ע.פ. 293/66 - מדינת ישראל נגד שמואל אליהו גדקר
*החלטה להרוג, היעדר קינטור והכנה להרוג בעבירת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים : קסאן,כספי, דורי) בת"פ 202/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב שכב במיטתו כאשר שמע את קול המנוח, גיסו, אחי אשתו, קורא לו שירד אליו. משירד המשיב איים עליו המנוח. כשהמשיב חזר לדירתו קרא המנוח אליו "אם אתה גבור, צא החוצה". המשיב נטל את אקדחו הטעון ויצא. המנוח ידה בו אבן והמשיב ירה יריה באויר. לשמע היריה החל המנוח בורח מהמקום והמשיב רדף אחריו וירה יריות באויר, במרחק מאה מטר מדירתו ירה המשיב שתי יריות שאחת מהן פגעה במנוח וגרמה למותו.
בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים. הנשיא התורן קמאן סבר שנתקיימו שלושת האלמנטים האמורים בסעיף 216 לפח"פ: החלטה להרוג, היעדר קינטור והכנת ההריגה. השופט כספי סבר כי נתקיימו רק ההחלטה להרוג והכנת ההריגה ואילו השופט דורי סבר כי נתקיימו האלמנטים של החלטה להרוג והיעדר קינטור בעוד שההכנה להריגה לא הוכחה.
התוצאה היתה שהמשיב הורשע בהריגה ברוב דעות השופטים כספי ודורי כנגד דעתו החולקת של הנשיא התורן שיש להרשיעו ברצח. על כך הערעור.
החלטת (השופט כהן):
א. העובדה שלגבי כל אחד משלושת האלמנטים הדרושים להוכחת העבירה של רצח היה רוב בבית המשפט המחוזי אינה מצדיקה הרשעה ברצח. הנימוקים כשלעצמם אינם מכריעים את הדין. הם משמשים רק ציוני דרך לדעת את הלכי המחשבה שהביאו את המכריע לידי הכרעתו, רק תוצאת הזיכוי או ההרשעה היא בגדר הכרעת הדין על כן רק הצעות הזיכוי או ההרשעה נמנות במנין הקולות כדי להגיע להכרעת רוב. על כן אין זה חשוב מה היו נימוקי הרוב להרשעה בהריגה ולא ברצח. די בכך שרוב השופטים הכריעו להרשיע בהריגה ולא ברצח כדי שפסק הדין יהיה הריגה ולא רצח.
ב. על קיים האלמנט של החלטה להרוג היו כל שלושת השופטים תמימי דעים, הכנת ההריגה אחוזה ושלובה בהחלטה להרוג והיא בת לוויתה שבדרך כלל לא תרחק ממנה, ואם לא היה עוד בהוצאת האקדח מכיס המעיל ובנטילתו משום הכנה כאמור, הרי הכוונתו אל עבר פני המנוח בודאי היתה הכנה מספקת.
ג. אף אם נכונה טענת המשיב כי המנוח ידה בו אבנים וכי דימה כי המנוח שלף סכין - אין בכך "קינטור במובן המשפטי". יתכן שבכך עורר המנוח את זעמו וכעסו של המשיב או שגרם לו לפחד וליאוש אך אין זאת אומרת שהמשיב - או "האדם הסביר" העומד לענין זה במקומו - איבד את עשתונותיו. אם חשב שהמנוח בא עליו להרגו הרי זה מהוה אולי עילה לטענת התגוננות אך אין בכך קינטור. אין אדם מאבד עשתונותיו באשר מיידים בו אבנים או מאיימים עליו בסכין עד כדי יריות אקדח ספונטניות ורפלקטוריות, וכבר נפסק שהקינטור והתגובה צריכים לעמוד ביחס סביר זה לזו.
ד. חובת ההוכחה של היעדר קינטור מוטל אמנם על התביעה אולם יש לצפות לכך שמי שפעל תוך תגובה מיידית וספונטנית של קינטור ינסה בדרך הטבע להצדיק את מעשהו בקינטור, "אם גם לא הייתי אולי מרחיק לכת עד כדי כך שאם "לא הזכיר אף במלה אחת את פרשת הקינטור אות הוא כי קינטור זה לא היה ולא נברא" כאמור בע"פ 97/55". כאן המשיב לא טען שנעשה לו קינטור. הוא הודה שירה במנוח אף על פי ששום אבן לא פגעה בו ושום סכין לא נגעה בו והמנוח הספיק להתרחק מאה מטר מביתו. כל שאמר המשיב כשנעצר היה שעשה מעשה שטות ואינו יודע כיצד עשה זאת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. גב' ברזל למערער, עו"ד בנבנישתי למשיב. 10.10.66).
ע.פ. 253/66 - מדינת ישראל נגד רחמים בן מרדכי נחום
*ביטול אישום בשל אי הופעת תובע למשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"פ 922/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב הועמד לדין ברחובות באשמת גרימת מותם של שני אנשים ע"י נהיגה רשלנית וגרימת חבלה ל-9 אנשים אחרים. הפרקליטות יוצגה ע"י מר היל ולאחר שהשמיע את 4 העדים הראשונים נדחה המשך המשפט "ליום 13.12.65 שעה 8.30". לאותו תאריך נקבע למר היל משפט אחר בבית המשפט המחוזי והפרקליטות של מחוז המרכז החליטה כי הפרקליט שבולת יופיע במשפט דנא. ערב ההופעה חלה מר שבולת וביום שלפני השמיעה התקשרו טלפונית עם השופט וביקשו דחיה אך הוא לא הסכים. ביום השמיעה יצא פקיד מטעם פרקליטות המחוז לרחובות עם תעודה רפואית אך הוא הגיע באיחור ובינתיים, בשעה 45:8, נתן השופט החלטה כי בהתאם לתקנה 267 (2) לתקנות בתי משפט (השלום) 1940 הוא מבטל את האשמה המיוחסת לנאשם. זאת על אף הודעת הסניגור כי הסכים לבקשת התביעה לדחות את המשפט. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות דחה את ערעור התביעה ועל כך הערעור.
בביהמ"ש העליון העלה הסניגור טענה טרומית לפיה טעות בשיקול דעתו של השופט המבטל משפט בשל אי הופעת התובע אינה מן העילות המקנות זכות ערעור ליוהמ"ש לפי סעיף 12 (3) לפקודת שיפוט בתי משפט השלום שהיתה בתוקף בזמן הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי.
החלטה (הנשיא):
א. באשר לטענה הטרומית - במידה שהיא נוגעת לזכותו של היוהמ"ש לערער בפני ביהמ"ש המחוזי הרי טענה זו לא הועלתה בערעוריו לביהמ"ש המחוזי ומאוחר לעורר בשלב זה את הטענה האמורה. במידה שהטענה היא שלא עמדה ליוהמ"ש הזכות לערער על ענין זה לביהמ"ש העליון הרי ביום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי כבר עמד בתוקף חוק סדר הדין הפלילי שאינו מגביל את זכות הערעור של התובע לנימוקים מסויימים. הוראת המעבר הקובעת שאם הוגש כתב אישום לפני תחילת תקפו של חוק סדר הדין הפלילי ימשכו הליכי המשפט כאילו לא נכנס החוק לתקפו חל על המשפט ואינו חל על הערעור.
ב. לגופו של ענין - טעה ביהמ"ש כאשר החליט לבטל את האשמה. מסקנה זו נובעת ממשקלן המצטבר של העובדות הבאות: התובע מר היל נדרש להופיע במשפט אחר; פרקליטות המחוז עשתה סידורים כדי שהתביעה תהיה מיוצגת ע"י פרקליט אחר; מצד הסניגור לא היתה התנגדות לדחיית המשפט; האשמה המיוחסת למשיב היא בעלת אופי רציני, כך שההחלטה לבטלה על סמך טעם פורמלי הנ"ל פירושה כי האינטרס הציבורי יצא מקופח.
ג. הפניה הטלפונית לשופט לדחות את המשפט שוללת את הפסול של היעדר בקשה פורמלית לדחיית המשפט, אם כי הסדר הטוב דורש שלא לקיים שיחות טלפוניות בבקשות דחיה ובמקום זאת יכלה פרקליטות המחוז להגיש בקשה פורמלית בכתב ביום שלפני שמיעת המשפט.
ד. השיקול הנעוץ באינטרס של הציבור להבטיח את עבודתו הסדירה והיעילה של בית המשפט ולמנוע את בזבוז זמנו לריק הוא אמנם תמיד שיקול בעל ערך וחלילה לזלזל בו.
אולם אין להפריז בערכו של זה ואסור להעדיפו בשעה שמדובר במשפט פלילי בו מתבררת האשמה רצינית, וכאשר התוצאה עלולה להיות עיוות דין לצבור בשל ביטול האשמה הודות לשיקול האמור.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר פרקליט המדינה בר ניב למערער, עו"ד א. אורן למשיב.)
ע.פ. 364/66 - משה זילברברג נגד מדינת ישראל
*נהיגה ללא ביטוח ב"דרך הרבים".
(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופטים אלקיים, שמיר, דבורין) בע"פ 47/66 - הערעור על ההרשעה נדחה, ואילו על חומרת העונש - נתקבל).
.
העובדות:
המערער היה מעורב בתאונה והורשע בעבירה על סעיף 4 (1) לפקודת ביטוח כלי רכב (סכוני צד שלישי) 1947. הוטל עליו קנס בסך 150 ל"י ורשיונו נשלל למשך 12 חודש. על כך ערעורו. החלטה (מ"מ הנשיא):
א. אין כל ממש בערעור על ההרשעה. לא היה כל שלט האוסר על מכוניות להכנס לדרך בה אירעה התאונה ובפועל נכנסו מכוניות שונות לדרך זו, גם מכוניות שלא היו קשורות בבצוע עבודות במקום זה. מכיון שכך אין כל ספק כי הדרך היתה "דרך הרבים" במובן הפקודה הנ"ל.
ב. בשים לב לעובדה שהתאונה אירעה כשהדרך היתה עדיין בעצם סלילתה וכי מספר מצומצם למדי של אנשים נזקקו לאותה דרך מן הראוי להפחית את תקופת שלילת הרשיון ולהעמידה על 6 חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ויתקון עו"ד טומשוף למערער, גב' ברזל למשיב. 3.10.66).
ע.פ. 309/66 - ציון בן אליהו בן סימן טוב נגד מדינת ישראל
*פיסקה לא ברורה בפס"ד של בימ"ש קמא.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם בע"פ 38/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
על קטנועו של המערער נמצא מכסה גנוב והוא הורשע ע"י בימ"ש השלום. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי שהחזיר את התיק לבימ"ש השלום שיקבע אם ידע המערער כי המכסה גנוב. הוא הורשע שנית והרשעתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי. על כך ערעורו.
החלטה:
פסה"ד השני של בימ"ש השלום אינו ברור ביחס לקביעה בדבר ידיעתו של המערער אם המכסה גנוב. אילו היה זה ערעורו הראשון של המערער כי אז מן הראוי היה להחזיר את התיק לשופט השלום ולצוות עליו שיציין מהו הנוסח המילולי של הפיסקה הבלתי ברורה ומה ההגיון שבאותה פיסקה. אך מכיון שהענין נדון כבר 5 פעמים מידת הצדק דורשת שלא לענות את הדין יותר אלא לזכות את המערער מן האשמה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן. עו"ד אבשלום לוי למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 27.9.66).
ע.פ. 255/66 - חוסיין מוחמד סימוני נגד היוהמ"ש לממשלה
*סיוע לעדות מתלוננת במעשה מגונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 606/64 - הערעור נדחה).
החלטה (הנשיא אגרנט):
המערער הורשע בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכח, בילדה בת 14, בניגוד לסעיף 157 לפח"פ ונדון לשנתיים מאסר. אין לקבל טענתו כי לא היה סיוע לעדות המתלוננת. יש לראות "סיוע למכביר" בעובדות: כי שמעו את המתלוננת צועקת "אמא, אמא, לא רוצה", כי בזמן שהגיע רב סמל המשטרה היתה המתלוננת במצב של התרגשות ואמרה "משטרה, משטרה טוב שבאתם, הצילו אותי", כי באותו זמן עמד שם המערער כמעט מחובק למתלוננת וכפתורי מכנסיו פתוחים וכי נתגלה זרע על תחתוניה של המתלוננת. נוכח אפיה הרציני של העבירה ועברו של המערער אין להקל בדינו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 20.9.66).
בג"צ 208/66 - דב אשד בע"מ נגד ועדת המרכזים שליד עירית גבעתיים ואח'
*מסירת עבודה בניגוד לתוצאות מכרז.
(צע"ת נגד עירית גבעתיים בענין הפרת מכרז - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
עירית גבעתיים פרסמה מכרז להוצאת האשפה מחצרות הבתים באזור שיפוטה והוגשו 3 הצעות שמהן אחת בוטלה ע"י המציע ומתוך השתים האחרות היתה זו של העותר הזולה ביותר. במכרז לא הותנו כל תנאים בנוגע לכשרו של המציע, הוותק או הידע שלו במקצוע זה, הצעת העותר נדחתה ע"י ועדת המכרזים ועל כך פנה לבג"צ.
החלטה (מ"מ הנשיא):
אם העיריה חפצה מראש לצמצם את מסירת העבודה שלה לאנשים שהם בעלי וותק ונסיון במלאכה זו. עליה היה לציין את זה בפירוש מפורש בגוף המכרז, והיא לא עשתה כן. אכן בהתאם לתקנות העיריות בענין מכרזים רשאית ועדת המכרזים לשקול ענין כשרו של המציע גם כשלא צויין הדבר במכרז, אולם במקרה דנן לא נטען כי המבקשת חסרה את "המומחיות" הרבה הדרושה להוצאת אשפה, אלא שאין לה ותק ונסיון לבצע את הדבר, אולם את התנאי של ותק ונסיון צריך היה לציין בגוף המכרז ומשלא נעשה כן אין למנוע מהמבקשת את קבלת העבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד הומינר וז'ק לעותרת, עו"ד דרנס למשיבה. 5.10.66)
בג"צ 167/66 - הנאמן לנכסי צבי וייס בפש"ר ואח' נגד המנכ"ל של חברת התיירות ואח'
*שלילת "סמל התיירים".
(התנגדות לצע"ת - הצו בוטל).
החלטה (מ"מ הנשיא):
צדק מנהל חברת התיירות בבטלו את האישור שנתן לעותר ובשוללו ממנו את "סמל התיירים". במשאו ומתנו עם לקוחותיו הראה העותר שאין הוא ראוי ל"סמל התיירים"
המהווה מעין "תעודת כשרות" ממשלתית להגינות עסקית. נגד העותר היו לא פחות מ-15 תלונות על קבלת כספים בעד הזמנות שלא מילא, מתן הסברים לא נכונים בנוגע להשהיית הזמנות וכו'. בכך הראה כי אין הוא שייך לאותו סוג סוחרים, נקי כפיים ובר לבב אשר לו מעניקה המדינה את "סמל התיירים" כדי לשמור על שמה הטוב בקרב התיירים הזרים. מנהל חברת התיירות מוסמך לבטל את האישור שהוא נותן ולשלול את הסמל והמנהל לא נהג שלא כדין במקרה זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, ויתקון. עו"ד מאור לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 10.10.66).
בג"צ 284/66 - יעקב נרינסקי ואח' נגד יוסף קוקיה וראובן שרי
*סיווג עובדי מדינה.
(בקשה למתן צע"ת נגד המשיבים בענין סיווג - הבקשה נדחתה).
העובדות:
העותרים הגישו קובלנה שבעלי משרות זהות בשרות המדינה סווגו סיווג אחר מסיווגם הם. טענתם לבג"צ היא כי "ועדת הששה" שהוקמה על יסוד נוהל העבודה לא התכנסה כדי לדון בקובלנתם.
החלטה:
א. סיווג עובדי המדינה נעשה עקב הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הממשלה ובין הסתדרות העובדים ונוהל העבודה הנ"ל נקבע, תוך הסכמה הדדית לשם ביצוע הסיווג. ההתחייבות אשר הופרה, לטענת העותרים, נובעת מהסכם הקיבוצי ובפני העותרים פתוחה הדרך לפנות לביהמ"ש המחוזי לשם תיקון המעוות אשר נגרם להם לפי טענתם.
ב. אשר לטענה הכללית של העותרים בדבר הפלייתם לרעה לעומת בעלי משרות זהות לא הובאו פרטים כדי להראות מי הם בעלי משרות אלה ומהם התפקידים שהם ממלאים.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. לעותרים: עו"ד יעקבי ורזומוב. 27.9.66).
בג"צ 185/66 - לוי יצחק נגד ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*נכה רדיפות הנאצים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
העותר נפגע בעינו השמאלית "בהיותו במחנה כפיה בבולגריה בשנת 1941" והרשות המוסמכת וועדת העררים סירבו להכיר בו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, באשר לפי החוק הגרמני לפיצויים נחשבת תקופת הרדיפות בבולגריה רק החל ב-29.9.42. טענת העותר היא כי ביום 11.9.65 יצא חוק חדש בגרמניה הקובע את ה-6.4.41 כ"יום ההתחלתי" לגבי נרדפי הנאצים בבולגריה הזכאים לפיצויים. החלטה (מ"מ הנשיא):
א. לפי חוק נכי רדיפות הנאצים זכאים לפיצויים כל אלה אשר אילולא הסכם הפיצויים שבין ישראל לבין גרמניה היו זכאים לפיצויים מאת גרמניה.
ב. כאשר ועדת העררים דנה בענינו של העותר עדיין לא היה השינוי בחוק הגרמני.
יש להחזיר את הדין לועדת העררים שתדון מחדש בענינו של העותר על יסוד השינוי בחוק הגרמני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. עו"ד חרבון לעותר, עו"ד טרלו למשיבים. 21.9.66).
ע.א. 320/66+ המ' 356/66 - אריך הר-טל נגד בנק י. ל. פויכטונגר ואח'
*חתימה של "פירמה" על שטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 123/66 (הרשם ולך) - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הראשון (להלן "התובע") תבע את המערער (להלן "נתבע 2") ואת המשיב השני (להלן "נתבעת 1") ("אריך" מכשירי כתיבה ונייר חיפה) ועוד נתבע ששמו נמחק מכתב התביעה, לתשלום שטרות, התובע טען כי השטרות נחתמו ע"י נתבעת 1 בערבותו של נתבע 3. כן טען כי "הנתבעת מס' 1 הינה פירמה והנתבע מס' 2 הינו בעל הפירמה", כמסתבר חלה טעות בכתב התביעה וצריך היה להיות כי הערבות ניתנה ע"י הנתבע מס' 2.
הנתבעים לא הגישו בקשה לרשות להתגונן וחוייבו. טענת המערער היא שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדו שכן לא נאמר על שום מה מיחסים לו את החבות לפרעון השטרות. ב"כ התובע (המשיב) ביקש בשלב הערעור להרשות לו לתקן את הטעות שנפלה בכתב התביעה ולכתוב "בערבות נתבע 2" במקום "בערבות נתבע 3".
החלטה:
בין אם נפלה טעות בסעיף הנ"ל ובין אם לאו, מגלה פרשת התביעה עילה נגד "הנתבע 2" (המערער). כתב התביעה אומר כי נתבעת 1 היא "פירמה" "ונתבע 2" הינו בעל הפירמה. לא נטען שהנתבעת 1 היא תאגיד נפרד מהנתבע השני, נמצא הנתבעת מס' 1 והנתבע מס' 2 הם היינו הך והנתבעת מס' 1 אינה אלא שם שהנתבע השני משתמש בו, כך שהיתה כאן טענה שהמערער חייב על פי השטרות, ולא היה כלל צורך בנסיבות אלה לתבוע את שני הנתבעים הנ"ל בנפרד.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד בנימין למערער, עו"ד סיון למשיבים. 4.10.66).
ע.א. 272/66 - דוד צלאח נגד יצחק רופא
*פינוי כאשר אחד השותפים בבית לא הסכים להשכרת מושכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, מלחי, קוארט) בע.א. 669/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
אמו של המשיב שנפטרה ב-1964 השכירה למערער בשנת 1959 נכס ובו מאפיה. הנכס היה שייך לאם כיורשת בעלה המנוח וליורש האב האחרים שהמשיב הוא אחד מהם.
המשיב תבע סילוק ידו של המערער מהנכס בטענה שהנכס הושכר ללא ידיעתו וללא הסכמתו. ביהמ"ש השלום נתן אימון לטענת המשיב ולא האמין לעדות המערער שהמשיב ידע על ההשכרה ושאף נטל חלק בדמי השכירות ודמי המפתח ששולמו. בימ"ש השלום פסק שעל המערער לסלק ידו מהמושכר ופסק דינו אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
לא מצאנו דרך להושיע למערער ששכר את הנכס בתום לב בטבין ותקילין. אין כל עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של שופט השלום ולכן יש להניח שהמשיב לא ידע ולא הסכים להשכרת הנכס למערער. כמו ביהמ"ש השלום, גם ביהמ"ש העליון מצטער על התוצאה של מתן צו לסילוק ידו של המערער מן הנכס, אך אין מנוס מתוצאה זו.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. 12.10.66).
ע.א. 264/66 - יעקב י. לוי עו"ד נגד פקיד השומה חיפה
*מס הכנסה מרווחי קרן שהוסבה לקטינים בעוד המסב בחיים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.מ.ה. 283/65 - הערעור נדחה בחלקו).
העובדות:
המערער נתן לכל אחד מנכדיו מתנה -.2,000 ל"י הכסף הופקד במשרד עורכי דין שבו המערער שותף והושקע בהתאם להוראותיו בהלואה צמודה ומבוטחת ע"י משכנתא. את הרבית והפרשי ההצמדה ראה פקיד השומה כהכנסת המערער ולא כהכנסת הקטינים ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. סעיף 83 בנוסח החדש לפקודת מס הכנסה מורה כי הכנסה שהיתה משתלמת לאדם בשנת מס פלונית מכח הסבה שנעשתה בחוב של המסב או בעקבותיה והמסב עודנו בחיים, ובאותה שנת מס טרם מלאו לאותו אדם 20 שנה לא היה נשוי, ינהגו באותה הכנסה כאילו היתה הכנסתו של המסב. במקרה הנדון באה ההכנסה לנכדים הקטינים "מכח הסבה....או בעקבותיה", שכן אלמלא הסבה זו לא היתה ההכנסה משתלמת לקטינים. לפיכך צדק פקיד השומה ביחסו את ההכנסה למערער. (אין בדעתנו לקבוע מסמרים לגבי כל המקרים ובפרט כאשר ההכנסה נובעת מעבודתו של הקטין אם כי תוך שמוש בנכס שקיבל במתנה).
ב. רק הרבית תיחשב להכנסה של המערער החייבת במס ואילו הפרשי ההצמדה לא ייחשבו כהכנסתו של המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 12.10.66).
ע.א. 346/66 - אהרן גולדמן נגד מתילדה גולדמן ואח'
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1404/65 (השופט אשר) - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער חוייב לשלם למשיבים ,אשתו וילדיו, מזונות בסך -.1210 ל"י בערך והוצאות אחרות בסך 300 ל"י. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את הכנסתו של המערער המשתכר כ-.1350 ל"י וכן ראה כהכנסה 60 אחוז מן הסכומים שהמערער מקבל בתור "החזרת הלוואות" מחברת קולנוע "פאר" שהוא אחד מבעליה. על החלטה זו נסב הערעור.
החלטה:
אין כל ספק שרשאי היה השופט להביא בחשבון חלק מסכום "החזרת הלוואות" שהמערער מקבל ולא היה בכך משום טעות משפטית המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד שיינבום למערער, עו"ד אליגון למשיבים. 2.10.66).
ע.א. 233/66 - דוד גנור נגד אהרן יוניש ואח'
*הסדרי תשלום השוללים טענת הפרת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מני) בת.א. 2116/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין המערער למשיבים נערך חוזה שלפיו תועבר השליטה של 3 חברות שהיו הבעלים של 3 חלקות קרקע למשיבים תמורת סכום של 203 אלף ל"י. המשיבים לא יכלו לעמוד בתנאי התשלומים
ומפעם לפעם נעשו הסדרים שונים בין המערער למשיבים בענין התשלומים. המערער תבע מהמשיבים את הסכום של כ-50 אלף ל"י שעוד נשארו חייבים לו וכן 40 אלף ל"י פיצויים קבועים על הפרת החוזה בכך שלא שילמו את התשלומים במועד. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום סכום החוב אך פטר אותם מתשלום פיצויים על האיחור בתשלומים מן הטעם שראה בהסדרים שבין המערער למשיבים ארכות מוסכמות לתשלומים. כן חייב את המשיבים לשלם למערער 2500 ל"י שכ"ט. המערער עירער על אי חיובם של המשיבים לתשלום הפיצויים ועל סכום שכה"ט שהוא לדעתו נמוך מדי..
החלטה (השופט ברנזון):
א. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שהמערער נתן ארכות למשיבים לתשלום התשלומים שנקבעו בחוזה ועל כן לא היתה הפרת חוזה ע"י המשיבים, הן קביעות עובדתיות שיש להן יסוד איתן בראיות.
ב. סכום שכה"ט שנפסק מתאים פחות או יותר לתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין לפי גודל הסכום שהמערער זכה בו ואין כל יסוד לקובלנותו. (המערער חוייב לשלם למשיבים -.1,000 ל"י הוצאות הערעור).
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. 22.9.66).
ע.א. 295/66 - הקופה לפיצויי פיטורין ליד בנק ליצוא נגד שמשון חברה לצמיגים ולגומי בע"מ.
*חלוקת רווחים הנובעים משיערוך נכסי הקופה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (נשיא ביהמ"ש) בת.א. 656/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה היתה אחת המפקידות בקופת הפיצויים (המערערת) והחליטה לצאת מהקופה והורתה למערערת להעביר את הסכומים שעמדו לזכותה לקופה אחרת. סעיף 7 לחוזה ההתקשרות שבין המערערת לחברות הקופה (וכזה היה גם החוזה עם המשיבה) קובע כי "כל רווחיה, כולל רבית דיוידנדה והפרשי הצמדה מהשקעותיה" של הקופה יחולקו בין המעביד והמעבידים האחרים שיפקידו כספים בקופה באופן יחסי להפקדה. השאלה שהתעוררה היתה אם המשיבה זכאית לחלק יחסי מתאים בשיערוך השקעות הקופה ליום בו עזבה את הקופה. המערערת שילמה למשיבה 85 אחוז מסכום שיערוך השקעות הקופה ועיכבה תחת ידה 15 אחוז הנותרים בגושפנקה של הממונה על החסכון, כמנהגה עם מעבידים אחרים. טענת המערערת היתה כי "חלוקת הרווחים" אינה כוללת רווח פוטנציאלי לפי השיערוך, שטרם מומש על ידי הקופה הלכה למעשה. הטענה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הדיבור "חלוקת רווחים" אין פירושו חלוקה ממש של רווח מצוי, אלא חלוקה פנקסנית, זקיפה לזכות מעביד בחשבונו בקופה, זקיפה ולא חלוקה, כך שאין נפקא מינה אם מומש הרווח אם לאו.
ב. הדיבור "כולל", שבסעיף 7 הנ"ל לא בא למצות את המושג "רווחים" אלא לרבות, היינו לפרט כמה סוגים בולטים של רווח ולא את כולם. בניגוד לפירוש שניתן למילה "כולל" בהגדרת המונח עזבון בסעיף 3 לחוק מס עזבון, שם באה המלה "כולל" לא רק לכלול כי אם למצות.
ג. הקופה היא לאמתו של דבר שותפות של המפקידים ומעביד הפורש מהקופה דינו כדין שותף היוצא משותפות הזכאי לחלק יחסי מתאים בנכסי השותפות לפי שווים הממשי ביום צאתו ממנה אלא אם הותנה אחרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. עו"ד וולובלסקי למערערת, ר. אברהם למשיבה).
ע.א. 398/66 - ליאון שליט נגד חברת ישראניל בע"מ ואח'
*תיקון "כתב הגנה" בענין מתן התראה נוטריונית.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 4123/63, המ' 4473/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בתביעתו טען המערער כי פוטר מעבודתו אצל המשיבה 1 ללא צידוק ולפני תום תקופת החוזה ותבע את משכורתו למשך יתר התקופה, פיצויי פיטורין וכו'. הגנת המשיבים היתה, בעיקר, שהמערער לא פוטר כי אם התפטר. ביום המשפט ביקשו המשיבים לתקן את כתב הגנתם ע"י הוספת הטענה שלא נשלחה התראה נוטריונית ולטענתם היה צורך בהתראה כזו, שכן אם אמנם פוטר שלא כדין הרי זו הפרת חוזה עבודה והתביעה תביעת נזיקין. לטענתם נבעה אי הכללת טענה זו בכתב ההגנה מטעותו של עורך הדין שטיפל בענין, ביהמ"ש המחוזי הרשה את התיקון ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. בדרך כלל אין ביהמ"ש לערעורים רואה בעין יפה ערעורים על החלטות מעין אלו הנתונות לשיקול דעת השופט היושב בערכאה ראשונה. אך כאן שונה המצב שכן ישנה הלכה ברורה ומבוררת הנוגדת להרשאת התיקון המבוקש.
ב. טענת חוסר מתן התראה נוטריונית אינה ראויה שיתוקן עבורה כתב הגנה אלא אם כן היתה, בנסיבות המקרה, טענה רצינית. הטענה לכשעצמה אינה, מן ההכרח, טענה "טכנית ופורמליסטית" אך עלולה היא להפוך לכזו כשעושים בה שימוש לרעה. כאן לא עלה בידי המשיבים להראות שהטענה היתה טענה רצינית. הפרת החוזה לא היתה באי מילוי חובה פלונית תוך זמן פלוני, אלא במעשה מפורש של פיטורין. המשיבים לא טענו כי אילו ניתנה להם התראה נוטריונית היו נוהגים עם המערער אחרת מכפי שנהגו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 10.10.66).
ע.א. 218/66 - חביה יעקב ואח' נגד גליק לוי
*בקשה לרשות להתגונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ד. ולך) בת.א. 3947/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים חתמו על שטרות לפקודת "אינדוסול" (פתוח חימיקלים) ואלה סיחרו את השטרות עד שהגיעו למשיב שתבע על פיהם. המערערים ביקשו רשות להתגונן בטענה שהיה כשלון מוחלט של התמורה (אי הספקת צבע שהובטחה ע"י אינדוסול) וכן שהמשיב ידע על כשלון התמורה, שהוא קיבל את השטרות כתוצאה מקנוניה בין הנפרעת לבינו כדי שיהיה "צד שלישי" והוא אף קיבל את השטרות לאחר שחוללו באי פרעון.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות להתגונן בקבעו כי על המערערים לפרוע את השטרות ולתבוע את מוכרי השטרות לדין שכן האוחז בשטר הוא צד שלישי. על כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. שערי בית המשפט פתוחים לכל אדם הרוצה להתגונן באמצעות טענות שאם יתברר שהן נכונות יש בהן כדי להכשיל את התביעה. אם צודק הוא בטענותיו אם לאו זאת על בית המשפט לברר בשעת הדיון. בדיון מקוצר צריך רשות מיוחדת להתגונן אך אין להטיל על המבקש להתגונן חומרות יתירות ולדרוש ממנו שכבר בשלב המוקדם של הבקשה לרשות להתגונן יוכיח את מלוא הגנתו. אף אם המבקש רשות להתגונן מגלה הגנה שבדוחק יש להרשות לו להתגונן, ובלבד שגילה בתצהירו טענת הגנה אפשרית הראויה לעמוד לדיון ושיש בה כדי להדוף את התביעה. די לו לנתבע החפץ להתגונן אם יפרש בתצהירו את ההגנה שהיה מעלה לו תבע אותו האדם שעמו התקשר. הגנה זו פוגמת, לכאורה, את זכות הקנין בשטר, וכוחה יפה גם כנגד צד שלישי אליו סוחר השטר כל עוד לא יבוא הוא וירים את נטל השכנוע המוטל עליו ויוכיח שניתן בתום לב ערך בעד השטר.
ב. בהגנת כשלון תמורה כנגד צד שלישי יש להבדיל בין מקרה שהשטר סוחר לפני מועד ביצוע העיסקה שבקשר אליה ניתן השטר, לבין מקרה שהשטר סוחר לאחר אותו מועד. אם סוחר לפני המועד אין פגם בסיחור כי אז אין כלל כשלון תמורה בשעת הסיחור ואילו אם סוחר לאחר מועד העיסקה כשכבר היה כשלון התמורה ניתן לדבר על פגם בזכות הקנין של המסחר ובמקרה כזה סיחור השטר כמוהו כמעילה באימון. במקרה דנא טענו המערערים כי השטר סוחר לאחר הפרת העיסקה וכשלון התמורה ודי היה בכך כדי ליתן למערערים רשות להתגונן. מה גם שלאחר שהוצג לפרעון בבנק וחולל עדיין לא היה השטר בידי התובע (המשיב) אלא בידי אחרים.
ג. אין יסוד גם לנימוקו האחר של הרשם שמכיון שהמערערים הגישו לבית משפט אחר תביעה נגד אינדוסול להחזרת השטרות אין לתת להם רשות להתגונן כדי שלא תהיינה תלויות ועומדות שתי תובענות בגין אותם שטרות בפני שני בתי משפט. אין המערערים אשמים בכך שהשטר סוחר ואין למנוע מהם את הזכות להתגונן כנגד תביעה נגדם ולחייבם לשלם את סכום השטרות בזמן שבסופו של דבר עשוי להתברר שאין הם חייבים. את הכפילות בהליכים ניתן למנוע או להקטין ע"י צירוף שתי התובענות.
השופט כהן:
רק אם האוחז "אוחז כשורה" אין עושה השטר יכול להתגונן בהגנות אישיות שהיו לו בינו לבין צד קודם לאוחז. אוחז כשורה יכול להיות רק מי שנעשה אוחז לפני שעבר זמנו של השטר ולא היתה לו ידיעה שהשטר חולל לפני כן. במקרה דנא מתקבל על הדעת שהמשיב ידע שהשטר חולל לפני שסוחר אליו והמערערים יכולים להעלות כנגדו את כל ההגנות שיכלו להעלות כנגד הנפרע המקורי.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 10.10.66)
ע.א. 222/66 - פייבל שוורץ נגד מדינת ישראל
*תיקון כתב טענות לאחר "קדם משפט".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בהמ' 2668/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער, חרש אילם, עבד כסבל בנמל יפו ונפגע בתאונת עבודה שבגינה הגיש תביעת נזיקין. בתביעה חישב את הנזק ב-27 אלף ל"י אך קיבל שחרור ממס על 20 אלף ל"י בלבד והעמיד את תביעתו
על סכום זה. לאחר שנערך קדם משפט והחל המשפט גופו ביקש המערער לתקן את כתב תביעתו ולהגדיל את סכום התביעה עד כדי 87 אלף ל"י. נימוקו היה כי תחילה חישב את בסיס הנזק על הנכות של 30 אחוז שגרמה לו התאונה, אך לאחר מכן החליט לבסס את הסכום על כך שאל הנכות שנגרמה לו בתאונה יש לצרף את מומו הקודם (חרשות - אילמות) וביחד, הנכות הכוללת היא של 68 אחוז והפסד השתכרותו גדל על ידי כך.
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התיקון בקבעו כי לפי תקנה 149 (ב). לתקנות סדר הדין האזרחי אם התקיים קדם משפט אסור לו לדון בענינים שניתן היה להסדירם בקדם המשפט "זולת אם ראה טעמים מיוחדים לדבר שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". במקרה דנא לא ראה ביהמ"ש המחוזי טעמים מיוחדים בציינו כי ההלכה שלפיה מגיע - לדעת ב"כ המערער - הפיצוי המגודל היתה ידועה לו יפה מלכתחילה, על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. טענת ב"כ המערער כי מכיון שהתביעה הוגשה לפני היכנס תקנות הדיון החדשות לתקפן אין להיזקק לתקנות אלה, נדחית באשר המערער הסכים לתחולת התקנות החדשות כאשר נזקק ל"קדם משפט" המהוה חידוש של התקנות החדשות. אין המערער יכול לבוא כיום ולומר שהוא מוכן לוותר על כל היתרונות שנבעו לו מ"קדם המשפט" ובלבד שהתקנות החדשות לא יחולו עליו. משויתר המערער על השימוש בסדר הדין הקודם שוב אינו יכול לחזור בו.
ב. טענתו השניה של המערער כי אפילו לפי התקנות החדשות אין למנוע תיקון כתב טענות שכן תקנה 97 קובעת שביהמ"ש רשאי להרשות תיקון כתב טענות "כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נדחית. תקנה 97 כוחה יפה כאשר לא נתקיים "קדם משפט", בעוד שבמקרה של קדם משפט חזקה כוחה של תקנה 149 (ב) הנ"ל. לפי סעיף זה התוצאה של קדם משפט היא כי באופן רגיל אין להעלות עוד ענין שניתן היה להסדירו בשלב של קדם המשפט, מגמת יעול הדיון והחשתו בעזרת קדם משפט תחטיא את מטרתה אם יורשו בעלי הדין להמשיך ולהעלות בשלב מאוחר של הדיון ענין מהענינים שהיו צריכים להעלות בקדם המשפט.
ג. צדק המערער בטענתו השלישית כי נתקיימו כאן התנאים הקבועים בתקנה 149 (ב) הנ"ל סיפא (טעמים מיוחדים ומניעת עיוות דין). ומשני טעמים אלה נראה בעיקר הטעם השני שיש להרשות את התיקון כדי למנוע עיוות דין, אי הרשאת התיקון עשוי לגרום עוול רציני למערער שהוא חרש אילם ומצא את מקומו בחברה ופרנס את משפחתו בעמל כפיו ומניעת קבלת מלוא הפיצויים המגיעים לו, לדבריו, יש בה משום עוות דין ברור ובולט. אשר ל"טעם המיוחד" לא היה בידי המערער להצביע על צידוק לאיחור בהגשת הבקשה אך הטעם המיוחד אינו צריך להתיחס לסיבת האיחור אלא הוא יכול להיות נעוץ בטיב הענין גופו. בענין דנא ישנם שני טעמים...האחד כי השאלה המתעוררת אם הגדלת אחוז הנכות מחייבת תשלום נזיקין גם עבור הנכות שהיתה קיימת לפני כן היא שאלה בעלת חשיבות כללית; והשני כי התיקון לא יסבך את הדיון ולא ישהה אותו.
השופט קיסטר:
א. תקנה 97 הנ"ל נותנת שיקול דעת נרחב לביהמ"ש לתקן את כתב הטענות ואף בשלב הערעור ניתן לתקן כתב טענות, אם כי לעתים נדירות ירשה זאת ביהמ"ש. שום שלב של המשפט אינו נראה מאוחר מדי כדי להרשות תיקון כתב טענות.
יש לקרוא את התקנה 97 יחד עם התקנה 149 (ב) ואין לפרש את התקנה 149 (ב) תוך כדי התעלמות מתקנה 97 שנתנה שיקול דעת רחב לביהמ"ש להרשות תיקון כתב טענות. אף כי יש מקום להחמיר מאד בענינים שונים עליהם חלה תקנה 149 (ב) הרי
לגבי תיקון כתב טענות אין לנהוג בחומרה יתירה ולדרוש כי מלבד הטעם של מניעת עיוות דין לא יורשה התיקון אלא בהתקיים טעמים כבדי משקל אחרים המצדיקים את האיחור.
ב. אשר ל"טעמים המיוחדים" לפי סעיף 149 (ב) אין חייבים להיות טעמים כאלה שיש בהם משום הסבר לעצם האיחור ודי בקיומם של טעמים מיוחדים העולים מתוך כלל הנסיבות של המקרה לרבות הנסיבות האישיות של הצדדים כדי שביהמ"ש ירשה את התקון המבוקש בשלב המאוחר שלאחר קדם המשפט. (הייתי מפקפק אם יש לראות טעם מיוחד בעובדה כי התביעה לכשתוקן עשויה לעורר שאלה משפטית שיש לה חשיבות כללית. משפט פלוני מתנהל כדי שייעשה צדק בין בעלי הדין המתדיינים ולא כדי ללבן שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית). הטעמים המיוחדים במקרה דנא הם מצבו הגופני והכלכלי של המערער ונסיבות המשפט שהתיקון לא יגרום להשהיית המשפט וכמעט שלא יצריך עדויות חדשות. אילו התיקון היה בהגדלת סכום התביעה בלבד ללא תיקון הטענות העובדתיות הרי, בדרך כלל, היתה זו סיבה מספקת להרשאת התיקון גם אחרי שהתקיים קדם משפט.
ג. אילו הסכים הנתבע תחילה לפסק דין על סכום שהתובע דרש ופסה"ד היה ניתן היה התובע מנוע מלדרוש יותר, אך כל עוד פסק הדין לא ניתן פתוחה הדרך בפני - התובע לדרוש שביהמ"ש יפסוק לפי התביעה המוגדלת.
השופט הלוי:
תקנות סדר הדין לא נוצרו אלא כדי לשמש כלי עזר נאות לעשיית דין ולא, חלילה, לעיוות דין, האם ייאלץ בית משפט בישראל לעוות דין על יסוד תקנה 149 (ב) מחוסר "טעמים מיוחדים שיירשמו" ? הווה אומר כי במקרה שעשוי להיות עיוות דין במקרה של אי הרשאת תיקון, הרי מניעת עיוות הדין מהוה טעם מיוחד הדרוש לפי התקנה כדי להרשות את התיקון. תקנה 97 הנ"ל מוסיפה לחול על בקשה לתיקון כתב טענות גם לאחר קדם משפט, בסייג נוסף, כשנערך קדם משפט, שביהמ"ש יראה טעמים מיוחדים ושהתיקון דרוש כדי למנוע עיוות דין. כאשר ביהמ"ש סבור לפי תקנה 97 כי תיקון כתב טענות דרוש כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת, והוא סבור יתר על כן כי התיקון דרוש כדי למנוע עיוות דין, קשה להעלות על הדעת שביהמ"ש לא יראה בכך טעמים מיוחדים לפי תקנה 149 (ב).
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. 12.10.66).
ע.א. 294/66 - עירית ת"א-יפו נגד נוה חן בע"מ
*מס עסקים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בע"א 71/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה היא חברה קבלנית המקימה בנין בפתח תקוה ומשרדה הרשום הוא "אצל חברת נכסי חן בע"מ" בתל אביב. במשרד זה אף מנהלים את עניניה המשרדיים של המשיבה והיא משלמת לחברת
נכסי חן עבור ניהול זה. ביה"ד למס עסקים חייב את המשיבה בתשלום מס עסקים ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה ופטר אותה מתשלום המס. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. כל שנת שומה פותחת פרשה חדשה ואין ביהמ"ש קשור להחלטה בשנה קודמת בתביעת מס מאותו נישום.
ב. עבור השימוש במשרדו של אחר חייבים לשלם מס עסקים אף כי בעל המשרד האחר משלם עבור משרדו מס עסקים. בכגון דא הולכים אחר העוסק ולא אחר המקום בו הוא עוסק. "עוסק" חייב במס בין שיש לו ובין שאין לו מקום מסוים לצרכי העסק. עסקי החברה המשיבה מתנהלים במשרדה של חברת נכסי חן בתל אביב ולא חשוב מי מנהל את העסקים ובידי מי מתבצע ניהול עסקיה של החברה המשיבה. עצם העובדה שהמשיבה משלמת עבור ניהול עניניה ושאלה מתנהלים בתל אביב מעידים כמאה עדים שאמנם מתנהלים עסקי המשיבה בתל אביב.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. 14.10.66).
=ע.א. 199/66 - מחסני קרור בנמל ת"א בע"מ נגד המחסין, חברה לקירור קרח ואספקה
*פסיקת רבית לפי סעיף 5 לחוק פסיקת רבית, תשכ"א-1961 תקופת הרבית תהיה מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום אך הרשות השיפוטית יכולה לקבוע תקופה קצרה יותר. אם ביהמ"ש קובע תקופה קצרה יותר, היינו תקופה המתחילה לאחר הגשת התביעה, עליו לנמק את הדבר, אלא אם כן נימוק זה עולה באורח ברור מאיזו שהיא נסיבה של ניהול הדיון. באין נימוק כזה או נסיבה כזו על ביהמ"ש לפסוק לטובת התובע הזוכה רבית מיום הגשת התביעה.
=ע.א. 263/66 - לייב גנדליין ואח' נגד מדינת ישראל
[פ"ד כ (4) 57]*פיצויי פיטורין המערערים עבדו בצה"ל כעובדים אזרחים ובגיל הפרישה של 65 המשיכו לעבוד במשך כשנה. לאחר מכן הוצאו לפנסיה והם ביקשו פיצויי פיטורין בטענה כי הם היו מוכנים להמשיך ולעבוד. תביעתם נדחתה ואף ערעורם נדחה מן הטעם שהפסקת עבודתו של אדם אשר הגיע לגיל פרישה מוסכם אינה לא פיטורין לצורך חוק פיצויי פיטורין ואף לא התפטרות.
=המ' 529/66 - משה חיים שפירא ואח' נגד מרים מהללה ואח'
*בקשה לרשות ערעור המשיבים זכו לפס"ד של סילוק יד נגד שני מחזיקים בדירה ופסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש העליון. המבקשים הגישו בקשה למתן פס"ד הצהרתי כי הם השוכרים של המקום שהוחזק ע"י אלה שנגדם ניתן צו סילוק יד. בינתיים ביקשו המבקשים צו עיכוב הוצל"פ של פסה"ד לסילוק יד. בקשתם נדחתה ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי, והם ביקשו רשות ערעור. מ"מ הנשיא זילברג דחה את בקשתם בקבעו: א. מסמכותו להרשות ערעור על "החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי בענין אזרחי" הן אם ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי בערכאה ראשונה והן אם ניתנה בערעור ; ב. בקשה למתן צו לעיכוב הוצל"פ של פס"ד מסוים עד לברור תביעה אחרת הסובבת סביב אותו פס"ד הוא סעד שביושר ולא סעד
שבדין. המבקשים ידעו על המשפט הראשון שעבר את כל הערכאות ולא נקטו בצעדים כל שהם לשמור על זכויותיהם. הם התעוררו רק לאחר שכלו כל הקיצין ואין הם זכאים לסעד המבוקש.
=ע.א. 308/66 - א. זלוף נגד שלום בראון
*דחיית משפט כשעדים לא הופיעו המשיב העיד, בתור תובע, על הסדר עם המערער-הנתבע - לתשלום שכר עבודה למשיב והמערער לא העיד במשפט כדי לסתור את גירסת המשיב. מכיון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי בסרובו לדחות את המשך המשפט כדי לאפשר השמעת עדים שהוזמנו ע"י המערער אך לא הופיעו.
=בג"צ 246/66 - מאיר בן יוסף פרץ נגד מנהל בית הכלא, שטה.
*החרמת סיגריות מידי אסיר העותר טען נגד החרמת 33 קופסאות סיגריות שהיו בידיו בין כתלי בית הסהר. גירסתו היתה שהסיגריות באו לידיו ללא עקיפת תקנות בתי הסהר ועל כן אין להחרימן אלא לשמרם עבורו באפסנאות בית הכלא.
בית המשפט קיבל את גירסת הנהלת בית הכלא כי הסגריות באו לידי העותר אגב עסקאות לא כשרות ועל כן היו בבחינת "חפץ אסור" שמותר להחרימן בהתאם לתקנות בית הסהר. העתירה להוציא צו על תנאי נדחתה.
=ע.פ. 352/66 - יחיא בן אברהם עמר נגד היוהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש המערער הורשע באונס, לפי סעיף 152 (1) (א) ונדון ל-7 שנות מאסר המעשה בוצע בצורה ברוטאלית אך לצד הקולה יש לומר שהמערער מפגר בשכלו והוא בגבול הדיבליות. ביהמ"ש המחוזי אומר בגזה"ד כי אלמלא עובדה זו היה מחמיר יותר עם המערער. אך ביהמ"ש העליון החליט כי העונש חמור מדי אף בהתחשב עם הצורך להרתיע אחרים, ויש על כן להפחית את העונש ל-5 שנות מאסר בלבד.
=ע.פ. 261/66 - מיכאל בן יהודה ארושיד נגד היוהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש
המערער בהיותו גובה לשכת המס במחוז באר שבע גנב סכום העולה על -.3,000 ל"י וכדי להעלים מקצת הגניבה השמיד וזייף מסמכים. הוא נדון ל-9 חדשי מאסר בפועל ו-9 חדשים מאסר על תנאי וקנס של -.1,000 ל"י. ערעורו על יסוד נסיבות מקילות נדחה תוך הדגשה כי אלמלא הנסיבות המקילות היה המערער ראוי לעונש חמור יותר.