד מצג שוא.
(ערעור וערעור שכנגד על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 8163/65 (ת.א. 2641/65) - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).

העובדות:
למשיבה הראשונה חברת הרץ היה הסכם עם המשיבה השניה חברת הילטון, שלפיו היתה הרץ או כל חברת בת שלה או בת רשותה זכאיות לפתוח משרדים להשכרת מכוניות לנהיגה עצמית בכל בתי- המלון המופעלים ע"י הילטון מחוץ לארה"ב. המערערת לקי דרייב היתה בת רשותה של הרץ בישראל ובהציגה את עצמה כבת רשותה נהלה מו"מ עם הילטון בישראל לפתוח משרד להשכרת מכוניות במלון הילטון. ב- 27.5.65 הודיע נשיא הרץ למערערת כי הרץ מבטלת את הייצוג שנתנה למערערת וכי המערערת תחדל להיות בת רשותה. המערערת לא גלתה להילטון כי תחדל להיות בת רשותה של הרץ, ועל יסוד מצג שוא זה חתמה הילטון על הסכם עם המערערת ביום 7.6.65. אמנם בחוזה לא נאמר כי הוא נחתם משום שהמערערת היא בת רשותה של הרץ, אולם מתוך כל חליפת המכתבים ברור שהמערערת הציגה את עצמה כבת רשותה של הרץ, ובתור שכזו קבלה את הזכיון לפתיחת עסק להשכרת מכוניות בהילטון. משנודע לאחר מכן להילטון שהמערערת חדלה להיות בת רשותה של הרץ הודיעה למערערת על ביטול ההסכם. המערערת הגישה תובענה לפסק - דין הצהרתי נגד הילטון שהחוזה שריר וקיים ובקשה את ביצועו בעין. ביהמ"ש המחוזי פסק כי החוזה הוא בעל תוקף אך לא ניתן צו ביצוע בעין מן הטעם שהחיובים ההדדיים שבחוזה אינם ניתנים לביצוע בעין, ונתן למערערת רשות להגיש תובענה נפרדת לפיצויים בשל הפרת חוזה. שני הצדדים ערערו על פסה"ד, וביהמ"ש העליון קבל את ערעורה של הילטון ופסק כי החוזה בוטל כדין ע"י הילטון, וממילא נדחה ערעורה של לקי דרייב על אי מתן צו ביצוע בעין.
החלטה (השופט הלוי):
א. החוזה שבין הצדדים מיום 7.6.65 ניתן לביטול ע"י המשיבה הילטון מחמת מצג שוא יבוטל כדין ע"י המכתב של הילטון בו הסתמכה הילטון על מצג השוא של המערערת. ב. אמנם בשעת המו"מ המצג של המערערת לא היה מצג שוא, אולם עקרונות היושר קובעים כי מי שהציג לחברו מצב דברים שהיה נכון בשעת הצגתו אך השתנה שינוי מהותי בטרם פעל הלה על יסוד מצגו, חייב לגלות לחברו את שינוי המצב אם יש בו כדי לעשות את המצג הראשון - הנחשב כנמשך - לבלתי נכון. מבחן האמת של מצג אינו מבחן "האמת המילולית" של דברי המציג אלא נכונותו המהותית של מצב הדברים שעל יסוד הצגתו משנה הניצג את מצבו. על יסוד העקרונות הנ"ל אין מנוס מן המסקנה כי המערערת הניעה את המשיבה לפעול ע"י מצג שוא המורכב ממעשה ומחדל כאשר הציגה את עצמה כבת רשותה של הרץ ולא גלתה את השינוי המהותי שחל במעמדה כבת רשות.
ג. העובדה שלא הותנה בהסכם שהמערערת תשאר בת רשותה של הרץ אינה משנה. לא הרי "תניה" כהרי "מצג". מצג אינו חלק אינטגרלי של החוזה וחוסר תניה חוזית אין בו כדי לשלול או לבטל את מצגה של המערערת עובר לכריתת החוזה, ואין בו כדי לפטור את המערערת מחובתה החוקית לגלות למשיבה כל עובדה חשובה המסייגת את האמת שבמצגה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, הלוי. עו"ד שרף למערערת, עו"ד סלומון למשיבה הילטון ועו"ד הגין למשיבה הרץ. 25.5.67).

בג"צ 133/67 - יצחק ליבוביץ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב.

*היתר בניה לגבי תכנית בניה מסוימת קבעה הועדה המחוזית כי אין בה "סטיה ניכרת" לפי חוק התכנון. העותר טען כי החלטת הועדה מהוה היתר סטיה מתכנית החלה על הקרקע ובהתאם לחוק התכנון צריך השר לקבוע תקנות להגדרת סטיה ניכרת, ורק לאחר מכן אפשר לתת היתרי סטיה.
העתירה למתן צע"ת נגד המשיבה נדחתה באשר לפי החוק רשאי השר לקבוע את התקנות אך לא חייב וכל עוד לא התקין את התקנות (בינתיים כבר התקינן) הרי הסמכות לקבוע אם היתה סטיה ניכרת אם לאו היתה בידי הועדה המחוזית ובדין קבעה מה שקבעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג . עו"ד טויסטר לעותר. 25.5.67).

בג"צ 57/67 - יצחק גרוס נגד נציב מס הכנסה

*פתיחת שומת מס הכנסה לעותר היתה הכנסה ממגרש. הוא הסכים עם הנציב כי ההכנסה תוערך ב- 12 אלף ל"י והנציב הסכים שלא להעריך את ההכנסה ב- 30 אלף ל"י. עתה מבקש העותר לפתוח השומה מחדש לפי סעיף 147 של פקודת מס הכנסה והנציב מסרב.
צע"ת שהוצא נגד הנציב בוטל ע"י הבג"צ. מ"מ הנשיא זילברג ציין כי כל אחד מהמתפשרים עשה "קניית הדין": הנישום ע"י תשלום מרצון של מס הנערך ב- 12 אלף ל"י מנע את האפשרות כי יחוייב ע"י בימ"ש במס מוערך לפי 30 אלף ל"י, והמשיב ע"י העמדתו את המס על 12 אלף ל"י מנע אפשרות שבימ"ש יעריך ההכנסה בכמה מאות ל"י. נמצא כל אחד עשה עיסקה שהיא לפי הערכתו עיסקה רצויה ושוב אין הוא יכול לדרוש פתיחת השומה. השופט מני הסכים והוסיף כי השיקול של הנציב שלא לפתוח שומות לאחר שינוי הלכה קיימת ע"י בימ"ש הינו שיקול סביר שאינו מצדיק התערבות הבג"צ. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, מני. עו"ד לביא לעותר, עוה"ד חשין ובר-סלע למשיב. 25.5.67).

בג"צ 344/66 - הרב מכלוף ועקנין ואח' נגד שר החינוך ואח'

*הסעת תלמידים לבית ספר
העותרים הם תושבי ישובים בהם אין בי"ס ממלכתי דתי. הם רשמו ילדיהם לביה"ס הדתי בשלומי מרחק 15 ק"מ ממקום מגוריהם. השאלה שהתעוררה היא אם המשיבים או מי מהם חייבים לשאת בהוצאות הנסיעה של התלמידים עד שלומי. ביהמ"ש הגבוה לצדק השיב על שאלה זו בשלילה וביטל את הצע"ת. ביהמ"ש קבע כי הסעת תלמידים למקום לימודיהם אינה במסגרת השירותים שחייבים לספק הרשויות השונות ואין על הרשויות לממן את הנסיעה.
אמנם קיימת הוראה מינהלית כי במקום שמחייבים תלמידים ללמוד במרחק של למעלה משני ק"מ ממקום מגוריהם ידאגו לתחבורה חינם אך הוראה זו אין לה אחיזה בחוק ומלבד זאת במקרה דנא אין מחייבים את התלמידים ללמוד מחוץ למקום מגוריהם אלא הם בחרו זאת בעצמם. נציג משרד החינוך אמנם מסר כי יש מקרים בהם מסיעים תלמידים מרשות חינוך אחת לשניה, אולם כאן שקל השר והחליט בשלילה לבקשה להסיע התלמידים חינם, ומכיון שהבטחת תחבורה חינם היא מחוץ לגדר החוק ונעשית בצורה חפשית ובלתי מחייבת, לא יעביר ביהמ"ש בכור המבחן את סירובו של השר ולא יכפה עליו להיענות לבקשת העותרים. לא נטען חוסר תום לב ולא הוכחה אפלית העותרים לרעה.