בג"צ 141/66 - סעדיה צעירי נגד ראש אגף רישום והסדר קרקעות ירושלים ואח'
*תשלום אגרות העברה לפי ערך הקרקע * שיהוי בפניה לבג"צ
(תשובה לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר רכש דירה בשנת 1963 ולאחר מכן נרשם הבית בו רכש את הדירה כבית משותף. בשנת 1965 פתח העותר תיק לרישום הדירה על שמו וביקש לשלם את אגרות ההעברה לפי ערך הקרקע כמי שיושב בדירה ישיבת קבע ולא ישב בה אדם לפניו, ומבצע את ההעברה תוך שנה מן היום שהתיישב בדירה כאמור. בקשתו נדחתה מן הטעם שאינו יושב בדירה ישיבת קבע, על כך פנה לבג"צ.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. העותר הישהה יתר על המידה את פנייתו לביהמ"ש הגבוה לצדק ולפיכך אין להעניק לו את התרופה המבוקשת. לפי חומר ההוכחה שהיה בידי המשיבים היו רשאים לכאורה להחליט כפי שהחליטו ביוני 1965, ואילו העותר הישהה את פנייתו לבג"צ עד מאי 1966. ברור כי התקופה של 10 חדשים שעברה מאז מקשה על ברור המצב העובדתי לאשורו, הן מבחינת השאלה אם לא גר אדם בדירה בין רכישתה ע"י העותר לבין מועד רישום ההעברה והן מבחינת השאלה אם ישב בה העותר ישיבת קבע. זאת ועוד בינתיים עברה שנה מאז נכנס לגור העותר בדירה, וגם מסיבה זו, שעה שהיא מצטרפת לקושי הנעוץ בבירור השאלה אם הוא יושב בה ישיבת קבע, החמיץ העותר את ההזדמנות לקבל סעד מביהמ"ש הגבוה לצדק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. העותר לעצמו, ד"ר חשין למשיבים).
בג"צ 36/66 - בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*עסקת מטבע חוץ הקשורה בפיחות
(תשובה לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר משמש סוחר מוסמך לענין הפיקוח על מטבע חוץ. הסכסוך שבין העותר למשיבים נובע מן הפיחות. למחרת הפיחות השכימו פקידי האוצר אל הבנקים ומתחו קו בספריהם לסימון כל הפעולות שבוצעו במטבע חוץ לפני הפיתוח. נוכח טענות הבנקים כי באותו בוקר טרם נרשמו בספרים פעולות שבוצעו לפני הפיחות הסכימו לקבל רשימה של פעולות בלתי רשומות כאלה. מכיון שהיו מקרים שבנק מכר מטבע ללקוחות לפי השער הישן הושג הסדר כי הבנק יקבל אף הוא אותו מטבע לפי השער הישן. מקרי גבול נמסרו להכרעת ועדה שנתמנתה לכך ע"י המפקח על מטבע חוץ.
הבנק העותר טען כי הוא היה זכאי לשער החליפין הישן בגין מספר סכומי מטבע חוץ שמכר ובכללם שני סכומים של כחצי מליון פרנקים שוויצריים ומאה אלף דולרים. דא עקא, שני סכומים אלה לא היו רשומים בספרים משנמתח הקו האמור, וזכרם אף לא בא ברשימה שהוכנה ע"י פקידי הבנק. טענת הבנק היתה כי הפקיד הממונה על כך היה עסוק והרשימה הוכנה ע"י פקיד אחר שעשה את מלאכתו בחפזון. התיקון לרשימה ע"י העותר הוגש רק לאחר שעבר זמן ניכר. המשיבים סרבו להכיר בסכומים אלה, ועל כך פנה העותר לבג"צ.
החלטה (השופט ויתקון):
א. השמטת סכומים כה נכבדים מהרשימה שהוכנה ע"י הפקיד אותו בוקר קובע, וחוסר תיקון הרשימה מיד לאחר שהיה סיפק לבדקה - כל אלה אומרים דרשני וקשה למצוא להם
הסבר בחפזון או ברשלנותו של פקיד הבנק. אין למצוא פגם בהחלטת המשיבים שלא להאמין לעותר כי אמנם בוצעו הפעולות לפני יום הפיחות, עובדות אלה די בהן כדי לבטל את הצו על תנאי אולם מכיון שהועלו עוד נימוקים ע"י העותר נזקק להם ביהמ"ש כדלהלן.
ב. ההוכחה בדבר העיסקה שבין הבנק לבין הלקוח צריכה לנבוע לא מתוך מה שקרה בין העותר לבין בנק ישראל אלא מתוך מה שקרה בין העותר לבין לקוחו.
ג. ההוכחה בדבר העיסקה שבין הלקוח לבין העותר צריכה לבוא מתוך מסמכים שבין הלקוח לבין העותר, כגון הוראה של הלקוח לעותר לקנות את המטבע, ולא מתוך מסמכים פנימיים של העותר - פקודות להנהלת החשבונות - שאין בכוחם לחייב או לזכות את הלקוח, אין להתחשב במסמכיו הפנימיים של העותר כדי להצביע על "התחלת הביצוע" של העיסקה, אף אם נאמר כי מספיקה התחלת ביצוע של עיסקה כדי לזכות את הבנק לקבל את המטבע עבור הלקוח לפי השער הישן.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 24.10.66).
בג"צ 206/66 - שמחה פרבשטיין ומנוחה פרבשטיין נגד נשיא ההוצל"פ ביהמ"ש המחוזי חיפה ובנק ליצוא בע"מ
*המשך הליכי הוצל"פ לאחר הסדר תשלומים בין הצדדים
(תשובה לצע"ת - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
המשיב השני קיבל פס"ד נגד העותר הראשון על סך 10 אלפים ל"י. פסה"ד הוגש לבצוע למשרד ההוצל"פ לאחר שאושר עיקול זמני על חפצי העותר. אשתו של העותר הוזמנה להוצל"פ להשמיע טענותיה כי החפצים המעוקלים שייכים לה, אך באותה ישיבה באו העותר הראשון והמשיב השני לידי הסכם שישלם העותר הראשון למשיב 300 ל"י לחודש וניתן צו לעכב את ההוצל"פ. כעבור זמן פנה המשיב השני למשיב הראשון בבקשה לחקור את העותר הראשון על יכולתו הכספית לאחר שנודע לו כי החייב הוא בעל אמצעים. החקירה נתקיימה ונקבע ע"י המשיב הראשון כי החייב יוסיף לשלם 300 ל"י לחודש, כעבור זמן פנה המשיב השני למשיב הראשון וביקש להעמיד את החפצים המעוקלים למכירה וקיבל את מבוקשו על אף התנגדות העותר. על כך פנה לבג"צ.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. הליכי ההוצל"פ עוכבו בהסכם כל עוד העותר ישלם את התשלומים בדייקנות, ובהתאם לעדויות שילם את הסכומים בדייקנות כל חודש. כיון שכך עומד ההסדר בעינו ולא היה מקום לשנותו.
ב. אם לאחר עשיית ההסדר מתברר לנושה כי החייב הוא בעל אמצעים כספיים המראים כי יש לו יכולת כספית גדולה יותר מזו המשתקפת בהסדר, כי אז ברור שלא יהיה קשור בהסדר. אולם כאן נכשל הנושה בחקירתו בדבר יכולתו הכספית של החייב, בחקירה שנערכה לאחר ההסדר. כיון שכך אין לשנות את ההסדר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד תירוש לעותרים, עותר ברוטבר למשיב השני. 10.10.66)
בג"צ 202/66 - מוניות תל אביב ואח' נגד שר התחבורה ואח'.
*הגדרת "אוטובוס" * חשש מפני לחץ עתיד כנימוק של רשות ממשלתית
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
ארגון המוניות תל - אביב ושנים מחבריו בקשו רשיונות ליבא מכוניות עם מנועי בנזין ולהפעילם במקום המוניות הנוכחיות שלהם עם מנועי דיזל. משרד התחבורה סירב לאשר רשיון יבוא באשר במכוניות המבוקשות 10 מקומות ישיבה פרט לנהג, והם בעלי צורה של אוטובוס קטן.
הגדרת אוטובוס בתקנות התעבורה היא רכב מנועי המיועד להסעת 11 נוסעים או יותר נוסף על הנהג וכן רכב מנועי אחר המיועד להסעת אנשים שצויין ברשיון הרכב כאוטובוס.
במהלך הדיון הסכימו העותרים להתחייב כי המכוניות המיובאות יותקנו ל- 7 נוסעים בלבד וכי לא יבקשו בעתיד רשיון ליותר נוסעים במכוניות אלה, אף על פי כן התנגדו המשיבים למתן הרשיון. המפקח על התעבורה טען כי הוא חושש שאם יתן הפעם את הרשיון לא יהיה זה סוף פסוק ויופעל בעתיד לחץ להגדיל את מספר הנוסעים במכונית והוא חושש כי לא יוכל לעמוד בלחץ שיופעל.
החלטה (השופט ברנזון):
א. הנימוק של חשש מפני לחץ בעתיד אינו עומד בפני הבקורת. הכח להתיר או שלא להתיר שינוי ברכב מורשה הוא בידי המשיבים ומותר להניח כי ידונו בכל בקשה להיתר כזה, אם וכאשר תוגש, באורח עניני לפי החוק והנסיבות של אותו זמן. רשות מוסמכת אינה רשאית ואינה צריכה לכבול מראש את שיקול דעתה. יתכן כי בעתיד תהיה הרשות מעונינת דווקא בהגדלת מספר הנוסעים במכוניות אלה. חזקה על רשות ממשלתית שלא לחצים בלתי מוצדקים מאיזה צד שהוא יכוונו את דרכה. החשש מפני לחץ יש לו צלצול מוזר כשהוא בא מפי המשיבים ובעקיפין הוא עשוי לתת תוקף לטענת המערערים כי רתיעתו של משרד התחבורה מלהיענות להם נובעת לא מטעמים עניניים אלא מלחץ המופעל עליו ע"י הקואופרטיבים לתחבורה.
ב. לכאורה לא נראית עמדת המשיבים גם כלפי הבקשה לייבא מכוניות של עשרה נוסעים, ומה גם כשמדובר במכוניות לשבעה נוסעים. המכוניות החדשות קצרות ב- 120 ס"מ מהמכוניות הישנות וישתלבו יפה בתנועה, הן זולות מהמכוניות הנוכחיות במחיר ובהפעלה ונוחות יותר לנוסעים, ובהיותן מצויידות במנועי בנזין במקום מנועי דיזל יביא הדבר גם לחיסולו של המטרד הצבורי הרציני המהוות כיום מוניות השרות עם מנועי דיזל פולטי עשן.
ג. אין לקבל את עמדת המשיבים, שנסוגו במהלך הדיון, ומסכימים שאם תוגש בקשה לרכישת דגם מסוים של רכב שיש בו שבעה מקומות ושאין אפשרות להתקין בו עוד מקומות, תישקל הבקשה מחדש גם אם לרכב צורת אוטובוס, אין עוד מקום לשקול את כל הענין מחדש. באופן עקרוני יש להיענות לעותרים ולהתיר להם לרכוש רכב מתאים, כמבוקש על ידם כעת, על מנת להפעילו כמוניות שרות במקום המוניות הקיימות.
ד. אין לקבל את הטענה כי לארגון נהגי המוניות אין מעמד לגבי בקשת הצו נגד המשיבים. העותרת היא גוף מאוגד בעלת מספר חברים ברור ומוגדר. כשם שהיתה טובה לנהל מו"מ עם המשיבים כך היא טובה כדי להופיע בבית המשפט כנציגת הנהגים. העותרת מיצגת חבר אנשים בעלי אינטרס משותף ואחיד ואין לראות מדוע לא תוכל להופיע בפני ביהמ"ש כנציגת אינטרס זה.
מ"מ הנשיא זילברג:
א. השיקול של חשש מפני לחץ עתיד וכניעה משוערת, הוא פסול מעיקרו. תפקידו של הממשל הוא למשול על פי חוק, ולא להיות כאיסקופה הנדרסת הנתונה ללחצים שונים של
קבוצות אינטרסנטיות, לחצים - להבדיל משיקולי ה"זה לעומת זה" של אינטרסים נוגדים וצודקים.
ב. אשר להגדרה של אוטובוס - המכוניות שבהן מדובר אין בהן 11 מקומות מלבד הנהג, ואילו באשר לחלק השני של הגדרת אוטובוס - אין הוא חל על הרכב הנידון לפי העתירה המתוקנת. קריאת השם אינה מסורה לשיקול דעתו החופשי והבלתי מוגבל של משרד התחבורה. חלק זה של ההגדרה נוצר להקנות למשרד התחבורה מרחב שוליים שלא יקשור אותו דוקא למספר 11. אבל תוך כדי מרחב זה צריך להיות הגיון כלשהו בקריאת השם הלזו. כשמדובר ברכב בעל 7 מקומות בלבד, לא תועיל שום "מתיחת מח" להכניס אותו לתוך האוטובוס המוגדר בתקנות התעבורה כנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון.)
ע.א. 362/66 - אירוינג הופמן נגד .INC .CO OIL FUEL FORDHAM
*בני משפחה הגרים עמו" לצורך מסירת מסמכים * מסירה לישראלי הנמצא בחו"ל
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הנשיא צ. ע. בקר) בהמ' 368/64 ת.א. 12/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה הגישה נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר ובהיות המערער בחו"ל נמסרה התביעה לאשתו שהבטיחה להודיע עליה לבעלה. משלא הוגשה בקשה לרשות להתגונן ניתן פס"ד נגד המערער. פסה"ד הומצא לאשתו אך זו סירבה לאשר קבלתו. בהגיעו לישראל ביקש המערער לבטל את פסה"ד שניתן נגדו וטען כי מסירת כתבי הטענות ופסה"ד לא היתה בת פועל. טענתו מבוססת על שתיים: מסירת כתב טענות לבני משפחת הנמען הגרים עמו אינה כדין כאשר ידוע כי הנמען נמצא מחוץ לגבולות המדינה ובמקרה כזה חלות ההוראות הקובעות ביחס למסירת כתבי בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט ; בתקופת שהותו בחו"ל אין לראות את אשת המערער כמתגוררת יחד עמו והתקנות דורשות למסור את כתב הטענות לבני משפחתו הגרים עמו. שני נימוקים אלה לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי, והבקשה לביטול פסה"ד נדחתה מן הטעם שהוגשה באיחור. על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. מטבע הדברים יכול אחד מבני הזוג להיעדר זמנית מהבית, אבל משום כך הוא אינו חדל באותו זמן לגור בדירת הקבע שלו ובני משפחתו הגרים בה תמיד יחד עמו, אינם חדלים גם הם באותו זמן לגור יחד עמו. העדרות זמניה של אדם מביתו אינה מפסיקה את מגוריו הוא ואת מגורי בני משפחתו עמו באותו מקום.
ב. גם הטענה שבכל מקרה שאדם נמצא מחוץ לתחום המדינה צריך להמציא לו כתבי בית דין במקום הימצאו בחו"ל אינה נראית כלל ועיקר, התקנה המתירה להמציא את הכתב לבן המשפחה באין אפשרות למצוא את הנמען, עושה את בן המשפחה למורשהו של הנמען מכח החוק, וכל תפקידו כמורשה אינו אלא להביא את המסמכים לידי הנמען או להביאם לידיעתו. אמצעי התקשורת בימינו הם כאלה שבאופן רגיל אין קושי להודיע למי שנמצא בחו"ל על כתבים שנתקבלו עבורו ולקבל ממני תוך המועדים הקבועים בחוק הוראות מה לעשות בהם. במקרה הצורך אף אפשר לבקש הארכת המועדים אם הדבר דרוש. במקרה שלפנינו לא נטען כי אשת המערער לא הודיעה לו על קיום המשפט ועל פסק הדין שניתן נגדו. ג. הניירות שהמערער צירף לבקשתו לביטול פסה"ד ולקבלת רשות להתגונן מראים לכאורה כי הגנתו אינה מצוצה מן האצבע והיתה ראויה להישמע, אילו ביקש המערער
לבטל את פסה"ד אף שעברו 30 יום מיום מתן פסה"ד לא רק מן הטעם שהמסירה לא היתה כדין אלא מכל טעם מספיק אחר, ושהייה בחו"ל יכולה, בנסיבות מתאימות, להוות טעם כזה, צריך היה לדון בבקשתו לבטל את פסה"ד אף שעברו 30 יום, אולם המערער לא הלך בדרך זו. הוא הצטמצם בטענה היחידה בדבר אי המצאת ההזמנה למשפט וההודעה על פסה"ד. משנמצא כי טענה זו אינה עומדת לו יש לדחות את ערעורו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, הלוי. 31.10.66).
ע.א. 187/66 - פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ נגד ש. דיסקין בע"מ
*עיקול זמני בהליכי תביעה בסדר דין מקוצר
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בהמ' 198/66 ת.א. 51/66 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט זוסמן):
א. בתביעה בסדר דין מקוצר רשאי ביהמ"ש להטיל עיקול זמני לפי הפרוצדורה הרגילה בהתאם לתקנה 238 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג - 1963.
ב. תקנה 274 לתקנות הנ"ל בדבר הטלת עיקול זמני בתביעה בסדר דין מקוצר נועדה להרתיע את הנתבע מלבקש רשות להתגונן לשם "סחבת" גרידא, ועל כן מאפשרת תקנה זו (לעומת התקנות הכלליות בדבר עיקול זמני) להשמיע את הבקשה בעל פה ללא מתן הודעה בדרך המרצה, כן יכול ביהמ"ש לפטור את התובע מחובת מתן ערובה המוטלת עליו, ומבקש העיקול אינו צריך לבסס את בקשתו בתצהיר.
ג. ניתן אמנם להזקק לבקשה כאמור ללא תצהיר מטעם התובע אך אין זאת אומרת שביהמ"ש יצווה על עיקול זמני כדבר שבשיגרה. עיקול רכושו של הנתבע בטרם יחוייב בדין הוא אמצעי חמור וביהמ"ש חייב לנהוג זהירות רבה לגביו, ענין השימוש בתקנה 274 ענין שבשיקול דעת הוא. השופט בערכאה הראשונה סבר שאין הצדקה להטלת עיקול בדרך מקוצרת ובכגון דא אין ביהמ"ש לערעורים מתערב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, ויתקון. 30.10.66).
ע.א. 365/66 - אברהם צמח נגד יעקב קונפינו.
*תשלום הוצאות משפט
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים הרפזי, הרליך, סגל) בע"א 115/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער התדיין עם שניים אחרים ובערעור שהגיע לביהמ"ש העליון הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי והמערער חוייב לשלם לבעל דין שכנגד "את הוצאותיו בצרוף שכר טרחת עורך-דין כולל בבית משפט זה בסך 300 לירות". לדיון בערעור הנ"ל קדמו שתי המרצות בהן נקבעו הוצאות בסך מאה לירות בכל המרצה "לפי התוצאות", משהפסיד המערער באותו ערעור נמצא שעליו לשלם 200 לירות עבור הפסדיו בהמרצות. הוא שילם את הסכומים הנ"ל בתוספת 300 לירות למשיב, פרקליטו של הצד שכנגד, וכעת טוען המערער כי התשלום נעשה בטעות וכי 300 הלירות כוללות את ההוצאות בשתי ההמרצות. תביעתו נדחתה ע"י שתי הערכאות ומכוון ערעורו.
החלטה (השופט זוסמן):
לשון "שכר טרחת עורך דין כולל" הנקוטה בפסק הדין לא באה להשמיע אלא שלא תהא שומת שכר טרחת עורך דין, שכר התיצבות לחוד ושכר בעד מתן שרותים אחרים לחוד, אלא בעל דין שזכה יגבה סכום כולל של 300 ל"י שכ"ט עו"ד נוסף על יציאותיו הממשיות. "בבית משפט זה" אינו בא לכלול בסכום האמור הוצאות שנפסקו בהליכי בינים שהיו תלויות בתוצאות הערעור, אלא להבדיל בין הוצאות הערעור בבית משפט זה לבין ההוצאות בדרגה הראשונה שאליה הוחזר הדין, בהן יחליט ביהמ"ש בבואו לסיים את הדיון.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. 31.10.66).
ע.א. 229/66 - יצחק אקרמן נגד פקיד השומה
*הפרכת נימוק לשומה מוגדלת
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.מ.ה. 384/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הגיש דו"ח שהוא השתכר כ- 3000 ל"י בשנת השומה בעבודתו במאפיית אביו כמחלק עוגות במכונית מסחרית, פקיד השומה העלה את השומה לסך עשרת אלפים ל"י בהיותו סבור כי המערער עושה שימוש נוסף במכונית שעליו אינו מוסר דו"ח. הוא הסתמך על הגדלת הונו של המערער שרכש מכונית. בביהמ"ש המחוזי זנח פקיד השומה את טענת הגדלת הונו של המערער לאחר שהוברר כי המכונית נקנתה מכספי פיצויים של האב. עתה סמך פקיד השומה רק על השערתו שהמערער מרויח ממקורות בלתי ידועים ע"י עבודה במכונית, שומת פקיד השומה אושרה ועל כך הערעור.
החלטה:
אחרי שנפל הנימוק העיקרי שגרם לכתחילה לשומתו של פקיד השומה, היינו הגדלת הונו של הנישום - יצא הנישום ידי חובתו להראות ששומה זו אין לה על מה שתסמוך, בגדר הנימוקים ששימשו לה יסוד.
ההכנסה החודשית המוצהרת אמנם זעומה, אולם הנישום נשבע שהכנסה זו הספיקה למשפחתו בקושי. לא נעשה כל נסיון להפריך את ההצהרה הזאת ע"י חקירה יותר מפורטת על פרטי התקציב המשפחתי. מכיון שהמערער הסכים בביהמ"ש המחוזי להעלאת שומתו ל- 5000 ל"י יש להעמיד סכום זה כהכנסת המערער בשנת השומה הנדונה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. 30.10.66).
ע.א. 223/66 - יהודה ואלעזר שומר נגד פקיד השומה תל אביב
*עסקה הונית ועסקה מסחרית במקרקעין ע"י מי שאינו סוחר מקרקעין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק ע.מ.ה. 1046/65, 1047/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים העוסקים ביבוא ויצוא יהלומים רכשו בנובמבר 1961 11 מתוך 16 חלקים בחלקת אדמה ושילמו בעדה 48 אלף ל"י במזומנים, מתוך חשש לפיחות המטבע, את הכסף הוציאו ממחזור העסקים שלהם כי את עסקיהם יכלו לנהל באשראי. מיד לאחר הפיחות בפברואר 1962 החליטו למכור את הנכס ולשם כך רכשו את חמשת החלקים הנותרים בנכס ושילמו עבורם 40 אלף ל"י, ומכרו את כל הנכס במחיר של 300 אלף ל"י. פקיד השומה סירב לראות בעסקה מימוש השקעה ובתור שכזה עסקה בודדת, אלא ראה בה אופי מסחרי וחייב את המערערים במס הכנסה, ערעורם של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. המערערים מבקשים להבדיל בין מכירת 11 החלקים שרכשו לפני הפיחות ולראות במכירה זו עסקה הונית, בעוד שהם מסכימים כי את מכירת 5 החלקים שרכשו סמוך למכירת הנכס כולו יראו כעסקה מסחרית. טענה זו אין לקבל. פיצול זה של המכירה נראה בלתי מציאותי לגמרי. הם מכרו את החלקה בשלמותה וכל עסקת המכירה היתה מקשה אחת. אם בוצעה המכירה בצורה המטביעה עליה חותם של מסחריות, רוח המסחריות שורה על המכירה כולה, לרבות כל חלק הימנה.
ב. הצעה אחרת העלו המערערים בשלב הערעור להבחין בשתי תקופות לגבי 11 החלקים הראשונים לראות את הרווח שנבע משעת קנייתם ועד אחרי הפיחות כאשר החליטו על מכירתם - רווח הון, ורק הרווח הנוסף מאותה שעה ועד המכירה לראות כרווח מסחרי - גם הצעה זו אין לקבל. ספק אם ההשקעה כשלעצמה ברכישת חלקים אלה היתה רכישה השקעתית טהורה. הכוונה לשמור על יציבות ערך הכסף אין בה כדי להוסיף או לגרוע. כוונה כזאת יכולה להיות המניע אף בעסקה מסחרית. מאידך היו המערערים נאלצים להוציא את הכסף הדרוש מתוך עסקם ולהזקק לאשראי. אך יהא אשר יהא אופי הרכישה של 11 החלקים הראשונים - מבלי להביע דעה סופית בענין זה - ברור שלא היו כל ראיות לפני ביהמ"ש המחוזי להוכיח מה היה שווי השוק של החלקים עת שחלפו מהשקעה פרטית למלאי עסקי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 31.10.66).
ע.א. 384/66 - דב רובינשטין נגד החברה לבנין ולעבודות צבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ
*פיצויי הלנה על פדיון חופשה שנתית * תשלום על חשבון הקרן ולא על חשבון * פיצויי ההלנה * קיזוז תביעה כנגד פדיון חופשה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, יורן, צ'רנובילסקי) בתיק ע.א. 409/65 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט לנדוי):
א. התביעה היסודית היתה על פדיון חופשה, שדינו כדין שכר עבודה, לכל דבר, כולל פיצויי הלנה.
ב. חוק חופשה שנתית מתיר צבירה של חופשה לשנתיים ולצורך זה מתחילה השנה ב- 1 באפריל של כל שנה. חוק זה מורה שלא יפגע בהסכם עבודה וחוקת העבודה בין בעלי הדין קובעת כי שנת חופשה לצבירה של שנתיים מתחילה ב- 1 בינואר, הממונה על הגנת השכר עשה חשבון של 45 ימי חופשה בהסתמך על צבירת חופשה לפי חוקת העבודה, ואילו בימ"ש הגיע ל- 39 ימים בעשותו את חשבון הצבירה לפי חוק חופשה שנתית. לא ברור אם יתרת זכות ימי החופשה עומדת לעובד ביום פרישתו לפי חוקת העבודה, על כן לא הוחוור אם חוקת העבודה נוחה יותר לעובד משיטת החוק, ולפיכך אין לסתור את חישוב ימי החופשה כפי שנעשה ע"י בימ"ש השלום.
ג. עד ליום 18.11.63 התנהל מו"מ בין בעלי הדין והממונה על הגנת השכר לא פסק פיצויי הלנה לתקופה זו. על החלטת הממונה יכול לערער, לפי החוק, רק המעביד ולא העובד ולפיכך נדחה הערעור לגבי תקופה זו.
ד. ביחס לתקופה שלאחר מכן פסק הממונה 10 אחוז פצויי הלנה בהתאם לקבוע בחוק, בעוד בימ"ש השלום, הפחית את הפיצוי ל- 2 אחוז, בהשתמשו בזכותו להקטין את הפיצוי לפי החוק, שכן העיכוב בתשלום "נעוץ היה בחילוקי דעות שיש בהם ממש" בין בעלי הדין. המעביד סבר שיש בידו זכות לקזז את סכום פדיון החופשה כנגד תביעתו מן העובד לתשלום פיצוי של 3 חדשי משכורת מפני שהעובד נטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת של 3 חדשים כנדרש ע"פ חוקת העבודה.
אמנם טענת זכות הקיזוז נדחתה מכיון שרק סכום קצוב מותר לנכותו מן הפדיון המולן, אך אין ספק שטענה מעין זו, שאינה מופרכת על פניה, היתה עלולה לעורר חילוקי דעות של ממש במובן החוק המאפשר הקטנת הפיצוי, אם ההלנה נבעה מחילוקי דעות של ממש בין הצדדים, ובימ"ש השלום יכול היה להגיע למסקנתו זו על יסוד חומר ההוכחות שהיה בפניו.
ה. ביום 14.12.64 קבע הממונה כי סכום הקרן של פדיון החופשה בלי פיצויי הלנה, מגיע ל- 1503 ל"י ובו ביום שלחה המשיבה למערער סכום זה וציינה כי זה תשלום סכום הקרן של פדיון החופשה. בימ"ש השלום פסק כי עם תשלום זה נפסק מרוץ פיצויי הלנה. המערער טען לעומת זאת כי סולק רק חלק מהשכר המולן הכולל ועל היתרה מוסיפים דמי הלנה להתווסף. לטענת זו של העובד, המערער, אין כל יסוד:
1. היא מתעלמת מהוראות סעיף 17 סיפא המונע פיצויי הלנה דפיצויי הלנה ;
2. כל תכליתם של פיצויי הלנה שנקבעו ע"י המחוקק בחינת קנס היתה להבטיח תשלום קרן החוב המגיע לעובד. מששולם סכום השוה לקרן אין עוד צורך והצדקה להנפת אותו שוט, ומשום כך מן הראוי הוא לזקוף את התשלום קודם כל על חשבון הקרן ;
3. במקרה דנן ייעדה המשיבה את התשלום לסילוק הקרן דוקא. היוצא מכך שאפילו היה יסוד לטענת המערער, היה אולי יכול לדחות את התשלום שהוצע לו כך, אבל לא היה רשאי לזקוף אותן שלא בהתאם להוראת המשלם.
ו. בטענותיו בכתב נקט ב"כ המערער שיטה של הפנייה אל קטעים ארוכים מטענותיו בכתב בביהמ"ש המחוזי. שיטה זו של "טיעון בדרך איזכור" אינה ממלאת אחרי התקנה 406 (א) של תקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג - 1963 ויש בה אי נוחות למי שחייב לעין בטענות. בעל דין הרוצה לחזור על טענות שטען בערכאה נמוכה יותר, חייב לחזור ולכללן בכתב הסיכומים המוגש בערעור.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, כהן. 30.10.66).
ע.ש.מ. 4/66 - מיכאל מירוז נגד פרקליט המדינה ונציב שרות המדינה.
*חומרת עונש של ביה"ד המשמעתי לעובדי המדינה
(ערעור על גז"ד ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער עובד במשרד התיירות כעוזר ראשי לממונה על ההדרכה. באחד הימים מצא שיק המוסב על החלק על סך 60 ל"י ופדה אותו. הוא הורשע ע"פ הודאתו, בבימ"ש השלום ונקנס בסכום של 500 ל"י. לאחר מכן הועמד המערער לדין משמעתי והוחלט לפטרו עם תשלום פיצויים, ולפסלו לשירות המדינה לתקופה של 6 חדשים.
על חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה:
לא בנקל יתערב ביהמ"ש העליון באמצעי משמעת שביה"ד המשמעתי מטיל על עובד מדינה שסרח, עם זאת נראה כי דווקא מקרה זה לא היה מתאים לעשותו אות ומופת להענשה כבדה ומרתיעה. מקרים אחרים בהם לא מיצה ביה"ד את חומרת הדין כלפי נאשמים היו מקרים של שליחת יד בכספי המדינה או גניבה מחברים לעבודה, ואילו מעשהו של המערער לא היה קשור כלל עם העבודה.
לא נטען ולא הוכח כי עבירות מסוג זה שלא בקשר עם העבודה, פשה בין עובדי המדינה ושעל כן צריך להתחיל להטיל ענשים מרתיעים כדי לעקרם מן השרש.
עוד יש לציין כי בניגוד לתובע - הופיע ב"כ המשרד הרב נתן שגילה גישה אנושית עמוקה למה שקרה עם המערער, והציע שלא לפטר את המערער אלא להסתפק בהתראה.
על יסוד הנאמר לעיל והעובדה שזה מקרה ראשון מסוגו המובא בפני ביה"ד המשמעתי נראה שביה"ד החמיר יתר על המידה ויש לבטל את החלטתו ולהטיל על המערער אמצעי משמעת של: נזיפה; הורדה בדרגה ל- 18 חודש.
(בפני: השופט ברנזון. 30.10.66).
ע.א. 399/66 - דוד עוזר נגד עבדללה דרזי ואח'
*הצורך בהוכחה בכתב של הסכם
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 302/62 - הערעור נדחה)
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. השאלה אם הוכח ההסכם ששימש עילת התביעה. לבצוע בעין היתה תלויה בהערכת העדויות וביהמ"ש דלמטה האמין לעדות התובע (המשיב) ולעדות הסיוע, ולא מצאנו עילה להתערב בדבר.
ב. אין יסוד לטענה שאותו הסכם היה טעון הוכחה בכתב דוקא, שכן המערער לא התנגד להוכחתו בע"פ והוא אף הביא עדות בע"פ בענין זה.
ג. לאחר שהמערער התכחש במפורש לקיום ההסכם בדבר רכישת הנכס במשותף, לא היה טעם שהמשיב ישלם לו כספים בנוסף למה שכבר שילם לו קודם לכן.
ד. לטענה כי באחד השלבים של ההתדיינות העיד המשיב עדות שקר ביחס לשאלה אם קבל קבלה על סכום מסוים ועל כן לא היה ראוי לקבל סעד מן היושר - במשפט גופו חזר בו המשיב מאותה עדות, וסיפר כי קיבל קבלה וקרע אותה במקום. השופט דלמטה שיוה ענין זה לנגד עיניו והחליט להעניק את הסעד האמור. אין מקום להתערב בשיקול דעת זה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. 19.10.66).
ע.פ. 288/66 - ברוך טופרובר נגד היועץ המשפטי
*מילוי בלונים של גז בלי רשיון
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.פ. 177/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער עסק במילוי בלוני גזים (ספולוקס) ממיכלים גדולים למיכלים זעירים ללא רשיון לפי פקודת המלאכות והתעשיות, מילוי או אחסנת בלונים של גז מופיע תחת הכותרת "מלאכות ועסקים הנוגעים לבטחון הצבור ולסדר הצבורי".
שופט בימ"ש השלום זיכה את המערער בקבלו את טענתו כי הגז המאוחסן בבלונים נמצא במצב נוזלי ולא גזי עד להכנסתו לסיפון שאז הוא חוזר והופך לגזי. על כן לא ראה בימ"ש השלום את
המערער כממלא בלונים של גז אלא ממלא בלונים בחומר נוזלי שעליו לא מדובר בפקודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור היועהמ"ש והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
נכון הוא שבלשון מדעית דווקנית נמצא החומר בעת הטיפול בו ע"י המערער במצב צבירה נוזלית ולא גזית, אולם למילה "גז" עצמה יש גם משמעות יותר רחבה והיא כוללת את "החמרים הנמצאים במצב גאזי בתנאי הלחצים והטמפרטורות הרגילים על פני כדור הארץ".
את ההגדרה הרחבה יותר יש להעדיף משני טעמים עיקריים:
1. פקודת המלאכות והתעשיות מדברת בלשון בני אדם ולא בנוסחאות של אנשי מדע. בני אדם רגילים נוהגים לכנות את המיכלים של הגז "בלונים של גז" ורובם אף אינם יודעים אם החומר הנמצא בתוכם הוא נוזלי או גזי.
2. מילוי בלונים של גז והחסנתם נכללים בתוספת לפקודה כמלאכות מסוכנות. אין כל הגיון בסברה שלצורך זה התכוון המחוקק להבדיל בין חומר המצוי כרגיל בצורת גז ובין הצורה הנוזלית, אותה מקבל החומר רק בתנאי לחץ וטמפרטורה מיוחדים. אדרבה בצורתו הנוזלית טמונה בו סכנה יותר חמורה ומכאן צורך גדול יותר בפקוח על מילויו ואחסנתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד חייט למערער, עו"ד וולינסקי למשיב. 2.11.66).
ע.פ. 240/66 - מחמוד בן אחמד מצרווה נגד מדינת ישראל
*הוכחת עבירת מרמה
(ערעור ברשות על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, ארליך, סגל) בתיק ע.פ. 934/65 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער ראה מחרשה בתחנת דלק בנתניה שדרשו עבורה 500 ל"י. לאחר מכן פגש במתלונן ומכר לו את המחרשה במחיר של 550 ל"י מבלי לספר לו שטרם רכש את המחרשה, ומיד שם פעמיו לנתניה לקנות את המחרשה על מנת להעבירה לקונה, הוא הגיע לתחנת הדלק ולאחריו הגיע המתלונן, ובעל התחנה חשד בהם כגנבים והזמין את המשטרה.
המערער הועמד לדין על עבירת מרמה לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג - 1963. בימ"ש השלום זיכה את המערער מתוך ספק אם היתה לו כוונה לרמות את הקונה ואילו ביהמ"ש המחוזי הרשיעו ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של הנשיא צלטנר. לדעת הרוב הוכחו יסודות העבירה, היינו שהמערער טען כלפי המתלונן טענה עובדתית לא נכונה, שהמחרשה היא שלו בידעו שאינה שלו, על כך הערעור.
החלטה (השופט ברנזון):
א. נראית לנו דעתו של הנשיא צלטנר כי העבירה לא הוכחה כליל, הואיל ולא הוכח כי דברי הכזב של המערער בענין הבעלות הם שהניעו את המתלונן לחתום על העיסקה ולשלם את הכסף. אכן יש והקשר הסיבתי צף ועולה מעצם הנסיבות להתנהגות הצדדים. ברם במקרה זה אין לאמר שיש להסיק על קיומו בלי שמץ של ראיה בכיוון זה, וראיה כזאת לא היתה. המתלונן לא נשאל אם היה נוהג אחרת אילו ידע שלמעשה המערער טרם שילם בעד המחרשה שעה שאמר לו שהיא שלו. מחובת התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי, אלא אם הוא ניתן להסקה מעצמו משאר העובדות המוכחות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן.)
בג"צ 335/65 - יהודה בלוי נגד שרות המדינה ואח'
*דחיית מועמדות במכרז מטעמים פסולים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר.
העובדות:
העותר ניגש למכרז למשרה במשרד החינוך והוזמן פעמיים להופעה בפני ועדת בחינות בע"פ. הוא קיבל הודעה כי לא נמצא מתאים למשרה שבמכרז ובפנייתו לבג"צ טען כי הוא עמד בכל הבחינות בהצלחה וכי מועמדותו נדחתה מטעמים פסולים הקשורים ללחץ חיצוני על משרד החינוך שלא לקבלו למשרה שבמכרז.
ב"כ המשיבים הסכים שדחיית מועמדותו של העותר נבעה מן הטעמים שאותם טען בעתירתו, אך ביקש כי העותר יעמוד שוב בבחינות בפני ועדה שתדון לגופו של ענין, לעומת זאת ביקש העותר לעשות את הצו החלטי ולהכריז עליו כי הוא כשיר למשרה שבמכרז, וממילא על נציב שרות המדינה לפעול בהתאם לחוק שרות המדינה סעיף 24 סיפא, למנות למשרה שבמכרז את המועמד שנמצא כשיר. החלטה:
"אנו עושים את הצו על תנאי החלטי במובן זה, כי העותר כשיר לעבודה שבמרכז. על המשיב הראשון יהיה לפעול בהתאם לסעיף 24 של חוק שירות המדינה (מנויים) תשי"ט-1959".
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד נח סביר לעותר, עו"ד צבי טרלו למשיבים. 31.10.66).
בג"צ 270/66 א. לוסטיג - ג. דוביצקי, הנדסה וקבלנות בע"מ נגד ראש העיר גבעתיים וסולל בונה בע"מ
*מסירת עבודה לאחר מכרז שלא לבעל ההצעה הזולה ביותר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
המשיבה הראשונה פרסמה מכרז לקבלת הצעות לבניית בית ספר. העותרת הגישה את ההצעה הזולה ביותר בסך 582 אלף ל"י והמשיבה השניה הגישה הצעה ודרשה -.606,452 לירות. המשיבה החליטה למסור את העבודה למשיבה השניה אע"פ שהצעת העותרת היתה זולה יותר. על כך פנתה העותרת לבג"צ.
החלטה (השופט זוסמן):
א. נימוקה הראשון של המשיבה להעדפת המשיבה השניה הינו "טובת הצבור", נימוק זה אין לו כל משמעות. "טובת הצבור" דורשת כי רשות מקומית תכבד את החוק, והחוק בעניני מכרזים קובע שהעיריה תקבל את ההצעה הזולה ביותר ולא תוציא את כספי הצבור לריק.
ב. הנימוק השני הוא ש"סולל בונה" ידועה לעיריה כקבלן שכבר ביצע בניה טובה ואחראית בעיר. נימוק זה עומד בניגוד להלכות המכרזים שהתחרות בין המציעים תאפשר למזמין לבחור בהצעה הנוחה ביותר. קבלן טורח ומוציא דמים על הכנת הצעתו, ותמורת זאת זכאי הוא, לכאורה, אם היה בעל ההצעה הזולה ביותר, לקבל את החוזה. אם מעדיפה העיריה קבלן פלוני משום שהוא מוכר לה מה טעם שקבלנים אחרים ישתתפו במכרז? ג. הנימוק השלישי של המשיבה כי ההפרש הוא רק 4 אחוז של המחיר "אינו נימוק ואין צורך לבאר".
ד. הנימוק הרביעי, היחידי שראוי היה להישמע, הוא זה שועדת המכרזים הורתה למהנדס העיר לבדוק ולהשוות את שתי ההצעות ולעמוד על כושרה המקצועי של העותרת, היקף עבודותיה ויכולתה הכספית.
הועדה לא בחרה להזמין את העותרת אלא המהנדס פנה אל העותרת בטלפון. מר דוביצקי ממנהלי העותרת שהכין את ההצעה היה במילואים ומהנדס העיר סירב לחכות עד לשובו מהמילואים. המהנדס ניתח את שתי ההצעות והגיע למסקנה כי הצעת המחירים של העותרת נמוכה מדי, אינה סבירה, ומעוררת ספקות רציניים לגבי רמת ביצוע העבודה. אין ספק שרמת מחירים נמוכה מדי שאין קבלן יכול לעמוד בה יכולה לשמש ראיה לכך שהמציע אינו בעל מקצוע אחראי הראוי לאימון. דא עקא, מהנדס העיר לא עשה דבר כדי לעמוד על כושרה המקצועי או על יכולתה הכספי של העותרת, ולא שמע את הסברי העותרת.
הימנעותם של כל הנוגעים בדבר מלברר כושרה המקצועי של העותרת ויכולתה הכספית מחייבת את המסקנה שהעיריה לא חפצה כלל לנהוג לפי כללי המכרז שהיא פרסמה והפרה את כללי המכרז.
השופט כהן:
הכושר המקצועי של משתתף במכרז אינו ענין שבמסתורין או שבאומדנה הנתון כולו לשיקול דעתה של הרשות המקומית או יועציה המהנדסים. התקנות בעניני מכרזים (תקנה 29) מחייבת את ועדת המכרזים להתחשב בכושרו של בעל ההצעה לבצע את החוזה המוצע. כאשר בעל ההצעה הוא, לכאורה, בעל מקצוע, העוסק דרך קבע בעבודה נשוא המכרז, יש לתת לבעל ההצעה הזדמנות לשכנע את ועדת המכרזים בדבר כושרו לביצוע החוזה המוצע. במקרה דנא לא בא בפני הועדה כל דבר כשר וראוי להתחשב בו לענין חוסר כושרה המקצועי של העותרת, ודי בכך לעשות את הצו על תנאי להחלטי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אמיר לעותרת, עו"ד דרנס למשיבה הראשונה. 23.10.66 - הנימוקים ניתנו מאוחר יותר).
בג"צ 565/66 - שלמה פחימה נגד המועצה המקומית אור עקיבא ואח'
*נימוקים פסולים לסירוב מתן רשיון לאטליז
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
העותר ביקש מהמועצה המקומית אור עקיבא רשיון לפתיחת אטליז בחנותו המצויה בשוק באור עקיבא. בקשתו נדחתה והוא פנה לבג"צ. בתשובה טענו המשיבים כי סרבו הענקת הרשיון באשר כבר אושרו באותו אזור 3 אטליזים וזה המכסימום שיש להתיר על מנת להסדיר את עניני המסחר והמלאכה באזור זה. פתיחת אטליז נוסף תפגע בפרנסתם של בעלי האיטליזים הקיימים, ומלבד זאת עלולה ההתחרות להביא להפרת הסדר הצבורי ולשפיכות דמים.
החלטה (השופט קיסטר):
א. המקום בו מבקש העותר לפתוח את אטליזו אינו מרכז קניות שכונתי אלא מרכז מסחרי של העיירה במובן שניתן לו בבג"צ 196/56, (פד"י י"ד 537).
ב. לפי האמור בפס"ד הנ"ל אין המשיבים רשאים לסרב להעניק רשיון לפתיחת עסק נוסף מאותו סוג עסקים המתנהלים כבר באותו מרכז, בתנאי, כמובן, שמבקש הרשיון ימלא אחר הדרישות הסניטריות וכו'.
ג. אם העותר זכאי לפתוח חנות באותו מקום, אין המשיבים יכולים לנמק את סירובם בחשש של מעשי אלימות. במדינה בה שורר שלטון החוק אין מקום לשלול מאדם את זכויותיו לניהול עסק מתוך חשש שאדם אחר עלול לנקוט נגדו במעשי אלימות.
(בפני השופטים: כהן, הלוי, קיסטר. עו"ד ארידור לעותר, עו"ד נחליאלי למשיבים. 1.11.66)
ב.ש. 218/66 - יהודה נאג'י נגד היוהמ"ש.
*שחרור עד לערעור המבקש הורשע ונדון למאסר בעבירה של החזקת סם מסוכן. בקשתו להשתחרר עד לשמיעת ערעורו נדחתה ע"י בימ"ש השלום והוא פנה בבקשה דומה לביהמ"ש המחוזי, אך נשיא ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו מבלי להזמין את המבקש ולשמוע את טענותיו. על אי הזמנתו של המבקש מתאונן המבקש בבקשתו המחודשת לנשיא ביהמ"ש העליון. הנשיא קיבל את טענתו כי בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי חובה היה לשמוע את טענותיו לפני ההחלטה בבקשתו. עם זאת לא הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי והנשיא אגרנט החליט כי אין מקום לשחרר את המבקש עד לשמיעת ערעורו.
=בג"צ 322/66 - יצחק דוד עו"ד נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*הפסקת המשפט נגד השופט מלחי העותר פנה לביהמ"ש הגבוה לצדק בבקשה להוציא צע"ת נגד היוהמ"ש שיבוא ויתן טעם מדוע לא יצווה להפסיק את המשפט נגד השופט מלחי. בדחותו את הבקשה אמר מ"מ הנשיא זילברג כי "העתירה שלפנינו היא שערורייתית אם לא למעלה מזה". מ"מ הנשיא הוסיף ואמר כי "למר דוד אין כל אינטרס במשפט ההוא, הוא מתערב בענינים של אנשים אחרים" ואין ביהמ"ש הגבוה לצדק מתערב לטובת "מתעבר על ריב לא לו".
=בג"צ 326/66 - משה חיים שפירא ואח' נגד יו"ר ההוצל"פ תל אביב ואח'.
*עכוב הוצל"פ העותרים בקשו לעכב הליכי הוצל"פ בענין פינוי ובקשתם נדחתה בהליכים שיפוטיים רגילים. משהפסידו בבקשת רשות ערעור ביהמ"ש העליון פנו בבקשה לצע"ת נגד יו"ר ההוצל"פ. בדחותו את הבקשה אמר מ"מ הנשיא זילברג כי "הבקשה שלפנינו היא, פשוטה כמשמעה, שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש, כי היא חוזרת, באדרת אחרת, על הטענות שנטענו ונדחו על ידי בימ"ש זה". "יהא זה אך שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש אם בעל דין יורשה לגולל מחדש פרשה שכבר נדונה והוכרעה בבית משפט זה, ולו יהא שההכרעה נפלה בשבתו כבית משפט לערעורים ולא בבית משפט גבוה לצדק". (ראה תקציר פסקי דין חוברת 4 עמ' 71).
ע.א. 337/66 - פדל אללה מסון ג'ד נגד סלימאן סלה חמדאן ואח'.
*הודעה לצד שלישי המערער חפר בור והמשיב הראשון התחייב בפניו לשאת בכל "קלקול או נזק אשר ייגרמו במהלך חפירת הבורות". עם סיום העבודה נפל אחד המשיבים לבור וניזוק. תשלום הנזק חולק בין כמה גורמים ע"י ביהמ"ש והמערער חוייב במחצית הנזק. הוא שלח הודעת צד שלישי למשיב הראשון שישפה אותו על נזקיו אך זה טען כי הוא חייב לשפותו על נזק שנגרם במהלך החפירה ממש ולא לאחר שנגמרה עבודת החפירה. ביהמ"ש המחוזי לא חייב את המשיב הראשון לשפות את המערער וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו וקבע כי אין הוא יכול לשעות לטענת המשיב הראשון כי חיובו לשאת בכל הנזקים היתה רק לגבי מהלך החפירה, באשר טענה זו לא נטענה ע"י המשיב בכתב ההגנה שהגיש להודעה לצד שלישי.
=ע.א. 431/66 - בנימין נימני נגד קצין התגמולים משרד הבטחון.
*נכות משרות בצה"ל ערעורו של המערער על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים שלא הכירה בנכותו כתוצאה משרותו בצה"ל נדחתה. יש יסוד לממצא הועדה כי מחלתו של המערער לא היתה
תוצאה של שרותו שהיה כרוך במאמץ גופני אלא שהיה חולה כבר לפני גיוסו לצה"ל. אמנם עבודתו הקשה החמירה את מחלתו אך מששוחרר מצה"ל ולאחר מנוחה השתפר מצבו ואין למצבו כיום קשר עם עבודתו בצה"ל.
=ע.פ. 294/66 - מדינת ישראל נגד משה בן אליעזר שמסי (שמש).
[פ"ד כ (4) 69]*חומרת העונש בהיותו מנהל עבודה במע"צ קיבל המשיב שוחד מפועלים עבור רישום שעות עבודה שלא עבדו. הוא נדון ל- 12 חדשים מאסר על תנאי ו-.500 ל"י קנס והמדינה ערערה על קולת העונש.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקצב למשיב 6 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש קבע כי העובדה שהנאשם כנראה יפוטר מעבודתו ללא פיצויים וללא תגמולים אינה סיבה רצינית להקלת העונש. עובד מדינה המועל בתפקידו ע"י לקיחת שוחד חייב לקחת תוצאה כזאת בחשבון כמעט כדבר מובן מאליו.
המעשה הוא חמור ביותר ועשוי לחתור תחת יסודות הממשל התקין במדינה. יש למנוע התפשטות נגע חברתי זה ועקירתו מן השורש ע"י הטלת עונשים מתאימים. בהחמירו את העונש הקבוע לעבירת שוחד גילה המחוקק את דעתו והוא מתיחס בחומרה לעבירות אלו.
ע.פ. 412/66 - סימון אדרי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש המערער, בהתארחו אצל משפחה ללינת לילה ניסה לעשות מעשה מגונה בילדה כאשר ההורים לא היו בבית, משהתנגדה הילדה הרפה ממנה. הוא העמד לדין לפי סעיף 159 לפח"פ ונדון ל- 10 חדשי מאסר.
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי על אף האופי החמור של העבירה יש להתחשב בנסיבות מקילות (עברו של המערער, גילו, והעובדה שהירפה מן הילדה) ולהקל בעונש.
ביהמ"ש העליון קצב למערער 6 חדשי מאסר בפועל ו-4 חדשים על תנאי.
=ע.פ. 360/66 - ישראל דוילישיצקי נגד מדינת ישראל.
*הכוונה להתחמק ממס המערער השמיט סכום של -.15,000 ל"י מדו"ח שהגיש לפקיד השומה על הונו ונכסיו ונכסיהם של אשתו ושל ילדיו ונדון ל- 3 חדשי מאסר ולתשלום קנס בסך -.5000 ל"י. לאחר שהורשע בעבירה על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, בערעור על חומרת העונש טען המערער שלמעשה לא היתה כאן העלמה או התחמקות מתשלום מס. טענה זו נדחתה שכן אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 220 הנ"ל הוא הכוונה להתחמק מתשלום המס.
=ע.פ. 362/66 - מנדל בן ברל קוק נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש
המערער הורשע בעבירה של העלבת פקח עירית ת"א בשעת מלוי תפקידו. בימ"ש השלום הטיל עליו קנס 30 ל"י וחדשיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור היוהמ"ש וקצב למערער 3 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי. ערעורו לביהמ"ש העליון נתקבל והמאסר בפועל בוטל. העונש המכסימלי על העבירה בה הורשע המערער הוא 6 חדשים ומכיון שכך אי אפשר היה להטיל על המערער 9 חדשי מאסר (3 בפועל ו-6 על תנאי). העבירה היא חמורה אך בהתחשב בנסיבות מקילות ובכללן מצב בריאותו של המערער יש להסתפק במאסר על תנאי ועוד 300 ל"י קנס.