ע.פ. 236/67 - יעקב בן מרדכי אזולאי נגד היועץ המשפטי
*באישום הכולל מספר עבירות דומות אין סיוע לעבירה אחת משמש כסיוע גם לעבירה האחרת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופט צ'רנובילסקי) בת.פ. 258/67 - הערעור נתקבל בחלקו.
העובדות :
המערער הורשע בפריצות וגניבות מתוך עשרה בתי- ספר ברחובות. לגבי כל אחת ואחת מן הפריצות העידו שותפיו של המערער. מכיון שעדי הקטגוריה היו שותפים לדבר עבירה ועדותם צריכה סיוע, מצא ביהמ"ש סיוע בכך שבגנבה בביה"ס "וייצמן" נמצאו טביעות אצבעות של המערער, ופנס שגנב מביה"ס "מוריה" נמצא בידי המערער. ביהמ"ש פסק כי שתי עובדות אלה מהיות סיוע חוקי לא רק לגניבות שבוצעו מאותם בתי ספר, אלא גם לשאר הפריצות והגניבות, המערער שטען לעצמו לא העלה כל טענה נגד פסק הדין אלא טען להד"ם ללא כל נימוק וביסוס.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. פסה"ד דלמטה לוקה בטעות חמורה וביהמ"ש זוקף את הדבר לטובתו של המערער למרות שהטענה לא נטענה על פיו. בכגון זה כאשר חומרת הטעות היא רבה והמערער אינו איש מקצוע, אין מדקדקים עמו כחוט השערה, אלא פותחים פה לאלם כאילו נטענה הטענה על ידו.
ב. השופט טעה כאשר ראה סיוע לכל העבירות באותם שני מקרי סיוע שהיו לשתי העבירות. נכון הדבר כי אין צורך בכך שהסיוע ישתרע על כל עובדות האישום, ודי בכך שהוא יגע באחת העובדות החשובות השנויה במחלוקת בין הקטגוריה והנאשם, אבל במה דברים אמורים? כאשר אותה עובדה מהווה, היא גופא, חלק מן העובדות המרכיבות מבחינה קונקרטית את מעשה העבירה, אבל אין היא חלה כאשר הפרט שאליו מתייחס הסיוע משתייך לעבירה אחרת שבה הואשם האיש.
המערער הואשם במספר עבירות דומות שבצע במקומות שונים, ולא יתכן כי פרט שנמצא בו סיוע לגבי העבירה האחת ישמש בעת ובעונה אחת סיוע גם לעבירה האחרת. גם ב"כ התביעה מודה שאילו נדונו הגניבות בתאריכים שונים בפני ביהמ"ש, לא יכול היה הסיוע של עבירה אחת לסייע בעבירה האחרת. אם כך הדבר, הרי לא יתכן, ויהיה זה ממש אבסורד, אם גורלה של התביעה יהא תלוי בכך אם נדונה בצוותא או בנפרד מאת חברותיה התביעות האחרות.
ג. לפיכך יש לאשר את ההרשעה בשני פרטי אישום ולבטל את ההרשעות בשמונה העבירות האחרות. כתוצאה מכך יומר עונש המאסר של שנתיים בעונש של שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' איתן למשיב. 2.7.67).
ע.א. 109/67 - אברהם בן- הר נגד "אריה" - תעשיית קלפים בע"מ ואח'
*החזקה לכאורה בדבר קיום שותפות מותנה בשותפות ברווחי העסק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 674/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין המערער ובין המשיב מס' 3 היתה שותפות שהיותה סוכנות למכירת קלפים של המשיבים 1, 2. נערך הסכם בין המשיב 2 למערער שביהמ"ש ראה אותו כביטול הסוכנות המשותפת וחיסול השותפות. לפי הסכם זה ימכרו המערער והמשיב השלישי כל אחד לחוד את הקלפים, ומכל מכירה
של חבילת קלפים יתן כל אחד לצד השני חצי לירה. במשך שנתיים לא נעשה עוד דבר, וכעת מבקש המערער עריכת חשבונות בשותפות שבינו לבין המשיב 3. בקשתו נדחתה, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נפני השופט דלמטה הובאו עדויות בע"פ על ההסכם החדש שעל יסודו קבע השופט שהשותפות נתחסלה. המערער לא טען כשהושמעו העדויות שיש להוכיח את ההסכם בכתב, ועל כן אין הוא יכול עוד להיעזר כעת בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית.
ב. ההסדר שלפיו היה זכאי כל אחד מן השניים לקבל חצי לירה מכל חפיסת קלפים שימכור השני אינו מהווה הסכם שותפות. החזקה לכאורה הקבועה בסעיף 3(8) לפקודת השותפות מותנה בשותפות ברווחי העסק, ואילו כאן התשלום לא היה מותנה ברווחים אלא במכירה. זאת ועוד, החזקה היא רק חזקה לכאורה וכאן באה עדות חיובית: השותפות חוסלה.
ג.מסקנתו של השופט שהשותפות חוסלה, ולא רק שהסכימו לפרקה, מצדיקה את מסקנת השופט שלא היה מקום עוד לעריכת חשבונות לגבי תקופת הבינים בה שרר שלום בין השותפים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. 6.7.67).
ע.א. 167/67 - דוד לוי נגד חיים לפידות ושרה לוי
*בהרשאה בלתי חוזרת נוצרו יחסי יריבות בין המורשה לבין הצד השלישי. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2229/64 - הערעור נדחה) .
העובדות:
המערער והמשיבה היו נשואים. בהסכם הגירושין נקבע כי האשה תעביר על שם בעלה את חלקה בדירת בני הזוג ולשם כך תתן יפוי כח בלתי חוזר לעו"ד לעשות בשמה את כל הפעולות הדרושות לכך. הבעל התחייב לתת לאשה 4000 ל"י ולשם כך חתם על שורה של שטרות. חלק מן השטרות שילם והחלק השני סירב לשלם. האשה ביצעה את כל התחייבויותיה ונתנה יפוי כח לעו"ד ולשותפו, ולאחיו של המערער שכל אחד מהם לחוד יכול לבצע את העברת חלקה בדירה על שם המערער. המערער לא דאג לקבל את ההעברה על שמו והוא סירב לשלם את השטרות. בתביעה נגדו על סכום השטרות שטרם פרע טען כי האשה לא קיימה את חלקה בחוזה להעברת הדירה על שמו. לטענתו העו"ד ייצג אותה ובהיותו שלוחה לא נוצר קשר משפטי בין המערער לעו"ד וכל עוד לא בוצעה ההעברה לא קיימה האשה את חלקה בהסכם ואין הוא חייב לפרוע את השטרות. טענתו נדחתהועל כך הערעור.
החלטה (השופט י. כהן):
טענת המערער משוללת כל יסוד. משמעותה של הרשאה בלתי חוזרת היא שהצד השלישי שלטובתו ניתנה ההרשאה זכאי לדרוש מאת המורשה את מילוי החובה האמורה בהרשאה כך שמבחינה זו נוצרו יחסי יריבות מכח החוק בין המורשה לבין הצד השלישי. מכיון שכך היה זה מחובתו של המערער לדרוש מהשלוחים ביצוע ההעברה לפי ההרשאה והמשיבה יכולה לטעון שהיא ביצעה את חלקה בהסכם. גם לפי עדות המערער לא פנה אלא לעו"ד וזה סירב לבצע את ההעברה (לפי עדותו של אותו עו"ד לא ביצע את ההעברה כי המערער לא הביא את האישורים המתאימים לביצוע ההעברה אף שחייב היה לעשות כן,ולא פנה המערער למורשים האחרים בבקשה לבצע את ההעברה.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, י. כהן 10.7.67).
ע.א. 130/67 - שתדלן בע"מ ואח' נגד "צרי" חברה לתעשיה פרמצבטית וכימית בע"מ ואח'.
*חקירת צד על תצהירו * בקשת צו עשה. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 1218/67 - הערעור נדחה) .
העובדות:
המערערים שעיסוקם במסחר רפואות בסיטונות היו קונים תוצרתם מהמשיבה הראשונה ולאחר מכן מהמשיבה השניה. עתה הם הופנו למשיבה השלישית המרכזת את מכירת תוצרתה של המשיבה הראשונה. הם ביקשו צו עשה נגד המשיבות 1, 2, שימשיכו לספק להם סחורה. שני בעלי הדין הגישו תצהירים ומשביקשו המערערים לחקור את המשיבים על תצהירם סירב ביהמ"ש המחוזי להרשות להם זאת בציינו כי אפילו נכונות כל הטענות שהעלו המערערים בתצהירם הם, עדיין אין לתת את צו העשה. על החלטתו נסב הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. במידה והעובדות כמו שנטענו על ידי המערערים לא יזכו אותם בסעד שביקשו, היה רשאי ביהמ"ש שלא להרשות להם חקירת המשיבים על תצהירם.
ב. בתצהירם של המערערים לא מצינו טענה שהיה להם חוזה עם המשיבים מפורש או מכללא שיספקו להם את סחורתם. כל שהם טוענים הוא שבמשך הזמן הם קנו והמשיבים מכרו להם את סחורתם ועתה הם מסרבים לעשות זאת.
בימ"ש קמא קבע כי מדובר בהסכם בעל פה שלא נעשה לתקופה מסוימת ועל כן ניתן להפקיעו על ידי מתן הודעה וזכותו של הקונה אינה ראויה להגנה ע"י צו עשה. שאלה זו אפשר להשאיר בצריך עיון שכן תביעת המערערים מופרכת מסיבה אחרת.
ג. המבקש צו זמני חייב להוכיח את קיום זכותו, ולו רק לכאורה, וכשאין בתצהיר המבקש טענה ברורה שנעשה קשר של חוזה ומהם תנאי החוזה לא יצא המבקש ידי חובתו. הנוהג של אספקת סחורה במשך שנים אינו יכול לשמש תחליף לחוזה, לפחות לא כאשר התובע עצמו אינו מבקש לגלות בו יסודות של קשר חוזי שנעשה.
ד. המערערים משליכים את יהבם גם על חוק ההגבלים העסקיים - אולם לפי חוק זה זכאי אדם לפיצוי כספי אם ניזק על ידי עבירה על הוראות החוק אך אינו זכאי לצו עשה המחייב אדם אחר בהספקת סחורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, כהן. 28.6.67).
ע.א. 143/67 - ירחמיאל פסדנובק נגד יצחק ורפאל לוי
*זכויות מצרנות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש מחוזי בת"א בת.א. 923/65 - ערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא בעל רשום של 1/6 חלקים במקרקעין מסוג מולק המכילים חלקת אדמה ובנין. באותו רכוש היה שייך 1/3 לאחד בשם אפרתי. בשנת 1964 נודע למערער כי אפרתי עומד למכור את חלקו והוא תבע ממנו זכות קדימה על יסוד זכות מצרנות, באותה שיחה הסכים המערער לשלם עבור ה- 1/3 סכום של 15 אלף ל"י. אפרתי העיד שאמר למערער שהוא מקבל 20 אלף ל"י מקונים באופק, ואילו המערער העיד ששמע שמציעים לאפרתי סכום של 15 אלף ל"י ואמנם אמר לאפרתי "מציעים לך 15 אלף ל"י ואני מוכן לשלם לך סכום זה". בינתיים מכר אפרתי למשיבים את חלקו בסכום 19,570 ל"י ולאחר חתימת ההסכם הודיע המערער לקונים כי הוא עומד על זכות המצרנות וברגע שיירשם הנכס ע"ש המשיבים הגיש המערער תביעה לקבלת הנכס על שמו על יסוד זכות המצרנות, ותביעתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה (השופט י. כהן):
א. זכות מצרנות נוצרת רק אחרי שהמכר יצא לפועל, היינו אחרי שהנכס הועבר במשרד רושם הקרקעות, ולכן מילוי ההוראות שעל המצרן לעשות - מחאה, הודעה והעדה - צריך לבוא לאחר הרישום.
ב. לפי המג'לה אם הסכים המצרן לקשר, בין בפירוש ובין מכללא, בטלה זכות המצרנות. פירושו של דבר שההסכמה צריכה להיות לאחר הקשר, היינו לאחר הרישום במשרד רושם הקרקעות, אך בהתאם להלכה מאבד המצרן את זכותו גם אם הויתור - מפורש או מכללא - קדם לרישום ואף להסכם המכר בין הבעלים לקונה.
ג. נטל ההוכחה שהמערער ויתר על זכותו היה על המשיבים. מכיון שכך, הרי כנגד עדות אפרתי שהמערער לא רצה לשלם יותר מ- 15 אלף ל"י. ישנה עדות המערער שהציע לשלם רק סכום זה מכיון שהציעו למוכר סכום זה. כששתי העדויות סותרות וחובת ההוכחה על המשיבים, יש להניח שגירסת המערער היא הנכונה.
ד. ברם, אפילו נכונים דברי אפרתי אין פירושו של דבר שהתנהגות המערער בעת המו"מ מהווה ויתור על זכות מצרנות. בהתאם למג'לה המצרן חייב לשלם את המחיר ששלם הלוקח עבור הנכס, ובאותו מעמד עדיין לא ידע אפרתי מה המחיר שיקבל. מכיון שכך, הרי כל השיחה היתה חלק ממיקוח מקובל בין מוכר וקונה ואין לראות בכך עמדה סופית מצד המצרן למקרה שיימצא קונה במחיר יותר גבוה.
ה. במכתב שכתב המצרן - המערער - למשיבים לאחר שנחתם ההסכם, לא הציע כל מחיר אך לא היה צורך בכך שכן עמידה על זכות מצרנות פירושה נכונות לשלם את המחיר שמשלם הקונה.
ו. בתשובתו לערעור רשאי היה המשיב להעלות נימוקים שאינם נושא לערעור, שכן בבירור הערעור אין המשיב מוגבל לתמוך בפסה"ד מנימוקי ביהמ"ש בלבד, אלא הוא רשאי להגן עליו גם שלא מטעמו של ביהמ"ש. לפיכך יכולים המשיבים להעלות נימוקים בערעור שהועלו על ידיהם. בכתב ההגנה.
ז. עדות המשיב שהמערער הציע לו לקנות ממנו את החלק בנכס במחיר העולה על המחיר שהוא שלם - נסתרה ע"י עדות המערער ועל כן אין לקבל את הטענה שהמערער אבד את זכותו ע"י הצעה זו.
ח. טענת המשיבים שהמערער לא הציע להחזיר להם את הוצאות השיפוצים בנכס לא הועלתה בכתב ההגנה ולא בסיכומי המשיבים בביהמ"ש המחוזי, ואין לשמוע טענה זו כעת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן, 12.7.67).
ע.א. 606/66 - חברת השחר י. מורגנשטרן בע"מ נגד חברה לנאמנות במזרח התיכון בע"מ
*אין לחלט דמי קדימה אלא אם כן ההסכם כולל סעיף חילוט למקרה של הפרה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ב. כהן, אלון, אבנור) בע.א. 630/64 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת רכשה אצל המשיבה מכונות במחיר 10 אלפים ל"י ונתנה דמי קדימה בסך 2000 ל"י. נקבע סעיף פיצויים האומר "מוסכם בזה שכל צד שיתחרט על העיסקה ישלם סנקציות לצד השני
בסך 2000 ל"י. הקונה (המערערת) ביטלה את הקניה ולא הוציאה את המכונות. המשיבה מכרה את המכונות בהפסד של 3000 ל"י וחילטה לעצמה את דמי הקדימה. תביעת הקונה להחזיר לה את דמי הקדימה נדחתה ע"י בימ"ש השלום וע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת אבנור. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. העובדה שסעיף הפיצויים כולל סכום הזהה עם סכום דמי הקדימה אין בה כדי לקבוע כי סעיף זה הוא סעיף חילוט. חילוט של כסף ששולם על חשבון מחיר הממכר יש בו יסוד של הטלת קנס ואין לייחס לצדדים כוונה כזאת אלא אם היא משתקפת ברורות ממלות הכתוב בהסכם.
ב. קשה למצוא בפרשת התביעה עילה של עשיית עושר ולא במשפט שעליה מתנהל עתה הויכוח בין הצדדים, אולם היות והדיון התנהל עד כה בהנחה שהתביעה מכילה עילה כזו לא יכנס ביהמ"ש לשאלה אם כוללת פרשת התביעה עילה כזו או לא.
ג. כאשר ההסכם כולל סעיף חילוט יוכל המוכר לחלט לעצמו את הסכום אותו קובע ההסכם, אלא אם כן קיימים טעמי יושר מיוחדים המונעים חילוט הכסף.
ד. כאשר אין ההסכם מכיל סעיף חילוט אין לחלט את הכסף אלא הברירה בידי המוכר .רצה עומד הוא על קיום ההסכם על אף הפרתו ע"י הקונה, רצה רואה הוא את ההסכם כמופר ומוכר את הסחורה לאחר ואז עליו להחזיר את דמי הקדימה לקונה. ושום טעמי יושר אינם יכולים לעזור למוכר לחלט את הכסף. מצינו טעמי יושר המונעים חילוט כסף גם כשההסכם כולל סעיף חילוט, אך לא מצינו שטעמים שביושר יגרמו חילוט אף שאין ההסכם קובע חילוט הכסף.
ה. אם יש למוכר טענות של נזק כתוצאה מהפרת ההסכם יכול הוא להגיש תביעה נגדית (אלא אם כן יש מקום להגנת קיזוז מצד המוכר כגון שנעשה הסכם מפורש או מכללא בין הצדדים המתיר קיזוז).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, הלוי . 10.7.67).
ע.א. 9/67 - שולמית קבע ואח' נגד שלמה קורלי והנהלת רכבת ישראל
*הנהלת הרכבת חייבת לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים לפני מעבר חציה שיש בו סכנה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט צ'רנובילסקי) בת.א. 1207/62 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערת, קטינה בת 8, גרה במעברת רחובות ולומדת במעברת זרנוגה. דרך עפר מחברת את שתי המעברות, והיא חוצה את מסילת הברזל. בדרך זו הולכת הילדה לביה"ס וחוזרת הביתה. בדרך כלל מלווה אותה אחיה המבוגר, אך ביום המקרה חזרה לבדה. בהיותה על המסילה נעצרה לנופף שלום לילדים שנסעו במשאית על הכביש שבצד המסילה. גבה היה מופנה כלפי הקטר שהתקרב אליה ולא שמעה את צפירותיו. הקטר פגע בה, ועל פציעתה היא תבעה פיצויים.
לפני המעבר הזה על המסילה במרחק כ- 180 מ' בכיוון שממנו הגיע הקטר ישנו עיקול המסתיר את הרכבת עד צאתה ממנו. בתוך השטח המת של העיקול במרחק של כ- 100 מ' מסופו הוצגה האות "צ" המורה לנהג שעליו לצפור במקום. הנהג צפר פעמיים, וכשנוכח שהילדה אינה מגיבה על הצפירה, בלם בלימת חירום אך המרחק לא הספיק לעצירה, וכך נפגעה הילדה.
ברור שהנהג אינו אשם ברשלנות, שכן עשה כל מה שהיה עליו לעשות בזריזות ובזהירות, ונסע במהירות המותרת, השאלה היא אם יכולה הנהלת הרכבת להסיר מעליה את האחריות למה שקרה. ביהמ"ש קבע כי אין לראות את הרכבת כרשלנית, שכן במעבר החציה הנדון התנהלה תנועה מועטת, הוצבו משני צידי המעבר סימני אזהרה, והמהירות של 53 ק"מ שבה נסע הקטר היא למטה מהמהירות המקסימלית של 60 קמ"ש המותרת לנסיעה במסילה מסוג זה, לדעת ביהמ"ש לא היתה חובה להקטין את המהירות במקום הזה ועל כן פטורה הנהלת הרכבת מאחריות. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. מאז ומתמיד התחשבו בתי- המשפט בצרכים המיוחדים של הרכבת המהלכת על הפסים המיועדים לה בלבד. עם זאת יש לומר כי אמצעי הזהירות שהרכבת נקטה בהם במקרה זה לא היו מספיקים וכי היא נושאת באחריות ישירה למה שקרה.
ב. העיקול של המסילה מסתיר את הרכבת מהאדם החוצה את המסילה ומגביל את שדה ראייתו של הנהג שבצאתו מהעיקול במהירות שבה נסע שוב אין בידו לעצור את הרכבת לפני המעבר.
מצב זה מהווה רשלנות מובהקת הגובלת עם הפקרת חיי אדם, בייחוד משום שעלול להימצא על המעבר ילד קטן או אדם בעל חוש שמיעה לקוי. מצב בלתי רגיל כזה מחייב נקיטת אמצעי זהירות בלתי רגילים. העובדה שהתנועה היא מועטת אינה מעלה ואינה מורידה לענין המהירות. ואפשרות העצירה במועד. לא מדובר על נקיטת אמצעים יקרים כמו הקמת מחסום, אלא באמצעי פשוט של הקטנה קלה במהירות הנסיעה בקטע הנדון שתאפשר עצירת חירום בשעת הצורך.
ג. המעבר הוא מעבר ציבורי שבו משתמשים אנשי הציבור בזכות ולא בחסד, וזכות זו של אנשי הציבור מטילה חובה על הנהלת הרכבת למנוע את תוצאות הסכנה. שיקולים כספיים ומשקיים אינם צריכים לצמצם או להקטין את חובת הנהלת הרכבת כלפי הציבור.
השופט לנדוי:
חובת הנהלת הרכבת כלפי הציבור היא שלא להתרשל בנקיטת אמצעי זהירות ראויים, כל מי שחוצה את המסילה חייב להיזהר, ונהג הקטר והנהלת הרכבת רשאים להניח שהולך הרגל ינהג מידת זהירות גבוהה.
במקרה דנא הנפגעת היא ילדה בת 8 שנים. אילו התנהג מבוגר כמו שהתנהגה הילדה, היתה ראויה להתקבל הטענה שהיא אשמה ברשלנות תורמת של %100. אבל לא כן לגבי ילדה בגיל רך. היה ידוע לנהג הקטר, וידיעה זאת יש לייחס גם להנהלת הרכבת, שילדים רגילים לעבור באותו מעבר ומחובת הנהלת הרכבת היה לצפות מראש גם התנהגות האופיינית לילדים ולכלכל את מעשיה בהתאם לכך.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד הייק למערערים, עו"ד חסיד למשיבים. 9.7.67).
ע.א. 673/66 - יהודה ברקוביץ' נגד מנחם זיונץ ואח'
*אחריות קבלן לתאונה הנגרמת ע"י נפילה ממעקה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת,א. 1432/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא קטין בן 12 שנפל ממעקה גשר המחבר כביש עם חדר הכניסה בביתו בחיפה, המשיבים בנו את הבית ואת המעקה ומכרו את הדירות, וגם הורי המערער גרים באותו בית והדירה נרשמה כבר על שמם. גובה המעקה הוא 881 ס"מ. הילד נפל מגובה של 3 מטר ונחבל קשות בנפילתו.
ביהמ"ש קבע כי הילד טפס על המעקה, התכופף וכך נפל. התעוררה שאלה אם המעקה היה בגובה מספיק, ואם לאו באיזו מידה יש לראות את המשיבים כאחראים לתאונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין בנמצא הוראה כלשהי בחוק על גובה מעקה כגון הנדון, אם כי בהתאם למשפט העברי נקבע שיעור הגובה של מעקה. בהתאם לעדויות ברור כי הילד לא היה נופל אלמלא טפס או התרומם מעל הרצפה. גם לפי עדות עד התביעה שהגובה המינימלי צריך להיות 95 ס"מ כדי שהאדם המתכופף לא יפול, הרי המדובר באדם מבוגר בהתחשב עם מרכז הכובד של משקל גופו, בעוד שילד בגיל 12 - 11 הנמוך יותר, מרכז הכובד הוא בגובה של 70 ס"מ בערך. ברור, איפוא, כי במקרה דנא לא היה נופל הילד אלמלא טפס על המעקה.
ב. גם אם נסכים לדברי עד התביעה כי תוספת של כמה ס"מ חשובה למניעת נפילה של ילד המטפס על מעקה, הרי השאלה היא אם צריכים אנו לקבל את הקביעה שהמינימום הוא 95 ס"מ. קשה לקבל הנחה כזו לביסוס הרשלנות כל עוד לא קיים תקן רשמי כלשהו. היו עדויות שהנוהג הוא לעשות מעקות נמוכים עד 80 ואפילו 70 או 60 ס"מ.
לאור העולה מכל העדויות אין מקום להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שקבע כי גובה המעקה היה סביר.
ג. נכון כי התכופפות של אדם מעל למעקה היא תנועה סבירה של אדם נורמלי, ובלבד שההתכופפות היא טבעית וחופשית ולא טיפוס או התרוממות. בתנועה סבירה של התכופפות עלולה להיות סכנה רק אם גובה המעקה אינו עולה על גובה מרכז הכובד של המתכופף.
ד. מבחינת חיי יום יום ונסיון החיים לא נראית סיבה מיוחדת שתצדיק עשיית מעקה בגובה רב כדי למנוע סכנת נפילה בעקבות טיפוס עליו. על כן אין לומר שהקבלן היה חייב להבטיח שילדים כגון המערער לא יבואו לידי סכנה גם אם יטפסו על המעקה.
אין לדרוש יותר מאשר בטחון סביר ולא אחת הודגש שילדים אף בגיל רך מכירים בסכנת הנפילה ויודעים להיזהר. ילד שאינו נזהר ונופל, אין מקום לבוא בטענות כלפי בעל הנכס ממנו נפל הילד.
אכן, ישנם דברים שהם בגדר פתיון לילד כשהוא עלול לא לחוש בסכנה ובמיוחד כשהיא חבויה ממנו, וישנם שאינם בגדר פתיון. ודאי שבעניננו אין לראות שום פתיון המצדיק טיפוס של ילד בגיל 11 על מעקה. זאת להבדיל מסכנה העלולה להשתמט מתודעתם של ילדים המשחקים, למשל, ליד בריכה, שם סכנת הנפילה והטביעה קיימת, אך תוך כדי משחק הם מסיחים את דעתם מהסכנה.
ה. בעניננו העובדה שהורי הילד ושאר השותפים בבית לא הגביהו את המעקה, גם לא לאחר המקרה, וחיכו לתוצאות המשפט מוכיחה שגם הם אינם רואים סכנה בגובה המעקה כפי שהוא.
ו. זאת ועוד: כלל גדול הוא שאחריות כלפי זרים בגין בנייה רשלנית מותנית בכך שהנזק היה נסתר, ואילו כאן גובה המעקה גלוי לכל וקשה לראות כאן רשלנות כשגם הורי הילד לא העירו מאומה על הגובה ולא שינוהו לאחר קרות האסון.
השופט ברנזון:
בהתחשב בגבהו של הילד ומרכז הכובד של גופו, הספיק המעקה שלא יפול כשהוא מתכופף באופן נורמלי. הוא נפל מפני שהרים את רגליו מהקרקע ונתלה על המעקה.
מאחר ואין גם תקן מחייב לגבי הגובה הדרוש, הרי שלא הוכחו רשלנות או היפר חובה שבחוק.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . עו"ד י. הדר למערער, עו"ד פידרר למשיבים. 13.7.67).
ע.א. 19/67 - מאיר גרודינס ואח' נגד ככר מצא בע"מ
*ביה"ד לשכירות אינו נותן הסכמה לשינוי במושכר אלא אם התנגדות בעה"ב לא סבירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופטים הרפזי, ארליך, אלוף) בע.א. 501/66 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערער הראשון שכר מהמשיבה חנות ולפי תנאי השכירות רשאי היה לנהל בחנות "עסק איזה שהוא" ולמסור את החנות בשכירות משנה או בצורה אחרת לזולתו. החנות הועברה למערער השלישי המנהל בו סטיקיה שהוא עסק אחר מהעסק שנוהל בו קודם לכן. בשל הריחות הרעים העולים מן הסטיקיה מתנגדים הדיירים לעסק. המשיבה המאגדת בתוכה את הדיירים הגישה בקשה לצו מניעה נגד בעלי הסטיקיה.
לניהול הסטיקיה זקוק המערער 3 לרשיון, וכדי שיוכל לזכות ברשיון נדרש להכניס שינויים במבנה החנות. לצורך השינויים שוב זקוק הוא לרשיון לפי חוק התכנון, ולשם רשיון זה הוא נדרש להביא הסכמת בעל-הבית שהיא המשיבה. להשגת הסכמת בעל-הבית פנה לביה"ד לשכירות שירשה לו במקום בעל- הבית לבצע התיקונים, אך זה דחה את הבקשה, ומכאן הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. המערערים ידעו היטב את עמדת המשיבה שהיא לא תתן את ההסכמה המבוקשת להכנסת שינויים ובצדק פנו לביה"ד לשכירות ובקשו שהלה יתן ההסכמה הדרושה במקום המשיבה מבלי שאף פנו למשיבה.
ב. הסמכות הניתנת לביה"ד לתת את ההסכמה במקום בעל- הבית באה רק כאשר התנהגותו של בעה"ב המסרב לתת את ההסכמה היא בלתי סבירה. במקרה דנא הגיע ביה"ד לשכירות לכלל מסקנה שהסירוב של בעלת-הבית סביר היה בכל הנסיבות, כלומר בעל-בית סביר היה מסרב ליתן הסכמתו לנוכח המטרד שגורמת הסטיקיה. ביהמ"ש המחוזי בדק ושקל את מידת הסבירות ואישר את החלטת ביה"ד לשכירות, וביהמ"ש העליון לא יהפוך את קערת הסבירות על פיה.
ג. לצורך מבחן הסבירות יש לשקול לא רק מה טיב השינויים עצמם וכיצד ישפיעו על פני הבית ומראהו, אלא גם לאיזה צורך ותכלית הם נעשים, ואם יש לבעה"ב סיבה ועילה למנוע את התכלית אין לדרוש ממנו שיתן הסכמתו לביצוע השינויים. זאת למרות שבמקרה דנא התכלית והמטרה מותרים לפי תנאי השכירות.
מבחן הסבירות הוא אם מניעיו כשרים ומסתברים ומתקבלים על הדעת כמניעיו של אדם מן היישוב, ואין נפקא מינא שחרגו מגבולות הרלוונטיות הנהוגה בשיקולי השופט. לפיכך אין מקום לטענה ששיקול סכנת המטרד אינו שיקול לענין ביצוע עבודת הבניה.
ד. לבקשת ב"כ המערערים להחזיר את הדין לביה"ד לשכירות שיקבע למתן ההסכמה תנאים שיהא בהם כדי למנוע את המטרד: ראשית אין ביה"ד מתנה תנאים וקובע פיצויים
אלא כשהוא נותן הסכמתו כבעל- בית סביר ובמקומו, ואילו מקום שסירובו של בעה"ב הוא סביר בעיניו, אין ביה"ד עושה כל פעולה לא של מתן הסכמה ולא של קביעת תנאי ואו פיצוי, ושנית אין המערערים יכולים להישמע בעתירתם זו בשלב מאוחר כזה.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני 10.7.67).
ע.א. 192/67-191 - יוסף גרינצייגר ואח' נגד עזבון המנוח אליעזר שוורץ ואח'
*תשלום פיצויים בגין גרימת מוות בתאונה. ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת. א. 919/66 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערערים חויבו בתשלום -.57,000 ל"י. לאשת המנוח אליעזר שוורץ שנהרג בתאונת דרכים והם מערערים על פריטים שונים בחישוב סכום זה. הערעור הנגדי נוגע לפריט שלפיו ההכנסות הצפויות של המנוח הוערכו ב- 12,000 ל"י.
החלטה (השופט לנדוי):
א. לטענת המערערים ביחס לסכום של - 10,000 ל"י שהופקד בחשבון בנק המתנהל בשם האלמנה - נכון שמקור הכסף היה ברווחי הבעל בעודו בחיים, אבל עצם ניהול החשבון בשם האשה מראה לכאורה שכסף זה עבר לרשות האשה, והנחה זו לא נסתרה. ב. אשר לסכום של 1,700 ל"י שהאלמנה קבלה ממעבידו של המנוח - לא הוכח שהמעביד שלם סכום זה שלא בתורת חסד.
ג. ביחס לסכום של 10,000 ל"י שקבלה האלמנה מקרן מבטחים - על הנתבעים היה להוכיח שסכום זה או איזה חלק ממנו שולם כתוצאה ממות המנוח ושהוא ניתן לניכוי מסכום הפיצויים, והנתבעים לא הוכיחו זאת.
ד. אשר לערעור הנגדי - שיקולי השופט נראים סבירים, ואם כי יתכן שעל- פי העדויות יכול היה לקבוע סכומים גדולים במקצת מאלה שקבע, הרי ההפרש אינו ניכר עד כדי כך שביהמ"ש יעשה חשבון חדש בערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . 4.7.67).
ע.א. 657/66 - אחים שפירא ושות' בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חתימה על יפו"כ בלתי חוזר חייבת בתוספת מס על יסוד הגדרת " "מכירה" בסעיף 1 של החוק . (ערעור על החלטת ועדת ערר בערר מס שבח 27/65 - הערעור נדחה) .
העובדות:
המערערת רכשה חלקה מחברת גרינשטיין ואח' (להלן גרינשטיין) במחיר של 160 אלף ל"י ושילמה למעלה ממחצית הסכום לפני תחילתו של חוק מס שבח מקרקעין. החדש שנכנס לתקפו באוגוסט 1963. לאחר תחילת החוק החדש קיבלה יפוי כח בלתי חוזר לבצע העברות בחלקה הנ"ל. המערערת בנתה דירות ובשנת 1965 עמדה להעביר דירה על שם אחד הדיירים, היא רשמה את הבית המשותף על שם גרינשטיין ולצורך העברת הדירה על שם הדייר הגישה המערערת למנהל מס שבח הצהרות על העברת החלקה מגרינשטיין למערערת והצהרה על העברת הדירה לרוכשה. המערערת שוחררה מתשלום מס שבח אך המשיב חייב אותה בתשלום אגרות העברה (תוספת מס) בסך 4 וחצי אחוז מ- 160 אלף ל"י. את החיוב השתית מנהל מס שבח על הגדרת המונח מכירה בסעיף 1 של החוק הכולל הענקת זכות להורות על העברה, הסבה וכו'. לדעת מנהל מס שבח מהוה החתימה על יפוי כח הענקת כח להורות על העברה של זכות במקרקעין. ועדת הערר הוסיפה טעם שני לחיוב וזאת בהסתמך על סעיף 51 של החוק המחייב במס עם חתימת יפוי כח בלתי חוזר. על החיוב בתוספת המס נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדקה הועדה בטעמה הראשון שהיה טעמו של מנהל מס שבח, כי יש לחייב בתוספת מס על יסוד הגדרת ה"מכירה" בסעיף 1 של החוק. גם אם המערערת רכשה את הזכות לפני תחילת החוק וגם אם יפוי הכח אינו מוסיף דבר על הזכות המהותית של המערערת בחלקה הרי החתימה על יפוי הכח מחייבת בתוספת מס כי לפי הלשון החד משמעית של מושג "המכירה" של החוק די בעצם מתן יפוי הכח.
ב. מאידך לא היה מקום לחייב במס בשל עצם החתימה על יפוי הכח לפי סעיף 51 של החוק. החיוב מסעיף זה נובע מסעיף 76 של החוק כהחלתו על עסקאות מלפני תחילת החוק על ידי סעיף 120(ד). אולם מכיון שגם בלעדי החתימה על יפוי הכח היתה העסקה חייבת במס אילו נעשתה לאחר תחילת החוק בשל תשלום למעלה ממחצית מחיר החלקה.לא יחול עליה סעיף 120(ד) הנ"ל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ברנזון. 11.7.67).
ע.א. 136/67 - אליהו ברזל נגד פקיד השומה פתח תקוה
*תשלום שכר למנהל עזבון חייב במס הכנסה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 941/66 - הערעור נדחה).
המערער נתמנה כאחד מארבעת מנהלי עזבון פלוני וקיבל סך 4000 ל"י שכר עבור ניהול העזבון בהתאם להחלטת ביהמ"ש. את התפקיד לא קיבל אגב עסק אלא באופן פרטי לגמרי ולפי בקשת קרובי משפחה. פקיד השומה חייב את המערער בתשלום מס הכנסה על הסכום הנ"ל, בהתאם לסעיף 2 (10) לפקודת מס הכנסה המחייב במס הכנסה "מכל מקור אחר" שאינו מפורט בסעיפי משנה אחרים, פקיד השומה החיל את "סעיף העוללות" הנ"ל לאחר שקבע כי התקבול דינו רווח הון או מתנה הפטורה ממס. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. ניהול עזבון הינו תפקיד או משרה ובמקרה דנא היה זה תפקיד ששכרו בצידו. אפילו בהנחה שהמערער לא היה זכאי לדרוש ושלא ציפה לשכר, ושקביעת השכר היתה כטענתו נתונה בחסדיו ובשיקול דעתו של גורם אחר, אין לומר כי התשלום נתקבל כמתנה וללא תמורה.
ב. המערער בא על שכרו לפי צו של בית משפט ואי אפשר לומר שהיתה כאן "מתנה" דהיינו דבר שכולו בנדיבות לבו של המשלם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. 11.7.67).
ע.פ. 132/67 - פואד סעיד נגד מדינת ישראל
*הוצאת כסף בטענות שוא המערער הורשע במעשה מרמה בנסיבות מחמירות בכך שקבל מן המתלונן - .2600 ל"י כדמי קדימה ע"ח רכישת זכות שכירות בדירה מסויימת על יסוד הצהרה כוזבת שהוא השוכר והמחזיק בדירה.
מחומר העדות עולה כי הפרקליט שערך את החוזה בין המערער למתלונן התקשר טלפונית עם פרקליטם של בעלי הבית, וזה אמר לו, בהתאם לעדותו, כי הוא אינו מכיר במערער בתור שוכר כיון שאין לו חוזה שכירות. מכיון שהפרקליט שערך את החוזה פעל גם בשם המתלונן ידע את המצב לאשורו לפני חתימת החוזה, אין להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו.
בפסה"ד אין השופט מתיחס לעדות על אותה שיחה טלפונית ובקשתו של ב"כ התביעה להחזיר את הדין לביהמ"ש דלמטה כדי שישקול את העדויות מחדש נדחתה בהתחשב עם מהות הענין שאינו נראה חמור ביותר לפי נסיבותיו.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד ט. כהן למערער, עו"ד חסיד למשיבה).
28.6.67).
ע.פ. 109/67 - מפלח האמר סלימאן נגד מדינת ישראל
*מינוי סניגור ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירות מתן שוחד ונשיאת רובה ללא רשיון נדחה על יסוד העדויות שהושמעו בביהמ"ש דלמטה.
אשר לטענה שהיה צריך למנות למערער סניגור מטעם המדינה מפני שהיה קיים חשש שהמערער הוא חולה נפש - אין שום חומר המצביע על כך שיש לחשוש שהמערער חולה- נפש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד כליל עבוד למערער, עו"ד חסיד למשיבה 4.7.67).
ע.פ. 176/67 - מדינת ישראל נגד מאיר בצלאל ואח'
*השמעת עד ששמו לא נכלל בכתב האישום ביום בירור המשפט הפלילי נגד המשיבים הביאה התביעה עד, והסניגור התנגד להשמעת העדות מפני ששם העד לא נכלל בכתב האישום, ולא ניתנה לסניגור הזדמנות לעיין בתוכן העדות שהעד עמד לתיתה. התובע ביקש לדחות את המשפט כדי שתהיה לסניגור הזדמנות לעיין בעדות, אך השופט סירב בציינו שאינו רואה בעדות זו שום הפתעה לתביעה. כתוצאה מאי השמעת עדות זו לא זכה המשפט לבירור מלא לגוף הענין, ושני המשיבים יצאו זכאים מחוסר הוכחות.
ערעורו של ב"כ היוה"מ וטענתו כי השופט החמיר יתר על המדה עם התביעה כשלא הרשה את הדחיה נדחו. לפי התקנות יש לשמוע את המשפט ברציפות עד גמירא זולת אם ראה ביהמ"ש מטעמים שיירשמו כי אין כל אפשרות לנהוג כך. ענין דחית המשפט נתון בשקול דעת של ביהמ"ש המברר את הענין ואין כאן כל נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד חסיד למערערת עו"ד לויט למשיב השני. 28.6.67)
ע.פ. 222/67 - יצחק מזרחי נגד מדינת ישראל
*הגדרת המונח "נגרר" בפוליסה המערער נהג במכונית מסוג קומנדקר שגררה גנרטור על שני גלגלים שמשקלו כ- 100 ק"ג. תעודת הביטוח לגבי המכונית קבעה כי "הפוליסה אינה מכסה שימוש בזמן
גרירת נגרר, פרט לגרירה של רכב ממונע". על יסוד הנ"ל הועמד המערער לדין בשל נהיגת רכב ללא ביטוח. בימ"ש השלום זיכה את המערער בסברו כי ההגבלה בתעודת הביטוח אינה כוללת את המקרה הנדון. לעומת זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי הגנרטור מהווה נגרר הנתפס ע"י ההגבלה שבתעודת הביטוח ועל כן אכן נהג המערער ללא ביטוח. ביהמ"ש הרשיע את המערער ופסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנה.
בדחותו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון שבהעדר הגדרה מיוחדת של המילה נגרר יש לפרש מילה וו שבתעודת הביטוח בלשון בני אדם ולפי לשון זו כוללת המילה נגרר גנראטור על שני גלגלים שמכונית גוררת אותו.
באשר לפסילת המערער לנהיגה במשך שנה - אין לראות נסיבה מיוחדת, המצדיקה שלא לפסול אותו, בכך שהנהגים לא ידעו שהביטוח אינו בר- תוקף במקרה כגון זה ובכך שהמערער היה נהג שכיר וקבל לנהיגה מכונית שאיננה שלו. הנסיבות המיוחדות המשמשות צידוק לקיצור תקופת הפסילה, חייבות להיות נסיבות הנוגעות לעבירה, להבדיל מנסיבות הנוגעות לעבריין. לא נטען שהמערער קרא את תעודת הביטוח והוטעה ע"י מה שכתוב בה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד קרינסקי למערער, עו"ד קולני למשיבה).
11.7.67).
ע.פ. 223/67 - שמואל בן יששכר נתן נגד היועץ המשפטי
*חוסר הסבר להמצאות בקרבת מקום הפשע המערער יחד עם אדם אחר נתפסו בחדר מדרגות של דירה בקרבת מקום לחנות שחלון הראווה שלה נפרץ שעה קלה קודם לכן. המערער הועמד לדין והורשע לאחר שביהמ"ש הגיע למסקנה כי השניים שנתפסו פרצו את חלון הראווה והמתינו בחדר המדרגות לראות אם הרעש לא יזעיק אנשים וכדי שיוכלו אח"כ לגנוב מתוך החנות.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בציינו כי המצאו של המערער במקום הנ"ל, בשעה הנ"ל ובנסיבות הנ"ל מחייב את המערער במתן הסבר סביר, ואף כי לא עליו להוכיח את חפותו, הרי בהעדר הסבר להמצאותו במקום רשאי ביהמ"ש להסיק שהוא הוא האדם שבצע את העבירה.
בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 22.6.67).
ע.פ. 233/67 - מוחמד מוסטפה זיידן נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער עבד כטרקטוריסט במושב ספסופה, והיה נהוג כי המושב ימסור בידו שיקים חתומים על החלק, והוא הוסמך למלא את השיקים כשקנה חלקי חילוף וחפצים אחרים עבור מעבידו. לימים ניצל לרעה את האימון שנתנו בו ורשם שיק ע"ס 1,000 ל"י במקום 200 ל"י שהיה חייב לשלם למוכר, ואת ההפרש שלשל לכיסו. הוא הורשע ונדון ל- 2 שנות מאסר.
בקבלו את הערעור על חומרת העונש, ציין ביהמ"ש כי עברו של המערער אמנם אינו נקי, ואולם משך 4 שנים שלפני ביצוע עבירה זו, התנהג כשורה ולא עבר על החוק. בנוסף לכך קיימת נסיבה בעלת חשיבות שלא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש המחוזי אליה, והיא שהמערער עשה מאמץ להיטיב את הנזק שגרם למושב.
על יסוד הנ"ל פסק ביהמ"ש העליון למערער ששה חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיב. 22.6.67).
ע.פ. 112/67 - מדינת ישראל נגד סמיה אבו נג'י מוסה
*חומרת העונש המשיב, שהוא בן 19 הורשע בשורה של עבירות ויש לו עבר פלילי. הוא נדון ל- 6 חודשי מאסר וביהמ"ש שהפעיל נגדו 6 חודשי מאסר על תנאי קבע ששני העונשים יהיו חופפים. על קולת העונש הוגש הערעור.
ביהמ"ש העליון ציין כי אמנם נראה לכאורה שהמשיב ראוי לעונש חמור יותר, אולם מכיון שבינתיים ריצה כבר המשיב את עונשו ושוחרר מבית הכלא, לא יישלח שנית לכלא. ביהמ"ש הטיל עליו עוד שנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד חסיד למערער, עו"ד צ. אלון למשיב. 28.6.67).
ע. פ. 154/67 - ינס אל צאנע נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש המערער, רועה צאן, הציע למעבידו לספק לו חשיש, המעביד פנה למשטרה ובהתאמה עם המשטרה הזמין כמות של חשיש. לשם גמירת העיסקה נפגש סמל משטרה עם המערער כאשר המערער מחזיק כמות של כ- 23 ק"ג חשיש. בשלב זה הציג איש המשטרה את עצמו והוציא אזיקים מכיסיו. המערער תקף את הסמל בפגיון ופצע אותו. הוא נדון לשנתיים מאסר.
בדחותו את הערעור על חומרת העונש ציין ביהמ"ש את חומרת המעשה ודחה את טענות המערער לגבי החומרה. הטענה כי היתה זו עיסקה מדומה מבחינה המשטרה, אין לה כל ערך מפני שהמערער הוא שיזם מלכתחילה את העיסקה. כן לא נכונה הטענה כי לא ידע ש"הקונה" הוא איש משטרה לפני שתקף אותו, שכן זה זהה את עצמו ואף הספיק להוציא אזיקים מכיסו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, כהן, הלוי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד קדר למערער, עו"ד קולני למשיב 4.7.67).
ד.נ. 9/67 - רפאל מרידור נגד קצין התגמולים
*בקשת רשות לדיון נוסף בדיונים שהתקיימו בענינו של העותר קבעה ועדת הערעורים כי העותר זכאי לזכויות הנובעות מסעיף 25 (ו') של התוספת לתקנות הנכים. בערעור שהתקיים בפני ביהמ"ש העליון טען ב"כ קצין התגמולים כי בפסק ועדת הערעורים חלה טעות המוכחת מתוך כל חומר ההחלטה וצריך להיות שהעותר זכאי לתגמולים בהתאם לסעיף 25 (ו') (1) בלבד. עמדת קצין התגמולים נתקבלה, וביהמ"ש העליון תקן כך את החלטת ועדת הערעורים.
עתירתו של העותר לדיון נוסף נדחתה ע"י מ"מ הנשיא זילברג בציינו כי החלטת ביהמ"ש העליון היתה כי הועדה נכשלה בכשל לשון או בפליטת קולמוס ועל כגון זה, היינו על החלטה המצומצמת מעצם טבעה למקרה קונקרטי אחד בלבד, אין נוהגים לתת רשות לדיון נוסף. (13.7.67).
בג"צ 157/67 - תמר בכר נגד א. פרומקין - מנהל המרכז למיכון משרדי ואח'
*מכרז פנימי העותרת עובדת במרכז למיכון משרדי. המרכז פרסם מכרז פנימי לבחירת שני עובדים לתפקיד "מפקח מכונות". העותרת ושני עובדים אחרים נגשו למכרז, שבתוצאותיו זכו שני העובדים במקום ראשון ואילו לעותרת הודיעו שתתמנה לתפקיד הנ"ל "רק לאחר שאחד מבין המועמדים הראשונים לא יצליח בתפקידו".
העותרת טוענת כי שני המועמדים הנ"ל לא נכנסו לתפקיד, והיא מבקשת כי מנהל המרכז יתן טעם מדוע לא יגרום לכך ששני המועמדים יכנסו לתפקידם, ולחילופין אם לא יקבלו הם את התפקיד הנ"ל, מדוע היא לא תקבלו.
העתירה לצע"ת נדחתה ע"י הבג"צ בציינו כי אין חובה על המשיב הראשון למנות אדם למשרה שהיתה נושא המכרז, ממה נפשך? אם נכנסו שני העובדים לתפקידם והצליחו, אין המשרה פנויה עוד, ואם לא נכנסו לתפקיד, כי אז המשרה לא מולאה, איש לא ממלא את התפקיד, ושוב אין זכות קנויה בידי העותרת להכריח את המשיב למנות אדם למלא את התפקיד ההוא.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. החלטה - השופט זוסמן, עו"ד דלומי לעותרת. 28.6.67) .
=בג"צ 126/67 - עמר יחיא ואח' נגד יו"ר המועצה קרית עקרון ואח'
*זכות פניה לבג"צ העותרים מבקשים צו להפסקת בניית מבנה שבונה המשיב השני תחת שם המועצה המקומית בטענה כי הבניה נעשית על סמך הסכם שלא אושר ע"י המועצה ועל כן הוא מחוסר תוקף.
טענת המשיבים שהעותרים לא גילו זכות פניה לבג"צ בענין העתירה נתקבלה ע"י ביהמ"ש. האינטרס לו טוענים העותרים, כי רשיון הבניה יש בו כדי לקפחם בדרך תחרות בלתי הוגנת בהיותם סוחרים זעירים, הוא קלוש ורחוק מדי כדי להקנות לעותרים מעמד חוקי בבקשה מעין זו. יש לציין שהעותרים אינם מבקשים,ולא בקשו מהמועצה כל זכות עבור עצמם.
העובדה שהעותרים הם תושבי המקום איננה מספיקה כשלעצמה כדי להקנות להם מעמד חוקי לפנייה לבג"צ בגלל אי חוקיות פעולות המועצה.
בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צנעני לעותרים, עו"ד הורנשטיין למשיבים. 12.7.67).
ע.א. 83/67 - ויליאם סילברסטון נגד מיכאל סקרדי ואח'
*עילת תביעה
המערער הגיש תביעה נגד המשיב הראשון (להלן: המשיב) ו- 2 אחרים, שלפיה היו שני המשיבים האחרים חייבים כסף למשיב ולפי הוראתם נתן למשיב -.2,000 דולר. עתה הוא תובע משני המשיבים האחרים החזרת הכסף שנתן למשיב, ואם לא יצליח בתביעה נגדם, שכן הם טוענים שלא היו חייבים למשיב כל סכום ושלא נתנו הוראה למערער לתת -.2,000 דולר למשיב, הרי הוא תובע מהמשיב החזרת הסכום שנתן. המשיב ביקש מחיקת התביעה נגדו בטענה שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדו, ביהמ"ש קיבל את תביעתו וערעורו של המערער נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש קבע כי אם לא היה חוב של המשיבים האחרים למשיב, הרי לפנינו תשלום שנעשה בטעות, והמערער יוכל להצליח בתביעתו כנגד המשיב בעילה של עשיית עושר ולא במשפט גם אם לא יוכח מעשה מרמה מצד כלשהו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 12.7.67).
ע.א. 653/66 - קדוש חנניה נגד תעשיות חרסינה עכו בע"מ
*אימון בעדות המערער נפגע בעינו תוך כדי עבודתו אצל המשיבה עקב ביצוע עבודת חציבה שעה שלא הרכיב משקפי מגן. גירסתו בכתב התביעה על הסיבה שעבד בלי משקפיים נגדה את גירסתו בעדותו בביהמ"ש, וביהמ"ש לא נתן אימון בעדותו ולא בגירסתו האחרת ודחה את התביעה. מכיון שגירסתו התמוטטה כליל והאימון בו התערער לחלוטין ע"י ביהמ"ש, לא מצא ביהמ"ש העליון מקום להרשות לו תיקונים בכתב התביעה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. 26.6.67).