ע.פ. 138/67 - רוברט וקס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים ערעורו של המערער על הרשעתו בגרימת מות בתאונת דרכים נדחה ע"י ביהמ"ש העליון בציינו כי אין ביהמ"ש יכול להתערב בגישתו של בימ"ש השלום שהאמין לדברים שאמר המערער במשטרה - להבדיל מדבריו בבית המשפט - כי הבחין בקרבן רק כאשר זה האחרון הגיע לאמצע הכביש. כמו כן כיון שעובר לתאונה, שאירעה בשעות החושך, נסע המערער באורות נמוכים, חייב היה לנסוע במהירות הפחותה מ- 55 קמ"ש שבה נהג, בשים לב לעובדה כי בקרבה מקום נמצאים קיבוץ ותחנת אוטובוסים מצד ימין של הכביש, ומחנה צבאי מצד שמאל, והקרבן אכן היה חייל. אילו נהג המערער במהירות סבירה לאור תנאי הזמן והמקום היתה התאונה נמנעת שהרי האוטובוס פגע בקרבן רק בסוף העצירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד איל למערער, עו"ד אלטס למשיבה).
ע.א. 430/66 - חברת גוש 6907 חלקה 24 ואח' נגד משה זילברשטיין
*בעל-בית ההורס את המבנה אינו חייב לשלם לדייר בעל עסק את מלוא ערך המוניטין של העסק אם הוא מציע דיור חלוף מתאים. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, מלחי, קוארט) בע.א. 551/65 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המשיב החזיק בדירה בבית המערערות ששימשה לו למגורים וניהול עסק של צלמניה, המערערות ביקשו להרוס את הבית כדי להקים במקומו בנין אחר והגישו תביעת פינוי נגד המשיב, צו הפינוי ניתןע"י בימ"ש השלום בתנאי שיועמד לרשות המשיב "סידור חלוף". ביהמ"ש מצא כי 4 דירות שהוצעו למשיב ע"י המערערות באזור מגוריו מהוות דיור חלוף מתאים, ביהמ"ש פסק סכומי כסף כתוספת לדיור החלוף ואם ירצה המשיב לוותר על סידור חלוף נפסק לו סכום של 110 אלף ל"י. עד מומחה מטעם המשיב העיד כי ערך המוניטין של בית העסק 35 אלף ל"י, וכי העברת העסק לדיור החלוף באותו אזור פוגע אך מעט במוניטין. הסכום של 110 אלף ל"י הנ"ל שנקבע כולל גם סך 35 אלף ל"י כמוניטין.המשיב בחר לקבל את מלוא הסכום הנ"ל ולא דיור חלוף. המערערות טענו כי בכך שהמשיב בוחר שלא לפתוח עסק ממול אלא לחסל את העסק אין כדי לחייב אותן לשלם את כל המוניטין. ביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות כי עליהן לשלם כל דמי המוניטין. לעומת זאת פסק השופט מלחי בדעת יחיד כי עליהן לשלם רק את הפגיעה במוניטין שהיתה נגרמת אילו קיבל המשיב חנות בסביבה. את הפגיעה העריך בעשרת אלפים ל"י. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
סכום הפיצוי שהדייר יכול לדרוש שהדייר יכול לעלות על ערך זכותו של הדייר למושכר שעליו לעזבו בתוספת הפרשים להוצאות בין דירה זו לבין דירה שהוצעה לו ונמצאה מתאימה למטרה. אין לחייב את בעל הבית בפיצוי כספי למוניטין שלא היו נפגעים אילו קיבל הדייר את הדיור החלוף המתאים. אין לאפשר לדייר להגדיל את נזקו של בעל הבית לפי רצונו, בעוד שחובת הדייר היא להקטין את הנזק ככל הניתן לעשות זאת ללא פגיעה באנטרסים שלו, ואין לחייב את בעל הבית "לקנות" את המוניטין מהדייר. מכיון שלדברי העד של המשיב לא היה המוניטין נפגע במלוא הסכום האמור אילו הועבר העסק למקום אחר באותה סביבה אין לחייב את המערערות לשלם את מלוא סכום המוניטין. לפיכך יש לקבל את דעת השופט מלחי ולהעמיד את נזק המוניטין על 10 אלפים ל"י בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. עו"ד גורני למערערות, עו"ד נחשון למשיב. 3.7.67)
ע.א. 65/67 - דנואה וולף ואח' נגד וולף קיושן
*על צוואה מבחינת הצורה יש להחיל דין מקום מושבו של המצווה, במידה והוא יהודי חסר נתינות והצוואה נערכה ותקפה לפי דיני מקום מושבו ולא לפי דיני ישראל. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 884/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח דוד מלמן היה יהודי, חסר נתינות, ותושב גרמניה. הוא השאיר צוואה שכתב בגרמניה והמשיב ביקש קיום הצוואה בישראל מאחר שהשאיר המנוח נכסים בישראל. המערערות הן יורשותיו של המנוח על פי דין וטוענות נגד תקפות הצוואה. על הצוואה עדיין לא חל חוק הירושה החדש, ביהמ"שהמחוזי דן תחילה בשאלה מה הוא הדין שלפיו יחתך תוקפה של הצוואה מבחינת צורתה. המנוח הינו נכרי אולם אין לו נתינות ועל כן אין לו גם חוק לאומי לפיכך החיל ביהמ"ש דלמטה לפי סעיף 46 לדבר המלך את המשפט המקובל האנגלי שלפיו הולכים בכגון דא אחר דין מקום מושבו של המצווה בשעת מותו. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. הלכת כספריוס קובעת כי הדין "הלאומי" של יהודי שערך צוואה בישראל ושהוא חסר נתינות הוא החוק הדתי היהודי, אך שם נערכה הצוואה בארץ ולפי הדין היהודי. הלכת סקורניק הינה שהחוק העברי הוא חוקו הלאומי ולא רק הדתי של יהודי חסר נתינות בשטח המעמד האישי אף אם הנישואין נערכו בחו"ל, בדיוק כמו שהוא חוקו הלאומי של תושב ישראל. אולם בסקורניק נישאו הצדדים לפי הדין היהודי וההלכה באה במגמה לאשר את תוקף הנישואין ולא לשלול אותם. אף כאן אילו נערכה הצוואה לפי הדין היהודי היה ביהמ"ש נותן לה תוקף הן משום שהמצווה הפגין זיקתו למשפט העברי והן משום שמצוה לקיים דברי המת. אולם מהלכת סקורניק ועד לפרופוזיציה שדין התורה הוא דינו הלאומי של כל יהודי באשר הוא שם בעל כרחו, ואף לשם שלילת תוקף חוקי מפעולותיו שעשה על פי דין מקום מושבו רובצת תהום רבה ואין ביהמ"ש מוכן לגשור עליה גשר.
ב. במקרה דנא יש ללכת לפי דין מקום מושבו או ארץ מגוריו של המצווה וזאת על יסוד האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות שנעשתה באו"מ ושישראל הצטרפה אליה. אמנם לאמנה כזאת אין תוקף של חוק מחייב אם לא הפכה לחוק המדינה, אולם האמנה משקפת את המשפט הבינלאומי הכללי כפי שנתקבל על ידי רוב מדינות העולם ובתי המשפט שלנו ישפטו על פי כללי המשפט הבינלאומי בבואם לפרש את החוק המקומי, אם תכנו ולשונו אינם מחייבים פירוש אחר.
לפיכך יחול על יהודי תושב חוץ מחוסר אזרחות חוק מקום מושבו או דין מקום מגוריו. רק מקום שהוא עצמו בחר בדין היהודי כדינו האישי על ידי שכלכל מעשיו לפי הדין היהודי דווקא נראה אותו כיוצא מן הכלל וכמי שיש לו דין "לאומי" משלו, הוא הדין הדתי היהודי.
השופט הלוי:
מסכים להחלת דין מקום המושב מן הטעם העיקרי שקיימא לן "מצוה לקיים דברי המת". כוונתו של מצווה היא לעשות צוואה תקפה. ההלכה הפסוקה שיהודי נושא עמו את חוקו הלאומי - המשפט העברי - באשר הוא שם לתקונא היא באה ולא לעיוותא. אילו ציוה המנוח בצורה המתאימה למשפט העברי היינו מכשירים את צוואתו בהתאם להלכה זאת אך אין זאת אומרת ששיטת המשפט העברי היא שיטת המשפט היחידה שעמדה לרשותו של המצווה. המגמה היא להרחיב ולא לצמצם את ברירת הדין בנוגע לצורת הצוואה. גם מן הטעם של החלת עקרון האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות וגם מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי יש לתת תוקף לצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. עו"ד רצ'קו ורובינשטיין למערערות, עו"ד פרלס למשיב. 27.6.67) .
ע.א. 149/67 - ציון, חברה לביטוח בע"מ נגד יובל וילברשיץ בע"מ
*זכות ביטול פוליסת ביטוח צד שלישי על יסוד מצג שוא מתבטלת, אם למבטח נודע על מצג השוא והוא ממשיך בביטוח. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 610/65 - הערעור נדחה) .
העובדות:
בתאריך 28.5.64 ביקשה החברה המשיבה באמצעות מנהלה (להלן המנהל) מאת המערערת להוציא עבורה פוליסת ביטוח צד שלישי למכונית שתהיה בתוקף למפרע שבועיים לפני כן. המנהל הצהיר כי לא היתה למכונית תאונה במשך שבועיים אלה, על יסוד הצהרה זו הוצאה פוליסה רטרואקטיבית. לאחר מכן נודע למערערת כי היתה תאונה למשיבה בשבועיים ה"רטרואקטיביים" ופנתה למנהל שהצהיר כי הוא אחראי לתאונה הנדונה ולא יתבע את המערערת בגינה. אעפ"כ שינתה המערערת את תוקף הביטוח וביטלה את תוקפה הרטרואקטיבי. לאחר חדשים מספר אירעה תאונה נוספת למשיבה והמערערת נתבעה בגין התאונה החדשה. כאן טענה המערערת כי תעודת הביטוח הוצאה על יסוד מצג שוא ולפיכך היא בטלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם היה מצג שוא אך מכיון שלמערערת נודע על מצג השוא והמשיכה בביטוח במשך חדשים, בחרה שלא לבטל את הפוליסה ועל ידי כך ויתרה על זכות הביטול, על כך הערעור בו טוענת המערערת כי בהתאם להוראות סעיף 10(3) לפקודת ביטוח כלי רכב מנועיים, קיימת לה זכות ביטול אבסולוטית במקרה של מצג שוא וזכות זו אינה מושפעת מידיעתו של המבטח על מצג השוא.
החלטה:
א. זכות הביטול לפי סעיף 10(3) אינה שוללת את תחולת העקרונות הכלליים של דיני החוזים. משבחרה המערערת שלא לבטל את הפוליסה הרי ויתרה על זכותה.
ב. העובדה שאין לביהמ"ש שיקול דעת כשהוא מתבקש להצהיר על בטלות פוליסה על יסוד מצג שוא, כוונתה כי אין לביהמ"ש שיקול הדעת הרגיל כמו בפסקי דין הצהרתיים אחרים באשר כאן הביטול הוא סטטוטורי. אולם כאשר לפי דיני החוזים נשללת זכות הביטול אין ביהמ"ש מצהיר על ביטול הפוליסה.
ג. העובדה שהמערערת לא ידעה בדיוק את תאריך התאונה הראשונה אינה משנה. מספיק שהמוותר על זכותו יודע את העובדות הרלוונטיות והשאלה באיזה יום אירעה התאונה אינה רלוונטית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, כהן. עו"ד שרויאר למערערת, עו"ד לוי למשיבה. 12.6.67).
ע.א. 182/67 - יוסף פיגל נגד יעקב שטרייספלד ואח'
*שיק שהופקד, כתוצאה מסכסוך כספי, עם תנאי למסרו לנפרע אם החותם לא ישוב לישראל במועד מסויים, יש למסרו לנפרע אם החותם לא חזר בזמן. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2714/63 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער והמשיב היו שותפים בעסק שספריו נוהלו ע"י המשיב, המערער טען כי הספרים לא נוהלו באורח תקין וכי מגיע לו סכום של 6000 ל"י. פרקליטו של המערער עו"ד וילדר ניהל מו"מ עם המשיב למסירת הסכסוך לבוררות. בינתיים ביקש המשיב לצאת לחו"ל והמערער עמד לבקש עיכוב יציאתו. כתוצאה מכך מסר המשיב לעו"ד וילדר שיק על סך 6000 ל"י עם הוראה למסרו למערער אם המשיב לא יחזור ארצה עד יום 15.7.63, וכי המערער יהיה זכאי לגבות את השיק. זמ"פ השיק היה אף הוא 15.7.63. המשיב חזר ארצה רק ביום 20.7.63 ומנהל עזבונו של עו"ד וילדר,
שנפטר בינתיים, לא מסר את השיק למערער אלא החזירו למשיב. המערער תבע את העזבון ואת המשיב לתשלום הסך 6000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על סמך הנימוק שהמסמך שנחתם ע"י המשיב מכיל התחייבות כלפי עו"ד וילדר כנאמנם של שני הצדדים שלפיה היה רשאי המנוח, אך לא מחוייב, למסור את השיק למערער אם לא יחזור המשיב עד התאריך האמור, ואילו כלפי המערער לא היתה כל התחייבות מצד המשיב. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הכתב שנחתם ע"י המשיב מהוה עדות לסידור שבין המערער למשיב הבא להבטיח פרעון החוב אם לא יחזור המערער עד לתאריך מוסכם ארצה והשיק בא להקל על ביצוע הסידור, בלי שהמערער יצטרך לטרוח ולהוכיח את החוב שהוא טוען לו.
ב. התמורה מצד המערער לסידור זה היתה הסכמתו להסיר התנגדותו לצאתו של המשיב מישראל וזוהי תמורה חוקית, כשרה ומלאה. משהופר התנאי ע"י המשיב זכאי המערער למימוש התחייבות המשיב.
ג. אילו נמסר השיק למערער יכול היה לגבותו ולא היתה עומדת למשיב הטענה שהשיק ניתן רק להבטחת חוב והחוב אינו מגיע. השיק ניתן בתנאי אשר אם יתקיים יוכל המערער לגבותו ומשנתקיים התנאי זכאי המערער לגבותו. אם המשיב חושב שאינו חייב למערער וכי יש לו עילת תביעה נגד המערער על סכום השיק או על מקצתו, הברירה בידו לנקוט בצעדים למימוש הזכות שהוא טוען לה. אבל זה אינו יכיל לשמש הגנה בתביעה נגדו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. עו"ד גניהר למערער, עו"ד פרוכטר למשיב, 20.6.67)
ע.א. 24/67 - יעקב איגלברג ואח' נגד אברהם זכרברוב ואח'
*הוספת המלה "בלבד" בשיק, אחרי המילים "לפקודת ה', אינה הופכת את השיק לבלתי סחיר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך, אלוף) בע.א. 210/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב מחזיק שטרי חוב שנעשו ע"י המערערים "לפקודת ה' בוקשסטר בלבד". בוקשסטר הסב את השטרות למשיב וזה תבע על פיהם את המערערים, טענת המערערים היא כי עקב המלה "בלבד" הכתובה אחרי שם הנפרע לא היו השטרות ניתנים לסיחור ולהעברה, טענתם נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. מקום ששטר מכיל מלים האוסרות על העברתו או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר השטר אינו סחיר. בעניננו המלים "לפקודת ה' " מורות על סחרות השטר והמלה "בלבד" מורה שהשטר לא יועבר. יש להעדיף את המלים המורות על סחרות השטר על אף המלה "בלבד". כלל גדול הוא בהלכות שטרות שרק מלים מפורשות וברורות בכוחן לשנות הוצאה משפטית העשויה לנבוע ממהותו של המסמך. שטר המפרש שמו של נפרע, ומה גם בתוספת המלה "לפקודת" הוא מסמך הניתן לסיחור בהיסב. אף מחיקת המלה "לפקודת" שבודאי לא באה אלא כדי למנוע סיחורו אינה מוציאה שטר מכלל המסמכים הסחירים.
ב. אין אנו יודעים למה התכוונו הצדדים במלה "בלבד". אם התכוונו לכך שבוקשסטר לא יוכל להעביר את השטרות נכשלו החותמים בכך שלא נתנו לכוונתם ביטוי נאות. אילו הוסיפו את המלים "לא סחיר" לשטר היה ביהמ"ש מוכן להתעלם מהמלה "לפקודת", אולם במצב השטרות כפי שהם - מקום שדבריו של כותב שטרות משתמעים לכאן ולכאן כותב השטרות חייב.
ג. אין להעדיף את המלה "בלבד" הכתובה על המלה "לפקודת" המודפסת, שכן כלל הפרשנות שיש להעדיף מלה כתובה על מלה מודפסת אין בכוחו ליטול מן השטר את תכונת הסחרות שהחוק ייחד לו, ואשר רק מלים מפורשות יכולות יפגום בתכונת הסחרות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 3.7.67)
ע.א. 630/66 - שולמית רוזנפלד ואח' נגד מנהל מס שבח
*על חליפין במקרקעין כתוצאה מהפקעה חל סעיף 34 של חוק מס שבח מקרקעין(ערעור על פס"ד ועדת ערר בירושלים בתיק עמ"ש 5/65 (השופט י. כהן והחברים ד"ש ברוש ומר קמר - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים רכשו קרקע בשנת 1933. הקרקע הופקעה מהם, וכפיצוי קבלו קרקע אחרת בשנת 1962 לפני תחילתו של חוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג- 1963. קרקע זו שקבלו כפיצוי נמכרה על ידיהם בשנת 1965, פקיד השומה החיל על העיסקה את הסעיף 32 לחוק מס שבח המדבר על קרקע שניתנה בתמורה לקרקע שהופקעה כפי שהוא מוגבל ע"י סעיף 33 וקבע את שווי הרכישה ויום הרכישה - היום שבו בוצעו החליפין. המערערים טענו כי חל עליהם סעיף 34 של חוק מס שבח, לפיו יום הרכישה ושווי הרכישה הוא היום בו רכשו את החלקה המופקעת, ביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות, נגד דעתו החולקת של ד"ר ברוש, כי צדק פקיד השומה שסעיף 34 מדבר על "חליפין מרצון" להבדיל מ"חליפין מכפיה" (עקב הפקעה) ולעומת זאת היתה דעת המיעוט של ד"ר ברוש כי יש להחיל את הסעיף 34 ולמנוע הפליה שבין "חליפין מכפיה" לבין "חליפין מרצון".
החלטה (השופט ויתקון):
א. נשאלת חישוב השומה לא תמיד יהיה הפירוש לפי סעיף 34 טוב יותר לנישום מאשר שומה לפי הסעיפים 32, 33. לכן אין להחיל את הסעיף 34 רק מתוך הנימוק שבמקרה של הוראות נוגדות יש לפרש את ההוראות לטובת הנישום. בטרם נפעיל את הנ"ל שחוק פיסקאלי מוקשה חייב להתפרש לטובת משלם המס, עלינו להתחשב בכלל משלמי המס ולא באותו מקרה העומד בפני ביהמ"ש.
ב. מאידך ניתן להחיל על המקרה את הסעיף 34 ולקבוע כי סעיף זה כולל כל מקרה של חליפין שקרה לפני תחילת החוק בין "חליפין מרצון" ובין "חליפין מכפיה", ואילו סעיף 32 ניתן לומר עליו כי הוא סוגיה בפני עצמה ואינו בבחינת דין מיוחד הבא להגביל את סעיף 34.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ע. סיון למערערים, עו"ד רובין למשיב. 25.6.67).
ע.א. 92/67 -"המחסין" - חברה לקרור קרח ואספקה בע"מ נגד מנהל מס רכוש
*פיצול עיסקה של רכישת ציוד ע"י חברה ושומת מס רכוש(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופט רווה) בערעור מס רכוש 81/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
נושא הערעור היא קביעת שוויו של ציוד לצורך מס רכוש וקרן פיצויים. הציוד היה לפני שנת המס הנדונה בבעלותה של שותפות בשם "המחסין" שנכנסה לפירוק, ביוני 1960 נערך הסכם בין מקבל הנכסים של המחסין לבין ארבעה קונים שירכשו רכוש השותפות שכלל ציוד ונכסי דלא ניידי שונים במחיר כולל של 485 אלף ל"י. בינואר 1961 נוסדה החברה המערערת ע"י ארבעת הקונים הנ"ל,
וחברה זו היא שקבלה את נכסי השותפות ולמקבל הנכסים הוקצו ע"י החברה 10 מתוך 12 מניותיה. באפריל 1963, לאחר שהקונים שלמו את כל הסכום, העביר מקבל הנכסים את השליטה בחברה המערערת לקונים וכן גם את החזקה בנכסיה. במאזן שערכה החברה ליום 31.3.61 העריכה את הציוד בסכום של 385 אלף ל"י. המשיב שם את המערערת לפי שווי זה ודחה את טענת המערערת כי בהתאם לחוזה רכשה את כל נכסי השותפות ב- 485 אלף ל"י ושעל כן אין לומר ששווי הציוד בלבד הוא 385 אלף ל"י, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת מנהל מס רכוש בציינו כי אין ערך לחוזה, שכן העיסקה בוצעה שלא לפי החוזה אלא שהחברה רכשה את הציוד במסגרת עיסקה של חליפין ולכן קובע ערך השוק של הציוד בעת הרכישה כפי שהוערך ונרשם במאזן. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
הסכם הרכישה המקורי לא בוצע כמתכונתו מאחר ונכסי השותפות לא הועברו לקונים אלא לחברה המערערת. הבעלים של הציוד בתאריכים הקובעים לא היו הקונים אלא החברה המערערת - אישיות משפטית שאין כל זהות בינה לבין בעלי מניותיה. היוצא מכך כי היו כאן שתי עיסקות נפרדות: העברה ללא תמורה של נכסי השותפות לחברה המערערת והעברת השליטה בחברה המערערת לידי הקונים. לפיכך נופלת טענת החברה שלא היה מקום לפצל את העיסקה לשני חלקים ויחד עם זאת נופל גם הערעור על החלטת מנהל מס רכוש.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 26.6.67).
ע.א. 94/67 - נ. פלדמן ובנו בע"מ נגד "שדות" - חברה חקלאית
*ממצא עובדתי של בורר שנקבע לצורך הפסק של הענין השנוי במחלוקת משמש השתק לגבי סכסוך אחר שאינו זהה עם הסכסוך בו נקבע הממצא.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בהמ' 1342/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
השאלה המתעוררת בערעור זה היא היקף ההשתק לגבי ממצאו של בורר שפסק בסכסוך שאינו זהה עם הסכסוך המתברר כעת.
בין הצדדים היה סכסוך לגבי מחיר תיקון קטפת (להלן "התיקון הראשון"). הסכסוך נמסר לבורר שקבע בפסק דינו כי קיים הסכם בין הצדדים לפיו התחייבה המערערת לבצע שלושה תיקונים קבועים ועל המשיבה לשלם מחיר התיקון הראשון כפי שנקבע בהסכם הנ"ל. במשפט הנוכחי לגבי תיקונים אחרים טענה המערערת כי אין כל הסכם בינה ובין המשיבה בדבר התיקונים, והמשיבה בקשה למחוק טענה זו מחמת השתק נוכח ממצאי פסה"ד של הבורר שקיים הסכם. ביהמ"ש המחוזי קבל את הטענה, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. לפי שיטת המשפט האנגלי הנהוגה אצלנו קיים עקרון רחב של השתק ע"י "רקורד" ו"מעין רקורד", והאחרון בא לשימוש בין היתר גם ע"י פס"ד בבוררות. לפיכך למרות שהבירור אצל הבורר היה לגבי תשלום עבור התיקון הראשון, ולגבי אותו תיקון הוסמך הבורר, הרי עובדת קיום ההסכם היתה צריכה להכרעה כדי להחליט בשאלת מחיר התיקון הראשון כך ששאלת החוזה היתה שנויה במחלוקת בבוררות כיסוד לתביעה לגבי התיקון הראשון ואחרי שהבורר דן בה וקבע ממצא, מושתקת המערערת מלעורר שנית את השאלה בביהמ"ש המחוזי.
ב. אין להקיש למקרה דנא מסעיף 35 לחוק בתיהמ"ש. באותו סעיף מדובר בשאלה אינצידנטלית שהיא בסמכות ייחודית של בימ"ש אחר, ולכן יכול ביהמ"ש להחליט באותה שאלה כשהיא אינצידנטלית, אך ההחלטה לא תשתיק שום אדם מלעורר את השאלה מחדש. כאן לא היתה כל בעיה שהיא בסמכות ייחודית של בימ"ש או בי"ד אחר והשאלה יכלה להתברר לפני הבורר, ולמעשה אכן הועמדה שאלת קיום החוזה בפני הבורר כבסיס להחלטה בבוררות.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. 28.6.67).