תקציר סביר כרך א' חוברת 37

ד"נ 6/67 - אברהם המר ואח' נגד פקיד השומה ת"א

*בקשה לדיון נוסף, בעקבות דחיית ערעור על שומא בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין שומת מס הכנסה הפך ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי והחזיר על כנה את השומה של פקיד השומה. בקשת המבקשים לדיון נוסף נדחתה ע"י הנשיא אגרנט בציינו כי ההחלטה בערעור הנ"ל אינה מעוררת כל בעיה הלכתית המצדיקה דיון נוסף. טענת המבקשים כי לא היה מנוס מאישור מסקנת ביהמ"ש המחוזי לנוכח העובדה שפקיד השומה לא לקח בחשבון עובדה המכרעת לצורך החישוב, היה לה מקום, אם בכלל, בערעור אך לא בדיון נוסף. משמעות טענת העותרים כי ביהמ"ש לא החיל באופן נכון הלכה שנפסקה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון, אינה טענה המעוררת בעיה הלכתית, אשר מפאת קשיותה, חידושה או חשיבותה, ראויה לדיון נוסף.
(8.6.67).

ע.פ. 184/67 - דור זנזורי נגד היועץ המשפטי

*החזקת רכוש שיש עימה פשע (חומרת העונש) המערער הורשע בהחזקת רכוש אשר הושג בדרך שיש בה משום מעשה פשע, עבירה לפי סעיף 309 לפח"פ. הוא נדון לששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי.
בציינו כי המערער לא הספיק להפיק ממעשה עבירתו טובת הנאה ובכך שהוא מועסק כבנאי מקלטים לצבא ומסיבות מקילות משפחתיות, המיר ביהמ"ש העליון את כל תקופת המאסר למאסר על תנאי ודן את המערער לתשלום קנס בסך אלף ל"י.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. המערער בעצמו, עו"ד חשין למשיב. 31.5.67).

ע.א. 56/67 - ברוך אלימלך נגד ליאון יחיאלי

*תביעת פינוי נגד דייר שזכות החכירה שלו נמכרה ע"י כונס נכסים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אלוף) בע.א. 191/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב חכר דירה ממנהל מקרקעי ישראל והתגורר בדירה. המשיב היה חייב למערער חובות בסך כעשרת אלפים ל"י. הוטל עיקול על דירת המשיב ונתמנה כונס נכסים שהוטל עליו למכור את הדירה ולסלק מפדיונה את החובות שהגיעו למערער, עפ"י בקשת כונס הנכסים הוערכה הדירה בידי שמאי מוסמך אשר קבע את שווי זכות החכירה לדירה הנדונה בתור "תפוסה ומוחזקת ע"י דייר מוגן" בסך של 9 אלפים ל"י, ואת שווי זכות חכירה לדירה בתור "פנויה ובלתי מוחזקת" העריך בסך 30 - 28 אלף ל"י.לאחר בקשת רשות מביהמ"ש הוחלט למכור למערער את זכות החכירה בדירה כתפוסה בסך 9,500 ל"י כסילוק סכום זה מתביעותיו של המערער כלפי המשיב. לאחר מכן הועבר חוזה החכירהעל הדירה הנדונה עם מנהל מקרקעי ישראל מהמשיב למערער.
לאחר שהועברה הדירה על שמו, תבע המערער את פינויו של המשיב מהדירה. תביעתו נדחתה, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. אין ספק שאילו היה המערער מגביל את זכות תפיסתו ומגוריו של המשיב בדירה, לא היה ביהמ"ש מרשה למכור למערער את זכות המשיב בדירה במחיר דירה "תפוסה", שהוא פחות משליש מחיר דירה "פנויה".
המחיר ששלם המערער מעיד כמאה עדים שהוא קנה דירה "תפוסה" דוקא, שכן זה היה מחיר ההערכה לדירה "תפוסה", להבדילה מדירה "בלתי תפוסה".
ב. הסכמת המערער לרכוש את זכות החכירה על הדירה כדירה "תפוסה" מהווה ויתור מצידו כלפי המשיב לתבוע פינוי או סילוק יד. טענת המערער שאין כאן השתק מפני שהמשיב לא שינה מצבו לרעה - היא טענת סרק שהרי ויתר המשיב על התמורה כדירה פנויה והסתפק בתמורה של דירה תפוסה.
ג. לטענה שאין המשיב יכול להישמע בטענה שהוא דייר מוגן מפני שלא בא זכרה של טענה כזו בכתב ההגנה - המערער העלה בכתב התביעה טענה כי המשיב אינו דייר מוגן וכי על המשיב לא חל סעיף 30 לחוק הגנת הדייר תשט"ו- 1955 ההופך לדייר מוגן בעל דירה שדירתו נמכרת בגין עיקול עבור חוב והמשיב הכחיש טענה זו. פשיטא שהכחשת השלילה של המשיב בכתב ההגנה היא טענת החיוב, כך שהמערער עצמו העלה את תחולתו של סעיף 30 האמור על סדר דיוניו של ביהמ"ש. זאת ועוד: טענת אי תחולתה של הוראת חוק - טענה משפטית מובהקת היא ואפילו הכחשה אינה צריכה. ד. ההגנה בסעיף 30 לחוק הנ"ל לבעל דירה שדירתו נמכרת היא הן כאשר הדייר היה בעלים שבדין של הדירה והן כשהיה בעלים שביושר, וכן חל סעיף בהוצל"פ של פס"ד לאו דוקא במכירה פומבית בהליכים מטעם משרד ההוצל"פ, כי אם אף במכירה ע"י כונס נכסים שנתמנה מטעם ביהמ"ש לשם מכירת הנכס המעוקל.
ה. במקרה דנא המשיב לא היה בעלים שבדין ולא בעלים שביושר, אלא בעל זכות חכירה. לפי הלכה שנפסקה בעבר בביהמ"ש העליון אין הסעיף חל כאשר המחזיק בדירה הוא חוכר וזכות החכירה נמכרת בהוצל"פ, אך כשלעצמי רצוני להשאיר עוד בצריך עיון רב את השאלה אם אכן יש לפרש את סעיף ס3 הנ"ל על דרך הצמצום והדייקנות או שמא יש לפרשו באופן שגם החוכר ייהנה מסעיף זה, אפשר להשאיר שאלה זו פתוחה הפעם, מפני שהמשיב יכול לבוא על תיקונו גם בלי להזקק להוראת סעיף 30 הנ"ל.

ו. המערער רכש את זכויותיו בדירה בתורת דירה "תפוסה" אשר בחוות דעת השמאי מוגדרת כ"דירה תפוסה ומוחזקת ע"י דייר מוגן", משמע שהמחזיק בדירה מחזיק בה כדייר מוגן והמערער רכש את הזכויות בדירה כתפוסה כל עוד תעמוד הגנת החוק לדיירים. אם נצא מן ההנחה שאין המשיב "דייר מוגן" מכח סעיף 30 הנ"ל, הרי הוא בר רשות בדירה אשר לא תפקע כל עוד תעמוד לדיירים הגנת החוק. לטענת המערער שהרשות ניתנה ללא תמורה וניתנת לביטול בכל עת - המשיב ויתר על 2/3 ממחיר הדירה בכך שנמכרה כתפוסה ולא כפנויה, ובזה נתן תמורה מלאה עבור הרשות להמשיך ולהחזיק בדירה. ברם, גם אילו ניתנה הרשות לביטול - המערער לא בטל ולא התיימר לבטל אותה מעולם.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, כהן. 18.6.67).

ע.א. 174/67 - אלכסנדר וזהבה הירש נגד שלום עפג'ן ואח'

*תביעת פינוי בשל עילת נטישה ועילת אי תשלום שכ"ד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים שרשבסקי, בן-פורת, לנדא) בע.א. 99/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים התגוררו כדיירים מוגנים בדירה בת חדר, מטבח ושירותים, השייכת למשיבים. בדצמבר 1961 עזבו המערערים את הדירה והשאירו בה חפצים אחדים שלא היו נחוצים להם ועברו לגור בדירה יותר מרווחת השייכת לאח המערערת, העובד כפקיד ממשלתי באשדוד לשם העתיק את מגוריו. כן פגרו המערערים בתשלום דמי השכירות שהגיעו מהם. במאי 1965 תבעו המשיבים מאת המערערים תשלום דמי השכירות שבפגור ומשלא נענו לדרישה זו הגישו תביעת פינוי נגד המערערים, רק לאחר הגשת התביעה הפקידו המערערים בביהמ"ש את דמי השכירות שבפיגור.
העילות עליהן נתבססה התביעה היו שתיים: נטישה והפסקת תשלום דמי השכירות. בימ"ש השלום דחה את עילת הנטישה ופסק פינוי על יסוד אי תשלום דמי שכירות ודחה את בקשת המערערים לסעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי אישר את פס"ד בימ"ש השלום וחיוה דעתו כי ניתן היה לבסס את פסק הפינוי גם על סמך עילת הנטישה. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. הערכאות הקודמות צדקו בפסק הפינוי על יסוד הפסקת תשלום דמי השכירות ובסירובם להעניק למערערים סעד מן הצדק, ועל כן אין צורך להכריע בענין עילת הנטישה.
ב. המערערים פגרו בתשלום שכ"ד במשך שנה. גם אם נפטרה בעלת הבית, יכלו המערערים להפקיד את דמי השכירות בבנק לזכות היורשים, ומכל מקום עם קבלת דרישת המשיבים במאי 1965 כב"כ היורשים, יכלו המערערים לשלם את דמי השכירות.
ג. המערערים לא הראו כל צידוק לאי תשלום דמי שכירות במשך תקופה ארוכה. זאת בצירוף העובדה שגם בעבר פגרו המערערים בתשלום דמי שכירות, דבר שגרם להגשת משפט פינוי קודם נגדם, מורים בעליל על זלזול גמור בזכויות בעל הבית והתעלמות מוחלטת מהתחייבויותיהם כלפיו. במסיבות אלה אין להעניק למערערים סעד מן הצדק. בהפקדת הכסף בביהמ"ש לאחר הגשת המשפט אין כשלעצמה כדי להצדיק באופן אוטומטי הושטת סעד מן הצדק לדייר.
השופט כהן:
א. אילו עמדה השאלה אם יש להעניק לדייר הגר בביתו סעד מן הצדק בשל אי תשלום
דמי השכירות במועדם, כי אז לא הייתי רואה להעניש את המערערים על אשר זלזלו בזכויות בעל- הבית, אלא הייתי מביא את בעה"ב על תיקונו השלם באופן שלא יסבול נזק כלשהו מן הפיגור ואולי אף יקבל בטוחה מתאימה מאת המערערים שלא יסבול נזק מפיגורים שכאלו להבא.
ב. אולם במקרה זה בא הפיגור החוזר ונישנה בתשלום דמי השכירות, ללמד לא רק על זלזול בזכויות בעל הבית, כי אם בעיקר על זלזול בזכויות המערערים בעצמם ולהצביע על כך שאין הם רואים עוד בדירה הנדונה את דירתם שלהם באשר אין הם גרים בה עוד ודעתם אינה נתונה כלל להתחייבותם לשלם דמי שכירות בגינה.
ג. מבלי להכריע בשאלה אם היתה כאן נטישה עד כדי אבדן הגנת החוק, הרי לענין הושטת סעד מן הצדק, מערערים דיינו בעובדה שהמערערים עזבו את הדירה ומתגוררים בדירה אחרת. הכלל המונח ביסודו - של הסעד מן הצדק הוא שאין לנשל דייר מבית מגוריו או בעל עסק מבית עסקו ולשלול מאדם את קורת הגג שמעל לראשו. כשהדייר החוטא אינו יושב בדירתו כלל אלא מתגורר בדירה אחרת זה שנים רבות אין דאגה שמירת קורת הגג מעל לראשו, ואין שום סיבה המצדיקה את המנעות ביהמ"ש מלהסיק את המסקנות המשפטיות הרגילות הנובעות מהתנהגותו, ומה גם כשיש בהתנהגותו כדי להצביע על חוסר קשר נפשי או ממשי אל הדירה הנדונה.
הטענה שאח המערערת עשוי להפסיק עבודתו הקבועה באשדוד ולחזור לגור בירושלים ולדרוש מהמערערים החזרת דירתו - אין בינה ובין נישול. מבית מגורים ולא כלום. בהינתן צו הפינוי כיום הזה אין נשללת מהמערערים קורת גג. ה"צדק" האמור בסעיף 37 לחוק הגנת הדייר נקבע עפ"י צרכיו הנוכחיים של הדייר בעת מתן צו הפינוי ולא עפ"י אירועים או מצבים משוערים ייתכן ויתרחשו בעתיד בלתי ידוע ובלתי מסויים.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר . 15.6.67).

ע.א. 137/67 - כהן זיידה נגד אוביץ לאה

*ראיה בכתב,בדיון דחוף. חובת ראיה בטענת "מודה ועוזב".(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (הנשיא אזולאי) בת.א. 907/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
בידי המשיבה שיק הנחזה כאילו ועשה ע"י "אילין תעשיות בע"מ" לפקודת "בלומנשטוק אריה" . התברר לאחר מכן כי השיק מזוייף וחסר כל ערך, המשיבה טוענת כי היא הלוותה כסף למערער וקבלהאת השיק כ"בטוחה", ואילו המערער טוען שלא היא אלא אותי בלומנשטוק קבל מהמשיבה את ההלוואה ואילו המערער לא היה אלא סימני ושלוחו של בלומנשטוק. לביהמ"ש המחוזי הוגשה התביעה נגד המערער בסדר דין מקוצר ובתורת "ראיה בכתב" צורף השיק לכתב התביעה. למערער ניתנה רשות להתגונן וביהמ"ש המחוזי נתן אימון בגרסת המשיבה וחייב את המערער בתשלום סכום ההלוואה. על כך הערעור. (בערעור הנגדי טענה המשיבה נגד פסיקת -.700 ל"י כהוצאות ושכ"ט עו"ד בו בזמן שהיו לה הוצאות במזומנים בסכום של -.450 ל"י. ביהמ"ש העליון ציין כי כוונת ביהמ"ש המחוזי היתה כנראה ש -.700 ל"י יהיו שכ"ט בנוסף להוצאות וכדי למנוע ספיקות קבע ביהמ"ש העליון שאכן יהיה סכום זה בנוסף להוצאות).
החלטה (השופט כהן):
א. אעפ"י שהשיק לא נשא את חתימת המערער לא כעושהו ולא כמסבו, הרי דיו להעמיד תובענה בסדר דין מקוצר, שכן הנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי "ראיה בכתב"
גם "תחילת ראיה" תספיק, ושיק חתום בידי צדדים זרים יכול וישמש תחילת ראיה לטענה שהוא נמסר לבטחון הלוואה. ברם, משניתנה למערער רשות להתגונן, נתרפאו כל הפגמים, אפילו היו פגמים כלשהם בהגשת התובענה בסדר דין מקוצר.
ב. באשר לגרסאות הנוגדות - העדיף ביהמ"ש המחוזי את גרסת המשיבה ועדותה, ולא יבוא ביהמ"ש לערעורים להרהר אחר מידותיו בהערכת עדויות.
ג. זאת ועוד: במקרה דנא היתה חובת הראיה מוטלת על המערער, שכן הוא הודה בקבלת הכסף, אלא שטען כי קבל את הכסף לא עבור עצמו אלא עבור שולחו. זו טענת "מודה ועוזב" והמתגונן בטענה זו עליו הראיה. טענת המערער שכלל זה אינו חל כאן באשר המשיבה תבעה - .9650 ל"י ואילו הוא הודה בקבלת - .9,500 ל"י בלבד, אינה טענה. אם המשיבה לא הוכיחה טענתה בדבר שיעור הסכום ששלמה למערער, אז עוברת עליו חובת הראיה בדבר הסכום שבקבלתו הוא הודה. עליו הראיה שהוא היה שלוח.
ד. לטענת המערער שהעסקה בינו לבין המשיבה לא היתה עסקת מלווה כלל כי אם פעולת נכיון שטרות או מכירת השיק למשיבה - אין להזקק בשלב זה באשר לא נטענה בתצהיר ששמש למערער כתב הגנה, וגם בעדותו לא דבר על מכירת השיק אלא על הלוואה. אולם גם אילו ניתנה למערער רשות לתקן את כתב הגנתו, לא יכול היה להיבנות מטענה זו. שיק מזוייף אינו יוצר כל חבות והוא אפס. יוצא שהתמורה במכירת השיק היתה נכשלת כליל והמשיבה זכאית היתה לתבוע החזרת הכסף ששלמה עבורו.
השופט מני: מסכים.
השופט לנדוי:
התביעה לא היתה ראויה מלכתחילה להתברר בסדר דין מקוצר כי לא נתמכה ע"י ראיה בכתב והשיק האמור אף איננו "תחילת ראיה" בכתב. בהלכה שצוטטה ע"י השופט כהן שבה הכירו במסמכים כ"תחילת ראיה" אף שלא נשאו את חתימת הנתבעים, מצא ביהמ"ש שהודאות מסויימות של הנתבעים מלאו את החסר. במקרה דנן לא היו הודאות כאלה. אולם הפגם הדיוני נרפא בדיעבד ע"י כך שניתנה רשות להתגונן והתובענה נתבררה בדרך הרגילה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. 19.6.67).

ע.א. 100/67 - יעקב לוי נגד שרה לוי

*תביעה לסילוק יד של אשה נגד בעלה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, רובין) בע.א. 247/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
בעלי הדין הם בעל ואשה שלפני נישואיהם רכשה האשה חלקת אדמה בכרם התימנים. לאחר שנישאה, בנתה המשיבה על החלקה דירה, לתוכה נכנסה לגור עם בעלה, הבעל התאכזר לאשתו והכה אותה עד שנאלצה לעזוב את הדירה ועתה היא תובעת סילוק ידו של הבעל מהדירה בהסתמכה על זכות הקנין שלה. בבימ"ש השלום טען הבעל שהבית נבנה מכספו, אולם שופט השלום האמין לעדי האשה שהבית נבנה מכספה. בימ"ש השלום נתן צו סילוק יד, בביהמ"ש המחוזי טען הבעל שאפילו נבנה הבית מכספי האשה, הרי כספים אלה מעשה ידיה הם שהבעל זוכה מהם. ברוב דעות נדחה ערעורו של הבעל, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. ביהמ"ש המחוזי נגרר שלא לצורך לויכוח בענין מעשה ידיה של האשה. הטענה המשפטית הזאת אינה מבוססת על כל ממצא עובדתי. המערער לא טען את הטענה אלא
בביהמ"ש המחוזי וכך לא נגבו ראיות כדי להראות מהו מקור כספיה של המשיבה ששמשו לה למימון הבניה, אם בכלל מקור הכספים הוא מעשה ידיה. המגרש הוא רכושה של המשיבה, ולכאורה אף הבית הוא שלה, ועל המערער חובת ההוכחה של זכות לבית עקב כך שהוא מימן את הבניה. במצב דברים זה לא עומדת למערער כל חזקה או הנחה שמעשה ידיה של האשה שמשו להקמת הבנין.
ב. במשך השנים גר המערער בבית אשתו בתוקף רשות שהיא נתנה לו. האשה התפרנסה לבד ופרנסה אף את בעלה. בעלה התעלל בה בצורה ברוטאלית וברברית עד שהיא נאלצה לעזוב את הבית. במצב זה אין ספק שהאשה רשאית לבטל את הרשות שנתנה לבעלה לגור בדירה ולתבוע סילוק ידו.
ג. (כאשר הובאה ההזמנה לערעור למשרד ב"כ המשיבה בשעות העבודה, לא היה איש במשרד וההזמנה הודבקה בדלת, ההזמנה הלכה לאיבוד וביום בירור המשפט לא הופיע ב"כ האשה, הוזמן טלפונית מת"א וביהמ"ש חיכה עד שעה 12 בצהרים לבירור המשפט. לפיכך לא זכתה המשיבה בהוצאות. ביהמ"ש הפנה תשומת לב עורכי- הדין לדאוג לכך שבשעות העבודה הרגילות ימצא אדם שיוכל לקבל כתבי בית- דין).

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. 20.6.67).

בג"צ 62/67 - ניסים חדד נגד יו"ר המועצה המקומית קרית מלאכי ואח'

*רשיון והסדרים לחלוקת חלב העותר קבל נגד הסדר שלפיו יחולק החלב בישוב ע"י שלושה מחלקים אשר לכל אחד יוקצה אזור חלוקה נפרד. ביהמ"ש בבטלו את הצע"ת ציין כי לנוכח גידול האוכלוסיה, ובהתחשב בעובדה שבהסדר החדש נמצאים באזור החלוקה של העותר יותר יחידות דיור ויותר תושבים משהיו לו בעת קביעת אזור חלוקה לעותר בשנת 1962, אין לומר כי המשיב טעה בשיקול דעתו וכי ההסדר אינו סביר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד סופרין לעותר , עו"ד גושן למשיב. 23.5.67).

ב"ש 7/67 - רפאל אלקובי נגד רשות הפתוח

*הארכת מועד להגשת ערעור בדצמבר 1965 ניתן נגד המבקש פס"ד ורק בינואר 1967, היינו לאחר למעלה משנה, הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות לערער על פסה"ד. בדחותו את הבקשה ציין סגן הרשם השופט וינר כי לא מצא שום טעם מיוחד שיצדיק הארכת המועד. ראשית יש לציין את הכלל של סופיות הדיון וטובת הכלל דורשת כי דין שנחרץ יקויים זולת במקרים יוצאים מן הכלל. זאת ועוד, בערעורו של המבקש בביהמ"ש המחוזי לא נמצא ממש בטענותיו עד כדי כך שב"כ המשיבה לא נתבקש כלל להשיב לטענותיו. בנוסף לכך, אם כי בבקשות להארכת מועד, להבדיל מבקשות לדחיית אגרה, אין מקום לדון בסיכויי המבקש להצלחה בערעור, הרי יש לציין כי אין למבקש סיכוי לזכות בערעור. (4.6.67).

בג"צ 91/67 (המ' 285/67) - יהורה שקדני נגד נציב שרות המדינה

*מכרז לקבלת משרה העותר הגיש מועמדות במכרז למשרת מבקר במשרד התחבורה. משנפסל פנה לבג"צ שהחזיר את הענין לועדה על מנת שזו תקבל ממשרד התחבורה ומהעותר חומר בכתב על כשירותו של העותר במידה שאלו ירצו להגיש חומר כזה וכן תשמע את העותר. לועדה ניתן גם שיקול דעת אם להזמין חומר נוסף על חומר זה. שוב נפסל העותר ע"י
הועדה ועתה הוא מתרעם על שלא הוזמנו ע"י הועדה דוחו"ת מסוימים ממשרד התחבורה שלדעתו יכלו להועיל לו, בבטלו את הצע"ת ציין ביהמ"ש כי לועדה ניתן שיקול דעת אם להזמין חומר נוסף או לא, ואם לא הזמינה את החומר כנראה הניחה שאכן ניתן ללמוד מאותו חומר כי נכונה טענת העותר לגבי כשירותו כפי שהיא עולה מחומר זה. גם ביהמ"ש התרשם כי העותר ממלא את הדרישות שאפשר לדרוש ממבקר יעיל ונאמן. דא עקא שאין הבג"צ יושב בתור ועדת בחינות ודעתו של הבג"צ על כשירות המועמד למשרה פלונית אינה מעלה ואינה מורידה. תפקיד הבג"צ לבדוק אם שקלה ועדת הבחינות שיקולים פסולים ואם פגעה בכללי הצדק הטבעי ורק אם נמצא פגם בשיקוליה ובמעשיה ניתן להתערב במסקנותיה. לא הוכח כי שקלה הועדה שיקולים פסולים, ואם אמנם טעתה הועדה לענין כשירותו של העותר אם לאו, אין זאת שאלה לבג"צ לענות בה שכן אין הבג"צ יושב בערעור על ועדה בחינות.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. העותר בעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 31.5.67).

ע.פ. 170/67 - רחמים בן פנחס נגד היועץ המשפטי

*חומרת עונש בשל שורה של עבירות נדון המערער ל- 4 שנות מאסר והופעלו נגדו שתי שנות מאסר על תנאי באופן ששני העונשים יהיו מצטברים. ביהמ"ש העליון ציין כי המערער מסוכן מאד לשלום הציבור וכי העונש אינו חמור כשלעצמו, עם זאת מכיון שזו הפעם הראשונה שהמערער נשלח למאסר ממש ראה ביהמ"ש להקל בענשו ולקבוע למערער 4 שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. המערער בעצמו. עו"ד קולני למשיב. 4.6.67).

ע.פ. 79/67 - חיים מזרחי נגד היועץ המשפטי

*הוכחה לצורך סעיף 309 לפח"פ בידי המערער נמצאו כמאתיים טרנזיסטורים גנובים, שנגנבו מתוך חנות סיטונאית ע"י פריצה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 309 לפח"פ היינו שידע כי נגנבו בדרך המהוה פשע. את החלטתו ביסס ביהמ"ש על כך שהמערער צריך היה לדעת כי כמות כזו של טרנזיסטורים אין גונבים בדרך רגילה בחוצות עיר אלא באמצעות פריצה. ביהמ"ש העליון הפך את ההרשעה להחזקת סחורה גנובה לפי סעיף 310 לפח"פ, בציינו כי העובדה שאין זה מתקבל על הדעת שכמות כה גדולה של טרנזיסטורים נגנבים בדרך שאינה פריצה, עדיין אינה מספיקה לקבוע כי המערער ידע על צורת הגניבה.
אשר לעונש - מבחינה חוקית אפשר היה להטיל על המערער עונש של שנה מאסר גם בשל העבירה הקלה יותר, אולם מכיון שעונש זה הוטל ע"י ביהמ"ש בהנחה שהמערער עבר עבירה יותר חמורה וזו הומרה לעבירה קלה מן הדין גם להקל בענשו ולהטיל על המערער עונש של חצי שנה מאסר ואלף ל"י קנס.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד הייק למערער. עו"ד גב' ברזל למשיב. 4.6.67).

ע.פ. 102/67 - שלום בן יעקב חדד נגד היועץ המשפטי

*חומרת עונש (התפרצות)

המערער הורשע בעשר עבירות גניבה ופריצה ונדון לשלוש שנות מאסר שמהן 18 חדשים מאסר ממש והיתר מאסר על תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי קודם ובסך הכל יצטרך לרצות 22 חודשים בבית הסהר. ערעורו על העונש נדחה בשים לב להרשעותיו הקודמות ובתזכירו של שרות המבחן שכל המאמצים להחזיר את המערער למוטב עלו בתוהו.