תקציר סביר כרך א' חוברת 38

ע.א. 112/67 - יעקב מס נגד חיים הררי

*הפרת חוזה

הצדדים התקשרו בחוזה לפיו קנה המשיב מאת המערער זכות יוצרים בקלפים תנ"כיים, ותמורת זאת התחייב המערער לשלם למשיב %5 ממחיר המכירה נטו של הקלפים. בחוזה הוסבר כי "מחיר המכירה נטו פירושו מחיר הקלפים בניכוי מכס, מס בלו, מס מותרות ו/או קניות". המערער בקש לנכות ממחיר המכירה את הוצאותיו בגין אריזה מהודרת וכן הוצאות משלוח לחו"ל. ביהמ"ש המחוזי פסק שאין לנכות סכומים אלה וביהמ"ש העליון אשר את קביעת ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש ציין ביחס לניכוי שווי האריזה המהודרת כי אין מקום לפרש את פעולות המערער כאילו הוא מוכר קלפים לחוד ואריזה לחוד, זהו ממכר הקלפים והאריזה טפלה לקלפים, ועל המערער לשלם את האחוזים מן המחיר הכולל. הוא הדין לגבי דמי משלוח לחו"ל. כאשר מחיר הקלפים נקבע גבוה יותר על יסוד זה שיש הוצאות משלוח, הרי המחיר הנקבע הוא מחיר תמורת הקלפים ואין מקום לניכוי הוצאות המשלוח נוכח הוראות החוזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר, עו"ד רימלט למערער עו"ד וייס למשיב. 28.6.67).

ע.א. 401/66 - ברוריה מרום נגד בן ציון מרום

תביעת פיצויים בשל הפרת הסכם גירושין סמכות ביהמ"ש המחוזי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1577/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערת והמשיב נישאו בישראל וזמן קצר לאחר נישואיהם נתהווה קרע ביניהם. הם ערכו הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט והאשה התחייבה לקבלו. לאחר מכן חזר בו הבעל מהסכמתו והאשה הגישה נגדו לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות בסך 250 ל"י לחודש, ולחילופין 250 ל"י לחודש כפיצויים על הפרת הסכם גירושין, ולחילופי חילופין סכום של 10 אלפים ל"י כפיצוי כולל על הפרת הסכם גירושין. המשיב התגונן בטענה כי הוא מוכן לספק את צרכי האשה אם ישכון שלום בית, וביחס להסכם הגירושין טען כי ההסכם אינו תופס.
בסיכום טענותיו בכתב בביהמ"ש המחוזי לא הזכיר ב"כ המערערת את תביעותיו האחרות ותבע רק את הסכום של 10 אלפים ל"י.
ביהמ"ש המחוזי פסק כי מכיון שלא הזכיר ב"כ המערערת את ענין המזונות הרי זנח את עתירותיו אלה ונשארת רק התביעה לפיצויים של 10 אלפים ל"י בגין הפרת הסכם הגירושין. באשר לתביעת הפיצויים קבע ביהמ"ש כי אין לו סמכות לדון בתביעה שהיא בסמכות ביה"ד הרבני וכי הסכם כזה אמנם אינו בלתי חוקי, אולם בכל הנוגע למתן גט הרי הוא בלתי תקף. על כר הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. כלל גדול נקוט בידי ביהמ"ש, לפיו, אם אין בעל דין מעלה בסיכומיו טענה מסוימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על ידיה קודם לכן, הוא נחשב כמי שזנחה, כדי שלא יחשב כמזניח טענה מסוימת די לו לטוען אותה שיזכירנה בסיכומיו ולו באופן כללי ביותר.
ב. בניגוד לתביעת פיצויים בגין הפרת הסכם נישואין שאין רואים אותה כמשפט הנוגע לנישואין וסמכות בירורה בביהמ"ש האזרחי, הרי תביעה בגין הפרת הסכם גירושין היא בסמכות ביה"ד הדתי. הדברים שאפשר לכלול בהסכם גירושין, חוקיותו, תקפותו ונפקותו תלויים בהוראות הדין האישי החל על הצדדים להסכם. הסכמי גירושין והסכמים אחרים הנובעים מתוך נישואין כגון הסכמים למזונות או לפרוד אינם בגדר חוזים ממוניים אלא מהוים חלק מעניני המעמד האישי. כבר מבחינה זו שהסכם נעשה ע"י הצדדים בזמן קיום קשר הנישואין ומטרתו להביא לידי שינויים במסגרת המשפחתית, ההסכם הוא "ענין של נישואין וגירושין" ואין סמכות לביהמ"ש האזרחי לדון בו. עם זאת יתכן שהצדדים יוסיפו להסכם תנאים כספיים שאינם כרוכים בגירושין ובהליכי הגירושין ובאלה תהיה סמכות לבימ"ש אזרחי.
ג. מטבע הדברים הוא שכל הבטחות בקשר למעמד האישי לא תהיינה אכיפות ואפילו הסכם להבטחת נישואין. אלמלא המצב במשפט האנגלי הרואה בהסכם נישואין חוזה רגיל הרי גם הסכם כזה היינו רואים כהסכם שאין לתבוע על פיו פיצויים וכהסכם המהווה ענין של נישואין שסמכות הדיון בו בביה"ד הדתי. לעומת זאת הסכם לגירושין גם לפי המשפט האנגלי רואים אותו כדבר הנוגד את הסדר הציבורי שאין לאכפו. לפי הדין העברי אין לאכוף הסכם גירושין ובמידה ומפר הסכם כזה הוא הבעל הרי אכיפתו ע"י פיצויים מהווה אונס למתן גט והרי הוא כגט מעושה הפסול. צדק ביהמ"ש המחוזי שהסכם לגירושין אינו תקף ואין לתבוע פיצויים בגין הפרתו.
השופט ברנזון:
הסכם הגירושין אינו משפיע על המעמד האישי של בני הזוג שהרי אין אפשרות לאכפו ועל כן אין ההסכם כשלעצמו ענין של גירושין. אולם תביעת פיצויים בגין הסכם כזה קשורה קשר אמיץ עם הגירושין עד שאין להפריד ביניהם ולעשותם יסוד
לתביעות נפרדות בשתי ערכאות משפט שונות, תביעה לגט בבי"ד דתי ותביעה על אי מתן גט בבימ"ש אזרחי.
לפי דיני ישראל גט הניתן ע"י הבעל מתוך כורח הוא גט מעושה והוא פסול. מכיון שקיים קשר הדוק מבחינת הדין המהותי הדתי בין הזכות לפיצויים על יסוד הסכם הגירושין ובין תוקפו של הגט העלול להינתן תחת לחץ תביעת פיצויים הרי זה ענין של מעמד אישי. לכן תביעה בשל הפרת הסכם גירושין מהוה ענין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של ביה"ד הדתי.
יתכן שאף אפשר לראות בהסכם לגירושין ענין של נישואין, שהרי הסכם להפקעת נישואין נובע מהנישואין. רק זוג נשוי יכול לעשות הסכם כזה.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, קיסטר . 19.6.67).

ע.א. 47/67 - ריימונד אוזן נגד מדינת ישראל

*הוכחת היעדר רשלנות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב בת.א. 1814/62 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער, בהיותו בגיל 9 שחק ליד ביתו בבאר- שבע כשילד בן 6 מסר לידיו חפץ שהיה מרעום פצצת בזוקה, המערער הכה על החפץ שהתפוצץ, ונפגע בידו הימנית. שתי עובדות שאינן שנויות במחלוקת הן: המרעום שייך לסוג הדברים המסוכנים מטבע ברייתם; רק הצבא משתמש בנשק מסוג זה, ולפיכך בזמן המקרה היה הצבא הבעלים של המרעום. תביעת המערער לנזיקין נדחתה. טען ב"כ המערער כי בהתאם לסעיף 51 לפקודת הנזיקין לאחר שנתמלאו שני התנאים כאמור היתה מוטלת על המשיבה החובה להוכיח כי התאונה הנדונה לא נגרמה עקב רשלנות הצבא ולדעת המערער יצא ביהמ"ש המחוזי מתוך הנחה שחובת ההוכחה היתה מוטלת על המערער.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. נכון שחובת ההוכחה כאמור היא כטענת המערער, אולם ביהמ"ש המחוזי אכן יצא מתוך הנחה זו, אלא שביהמ"ש השתכנע על סמך חומר העדות שהמדינה יצאה ידי חובתה להוכיח שהצבא נקט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הוצאתו של החפץ המסוכן ממקום המטווח והגיעו לרשותו של הילד המוצא. יש להדגיש כי בענין דנא המדובר במקרה של עזיבת דבר מסוכן במקום מסויים, ובהעדר כל עדות המראה כיצד הגיע החפץ הנדון לידי המוצא, הרי אמצעי הזהירות שנקט הצבא (כגון: גידור השטח, שילוט, פרסום הודעות אזהרה, הבטחת השטח בזמן האימונים, מתן הוראות לחיילים לאסוף את כל התרמילים וכו') די בהם לענין מילוי חובת הזהירות כדי להרחיק כל סכנה הצפויה מטיפול באותו חפץ.
ב. נוכח נקיטת האמצעים כאמור ובשים לב לריחוק מחנה האימונים מסביבת המגורים של הילד המוצא, או של ילד אחר שמצא לראשונה את המרעום, מן הנמנע להסיק שהצבא היה חייב לחזות מראש שאדם כלשהו - מבוגר או ילד - עשוי להכנס לשטח המחנה ולאסוף משם את המרעום. האפשרות שהילד המוצא נכנס למחנה, ונטל את המרעום הינה, בשים לב לריחוק מקום המטווח ממקום מגורים, כה רחוקה עד שאינה יכולה להוות אפשרות אשר הצבא היה מצווה להתחשב בה.
ג. אם נניח שהמרעום נלקח ע"י חייל עם סיום התרגיל, בניגוד להוראה של הצבא, גם אז אין לייחס למדינה אחריות לנזק שנגרם עקב השארת המרעום ע"י החייל במקום שבו נמצא ע"י הילד שמסרו למערער. המעשה של נטילת החפץ ע"י החייל לשם עניינו הפרטי היה בו משום חריגה יסודית מתחומי תפקידו, ולפיכך אין להטיל על המדינה אחריות שילוחית לתוצאה המזיקה שצמחה מאותו מעשה.

(בפני השופטים:הנשיא אגרנט, כהן, הלוי עו"ד א, קלינג למערער. עו"ד גב' א. ברזל למשיבה. 27.6.67).

ע.א. 341/06 - פקיד השומה תל אביב נגד חברה להשקעות קבע בישראל בע"מ

*מס הכנסה על הפרשי הצמדה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט ב. כהן) בעמ"ה 74/64 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבה נתנה הלוואות למפעלים שונים כפוף לתנאי הצמדה, ולשם כך השתמשה החברה בהונה הנפרע ובהלוואות שקבלה כפופות לתנאי הצמדה, עם הפיחות בשנת 1962 יצאה לחברה יתרה לזכותה בחשבון הפרשי הצמדה. פקיד השומה ראה הפרשים אלה כהכנסה החייבת במס. ביהמ"ש המחוזי קבל את עמדת החברה שאין היא חייבת במס על הפרשי ההצמדה בציינו שאמנם אצל אדם שעסקו בהלוואות כסף יש לראות בקבלת הפרשי הצמדה הכנסה שבפירות, ובתשלומם הוצאה של פירות אך עם זאת עורר ביהמ"ש המחוזי את השאלה אם עיסוקה של החברה "לקחת סיכוני קרן...ביהמ"ש המחוזי הבחין בין מלווה המקבל תשלום נוסף על חשבון סיכוני קרן לבין מלווה המקבל תוספת רק בהתגשם הסיכון ובהתאם לגדלו, ומכיון שכאן התוספת משתלמת רק בהתגשם הפיחות, אין לומר שלקיחת סיכון הקרן היא חלק מעסקה של המלווה, ומשום כך אין עליה לשלם מס על הפרשי ההצמדה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. כלפי טענות המשיבה בענין הפרשנות והמדיניות של חוק פיסקאלי, יתכן מאוד שמספר המעוניינים בהתרת הפרשי הצמדה כהוצאה מרובה על אלה המבקשים להימנע מתשלום המס על תקבולם, ואין לומר כלל ועיקר כי חיוב מס על הפרשים פועלת לרעת כלל הנישומים.
ב. ברור כי ההלכה של אי תשלום מס על הפרשי הצמדה הוא רק כאשר כספי ההלוואה עצמה הם בחינת הון. אולם אצל אדם או מפעל שעסקו בהלוואת כסף יהיו הפרשי ההצמדה הכנסה שבפירות החייבים במס.
ג. במקרה דנא מספר ההלוואות, היקפן ואופן מימונן מצביעים על כך שהחברה עוסקת במתן הלוואות לא כמו משקיע פרטי אלא בצורה המשווה לה אופי מסחרי.
ד. אין לקבל מסקנת ביהמ"ש המחוזי בהבחנתו בין מלווה שעיסוקו בלקיחת סיכון הקרן לבין מלווה שאין עיסוקו בכך ובהעמידו את ההבחנה על צורת התוספת שהוא מקבל על חשבון אותו סיכון. אין הבדל בכך אם התוספת קבועה בין שהתגשם הסיכון ובין שלאו או שהתוספת היא בצורת הפרשי הצמדה במקרה של התגשמות הסיכון בלבד. מי ששולח ידו בעסק של מתן הלוואות עוסק בעסק זה על כל תופעותיו ותכונותיו, לרבות הסיכון הטבעי והידוע של ירידת ערך הכסף ואין נפקא מינא כיצד הוא מתגונן מפני סיכון כזה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. 29.6.67).

ע.א. 476/66 - ראובן וייס נגד אמנון חפץ וחברת שירות ים אילת

*אחריות בנזיקין לרשלנות עובד. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 2879/62 - הערעור נתקבל).

העובדות:
העובד עבד כנהג להובלת משאות לנמל אילת. בהביאו משא לאילת עזרו לו שני אנשים לפתוח את דופן המשאית להורדת המשא ובגין רשלנותם נפגע. לטענתו היו השנים שעזרו לו לפתוח את הדופן שני פועלי המשיבה שהיו צריכים לעזור לו לפרוק את המטען. אחד מן השנים הוא המשיב הראשון שהכחיש כאילו הוא שעזר לו לפתוח את הדופן והשני נמצא בחו"ל. המערער תבע את המשיב הראשון ואת המשיבה השניה באחריות שילוחית כאחראית לרשלנות עובדיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי לעדות המערער היתה עדות נגדית של המשיב הראשון ולא היתה לה סיוע, וכן מן הטעם כל העזרה שהוגשה למערער לא היתה בתהום תפקידם של עובדי המשיבה השניה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הסיוע הנדרש לפי החוק לעדות המוכחשת בשבועה אינו חייב לתמוך בה לאורך כל החזית. מספיק שהיא מסתייעת ומתחזקת בנקודה חשובה השנויה במחלוקת. עדות המערער היתה נאמנה על השופט אך נוכח הכחשת המשיב בשבועה לא יכול היה לפסוק על פיה. אולם עדות המערער לא עמדה בבדידותה והיה לה סיוע מספיק כדי לאמת את גירסתו.
ב. אמנם הפועלים היו צריכים לעזור בפריקת המטען ולא ניתנה להם הוראה לעזור בפתיחת דופן המשאית. אולם בהתאם לסעיף 12(2) לפקודת הנזיקין נחשב מעשהו של עובד כאילו נעשה תוך כדי עבודתו לא רק כשהוא מבצע את חובותיו הרגילות אלא גם כשהוא עושה כל מעשה הכרוך בעבודתו. רק אם המעשה נעשה לצרכי העובד בלבד לא יחשב כנעשה תוך כדי העבודה. הכח הניתן ע"י מעביד לעובד לבצע פעולות מסוימות טומן בחובו גם הכח לבצע פעולות אחרות הקשורות בהן. הפעולה האחרת הזו חייבת להיות כזאת המקדמת את ענינו של המעביד ומטרותיו, אף בעניננו העזרה שניתנה לנהג לפתוח את הדופן היה בה כדי לקדם את ענינו של המעביד כדי שהפועלים לא יעמדו ללא עבודה שהרי הנהג לא יכול לפתוח לבד את הדופן. פתיחת המשאית היא אינצידנטלית לפריקת המטען. אמנם לא הוכח כי המעביד סמך ידו במפורש על הנוהג של עזרה בפתיחת המשאית, אך לא זהו המבחן לקביעת אחריותו של מעביד, המשיבה ידעה על הנוהג ולא אסרה את המשכו על עובדיה. בנסיבות אלה שתיקתה אינה יכולה להתפרש אלא כהסכמה מכללא המכניס את המעשה בתחום תפקידם של העובדים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי . עו"ד מלמן למערער. עו"ד מזרחי למשיבים. 26.6.67).

בג"צ 155/67 - שמחה ניר נגד בית הדין הצבאי לערעורים ואח'

*הרשעה בבי"ד צבאי העותר בקש צע"ת נגד המשיבים בשל הרשעתו בעבירה צבאית והעונש החמור שהוטל עליו. ביהמ"ש דחה את העתירה בציינו כי טענת העותר שהתעלמו מעדות מסויימת שהיתה יכולה לזכות אותו היא טענה הראויה להישמע בערעור, אך אינה ממין הטענות שביהמ"ש הגבוה לצדק נזקק להם. באשר לחומרת העונש - גם זה אינו מן הענינים אשר ביהמ"ש הגבוה לצדק יתערב בהם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. 27.6.67).

בג"צ 137/67 - אלטשולר לזר נגד מנהל בית סהר רמלה

*הפקדת כסף עבור אסיר העותר בקש צע"ת נגד המשיב שהחליט לא להרשות לו הפקדת סכומי כסף שנשלחו לו אלא להחזיר את הכסף לשולח. העתירה נדחתה, שכן בהתאם לתקנות בתי הסהר יש שיקול דעת למנהל בית- הסהר להפקיד את הכסף או להחזירו, והטעמים שניתנו ע"י המשיב אינם פסולים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. העותר לעצמו. עו"ד בר- סלע למשיב. 25.6.67)

בג"צ 151/67 - שרה נקש נגד קלוד מימון נקש

*החזרת ילדה שהוברחה ע"י אביה מארגנטינה הצדדים הם בעל ואשתו. הבעל יהודי ישראלי והאשה יהודיה ארגנטינאית. נולדה להם ילדה בארגנטינה ולרגל סכסוכים הגישה האשה לבימ"ש בארגנטינה תביעה לפסק גירושין וקבלת החזקה של הילדה, הניירות נמסרו למשיב כשעוד היה בארגנטינה אך 3 ימים לאחר מכן לקח את בתו הקטנה והבריח אותה לישראל וכאן הוא מתגורר כעת. בינתיים, בעודו בארגנטינה, הוצא פס"ד זמני שם האוסר הוצאת הילדה לחו"ל אך לטענתו לא הגיע הצו לידיו.
בצוותו להחזיר את הילדה לאשה (העותרת) ציין ביהמ"ש הגבוה לצדק כי אין חשיבות לכך אם היה בידי המשיב הצו לפני שעזב את ארגנטינה או לא. המשפט לקבלת הילדה הוגש בהיות המשיב שם ואף קבל את ההזמנה למשפט ואם יש לו טענות נגד מסירת הילדה לאשה, צריך היה להתדיין בארגנטינה ולטעון את אשר בפיו. אסור היה לו להוציא את הילדה מתחום שיפוטו של ביהמ"ש המוסמך שעה שהיה תלוי ועומד משפט בו נדון גורל הילדה.
אין צורך באסמכתאות לכך, כי בג"צ גופו כבר הוציא כמה החלטות ברוח זו. אין אנו רוצים כי ארצנו תיהפך לארץ מקלט למבריחי ילדים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג). עוה"ד עמית ולב לעותרת. המשיב בעצמו, 25.6.67).

המ' 347/67 - עירית תל אביב נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים

*הארכת מועד החלטתו של סגן רשם ביהמ"ש העליון להאריך למשיב את המועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגין השומות שקבע המשיב למערערת ולפי חוק מס רכוש אושרה ע"י הנשיא אגרנט. הנשיא ציין כי צדק סגן הרשם בשל שלושת הגורמים המצטברים: היתה אי בהירות לגבי השאלה אם יש ערעור בזכות או צריך רשות לערעור והפרקליטות סברה כי יש ערעור בזכות ולכן איחרה בהגשת הבקשה; בינתיים שינה המחוקק את מדיניותו והבהיר כי ניתן לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בסוג ענינים זה בזכות; הבעיה המשפטית העומדת לדיון לגופו של ענין, היא בעיה חשובה.
(עו"ד גור למבקשת, עו"ד נתן למשיב. 19.6.67)

ע.א. 531/66 - בלה דרוט נגד אהרן יעקוביאן ואח'

*אחריות סולידרית בערבות בין הצדדים נערך הסכם שניסוחו לא היה ברור וביהמ"ש המחוזי עשה כמיטב יכלתו כדי לרדת לכוונת הכתוב ופסק מה שפסק. על פסה"ד ערערו שני הצדדים, והערעור נדחה. בין היתר נסוב הערעור על החלטת ביהמ"ש לחייב את המערער ואת המשיב מס 2 רק במיוחד ולא במאוחד. בדחותו את הערעור על החלטה זו ציין ביהמ"ש כי הסעיף בו נקבעה הערבות אינו מכיל מילים שפירושן אחריות סולידרית, ובאין תניה כזאת יחול הכלל של סעיף 647 של המג'לה שהאחריות אינה סולידרית.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט ויתקון. 25.6.67).

ע.א. 61/67 - מנשה אצלאן נגד משה בן- דור.

*מתי כניסה מהוה חצי חדר התעוררה שאלה אם כניסה לדירה שאין לה צורת חדר אלא של פרוזדור בצורת "ד" וששטחה למעלה מ- 8 מטר, מהווה חצי חדר או לא. בדחותו את הערעור של בעל-הבית, ציין ביהמ"ש העליון כי כדי שכניסה תזכה לתואר של חצי חדר צריך שיתקיימו בה שתי תכונות: שהיא תשמש כניסה לדירה, שהיא תהווה חדר במשמעותו הרגילה של ביטוי זה. במקרה דנא השטח הנידון לא תואר לו ולא הדר של חדר מגורים, אלא של פרוזדור המשמש "למעבר בלבד לחדרים ולחדר הנוחיות".

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד וייס למערערים. עו"ד ינובסקי למשיב. 23.6.67).

ע.א. 590/66 - שמעון רוזנפלד נגד לוגן יוחנן ואח'

*פירוק שותפות בין הצדדים נערך הסכם שותפות ומיד לאחר התחלת השותפות נתגלו חילוקי דעות בין השותפים. המערער טען כי השותפות טרם החלה בפעולתה ואין צורך בהליכי פירוק שותפות וטענתו נדחתה. גם הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי בהתאם לממצאים ,_ אמנם החלה השותפות בפעולתה, ושותפות שזה עתה החלה בפעולתה ואינה יכולה להמשיך ולפעול, אינה גורמת לביטול הסכם השותפות אוטומטית, ולביטול זכויות ברכוש, אלא מצריכה פרוק השותפות, עריכת חשבונות וחלוקת הרכוש.

(בפני השופטים מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. 11.6.67)

ע.פ. 208/67 - בילאל אחמד מחמוד מחאג'נה ואח' נגד היועץ המשפטי

*חומרת העונש (יציאה מן הארץ) שני המערערים הינם צעירים ולאחר ריב משפחתי חצו את הגבול לירדן. בשובם נדונו לשנה וחצי מאסר. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אמנם צעירים המערערים ואין להם עבירות קודמות, אולם אין לרפות את ידי בתי המשפט המטילים עונשי מאסר לתקופה ניכרת על עבירה זו המסכנת את בטחון המדינה.
בע"פ אחר (207/67) דחה ביהמ"ש את ערעורו של דעיד מחמוד אחמד מגדללה שנדון לשלוש שנות מאסר בשל יציאה שלא כדין לירדן. ביהמ"ש ציין כי העבירה בה הורשע המערער נפוצה מאד בכפרי המשולש ובתי המשפט מצווים להילחם בתופעה מסוכנת זו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. המערערים לעצמם, עו"ד וולינסקי למשיב. 31.5.67).

ע.פ. 188/67 - יורם וייסרברג נגד היועץ המשפטי

*נסיעה בבלמים לא תקינים בלמי המכונית בה נהג המערער היו בלתי תקינים והוא נסע בה למוסך לתיקון כשבידו רשיון "סחר" הניתן, בהתאם לחוק בין היתר למטרת "הבאת רכב לבית מלאכה...לבצע בו תיקונים". תוך כדי נסיעתו למוסך נעצר המערער והורשע בעבירה של נהיגת רכב שבלמיו אינם תקינים. טענת המערער היתה כי בהיות בידו רשיון "סחר" לא חלה עליו התקנה האוסרת הסעת רכב בבלמים לא תקינים. טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש וערעורו נדמה ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש הטעים כי האיסור לנהוג בבלמים לא תקינים הוא מוחלט ולא יתכן שהתכוון המחוקק להוציא את תחולת האיסור הזה מכללא ולאפשר הסעה בבלמים מקולקלים ולסכן חיי אנשים. הדרך להביא רכב עם בלמים מקולקלים למוסך היא ע"י גרירה ולצורך הגרירה יספיק רשיון ה"סחר".