ע.פ. 332/66 - ז'אק אורנשטיין נגד מדינת ישראל
*גניבה ממעביד
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד) בת"פ 259/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד כמזכיר וגובה כספים במכון הישראלי לשפות בת"א. הוא שלשל לכיסו כ-7000 ל"י וברח לחו"ל. ביהמ"ש הרשיע אותו בעבירת גניבה ממעביד ודן אותו ל-3 שנות מאסר.
בערעורו טען המערער בהסתמך על הגדרת "אדם" ו"בעלים" בפח"פ כי הגוף המתקרא "מכון ישראלי לשפות" אינו רשום כגוף מאוגד או כשותפות, ממילא אינו יכול להיות בעל נכסים ואי אפשר לבצע אצלוגניבה. כן טען נגד חומרת העונש.
החלטה (השופט ברנזון):
א. גם גופים שלא רכשו להם מעמד של גופים משפטים רשאים להיות בעלי נכסים. בעניננו מדובר בשותפות בלתי רשומה ושותפות כזו היא דוגמה טובה לסוג של גופים המהווים התאגדות אף שאינם רשומים ורשאים להחזיק בנכסים.
ב. אשר לעונש - יתכן שהעונש של 3 שנות מאסר נוטה קצת לחומרה, עם זאת נוכח העובדה שעבירות מעילה באימון ושליחת יד בכספי מעבידים נפוצה למדי אין להמנע מהטלת ענשים מרתיעים. למערער גם עבר פלילי מסוים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד גבריאל כהן למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 16.10.66).
ע.א. 224/66 - משה עירני ומוריס שאול נגד חיים קרייתי
*הצגה, העדה, והודעת חלול של שיק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1278/65 - ערעורו של שאול נתקבל וערעורו של עירני נתקבל בחלקו).
העובדות:
שאול חתם על שיק לפקודת עצמו והסבו לעירני. זה הסב אותו למשיב וקבל תמורתו חמשת אלפים ל"י, שהוא הסכום הנקוב בשיק. משלא כובד השיק הגיש המשיב תביעה נגד שני המערערים וזכה בתביעתו. ביהמ"ש המחוזי ביסס את חיובו של עירני על עילת התמורה ואילו את שאול חייב כמושכו של השיק, על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. על התובע הבא מן השטר (ושיק בכלל זה) להביא בכתב התביעה גם את העובדות המראות כי קמה לו הזכות לחזור על מושך השטר, היינו שהשטר חולל לאחר הצגה, שהועד ושניתנה הודעת חילול, ואם היה התובע פטור מקיום חובות אלה, עליו להביא את העובדות המעמידות את הפטור.
ב. טענת המשיב שלא הציג את השיק לבנק מכיון שאמרו לו ששיק לא יכובד לאחר שעברו 6 חדשים מהתאריך הנקוב בו כיום הוצאתו - אינה יכולה לעזור לו שכן פקודת השטרות קובעת כי העובדה שיש לאוחז יסוד להניח כי השטר יחולל לכשיוצג אינה פוטרת מן החובה להציגו.
ג. לטענת המשיב כי היה פטור מחובת ההצגה וההעדה באשר הוסכם כי האוחז יביא את השיק למערערים ויקבל את כספו - טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ולא היה עליה עדות מפי המשיב.
ד. אין לחייב את שאול על פי עסקת היסוד. אכן שאול חתם על השיק כדי שלמשיב תהיה אפשרות להיפרע גם משאול, אולם משלא השכיל המשיב לממש זכותו זו ע"י נקיטה באמצעים הדרושים לשם כך, אינו יכול להפוך משיכת השיק לערבות להלואה.
ה. המערער עירני צודק בערעורו על תאריך חיובו ברבית, מאחר שלא חויב על פי השיק אלא על פי עיסקת היסוד לא היו סימוכין לחיובו ברבית אלא מיום הגשת התובענה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ברנזון. 26.10.66)
ע.א. 375/66 - אליעזר מלר נגד עזריאל שטיינשנדר
*העדה והודעת חילול של שיק * מכירת שיק בנכיון(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3282/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
אדם בשם טרייביץ חתם על שלושה שיקים לטובת המשיב וזה העבירם למערער בעסקת נכיון שטרות. המערער תבע את המשיב הן כמסב השיקים והן על סמך התמורה שנתן, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על יסוד ההסבה שכן לא ניתנה הודעת חילול ולא נעשתה העדה, ואת התביעה על יסוד התמורה מכיון שהשיקים הועברו למערער לשם נכיון, על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. לטענת המערער כי היה פטור ממתן הודעת חילול והעדה באשר השיקים נעשו ע"י המושך בתור טובה למשיב - טענה זו לא הועלתה בפרשת התביעה. הרוצה להעלות טענה של פטור מחובת העדה ומתן הודעת חילול חייב להעלות את הטענה בפרשת התביעה. טענה אחרת שהמשיב ויתר על פרוטסט, שהועלתה בפרשת התביעה, לא הוכחה ע"י המערער. הוא לא העיד על כך והמשיב ועדיו לא נשאלו על כך.
ב. מחומר הראיות ניתן להסיק כי השיקים ניתנו למערער בתור עסקת נכיון. נכיון השטר פירושו מכירתו לפי ערכו הנוכחי. כלומר הסכום הנקוב בו פחות רבית. משנמכר השטר הרי זו עסקה מוגמרת שאין לבטלה ולתבוע השבת התמורה. אלא שאם המוכר חתם על השטר כמסב, אחראי הוא לפי הפקודה כמסב, ואין הוא נושא באחריות נוספת על אי פרעון השטר. (מחבותו כמסב שוחרר המשיב כאמור בפסקה א' לעיל).
ג. ההלכה הנ"ל הנוגעת לעיסקת נכיון אינה מוגבלת לבנקים בלבד, אלא חלה גם כאשר העסקה נעשית ע"י אדם פרטי. אכן זוהי עיסקה האופיינית לבנקים, אבל כיום נעשות עסקאות מסוג זה לאלפים ולרבבות על ידי אנשים פרטיים. אין גם נימוק הגיוני או מעשי מדוע יש להבדיל בין מכירת שטר לבנק לבין מכירתו לאדם פרטי.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. 27.10.66)
ע.א. 300/66 - מיכאל קריתי נגד אשר הרץ ואח'
*העדה של שטר * תמורה לשטר
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת,א. 708/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער נפל קרבן למשיב השני ועוד נוכל שהציעו לו חוטי ניילון למכירה לצורך ייצור חבלים. המשיב השני נכנס כ"שותף" עם המערער לייצור החבלים על מנת למכרם ל"לקוחות" של המשיב השני. הנוכל השני קיבל 4 שטרות חתומים ע"י המשיב השני בערבותו של המערער, כתמורה עבור חוטי הניילון. אחד מהשטרות האמורים נמסר למשיב הראשון שרשם בו את שמו בתור נפרע (שם הנפרע לא נרשם לכתחילה בשטרות). המשיב הראשון תבע את המערער ואת המשיב השני על יסוד השטר והשנים חוייבו ע"י ביהמ"ש המחוזי לשלם את סכום השטר. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. אין שטר צריך העדה כדי להחיב את עושהו ודין הערב הוא כדין הצד שבעדו ערב. מכיוון שהמערער ערב לעושה השטר לא היה צורך להעיד את השטר כדי לחייבו.
ב. משחתם המערער על המסמך ללא נקיבת שם הנפרע רשאי היה המחזיק להשלים את החסר. עקב ההשלמה נעשה המשיב הראשון לנפרע ובתור שכזה בא במישרין ביריבות עם עושה השטר וערבו ועל כן אין הוא אוחז כשורה.
ג. טענת המערער שהוא רומה ע"י הקנוניה שעשו המשיב השני וחברו הנוכל יכלה לשמש יסוד לביטול העיסקה. ואם בטלה העסקה - גם התמורה לשטר בטלה. דא עקא, המערער לא גילה את דעתו לבטל את העיסקה ולהחזיר את החוטים שסופקו לו. ביהמ"ש קמא קבע מימצא עובדתי שלפיו השאיר המערער תחת ידו חלק מן הסחורה כך שלא הצליח לסתור את החזקה כי יקבל תמורה עבור השטרות. אף אם רומה - משבחר שלא לבטל את העיסקה והשאיר תחת ידו סחורה - עליו לכבד את השטר.
ד. ביה"מ קמא לא קבע בפס"ד כי החיוב הוא ביחד ולחוד, ולפי בקשת המשיב הראשון תיקן ביהמ"ש את פסק דינו במעמד צד אחד בלבד. צדק המערער שלא מן הראוי היה לתקן את פסה"ד בלא לשמוע את שני הצדדים, אולם בדיעבד אין מקום לבטל את התיקון בשל הפגם בסדר הדין. חבותם של שני עושי שטר חוב, או של עושה שטר חוב וערבו, על פי פקודת השטרות, להבדילה מחבותם של שניים שהתחייבו על פי המג'לה, היא על מלוא סכום השטר. משרד ההוצל"פ בראותו שהחיוב נובע מפקודת השטרות ולא מהמשפט העותומני, היה ממילא גובה מהמערער את החוב בשלמותו, גם לו לא נעשה התיקון בפסק הדין.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. 26.10.66).
ע.א. 89/66 - פרידה רוזנצוויג ואח' נגד משה מנדבה
*שיפוי האב על תביעת מזונות של הבת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, צ'רנובילסקי רוזנפלד) בע"א 354/65 - ערעור המערער השני נתקבל והראשון נדחה).
העובדות:
המערערת הראשונה והמשיב היו נשואים ונתגרשו לאחר שנערך ביניהם הסכם שלפיו ויתר המשיב על זכויותיו בבית המשותף לרבות כלי בית וחפצים שונים, והאם, המערערת הראשונה התחייבה להחזיק את בתם המשותפת ולדאוג לה עד גיל 18 "על חשבונה בלבד". המערער השני, אבי האשה (המערערת הראשונה) הופיע בפני הרבנים בעת אישור ההסכם, והצהיר כי "בשעת הצורך הוא ידאג לילדה של הזוג". עברו כמה שנים והאם הגישה בשם בתה תביעת מזונות נגד האב וביהמ"ש חייב את האב לשלם לילדה מזונות בסך 35 ל"י לחודש. לאחר ששילם את הסכום הנ"ל במשך 10 חדשים הגיש האב, המשיב, משפט נגד האם ואביה, המערערים, ועל יסוד ההסכם ביקש לחייבם להחזיר לו את כספו ששילם למזונות הילדה. מהות התביעה הוגדרה בשם "שיפוי או החזרת כספים". בית משפט השלום דחה את תביעתו, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו וחייב את האם ואביה ועל כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. מצדו של המערער השני, אבי האם, לא היתה כל התחייבות כלפי האב. אבי האשה הופיע לפי בקשת הרבנים והבטיח לדאוג לילדה. היתה זו התחייבות להרגעת מצפונם של הרבנים אך בהצהרה זו לא היתה כל התחייבות משפטית כלפי האב.
ב. לעומת זאת צדק ביהמ"ש בחייבו את האם לשפות את האב על הסכום ששילם למזונות הילדה. בהסכם בין בני הזוג נאמר מפורשות כי האם תכלכל ותלביש את הילדה "על חשבונה היא בלבד" ובזה טמון רעיון השיפוי, שאם לא כן לא יהא זה על חשבונה אלא על חשבונו של האב. אכן ההסכם לא גרע ולא כלום מחבותו של האב כלפי הילדה וחובה זו נשארה בעינה כפי שהיתה קודם להסכם. ברם ביחסים הפנימיים שבין ההורים לבין עצמם יצר ההסכם חובה של האם לפרוק מעל האב את עול מילויה של חובת האב כלפי הילדה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי. 27.10.66).
ע.א. 274/66 - בלה כץ נגד אברהם כץ
*גובה דמי מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק מזונות 397/65 וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. בערעור הנגדי של הבעל אין ממש. ביהמ"ש המחוזי בקבעו סכום של -.230 ל"י מזונות לאשה ולילדם המשותף של בני הזוג ערך חישוב מפורט ומדויק ובית המשפט לערעורים אינו נוהג בדרך כלל להתערב בקביעת גובה סכום מזונות.
ב. צדקה האשה שיש לחייב את הבעל במזונות מיום הגשת התביעה לביהמ"ש ועד ליום בו הושג הסכם זמני למזונות. אין יסוד לטענה כי ההסכם הזמני למזונות שולל מהאשה מזונות מיום הגשת התביעה ועד לתאריך ההסכם הזמני. הערעור על החלטת ביהמ"ש לקצוב מזונות לאשה רק מיום תום ההסכם הזמני - נתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, קיסטר. 27.10.66).
ע.א. 402/66 - אליהו ששון נגד ג'וליס ששון וכונס הנכסים הרשמי
*בקשה לצו פשיטת רגל ע"י חייב במזונות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 3748/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער חויב לשלם לאשתו (המשיבה הראשונה) ולארבעת ילדיו מאתיים ל"י לחודש דמי מזונות. הוא לא שילם ונצטברו פיגורים שהגיעו ל-4600 ל"י בערך. בפני יו"ר ההוצל"פ באו ראיות כי המערער מתחמק מעבודה והוא חויב לשלם -500 ל"י לחודש למזונות השוטפים ועל חשבון החוב.
ימים אחדים לאחר מתן ההחלטה הנ"ל פנה המערער לביהמ"ש המחוזי ובקש לתת צו קבלת נכסים נגדו. הצו ניתן אלא שלאחר מכן פנתה המשיבה הראשונה אל ביהמ"ש המחוזי ובקשה לבטל את צו קבלת הנכסים וצו פשיטת הרגל שיצא לאחר מכן, וטענתה היתה שהמערער משתמש לרעה בהליכי פשיטת הרגל. בקשתה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נכון כי לכאורה זה לגיטימי שחייב שאינו יכול לעמוד בלחץ החוב מבקש ליתן צו קבלת נכסים נגדו, ואולם מתן צו קבלת נכסים או בטולו ענין שבשקול דעת הם ולא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור בדבר.
ב. במקרה דנן קבע ביהמ"ש המחוזי כי זהו אחד "המקרים הקלאסיים שהחייב מנצל את הליכי פשיטת הרגל כדי להתחמק מתשלום מזונות" ; מדו"ח כונס הנכסים מתברר כי מכל בעלי החוב ששמותיהם נרשמו ע"י המערער לא בא אף אחד לאסיפת הנושים. נמצא החוב לאשה למזונותיה ומזונות הילדים הוא החוב היחידי שעל המערער לשלם.
ג. כאשר אין לך אלא בעל חוב אחד התובע מזונות, אין זה מתקבל על הדעת להפעיל את המנגנון של פשיטת הרגל ולהוציא הוצאות מיותרות על נהול הנכסים באמצעות הנאמן. יו"ר ההוצל"פ כבר קבע שהחייב יכול לשלם חוב זה - מה צידוק יש לצו קבלת נכסים לפי בקשת החייב עצמו?
השופט כהן:
גם אילו באו נושים אחדים לאסיפת הנושים ומוכיחים את חובם לא היה בכך כדי לרפא את הפגם בבקשת המערער למתן צו קבלת נכסים נגדו. גם כשיש לבעל אשה ולאב ילדים שהוא חייב במזונותיהם חובות אחרים, לא יושיט לו בימ"ש של יושר יד לעזרה בכדי לסכל מלוי הצו שניתן נגדו כדין במשרד ההוצל"פ לתשלום המזונות.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד מתוק - זיס למערער, עו"ד הרצברג למשיבה הראשונה, עו"ד הניג למשיב השני. 17.10.66)
ע.א. 303/66 (ע.א. 302/66) - כונס הנכסים הרשמי נגד יצחק ורחל סגיב ואח'.
*בקשה לאישור הסדר בפשיטת רגל * בקשת שחרור בפשיטת רגל.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 5815/65 (ת.א. 3597/64) - הערעור נתקבל).
העובדות:
חברה שהמשיבים סגיב ואשתו להלן החייבים היו מנהליה העיקריים פורקה לפי צו ביהמ"ש וכונס הנכסים הרשמי נתמנה למפרק. חובות החברה הסתכמו ב-800 אלף ל"י ונכסיה לא היו שוים יותר מאשר 25 אלף ל"י. החייבים ערבו אישית לחלק מחובות החברה. סגיב חפץ לסיים את הליכי הפרוק ע"י הסדר עם בעלי החוב ובאסיפת הנושים הושג הסדר שאושר ע"י ביהמ"ש על אף התנגדות כונס הנכסים. לפי הסדר זה יעמידו החייבים לזכות הנושים סכום של -6000 ל"י ותמורת זאת יופטרו מערבותם האישית לחובות החברה. על כך הערעור.
(במעמד אישור ההסדר ע"י ביהמ"ש המחוזי ביקשו החייבים, שהתנהלו נגדם אישית הליכי פשיטת רגל, בקשת שחרור בפשיטת רגל, וביהמ"ש נעתר להם ובזה סיים את הליכי פשיטת הרגל נגדם. על צו שחרור זה ערער כונס הנכסים (בע.א. 302/66) וערעורו נדחה באשר הערעור הוגש לאחר שעבר המועד הקבוע בסעיף 94 (5) לפקודת פשיטת הרגל, ולא הוגשו תצהיר או ראיה להוכיח נסיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור האמור.
עתה טוען כונס הנכסים כי אם יתקבל ערעורו על אישור ההסדר וערבות החייבים אישית לא תופקע, הוא יגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי על פי סעיף 94 (1) לפקודה הנ"ל שיבטל את הצו ששחרר את החייבים מחבותם בהליכי פשיטת הרגל שהתקיימו נגדם אישית).
החלטה (השופט זוסמן):
א. בהתקיים התנאים הדרושים לכך יכול ביהמ"ש לתת אישורו להסדר בין החייב לנושים אף אם עקב כך משתחרר ערב מערבותו. השאלה היא רק אם במקרה דנן מן הראוי היה ליתן תוקף להסדר שכל כולו לא בא אלא כדי לשחרר את הערבים.
ב. בית המשפט אינו נותן את הגושפנקה שלו להסדר כדבר שבשגרה. אמנם ביהמ"ש לא יחלוק על הסדר שהסכימו עליו בעלי החוב המטיבים לדעת אם מועיל להם ההסדר אם לאו, אלא מטעמים כבדי משקל. אך ביהמ"ש חייב לסרב אישורו להסדר, אם יש בו משום פגיעה בהגינות המסחרית. מקום שאיש עסקים סביר לא היה נותן מקום להסדר אף ביהמ"ש לא יאשר את ההסדר.
ג. כאן החברה המתפרקת חדלה לפעול ומפעלה נמכר. לדבר זה נודעת חשיבות רבה. שכן כאשר החברה ממשיכה לפעול ומן הצורך לשקמה ולאפשר לה את המשך פעילותה, יש וביהמ"ש מחייב את בעלי החוב להביא קרבנות. אולם כשבאה הצעת הסדר מפי חברה ששבקה חיים אתה שואל מה נותן ההסדר לבעלי החוב.
ד. התועלת היחידה שבעלי החוב עשויים להשיג מההסדר נובע מהפקדת ששת אלפים לירות ע"י המשיבים. סכום זה לא יספיק לכסות אפילו אחוז אחד מן החובות כך שאין לסכום זה כל משקל. נמצא כי בגלל החוב הסכימו להסדר מתוך אדישות לאחר שהתיאשו מלגבות את החובות. אולם ביהמ"ש אינו רשאי להתיחס באדישות לעובדה שחברה המתפרקת 10 שנים לאחר היווסדה אינה משלמת לבעלי החוב אלא דיוידנד אפסי ומבקשת אגב כך לשחרר את מנהליה מערבותם האישית. הסדר כזה אינו עומד במבחן ההגינות המסחרית אינו ראוי לקבל את אישור ביהמ"ש.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 26.10.66).
ע.א. 394/66 - עבודות עפר בע"מ בפירוק נגד יעקב וגוסטה סימקין
*בקשת ארכה להגשת כתב הגנה בתביעה נגדית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי (השופט לם) בע"א 279/66 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערערת הגישה תביעה נגדית בביהמ"ש השלום נגד המשיבים. המועד להגשת תשובה לתביעה נגדית הוא 8 ימים והמשיבים איחרו ב- 4 ימים. הם נימקו את האיחור בכך שמיד עם הגשת התביעה הנגדית החל עורך הדין שלהם לעבור על החומר הרב שהצטבר בתיק על מנת לנסח את כתב ההגנה וכן היה צריך לתאם עמדה עם משרד ממשלתי שגם הוא בעל דין בתביעה ועל כן נגרם האיחור. ביהמ"ש השלום לא ראה בסיבה הנ"ל "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור וסירב לתת הארכה למשיבים, ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים ונתן את הארכה. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
ערעור זה הינו טרדני ויש להביע צער על הגשתו. מן המקרים הרבים המגיעים לאחרונה לביהמ"ש העליון יש הרושם כי הפרקליטים מסתופפים ומצטופפים יותר מדי בפרוזדורים הפרוצדורליים של המשפט ומגלים יותר מדי יוזמה וחריפות מחשבה לחסימת דרכי הכניסה להיכל המשפט פנימה. לעתים נגררים גם שופטים אחרי הפרקליטים המגלים כל מיני בוקי סרוקי כדי למנוע את עשיית המשפט בטענות פורמלרסטיות למיניהן. נכון הדבר כי כאשר ישגה בעל דין או פרקליטו בענין שבסדר הדין וגורם טרחה לצד שכנגד עליו לשלם עבור השגיאה. אך "העונש" חייב להיות מותאם למידת הטרחה ולא שישא בעונש המכסימלי של דחיית ענינו מכל וכל ללא בירור.
ההגינות ויחסי החברות התקינים בין עורכי הדין מחייבים לנהוג בהבנה עם חבר שוגה העושה שגיאה קלה מסוג זה שנעשתה כאן, ומלכתחילה מן הראוי הוא להסכים ברוח טובה לתיקון השגיאה ולהעמיד הדברים על מכונם. משהביע ב"כ המערערת התנגדות לא נאה ובלתי מוצדקת למתן הארכה צריך היה בימ"ש השלום לתת את הארכה המבוקשת ללא שקלא וטריא.
מ"מ הנשיא זילברג:
בלי להכנס לשאלה הרחבה יותר על ערכן וחשיבותן של טענות פרוצסואליות בהשוואה לטענות מטריאליות הנוגעות לגופו של ענין, הרי במקרה שלפנינו היה הערעור פריבולוזי בהחלט מכל בחינה שהיא. נטענו בו טענות שהנפש היפה סולדת מהן ולכן יש לדחות את הערעור.
השופט הלוי:
אשמים גם אנחנו בריבוי ערעורי סרק שכאלה. מה ראה ביהמ"ש המחוזי לתת רשות ערעור על פסק דינו הנכון בו ביטל את החלטתו הפורמליסטית של שופט השלום? על עדיפות העקרון של "דין ייעשה ועיוות דין יימנע" על פני כל ה"טעמים המיוחדים" למיניהם כבר עמד ביהמ"ש העליון בע"א 222/66. פניהם של בתיהמ"ש צריכים להיות לעקרון זה, וברוח זו יש לפרש את כל תקנות סדר הדין האזרחי ולהשתמש בהם הלכה למעשה. מפאת טרדנותו של הערעור הוטל על המערערת תשלום הוצאות בסך 600 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי 13.10.66)
ע.א. 350/66 - י. ד. בוכהלטר נגד שרה רוזנר
*היחסים בין עו"ד ולקוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2079/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה התחייבה לשלם למערער, שהוא עורך דין במקצועו, סכום של -5000 ל"י שכר טרחה עבור פעולותיו במכירת חלקת קרקע מסוימת. המערער מצידו צריך היה לבצע פעולות שונות למימוש זכויותיה של המשיבה בחלקה האמורה. במסגרת פעולותיו הגיש תביעה נגד החברה לשיכון עממי. תובענה זו נגמרה בפשרה שניתן לה תוקף של פס"ד, לפיה הכירו בחוזה שהיה קיים בין המשיבה לבין החברה, קבעו את המערער ופרקליט אחר שפעל מטעם החברה כנאמנים לביצוע החוזה, וכן קבעה כי שכר הנאמנים ייקבע ע"י ביהמ"ש.
מיד לאחר מתן תוקף לפשרה ערערה המשיבה על הפשרה וטענה כי הוחתמה על הפשרה בתרמית וביקשה מביהמ"ש לבטל את הפשרה אך ביהמ"ש דחה את בקשתה. היא פנתה לאחר מכן למערער ודרשה ממנו שלא יפעל כנאמן על פי הפשרה והגישה נגדו קובלנות שונות. בנסיבות אלו חשב המערער כי לא מן ההגינות יהיה אם ימשיך לפעול כנאמן ועל כן לא עשה מאומה למימוש הסכם הפשרה ולבצוע החוזה. עם זאת דרש המערער שכר בעד הפעולות שביצע ובעד הפעולות שהיה מוכן לבצע אילולא הפריעה המשיבה בעדו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער לשכ"ט בקבעו שלא הוכח שהמשיבה חזרה בה מהסכמתה להגשת משפטים שונים עליה דברה בכתב התחייבותה ולא הוכח שהיא הפריעה להמשך הפעולות. על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. משנחתמה הפשרה ע"י המשיבה והמערער הסכים לה בכך שקיבל עליו את הנאמנות, בתנאי השכר הקבועים בפשרה אינו יכול עוד לתבוע את המשיבה על יסוד התחייבותה הראשונה, אלא על יסוד הסכם הפשרה שלפיו יקבע ביהמ"ש את שכר הנאמנים.
ב. הסכמתה או התנגדותה של המשיבה לפעולות המערער, או הפרעתה ואי הפרעתה, אינן מעלות ואינן מורידות. המערער כבר אינו פועל ואינו צריך לפעול מכח הרשאתה של המשיבה אלא מכח מינויו כנאמן מטעם ביהמ"ש. עם קבלתו את המינוי הזה חייב הוא להמשיך בפעולות לבצע את החוזה הנידון ועליו לתת את הדין לביהמ"ש לא רק על מעשיו שעשה אלא גם על מחדליו שחדל על אף מינויו. אם יתקלו הנאמנים בהפרעה של ממש בביצוע הוראות החוזה עליהם לבקש הוראות מבית המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, כהן, הלוי. עו"ד בן יהודה מערער. עו"ד פרץ אמיר למשיבה. 14.10.66)
ע.א. 457/65 ; ע.א. 448/65 - נתן טייגר נגד רפאל הלפרין
*פירוש תנאי התחייבות * עילה שיסודה בעבירה על החוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בת.א. 480/66 וערעור נגדי. ערעורו של טייגר נדחה וערעורו של הלפרין נתקבל).
העובדות:
באפריל 1960 התקשר טייגר, המערער, עם הלפרין, המשיב, בהסכם להקמת מלון בשם "אקסודוס" בטבריה. המשיב נטל על עצמו ביצוע כל הפעולות הקשורות בכך בארץ ואילו המערער התחייב לגייס הון בחו"ל. המשיב ביצע את הפעולות שהתחייב למלא, רכש את הקרקע, השיג הבטחה להלואה, בעוד המערער לא הצליח לגייס את ההון הדרוש, הוא הספיק להעביר למשיב חלק מהכסף אך לבסוף הודיע למשיב כי החליט לפרוש מן העסקה. בין הצדדים נערך מסמך (להלן "מסמך ההתחייבות") בו אישר המשיב כי הוא חייב למערער סכום של..26,730 ל"י ו- 1896.60 דולר, וכי הוא יחזיר לו סכום זה לאחר שתושלם עיסקת מלון אקסודוס, זמן קצר לאחר מכן הגיש טייגר תביעה נגד הלפרין להחזרת הסכומים שהעביר לו. סכום התביעה עלה על הסכום הנקוב ב"מסמך ההתחייבות". הגנת המשיב היתה כי עיסקת העברת הכספים לישראל היתה נגיעה באי חוקיות באשר הדולרים הועברו בשוק השחור, וכן שהמערער הסתלק מהעיסקה תמורת "מסמך ההתחייבות" והסכומים הנזכרים בהתחייבות זו אינם מגיעים למערער היות ולא נתמלא התנאי לפרעונם. דהיינו לא בוצעה עיסקת הקמה מלון אקסודוס. (בינתיים הוברר כי המלון לא יוקם בכלל והקרקע נמכרה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין עילה מספקת לתביעת סכומי הכסף של המערער פרט להתחייבות הכלולה ב"מסמך ההתחייבות". ביהמ"ש קיבל את טענת המשיב כי החיוב הנובע ממסמך ההתחייבות לוקה באי חוקיות כפולה: האחת מפני שמדובר בהחזרת כספים שהועברו לישראל בדרך "שחורה", והשניה באשר הכרה בחוב כלפי תושב חוץ הינה בלתי חוקית בהעדר אישור האוצר לכך. על יסוד זה החליט ביהמ"ש לחייב את המשיב בתשלום הסכום הנ"ל בתנאי שהמערער ישיג תוך 6 חדשים. היתר כדין המכשיר את ההתחייבות שבמסמך ההתחייבות וכן את פעולות העברת הכספים בדרך "שחורה". מאידך דחה את טענת המשיב כי המועד לביצוע תשלום לפי מסמך ההתחייבות לא הגיע, על פסק דין זה מערערים שני הצדדים.
החלטה (השופט לנדוי):
א. צדק המשיב בטענתו כי אין לחייבו על יסוד החיוב שבמסמך ההתחייבות היות ולא נתקיים התנאי הנזכר בו, מפני שעיסקת מלון אקסודוס לא הושלמה ע"- המשיב. נכון שבמסמך ההתחייבות ישנה קביעת מועד להחזרת החוב, אך זו קביעת מועד החלה רק לאחר שיתקיים התנאי, ומכיון שהתנאי לא נתקיים לא חל החוב. יש לזכור כי סיבת כשלון העיסקה היתה נעוצה במערער ואפשר שהמערער היה מוכן להפסיד את הכספים שהשקיע ובלבד שישתחרר מהתחייבויותיו ועל כן הסכים לנוסח מסמך ההתחייבות.
מכיון שכך דין ערעורו של הלפרין להתקבל והערעור השני להידחות.
ב. גם אלמלא הוחלט כאמור בפיסקה א' דין ערעורו של טייגר להידחות, והערעור השני להתקבל. אין להפריד בין ההתחייבות הנובעת ממסמך ההתחייבות לבין אל החוקיות הנובעת מהעברת הכספים בדרך "שחורה". אי אפשר היה לבסס שום עילת תביעה על מסמך ההתחייבות בלי להתיחס למה שקדם לחתימתו. השאלה אם תביעת התובע לוקה באי חוקיות תיבחן בכך אם התובע יכול לייסד את עילתו מבלי להיזקק למעשהו הבלתי חוקי, כי אז אין תביעתו נפסלת אפילו נגלתה אי החוקיות דרך אגב. בעניננו אי אפשר להשתית את עילת התביעה על ההודאה בחוב הכלולה במסמך ההתחייבות כשהיא עומדת בפני עצמה ויש להוסיף ולטעון מה היה מקור החוב נשוא ההודאה (אם כי ההודאה לבדה דיה להוכיח את עילת התביעה). כדי להראות את מקור החוב חייב היה המערער לגלות שהחוב נוצר ע"י ההעברות הבלתי חוקיות.
ג. זאת ועוד, כל דרך הטיעון של המערער בביהמ"ש המחוזי היתה שהתביעה אינה נובעת ממסמך ההתחייבות אלא מחיובו של המשיב שקיבל כספים ועשה עושר ולא במשפט, ואין להרשות ברגע האחרון תפנית חדה וסטיה מכל הטיעון והדיון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. 26.10.66).
ע.א. 336/66 - יוסף דגן נגד משה פרשטמן
*הפרת חוזה והודעת ביטול חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא צלטנר) מיום 10.5.66 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 22.12.63 נערך זכרון דברים בין בעלי הדין שלפיו מכר המערער למשיב מגרש בבת-ים במחיר של כ- 370 אלף ל"י. 50 אלף ל"י שולמו עם חתימת זכרון הדברים והיתר צריך היה לשלם - בהתאם לזכרון הדברים - כדלהלן: 1. "בזמן חתימת החוזה אצל עורך דין ולא יאוחר מ- 1.1.64 ישולם סך 50 אלף ל"י";2. בזמן ההעברה בטאבו - 85 אלף ל"י ;3. היתרה תוך שנה מיום ההעברה.
לפני חתימת החוזה התנה המוכר (המערער) את חתימתו על החוזה במתן ערבות בנקאית מצד הקונה (המשיב) להבטחת יתרת המחיר, ומשהתנגד לכך המשיב, סירב המערער לחתום על החוזה. כתוצאה מכך לא שילם המשיב ביום 1.1.64 את הסכום של 50 אלף ל"י ולמחרת שילם על החשבון סך 25 אלף ל"י. ביולי 1963 הגיש המשיב תביעה להחזרת הסכום של 75 אלף ל"י וביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעתו, על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "זכרון הדברים" מהוה הסכם מחייב ועל כך לא ערערו הצדדים.
ב. טענת המערער כי אין לראות בדרישתו לערבות בנקאית הפרת ההסכם שכן לפי גירסתו, באותו זמן כבר לא עמד המשיב בהתחייבותו ולא שילם ביום 1.1.64 את הסכום של 50 אלף ל"י ועל כן היתה מוצדקת התביעה לערבות בנקאית על יתרת הסכום - נדחית. אף אם לא שילם המשיב במועדו כל מה שהיה חייב לשלם והמערער השש לגורל תשלום יתרת המחיר, הרי יכול היה לתבוע פיצויים על הפרת ההסכם אם היה באי תשלום זה הפרה היורדת לשרשו של ענין. אולם הוא לא היה רשאי להעמיד תנאי חדש של ערבות בנקאית שהיה בו כדי לשנות שינוי מהותי את התנאים שנקבעו בזכרון הדברים. היתה זו איפוא הפרת הסכם מצד המערער כשתבע ערבות בנקאית.
ג. המשיב כלל לא הפר את תנאי התשלום ולא חייב היה לשלם את הסכום של 50 אלף ל"י ביום 1.1.64 כאשר המערער סירב לחתום על החוזה. פירוש התנאי לתשלום הסכום "בזמן חתימת החוזה אצל עו"ד ולא יאוחר מ-1.1.64" היה כי סכום זה ישולם אם הצדדים יחתמו על חוזה בפני עורך דין עד לאותו תאריך. סירובו של המערער לחתום על החוזה שחרר את המשיב מתשלום הסכום הנ"ל. (לא צדק ביהמ"ש המחוזי שעל המשיב היה לשלם את הסכום הנ"ל עד יום 1.1.64 בין שנחתם חוזה אצל עו"ד ובין שלא נחתם).
ד. טענת המערער כי גם אם נכון שהפר את ההסכם אין ההפרה מזכה את המשיב בהשבת כספו באשר לא השתמש בזכותו לבטל את ההסכם - נדחית. במרץ 63 שלח המשיב למערער התראה נוטריונית בה קבע כי הוא - המערער - הפר את ההסכם והביאו לקיצו ועל כן מבקש המשיב השבת כספו, אכן ספק אם אפשר לפרש, כפי שפרש ביהמ"ש המחוזי, מכתב זה כהודעת ביטול ההסכם מצד המשיב, ברם, אפילו לא ביטל המשלב מפורשות את ההסכם, נובע מהאמור לעיל כי המשיב הסיק שהמערער ביטל את ההסכם והודיע זאת למערער בהתראה נוטריונית. אי אפשר היה לצפות מן המשיב שיעשה כל צעד נוסף מלבד דרישת כספו בחזרה.
ה. טענת המערער כי אף אם הפר את ההסכם הוא זכאי להשלמת עסקת המכר או לתשלום דמי נזקים - נדחית, נוכח הממצא שהמשיב לא הפר את ההסכם ואימץ לעצמו את ביטולו ע"י המערער מאבדת טענה זו את כל חשיבותה. מה לי עקרונות היושר ומה לי עקרונות המשפט המקובל, מה לי ביצוע בעין ומה לי פיצוי הפרה, כאשר הטוען זאת הוא שהפר את החוזה והצד השני לא הפר אותו.
הנשיא אגרנט:
בנסיבות המקרה רשאי היה המשיב לבטל את ההסכם, ההתראה הנוטריונית ששלח למערער ושבה קבע כי ע"י ההפרה הביא המערער את ההסכם לקיצו - מגלה את דעתו של המשיב בפני המערער שאין עוד קיום להסכם. אמנם נכון שלפי הדין אין בהפרה של המערער הבאת ההסכם לידי ביטולו, אלא נותנת זכות בידי המשיב לבטלו, אך גילוי דעתו של המשיב שאין עוד קיום להסכם, כמוה כביטול ההסכם על ידיו. תוצאה זו מחוייבת גם ע"י העובדה כי באותה התראה דרש המשיב את החזרת הכספים שכבר הספיק לשלם.
זאת ועוד המערער לא ויתר מעולם על דרישתו לערבות בנקאית ומכאן שהמשיב היה זכאי לבטל את ההסכם אף בשלב המאוחר של משלוח ההתראה הנוטריונית. האמת היא כי מאותה סיבה, זכאי היה המשיב להסתפק, באשר לשימוש בזכות הביטול כאמור, בהגשת התביעה להחזרת דמי המחיר ששולמו על ידיו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ברנזון. 27.10.66).
ע.א. 534/66 - צבי ומלי שופמן נגד עמנואל הקיני
*הסכם בוררות בעל פה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כהן) בהמ' 1467/66 ת. א. 416/65 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט זוסמן):
א. הסכם בוררות בעל פה לא די בו כדי לעכב דיון בתובענה שבפני ביהמ"ש בהתאם לסעיף 5 לפקודת הבוררות.
ב. אינו דומה הסכם בוררות בעל פה, למקרה שנדון בע"א 345/66 שבו הסכימו הצדדים בפני ביהמ"ש על בוררות ולבקשתם רשם השופט את ההסכם למסור את הסכסוך לבוררות. הצדדים אמנם לא חתמו על התרשומת אבל היתה הוכחה שההסכם לבוררות תם ונשלם ובעקבותיו ניתן פס"ד מוסכם. לפיכך קבע שם ביהמ"ש כי הצדדים עשו את השופט "לזרועם הארוכה ובאמצעותו העלו את ההסכם שביניהם על הכתב".
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד נבט למערערים, עו"ד ריבק למשיב. 19.10.66).
ע.א. 244/66 - אלברט מזרחי נגד חיים בראון
*בקשת רשות להתגונן בטענת קיזוז.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרשם ולך) בת.א. 396/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער ביקש רשות להתגונן בתביעה בדיון מקוצר שהוגשה נגדו ע"י המשיב, בטענה שהמשיב חייב לו כסף ויש לו זכות קיזוז בסכום התביעה כנגד סכום החוב. הרשם דחה את התביעה בקבעו כי יתכן שיש לנתבע עילת תביעה נגד התובע "ברם עליו לחפש תרופתו בתביעה נפרדת משלו". על כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. הרשם לא פסק ולא כלום לגופה של טענת ההגנה של המערער. נהפוך הוא במפורש קבע שהמערער יכול להוכיח טענה זו בתביעה נפרדת.
הלכה פסוקה היא שאם עומדת לו לנתבע לכאורה הגנה, והגנת קיזוז בכלל זה, דין הוא שתנתן לו רשות להתגונן.
ב. הרשות להתגונן ניתנת למערער בתנאי שיפקיד תוך 30 יום בקופת ביהמ"ש את הסכומים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי. אם לא יפקיד את הסכומים כאמור יפסיד את הרשות להתגונן.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 25.10.66).
ע.א. 73/66 - יעקב ורצברג נגד יחיאל פוזננסקי ואח'
*נזיקין על הפרת חוזה מכר של חנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 798/63 - וערעור נגדי, הערעורים נדחו כפוף לשינויים קלים).
העובדות:
המשיבים, קבלנים, עסקו בשנת 1962 בהקמת בית משותף בבת-ים, והמערער, עשה עם המשיב מס' 1 הסכם בעל פה לרכישת חנות קטנה לעסוק בה במלאכתו כשען. המשיב 1 התחייב למסור את החנות למערער עד ראש השנה. בבוא העת לא נמסרה החנות למערער וזה הגיש תביעה נגד המשיבים להחזרת כספו ולהטבת נזקו. התברר כי המשיבים לא מסרו את החנות מכיון שלא השיגו מהעיריה רשיון לבניית חנות אשר שטחה יצא מגדר המותר לבניה. המערער תבע בפרשת התביעה נזקים לפי 4 פריטים: 1. סכום שהוציא עבור שעון חשמל וסדורים בחנות; 2. סכום שהוציא לביוב; 3. -.5000 ל"י "בהתחשב בהפרשים בשווי החנות ובעובדה שאין להשיג בכלל חנות בגודל כזה"; 4. -.6000 ל"י "נזקים כללים כולל מניעת רווח".
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב 1 בשני הפריטים הראשונים וכן ב-..2000 ל"י לפי הפריט השלישי ודחה את התביעה ביחס לפריט האחרון כן קבע כי המשיבים האחרים אינם חייבים לשאת בחיובים הנ"ל. על כך הערעורים.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המשיב 1 פעל גם בשם שותפיו ומן הדין לראות את כל המשיבים כבעלי דברו של המערער ולחייב את כולם סולידרית בחיובים כלפי המערער.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נעשה הסכם מכר מחייב, שהמוכרים ידעו לשם מה קנה המערער את החנות, ושהם היו אחראים לקבלת הרשיון הדרוש. אלה הם ממצאים עובדתיים ויש לדחות את ערעור המשיבים בערעור שכנגד ביחס לנקודות אלה.
ג. לשאלה אם זכאי הקונה (המערער) להפרש שבין מחיר החנות לפי החוזה לבין שווי הנכס ביום הפרת החוזה או לבין שווי הנכס ביום ברור המשפט - מכיון שהמוכרים (המשיבים) הסכימו להעריך את ההפרש לפי השווי ביום ברור המשפט (שהוא גבוה מאשר ביום הפרת החוזה) אין עוד מחלוקת בשאלה זו ואין צורך לפסוק בה. (הרכב של 5 שופטים נקבע כדי לדון בשאלה עקרונית זו).
ד. את ההפרש בשווי קבע ביהמ"ש המחוזי בסך -.2000 ל"י על יסוד עדות המשיב 1 ודחה את הערכת השווי שבעדות המערער. בהתחשב בכך שעדות המערער נסבה על השוואה בין נכסים בלתי שווים, ולא העיד על הפרשים בנכסים שווים - אין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש שהעדיף את עדות המשיב.
ה. ביחס לתביעת "נזקים כללים כולל מניעת רווח" - שאלה גדולה היא אם - ובאיזה נסיבות - מותר לתבוע - בנוסף לנזק המתבטא בהפרש שבין מחיר החוזה לבין מחיר השוק בתאריך הקובע - נזקים נוספים הנובעים בעקבות הפרת ההסכם. בהנחה שביום הפרת החוזה יכול הקונה לרדת לשוק ולקנות נכס אחר לכאורה אין לו לקונה נזק נוסף. נראה שמן הדין להבחין בין המקרה שבו המוכר כלל אינו מעביר את הממכר לבין המקרה שבו הוא מאחר בהעברה, במקרה האחרון זכאי הקונה לפיצוי בעד הוצאה מיוחדת שעמד בה או בעד הרווח שנשמט ממנו בינתיים. אך במקרה הראשון - האם חייב המוכר "4 לשלם פיצויים משני הסוגים האמורים גם יחד? (הפרש מחיר ומניעת רווח). בשאלה זו אין צורך להכריע במקרה דנן, שכן הנזק הנתבע במקרה זה לפי הפריט של מניעת רווח, מהווה נזק מרוחק מדי.
ו. באשר לנזקים כללים יתכן שהמערער זכאי לפיצוי בעד שכון אלטרנטיבי לעסקו במשך תקופה סבירה שצריכה היתה לעבור עד שימצא מקום מתאים אחר. אך התובע תבע פיצוי עבור שכירת חנות גדולה לתקופה שתגיע לקיצה רק עם גמר המשפט עצמו. על טענה כזו אומרים: תפסת מרובה לא תפסת. לא יתכן שקונה אשר קנה חנות קטנה ולא קיבלה רשאי לשכור לעצמו חנות גדולה במקום יותר טוב לזמן ממושך. ולקרוא להוצאה זו "נזק".
ז. טענת המוכרים הכלולה בערעור שכנגד שלא היה מקום לחייבם ברבית על הסכום שקבלו מהקונה ושעליהם להחזיר לקונה, מכיון שהיו מוכנים לשלם לו את הסכום הזה ואף הפקידוהו בבנק - בדין יסודה.
מ"מ הנשיא זילברג, השופט ברנזון והשופט הלוי: מסכימים.
השופט לנדוי:
ההפסד של רווח עקב אי מסירת החנות הנדונה המיועדת לעשות פרות, במשך תקופת ביניים סבירה, עד שהמערער היה יכול למצוא לעצמו "מקום חלוף" - רווח נמנע כזה הוא בגדר נזק שאינו מרוחק מדי. ועל המוכר לפצות את הקונה לפי ראש נזק זה בנוסף על הנזק הישיר הנובע מהפרש המחירים. (הלכה למעשה אין בעיה זו מתעוררת כאן באשר המערער לא הוכיח את הפסד הרווח שטען לו).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון, ויתקון, הלוי. 27.10.66).
ע.א. 130/66 - נהריה אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד השומה נהריה
*הכנסה שבהון והכנסה שבפרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בערעור מס הכנסה 39/64 וערעור נגדי - הערעור שכנגד נתקבל והערעור הראשי - שנתקבל אף הוא - איבד בשל כך את ערכו).
העובדות:
המערערת קיבלה סכומי כסף חד פעמים מהממשלה ומהסוכנות שבתמורתם התחייבה המערערת להבטיח אספקת מים וביצוע עבודות חיבור והנחת קוים לשיכונים מסויימים. כן רכשו משלמי הכספים "זכויות מים" שפירושו חיוב המערערת לספק מים לצמיתות לשיכונים שעבורם שולמו הכספים ועל המערערת הדאגה והאחריות למקורות המים.
טענת המערערת היתה כי סכומי כסף אלה הם הכנסה שבהון, באשר לא יוכלו בעתיד לגבות כספים נוספים עבור "זכויות המים" שהעניקו ותמורת הכספים התחייבו לעשות השקעות הוניות ולהעניק זכויות לזמן בלתי קצוב. מאידך סבר המשיב (פקיד השומה) כי הכנסות אלה הן הכנסה שבפירות שכן: לא היתה התחייבות מצד המערערת להחזיר חלק מהסכום ללקוחות במקרה שישאר עודף; הלקוחות לא רכשו חלק ברכוש האגודה; המערערת לא קיבלה על עצמה כל התחייבות מלבד לספק מים וזה עסקה הרגיל. ביהמ"ש המחוזי פסק כי ההכנסה היא הכנסה שבהון וקבע כי מכיון שהכנסה זו באה מהלקוחות יוקטן באותה מידה עלות הנכסים שבגינם זכאית המערערת לשעורי פחת שנתיים, על החלק הסופי של פסה"ד ערערה המערערת ועל הקביעה כי זו הכנסה הונית ערער המשיב.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אילו עמד ערעורה של המערערת לעצמו צריך היה לקבלו. לענין הפחת אין כל נפקא מינה אם הנישום רכש את הנכס בכספיו הוא או בעזרת כספים שקיבל ממקור אחר. השאלה היא כמה עלה הנכס לנישום ולא מאיזה מקור בא הכסף לרכישת הנכס, ממקורו של הנישום או ממקורו של הזולת.
ב. ברם מקביעה זו שבסעיף א' לא תוושע המערערת שכן יש לקבל את הערעור הנגדי ולקבוע שההכנסה האמורה היא הכנסה שבפירות, וזאת מהסיבות הבאות:
1. אין זו עסקה חד פעמית. לפנינו ספק מים רגיל שעסקו בכך ומולו מספר לקוחות וזה דבר שגרתי במדינת ישראל. אי אפשר לומר שכל ההסדר חרג מגדר עסקו הרגיל של המפעל.
2. התשלום של הלקוחות לא היה מחושב בהתאם לחשבונות שהמערערת הוציאה עבור חיבור רשת המים. אילו ידענו שכל הסכומים שנתקבלו היו מיועדים לכיסוי הוצאה ממשית, אפשר היה לראות פתחון פה לטענה שהיתה השתתפות הלקוח בהוצאה הונית, אך כאן לא היה כיסוי להוצאה ממשית ואם נשאר רווח למערערת קשה לראות רווח זה כחורג מגדר הרגיל.
ג. הטענה שיש לפצל את התשלום ולראות חלק כהכנסה שבפירות שבתמורתו ניתנים השרותים וחלק כהכנסה שבהון שבתמורתו יצרה המערערת קשרי ישירות עם הלקוחות - אין לקבלה. אבחנה כזו מופרכת מעיקרא. ההכנסה כולה נובעת במישרין מניהול העסק הרגיל של המערערת ואין כל מקום ליחס לה אופי של הכנסה שבהון.
ד. לפני משורת הדין אפשר אולי להתיר למערערת, כהוצאה שוטפת ולא רק בדרך של פחת, אותן הוצאות שעמדה בהן כדי לקיים את התחייבויותיה לפי ההסכמים
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. 23.10.66).
ע.א. 589/65 - "הדרן" חברה לחקלאות בע"מ נגד פקיד השומה תל אביב
*הכנסה שבהון והכנסה שבפרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (
העובדות:
השאלות המתעוררות בערעור זה זהות לאלה בע.א. 130/66 הנ"ל. אלא שבמקרה זה פסק השופט לובנברג כי ההכנסה היא הכנסה שבפירות ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
מאותם הנימוקים של ביהמ"ש בע.א. 130/66 אין גם לקבל ערעור זה.
בערעור דנא העלתה המערערת טענה כי אם ההכנסה לגבי המערערת היא הכנסה שבפירות כיצד מסרב פקיד השומה לפרדסנים, ששלמו תשלומים אלה למערערת, לנכות את התשלומים מהכנסותיהם כהוצאה שבפירות. כלפי אלה רואה פקיד השומה את ההוצאה כהוצאה שבהון. התשובה לכך היא שבערעורים אלה נדונה השאלה מה דין ההכנסה של המערערות ואת שאלת ההוצאה של הלקוחות יש להשאיר לעת מצוא לכשיעוררה פרדסן הרואה את עצמו מקופח ע"י שומה שאינה מתירה לו ניכוי הוצאה זו.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. 23.10.66)