תקציר סביר כרך א' חוברת 41

ע.פ. 202/67 - מדינת ישראל נגד גדעון בן עזיז ג'ורג'י

*חקירת עד להפרכת אליבי. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.פ. 764/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב הועמד לדין פלילי ולאחר עדויות המשיב ביקשה התביעה להביא עד חדש להפרכת האליבי של המשיב, לפי סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי, המדבר על עדות לסתירת טענות העולות מראיות הסניגוריה, ולחילופין לפי סעיף 150 לחוק הנ"ל כעד נוסף באופן כללי. ביהמ"ש נעתר לבקשה הראשית היינו להביאו כעד לפי סעיף 148, להפרכת טענת האליבי כדרישת התביעה. בעדות הנוספת סיפר העד דברים נוספים שחרגו מעבר לסתירת האליבי וביהמ"ש לא התחשב באותו חלק של העדות, שהיווה ראיה נוספת לאשמת המשיב, וזיכה את המשיב. על כך הערעור.
החלטה:
א. צדק השופט בסרבו להתחשב בדברי העד שחרגו ממסגרת עדות לסתור לפי סעיף 148 הנ"ל. יתכן והיה מקום להביא את העד במסגרת סעיף 150 לחוק. אך בקשת התובע בענין זה היתה חילופית ומשנעתר השופט לבקשה הראשית של התובע לא היה מקום לחרוג מתחומי המותר לפי סעיף 148.
ב. אין להגיד שלפי העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש קמא, בנוסף לסתירת האליבי, חייב היה ביהמ"ש להרשיע את המשיב באשמות שיוחסו לו, ועל כן לא יתערב ביהמ"ש שלערעור במסקנת הזיכוי, אף כי יתכן שבימ"ש זה היה מגיע לתוצאה אחרת אילו ברר הוא את המשפט.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן . עו"ד חסיד למערערת, המשיב לעצמו. 11.7.67).

בג"צ 76/67 - עיזבון המנוח לייב סגלוב ואח' נגד רשם הקרקעות ת"א ואח'

*החיוב בתשלום אגרת רישום ירושה כאשר הנכס נמכר ע"י מנהל עזבון.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
המנוח סגלוב נפטר בשנת 1946. החברה לנאמנות של בל"ל מונתה למנהלת העזבון של המנוח בשנת 1962, ושלוש שנים לאחר מכן התקשר עזבון המנוח בהסכם מכר של שני בתים שהיו עדיין רשומים על שם המנוח. רשם הקרקעות חייב את העסקה בתשלום 4 וחצי אחוז אגרת העברה ועוד 3 אחוז אגרת רישום ירושה לפי סעיף 6(ח) של התוספת לתקנות העברת מקרקעין (אגרות). העותרים טוענים כי עיסקה שבוצעה ע"י העזבון במישרין עם קונה מבלי להעביר קודם את הנכס על שם העזבון אין לחייבה באגרת רישום. לטענתם הסעיף המחייב תוספת אגרת רישום ירושה בעיסקה ישירה אינו תקף שכן בהתקנתו חרג שר המשפטים מסמכותו.
החלטה (השופט לנדוי):
א. החיוב לפי סעיף 13 לפקודת העברה קרקעות הוא על יורשים להעביר על שמם נכסי מורישם, ואין חובה זו מוטלת על עזבון.
ב. העובדה הנ"ל היתה יוצרת הפליה לטובת אלה המחזיקים נכסי מוריש בידי מנהל עזבון והוא מעביר את הנכסים בעיסקה ישירה לקונים. כאשר מחייבים לרשום על שם יורשים ישלמו הם אגרות רישום כאילו כשמנהל עזבון מטפל ברכוש לא ישולמו אגרות ירושה. הצדק דורש שכדי למנוע הפליה תוטל אגרת רישום ירושה גם על מנהל עזבון, אפילו אין היא חייב ברישום העזבון בשמו, והרי זו מטרת הסעיף 6 (ח) סיפא.
ג. אין קושי בקיום הסעיף הנ"ל במסגרת פקודת העברת מקרקעין. המחוקק הרשה את מחוקק המשנה בסעיף 16 לפקודה להטיל אגרות רישום וזה יכול להבחין מכר בין אנשים חיים ממכר בו המוכר הוא מנהל עזבון ולהטיל אגרה מוגדלת על המקרה השני. גם זו וגם זו הינן אגרות רישום ויש הצדקה להטיל אגרה יותר גדולה על מכר מהסוג השני. העובדה שהשירות בשני סוגי המכר אינו שונה אינה הופכת את התוספת הנגבית למס שאין להטילו אלא ברשות הכנסת. אגרות רישום הן מעין יצור כלאים בין מחיר ומס ואין לפסול אגרת רישום בגלל יסוד המס שבה.
ד. התקנות מחייבות בתשלום אגרות ההעברה את הקונה. טוען פרקליטו כי הוא יקופח לעומת קונים אחרים שכן יצטרך לשלם יותר. טענה זו אין לקבל. העיסקה נעשתה לאחר מות המוכר, שני הצדדים כבר ידעו שתגיע אגרת רישום ירושה, ותשלום האגרה הינו ענין של מו"מ בין שני הצדדים. יתכן שיש לתקן את התקנות למקרה שהמוכר נפטר אחרי עשיית ההסכם כי לפי התקנות אין אפשרות להטיל את החיוב על העזבון.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר . עוה"ד שוב ולביא לעותרים. עו"ד חשין למשיבים. 27.7.67)

ע.א. 577/66 - וולוכבינסקי אהרן ו- 34 אחרים נגד משה עופר ואח'

*מתן היתר בניה ע"י שינוי תכנית בנין ערים. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים הרפזי, ארליך, אבנור) בע.א. 223/66 ו- 255/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים הגרים בקרבת "מגרש סוליקט" מתנגדים לבניית חניון למכוניות ובית למשרדים במגרש הנ"ל. לטענתם מתן ההיתר להקמת המבנים הצריך שני תיקונים של תכנית בנין עיר ת"א שעליהם החליטה הועדה המחוזית ללא אישורו של שר הפנים. לטענת המערערים שונתה ע"י תיקונים אלה "תכנית מתאר" ולא "תכנית מפורטת", ולפיכך היה צורך באישור שר הפנים.
החלטה (השופט זוסמן):
א. התכנית המקורית לת"א, היא "תכנית גדס" פורסמה לפני שנכנסה לתקפה פקודת בנין ערים 1936 ולפני שהיתה בתקפה פקודת בנין ערים שנתפרסמה בשנת 1934 בהוצאת דריטון. לכן כאשר תכנית גדס עמדה כבר בתקפה עדיין לא היתה אבחנה בין "תכנית מפורטת" לבין "תכנית מתאר". מכיון שהצדדים סברו בטעות שזו היתה "תכנית מתאר" או "תכנית מפורטת" ולא טענו כלל ביחס לתכנית גדס עצמה, אין להעלות עתה טענות ביחס לתכנית גדס.
ב. העובדה שעירית ת"א היתה הבעלים של החלקה האמורה והחכירתה למשיבים לאחר מכרז אינה פוסלת את העיריה מלהחליט על הקמת החניון. העיריה לא עשתה זאת לשם עשיית רווחים וכדי להשביח ערכו של רכושה, אלא כדי לפתור בעיה מעיקה של חניית כלי רכב.
ג. אין פסול בכך שהיזמה לשינוי תכנית בנין ערים יצאה מן העיריה המשמשת כועדת בנין מקומית. הועדה המחוזית אינה חייבת לפעול בחלל ריק. כל אחד רשאי להביא משאלותיו לפניה, והעיריה אינה יוצאת מכלל זה. הדאגה להקמת חניונים נופלת על העיריה, ונקיטת יזמה למימוש מטרה זו אין פירושה שהעיריה היא אשר התקינה את שינוי התכנית במקום הרשות המתאימה.
ד. אין בכך כלום שהחלטת הועדה המחוזית לא התקבלה פה אחד אלא ברוב דעות של שבעה נגד שניים שאם לא תאמר כן יהיה למיעוט זכות וטו.
ה. הועדה רשאית, במסגרת סמכותה לשנות תכנית מפורטת, לקבוע שינוי לגבי ייעודו של מגרש אחד בלבד. אין זה מקרה בו החליטה הועדה על שינוי תכנית מפני שחפצה ביקרו של בעל מגרש מסויים, אלא המגמה היתה למצוא מקום נאות לחניית כלי רכב ולשם כך לא היה צורך אלא לשנות ייעודה של חלקה אחת, ואין כאן ענין של משוא פנים. תכנון בודד דינו להיפסל רק אם נעשה כדי להשביח ערכו של מגרש פלוני ולהעניק רווח ממון לבעליו.
ו. אין פסול בכך שהועדה אישרה הקמת קומות נוספות כדי שהמשיבים יסכימו לבנות את החניון. הועדה לא התכוונה לנטות חסד למישהו, אלא לאפשר הקמת החניון. אין פסול בכך שתכנית הבניה קשורה בגורם כלכלי. רוב בעלי הנכסים אינם בונים לשם שמיים.כאשר המטרה היא כשרה, אין פסול בשיקול כלכלי המתלווה למטרה וגורם לביצועה.ז. אין זכות קנויה בידי המערערים להקפיא את איזורם במצב בו היה בשנת 1927. ת"א נוסדה כעיר גנים, אך אינה חייבת להישאר כך לעולמי עד. העיר גדלה ועימה גדלו צרכיה. בהחלטת הועדה המחוזית אינו דבק רבב של שרירות לב או שימוש לרעה בכוחותיה.
ח. לטענת המערערים בדבר מטרד - כנגד תוספת רעש בשעות היום ע"י תנועת המכוניות הרי בשעות הערב והלילה ייהנו המערערים מהקלה ניכרת לעומת המצב הקיים עכשיו, ובאיזון השיפור בשעות הערב לעומת ההרעה בשעות היום יוצא הפסדם בשכרם.

(בפני השופטים: זוסמן, מני, הלוי.)

ע.א. 166/67 - אפרים רייזל נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הגנה של חתימה תחת לחץ ואיום. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט וולך) בת.א. 5470/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נתן למשיבים ערבות בכתב לחובות שחברת אפרים רייזל בע"מ חבה למשיבים. משנמנע המערער לכבד את הערבות הוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר והוא ביקש רשות להתגונן בטענות שונות וביניהן כי ההתחייבויות הוצאה ממנו בלחץ. הוא טען כי עלה למשרדו של ב"כ המשיבים יום לפני שעמד להתקיים דיון בדבר פירוק החברה שבבעלותו ועוה"ד איים עליו כי אם לא יחתום יפרקו את החברה. באותו מעמד, כך טען, הפגין עוה"ד את קשריו עם השופט שעמד לדון בבקשת הפירוק ע"י שחייג כביכול, לביתו של השופט והזדהה בשמו הפרטי. הבקשה לרשות להתגונן לא ניתנה ועל כך הערעור.
החלטה:
א. איום לעמוד על כך כי החברה תפורק בגין החוב למשיבים, אינו איום המזכה את המערער לבטל את ערבותו, שכן כל בעל חוב יכול לאיים בנקיטת כל הליך אזרחי שהחוק מקנה לו ואין בכך איום בלתי חוקי או "לחץ" המשמשים עילה לביטול התחייבות.
ב. מאידך אם יוברר כי אכן העמיד עוה"ד פנים שהוא מטלפן בשעות הערב לשופט שהיה צריך לדון למחרת בפירוק החברה ואף הציג עצמו בשמו הפרטי, הרי הפגין בכך עורך
הדין בפני המערער שהוא ביחסים טובים מיוחדים עם השופט, ותישאל השאלה אם אין זה נוגד את טובת הצבור שתנתן נפקות משפטית מחייבת להתחייבות שהוצאה מאדם ע"י הפגנת קשרים טובים עם השופט שבפניו היה תלוי ועומד ההליך הרלוונטי. לפיכך יש לתת למערער רשות להתגונן כדי ששאלה זו תוברר במהלך המשפט.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר.)

ע.א. 185/67 - אברהם נוסבאום נגד יוסף וויטלה קטין ואח'

*גביית עדות בחו"ל(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת,א. (מזונות) 151/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבים, קטינים, גרים בגרמניה, ובאמצעות אפוטרופסם הגישו תביעת מזונות נגד המערער. אמם של הקטינים טענה כי המערער הינו אביהם של הקטינים והמערער הכחיש זאת וטען כי לא קיים אתה יחסים בתקופה הרלבנטית ולחילופין כי קיימה יחסים גם עם אנשים אחרים בתקופה זו. השאלה העיקרית העומדת לדיון בפני ביהמ"ש היא שאלת האבהות והתובעים ביקשו כי עדות אמם תיגבה בבימ"ש גרמני. ביהמ"ש מחוזי נעתר לבקשה זו ועל כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. בהתאם לפסיקה ההוצאות הכספיות שיהיה על אחד הצדדים לשאת כדי לבוא לישראל אינן מהוות נימוק חוקי להיעתר לבקשה לגביית עדות בחו"ל, וביהמ"ש יחמיר עם תובע המבקש כי עדותו תיגבה בחו"ל. במקרה דנא הבקשה לגביית עדות בחו"ל באה מטעם התובעים והנימוק הוא שההוצאות הכספיות לנסיעה לישראל הן גבוהות, כבר בשל כך בלבד יש לקבל את הערעור ולמנוע גביית העדות בחו"ל.
ב. השאלה הצריכה לברור היא שאלת קיום יחסים בין אם הקטינים לבין המערער ולבין אנשים אחרים. זו שאלה אינטימית וקשה לברור, וייקל בהרבה מאד אם האם תצטרך להיחקר על כך בנוכחות האב - הנטען, באזני ביהמ"ש, גם מסיבה זו יש לקבל את הערעור.
השופט לנדוי:
א. הטענה שאם המשיבים שעל פי יזמתה הוגשה התביעה אינה מסוגלת לשלם את הוצאות הנסיעה ארצה בגלל מיעוט הכנסותיה היתה ראויה להשקל לזכות בקשתה שעדותה תיגבה במקום מושבה, אין להניח שהדברים שנאמרו בפסיקה הקודמת על אי התחשבות בענין הוצאות הנסיעה היו מכוונים למבקש עני או נצרך.
ב. בהתחשב עם מהות המחלוקת בין הצדדים בשאלת אבהות, חיוני הוא שחקירת האם תתקיים בפני ביהמ"ש כאן כדי לאפשר חקירת שתי וערב יעילה בנוכחות המערער.
מסיבה זו יש לקבל את הערעור

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. 27.7.67).

ע.א. 145/67 - הבית של קפה גלינה בע"מ נגד חברת רקפת בע"מ

*קביעת שכ"ד לפי סעיף 29 לחוק הגנת הדייר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, ארליך אלוף) בע.א. 166/66 - הערעור נדחה.)

העובדות:
המשיבה היא דיירת מוגנת במושכר השייך למערערת ומנהלת בו בית קפה, בר ומועדון. המערערת הגישה תביעה לשכ"ד וביה"ד קבע כי יש להחיל על הנכס את הסעיף 29 לחוק הגנת הדייר תשי"ד -
1954 ובאין הסכם בין הצדדים על ביה"ד לקבוע את דמי השכירות. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות ביחס לאחוז הרווח ודרך חישוב השווי לצורך שכה"ד ועל החלטת הרוב נסב הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. שטחו של הנכס כפי שהוא רשום במשרד ספרי האחוזה גדול מהשטח המוחזק בפועל ע"י המשיבה באשר כשליש מהנכס מהווה כביש ומדרכה המשרתים את הצבור. ברור שלצורך קביעת ערכו של המושכר יש להביא בחשבון רק אותו חלק המוחזק ע"י הדייר ושממנו הוא מפיק הנאה.
ב. ביהמ"ש העליון סמך ידו על השיטה של קביעת דמי שכירות למושכר שחל עליו סעיף 29 על בסיס של רווח סביר מערכו, אך אין זו השיטה היחידה שיש לנקוט בה בכל מקרה. הדבר נתון לשיקול דעתו של ביה"ד ובלבד ששיקול הדעת יהיה מציאותי ומבוסס על כל נסיבות המקרה ולא יהיה שרירותי או ספקולטיבי.
ג. כשביה"ד בוחר בשיטה של קביעת אחוז רווח סביר מערכו של המושכר עליו להביא בחשבון את מכלול הנסיבות ולהתחשב, בין השאר בטיב העסק, במקום הימצאו, בטיב המושכר, בגדלו ובמבנהו ובכל גורם אחר העשוי להשפיע על גובה דמי השכירות.
ד. אחוז הרווח הסביר מערכו של המושכר אינו אחיד והוא נע בפסקי הדין השונים בין 4 ל- 6 אחוז. קביעת ביהמ"ש 5 אחוז מהערך אינו יוצא דופן ויש לאשר אחוז זה.

ה. בפני ביהמ"ש הובאו עדויות של שמאים שונים בדבר ערך המושכר. משהובאו בפניו שומות שונות אין הוא קשור לאף אחת מהן בשלמותה. מותר לו לביה"ד להתחשב גם בידיעתם העצמית ונסיונם האישי של חבריו ולהגיע לתוצאה שאינה תואמת בדיוק אף אחת מהשומות של העדים. זהו בי"ד מיוחד וחזקה על חבריו שרכשו להם ידיעה ונסיון,מותר גם לחברי ביה"ד לסמוך על מראה עיניהם ואין יסוד להתערב בממצאיו הסופיים בענין השומה.

ו. שומת המומחים לשווי המגרש לפי ממ"ר התבססה על אפשרות חוקית לבנות במקום בית מלון בן 8 קומות. אולם את השוכר אין לחייב לשלם דמי שכירות על בסיס זה כשבפועל אין לו אלא שתי קומות והוא מנהל במקום עסק אחר ולא בית מלון. לא יהא זה צודק לחייב את הדייר לשאת בעול של "קומות אויר". בעל בית הרוצה לנצל ביעילות את מגרשו ע"י הקמת בית חדש יש בידו דרך הקבועה בחוק. על כן צדק ביהמ"ש כאשר ניכה מהשומה הכללית 38 אחוז בעד אחוזי בניה שאינם קיימים למעשה.
ז. ניכוי 13 אחוז מהשומה בגלל ירידת יוקרתו של המקום מחמת ביקור אנשי העולם התחתון בסביבה נעשה בהתחשב עם טיב העסק ומקום הימצאו ובדין נעשה.
ח. ניכוי 13 אחוז מהשווי בשל עונתיות העסק הנובע מטיב המבנה והמקום בדין נעשה בהתחשב שהעונתיות נובעת מטיב המבנה שהוא גורם אובייקטיבי המשפיע על ערך המושכר. אילו נמצא כי המשיבה אינה מנהלת את המושכר בכל עונות השנה מטעמים שלה אף כי המושכר מתאים לכך, כי אז לא היה יסוד חוקי לניכוי זה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. 7.8.67).

ע.א. 176/67 - אלקטרה (ישראל) בע"מ נגד "לחמנו" בע"מ

*טענה שלא נטענה בכתב הגנה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת"א 3972/64 - הערעור נתקבל) .

העובדות:
המערערת סיפקה למשיבה מעלית ובסיכום המחיר נקבע כי אין המחיר כולל מס קניה שישולם ע"י הקונה. המעלית הוגדרה כ"מעלית משא עם לווי" שבשעת ההסכם המס עליה היה 9.5 אחוז מערכה. עם ההספקה שלחה המערערת למשיבה חשבון מס קניה לפי השיעור הנ"ל ובמכתב המערערת הותנה כי אם מעלית לא תחושב כמעלית משא הרי יחול ההפרש על הקונה. לאחר מכן חושב המס לפי פריט אחר והועמד על 95 אחוז מערך המעלית. המערערת היתה חייבת לשלם בהתאם לחוק את המס והיא תבעה את ההפרש מהקונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם לפי ההסכמים היתה צריכה המשיבה לשלם את ההפרש אילם ביהמ"ש המחוזי מצא כי משגילתה. המערערת שהמס יחושב על בסיס יותר גבוה לא הודיעה על כך למשיבה על מנת שתשנה את תכנית המעלית לצורך מס נמוך יותר וכן כי לא ניסתה להעביר את רוע הגזירה הרי הפסידה את זכותה לקבלת ההפרש. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון): א. יש ממש בטענתה הפרוצסואלית של המערערת כי ביהמ"ש קמא הכריע את גורל המשפט על פי טענה שלא בא זכרה בכתב ההגנה ולא בין השאלות, שבעלי הדין הסכימו שהן השאלות השנויות במחלוקת ביניהם.
ב. גם מבחינה מהותית יש לקבל את הערעור שכן לא הוכח כי היה מעשה או חדלון מצד המערערת העשוי להפקיע ממנה את זכותה לדרוש מהמשיבה את קיום התחייבותה לפי ההסכם.

(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר . 7.8.87)

ע.א. 114/67 - תנובה במחוז ת"א בע"מ נגד המנהל לפי חוק הארנונה לפיצוי נזקי מלחמה

*דין מלאי שאינו נמצא בידי בעליו במשך כל היום בתאריך הקובע לענין מס רכוש. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בע,א. 718/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
השאלה שהתעוררה בערעור זה היתה מה הוא המלאי שעליו חייבים לשלם מס ארנונה לפי סעיף 5(ב) לחוק הארנונה (שבוטל בינתיים), האם המלאי שנמצא בתחילת היום הקובע, באמצעיתו או בסופו. בין בעלי הדין היה הסכם שלפיו ישמשו מאזניה המאושרים של המערערת ליום הקובע כהצהרות לצורך הסעיף הנ"ל. מאזנים אלה נעשו לסופו של היום שקדם לתאריכם והם משקפים את מצב המלאי של המערערת בעת סגירת המחסנים ביום שקדם לתאריך המאזן. מלאי של ירקות,ביצים וכד' מובא מדי יום למחסני המערערת ונמכר באותו יום ואין לו זכר במאזניה. עתה טען המשיב כי על המערערת לשלם מס בנידון אותו מלאי הבא ביום הקובע ונמכר בו ביום ושאינו מצויין במאזן בעוד שהמערערת טוענת כי את המלאי ביום שקובע יש לשום לא לפי מצבו כשהמחסן מלא אלא לפי אותו שבריר זמן שבו אותו מלאי לא נמצא במחסניה. טענתה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
הימים הקובעים לפי הסעיף 5 הנ"ל לצורך ספירת המלאי משמשים מטרה ברורה של המחוקק, והיא קביעת דרך להגיע לידי ממוצע של המלאי השנתי שבידי המצהיר. נוקבים בשני תאריכים, המרוחקים זה מזה מחצית השנה וקובעים על פי המלאי שהיה בידי בעליו בתאריכים אלה את המלאי השנתי שלו. מאחר ומלאי עובר לסוחר ומסוחר אף בשני הימים הקובעים - הדעת נותנת שהתכוון המחוקק לא להצהרה על המלאי בשעה שלא היה בידי המצהיר ביום הקובע, כי אם להצהרה על המלאי באותה שעה ביום הקובע שבה היה בידי המצהיר.
לפיכך די בכך שהמלאי היה במשך חלק מהיום בידי המערערת כדי לחייבה במס. אמנם אנו אומרים מקצת היום ככל היום, ואולם לא כטענת המערערת כי מקצת היום שבו לא היה המלאי בידי המערערת כאילו לא היה בידיה כל היום, אלא מקצת היום שהיה בידיה המלאי כאילו היה בידיה כל היום.

(בפני השופטים: כהן, מני, קיסטר. עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 7.8.67).

ע.א. 511/66 - דני רוזנבאום נגד כימיקלים ופוספטים בע"מ

*רשלנות בתאונת עבודה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.א. 1116/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער עסק אצל המשיבה בעבודות בריזה. (עשיית תבריג) בתוך סליל מתכת על ידי מכשיר פלדה הנקרא מברז. בשעת הפעולה נשבר המברז ורסיס זעיר פגע בעינו של המערער והוא איבד את כושר הראיה בעין זו. הוא תבע את המשיבה המעבידה בעילת רשלנות שגרמה לתאונה אך תביעתו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי בעבודה זו לא היתה כל סכנה לגופו של העובד שאדם סביר יכול היה לחזות מראש, ואם יש אפשרות של התזת רסיס ממברז שנשבר, הדבר הוא נדיר מאד. זאת ביסס השופט על העדויות כי אין נוהג של הרכבת משקפים בעבודת בריזה מעין זו בה עבד המערער, ומהנדסי בטיחות העידו שלא ראו צורך להדריך את הפועלים לעבוד עם משקפי מגן בעבודה זו.
נוהג כללי אמנם איננו הגנה בפני טענת רשלנות, אבל די בו כדי להחזיר את חובת ההוכחה על התובע הטוען שהמעביד התרשל.
על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
אכן, קיימת העובדה הבלתי מעורערת שקרתה התאונה הזאת כפי שקרתה. אבל חובת המעביד בנזיקין כלפי העובד אינה חובת ביטוח מוחלטת ואם אירע מאורע יוצא דופן, שלפי הנסיון הכללי אין חובה להשמר מפניו על פי מידת הסבירות, הרי שאין ליחס למעביד רשלנות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, כהן. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד גב' שטרסברג כהן למשיבה. 27.7.67).

ע.א. 567/66 - אלכסנדר זרחין נגד עזבון א. התשואל

*הסכם לתשלום שכ"ט לעו"ד. ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.א. 980/61 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המנוח, עו"ד א. התשואל, ייצג את המערער בעניני המצאתו להמתקת מי ים. הוסכם ביניהם כי המנוח יקבל 20 אחוז מכל רווח נטו שהמערער יקבל. התחייבות זו עמדה בתקפה כאשר המערער בא לכלל הסדר עם ממשלת ישראל בדבר ניצול ההמצאה. לאחר מכן, בתום תקופת ההתחייבות, הושג הסדר חדש בין המערער, מדינת ישראל וחברה אמריקנית, לגבי ניצול המצאת זרחין. עזבון המנוח הגיש תביעה לקבלת 20 אחוז מהכנסות המערער ולחילופין שכר ראוי. ביהמ"ש המחוזי לא התיחס לשאלת תקיפות ההסכם לאחר שהמערער טען כי ההסכם נחתם כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת ואינו תקף, אולם ביהמ"ש המחוזי קבע 10 אלפים ל"י כשכר ראוי. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. לא היה כל יסוד לטענה של השפעה בלתי הוגנת מצד המנוח על המערער. מכיון שכך ההסכם הוא בר תוקף, העזבון אינו יכול לתבוע שכר אלא על פי ההסכם. עורך דין המסכים כי שכרו ייקבע על בסיס הרווחים של מרשו מן העיסקה נשוא שירותיו, אינו
יכול לתבוע לאחר מכן שכר ראוי על איזה בסיס אחר משלא הצליחה העיסקה ולא היו רווחים. זהו סיכונו של עורך הדין המעדיף לקבל את שכרו בצורה ספקולטיבית של שכר הצלחה.
ב. אין לקבל את הטענה כי החוזה פסול משום שהמנוח הגיש למערער שירותים החורגים מגדר מקצוע עריכת דין. אמנם אבק של שתדלנות דבק בחלק ניכר מפעילותו של המנוח, אולם פעילות זו התבטאה גם בייצוג המערער בפני מוסדות הממשלה, בנסוח מכתבים ותזכירים וכל אלה פעולות שבהן נוהגים עורכי הדין בארץ לעסוק תוך שמירה על האינטרסים המשפטיים של הלקוח, ואין הן אסורות על עורך הדין, כל עוד אינן נוגדות את האיסורים הקיימים על פי דין.
ג. בהתאם להסכם מגיע לעוה"ד שכר מתוך הרווח ולא הוכח כי המערער כבר החל לעשות רווח באמצאתו, ולא הוכח כי כבר הרויח ממנה פרוטה אחת. ההסכמים שעשה עם הממשלה ועם החברה האמריקנית אין בהם עשיית רווח ולא מימוש רווח ומשום כך אין המערער יכול להתחלק ברווח עם העזבון.
ד. ב"כ המערער האריך בסיכומיו שלא לצורך, תוך חזרות מיגעות, ללא מאמץ ראוי א לרכז את טענותיו. את צורת הטיעון הפגומה הזו יש להביא בחשבון בפסיקת ההוצאות. על המשיב לשלם למערער סכום של 500 ל"י הוצאות בשתי הדרגות.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי . 7.8.67).

ע.א. 77/67 - מדינת ישראל ואח' נגד יחיאל דהאן ואח'

*קביעת שעורי פיצויים בתאונת עבודה.(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 481/63 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

העובדות:
המשיב הראשון (להלן - המשיב) הועסק כמכונאי במוסך של המערערת הראשונה (להלן - המערערת) ונפצע כתוצאה מלחיצה אל הקיר ע"י מכונית שבתיקונה עסקו המשיב השני והמערער השני. ביהמ"ש הכיר באחריותם של שני אלה כמזיקים ישירים ובאחריותה השילוחית של המערערת בתורת מעבידתו של המערער השני. הערעור הוא על סכום הפיצויים שנפסק למשיב בסכום כולל של 206 אלף ל"י והוצאות בסך 20 אלף ל"י. בערעור הנגדי מבקש המשיב להגדיל את סכום הפיצויים בעוד 27 אלף ל"י.
החלטה (השופט ברנזון):
א. טענת המערערת שהסכומים שנפסקו למשיב גבוהים מאד בהשוואה לסכומים המקובלים בפסיקת בתי המשפט במקרים דומים - אינה טענה. השאלה אינה אם הסכום הוא גדול או לא, אלא אם הוא משקף את הנזק שנגרם, לאחר שהוא נבחן ונשקל לפי עקרונות המשפט החלים במקרה זה. גודל הסכום אינו צריך להרתיע את ביהמ"ש מלפסקו אם הניזק ראוי לו.
ב. למשיב נגרמו פגמים פיסיים וליקויים נפשיים. הנכויות השונות של המשיב בכוחן המצטבר מביאים אותו לידי נכות של מאה אחוז שכן כל נכות, הנפשית והגופנית, פועלת ככח הורס את שארית כשרו של המשיב שהותירה הנכות האחרת. לפיכך יכול היה ביהמ"ש להגיע לכלל קביעה של מאה אחוז נכות ואין לומר כי ביהמ"ש הדריך את עצמו ע"י שיקול מוטעה.
ג. בחישוב דמי הנזק הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון הפסד תנאים סוציאליים בשיעור של 21 אחוז מכלל המשכורת. סכום זה יש להקטין. אין להביא בחשבון ביגוד ודמי נסיעה ;
אין להביא בחשבון תשלום עבור ימי חופשה, חגים והיעדרות מעבודה שכן סכום הפיצויים כולל הפסד השתכרות של 26 יום בחודש ו- 12 חדשים בשנה; אין להביא בחשבון ביטוח בריאות שכן ביטוח זה נופל מעתה על הביטוח הלאומי או שהוא מכוסה ע"י ראש נזיקין של הוצאות רפואיות. ההפסד הממשי בתנאים סוציאליים מצטמצם איפוא לתשלומי המעביד לקרן פנסיה, לביטוח ילדי עובדים בביטוח לאומי, קצובת הבראה וכד'. כל אלה הם ביחד 9 אחוז ולא 21 אחוז כפי שנקבע.
ד. את הפסד סכום המשכורת לגבי העתיד ביסס ביהמ"ש המחוזי על העובדה שהמשיב היה מתקדם בעבודה והיה עולה בדרגה וכד'. מאידך קבע כי אין להביא בחשבון אפשרות ששכר העבודה ירד לאור נסיון העבר. גישה זו אושרה כנכונה ע"י ביהמ"ש העליון. עם זאת קרוב לודאי כי ביהמ"ש ביסס את סכום ההשתכרות בעתיד על יסוד קביעת סכום ההשתכרות בעבר הקרוב (ביהמ"ש קבע את סכום ההשתכרות בעבר ב- 700 ל"י ולגבי העתיד ב- 1,100 ל"י). מכיון שלגבי העבר הפחית ביהמ"ש העליון את סכום המשכורת שנקבעה כאמור, ומכיון שחישוב ההפסד לגבי העתיד מבוסס על גיל חיים של 65 שנה והמשיב עלול להיות בין אלה שיחיו פחות, אך מאידך הפחית ביהמ"ש המחוזי את הסכום ע"י היוון באחוז הגבוה מהטבלאות המקובלות, יש להעמיד את חישוב הפסד המשכורת בעתיד על 1,000 ל"י.
ה. המידה וביהמ"ש מבסס את חישוב ההשתכרות בעתיד לפי הפסד חדשי השתכרות לתקופה פלונית מן הראוי כי יעשה גם את חשבון ההיוון על פי נתונים מדוייקים שבטבלאות אקטואריות להיוון קיצבה.
ו. ביחס לקביעת סכומי הפיצויים: אין אנו צריכים לשנות את מנהגינו כליל ולהרחיק לכת עד כדי הטמעת כל סוגי הפיצויים בסכום אחד בלי להפריד בין פיצויים כלליים ופיצויים מיוחדים, או בין הנזק האישי ונזק הממון שבפיצויים הכלליים. אבל אין זאת אומרת שביחס לכל ראש נזיקין כזה, ובמיוחד ביחס להפסד השתכרות חייב ביהמ"ש לבססו על יסוד חישובים מפורטים ומדוקדקים, שעה שהדיוק והודאות הם ממנו והלאה. ביהמ"ש יטיב לעשות אם בכל משפט כזה יתן את דעתו באופן כללי על הדברים והעניינים העשויים להשפיע על גובה ההפסד, ובהתחשב בכל אלה יקבע סכום אחד בעד העבר כפיצוי מיוחד וסכום אחד לגבי העתיד כפיצוי כולל שיהיה בהם כדי להוות פיצוי הולם לנזק שנגרם.
ז. באשר לניכוי גימלאות הביטוח הלאומי - למשיב נקבעה מטעם הביטוח הלאומי נכות של כ- 60 אחוז בלבד ועליו לפנות לביטוח הלאומי בבקשת בדיקה מחודשת.
ח. באשר להוצאות רפואיות. הסכום שנתבע לגבי העבר אין להכיר בו שכן המשיב לאהביא הוכחות להוצאות אלה שהן פיצוי מיוחד. מאידך לגבי העתיד מן הראוי להכיר בהוצאות רפואיות על פי המשוער.
ט. באשר להוצאות המשפט - נקבע סכום של 20 אלף ל"י שהוא הרבה למעלה מהתעריף המינמלי. השיקול של שכ"ט מוסכם בין התובע לבין פרקליטו אינו יכול לשמש קנה מידה לקביעת סכום שכה"ט. במקרה הנידון אין צידוק לסטיה רצינית מהתעריף המינימלי ויש להעמיד את שכה"ט על 10 אלפים ל"י בלבד.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי . עו"ד גב' אלבק למערערת, עו"ד י. גולדברג למשיב. 27.7.67).

ע.א. 67/67 - זאב שני נגד רפי ברזילי

*זכותו של צד לעמוד על ביצוע הסכם ולוותר על הפיצויים שנקבעו בו. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב (השופט יורן) בת.א. 5/65 - הערעור נדחה).

העובדות:
שני בעלי הדין ערכו הסכם בכתב שלפיו התחייב המערער למכור למשיב סוכנות בלעדית להפצת עתוני בקר בבת-ים תמורת 9,000 ל"י. פרט לסוכנות של שני עתונים הספיק המערער להעביר למשיב את הסוכנות וקיבל סכום של 8,000 ל"י ע"ח המחיר המוסכם. ההסכם בין שני הצדדים כלל סעיף פיצויים של 1,000 ל"י שנוסחו כדלהלן: "אם צד אחד . . . יפר . . . כי אז על צד כזה לשלם...סך 1,000 ל"י ...ואם החייב בפיצויים הוא הצד השני, כי אז הזכות בידי הצד הראשון להחרים את הסך 1,000 ל"י...ועליו להחזיר מיד לצד השני את היתר".
הצד השני, היינו המשיב, לא עמד בהסכם והגיש תביעה להחזרת הסך 8,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצד המפר הוא המשיב, אלא שלפי נוסח סעיף הפיצויים הברירה בידי המפר להפסיד 1,000 ל"י ואין הצד השני יכול לתבוע ביצוע בעין של ההסכם. על כך הערעור,
החלטה (השופט לנדוי): א. מתוך סעיף הפיצויים אנו למדים כי הסנקציה על הפרת ההסכם היא תשלום - .1000 ל"י פיצויים, ואין כאן זכר לאיזו ברירה לצד שלא הפר שיוכל לדרוש ביצוע החוזה. נכון הדבר שבאין הוראה מפורשת בהסכם יכול הצד המקיים או לדרוש פיצויים או לדרוש קיום החוזה, אך אין זה חוק ולא יעבור, ואם ההסכם מפרש מה תהיינה התוצאות של ההפרה, הולכים לפי המוסכם.
ב. אפילו בהנחה שלמערער היתה הזכות לעמוד על קיום ההסכם אין בהוכחות יסוד למסקנה שהוא השתמש בזכותו זו.
ג. בשעת הפרת ההסכם טרם בוצע ההסכם עד תום, ועל כן ניתן ההסכם להפרה בדרך הסתלקות ממנו. (הסכם שביצועו הושלם אינו ניתן עוד להפרה). בהתאם לראיות ניתן היה בשעת הפרת ההסכם להחזיר את המצב לקדמותו, ולכן אין לטעון שלא יהיה זה צודק להשיב למשיב את כספו.
השופט כהן: מסכים.
השופט הלוי: ניסוח סעיף הפיצויים אינו מורה על כוונת הצדדים לסטות מן הדין הקובע כי לא לצד המפר אלא לצד המקיים את החוזה הברירה לבטלו או לראותו שריר וקיים כרצונו. אלא שבמקרה דנן לא עמד המערער על המשך מילוי החוזה, אלא הראה ע"י התנהגותו כי הוא משלים עם ביטולו ומקבלו הלכה למעשה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. עו"ד רוזן למערער, עו"ד אלופי למשיב. 21.7.67).

ע.א. 480/66 - "קו לבן"...בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*פטור מ"תוספת מס" כאשר עיסקה לא נרשמת בפנקס מקרקעין מסיבות שאינן תלויות בצדדים.(ערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיקי עמ"ש 294/65, 322/65, 30/66 ו-31/66 - התיקים החזרו לועדה).

העובדות:
בערעור זה התעוררה שאלת פרשנות של סעיף 9(א) לחוק מס שבח מקרקעין לגבי תשלום תוספת מס על עיסקה שלא נרשמה בפנקס מקרקעין.
המדובר במכירת מקרקעי אשדוד, העיסקה עברה מיד ליד במספר חוזים כאשר חוזה ההחכרה
הראשון נעשה ע"י המדינה. שרשרת החוזים נסתיימה אצל המערערת שהיא הקונה הסופית של הנכסים הנ"ל והיא טענה לפטור מתשלום תוספת המס, בהסתמכה על סעיף 9(א)(2) הנ"ל.

בפני ועדת הערר התעוררו שתי שאלות: האם בוצעה עיסקה הנכללת בחיוב תשלום תוספת מס, ואם כן האם חל הפטור באשר העיסקה לא ניתנה לרישום מסיבות שאינן תלויות בצדדים. ועדת הערר מצאה כי המערערת צודקת בטענתה שהיא לא רכשה עקב החוזים את הקנין שביושר מכיון שההתחייבות למכור אינה ניתנת לביצוע בעין, שכן המדובר הוא בהסכם עם המדינה ונגדה אין לתת צו ביצוע בעין. הועדה המשיכה והסכימה כי במידה ואין קנין שביושר אין זו עיסקה החייבת תוספת מס, אולם הועדה הגיעה למסקנת חיוב בדרך אחרת כאשר מצאה שהנכסים הוחכרו למערערת הואיל וקבלה חזקה ייחודית בהם שהיא בכלל "חכירה" כאמור בסעיף 1 לחוק הנ"ל. באשר לשאלה השניה קבעה הועדה שלא היתה קיימת מניעה אובייקטיבית לרישום, ועל כן אין המערערת יכול ליהנות מן הפטור של סעיף 9(א)(2) לחוק. על כך הערעור.

החלטה (השופט זוסמן):
א. יתכן שהועדה צדקה כאשר סברה כי מפאת חסינות המדינה מתביעת ביצוע בעין אין לקונה אלא זכות אובליגטורית בעלמא, שאינה יוצרת קנין שביושר.
ב. לענין החיוב של תוספת מס על עיסקה שלא נרשמה, הקנין שביושר אינו מעלה ואינו מוריד. החיוב אינו קשור בקנין שביושר אלא ב"מכירת זכות במקרקעין" ואין זה אלא הסכם אובליגטורי למכירת מקרקעין, שאילו יצא לפועל והיה נרשם בספרי האחוזה היה מקנה לקונה את הבעלות שבדין.
ג. הועדה הגיעה למסקנה שלא היתה מניעה אובייקטיבית לרישום, הפוטרת מתוספת המס בלא למצות את כל הבעיות הצריכות לענין. הועדה צריכה לבדוק את כל שרשרת החוזים ולראות בכל חוזה וחוזה אם יש בו או אין בו מניעה אובייקטיבית לרישום. ד. יש להעביר את עובדות המקרה במבחן ההלכה הקובעת כי עיכובים והגבלות הטמונים בגוף ההסכם (כגון: קביעת מועד דחוי לביצוע ההעברה) או בטיב הזכות הנמכרת, אינם עילה לפטור אלא עלינו לראות את המצב כאילו היו המוכר והקונה מוכנים מצידם לרשום את המכירה בפנקס המקרקעין, אך לא יכלו לעשות כן בשל סיבה שלא היתה להם שליטה בה.
ה. הבעיות שעכבו את הרישום היו בעיות של פרצלציה, ויש לבדוק אם בשל הוראת סעיף 9א(ב) לפקודת העברת קרקעות ניתן היה לרשום את העיסקה. יש להחזיר את התיקים לועדה לבדיקה מחדש אם ניתן היה לרשום את העיסקה או לא, בהתאם לפקודת העברת קרקעות.
ו. ב"כ המשיב טען שמקום שהמדינה היא צד להתקשרות, ממילא לא יחול הפטור שכן בידי המדינה להסיר את המכשול ולכן לא נתקיים התנאי שלשני הצדדים כאחד לא היתה שליטה בסיבה שמנעה את הרישום. לטענה זו אין להסכים. לענין חוק מס שבח מקרקעין דין קניה מהמדינה כדין קניה מכל מוכר אחר. פירושה של טענת המשיב אינו אלא זה שהמדינה יכולה לשנות את החוק, אך ברור שאין בכך כלום אלא יש לפסוק עפ"י החוקכמו שהוא.
השופט הלוי: - מסכים ומוסיף:
אין לקבל את דעתה של ועדת הערר כי חסינות המדינה - המוכרת מפני מתן צו לביצוע בעין שוללת עקרונית קנין שביושר של הקונה. סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל- דין) קובע שאין לתת צו ביצוע בעין נגד המדינה, אך סעיף זה אינו מצמצם את סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 34 לחוק בתיהמ"ש לתת סעד נגד המדינה בדרך של פס"ד הצהרתי.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן, מני, הלוי. 28.8.67).

ע.א. 66/67 - 678/06 - גלובוס למזרח...בע"מ ואח' נגד רולקס בע"מ ואח'

*מעמדו של "מעין בורר"(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן פורת) בת.א. 269/64, 414/64 הערעורים נדחו).

העובדות:
הצדדים הקימו שותפות שלא עלתה יפה ובפשרה ביניהם שקיבלה תוקף של פס"ד הסכימו לפרק את השותפות. עריכת החשבונות לצורך הפירוד הוטלה על רואה החשבון גד רופין. לרופין לא ניתן השם "בורר" אלא עורך ומבקר יחידי של החשבונות, כל אחד מהצדדים מסר לרופין חמשים שטרות על סך אלפיים ל"י כל שטר וערבויות בנקאיות לפקודתו ורופין הוסמך לשלם מתוך הפקדון כל סכום שימצא לנכון לאחד הצדדים. רופין ישב על המדוכה שלוש שנים והודיע לצדדים כי הפסק מוכן. הוא מסר לפי פסקו את השטרות על סך מאה אלף ל"י לגלובוס. רולקס הגישה תביעה בה ביקשה הצהרה כי הפסק של רופין בטל וכי אינה חייבת לשלם את הסך מאה אלף ל"י וכן תבעה כי רופין יחזיר לה 1.3 אלף ל"י שנטל לעצמו שכ"ט במהלך הדיון. רופין הגיש תביעה נגדית בה תבע מרולקס עוד 58 אלף ל"י שכ"ט. גלובוס הגישה תביעה נגד רולקס לתשלום השטרות בסך מאה אלף ל"י. את פסקו לא מסר רופין לרולקס באשר זו לא שילמה לו עדיין את שכה"ט. (עיין תקציר סביר חוברת 36 עמ' 465). גלובוס ביקשה לקבוע כי מעמדו של רופין היה מעמד של "בורר" כדי למנוע טענה שלפי חוק פסיקת רבית לא היה רופין מוסמך לקבוע לגלובוס רבית מיום מתן הפסק. השופטת המחוזית קבעה כי לרופין היה מעמד של "מעין בורר, ועל כך ערערה גלובוס. רופין נקרא לדוכן העדים ע"י רולקס ומשביקש ב"כ של רולקס לחקור את רופין על שיטת עבודתו שלפיה הגיע להחלטתו הסופית נפסלה השאלה ועל כך ערערה רולקס.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אין לקבל את הערעור על הקביעה כי רופין היה "מעין בורר" ולא "בורר". הסכם הפשרה נוסח ע"י עורכי דין ובולטת כוונת המנסחים שלא להקנות לרופין מעמד של בורר. הם קראו לו "מבקר" ונזהרו מלקרוא לו "בורר".
נוהגים לומר שהקו המבדיל בין בורר לבין מעריך הוא שתפקיד הבורר ליישב סכסוכים שפרצו או העשויים לפרוץ, בעוד שתפקיד המעריך הוא למנוע ע"י הערכתו, סכסוכים מלפרוץ. זאת הבחנה דקה ויש מקרי גבול רבים. במקרים כאלה נעזרו בתי המשפט ע"י יצירת מעמד ביניים של מעין בורר. במקרה דנא אכן היה זה מקרה גבול של "מעין בורר".
ב. חקירת רופין על שיטת עבודתו נועדה לקבוע כי הפסק בטל וכי לא מגיע לו שכר ראוי. עמדת רולקס לוקה בחולשה יסודית שכן הפסק אינו בידיה ואין היא יכולה להגישו לביהמ"ש. עובדה זו ממוטטת את עמדת רולקס הן כלפי גלובוס והן כלפי רופין. כלפי גלובוס - שהרי אי אפשר להתווכח על טיבו ותקפו של מסמך בלי שהמסמך יהיה בידי ביהמ"ש. וכלפי רובין שהרי גם הוא טרם הציג את הפסק וכיצד יוכח שאינו זכאי לשכר ראוי? אם כי יש להניח כי כאשר יגיע תורו של רופין לבסס את תביעתו הנגדית יצטרך איך שהוא להציג את הפסק.
ג. ביהמ"ש נתן לביהמ"ש דלמטה להמשך המשפט את ההוראות דלהלן: 1. במידה והפסק אינו מכיל נימוקים, אין להרשות חקירה בכוונה להראות באילו דרכים ושיטות הגיע רופין למסקנותיו.
2. אם גילה רופין את נימוקיו, ניתנים נימוקים אלה לבדיקה על מנת להראות אם הוא מלא אחרי ההוראות שניתנו לו בהסכם הפשרה. במידה והמסקנות נוגעות לענינים של שיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול הדעת היה פגום, ואף טעות בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי המסקנות.
הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים בהתאם להסכם לסמוך ללא ערעור
על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על ידם ולא להסתבך עוד בבדיקה מחדש של הענינים אחרי מתן פסקו של רופין.
3. ביחס לתביעת השכר של רופין ניתן יהיה להביא ראיות שהשכר מוגזם בהתחשב עם כמות העבודה שנעשתה ע"י רופין, אך אין להרשות חקירה על כך שרואה חשבון אחר היה עובד יותר מהר או יותר טוב, כי גם בכגון אלה סמכו הצדדים על מומחיותו של רופין.
השופט כהן:
א. רופין אינו בורר כמשמעותו בפקודת הבוררות אלא מעין בורר. אך עדיין אין בכך להכריע בשאלה אם מוסמך היה מבקר זה לפסוק ריבית. שאלה זו תהא טעונה הכרעה עפ"י המוסכם בכתב הפשרה.
ב. בהתאם לתנאי הפשרה אין המבקר חייב להיזקק לשיטת עבודה מסויימת, אלא רשאי הוא ללכת לפי שיקול דעתו והרהורי לבו ללא התחשבות בחומר הראיות בטענות הצדדים. למבקר ניתן שיקול דעת מוחלט, ולפיכך לא תועיל שום חקירה בדבר מניעיו או שיטתו כדי לגרוע מתקפן המחייב של קביעותיו.
גם אם גילה המבקר את שיטתו ואת שיקוליו לעין כל, אין לומר בהחלטיות כי ניתן לחקרו על השיטה ועל השיקולים. דבר זה תלוי בכל מקרה ומקרה במה שהסכימו הצדדים ביניהם מראש. מן ההסכם שלפנינו משתמעת התחייבות ברורה שלא לעורר טענות נגד המבקר ונוכח פני ההסכם יש למנוע כל חקירה הבאה לגלות פגם בשיקוליו או בשיטתו או בידיעותיו של המבקר. (הדברים אינם אמורים לענין טענת מרמה, אך טענה כזאת לא נטענה).
ג. מותר לחקור את רופין כדי להוכיח ששכר-הטרחה שהוא תובע אינו סביר, אך אין לחקרו על שיטת עבודתו הנתונה לשיקול דעתו המוחלט בהתאם לכתב הפשרה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, כהן. 27.7.67) .

בג"צ 213/67 - אריה בן מיכאל קוט נגד שר המשטרה ואח'

*תחולת חוק החנינה לגבי מאסר על תנאי שהופעל.(בקשה למתן צע"ת - הבקשה נדחתה).

העובדות:
בשנת 1965 נדון העותר על עבירות אשר בחלקן חלה עליהן החנינה ובחלקן לא. הוטל על העותר עונש שכלל גם מאסר על תנאי של שנה.
ב-18.6.67 הובא העותר לדין בגין עבירה שחלה עליה החנינה. העותר נדון ל- 6 חדשי מאסר והופעל גם המאסר על תנאי של שנה.
ב-14.7.67 יצא חוק החנינה, וכתוצאה מכך שוחרר העותר מריצוי העונש בשל העבירות החדשות, אך הותירו לו את העונש של מאסר על תנאי שהופעל. על כך עתירתו.
החלטה (השופט זוסמן):
א. עונש המאסר על תנאי אעפ"י שהוטל בשנת 65 בשל עבירות שונות שעל מקצתן חלה חנינה ועל מקצתן אינה חלה, רואים אותו עפ"י סעיף 3 לחוק החנינה כעונש שהוטל בשל עבירה שהחנינה אינה חלה עליה.
ב. אמנם על העונש שהוטל בגין העבירות החדשות מוחלים לנאשם בעקבות החנינה, אולם החנינה אינה משחררת מהפעלת המאסר על תנאי שהופעל סופית חודש לפני צאת החוק. זאת ניתן ללמוד מסעיף 7 לחוק החנינה.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד יצחק ברזילי לעותר. עו"ד בר- סלע למשיב. 22.8.67).

ע.א. 171/67 - פקיד השומה נגד הוצאת ספרים ש.ל. גורדון

*סיווגו של "פיצוי" כרווח הון או כתקבול פירות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עמ"ה 846/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה היא בעלת זכות היוצרים על פירוש גורדון לתנ"ך והיא בעלת הגלופות והאמהות של הפירוש. היא התקשרה עם "מסדה" בהסכם לפיו קבלה האחרונה זכות ייחודית להדפיס ולהפיץ את התנ"ך בפירוש גורדון, וזכות זו היתה מוגבלת בזמן ובמספר העותקים. לעבודתה השתמשה מסדה בגלופות המשיבה ובאמהותיה.
יום אחד קבלה המשיבה ממסדה תשלום של 30,000 ל"י נוספות תמורת הדפסת מספר עותקים רב מזה שהורשה. המשיבה הגישה לבורר תביעה נגד מסדה בטענה שהיא (המשיבה) עדכנה את הפירוש בעזרת מומחים וההדפסה הנוספת של מסדה בלי העדכון גרם לפגיעה בזכות היוצרים שלה. הבורר פסק כי על מסדה לשלם למשיבה עוד 60,000 ל"י "כפיצוי מתאים לרגל הנזק לזכות יוצרים של גורדון", ולמסדה הורשה להמשיך ולהדפיס את התנ"ך עד שתקבל את העדכון.
התעוררה שאלה אם הפיצוי של 60,000 ל"י האלה חייב במס הכנסה או לא. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הפיצוי נשתלם על פגיעה בנכס הון ולא בהכנסת פירות ולכן אין לשלם מס הכנסה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המילה "פיצוי" יכולה להשתלב יפה הן כפיצוי עבור תקבול הוני והן כפיצוי עבור תקבול שבפירות. השאלה היא אם הנזק פגע ברווחים החייבים במס ועל כך הפיצוי ואז הוא חייב במס, או שהנזק גרם לפרצה במקור ההכנסה ועל כך הפיצוי, ואז יהא זה תקבול שבהון שאינו חייב במס.
ב. במקרה דנא ברור מחומר ההוכחות שהמשיבה לא התכוונה מעולם להיפרד מעל זכות היוצרים והועידה אותו מראש לניצול ע"י מתן רשיון לזולת תמורת תמלוגים. במצב עובדתי מעין זה התמלוגים הם אמנם הכנסה שבפירות, אולם הזכות עצמה משמשת כקרן קיימת שממנה נתלשים הפירות. מכיון שהזכות לא הועדה להעברה אין לומר עליה שהיא בחינת מלאי עיסקי. לפיכך פיצוי על פגיעה בזכות היוצרים של המשיבה היא פגיעה בנכס ההון שהפיצוי עליה פטור ממס.
ג. נשארת השאלה אם אמנם כל הסכום של 60,000 ל"י משקף את הנזק שנגדם לזכות היוצרים עצמה או שזה מהווה תשלום גם עבור הזכות להמשך ההדפסה ואז אלה כבר תמלוגים. מתוך חומר הראיות עולה כי עבור זכויות המשך ההדפסה שולם במיוחד ואילו הסכום הנ"ל שולם כולו כפיצוי על הפגיעה בזכות היוצרים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. 28.8.67).

בג"צ 193/67 - חביב נופל קהווג'י נגד נציב בתי-סהר ואח'

*זכותו של עו"ד להפגש עם מרשו הנמצא בכלא.(התנגדות לצע"ת - הצע"ת הפך להחלטי).

העובדות:
העותר נעצר ע"י מפקד צבאי עפ"י צו בתוקף תקנה 111(1) של תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. אביו של העותר בקש מעורך- דין לטפל בענין מעצרו של העותר. לשם כך בקש העו"ד להתראות עם העותר כדי להחתימו על יפו"כ ולקבל ממנו פרטים, המשיב מסרב להרשות את הביקור בהסתמכו
על אותן תקנות הגנה, בשל כך שלעו"ד זה אין רשות להופיע בפני ביה"ד הצבאי, ולפיכך הוא מסרב לאפשר את הפגישה. על כך פנה העותר לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי):
א. בהתאם לסעיף 22 של חוק לשכת עורכי- הדין זכאי כל אדם להיות מיוצג ע"י עו"ד בכל רשות מרשויות המדינה, פרט למקרה שחיקוק מגביל זכות זו. חוק השיפוט הצבאי יצר מעמד מיוחד של סניגורים בפני בתי- דין צבאיים.
ב. נציב שרות בתי-הסהר רשאי אמנם לקבוע הוראות להסדר ביקורים של עורכי- דין אצל עצירים עפ"י תקנה 111, אבל עצם זכות הביקור של עו"ד אצל מרשו אין להגביל. אמנם עורך- הדין לא יוכל להופיע בפני בביה"ד הצבאי עבור העציר, אך הוא יכול להופיע בשמו בפני רשויות אחרות, ועל כן אין למנוע את הביקור.

(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד ג'יריס לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 28.8.67).

בג"צ 64/67 - פרחיה ודוד מרזיוף נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז ואח'

*הצעת פשרה העותרים השיגו בשעתו שני צווים על תנאי לפיהם חוייבה הועדה המקומית להעביר לועדה המחוזית תביעת העותרים לפיצויים בגין פרסום תכנית בנין עיר. בינתיים הוברר שקיימת תכנית בנין עיר קודמת משנת 1945 שלמעשה עושה למיותרת את התכנית החדשה, כך שלפי התכנית החדשה לא נגרם נזק נוסף לעותרים. הטענה היחידה של העותרים היא שבבג"צ הקודם נוצר מעשה בית- דין המאשר את העובדה כי נגדם להם נזק עקב התכנית החדשה ולכן אין המשיבים רשאים להסתמך על התכנית של שנת 1945 ולשלול את הנזק שנגרם להם. טענה זו נדחתה ע"י הבג"צ על יסוד הנוסח של הצעות הפשרה שהביאו להפיכת הצווים הקודמים להחלטיים ועל יסוד נוסח העתירות הקודמות בבג"צים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד תוסיה- כהן לעותרים , עוה"ד חשין ויחיאל למשיבים. 26.6.67).

ע.פ. 35/67 - יוסף בן חורין נגד היועץ המשפטי

*כשרות הודאה טענת המערער כי הודאה שמסר במשטרה הוצאה ממנו שלא כדין נחלשה לנוכח סתירה בין עדות המערער במשפט זוטא לבין עדותו במשפט גופו על מסיבות מסירת ההודאה. נוסף לכך היה בעדויות "דבר מה" נוסף הדרוש לאישור ההודאה; ועל כן בדין קיבל ביהמ"ש את ההודאה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד בלטמן למשיב , 12.7.67).

בג"צ 168/67 - נסים בוקרוט נגד שר הסעד

*פיטורין העותר ניהל מוסד חינוכי של משרד הסעד והמשרד החליט לסגור את המוסד ופיטר את העותר. טענות העותר נגד סגירת המוסד ופיטוריו נדחו שכן המשרד פעל במסגרת שיקולים כשרים. טענתו כי פוטר בחודש ספטמבר בעוד שלפי הסכם עם הסתדרות המורים יש להודיע לעובד הוראה על פיטוריו לא יאוחר מאשר ב- 1 במאי של השנה, אינה ענין לכאן. אם אמנם זה ההסכם יכול העותר לתבוע פיצויים אך אין טענה זו מקום לבג"צ.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. 13.7.67)

בג"צ 184/67 - טובה דוד נגד משרד הסעד

*קטין נזקק העתירה הוגשה ע"י עו"ד יצחק הוד בשם בתו הקטינה. שופט נוער קבע כי הבת תהיה "קטין נזקק" למשך שלוש שנים ובתקופה זו תהיה נתונה למשמורת פקידת הסעד, עו"ד דוד טען כי את תקופת שלוש השנים יש למנות מתאריך החלטה קודמת של שופט הנוער שלפיו היתה הבת במשמורת משרד הסעד ולא מתאריך שבו ניתנה ההחלטה האחרונה, וממילא כבר נסתיימו שלוש השנים שהן התקיפה המקסימלית ששופט יכול לקבוע למשמורת לפי סעיף 13 של חוק הנוער (השגחה וטיפול). הטענה נדחתה ע"י הבג"צ שכן השופט יכול להאריך את תוקף ההחלטה מפעם לפעם עם תום שלוש השנים ולפיכך יכול היה בהחלטתו החדשה לקבוע שלוש שנים מאותה החלטה, והרי זה מקרה של "הארכה" בהתאם לחוק לתקופה חדשה.

(בפני השופטים - מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. 27.7.67).

בג"צ 174/67 - מנחם צויברג נגד חברת עמידר ואח'

*זכות קדימה העותר שכר בשעתו מרשות הפיתוח חלקת אדמה (והשקיע בה כספים לעסק ניבוי סיד. בינתיים נסע לחו"ל, העביר את המושכר לאחרים ולא שילם שכ"ד.
נסיונו לקבל את החלקה בחזרה לא הצליח ועתה עומדת עמידר להחכיר את החלקה והוא פנה לבג"צ בעתירה כי תוענק לו זכות קדימה בחכירת המקום. עתירתו נדחתה שכן ממה ונפשך: אם עדיין הוא בגדר שוכר ילך לביהמ"ש המוסמך ויוכיח את זכותו, ואם פקעה זכות השכירות אין לראות על סמך מה חייבים המשיבים להעדיף את העותר על פני אחרים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי, החלטה - השופט ברנזון. 13.7.67).

בג"צ 210/67 - דוד לוי נגד הרמטכ"ל ואח'

*משפט צבאי העותר הואשם בביזה שבזז ברמת-הגולן והובא לדין בפני בית-משפט צבאי באיזור רמת- הגולן. טענתו נגד סמכות ביה"ד נדחתה ע"י הבג"צ שקבע כי סעיף 4 לחוק סדר הדין הפלילי המדבר בעבירה שנעברה בחו"ל אינו ענין לכאן, חוק סדר הדין הפלילי אינו נוגע לסדר הדין הפלילי הצבאי. בסעיף 4 הנ"ל מדובר על חו"ל של ימי שלום מפני ששם אין למדינת ישראל כל בתימ"ש ולא חו"ל שנכבש, ששלטונות הצבא מוסמכים להקים שם בתימ"ש. טענה אחרת של העותר כי ביה"ד הצבאי מונה על יסוד צו שהוצא ע"י אלוף פיקוד הצפון ולא ע"י המושל הצבאי, ולכן אינו חוקי - אינה טענה. את הצו נותן "מפקד כוחות צה"ל באיזור", וברור שאלוף פיקוד הצפון ראוי לתאר הנ"ל.

(בפני השופטים - מ"מ הנשיא זילברג, זוסמן, הלוי. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד ארידור לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 11.8.67).

בג"צ 208/67 - אריה זדה נגד בהא אלחטיב ואח'

*חטיפת צעירה לבקשת העותר הוצא צע"ת נגד המשיבים מפני שלטענתו מחזיקים המשיבים את הצעירה אבטיסן אלחטיב בכח הזרוע. המשיבים טענו כי העותר הוא שחטף לפני כן את הצעירה. ביהמ"ש לא התיחס לשאלה מי חטף את הצעירה מאחר שהצעירה שהיא בת 21 הופיעה בפני ביהמ"ש והודיעה כי היא נמצאת בבית המשיבים מרצונה החופשי, ועל כן בוטל הצע"ת.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד אלישר לעותר, עו"ד מוגרבי למשיבים. 22.8.67).

ע.פ. 275/67 - מחמד חליל עוואד נגד היועץ המשפטי

*חומרת העונש המערער הורשע בבעילת קטינה בת 15 וחצי ונדון לשתי שנות מאסר. הוברר כי הקטינה היא שיזמה את הקשרים עם המערער, כי השנים היו מאוהבים וכנראה היה בכוונתם להינשא, אף שהצעירה היא יהודיה. מאידך הזהירה המשטרה את המערער לבל יקיים יחסים עם הקטינה והוא המשיך וקיים עמה יחסי מין. על יסוד כל הנ"ל הפחית ביהמ"ש העליון את ענשו של המערער וקבע כי שנה אחת מתוך שתי שנות המאסר, הומר במאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בנבנישטי למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 7.8.67).

ע.א. 255/67 - רפאל לנגרמן נגד מררכי לין ואח'

*הוצאות משפט ושכ"ט המערער היה אחד מששה נתבעים במשפט שבו נתבעו על ידי המשיבים מס' 1ו-2 לתשלום 20 אלף ל"י כחלקם ברכוש של שותפות. לאחר דיונים שנמשכו תקיפה ממושכת נדחתה התביעה נגד המערער ורק המשיב השלישי חוייב בתשלום סכום כסף לתובעים. ביהמ"ש פסק לטובת המערער סכום של 150 ל"י שכ"ט ועל כך הוא מערער, בטענה שהוא צריך לקבל שכ"ט בהתאם לתעריף המינימלי. המשיבים טוענים לעומת כן כי המערער היה רק נתבע פורמלי וכי לאחר שתי הישיבות, הראשונות של ביהמ"ש, בסיכומים לענין מתן חשבונות לא ביקשו התובעים כל סעד נגד המערער וב"כ המערער יכול היה שלא להשתתף עוד בישיבות ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי אמנם בסיכומים הראשוניים לענין הגשת חשבונות לא נתבע כבר כל סעד נגד המערער, אולם המשיבים לא הפכו מעולם את המערער לצד פורמאלי בלבד ולא ביקשו ביטול התביעה נגדו. כל זמן שהתביעה היתה שרירה וקיימת אפשר להבין את ב"כ המערער שהחליט להופיע לישיבות ביהמ"ש כדי לעמוד על משמר האינטרסים של שולחו. מאידך לא עשה גם המערער דבר להיפטר מעולה של התביעה לאחר שהוברר כי אין למעשה מאומה נגדו. לפיכך אין לפסוק למערער את מלוא הסכום של שכ"ט מינמלי בהתאם לתעריף, אלא מחצית סכום זה, היינו 825 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני, החלטה - השופט ברנזון 14.8.67).

ע.א. 13/67 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד סמואל הללינגר ואח'

*תוספת מס העברת מקרקעין בערעור זה התעוררה שאלה אם הפטור מתוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין לפעולות הקשורות בחוק לעידוד השקעות הון כוללות "העברת חכירה" או שהוא חל רק על רישום חכירה וחכירת משנה בלבד, ביהמ"ש העליון קבע כי הפטור חל גם על העברת חכירה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני, החלטה - השופט ויתקון. 27.7.67).

ע.א. 161/67 - משה בדיחי נגד שלום בדיחי

*כשרות צוואה המנוח חיים בדיחי השאיר צוואה והמערער ביקש את קיומה. הוכח כי המניח עבר את הגבול לירדן שלוש פעמים כארבע שנים לפני כתיבת הצוואה והוא אז בן 80. הושמעה עדות של חוקר המשטרה כי בשובו מירדן לא ידע המנוח את מהות מעשיו וכוח שיפוטו נפגם. ביהמ"ש פסק כי לא הוכח ע"י המערער שהמנוח לא סבל מרפיון הדעת שעה שערך את הצוואה יעל כן לא קויימה הצוואה. הערעור על החלטה זו נדחה. אפילו ללא הסתמכות על עדות חוקר המשטרה די בעובדה שהמנוח עבר את הגבול פעמים מספר בלי לתת את הדעת על הסכנות הכרוכות בכך, כדי להראות שבאותה תקופה היה המנוח לקוי בשכלו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תוסיה- כהן למערער, עו"ד שיטרית למשיב. 11.7.67).

ע.א. 93/67 - שמריהו סטולר ואח' נגד יצחק רפפורט

*בוררות המערערים ביקשו ביטול פסק בורר שניתן לטובת המשיב ובקשתם נדחתה. הערעור על החלטה זו נדחה שכן: שטר הבוררין היה רחב למדי שיחול גם על סכסוכים שיתעוררו לאחר החתימה על השטר; השטר שחרר את הבורר מזיקה לדיני "הפרוצדורה והחוק החמרי" ואין להעלות טענה שהבורר פסק בניגוד לדיני הראיות; אמנם הובע ספק ע"י ביהמ"ש אם בדין הטיל הבורר על המערערים את החיוב אולם מכין שאין למצוא דבר פוזיטיבי הפוסל את הפסק על פניו אין לפסלו, באשר אין ביהמ"ש יושב בערעור על הבורר;צדדים שבחרו למסור את ריבם לבוררות, אל להם לבוא ולגולל מחדש את עצם הסכסוך לפני הערכאות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. 20.7.67).

ע.א. 179/67 - צבי פיינשטיין נגד רישרד תיאודור קוך

*צו מניעה לבקשת המשיב הוצא צו מניעה נגד המבקש שלא ירחיב את בית ספרו בבית בו מתגורר המשיב. לאחר שעשה סידורי אטימות נגד רעש ביטל שופט השלום את צו המניעה והטיל על המערער כתנאי לכך עוד כמה חובות לאטימות הרעש וכן כי ידאג "לפיקוח יעיל על התלמידים כדי למנוע רעש והטרדת המשיבים". ביהמ"ש המחוזי ראה בתנאי זה תנאי מהותי אשר ביטול צו המניעה כפוף לו ומכיון שאין התנאי ניתן לביצוע ע"י ביהמ"ש כי הוא מצריך פיקוח מתמיד ושוטף ביטל ביהמ"ש את החלטת בימ"ש השלום והחזיר על כנו את צו המניעה. מסקנה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי. החלטה - השופט כהן. עו"ד א. כהן למערער עו"ד כרם למשיב. 20.7.67).

ע.א. 204/67 - דור מזרחי נגד למושב מוסך מרכזי בע"מ ואח'

*ערבות המערער חתם על ערבות לטובת המשיב הראשון אם המשיב לא יפרע שיק עד תאריך פלוני. השיק לא נפרע והמשיב הראשון תבע את המשיב השני על יסוד השיק ואת המערער כערב. ניתנה למשיב השני רשות להתגונן על יסוד טענת אילוץ ואילו המערער חוייב בדין. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בדין חוייב המערער בסכום הערבות שכן בהתאם לפקודת השטרות ערב לשטר חב עם האדם שלחתימתו ערב ביחד ולחוד, והוא חב אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה. מכיון שטענת אילוץ אינה פסול הנובע מפגם בצורה נתפס המקרה על ידי סעיף 57(ג) של פקודת השטרות.
השגת המערער כי ערבותו לא היתה ערבות לפי פקודת השטרות אלא לפי המג'לה הנופלת יחד עם החיוב של החייב העיקרי אינה עומדת לו, כאשר לא רק שלא נטענה בביהמ"ש דלמטה אלא שהמערער בנימוקי הערעור ציין מפורשות כי בערבות לפי פקודת השטרות עסקינן.
מכיון שהרשות להתגונן למשיב השני לא ניתנה על יסוד טענתו שלא היתה תמורה אין צורך לדון בטענת המערער כי כאשר הפטור של החייב העיקרי נובע מחוסר תמורה מופטר גם הערב.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, הלוי. החלטה - השופט מני. 22.8.67).

בר"ע 95/67 - ד"ר אפרידם סיני ואח' נגד משה אולחה

*קיום פשרה המשיב תבע את המבקשים להעביר על שמו מגרש בספרי האחוזה ובהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד התחייבו המבקשים - המוכרים להעביר את המגרש בתנאי שהקונה - המשיב יפקיד סכום הכסף הנותר על חשבון המחיר תוך 30 יום וכן יפקיד
סכום כסף נוסף לא קצוב המגיע למוכרים או שיש ספק שהוא מגיע למוכרים. המשיב הפקיד את סכום הכסף הקצוב, יתרת המחיר, ואילו את הסכום הנוסף הבלתי קצוב לא הפקיד. עתה טענו המבקשים כי מכיון שהסכום הבלתי קבוע לא הופקד בזמן הם פטורים מביצוע ההעברה. טענתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה משתי סיבות. בהסכם מאוחר יותר בין הצדדים ויתרו המבקשים על הפקדת סכום הכסף שבמחלוקת; אין לדרוש מאדם הפקדת סכומים שסכומם טרם נקבע. ואם היתה לדעת המבקשים תקופת שלושים היום חיונית גם לענין הפקדת הכספים שבמחלוקת, כי אז היה מוטל עליהם לפני עבור התקופה ההיא להשיג קביעה מוסכמת של הסכום שעל המשיב לתפקיד.

(בפני השופט חיים כהן. 17.7.67).

ב"ש 189/67 - עובד בן- יהודה עטר נגד מדינת ישראל

*שחרור בערבות

המבקש נדון לשנה וחצי מאסר בגזר- דין של ביהמ"ש המחוזי. בקשתו היא להשתחרר בערבות עד לערעורו בביהמ"ש העליון. ב"כ המבקש הרחיב את הדיבור על הסיכויים הטובים ביותר שיש לו ביחס לערעור.
מ"מ הנשיא זילברג שבפניו התבררה הבקשה ציין כי בשלב זה אינו רשאי להיכנס לשקילתם של סיכויים אלה. רק כאשר נראה שלמערער אין סיכויים כלל, יכול ביהמ"ש לקחת זאת בחשבון כדי לסרב, את השחרור בערבות. לשון אחרת: סיכויים רעים מאוד להצלחת הערעור עשויים לסכל את בקשת השחרור, אבל אין סיכויים טובים מאוד עשויים להכריע את הכף לטובת החלטת השחרור.
עם זאת בהתחשב בעובדה שהעונש שהוטל על המערער הוא 18 חודשי מאסר, ואם לא ישוחרר בערבות ירצה עד לשמיעת הערעור רבע מתקופת המאסר, וכן בכך שלא נטען כי המבקש הוא אדם מסוכן ובעובדה שהמבקש הוא אדם נשוי ואב לשלושה ילדים נוכח כל אלה יש לשחררו בערבות עד לשמיעת הערעור.