ע.פ. 333/66 - יצחק רומס נגד מדינת ישראל
*נהיגה בחוסר זהירות שגרמה לתאונה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים גולן, עדן, כהן) בע"פ 29/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בעבירה לפי תקנה 14 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 בשל נהיגה ללא זהירות בהתחשב בכל הנסיבות וגרימת תאונת דרכים בה נגרם נזק לרכוש.
המקרה אירע בפינת הרחובות סמץ ולויד ג'ורג' בירושלים. שני הרחובות הם סמטאות צרות והמערער שבא מרחוב סמץ שדה ראייתו מוגבל ביותר מפני קיר שנמצא במקום ועליו להכנס לתוך הצומת כדי להיות בטוח שהדרך פנויה לפניו. הוא נכנס לתוך הצומת במהירות של 5 קמ"ש ולפי עדותו לא ראה מכונית שנסעה בתוך רחוב לויד ג'ורג' במהירות גדולה וכך אירעה ההתנגשות. בהרשיעו את המערער קבע שופט השלום "מחובתו של הנאשם היה לעצור כליל כאשר היה עם הגלגלים הקדמיים בקו הקיר ולצפור. לאחר מכן היה על הנאשם לצאת מקצת אל הצומת ולעצור שם ולצפור כדי לאפשר לרכב שבא מהצדדים ,להבחין בו, וכן הלאה עד שאפשר לעבור הצומת בבטיחות. ואם תמצי לומר שחובת זהירות כאמור תשתק את התנועה, הרי זרימת תנועה מחד ובטיחות מאידך, הבטיחות עדיפה".
על הרשעתו ערער המערער.
החלטה (השופט ויתקון):
א. יש הרבה מן הגוזמה בדברי שופט השלום. בהיעדר תמרור עצירה לא היתה חובה על המערער לעצור לפני קו הצומת ואף לא היה טעם בכך שכן ממילא לא ניתן לראות מאומה מאותו מקום; הנהג גם לא היה חייב לצפור, אלא להיפך, צפירה שאינה לשם מניעת סכנה נראית ומיידית אסורה לפי החוק; נהג הנוסע במהירות של 5 קמ"ש ויכול לעצור על המקום אינו חייב גם לעצור לאחר שנכנס אל תוך הצומת ונפתח בפניו שדה ראיה טוב; ואשר לסיסמה "זרימת תנועה או בטיחות, הבטיחות עדיפה" אין זה ניסוח נכון של הבעיה העומדת בפני נהג המשתמש ברכבו כדין. יתכן שרשויות התנועה עומדות לפני ברירה כזו ועליהם להתקין תמרורים מתאימים או לסגור רחובות לתנועה "אך לא הייתי מוצא נהג אשם בחוסר זהירות בשל כך בלבד, שלא בחר לשתק את התנועה במקום מסוכן, למען הבטח בטיחות מוחלטת".
ב. היתה חוסר זהירות מצד הנהג במקרה דנא, שכן בנסיעתו האיטית לתוך הצומת צריך היה לראות את המכונית המגיעה ולעצור. אמנם לא תמיד צריך נהג לעצור בשעת סכנה, ולפעמים עדיף שימלט מן הסכנה אפילו תוך הגברת מהירותו, ואפילו נמצא אחר כך חשבונו מוטעה אין בכך רשלנות, אך במקרה דנא לא טען הנהג כי ראה את המכונית וניסה להימלט מפגיעה, אלא שלא ראה את המכונית בכלל, ובכך היתה רשלנות.
ג. אפשר להרשיע לפי תקנה 14 (ג) הנ"ל "בין אם חוסר הזהירות (של המערער) גרם לתאונה ובין שלא גרם, ואפילו כשלא קרתה תאונה כלל". מכיון שכך נופל נימוק הערעור שלפי כללי הסיבתיות אין לראות במערער גורם של התאונה כי נהג המכונית השניה נסע במהירות גדולה וברשלנות חמורה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד אבלס למערער, עו"ד ג. בך למשיבה. 19.10.66).
ע.פ. 291/66 - מדינת ישראל נגד יעקב בן חיים לוי
*עבירה תוך תקופת מאסר על תנאי
(ערעור על גז"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיב היה בתוך תקופת מאסר על תנאי כשעבר 4 עבירות נוספות של פריצה ובכך הפר את התנאי. על העבירות החדשות הטיל ביהמ"ש המחוזי על המשיב שוב מאסר על תנאי בלבד. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
טענת המערער בדין יסודה. בעבירה שיש בה הפרת תנאי אי אפשר להטיל עונש מאסר שכולו על תנאי. (סעיף 18 ב' של החוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954).
לגופו של ענין העונש נראה שאין זה עדיין מאוחר להעמיד את המשיב למבחן. יש לקבל את הערעור על הטלת מאסר על תנאי. המשיב הועמד למבחן לשלוש שנים, והוארך המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המשיב לתקופה נוספת של שנה אחת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד וולינסקי למערערת, המשיב בעצמו. 20.9.66)
ד.נ. 25/66 - ד"ר בר חי יוסף ואח' נגד שטיינר טיכור ואח'
*חובת מנתח לגלות למנותח את הסיכונים בניתוח
(עתירה לדיון נוסף בתיק ע"א 67/66 - העתירה נדחתה)
העובדות:
המשיבה השלישית, קטינה, נותחה ע"י העותר השני בשלפוחית השתן ונגרם לה נזק. אם המשיבה השלישית שאלה את העותר הראשון אם יש סכנה בניתוח וזה השיב בשלילה. הוברר עוד בביהמ"ש כי בשלושה מתוך ארבעה עשר ניתוחים דומים שביצע העותר השני קרתה תקלה רצינית של ניקוב הדופן של שלפוחית השתן. בית המשפט המחוזי חייב את העותרים בתשלום פיצויים וערעורם נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. עתה הם מבקשים דיון נוסף.
החלטה:
א. ניתוח יש בו לכל הדעות "תקיפה" במובן המשפטי הטכני. אלא אם נתקבלה הסכמתו של "הנתקף" לניתוח או הסכמת האפוטרופוס אם המנותח הוא קטין.
ב. חוסר ידיעת התוצאות כמוהו כחוסר ידיעת מהותו של המעשה. הסכמה הניתנת מחוסר ידיעה כזו, לאו שמה הסכמה.
ג. הבעיה באיזו מידה חייב הרופא חובת גילוי עובדות וגילוי לב לחולה העומד בפני ניתוח הנה מסובכת למדי. אולם משום כך דווקא אין זה רצוי לקבוע בה מסמרות מראש בצורת הלכות כלליות. בתי המשפט אינם עוסקים בפסיקת הלכות לשמן ולעולם יש לראות את ההלכה על רקע אותן עובדות של אותו מקרה, הלכה שלא היתה דרושה לשם הכרעת הדין על פי מסכת העובדות שנדונו הינה אמרת אגב ואין לה כח של תקדים.
ד. בבית המשפט המחוזי נקבע כי הרופא נשאל אם ישנה סכנה בניתוח. בית המשפט העליון בדחותו את הערעור קבע באופן כללי כי כאשר נשאל רופא על משמעותו של טיפול חייב הוא בדרך כלל לתת הסבר כן על הסיכונים הכרוכים בניתוח. את הלכת בית המשפט העליון יש לקרוא כאחד עם מסכת העובדות שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי ושעליהן אין לערער עוד. היוצא מכך כי הלכת ביהמ"ש העליון היא שאם הרופא נשאל
אם יש סיכון בניתוח חייב הוא לגלות את הסיכונים. לפיכך נופלת הצעת העותרים לדון בשאלה אם רופא שנשאל על הטיפול אך לא נשאל על הסיכונים חייב לתת הסבר מלא על הניתוח. הלכה כזו לא נפסקה ואין מקום לדון בה בדיון נוסף.
גם הכללים האחרים שהוצעו לדיון ע"י העותרים על רקע פס"ד ביהמ"ש העליון נדחו ע"י השופט לנדוי באשר אין להם מצע מספיק בעובדות המקרה הספציפי.
(בפני השופט: לנדוי. 14.10.66).
המ' 544/66 - ג'ק פדלון ואח' נגד הנרייטה ליזבט חלפון ואח'
*דרך הדיון בבקשת רשות ערעור
(בקשה לבטל את ההחלטה בתיק זה שניתנה ע"י השופט קיסטר ביום 25.8.66 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
נגד המבקש הראשון ניתן צו מניעה זמני בביהמ"ש המחוזי בת"א. הוא ביקש לבטל את צו המניעה הזמני ובקשתו נדחתה. על החלטה זו ביקש רשות ערעור ובקשתו נדחתה. את הבקשה לרשות ערעור הגיש המבקש הראשון בכתב ובהתאם לתקנה 377א לתקנות סדרי הדין הוחלט לדחות את הבקשה על יסוד קריאת החומר שבכתב ללא שמיעת המבקשים.
בבקשה הנוכחית טוענים המבקשים: א. התקנה 377 א משוללת יסוד כי היא נוגדת את סעיף 38 לחוק בתי המשפט בדבר פומביות הדיונים בבתי המשפט. ב. המבקש השני היה משיב בבקשה הקודמת לרשות ערעור ועל פי תקנה 277 לתקנות סדרי הדין רשאי כל אחד מהצדדים לבקש ביטול ההחלטה הקודמת. ג. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מהווה סעד חיוני עבור המבקש הראשון.
החלטה:
א. ב"כ המבקשים חייב היה להכיר את הוראות התקנה 377א הנ"ל ואת דרך הדיון הקבועה על פיהן. בבקשתו הראשונה הוא לא טען מאומה נגד דרך דיון זו ואף לא ביקש לשמעו בעל פה. הבקשה נדונה בדרך הקבועה בתקנות וניתנה בה החלטה. עם מתן ההחלטה נגמרה מלאכתו של ביהמ"ש ושוב אין לדון מחדש בבקשה.
ב. אין חולק על כלל הפומביות של הדיון בבתי המשפט כפי שמצא את ביטויו בסעיף 38 הנ"ל, אך אף סעיף זה, בסעיף קטן (ג), אומר מפורשות כי בבקשות לצוי בינים רשאי ביהמ"ש לדון בדלתיים סגורות. יתר על כן גם בהחלטות שאינן החלטות בינים אין עקרון הפומביות והטעון בעל פה נוקשה כל כך. כבר נפסק כי הוראות התקנה המהווה את הבסיס לדרך הטעון שבכתב אינן משוללות תוקף חוקי. ההלכה הנ"ל נפסקה ביחס לשמיעת טענות בערעור בדרך של סיכומים בכתב ואין ספק שהיא חלה, ואף ביתר שאת, לגבי שמיעת בקשות לרשות ערעור. כך שאף אם מלכתחילה היה המבקש טוען את אשר הוא טוען כיום היה צורך לנהוג על פי הדרך הקבועה בתקנות 377א. ו-377ב.
ג. אשר לטענה השניה של המבקשים - ההחלטה בבקשה הקודמת לא ניתנה נגד המבקש השני וממילא הוא לא נפגע על ידה ואין לו זכות לבוא עתה ולבקש ביטול ההחלטה הקודמת.
ד. אשר לטענה השלישית בדבר חיוניות הערעור - לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה הדוחה את בקשת המבקש נגמרה מלאכתו של ביהמ"ש ושוב אין לדון בה מחדש.
(בפני השופט: קיסטר. 18.10.66).
ע.א. 347/66 - אברהם אבייה נגד משה גלילי
*הצורך בהתראת פשיטת רגל
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת. א, 1191/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
נגד המערער ניתן צו קבלת נכסים "שיכנס לתוקפו תוך 3 חדשים מהיום". מעשה פשיטת הרגל שהצו מבוסס עליו הוא אי קיום התראה פשיטת רגל. הוברר כי לא עברו 7 ימים מיום מתן ההתראה ועד ליום הכרזת פשיטת הרגל ומתן צו קבלת נכסים.
החלטה (השופט הלוי):
א. מכיון שלא עברו 7 ימים מיום מתן התראה ועד מתן הצו יש לבטל את צו קבלת הנכסים.
ב. התקופה של 7 ימים הנדרשת בין מתן התראת פשיטת רגל ועד מתן צו קבלת נכסים אינה ענין דיוני אלא ענין מהותי. הווה אומר - מעשה פשיטה רגל אינו קיים עד שתמו 7 ימים מיום מסירת התראה פשיטת הרגל והחייב לא מילא אחרי ההתראה. אם אין מעשה פשיטת רגל אין לתת צו לקבלת נכסים, ואף לא צו שיכנס לתקפו בעתיד לבוא. אין בית המשפט יכול לתת צו לקבלת נכסים שיכנס לתקפו לכשיבוצע מעשה פשיטת רגל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי. עו"ד עבר כהן למערער, עו"ד ארידור למשיב. 9.10.66).
ע.א. 170/66 - ווספיה פאד הידועה בשם ווספיה אל עומר אל חסן דרויש אל דין נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
*מכירת חלקות ע"י האפוטרופוס בחשבו שהן שייכות לנפקדים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ח. אבנור) המרצת פתיחת 3724/65 -הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת תושבת רמלה רשומה בספרי האחוזה כבעלת חלקים בשתי חלקות מאדמות רמלה. בטעות חשב האפוטרופוס אותה לנפקדת ואת החלקים הנ"ל לנכסי נפקדים המוקנים לו והוא מכר אותם. משפנתה המערערת לאפוטרופוס לאחר שנים וביקשה את החלקים הנ"ל הציע לה האפוטרופוס את התמורה שקיבל בעד חלקיה בחלקות שנמכרו. תביעתה להחזרת חלקיה נדחו על כך ערעורה.
החלטה (השופט לנדוי):
א. סעיף 17 (א) לחוק נכסי נפקדים הנותן תוקף לכל עסקה שנעשתה ע"י האפוטרופוס בתום לב, גם אם הנכס לא היה נכס מוקנה - חל הן על מכר והן על השכרה הנעשים ע"י האפוטרופוס.
אכן אין לפגוע בנקל בזכות קנין בקרקע אך יש ואף ההגנה הראויה על זכות הקנין חייבת לסגת בפני שיקול אחר חשוב הימנה. שיקול זה יכול להיות הגנה על קונה בתום לב ובתמורה לפי סעיף 66, סיפא, של פקודת הקרקעות (סדור זכות הקנין) או השיקול העומד מאחורי הסעיף הנ"ל בחוק לנכסי נפקדים. יש לזכור שחוק נכסי נפקדים כולו בא לענות על תהפוכות שהזמן גרמן, עם נטישת נכסים בקנה מדה גדול והצורך להשתמש בנכסים אלה למטרות דחופות של שיכון עולים ועבודות פיתוח.
ב. לטענה שהעסקה נעשתה בחוסר תום לב - תום לב הוא הלך רוח סוביקטיבי ויש
להבדיל בינו ובין מידת הזהירות האוביקטיבית - שהעדרה כמוה כרשלנות. פקידי האפוטרופוס פעלו במקרה דנן באמונה כנה שהחלקות הנדונות כולן נכסים מוקנים לאפוטרופוס, ואין יסוד לטענה כי עצמו עיניהם מלראות כראוי אם המערערת נפקדת או לאו ושעל כן הרי זה כאילו פעלו בחוסר תום לב. (16.10.66).
ע.א. 4/66 - מרים פרץ נגד יעקב הלמוט
*חוקיותו של הסכם לחיי אישות מחוץ לנישואין.
* הבטחת נישואין ע"י אדם נשוי.
* ברור טענות בהליכי ביניים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 1939/65 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערערת והמשיב, בהיות שניהם נשואים לאחרים הכירו והחלו לחיות חיי אישות, שבתוצאתן המערערת עברה לגור בתל אביב עם המשיב בדירה שקנה ואשר רשם אותה על שמו ועל שם המערערת, והתגרשה מבעלה.
על הדירה נעשתה משכנתא על סך 8000 ל"י לטובת בנק יסעור, מלבד זאת הטיל המשיב לטובתו משכנתא על חלקה של המערערת ולפי שטר המשכנתא הלווה לה -,14,000 ל"י שזמן פרעונם תוך חודש ימים מתאריך הדרישה הראשונה מצד המשיב. על פי שטר המשכנתא לא תהיה המערערת מוגנת לפי חוקי הגנת הדייר אם המשכנתא תוצא לפועל.
כחודש ימים לאחר שהדירה נרכשה ונרשמה על שם שני הצדדים נפרדו הצדדים ולאחר מכן נתגרשה המערערת מבעלה. על מסיבות הפרוד בין המערערת והמשיב נחלקו הצדדים בעדויותיהם בבית המשפט כשכל צד הטיל את האשמה על הצד השני.
לאחר שנפרדו ביקש המשיב לממש את שטר המשכנתא. המערערת הגישה מצדה מספר תביעות כנגד המשיב ובכללן תביעה לתשלום פיצויים על הפרת הבטחה לנישואין וכן ביקשה צו מניעה זמני נגד מימוש המשכנתא, בהסתמכה על התביעה הכללית שהגישה נגד המשיב לתשלום פיצויים ולקבלת פס"ד הצהרתי שהיא רשאית להחזיק בדירה, בתביעה הראשית ביקשה דחיית תשלום האגרה. לאחר שנדחה בקשתה לצו מניעה נגד מימוש המשכנתא בעיקר בשל אי אימות העובדות שהונחו ביסוד הבקשה, חזרה המערערת והגישה בקשה שניה. זו נשמעה על אף טענת המשיב כי ההחלטה הראשונה לדחות את הבקשה מונעת מבית המשפט להיזקק לבקשה המחודשת ושעל כן יש לדחותה על הסף. לאחר שמיעת האשה מחדש הוחלט שוב לדחות את בקשת המערערת לעכב את מימוש המשכנתא ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר) [דעת מיעוט]:
א. הבקשה לעיכוב מימוש המשכנתא היא הליך בינים בתביעה העיקרית. משלא שולמה האגרה בתביעה הראשית ולא נתקבלה החלטת הרשם או השופט לדחות את האגרה לא התנהלה התביעה כדין ויכול היה המשיב להתנגד לדיון בבית המשפט המחוזי. אולם משלא עשה כן וניתנה החלטה בשאלת עיכוב ביצוע המשכנתא שוב אין באי תשלום האגרה כדי לבטל את ההחלטה שניתנה.
ב. בעובדה שכבר הוגשה בקשה קדומה אין כדי להוות מניעה החלטית להגשת בקשה חדשה. במיוחד אמור הדבר כאשר נימוק הדחיה העיקרי שניתן בשעתו היה נימוק פורמלי גרידא. יש והבקשה החדשה תהיה טורדנית וביהמ"ש ידחה אותה, אולם כאשר ביהמ"ש לא דחה אותה בשל היותה טורדנית לא יתערב בכך ביהמ"ש לערעורים.
ג. אין לקבל את נימוק הערעור בשל כך שהצדדים נתבקשו להגיש סיכומיהם בכתב ולא ניתן להם לסכם בעל פה. אין להחזיר בשל כך את הדיון לביהמ"ש המחוזי שכן בענין סיכומים מה שלא הצליח הצד לטעון בביהמ"ש המחוזי טען בטענותיו בביהמ"ש לערעורים ואם היה מעוות הרי הוא תוקן בכך. אין הדבר דומה לקיפוח בגבית עדויות שאין לתקנו במסגרת הדיון בפני ביהמ"ש לערעורים.
ד. לטענת המערערת כי בהיות הסעד "סעד זמני" אין למנוע אותו ממנה - טענה זו כוחה יפה רק בהתקיים אחד מן התנאים הבאים: 1. יש פסול במשכנתא עצמה ; 2. יש פסול בעיסקה הקשורה במשכנתא ופסול זה משפיע על המשכנתא עצמה: 3. היתה התחייבות, או הסכם תקף, הקשור במשכנתא, והפרתו מהווה עילה לביטול המשכנתא ; 4. יש למערערת תביעה כספית על המשיב שלשם הבטחתה יש לעכב את ביצוע המשכנתא. במקרה דנא לא הצליחה המערערת להצביע על קיומו של אף אחד מן התנאים האמורים ועל כן אין היא יכולה לזכות בבקשתה אף אם היא לסעד זמני בלבד.
ה. צדק ב"כ המערערת כי חיי אישות מחוץ לנישואין, ובמיוחד כאשר לפחות אחד מבני הזוג נשוי, הינם פסולים, וכן פסולה היא גם הבטחה לחיים כאלה, אך אין הדבר משפיע על תוקף המשכנתא שעבורה ניתנה תמורה מלאה וחוקית.
ו. ביחס להבטחת הנשואין - הבטחה זו אין לה תוקף. אילו היתה ההבטחה לחיי אישות או לנישואין בת תוקף, אסור היה לראות במעשיו של המשיב שעזב את המערערת ואף לא התגרש מאשתו, הוכחה לכאורה לטענה בדבר הפרת הבטחתו, ובמקרה זה ניתן היה לראות צידוק במתן צו לעיכוב פעולות ההוצאה לפועל.
השופט קיסטר מנתח בפסק הדין באריכות (כ-15 עמודים) את בעיות ההסכם לחיי אישות והבטחת נשואין כשאחד משני הצדדים הינו נשוי. השופט קיסטר חולק על דעת הרוב בע.א. 563/65 ומסיק כי הסכם לחיי אישות מחוץ לנשואין נוגד את הסדר הצבורי; כל הסכם לחיי אישות מחוץ לנשואין פסול ; מתוך החוקים המעניקים הטבות ומענקים ל"ידועה בצבור" אין להסיק שכאילו היה ברצון המחוקק לבטל את שיטת הנשואין המונוגמיים ולתת אפשרות להתקשר באופן חוקי בהסכמים והתחייבויות העומדים בניגוד למשטר הנשואין המונוגמיים.
ז. לאור האמור בפסקה ו' - לא היה כל תוקף לשום הבטחה לחיים משותפים אם זו ניתנה בזמן שנעשתה המשכנתא או בתקופה שקדמה לה, הואיל ובמשך אותו פרק זמן היו שני הצדדים נשואים.
ח. לשאלה באיזו מידה משפיעה פסלותם של היחסים האישיים בין הצדדים על תוקף המשכנתא - במדת האפשר יש לצדד בקיום החוזה (של המשכנתא) וכאן אין כל צורך לקשור את המשכנתא לעסקות או ההתחייבויות הצדדיות שאת הפרתם טוענת המערערת. המשכנתא ניתנה נגד כסף ששולם והקשר היחידי בין היחסים האישיים לבין המשכנתא הוא זה שאילו נמשכו היחסים האישיים בין הצדדים לא היה המשיב מפעיל את ביצוע המשכנתא - וכך אמנם הוסכם בתחילה - ויתכן שהיה מוותר עליה כליל.
הבטחה להאריך את המשכנתא תמורת החיים המשותפים פסולה בתכלית ואין לחייב את ביצועה. אין חשיבות לשאלה מי רצה בפרוד ומי גרם לה. כל צד היה רשאי כל רגע לחזור בו מהבטחתו לחיי ניאוף ואף מהבטחתו להתגרש מבן זוגו אם הבטחה כזו ניתנה.
ט. המשכנתא תקפה על פניה ואין לעכב ביצועה בגין טענות המבוססות על היחסים האישיים שבין הצדדים המהוים הסכם צדדי שאינו קשור ישירות עם התמורה שהועברה בקניה ובמשכנתא.
י. לטענה כי המערערת חתמה על שטר המשכנתא ללא הבנת האמור בו - ביהמ"ש קבע שאין ממש בטענה זו ואין להתערב במימצא זה. אין איפוא צורך להזדקק לכלל הקובע שאין שומעים למי שחתום על שטר וטוען שלא הבין את הנאמר בו.
יא. אין ממש בטענה שאי אפשר לבצע משכנתא שזמן פרעונה הוא אחרי הודעה של חודש ימים מאחר ושטר משכנתא כזה אינו ברור. בשטר משכנתא מותר - כמו בכל חוזה או שטר חוב - להתנות כי הסכום יעמוד לפרעון לפי דרישה או זמן קצוב לאחריה.
השופט לנדוי:
א. ערעור זה אינו ממציא את שעת הכושר לבירור מקיף של הסוגיה הנוגעת להסכמים לחיי אישות מחוץ לנשואין. במקרה דנא עוסקים בהליך ביניים בהם נוהגים בתי המשפט להחליט על פי הנראה לכאורה באותו שלב מוקדם בלי להכנס לעומקן של שאלות שבחוק, שהכרעתן תלויה בלאו הכי בברור המלא של העובדות, הבא רק אחרי פרשת העדויות.
ב. בדיונים שלפנינו מתעוררת שאלה ממשית: אם אפשר להפריד בין המשכנתא אותה מבקש המערער לממש ובין ההסכם לחיי אישות בין בעלי הדין שהונח ביסוד המשכנתא. אם אמנם ההסכם לחיי אישות הוא הסכם בלתי חוקי והנוגד את הסדר הצבורי, יתכן שביהמ"ש ימנע סעד כלשהו ממי שמבקש להוציא לפועל משכנתא שניתנה להבטחת הסכם מעין זה. אכן המערערת מעמידה את מהלך טענותיה על כך שהמשיב הפר את ההסכם לחיי אישות ביניהם, אבל בשאלות של אי חוקיות, מועל ביהמ"ש גם על פי יזמתו שלו, ובמיוחד ינהג כך בהליכי בינים, כדי לשמור על המצב הקיים עד לברור מלא של הפרשה כולה.
ג. אמנם המערערת היא שהגישה את הבקשה להצהיר שהמשכנתא היא בטלה ומבוטלת, אך, לכאורה, נראה שהמערערת היא הצד המתגונן בפני קיום הסכם בלתי חוקי המונח ביסוד המשכנתא, והמשיב הוא המבקש להפעיל את מנגנון ההוצאה לפועל. אם לא נקבל טענה זו נמצא שאי אפשר לתקוף משכנתא בטענת אי חוקיות.
ד. לעצם השאלה אם ההסכם בין הצדדים היה בלתי חוקי אם לאו - יתכן שההכרעה על כך תהיה תלויה בהערכת הנסיבות שבהן החלו בעלי הדין לחיות יחדיו, דבר שיכול להתברר רק בגוף הדיון. גם הצעת השופט קיסטר לסטות מההלכה שנפסקה על ידי הרוב בדבר חוקיות הסכם לחיי אישות מחוץ לנשואין מוטב שלא תוכרע בהליכי בינים. לפיכך מן הדין לקבל את הערעור ולעכב את ביצוע המשכנתא.
הנשיא:
א. בהתדיינות בין הצדדים מתעוררות שאלות נכבדות אחדות אשר ראוי כי תתבררנה במשפט גופו, ודי בשאלות אלו כדי להצדיק קבלת הערעור ומתן הסעד הארעי המבוקש. ב. שאלה אחת היא: האם המשכנתא נפגמת באי חוקיות כשנצא מתוך ההנחה שאכן הוסכם בין הצדדים כי המשכנתא תוצא לפועל עם הפסקת חיי האישות בין הצדדים ושהסכם כזה הינו בלתי חוקי, או שמא ניתן להפריד בין שתי העסקאות, כך שאין בענין של אי חוקיות ההסכם כדי להשפיע על תקפות המשכנתא.
ג. השאלה השניה היא: בהנחה שאכן המשכנתא נגועה באי חוקיות בשל ההסכם הנ"ל אם הטענה בדבר אי חוקיותה של המשכנתא יש לראותה כיסוד הכרחי לתביעת המערערת למתן הצהרה שהמשכנתא היא בטלה ומבוטלת והאם פועל כאן הכלל כי "מן עילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" ; או שמא הגישה המשפטית הנכונה היא, שבית המשפט לא יתן את עזרתו להוצאה לפועל של משכנתא, משנתברר לו כי היא נגועה באי חוקיות?
ד. רק אם התשובה לשתי השאלות הנ"ל תהיה לטובת המערערת יהיה הכרח להחליט בשאלה אם נושא ההסכם הנדון אופי בלתי חוקי.
השאלות הנ"ל מן הראוי שתתבררנה במשפט גופו ולא בהליכי בינים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר 21.10.66).
בג"צ 281/66 ; 282/66 - איברהים מוחמד פחמאווי נגד ועדת השחרורים של בתי הסהר
*בקשה לניכוי שליש מאסר.
* בקשה לחופשות בית
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העותר נדון ל- 12 שנות מאסר בשל עבירה נגד בטחון המדינה ולאחר שריצה שני שליש מענשו פנה לועדת השחרורים בבקשה לשחררו מן המאסר. הועדה דחתה את בקשתו באשר העבירה היא חמורה ורצינית והעונש שהוטל על העותר צריך לשמש גורם מרתיע לא רק לעותר עצמו אלא גם לאלה העלולים ללכת בדרכו. על כך העתירה האחת לבג"צ. העתירה השניה היא על הסרוב להרשות לו חופשות בית.
החלטה (השופט זוסמן):
א. בבואה לשקול את שחרורו של אסיר מותר לועדה להביא בחשבון, בין שאר הנסיבות, גם את הצורך למנוע אותו מלשמש בעתיד סכנה לבטחון המדינה ולשלום הצבור. נוכח הרקע הבטחוני של העבירה רשאית היתה הועדה לדחות את בקשתו.
ב. מתן חופשות בית מסור לשקול דעתו של שר המשטרה ועליו לשקול כל ענין וענין על פי נסיבותיו. לפיכך יתכן שפלוני אסיר יקבל חופשה ואלמוני לא יקבלה ואף על פי כן לא מן ההכרח הוא שיהיה בכך משום הפליה פסולה, שרות הבטחון חיוה דעתו נגד מתן חופשת בית לעותר ויתכן שחופשת הבית כרוכה בסכנה.
השופט לנדוי:
מנוסח ההחלטה של הועדה נראה כי היא לקחה בחשבון את ההשפעה המרתיעה של העונש על העותר ועל אחרים. שיקול ההרתעה הוא מן השיקולים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בקצבו את העונש ולא על הועדה להביאו בחשבון. מאידך השיקול האחר של מניעה פיסית מהנאשם מלחזור ולהזיק לפחות במשך שליש העונש הינו שיקול שהועדה היתה רשאית לקחת בחשבון ועל כן יש לדחות את העתירה.
השופט ויתקון:
אם הרשויות נוהגות בענינו של העותר בזהירות מכסימלית, לא ענין לביהמ"ש הוא לשים את שקול דעתו במקום שקול דעתן של הרשויות.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. העותר בעצמו, עו"ד טרלו למשיבה. 11.10.66).
בג"צ 297/66 - א.מ. אבלבום נגד לשכת עורכי הדין
*פתיחת סניף למשרד עו"ד בהיעדר עו"ד באופן קבוע באותו סניף
(בקשת למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
העותר, עורך דין, שמשרדו נמצא בתל אביב מחזיק במשרד נוסף בחיפה והוא פנה ללשכת עורכי הדין בבקשת היתר להחזיק את המשרד בחיפה אף שלא נמצא בו עורך דין דרך קבע, כדי שהפקידות יוכלו להמשיך ולטפל בעניני פיצויים מגרמניה בלבד.
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין התנה את ההיתר בכך שהמשרד יהיה פתוח רק כשעורך דין נמצא במקום. העותר ערער ללשכת עורכי הדין אך בלי ששמעו אותו בעל פה נדחתה בקשתו. העותר טען לבג"צ כי החלטת המשיבה ניתנה שלא כדין לאחר שחובה היה להזמינו ולשמעו בעל פה כפי שביקש, וכן מאחר שהמשיבה לא נימקה את החלטתה בניגוד להוראת סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המינהל.
החלטה (השופט קיסטר):
א. בהליכים בפני רשות מעין שיפוטית אין צורך שתינתן לאדם שבקשר עמו מתנהלים ההליכים, האפשרות להופיע ולהשמיע את טענותיו בעל פה דווקא. די בכך שניתנה לו האפשרות להביא את טענותיו בכתב ואין באי שמיעתו בעל פה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
ב. לפי טיב המקרה ונסיבות הענין לא היתה הלשכה חייבת לנמק את החלטתה. לפי כללי לשכת עורכי הדין אין לקיים משרד מחוץ למשרד העיקרי אלא אם נמצא בו עורך דין דרך קבע. בידי הלשכה לסטות מן העקרון הנ"ל ולתת היתר. מסתבר כי עורך דין המבקש היתר כזה חייב להראות טעם מדוע ינתן לו ההיתר. אם נימוקיו של עורך הדין לא היו מספיקים אין בקשתו מתקבלת ואין הלשכה נזקקת לטעמים מיוחדים מצידה היא כדי לדחות את הבקשה. במקרה דנא, אומר העותר כי אילו הופיע בפני הלשכה והביא נימוקיו בעל פה היה בידו לשכנעה. יוצא איפוא שהוא לא טען בפני המשיבה את כל נימוקיו בענין, הנימוקים שנתן לא היו מספיקים.
ג. החלטת המשיבה אינה מעשה בית דין ואם יהיו בידי העותר נימוקים נוספים הוא יוכל לשוב ולפנות ללשכה ולהביא בפניה את נימוקיו.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. עו"ד גב' רזיאל לעותר).
בקיצור
=ע.א. 124/66 - מרטין דרוקמן נגד שרה מיכאלי.
*קביעת גובה נזיקין המערער תקף את המערערת וגרם לה שבר בידה. הוא חויב לשלם 1200 ל"י נזק מיוחד עבור העסקת עוזרת במשכורת של 200 ל"י לחודש במשך 6 חדשים ו-2800 ל"י נזק כללי בגין כאב וסבל. בקביעת הנזק הכללי לקח ביהמ"ש בחשבון כי גם לאחר ששת
החדשים נזקקה המשיבה לעזרה חלקית מסויימת עקב הכאבים שחשה בידה. ערעורו של המערער על הסכומים הנ"ל נדחה. "אין בימ"ש לערעורים ממהר להתערב בהערכת פיצויים בעד כאב וסבל. אלא אם הוא מוצא כי ההערכה היא מוגזמת במידה ניכרת, דבר שאיננו חל על המקרה שלפנינו".
=ע.פ. 354/66 ; 300/66 - דוד בן סימן טוב לוי
*חומרת העונש המערער שטרם מלאו לו 17 שנה נדון ל- 3 שנות מאסר בגין שוד וגניבה והופעלו נגדו תקופות שונות של מאסר על תנאי. העונש המצטבר מסתכם ב- 5 שנות מאסר. ערעורו נדחה. על אף גילו הצעיר לא מצא ביהמ"ש מנוס מאישור גזה"ד לנוכח עברו על המערער.
=בר"ע 105/66 - שלמה בן דוד ואח' נגד רשות הפתוח ואח'
*בקשה לתיקון כתב הגנה בשלב מאוחר המבקש נתבע ע"י המשיבים לפנות חלקת קרקע השייכת להם והגיש כתב הגנה. 9 חדשים נמשכו מאמצי פשרה ורק סמוך לברור המשפט ביקש תקון כתב הגנתו והגשת תביעה נגדית. בימ"ש השלום דחה את הבקשה באשר העובדות שהביא כנימוק לאיחור בהגשת בקשתו לא אומתו בתצהיר, וכן באשר תיקון בשלב זה של המשפט עשוי לסבך את הדיון ולהשהותו. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת רשות ערעור בעיקר מן הטעם השני של השהיית הדיון, המבקש ביקש מביהמ"ש העליון רשות ערעור ובקשתו נדחתה. "ברור שהדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש ונימוקיו הם נימוקים. אינני רואה כל סיכוי סביר שבענין מסוג זה יתערב בימ"ש זה כנגד דעתם השקולה והמנומקת היטב של שתי הערכאות הקודמות".
=ע.פ. 260/66 - היוהמ"ש לממשלה נגד שלמה מורי.
*קולת העונש המערער הורשע בעשיית מעשה המכוון לגרום חבלה חמורה לפי סעיף 235 (ז) לפח"פ ונדון למאסר על תנאי.
ערעור היוהמ"ש נדחה בהתחשב בכך שהמתלונן גרם לפרוד בחיי הנשואין של המשיב ובעברו ואפיו הטובים של המשיב.
=ע.פ. 256/66 - עבר הדר מקלד ואח' נגד היוהמ"ש לממשלה.
*חומרת העונש
שלושת המערערים נדונו לשנתיים מאסר כל אחד לאחר שהורשעו בגניבת מכוניות ופריצה ערעוריהם נדחו. על אף ההבדלים ביניהם בגיל מצד אחד ובהעדר הרשעות קודמות מצד שני לא מצא ביהמ"ש להתערב בעונש האחיד שהוטל עליהם, וזאת בהתחשב בחלקם של כל אחד מהם בעבירה שעליה הורשעו. כן לא מצא ביהמ"ש מקום להקל בדינם. "מקריהם של המערערים אינם שונים במקרה זה, ממקריהם של רוב האסירים העומדים לפנינו יום יום ושגם לנשותיהם ולילדיהם אנחנו גורמים עוולה גדולה על לא עוול בכפם".