ע.א. 564/66 - 582 - יצחק קטש נגד נביל ח'ליל כורי
*אחריות בנזיקין כתוצאה מדליקה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 394/65 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
.
העובדות:
המשיב נכווה בגופו בעת עבודתו בבית-המלאכה של המערער, כאשר פחית של טרפנטין שעמדה על השולחן התלקחה ואחזה בבגדי המשיב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער באחריות לתאונה על יסוד סעיף 52 לפקודת הנזיקין האזרחיים, הדן בנזק שנגרם ע"י אש ומעביר בתנאים מסויימים על הנתבע את החובה להראות כי לא היתה רשלנות, שלה הוא אחראי בקשר למקור האש או להתפשטותה, על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אי אפשר לבסס את אחריות הנתבע על סעיף 52 הנ"ל, שכן אותו סעיף חל כאשר הנתבע מעלה אש ברשותו וזו מתפשטת אל אדמת השכן. אין הסעיף חל כאשר הנזק נגרם באותם מקרקעים שבהם פרצה האש.
ב. מאידך אפשר להעמיד את אחריותו של הנתבע על הבסיס הרחב של עילת הרשלנות שבסעיף 50 לפקודת הנזיקין. ברור שרשלנות זאת היה על התובע להוכיח, ומבדיקת חומר הראיות עולה שאכן רשלנותו של הנתבע גרמה לתאונה מפני ששיטת העבודה שהונהגה בבית-המלאכה שלו היתה מסוכנת לעובדים בו.
מ"מ הנשיא זילברג: מסכים.
השופט קיסטר:
מסכים לדחיית הערעור אך אפשר להשתית את ההחלטה לא רק על סעיף 50 לפקודת הנזיקין אלא גם על סעיף 52 הנ"ל.
בנסחו את סעיף 52 התכוון המחוקק להתחשב עם הנפגע תוך הכבדה על בעל הרכוש המזיק ולכן נוסח סעיף זה כפי שנוסח. לפיכך באין בסעיף הוראה הדורשת תנאי לתחולתו שהאש התפשטה אל מחוץ לשטח החצרים של הבעלים המזיק - אין להוסיף זאת בדרך של פרשנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר עו"ד אלמוג למערער. עו"ד קציר למשיב. 31.5.67).
ע.א. 632/66 - ברוך צימרמן נגד אדוארד זילכה ואח'
*החלת דין חוזה על הזמנת מספר קבוע אצל סוכן ב"מפעל הפיס".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 4153/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער נוהג מזה שנים לרכוש מהמשיבים כרטיס פיס לפי מספר קבוע ובהגרלה שהתקיימה בנובמבר 1964 זכה המספר ב-.50,000 ל"י. דא עקא שביום ההגרלה נשארה האגרת בידי המשיבים והם שגבו את סכום הזכיה. בפני ביהמ"ש המחוזי היו שתי גירסות סותרות: המערער טען כי הוסכם שהמשיבים יקבלו עבורו וישמרו עבורו את הכרטיס וקרה לא פעם שלא בא מספר שבועות לקבל את הכרטיס ולבסוף שלם בעד כל הכרטיסים שנצטברו עבורו, ובלבד לקיים את ההסדר שיובטח לו בקביעות וברציפות הכרטיס בעל המספר שבחר בו. לעומת זאת, היתה גירסת המשיבים שאינם חייבים לשמור על הכרטיס עבור הלקוח אם אינו משלם לפני מועד ההגרלה, ולטענתם לא קרה שהמערער שלם בעד כרטיס לאחר ההגרלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בלי להביע דעה מוגמרת מה משמעותו המדוייקת של ההסדר. הוא סבר כי למרות שאינו יכול לתת תעודת יושר למשיבים, הרי בגדר הראיות שהובאו, לא בטוח לזכות את התובע עפ"י גירסתו. מעל לכל נראה לו כי הסדר לשמור את הכרטיס גם
לאחר ההגרלה הוא יוצא דופן ואין להגדירו כחוזה מחייב, כשם שאין להגדיר כחוזה הזמנה טלפונית של כרטיס קולנוע ערב ההצגה, על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. מתוך חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש צריך היה לקבוע כי נכונה גירסת המערער, שלעיתים היה בא אחרי ההגרלה ומשלם בעד הכרטיסים שעבר זמנם, ובלבד לשמור לעצמו את המספר הקבוע. זה הסדר מתקבל על הדעת וכמסתבר, הרי מקרהו של המערער אינו המקרה היחיד שבו נוהגים כך.
ב. הקשר שבין הצדדים היה קשר עסקי מובהק שכל אחד בקש להפיק ממנו תועלת לעצמו. לפיכך יכולים שני הצדדים לעשות הסכם כזה הגורר אחריו תוצאות משפטיות. (גם הזמנת כרטיס קולנוע טלפונית יכולה ליצור התקשרות חוזית בעלת תוצאה משפטית אם המזמין מבקש להשאיר עבורו את הכרטיס על חשבונו בלי הגבלה של זמן והקופאי מסכים לכך).
ג. במקרה שלפנינו המערער הזמין את כרטיס הפיס בקביעות כדי שיהיה שמור בשבילו והכרטיס הוא שלו גם כשהוא בא לשלם עבורו אחרי ההגרלה. המשיבים יכולים היו לתבוע ממנו את התשלום אילו לא בא ליטלם, ולכן גם הזכיה היא שלו.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
לפי המג'לה דינו של מכר שנקשר הוא הבעלות, כלומר, דבר היות הלוקח לבעל הממכר והמוכר לבעל המחיר ואין הנטילה תנאי במכר. נושא לחוזה יכול להיות כל מה שהוא בבחינת נכסי ערך וגם דברים שעדיין לא באו לעולם הם בני ערך. במקרה דנא עשה המערער חוזה מכר כולל עם המשיבים לרכישת כרטיס ההגרלה ולא היה צורך בנטילה ולא היה צורך בתשלום המחיר ביום קבוע. לא בעת התשלום רכש המערער את כרטיסו, אלא בעת שהמשיבים קבלו את הכרטיס ממפעל הפיס או לכל המאוחר בעת שתלשו אותו מן הצרור החתום והניחו אותו במשמרת. מאותו רגע הפך המערער לבעל הכרטיס וחב במחירו. (השופט ברנזון מסכים לפס"ד זה).
השופט כהן (מסכים לתוצאה, אך לא לנימוקים):
א. אין לומר כי החוזה שבין המערער והמשיבים היה כזה שהם היו צריכים לשמור עבורו את הכרטיס גם לאחר מועד ההגרלה, על אף העובדה שבא ושלם להם לפעמים עבור הכרטיס לאחר ההגרלה.
ב. אם נעשה חוזה בין בעלי הדין, הרי החוזה הוא שהמערער התחייב לרכוש את הכרטיס, והמשיבים התחייבו להשיג בשבילו את הכרטיס ולשמרו לו. אולם זאת רק עד לסגירת הקיוסק ביום ההגרלה, ובאותה שעה זכאים היו למכור את הכרטיס כדי לא להפסיד את תמורתו. לא הוכחה שום התחייבות חוזית לחכות למערער עם הכרטיס כל שעה שיבוא. יש ומתוך התנהגות ניתן לימוד על חוזה ועל פרטיו, אך בתנאי שההתנהגות אינה משתמעת לשתי פנים ושמסקנת הקשרים החוזיים מתבקשת ממנה כמסקנה בלתי נמנעת. מה שאין כן במקרה דנא שההתנהגות ניתנת להסבר גם ללא זיקה לתניה חוזית. ג. מאידך סוכן מפעל הפיס אינו רק סוכן המפעל, אלא הפך גם להיות סוכנו של המערער, אם כי בלי תמורה, לרכוש עבורו את האגרת, ומשבצע את השליחות ורכש את האגרת, הרי דינו וחבותו כדינו וחבותו של כל שלוח אחר.
ד. אמנם אילו מכרו המשיבים את הכרטיס ברגע האחרון לאדם שלישי, לא יכול המערער לבוא אליהם בטענות, אך משלא מכרו, הדין מונע מהם מליהנות מהרווח אשר לשם השגתו מינה אותם המערער, שכן אין השלוח רשאי לעשות את העסקה, שלשמה נעשה שלוח, עם עצמו.
ה. רשאי כל סוכן פיס לרכוש כרטיסים, שכן הצעות מפעל הפיס, השולח, לקניית כרטיסי הגרלות מכוונות לכל, כולל סוכניו שלו עצמו. אולם כשמדובר בכרטיס הנרכש
עבור לקוח, כי אז אין השלוח של הלקוח רשאי ליהנות מהכרטיס. לענין זה אין נפקא מינא אם אפשר או אי אפשר היה לכפות על השלוח ביצוע חוזה השליחות ואף אם בתביעה לקיום החוזה היה השולח צריך להיכשל, עדיין יכול הוא להיבנות מהפרתה של חובת הנאמנות.
ו. בפרשת התביעה מצינו כמה עילות חילופיות, אך לא מצינו בלשון ברורה ומפורשת עילת ההפרה של חובת הנאמנות החלה על שלוחים. אולם מכיון שבתביעה מצויות ומפורשות כל העובדות המהוות את עילת התביעה והעובדות שהוכחו כדבעי מהוות עילת תביעה לפי הדין, שומה על ביהמ"ש ליתן לתובע את הסעד המגיע לו.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. עו"ד תוסיה כהן למערער. עו"ד גנור למשיבים. 31.5.67).
ע.א. 39/67 - גד רופין נגד רולקס בע"מ ואח'
*זכות עכבון של פסק ע"י בורר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 269/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
"רולקס" ו"גלובוס" יצרו שותפות, ולאחר זמן קצר פרץ ביניהם סכסוך, ורולקס הגישה תביעה נגד גלובוס. במהלך תביעה זו הושגה פשרה שלפיה מונה המערער, שהוא רואה-חשבון, להיות מבקר ועורך יחידי של החשבונות שבין רולקס לבין גלובוס ולהחליט סופית על המגיע לצדדים, המערער הוסמך ע"י הצדדים לקבוע את שכר טרחתו והם התחייבו לשלמו חלק כחלק. עם תום עבודתו הודיע המערער לצדדים כי הפסק מוכן למסירה וכל צד שישלם את חלקו בשכר הטרחה יכול לקבלו. גלובוס שלמה את חלקה וקבלה את הפסק, ואילו רולקס סרבה לשלם ואף הגישה תביעה לביטול הפסק. המערער מצידו הגיש נגד רולקס תביעה נגדית לתשלום השכר שמגיע לו ממנה.
כשרולקס הגישה תביעתה לביטול הפסק, לא צרפה העתק מהפסק כפי שהיתה חייבת לעשות ובקשה לתקן מעוות זה בדרשה מהמערער להגישו כשנתן עדות לביסוס תביעתו נגד רולקס. המערער סרב להגיש את הפסק בטענו כי יש לו זכות לעכב את הפסק כל עוד לא שלמה רולקס את חלקה בשכר הטרחה. ביהמ"ש המחוזי הכיר בזכות העיכוב שהמערער טען לה, אך קבע כי זכות זו פקעה עם מסירת הפסק לגלובוס. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. מסירת הפסק לגלובוס לא הפקיעה את זכות העיכוב של המערער כלפי רולקס. זו התחייבה לשלם שכ"ט ולמערער זכות לעכב תחת ידו את פרי עמלו עד שישולם לו שכ"ט.
ב. לבורר אין זכות לדרוש מצד אחד לבוררות שכ"ט שאין אותו צד חייב בו, אם כי הוא זכאי לעכב תחת ידו אח הפסק עד שישולם לו שכר טרחתו במלואו. הצד המשלם את כל שכר הטרחה כדי לקבל את הפסק זכאי לחזור על הצד השני ולתבוע תשלום חלקו בשכ"ט.
ג. בעל זכות עכבון מאבד את זכותו כשהוא מוסר את החזקה בדבר המעוכב לידי אותו אדם שנגדו קיימת זכות העכבון או למורשו, אך לא כשהוא מוסר את הדבר המעוכב לידי צד אחר.
ד. הגשת תביעה לביהמ"ש לקבלת שכ"ט אינה מפקיעה את זכות העכבון וזו שמורה לבעל הזכות עד שישולם לו במלואו שכר הטרחה המגיע לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, מני. 31.5.67).
ע.א. 629/66 - 628 - גולץ אלקנה נגד משה רבלינסקי ואח'
*הזדהות החזקות" בשכירות * קשירת יחסי שכירות ע"י הגשת תביעה לשכ"ד.
(ערעור על פסקי-דין שנתנו בביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 249/65-17 - הערעורים נדחו).
העובדות:
בשנת 1947 השכיר המנוח רבלינסקי, בעלה של המשיבה הראשונה, דירה בת"א למטרת עיבוד יהלומים, השוכר היה הועה"פ של הפוהמ"ז (להלן: "השוכר"), חוזה השכירות אסר העברת זכות השכירות או השכרת משנה ללא הסכמה בכתב של המשכיר. תנאי מיוחד הרשה לשוכר להשכיר את המושכר לפירמה שבעליה יהיו חברי הפוהמ"ז שתרשם בתור שכזאת לא יאוחר מאשר תוך שנה מתאריך השכירות, ואת שם הפירמה יש להודיע מיד למשכיר ולקבוע שלט בכניסה למושכר. על השוכר נאסר לשנות את שם הפירמה ואת מהותה של הפירמה או למכרה.
בשנת 1948 השכיר השוכר את הדירה לקואופרטיב של חבריו לעיבוד יהלומים שפורק בשנת 1950, והפך לחברה בשם "אלגביש בע"מ" שחבריו חברי הפוהמ"ז. המערער היה חבר הקואופרטיב מאז הקמתו וכשגם החברה חדלה להיות בעלת המפעל, "ירש" המערער את החזקה במושכר והוא מחזיק בו ומשתמש בו כביח"ר לליטוש יהלומים.
המשיבות, אשתו ובתו של המשכיר המנוח, הגישו תביעת פינוי נגד השוכר בשל הפרת חוזה השכירות ונגד המערער כמסיג גבול. התביעה נתקבלה וערעורו של המערער על פסה"ד נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בינתים הגישו המשיבות תביעה נגד השוכר ונגד המערער לקביעת דמי שכירות גבוהים יותר. בתביעה ציינו המשיבות במפורש כי המערער אינו אלא מסיג גבול, וכי בתביעה לקביעת שכ"ד אין משום הכרה בכך שיש לו זכויות במושכר. באותה תביעה ניתן פס"ד שבהסכמה על גובה שכה"ד. בעקבות משפט זה פנה המערער לביהמ"ש בבקשה לקבוע כי לאחר פסק הפינוי הקודם נקשרו יחסי שכירות חדשים וישירים בין המערער לבין המשיבות, ביהמ"ש דחה את הטענה וגם על כך הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון. שני הערעורים נדחו.
החלטה (השופט ברנזון):
א. אין לקבל את טענתו של המערער (בערעורו הראשון) שבמקרה זה חל העקרון הידוע כ"הזדהות החזקות" וחזקתו שלו במושכר מזדהה לצורך חוק הגנת הדייר עם חזקתו של השוכר הראשון.
במקרה דנא לא נתמלאו כלל ועיקר התנאים וצורך הזדהות החזקות. תנאי הכרחי לתחולתו של עקרון זה הוא שבשעת ההשכרה לא זו בלבד שידע המשכיר על קיומו של דייר ממשי, נוסף על השוכר הרשמי, אשר יחזיק בפועל במושכר, אלא שהסכים גם להעניק לו זכות ישיבה שתאצל לו ע"י השוכר הרשמי. במקרה דנא ידע המשכיר שאין בדעת השוכר להחזיק בעצמו במושכר אלא להעבירו בשכירות משנה לשוכר אחר בתנאי שזה האחרון ימשיך לקיים את החובות המוטלות עליו לפי החוזה, שוכר משנה כזה מוגן עפ"י חוק הגנת הדייר לאו דוקא לפי העקרון של הזדהות החזקות. זאת בתנאי ששוכר המשנה מקבל את הדירה לפי תנאי חוזה השכירות.
במקרה דנא לא קוימו תנאי חוזה השכירות בכל הנוגע למערער. משהופרו תנאי השכירות ע"י השוכר הרשמי או ע"י הדייר הממשי, שוב לא תעמוד לאף אחד מהם הגנת החוק, אלא אם יזכו בסעד מן הצדק.
ב. טענתו השניה של המערער כי המנוח השלים בהתנהגותו עם הפרת תנאי השכירות ע"י שקבל דמי שכירות יש לדחות, שכן לא הוכח כלל כי המנוח ידע שהמערער מופיע לא מטעם הפירמה אלא כמחזיק במושכר מכח עצמו.
ג. כן יש לדחות את טענת המערער שאם אינו שוכר הרי יש לראותו כבעל רשות שלא בוטלה, אם לא היה שוכר, רשות השימוש שהוא טוען מנין היא לו? אם ניתנה לו ע"י המנוח היא בוטלה ועברה יחד עמו במותו, שהרי אין טענה שהרשות היתה בתמורה כלשהי. ד. הערעור השני בו טוען המערער כי לאחר שניתן פסק הפינוי נקשרו יחסי שכירות בינו לבין המשיבות כשתבעו ממנו העלאת שכ"ד יש לדחות. ההסכמה על גובה שכ"ד אינה אלא ויתור על ניהול משפט אך לא ויתור על פינוי ולא יצירת קשר שכירות חדש.
להיפך, בבקשה ציינו המשיבות במפורש כי אין היא באה לפגוע בתביעת הפינוי והיא מוגשת תוך שמירה על הזכויות, לשכירות כמו לכל התקשרות דרוש מפגש הרצונות, והשתלשלות הענינים מראה שלא היתה כוונה בעל-הבית להשכיר. פניה לביה"ד לשכירות אחרי הגשת תביעה לפינוי אין ללמוד ממנה מאומה לענין יצירת שכירות חדשה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. 23.5.67).
ע.א. 280/66 - ברוך רוזנצוויג נגד "בוחן" - חברה לביטוח בע"מ
*דרישה שחוזה ביטוח ושינויו יהיו בכתב.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.א. 344/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
למערער היתה פוליסת ביטוח מקיף למכונית פרטית מיולי 1963 עד יולי 1964. ב-18.11.63 בא המערער למשרד החברה המשיבה לגבות כספים בקשר לתאונה שקרתה לו. בהזדמנות זו נאמר לו שהחברה אינה מוכנה להמשיך בביטוח מכוניתו, אלא אם יסכים לשנות את סוג הביטוח מביטוח מקיף לביטוח סיכוני צד שלישי, בהתאם לעדויות המשיבה הסכים המערער לשינוי, ואילו בהתאם לעדותו הוא סרב לשינוי, ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדויות המשיבה. עם זאת ברור שהמערער לא חתם על שום מסמך בקשר לשינוי צורת הביטוח. בינתים ב- 23.11.63 אירעה למערער תאונה נוספת שבה ניזוקה המכונית ויצאה לגמרי מכלל שימוש. הוא תבע את המשיבה לשלם לו את כל נזקיו, ואילו המשיבה סירבה והסתמכה על השינוי בפוליסה מביטוח מקיף לביטוח צד שלישי. ביהמ"ש המחוזי קבל את עמדת המשיבה, ומכאן הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לפי סעיף 2 לחוק הביטוח העותומני צריך חוזה הביטוח להיות בכתב. הדרישה לכתב היא דרישה מהותית ולא ענין של ראיה, הכתב הוא אחד מיסודות החוזה שבלעדיו אין קיום לחוזה ואין לו תוקף.
ב. מכיון שלפי החוק החוזה חייב להיערך בכתב, לכן גם השינוי בחוזה חייב להיות בכתב, ואין חשיבות לכך שהשינוי בפוליסה הוכח ע"י מסמכים בכתב כי גם כאן הכתב הוא אחד מהיסודות שבלעדיו אין קיום לשינוי.
ג. אם כי שינוי חוזה צריך להיות בכתב, הרי ביטול חוזה יכול להיות בע"פ, אילו השינוי עליו הוסכם בע"פ היה שינוי היורד לשרשו של החוזה ומבטל את החוזה, כי אז היתה המשיבה פטורה, מכיון שהחוזה המקורי בוטל וחוזה חדש לא נוצר. אולם במקרה שלנו התכוונו הצדדים רק לשנות אחד הפרטים בחוזה הקיים בלי לעקור את החוזה המקורי משרשו. השינוי בסוג הביטוח הוא אמנם פרט השרב, אבל הוא אינו יורד לשרשו של הביטוח ואינו מבטלו.
ד. אשר לטענה שגם על הפוליסה המקורית לא חתם המערער - אין בזה כלום. המערער הגיש כתב הצעה חתום על ידיו לצורך הביטוח המקורי, והצעה זו מהווה חלק בלתי נפרד מחוזה הביטוח. אין כל מניעה שחוזה הטעון כתב ייערך לא במסמך אחד אלא בשניים או יותר ובלבד שיהיה ברור כי הצדדים הגיעו לכלל הסכם.
השופט מני: מסכים.
השופט קיסטר (מסכים לתוצאה אך לא לנימוקים):
א. סעיף 2 לחוק הביטוח העותומני אמנם קובע שחוזה ביטוח חייב להיות בכתב, אך לא נאמר שבהעדר כתב לא קיים חוזה בכלל. השאלה היא אם יש מקום לפרש את החוק באופן שההוראה הדורשת חוזה ביטוח כתוב היא אובליגטורית עד כדי כך שבהעדר מסמך אין חוזה כלל, קשה להשיב על כך בצורה ברורה.
ב. אולם גם בהנחה שהעדר חתימה בכתב אינה פוסלת את החוזה הרי במקרה דנא אין תוקף לשינוי. זאת משום שלא הוכח שהצדדים הסכימו על המועד בו יכנס השינוי לתקפו, התעודה בדבר שינוי התנאים בפוליסה נתקבלה ע"י המערער לאחר התאונה ואין שום הוכחה שהמערער הסכים לשינוי בתוקף הפוליסה מתאריך הקודם לתאריך התאונה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 31.5.67).
ע.א. 510/66 - פקיד השומה ת"א נגד סמל שיפינג בע"מ
*רווחי פיחות" וחיובם במס-הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 319/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה משמשת כסוכן אניות של חברות ספנות זרות והכנסותיה נובעות מדמי עמלה. כן היא נוהגת, בקביעות וכמקובל אצל סוכני אניות בעולם, לגבות עבור בעלי האניות תשלומים המגיעים להם בארץ ולשלם עבורם חובות המגיעים מהם בארץ. שרות זה ניתן ללא שכר. לשם ביצוע התשלומים נעזרת החברה בחשבון פמ"ז. כתוצאה מן הפיחות מפברואר 1962 התהוו לטובת החברה הפרשי שער חליפין בסכום של רבע מיליון ל"י בקירוב. החברה הסכימה לשלם מס-הכנסה מהפרשי שער בסך -.7000 ל"י שנבעו מדמי עמלה, בעוד שלגבי כל הסכום הנותר טענה החברה שאין הוא רווח שבפירות ואינה חייבת לשלם מס-הכנסה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שירותי המימון והגביה שבצעה היו שירותי חינם ולא היו חלק מעיסוקה המסחרי אלא עיסוק נלווה. מכיון שכך, אין הפרשי השער נובעים מהכנסת פירות, כי אם משמירה על פקדון גרידא לאיזון חובות והוא איננו חייב במס, על כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. סימני העזר להבחנת טיב עסקה והרווחים שצמחו ממנה אם היא הונית או עסקית הינם בין היתר טיב הנכס, מקצועו של המוכר ומידת בקיאותו, נסיבות הרכישה והמכירה של הנכס וכדו'. לפי כל סימני העזר נראה המקרה שלפנינו כמקרה של רווחי הון.
ב. מדובר בחברה שהרווחים הרגילים שלה תמורת השירותים הם עמלות, שעליהן היא משלמת מס-הכנסה. לעומת זאת כספי מטבע זר העוברים ושבים בפמ"ז אינם מיועדים לפעילותה העסקית של החברה. פעולות תשלומים אלה אף כי הן משמשות למטרת משיכת לקוחות, הרי כשלעצמן אינן מטרה לרווח וניתנות כשרות חינם. כמו כן הכספים שהיו בחשבון פמ"ז לא שמשו למשיבה למטרת קניית סחורות, לא למטרת רווחים בדרך השקעות ולא באופן אחר.
ג. יש להבדיל בין רווחים הנובעים מעיסוק מסחרי גם אם הוא קשור בהשקעות הוניות, כגון עסקי בנקים או חברות ביטוח החייבים במס, ובין עסקים שאינם בגדר העיסוק הרגיל של הנישום והרווח מהם לא יחוייב במס.
ד. אין לדמות מקרה זה לרווחים כתוצאה משינויי שער כאשר המדובר היה בכספים ששמשו את הצרכים העסקיים והמסחריים של החברות לרכישת סחורות וכדו', או שהכספים עצמם היו בעלי מטרה עסקית ליצירת רווח בדרך הלוואות צמודות, או כשההלוואות ניתנו ללקוחות ואפשר לראות בהן מעין אשראי.
ה. ערבוב פיזי של הכספים שנועדו לעסקי תשלומים כאמור עם הכספים ששמשו במהלך העסקים הרגיל של החברה אינו מורה על שימוש בכספים במהלך העסקים, מאחר שנוהלו חשבונות נפרדים כך שהכספים היו נפרדים מבחינה משפטית מכספי החברה, וזו לא השתמשה בהם אלא שמשה כמעין קופה ללא תמורה וללא עיסוק מסחרי ורווח.
ו. מכיון שטיב הכספים שהיו מקור הרווחים לא היה מסוג המשמש לעיסוק, הרי גם הרווחים אינם רווחי פירות ואין לחייב עליהם במס-הכנסה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. 31.5.67).
ע.פ. 514/66 - יוסף חסיד נגד הוצאת ספרים "פרדס"
*בזיון ביהמ"ש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא: בהמ' 904/65 (ת.א. 345/62) - הערעור נדחה).
העובדות:
בין הצדדים הושג הסכם פשרה שקבל תוקף של פס"ד, שלפיו התחייב הנתבע (חסיד) לא להדפיס ולא להוציא לאור את הספרים "זכור לאברהם" ו"מועדי ה' " מהוצאת "שלמה בלפורטה וחבריו". האיסור אינו חל על הדפסות וצילומים מספרים שאינם של ההוצאה הנ"ל אפילו "היותם זהים" עם הספרים הנ"ל. כן לא חל האיסור ביחס לספרים שהוצאו לאור ע"י הנתבעים לא יאוחר מחודש מאי 1961, אותם הם רשאים למכור. בבקשתה לביהמ"ש המחוזי טענה המשיבה כי המערער ממשיך להדפיס ולהוציא לאור את הספרים הנ"ל מהוצאת שלמה בלפורטה תוך כדי אי ציות לפס"ד ביהמ"ש. המערער טען כי מחזורי התפילה שהוציא הם בנוסח ובצורה שאינם מיוחדים למחזורים שנזכר בהם השם שלמה בלפורטה. לטענתו אין כל ייחוד במחזורי התפילה של בלפורטה בהשוואה לכמה מחזורי תפילה אחרים שהודפסו בליבורנו שבאיטליה ע"י מו"לים אחרים לפני 100 שנה ומעלה. בפני ביהמ"ש המחוזי הובאו מחזורים הן מהוצאת בלפורטה והן מהוצאות אחרות, והוברר שתוכן כולם אחד, נוסח התפילות והפיוטים דומה וכן דומים הם בצורתם, בסידור האותיות, בעימוד עמודיו וכו'. אולם הופיעו מומחים היודעים להבדיל בין דפוס ודפוס, והם בדקו ומצאו תילי תילים של שיבושים והבדלים ושאר סימני היכר שעל פיהם קבעו כי ספרי המערער הועתקו מדפוס בלפורטה ולא מהדפוסים האחרים.
מכל החומר העובדתי עולה כי אכן המערער הדפיס והפיץ ספרים עפ"י דפוס בלפורטה לאחר המועד שנקבע לכך בפשרה, והשאלה היא אם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הטיל על המערער קנס בסך -.500 ל"י לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש.
החלטה (השופט כהן):
א. לענין סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש רואים פס"ד המאשר פשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית, או אוסר עשיית, המעשים המפורטים בכתב הפשרה אף כשאינם מפורטים בפסה"ד.
ב. בדרך כלל אין ביהמ"ש נזקק לראיות חיצוניות לא בדבר כוונות בעלי הדין ולא בדבר כוונות ביהמ"ש כדי לפרש את הצו שעל הפרתו מביאים לדין בשל בזיון ביהמ"ש. על הצו להיות ברור וחד משמעי, שכן ההליכים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש הם מעין פליליים וכל ספק בדבר משמעותו של צו ביהמ"ש יפעל לטובת הנתבע הנאשם.
יוצאים מכלל זה אותם מקרים אשר בהם מדבר צו ביהמ"ש בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות ובפרט המקרים אשר בהם מכוון הצו לבעל מקצוע שיעשה עשייה מקצועית אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר.
ג. בפשרה נקבע שמותר לנתבע למכור את הספרים שהוציא לאור עד תאריך מסויים, מכיון שניתן להוכיח כמה הם הספרים שהודפסו לפני אותו תאריך, שוב אין כל דו משמעות בהוראת סעיף זה משהוכח שהספרים הנדונים בתביעה זו הודפסו לאחר התאריך ההוא. ע"י הוכחה זו לא זכתה עצם ההוראה ההיא למשמעות או לפירוש שלא היו לה, אלא הוכיחה שהמערער הפר את הצו. חובת ההוכחה שהספרים הודפסו לאחר אותו מועד היא על התובע, ויצא ידי חובתו במקרה דנא.
ד. לטענה בדבר חוסר בהירות הטמונה בכך שלפי הפשרה מותר לנתבע להדפיס ספרים "זהים" אך לא אותם ספרים ומה בצע יש באיסור וכיצד יבחין ויבדיל בימ"ש או קונה ספר בין הספרים "הזהים" - מכיון שההוראה מופנית אל בעלי מקצוע, הרי נדרשת בהירות וחד משמעיות "מקצועית" בלבד, היינו שבעלי מקצוע יוכלו להבין מלשון הצו מה נדרש מהם לעשות ומה אסור להם לעשות ואין צורך שהצו יהיה בהיר להדיוטות שאינם מתמצאים במקצוע זה.
מכיוון שבנדון דנא מומחים מכירים בין דפוס בלפורטה לבין הדפוסים "הזהים", הרי אין להרהר אחרי בהירותו של הצו. האיסור על דפוס בלפורטה תוך ציון שמותר להדפיס מדפוסים זהים באה להוסיף בהירות ולא לגרוע ממנה.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, מני. עו"ד מ. ינובסקי למערער, עו"ד גן-צבי למשיבה. 29.5.67).
ע.א. 666/66 - 661 - פקיד השומה ת"א נגד הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ
*רווחי פיחות" וחיובם במס-הכנסה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 1373/65 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
כתוצאה מהגדלת הון היו בידי המשיבה בשנת 1961 120 אלף ליש"ט אותן הפקידה בבנק בפקדון לזמן קצוב של שנה אחת בריבית של %6, לדברי מנהל המשיבה המגמה היתה הן לשמור על ערך הכסף והן להרויח את הריבית, בינתים חל הפיחות ולאחר מכן המירה המשיבה 29 אלף ליש"ט למטבע ישראלי, והרויחה כתוצאה מהפיחות 67 אלף ל"י. המערער רואה בסכום זה רווח פירות החייב במס-הכנסה, ואילו המשיבה טוענת כי סכום זה הינו רווח הון שאינו חייב במס. ביהמ"ש המחוזי קבל את עמדת המשיבה שאין לראות את הפקדת הכסף כפעולה עסקית והרווח שנצמח למשיבה נצמח לה לא מהשקעה אלא מחוסר פעולה בכך שלא המירה את הכסף מיד עם קבלתו. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. נכון שהפרשים שזכתה בהם המשיבה לא באו לה כתוצאה מפעולה ישירה בעסקי הביטוח השוטפים, אולם אין לומר שהרווחים נבעו מ"אפס פעולה", שכן זוהי השקעה במלוא מובן המילה שמטרתה הפקת רווח של ריבית ושמירה על ערך הכסף.
ב. בניגוד לעסק מסחרי או תעשייתי רגיל, לגבי חברת ביטוח אף נכס המוחזק בנפרד מהמחזור העסקי השוטף בהשקעה שרווח בצידה, משמש גם הוא את מטרות החברה, שכן זה עניינה וזו דרכה של חברת ביטוח להשקיע את עודפי כספיה החפשיים ולהחליף את השקעותיה מפעם לפעם. זהו חלק בלתי נפרד מעסקה והוא המאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המבוטחים. לפיכך כל פעולה המבוצעת ע"י חברת ביטוח שמטרתה להפיק רווח או לשמור על ערך הרכוש היא פעולה במסגרת עסקיה להשגת מטרותיה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר 8.6.67).
ע.א. 20/67 - משה קרפיול נגד אפיפית נצרת - תעשיית ביסקויטים בע"מ
*פסילת בוררים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 8276 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בעלי הדין חתמו על שטר בוררין זבל"א וקבעו כי פסק הבוררין יכול שינתן ברור דעות, ואם יעדר אחד הבוררים בלי נימוק שיתקבל על דעת חבריו ימשך הדיון בלעדיו.
באחת מישיבות הבוררות נעדרו הבורר של המערער והמערער. הבורר נעדר לאחר שהודיע למזכירת הבוררות שהוא מתפטר מתפקידו, ואילו המערער נעדר מפני שלא הוזמן ולא ידע על הישיבה. בישיבה הבאה של הבוררות נכחו רק שני בוררים והמערער מחה על שהתקיימה ישיבה בלעדיו וביקש למנות בורר חדש מטעמו. שני הבוררים החליטו שאין לצרף בורר חדש ושיש להמשיך בבוררות, המערער פנה לביהמ"ש המחוזי להעביר את הבוררים מתפקידם, אך זה דחה את הבקשה בנימוק שהבורר השלישי נתמנה כ"בורר מכריע" ובתור שכזה הכח עמו לשבת לבדו בדין, על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נוכח לשון שטר הבוררות אין ספק כי הבורר השלישי לא נתמנה כ"בורר מכריע" אלא כ"בורר שלישי" ולא עוד אלא נקבע במפורש כי הפסק יוכל להינתן ברוב דעות.
ב. אין ספק שהבוררים לא היו רשאים על-פי התניה שבשטר הבוררות לדון בשנים. התניה מסמיכה לדון בשנים כשבורר אחד נעדר ללא נימוק, אך אין בה צידוק לכך ששני בוררים ידונו בענין בהרכב מקוטע כשבורר אחד חדל מלכהן בתפקידיו, ואין צריך לומר שאין דנים בבוררות בהיעדר בעל דין כשזה לא הוזמן להתייצב.
ג. התנהגות הבוררים היתה לא הוגנת במובן הטכני של הלכות הבוררות הואיל ופגעו בזכויות המערער ועל כן יש להעביר את הבוררים מתפקידם.
ד. סילוק הבוררים אינו פוגע בכוחו של שטר הבוררות עצמו, ואין מניעה לכך שהצדדים ימנו אותם בוררים עצמם מחדש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, זוסמן. 31.5.67).
ע.א. 3/67 - ישראל גליקמן נגד ועדת השומה שליד עירית חיפה ואח'
*שומת קרקע שיש עליה מבנה כ"אדמת בנין" ולא כ"בנין".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"ש 8/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
למערער מקרקעין על הר הכרמל בשטח של 895 ממ"ר. הוא רשאי לבנות על אדמתו עד 310 ממ"ר, ובנה 120 ממ"ר בלבד. עד שנת שומה 1959/60, במשך כ- 20 שנה, נשומו המקרקעין בתורת "בנין" ומשנה זו ואילך נשום שטח של 369 ממ"ר בלבד בתורת "בנין", ויתרת השטח נשומה בתורת "אדמת בנין". על כך ערעורו.
החלטה (השופט כהן):
א. חובת הראיה כי האדמה היא מסוג אדמת בנין מוטלת על העיריה שבאה לשנות את הסיווג, אך זו יצאה ידי חובת הראיה, כאשר ועדת העררים גבתה ראיות ויצאה למקום והחליטה לאשר את החלטת ועדה השומה.
ב. בתור "בנין" אפשר לראות שטח קרקע הגובל במבנה ושעיקר שימושו הוא עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר. קביעת ועדת העררים כי השטח הנדון אינו משמש למבנים לא כחצר, לא כגינה ולא לצורך אחר, היא קביעה עובדתית שאין להרהר אחריה.
ג. עדיין יוכל המערער להפוך את השטח ל"אדמה חקלאית" או "קרקע תפוסה" ע"י שישתמש בה לגידול יער או פרחים או תוצרת חקלאית וייהנה משומות נוחות יותר.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי. 31.5.67).
בג"צ 132/67 - נודל אריה וזאב נגד צבי איילון - ראש אגף הרישוי משרד התחבורה ואח'
*ביטול הסכם לרישוי רכב.
(עתירה לצו על תנאי - העתירה נדחתה).
העובדות:
באפריל 1965 נחתם הסכם בין העותרים לבין מדינת ישראל, שלפיו יבצעו העותרים במוסך שלהם בדיקות כלי רכב לצורך רישוי וזאת כנגד תשלום של הממשלה. ההסכם קבע כי הוא יוארך אוטומטית מדי שנה בשנה, אלא אם ישלח אחד הצדדים למשנהו הודעת ביטול חודש ימים לפני מועד פקיעת ההסכם.
ב-13.2.67 שלחו המשיבים הודעה לעותרים על אי הארכת ההסכם. כוונת המשיבים היתה למנוע מהעותרים ביצוע תיקונים בכלי רכב הבאים למוסך לצורך רישוי. ב- 19.2.67 הודיעו העותרים למשיבים כי הם מפסיקים תיקון כלי רכב ויעסקו רק ברישוי.
בעקבות הודעה זו הסכימו המשיבים להארכת ההסכם לשנה נוספת אלא שההסכם יכלול תנאי של אי תיקון כלי הרכב. משהוכן ההסכם התחרטו העותרים וסרבו לקבל את התנאי. נוכח עמדה זו הודיעו המשיבים לעותרים כי ההודעה על ביטול ההסכם בעינה עומדת, על כך פנו העותרים לבג"צ.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. אין עילה להתערבות הבג"צ. כשהוסדרו היחסים בין הצדדים בהסכם שלפיו כל צד יכול לבטלו הרי ברור שתקפו של ההסכם פקע עם משלוח הודעת הביטול ע"י המשיבים.
ב. גם העותרים ראו את ההסכם כמבוטל והסכימו לקבלת התנאי שהוצג להם ע"י המשיבים להארכת ההסכם. בנסיבות אלה אין מקום לטענתם שההסכם עומד בתקפו וכי בהצגת התנאי הם מופלים לרעה לעומת בעלי מוסכים אחרים.
ג. אשר לטענת העותרים כי על ההסכם חתמו מנהל אגף הרישוי וחשב משרד התחבורה ואילו על הודעת הביטול חתם רק הראשון ולכן ההודעה חסרת תוקף - ראשית טענה זו לא הועלתה בהתכתבות בין הצדדים, שנית מעתירת העותרים אינו עולה שמנהל אגף הרישוי לא הוסמך לשלוח את הודעת הביטול, ושלישית לאחר שהעותרים קיבלו עליהם את הדין של ביטול ההסכם שוב אין בידם לטעון שהודעת הביטול אינה תופסת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. עו"ד שמואלי לעותרים. 23.5.67).
ד.נ. 12/67 - יעקב בן משה סניור נגד מדינת ישראל
*חקירת סמל משטרה סירובו של ביהמ"ש המחוזי לאפשר חקירת סמל משטרה אודות המסיבות שהביאו עד תביעה לשנות את עדותו שמסר במשטרה הוכר ע"י ביהמ"ש העליון בערעור כבלתי צודק, אך עם זאת קבע ביהמ"ש העליון כי לא נגרם עיוות דין למערער. הבקשה לדיון נוסף נדחתה ע"י הנשיא אגרנט בציינו כי הטענה שחקירת הסמל היתה זורה אור על מידת המהימנות של עד התביעה, נשקלה ע"י ביהמ"ש העליון בערעור, ולא מתעוררת כל בעיה הלכתית הראויה לדיון נוסף. (המבקש השתמש במונח "עד מלך" והנשיא מעיר כי ביטוי זה, להבדיל מהבטוי "עד המדינה" אין לו מקום בישראל). (עו"ד קאזיס למבקש. 22.5.67).
מ.ח. 3/67 סמי בן אליהו סייג נגד היועץ המשפטי
*עדויות חדשות המבקש נדון על ביצוע עבירות שונות ועתה הוא מבקש משפט חוזר כדי לאפשר לו העדת עדים שלדבריו עשויים להוכיח את חפותו. בקשתו נדחתה ע"י הנשיא אגרנט שציין כי המבקש כבר ידע בעת משפטו על שנים מן העדים ועל כן לא נתקיים התנאי למשפט חוזר הדורש שלא יכולה היתה להיות ידיעה למבקש על קיום העדויות. אשר לעדות השלישית שמבקש העותר להשמיע, לא נאמר בבקשה מה מצפה המבקש שהלה יעיד וכיצד תוכל עדותו להשפיע על תוצאות המשפט, דבר שאף הוא תנאי מהתנאים המצדיק לקיים משפט חוזר.
(22.5.67).
ע.א. 683/66 - צבי הרמלין ואח' נגד אברהם קליין
*רשות להתגונן המערער עשה שטרות לפקודת המשיב על חשבון מחיר עסק שקנה המערער. בהסכם נקבע כי המחיר עשוי להשתנות - יוגדל או יוקטן - כתוצאה ממאזן שיוכן ע"י רואה חשבון. המאזן הוכן ולטענת המערער נובע מהמאזן שיש להקטין את המחיר בסכום העולה על סכום השטר עילת התובענה הנוכחית. על יסוד הנ"ל ביקש המערער רשות להתגונן ובקשתו נדחתה ע"י הרשם שקבע כי על המערער להגיש תביעה נגדית. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בהתאם להסכם משתנה המחיר על יסוד המאזן וכל המעיין במאזן יוכל לעשות את החשבון מיד, בפעולה חשבונית פשוטה, וכיון שכך אין שולחין את עושה השטר לבית המשפט בתובענה נפרדת אלא מרשים לו להתגונן.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. החלטה - השופט כהן. 24.5.67)
=ד.נ. 7/67 - לבנה לוי נגד שר המשפטים ואח'
*פיטורי עובד העותרת פנתה לבג"צ נגד פיטוריה מעבודה במשרד המשפטים מטעמי אי התאמה לתפקידה, בעתירתה לבג"צ טענה כי סעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת) המצריך החלטת בי"ד לפיטורי עובד בגלל עבירת משמעת, ביטל את סמכות השר לפטר עובד מטעמי אי התאמה לתפקיד על פי סעיף 15 לדבר המלך במועצתו. טענה זו נדחתה ע"י בג"צ שציין כי סעיף 68 הנ"ל מדבר רק בפיטורים על יסוד עניני משמעת. עתירתה לדיון נוסף נדחתה ע"י הנשיא אגרנט שציין כי אין סיכוי לערער את פירושו של הבג"צ שסעיף 68 לא ביטל את הסמכות לפי סעיף 15 הנ"ל כאשר מדובר בפיטורים שאין להם קשר לעניני משמעת.
ב"כ העותרת ניסה להתלות בנימוקים אחרים שלא נטענו בבג"צ אך הנשיא קבע כי לא ידון כלל בנימוקים שלא הועלו בבג"צ. הנשיא הוסיף כי בשורה ארוכה של פסקי דין הצדיק ביהמ"ש מעשי פיטורים שונים שנעשו על יסוד סעיף 15 הנ"ל ומאוחר היום לעורר טענה שסעיף 15 אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט.
(עו"ד דבי-אהרן לעותרת, עו"ד נתן למשיבים. 29.5.67).
ע.א. 571/66 - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד מפעלי אריזה של "מהדרין"
*מס רכוש השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא מהו "מחיר רכישה" לצרכי תשלום מס רכוש לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א - 1961. המערערת טענה כי "מחיר רכישה" הוא מחיר הרכישה פשוטו כמשמעו בניכוי הפחת הרגיל, ואילו המשיב טוען כי ממחיר הרכישה יש לנכות תחילה את הניכויים המוגדלים לפי חוק הארנונה לפיצוי נכי מלחמה, תשי"א - 1951 מכח החוקים לעידוד השקעות הון ורק לאחר מכן לנכות את ניכויי הפחת הרגילים לפי חוק מס רכוש הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה כי ביטול הפחת "המואץ" ע"י החוק החדש הוא מכאן ולהבא והפחת "המואץ" שנוכה בעבר משאיר את הרכוש כבעל ערך נמוך, לעומת כן קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור בקבעו כי לפי החוק החדש "מחיר הרכישה" הינו המחיר ממש בניכוי פחת הקבוע בחוק
החדש ופחת שנוכה לפי החוק הקודם אינו מפחית את ערך הרכוש. לפי החוק החדש יש חישוב פחת חדש שיש לנכותו ממחיר הרכישה הממשי בלי להביא בחשבון כל פחת מואץ שנהג לפי החוק הקודם. מה שנעשה בשנים קודמות לפי החוק הקודם אמנם עשוי ואין להשיבו, אבל מכאן ואילך יש לנקוט שיטה חדשה לחישוב השווי של הציוד.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי, החלטה - השופט כהן. 22.5.67).
ע.פ. 150/67 - פאוז סעיד בושכאר ואח' נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (התפרצות ונסיון גניבה) המערערים נדונו לעונה אחת מאסר בפועל ושבה אחת מאסר על תנאי לאחר שהודו בהתפרצות לצרכי גניבה והמערער הראשון גם הודה בשמוש ברכב ללא רשות.
ביהמ"ש העליון קבע כי צדק ביהמ"ש המחוזי בגזרו עונש שווה לשני המערערים, שלראשון בהם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו ואילו מאידך השני שעברו נקי, הוא שפרץ לתוך החנות בעוד חברו רק עמד בחוץ. בנסיבות אלה משתווים החשבונות ויש לעשות דין אחד לשניהם.
עם זאת אפשר להקל בענשים של שני המערערים ולקצוב להם רק חצי שנה מאסר בפועל, שכן לא היה סיפק בידם לבצע את הגניבה ונתפסו לפני המעשה.
אשר לשימוש ברכב ללא רשות, אמנם גניבת רכב ושימוש בו ללא רשות מהווה עבירה חמורה המצריכה עונש חמור, אך כאן מועסק המערער כנהגה של המכונית, אלא שלנסיעה מיוחדת זו לא קיבל רשות הבעלים. אינה דומה לקיחה כזאת לגניבת מכונית. (בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. המערערים בעצמם, עו"ד קולני למשיב. 30.5.67).
ע.פ. 135/67 - שלום בן אליהו ביטון נגד היועץ המשפטי
*פריצה וגניבה המערער הורשע בנסיון פריצה לחנות ופריצה לחנות וגניבה מתוכה, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בענין נסיון הפריצה זיהה המערער ע"י סמל משטרה שראה אותו בורח ושני אנשי משטרה שרדפו אחריו במנוסתו ותפסוהו מסתתר בין השיחים. סיפורו על הדרך בה הגיע לבין השיחים לא נתקבל ע"י ביהמ"ש ובדין הורשע בעבירה זו.
אשר לעבירת התפרצות וגניבה - נגנב טרנזיסטור מחנות לצרכי חשמל ונמצא ברשותו של המערער שעות מספר לאחר מכן. סיפורו על הדרך בה הגיע לרשותו הטרנזיסטור הוא סיפור בדים שבדין נדחה.
בהתחשב עם סמיכות הזמן בין הפריצה לבין הימצא החפץ הגנוב ברשותו של המערער מותר היה להרשיעו לא רק בהחזקת רכוש גנוב אלא בהשתתפות בפריצה עצמה.
בהתחשב עם עברו של המערער אין עילה להתערב בחומרת העונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד תוסיה - כהן למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 28.5.67).
ע.פ. 148/67 - עזיז שורקין נגד מדינת ישראל
*הכנסת עגלת ילדים לאוטובוס בתחנה עירונית לא הרשה המערער הכנסת עגלה ילדים לאוטובוס והורשע. בדחותו את הערעור ציין מ"מ הנשיא זילברג כי תקנה 464 (ג) קובעת מתי אין חובה להסיע עגלת ילדים, הרי מכלל לאו אתה שומע הן, וכשאין מתקיימים התנאים של תקנה 464 (ג) נחשבת העגלה לחלק מהמטען האישי ומכוח תקנה 434 (א) חייב הנהג להסיע את הנוסע ומטענו האישי.
השופט הלוי הוסיף כי האמור בתקנה 430 שאין חובה להסיע נוסעים "זולת אם נשמר מקום לנוסעים בתחנות אחרות" מתייחס לנסיעה בינעירונית וע"כ לא היה צריך ביהמ"ש להתייחס לברור סעיף זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, הלוי. עו"ד וולף למערער, עו"ד גב' אלבק למשיבה. 21.5.67).
בג"צ 144/67 - יוחנן ורחמים רחמינוב נגד עירית ת"א ונציב המים
*מחיר מים לחקלאות בתל-אביב העותרים היו מקבלים את מימיהם לעיבוד חקלאי של שטחים בתחום עירית ת"א מהירקון, עם ביצוע קו ירקון - נגב אין להם מקור מים אלא הספקת המים העירוניים. עתירתם היא נגד מחיר של 20 אגורות לקוב מים שהעיריה גובה מהם. בדחותו את עתירתם של העותרים לצו על תנאי ציין ביהמ"ש כי מחיר המים הנ"ל לחקלאות נקבע ע"י העיריה בתוקף סמכותה ולא הועלתה טענה שמחיר זה עולה על המחיר העצמי של העיריה. העותרים גם לא יכולים להצביע על שום זכות שנשללה מהם שעה שהופסקה שאיבת המים על ידם מנהר הציבור. אפילו נניח שהעיריה גובה מחיר גבוה עבור מים ואינה נותנת הנחה מהמחיר העצמי שלה, כדי שלא לעודד עיסוק חקלאי בשטח עירוני, גם אז אין בכך כל שימוש פסול בשיקול דעתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד אמיתי לעותרים. 25.5.67).
בר"ע 82/67 - עירית כפר סבא נגד יהודה פורצקי
*הודעה לתשלום אגרת ביוב העיריה שלחה למשיב הודעה לתשלום בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) סעיפים 16 ו- 28. ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההודעה והעיריה מבקשת רשות ערעור. בדחותו את הבקשה ציין השופט זוסמן כי העיריה הגישה את בקשתה בדרך המרצה, בדרך זו הבקשה מוגשת בעל-פה בפני השופט ע"י בעל הדין המתייצב ביום שנקבע לכך, אולם על המבקש לתת הודעה מוקדמת בה יצויינו נימוקים בלשון כללית כדי לאפשר למשיב להתכונן ובמקרה דנא לא נתנה העיריה כל נימוקים.
לגופם של דברים אין סיכוי לעיריה לזכות, שכן בהודעת החיוב שנתנה למשיב "ניתנה הודעה על מה שאיננו טעון הודעה, ולא ניתנה הודעה על מה שטעון הודעה" והטילה על המשיב "את החובה לפתור תשבצים".
(28.5.67).
ע.א. 74/67 - יוסף דרימר ואח' נגד בן ציון אמוראי ואח'
*אחריות סוכן ביטוח ברישום מסירת פרט כוזב בהצעת ביטוח המערערים חתמו על הצעת ביטוח אצל המשיבים שהם סוכני ביטוח, ההצעה כללה פרט כוזב שלפיו לא היו למערערים תאונות קודמות, וזאת כדי להמנע מהעלאת סכום ההשתתפות העצמית בתעודת הביטוח. משאירעה תאונה למערערים ובאו לתבוע את חברת הביטוח שוחררה החברה מתשלום לנוכח מסירת הפרט הכוזב מצד המערערים. עתה תובעים המערערים את המשיבים על התרשלות בכך שכתבו פרטים כוזבים בהצעת הביטוח למרות שידעו שהפרטים כוזבים. תביעתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון.
בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אף אם נקבל את טענת המערערים שהמשיבים היו סוכנים שלהם ושהתרשלו ולא נקטו במידת הזהירות שהיו חבים ללקוחותיהם ושכתוצאה מרשלנות זו יכלה חברת הביטוח לבטל את הפוליסה - גם אז אין לחייב את המשיבים. בהתאם לנסיבות צריכים היו המערערים לדעת שהדרכים שנקטו המשיבים להשיג פוליסה ללא כל הגבלות היו פסולות ובלתי חוקיות ונבעו מאי גילוי פרטים על תאונות קודמות, אין המערערים יכולים להישמע עתה בטענה שהמשיבים עשו להם עוולה בהעלימם את התאונות מחברת הביטוח.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. החלטה - השופט כהן. 31.5.67).
ע.פ. 121/67 - נסים בן שמעון חי נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (בעילת נערה בת 16) המערער הורשע בבעילת נערה בת 16 ונדון למאסר שנתיים. בערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בימים כתיקונם לא היה מתערב בגזר-הדין, אולם בימים אלה כאשר המערער הוא יוצא צבא ורצונו לעשות חובתו בשרות הצבא ולחיות חיי אזרח תקין, מוכן ביהמ"ש להחליף את המאסר למאסר על תנאי, באם תוך 15 יום יחוייל ויתקבל לשרות הצבא.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד שמאי למערער, עו"ד חשין למשיב. 31.5.67).
בג"צ 46/67 - ליאון ברגר נגד יו"ר ההוצל"פ באר שבע וקבוצת משאבי שדה
*סמכות יו"ר הוצל"פ המשיבה השניה חוייבה בתשלום סכום שטרות לעותרת. טענת כשלון תמורה שלהמשיבה נכשלה. עתה הגישה המשיבה תביעה נגדית ותובעת את העותר על נזיקין.העותר השיג עיקולים לטובתו נגד המשיבה ומשביקשה המשיבה ביטול העיקולים ציוהיו"ר ההוצל"פ כי תפקיד את סכום פסה"ד בהוצל"פ. המשיבה ביקשה כי הסכום לא ימסרלעותר עד לאחר פסה"ד בתביעה הנגדית ויו"ר ההוצל"פ נעתר לכך. על כך פנה העותרלבג"צ והצע"ת נגד המשיבים הפך להחלטי.
בג"צ פסק כי ליו"ר ההוצל"פ אין סמכות לדון בכל שאלה של תביעה אחרת שביןהצדדים. אם המשיבה רוצה לעכב את פעולות ההוצל"פ עומדים לרשותה אמצעים חוקייםכגון פניה לביהמ"ש בבקשה לצו עיכוב פעולות אבל אין משרד ההוצל"פ יכול לתפוסאת מקומו של בימ"ש ולדון באינטרסים החורגים מהענין הממשי העומד לפניו לביצוע. (בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד צוק לעותר, עו"ד מצגר למשיבה השניה. 11.5.67).
בג"צ 115/67 - המועצה המקומית ראש העין נגד שר החינוך ואח'
*רישום תלמידים לבי"ס (בתוקף סמכותו הורה שר החינוך כי הרישום לבתה"ס יתנהל בראש העין לא ע"יהרשות המקומית אלא ע"י פקידים שנתמנו ע"י השר. המועצה עתרה לבג"צ שיורהלשר החינוך לבטל החלטתו אך העתירה נדחתה. משרד החינוך הוזמן להסביר עמדתו בדיון להוצאת הצע"ת ונחה דעתו של בג"צ כי בהוציאו את הצו היו בפני שר החינוךנתונים מספיקים שעל פיהם יכול היה השר, ששיקול הדעת נתון לו, להחליט כי המועצהאינה מסוגלת לנהל את הרישום. ביהמ"ש מתח ביקורת על משרד החינוך בשל צורת הטיפול בענין זה.
(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. הסכים והוסיף - השופטקיסטר. עוה"ד שרף וגלעדי לעותרת. ד"ר חשין למשיבים. 12.5.67).
בג"צ 41/67 - משה בראונר נגד עירית תל אביב
*רשיון רוכלות
לעותר היה רשיון רוכלות בתנאי שלא יציב דוכן במקום אחר אלא ברשות ורשותכזו לא ניתנה לו. למרות זאת תפס מקום ברחוב אלנבי בו הציב שולחן למכירת מרכולתו. העיריה סירבה לחדש לעותר את רשיון הרוכלות ועל כך פנה לבג"צ. בבטלו את הצע"תציין ביהמ"ש העליון כי המקום בו הציב העותר דוכנו מהוה רחוב לפי תכנית בנין עירוהעותר בעשותו כן הפר את התנאי של רשיונו וכן את חוק העזר העירוני. מכל אחתמשתי סבות אלו היתה העיריה רשאית שלא לחדש לו את רשיונו. נוסף לכך יכולההעיריה לחדש רשיון רוכלות רק באישור המשטרה וזו הודיעה על התנגדותה למתןהרשיון. הטענה שמישהו אחר במצבו של העותר לא סולק מאותו מקום אינה יכולה לעזורלעותר גם באשר אין המקרים דומים וגם שאלה גדולה היא אם בכלל אדם הנוהג באופןבלתי חוקי שהרשות מבקשת לתקנו יכול לקרוא לעזרתו מקרה אחר דומה שבו הרשותאינה עושה די או אינה מצליחה לתקנו.
(בפני השופטים: ברנזון, כהן, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רסלר לעותר,עוה"ד מלבין ולפיד למשיבה. 11.5.67).