ע.א. 371/66 - אלברט כהן ואח' נגד עקנין בלה ואח'.
*בקשת רשות להתגונן
(ערעור על פס"ד רשם ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 197/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הראשון ושני המשיבים היו שותפים בשותפות (המערערת השניה). המשיבה הראשונה עזבה את השותפות וכתבה מכתב לשני השותפים האחרים (המערער הראשון והמשיב השני) שהיא מוכנה לעזוב את השותפות תמורת 12 אלף ל"י. על המכתב, בשוליו, נרשם "אנו מסכימים" וחתמו שני השותפים. מתחת לשתי החתימות הוסף בכתב יד סדר התשלומים ומתחת לחותמת זו טבועה חותמת השותפות ועל גביה חתימות שני השותפים.
המערער הראשון שילם את חלקו למשיבה הראשונה ועדיין נשארו חייבים לה 5000 ל"י. היא תבעה את שני השותפים ואת השותפות. המשיב השני לא ביקש כלל רשות להתגונן ואילו המערערים ביקשו רשות להתגונן ומבוקשם לא ניתן להם. על כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. טענת המערער הראשון כי הוא שילם את חלקו בהתחייבות וכי ההתחייבות היתה בנפרד של כל אחד ואחד מהשותפים על מחצית סכום ההתחייבות - מעוררת הגנה לכאורה המצדיקה מתן רשות להתגונן. ההוראה בסעיף 646 של המג'לה קובעת כי שניים שנשתעבדו כאחד בחוב משותף, אחראי כל אחד למחצית החוב בלבד אלא אם ערבו זה לזה וכאן טוען המערער כי לא נעשו השניים ערבים זה לזה.
ב. טענת המערערת השניה, השותפות, כי היא לא היתה צד להסכם ולהתחייבות - היא טענת הגנה אפשרית שהיתה ראויה לליבון במשפט רגיל. יש לזכור כי מכתבה של המשיבה הראשונה העוזבת את השותפות היה מופנה לשותפים ולא לשותפות, ומתחת למלים "אנו מסכימים" חתמו שני השותפים ולא השותפות.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר.)
ע.א. 386/66 - משה חממי נגד רזיאל ובלומה פרייזלר
*עילת פינוי כשדעת המשכיר לחזור ולגור בדירה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"א 304/65, וערעור נגדי, הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
המשיבים השכירו למערער דירה ללא קבלת דמי מפתח ומשסירב לפנותה בתום תקופת השכירות הגישו נגדו תביעת פינוי על יסוד סעיף 11 (ב) לחוק הגנת הדייר תשט"ו - 1955 וטענו כי נתקיימו כל התנאים האמורים בסעיף הנ"ל. לא פורש בכתב התביעה במיוחד כי היתה כוונה לחזור ולדור בדירה.
בימ"ש השלום קבע כי הוכחו כל התנאים האמורים בסעיף הנ"ל השוללים מהמערער את הגנת החוק כולל התנאי שהנסיבות מעידות על כוונת המשכירים לחזור ולדור בדירה, אך לא נתן צו פינוי בסברו כי אין פרשת התביעה מגלה עילה כלשהי למתן צו פינוי נגד המערער.
ביהמ"ש המחוזי אישר את ממצאיו העובדתיים של בימ"ש השלום, אך לא קיבל את דעתו שאין התביעה במסגרת הסעיף 11 (ב) שלחוק ומשום כך ביטל את פס"ד בימ"ש השלום, אך משום מה לא אמר בפסק דינו כי על המערער לפנות את הדירה. על פס"ד זה ערערו שני הצדדים.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לא היה מקום לדחות את התביעה בשל חוסר ציון עילה בפרשת התביעה. אפילו תאמר שהכונה לחזור ולדור בדירה היא חלק מעילת התביעה (ולא ענין לעורר ולהפריך הגנה) אף אז נמצא שהובאו ראיות להוכחת הכוונה האמורה ושוב אין להכשיל את התביעה מהטעם שלא פורשה הכוונה במיוחד בפרשת התביעה.
ברור שבניסוח פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי חל שיבוש ושמן הדין היה לצוות על
פינויו של המערער.
ב. יש ממש בטענות המשיבים שבפסיקת שכר טרחת עו"ד בסך 200 ל"י לא היה כדי לפצותם על הוצאותיהם בשתי הערכאות הראשונות. יש להטיל על המערער הוצאות המשפט בצרוף 1000 ל"י שכ"ט עו"ד בכל שלוש הערכאות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון. 7.11.66).
ע.א. 316/66 - גולדשטיין יעקב נגד פקיד השומה נתניה
*רווח הון או רווח פירות בעסקת מקרקעין ע"י מי שאינו סוחר מקרקעין
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בערעור מס הכנסה 776/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער, סגן מהנדס עירית נתניה, ביצע מספר עסקאות מקרקעין. באחת מהן קנה מגרש יחד עם קבלן ועם מודד העובד במחלקת המיפוי של אותה עיריה. בעסקה זו הרויח כ- 13 אלף לירות וטען כי זה רווח הון ולא רווח פירות, אך טענתו נדחתה ע"י פקיד השומה וע"י ביהמ"ש המחוזי, ועל כך ערעורו.
החלטה (השופט מני):
רכישת המגרש במשותף ע"י אנשים שלרגל מקצועם ומקום עבודתם מתמצאים בעסקות מגרשים, מכירתו של המגרש כעבור תקופה לא ארוכה יחסית, רכישת מגרש אחר ע"י המערער סמוך לרכישת המגרש הנדון "כדי לממן את הבניה על השליש", כל אלה מורים על ארגון ועל ידע מקצועי וזיקה לעסקי מקרקעין, גורמים שיש בהם כדי לשוות לעיסקה ארקאית זו אופי של עיסקה מסחרית רגילה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, הלוי.)
ע.א. 307/66 - מנחם מנדל שניאורסון, הידוע כרבי מליובאויטש נגד בית החולים "שערי צדק".
*חובת ביה"ח לתת סיכום מחלה
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 374/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער ביקש לצוות על ביה"ח שערי צדק להמציא לו סיכום המחלה של המנוח חיים פן ז"ל כדי להתנגד לצוואת המנוח בה הוא ביטל צוואה קודמת שנעשתה לטובת המערער. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי לא מצא שום הוראה בחוק ושום אסמכתא לתמוך בבקשה זו. על כך הערעור.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
אין כל חובה על המשיבה, לא חובה שבחוק ולא חובה שבהסכם להמציא למערער את האינפורמציה הנ"ל, ובאין חובה כזאת לא היה כל יסוד משפטי לבקשה הנדונה. התקנה 310 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה ענין לכאן כלל ועיקר.
נכון הדבר כי המשיבה חזרה בה מהתנגדותה למתן האינפורמציה והיא מסכימה כי יצוו עליה לתיתה, ברם הסכמתה אינה משנה ולא כלום. זו היא בעצם "בקשה להיאלץ", ואילו לא קיים היה החשש שמא יפגעו ע"י כך אינטרסים של צד שלישי "הייתי אולי נענה למערער". אולם קיים חשש כזה באשר נמצאים אנשים המבקשים אישור הצוואה השניה.
אם המערער מבקש להתנגד לאישור הצוואה השניה עליו ללכת בדרך המשפטית המקובלת לגבי בקשות מסוג זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ברנזון. 7.11.66).
ע.א. 292/66 - רודה אקסלרוד גלילי נגד שרה (פרבונה) יצחקיאן
*תחולת דיני ראיות בדיון בפני טריבונאל אדמיניסטראטיבי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"א 457/65 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיבה עבדה בבית מלונה של המערערת והגישה תביעה לתשלום עבור שעות נוספות ועבודה בשבתות. היא זכתה בחלק מתביעתה וערעורי הצדדים עברו את כל האינסטנציות המשפטיות עד לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש לא התערב בקביעות העובדתיות והתיחס בעיקר לבעיה המשפטית: האם תקפה ההוראה הפוטרת את הממונה על השכר מלהזדקק לדיני הראיות הרגילים (לפסוק ללא סיוע לעדות התובעת), ואם התשובה היא חיובית האם בימ"ש השלום המבקר את פעולות הממונה על השכר רשאי לאשר את מסקנות הממונה בהיעדר ראיית סיוע.
החלטה (השופט ויתקון):
א. סעיף 6 לפקודת העדות קובע כי לא יינתן פס"ד במשפט אזרחי על פי עדותו של עד אחד אלא אם לא נסתרת עדות זו או כשעדותו נתחזקה בעדות מסייעת. סעיף 2 לפקודה קובע כי הוראותיו של חלק 1 תחולנה בכל ההליכים בפני בתי המשפט האזרחיים בישראל. תקנה 15 לתקנות בדבר הנוהל בפני הממונה על גבית השכר קובעת כי הממונה רשאי לקבל ראיות בכל דרך הנראית לו. ברור הוא שאם סעיף 6 לפקודת העדות חל על ההליכים בפני הממונה, אין כל תוקף לתקנה 15 הנ"ל והיא אולטרא וירס לסעיף 6 ועל כן היא בטלה ומבוטלת. אולם השאלה היא אם חל סעיף 6 על ההליכים בפני הממונה.
ב. סעיף 6 מדבר על הליכים בפני "בתי המשפט האזרחיים" ונשאלת השאלה אם טריבונאל אדמיניסטראטיבי הינו "בית משפט אזרחי". מדרכה של החקיקה ושל הפסיקה היא לכנות את בתי המשפט שחוק בתי המשפט תשי"ז - 1957 חל עליהם בשם "בתי משפט", ושאר טריבונלים בשם "בתי דין". בכך רמז כי טריבונאל אדמיניסטראטיבי הינו "בית דין" להבדיל מ"בית משפט" ועל כן הוראת סעיף 6 הנ"ל, כיתר הוראות החלק הראשון של פקודת העדות לא תחול עליו. השופט ויתקון מצטט את דברי השופט ברנזון בעש"מ 1/66 כי "רק הוראה מפורשת בחוק המחילה על טריבונאל מינהלי את דיני הראיות, כולם או מקצתם, עשוייה לחייבו לנהוג על פיהם. כשהחוק עובר בשתיקה על כך, חופשי הטריבונאל לנהוג לפי מיטב שיפוטו ולסטות מדיני הראיות, ובלבד שישמור על עקרונות הצדק הטבעי".
לפיכך רשאי הממונה על השכר לפסוק על סמך עדות יחיד.
ג. כשיושב בימ"ש השלום על המדוכה ומעביר תחת שבט הבקורת את כשרות החלטתו של הממונה אין לדרוש ממנו שישים כנר לרגליו כללים השונים מן הכללים שהינחו את הממונה. אין הדעת סובלת מצב, בו מוענקת לממונה החירות להתעלם מדיני הראיות מצד אחד, בו בזמן שהערכאה הדנה בכשרות החלטתו, פוסלת אותה מן הטעם שפעל על פי החרות שהדין העניק לו, מצד שני.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. 9.11.66).
בג"צ 245/66 - בוסתנאי סחה "בוסי" נגד המפקח הכללי למשטרת ישראל
*שיקול דעת המפכ"ל לאשר רשיון עיסוק במלאכה מסויגת
(תשובה לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
העותר הוא בעל עבר פלילי עשיר ולאחרונה נידון לשבע שנות מאסר בשל עבירת אינוס. אחרי שריצה שני שלישים מהעונש, שוחרר ברשיון להלך חפשי.
העותר ביקש רשיון לנהל עסק בית אוכל ובר בשם "הפרסה" ברחוב דיזנגוף בתל אביב, אך המפכ"ל סירב לאשר את הרשיון. מבלי לקבל את הרשיון פתח העותר את העסק והשקיע בו, לדבריו, סכום של 15 אלף ל"י. הוא נתבע לדין פלילי על ניהול העסק ללא רשיון ומכירת משקאות חריפים ללא רשיון, וב"כ התביעה ביקש לצוות על סגירת העסק בנוסף לעונש המתאים על העבירות. השופט העירוני שמע שורה של עדים שהעידו כי לא נתקלו באנשי העולם התחתון בביקוריהם במקום, וקבע כי התרשם מעדויות אלה ועל כן הוא נותן אמנם את הצו לסגירת העסק בהיעדר רשיון, אך הוא דוחה את הסגירה ל- 9 חדשים כדי לאפשר לעותר "לנהל מאבק על זכויותיו". העותר פנה שוב בבקשת רשיון אך מבוקשו נדחה בשל סירוב המשטרה לאשר את מתן הרשיון. על כך פנה לבג"צ.
החלטה (הנשיא אגרנט):
א. השיקולים שעמדו לנגד עיניו של נציג המשטרה היו: בשים לב לאופיו האלים של העותר ועברו הפלילי, עשוי ניהול עסק כזה על ידיו להביא להפרת שלום הצבור ולפגוע בבטחונו; לפי האינפורמציה שבידי המשטרה ביקרו במקום העסק של העותר אנשים בעלי אופי מפוקפק ונשים פרוצות; 24 דיירים הגרים במקום התלוננו כי בית העסק של העותר מהווה מיטרד חמור הואיל ואנשים משתכרים שם והם מעוררים רעש ומנפצים כל הבא ביד.
ב. הכלל הוא כי הסמכות שהוענקה למפכ"ל בקשר למתן האישור לרשיון למלאכה מסויגת, תלויה בשיקול דעתו ובית המשפט לא יתערב בהחלטתו, ובלבד שהיא נתקבלה על סמך נימוקים שהם סבירים מבחינת המטרות לשמור על סדרי הצבור ולמנוע פגיעה בבטחונו. כלל נוסף הוא כי גם חשש סביר - להבדיל מחשש בעלמא - פן תיפגע אחת המטרות הללו, די בו כדי להצדיק את החלטת הסירוב.
ג. לאור הכללים הנ"ל אין בידי ביהמ"ש להושיט עותר את הסעד המבוקש. השיקול הראשון הנ"ל שעמד לנגד עיני המשיב די בו כדי לחייב את המסקנה הזאת. עובדת היותו של העותר בעל עבר פלילי, ורשימת עבירותיו הקודמות משתרעת על פני 4 עמודים וכוללת עבירות רבות של אלימות, הפרעה לסדר הצבורי, גרימת נזק לרכוש והעלבת עובדי צבור ולאחרונה עבירת אינוס, מצדיקים את החשש פן אדם כזה ישמש מוקד למשיכת אנשים שגם הם בעלי עבר פלילי לבית העסק שלו, בו נמכרים משקאות חריפים ואשר אין לו שליטה על המבקרים שם.
ד. מן הראוי להטעים שאין השיקול האמור נעוץ במטרה להעניש את העותר על עברו הפלילי ואין הוא מתבסס על ההנחה שהלה יוסיף ויחטא גם בעתיד. גם אין הכוונה למנוע ממנו שישקם את עצמו ויעסוק בעבודה כשרה, אולם המשיב חייב היה לצפות את פני העתיד ומכאן, שהיה רשאי להתחשב בעברו של העותר כיסוד להערכתו שאם הלה ינהל עסק יהיה בכך כדי לסכן את שלום הצבור. מדובר כאן בעשיית צדק "מניעתי" להבדיל מצדק "עונשי" ואין הכוונה לענוש את העותר.
ה. לעובדת עברו של המערער מתווספות כיסוד המחזק את חששותיו של המשיב הידיעות שאספה המשטרה ושלפיהן: נמצאו במקום ע"י אנשי המשטרה אנשים בעלי עבר פלילי הידועים כמעשני חשיש; נהגו לבקר במקום נשים פרוצות; אנשים עישנו חשיש בחצר
שהמעבר אליה היא דרך הבר; פרצה קטטה במקום בין העותר לבין שותפו לשעבר על רקע משחק קלפים; השכנים התלוננו על המטרד החמור; הוגשה תלונה ע"י ידידתו של העותר שהוא ביצע כלפיה תקיפה.
ו. התרשמותו החיובית של יו"ר ביה"ד העירוני בדבר אפיו הכללי של העסק אינה משנה את המצב. דברי התרשמותו של השופט נאמרו לצורך השאלה אם עליו לצוות על סגירה מיידית של העסק או לתת לעותר ארכה להשגת רשיון. ברור שלא היה בכוחם לחייב את המשיב בבואו להפעיל את סמכותו המינהלית על פי שיקול דעתו העצמית, על סמך החומר העובדתי האחר שהיה בפניו.
ז. טענת העותר כי השקיע בעסק 15 אלף ל"י וכי יישבר מטה לחמו היא חסרת ערך. אין לעותר להלין אלא על עצמו על אשר השקיע כספים בלי לדאוג קודם להשגת הרשיון הנדון.
השופט קיסטר:
העקרון המודרני הוא שאין להטיל על עבריין אלא את העונש הקבוע בחוק ולאחר ריצוי העונש אין העבריין מוגבל עוד בזכויותיו. עקרון שני הוא חופש העיסוק לפיו רשאי אדם לעסוק במקצוע ובמשלוח יד שהוא בוחר בעצמו.
יחד עם זאת יש והמחוקק מוצא לנכון לשלול מאדם את האפשרות לעסוק במקצוע פלוני אם אותו אדם נכשל בעבירה מסוג מסוים.
המקצוע שבו חפץ העותר לעסוק מסווג בין אותם מקצועות אשר ההתעסקות בהם מותנית בהסכמת המשטרה. המחוקק גילה איפוא דעתו שהעיסוק במקצוע זה - תקלות לסדר ולבטחון הציבור עלולות להיות כרוכות בו. העותר היה נוהג באלימות וגורם להפרעת הסדר הצבורי. היה יסוד סביר לחשש המשטרה שעיסוקו של העותר במקצוע בו הוא חפץ יגרור מעשי עבריינות מסוימים והפרת הסדר הצבורי. ביחוד היתה מוצדקת המשטרה בחששה זה לנוכח העובדה כי בתקופה בה עסק למעשה במקצועו ללא רשיון הובאו נגדו תלונות ושמועות לא טובות על מה שהתרחש בעסק ובסביבתו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד לידסקי לעותר, עו"ד נתן למשיב.)
ע.א. 107/66 - צבי הולצמן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישוב שווי הרכישה ויום הרכישה במכירת נכס שהגיע לידי המוכר במתנה
(ערעור על החלטת ועדת הערר לענין חוק מס שבח מקרקעין בביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד"ר רוה, ד"ר ליפשיץ ומר שטליצקי) בתיק ע.ש. 119/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1937 קיבל אחד אברהם אהרוני, בדרך של חלוקה, חלקות מסוימות. באוקטובר 1962 התחייב אהרוני להעביר את החלקות במחיר של 266 אלף למערער. הוסכם כי החלקות יועברו בדרך של מכר ללא תמורה לחברות שתהיינה בשליטתו של אהרוני ולאחר מכן יגרום אהרוני להעברת השליטה בחברות למערער תמורת הסך הנ"ל, הבעלות בחלקות הועברה על שם החברה בפברואר 1963 בטרם הכנס לתקפו חוק מס שבח מקרקעין החדש. בשעת ההעברה היה בתקפו החוק הישן שלפיו לא חל מס שבח על ההעברה ללא תמורה וכך שולמו אמנם אגרות העברה אך לא שולם מס שבח מקרקעין.
בדצמבר 1963 התחייב המערער להעביר את השליטה בחברות הנ"ל לאדם אחר תמורת 370 אלף ל"י. הפעם כבר היה בתקפו חוק מס שבח מקרקעין החדש, ומנהל מס שבח מקרקעין קבע את המס על עיסקה זו לפי שווי הנכס בשנת 1937. מנהל מס שבח נימק את החלטתו בכך שלפי סעיף 35 של החוק החדש, כשנמכרת זכות במקרקעין שנרכשה ע"י המוכר ללא תמורה לפני שנכנס לתקפו החוק החדש ולאחר שנכנס לתקפו
חוק מס שבח הקודם, ייקבע שווי הרכישה כשווי שהיה נקבע אילו נמכרה הזכות על ידי נותן המתנה, יחד עם זאת ייקבע יום הרכישה במקרה כזה לפי סעיף 37 (2) (ב) (3) - היום שבו נרכשה הזכות על ידי מי שממנו קיבל אותה המוכר.
החלטתו של מנהל מס שבח אושרה ע"י ועדת הערר ועל כך הערעור.
החלטה (השופט קיסטר):
א. אין כל יסוד לטענת המערערים כי על העיסקה חל סעיף 21 (ב) (2) וסעיף 37 (2) (ב) (1) ושיש לקבוע את השווי של הרכישה בהתאם לשווי שנקבע לתשלום אגרת העברת מקרקעין כאשר הועברו החלקות על שם החברות. מס שבח מקרקעין הינו מס הניגבה על עליה בשווים של מקרקעין מיום רכישתם עד יום מכירתם. המחוקק קבע כי במקרה של קבלת זכות במקרקעין ללא תמורה לפני תחולת החוק החדש יראו את יום הרכישה ואת שווי הרכישה לא בהתאם לעיסקה האחרונה שנעשתה ללא תמורה על מנת לעקוף את חוק מס שבח מקרקעין הקודם, אלא לפי העיסקה שקדמה לזו האחרונה. אלמלא קבע כך המחוקק היה עלול להיווצר מצב בו יהא אדם אשר קיבל נכס במתנה לפני תחולת החוק החדש ומכרו לאחר תחולתו פטור ממס על השבח עבור התקופה שבה היה הנכס בידי נותן המתנה, ואשר לפי החוק הקודם שביטל היו מגלגלין עליו את השבח. מסתבר כי המחוקק היה מעונין שלא לפטור את המוכר ממס על שבח זה שלפי החוק הקודם היה חייב בו, ולכן קבע את צורת החישוב כאמור בסעיפים 35 ו-37 (2) (ב) (3).
ב. אין יסוד לטענת המערערים כי מכר ללא תמורה אינו נכנס לגדר של המונח "מתנה" האמור בסעיף 35 לצורך העברת החישוב אחורנית לשווי הרכישה ע"י נותן המתנה. לגבי ההעברה שנעשתה ללא תמורה יפה המונח מתנה, שהרי לפי החוק האזרחי החל אצלנו, היינו המג'לה, זוהי מתנה.
ג. הועלתה סברה ע"י השופט ויתקון שמא חל על המקרה דנא סעיף 12 של החוק הקובע כי "בפעולה באיגוד מקרקעין שניתן לראות בה מבחינת תכנה מכירת זכות במקרקעין חייבת במס, יוטל המס, לפי בקשת עושה הפעולה, בדרך הקבועה בסעיף 6", אך לאחר שהובהר כי למעשה הועברו הנכסים עצמם לקונה במשרד ספרי האחוזה - ולא המניות, הרי שאין להחיל על כך את הסעיף 12.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 8.11.66).
ע.פ. 158/66 - אליהו בן מיכאל בולקין נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח * זהוי בתמונות, במסדר תמונות ובמסדר חי * כשלון אליבי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 42/65 בו הורשע המערער ברצח שושנה פליגלמן שגופתה נמצאה בחולות ליד עכו - הערעור נתקבל והמערער זוכה ושוחרר ממעצרו).
החלטה (השופט לנדוי):
א. עמוד התווך עליו נשען בנין הרשעתו של המערער הוא הודעתו במשטרה של נהג מונית רפאל לוי כי כשבועיים או שלושה לפני מסירת הודעתו, הוביל במוניתו בחור ובחורה, אותם זיהה כאליהו בולקין ושושנה פליגלמן, מתל אביב לחיפה ומשם פנו למכוניות השרות הנוסעות לעכו. (ההודעה נמסרה כ- 3 שבועות לאחר היעלמה של שושנה).
ב. את השנים זיהה תחילה בתמונות יחידות שהוצגו לו, לאחר מכן בסדרת תמונות ולאחר שבועות מספר זיהה את אלי בולקין במסדר זהוי חי.
ג. ברור שאם עדותו של לוי נכונה, ושזו הפעם האחרונה ששושנה פליגלמן נראתה בחיים, יש בה הוכחה כמעט ניצחת לכך שהמערער כמי שנלווה אל שושנה בדרכה האחרונה הוא אשר גרם למותה.
ד. משקל עדותו של הנהג לוי נפגם במידה רבה עקב צורת הזהוי שערך. תחילה נפגש איש משטרה עם לוי בשעות הצהרים והראה לו תצלום בו מופיעה שושנה פליגלמן לבד ותצלום בו צולם המערער מלוא קומתו בעמדו מול המצלמה. לפי עדות לוי נשאל אז אם הזוג הזה נסע אתו אם לאו. אך אין כל עדות מה היתה תשובת לוי לשאלה זו.
ה. באותו יום בשעות הערב נערך מסדר זהוי תמונות ולוי זיהה את תמונותיהם של המערער ושל הקרבן כאלה שנסעו אתו לחיפה.
ו. אין צורך להרבות מלים על כך שהצגת התמונות בפני לוי בשעות הצהרים היתה עשויה להשפיע על זיהוי התמונות בשעות הערב של אותו יום.
ז. מחובתה של התביעה היה להוכיח מה היתה תשובת לוי כשנשאל בצהרים אם השנים המופיעים בתמונות שהוצגו בפניו נסעו עמו.
ממה נפשך אם זיהה אותו בצהרים לשם מה ערכו מסדר זהוי תמונות נוסף בערב ואם לא זיהה אותו בצהרים, יש לחשוש כי תמונת המערער אותה ראה בצהרים השפיעה עליו, אף שלא במתכוון, שעה שזיהה את המערער בערב בתמונות.
ח. ערכו של מסדר הזהוי החי שנערך מספר שבועות לאחר מכן פחת כמבחן אוביקטיבי למידת התרשמותו וכח זכרונו של העד, אחרי שכבר ביצע את הזהוי על פי התמונות.
ט. אמת נכון הדבר כי בעת הצגת התמונות בפעם הראשונה (בצהרים) בפני לוי עדיין חיפשה המשטרה עדים למעשה העבירה וטרם הגיעה לשלב של העמדת עדים במבחן של מסדר זהוי, אך גם לצורך זה די היה להראות למי שרואין ע"י המשטרה מספר תמונות וביניהן תמונת המערער ולא היה הכרח להציג בפני לוי את תמונת היחיד של המערער. אין לבוא בטענות עם המשטרה שהלכה בדרך זו, במטרה לגלות עקבות הרוצח, אך אין בכך כדי להסיר את הפגמים הנובעים מהצגת תמונת היחיד של המערער בפני לוי.
י. גם כשנערך מסדר זהוי תמונות בסידרת תצלומים פוחת משקלו של מסדר זהוי חי הנערך לאחר מכן, אם כי אין להרחיק לכת ולומר כי מסדר הזהוי החי כבר אינו קביל לאחר מסדר זהוי תמונות.
יא. לסיכום: הצגת תמונת יחיד פוגמת באופן ממשי במשקל הזהוי כראיה במשפט ; במסדר זהוי חי יש להביא בחשבון אם נערך קודם לכן מסדר זהוי בסדרת תצלומים ; אם הזהוי הראשון נעשה במסדר חי זה עיקר הראיה.
יב. עדי המשטרה שניהלו את מסדר הזהוי חייבים לגלות בעדותם את כל שלבי נסיונות הזהוי בתמונות, ויכולים לגלות כי תמונת הנאשם נמצאת באלבום המשטרה, באשר במשפט בפני שופט, ולא בפני חבר מושבעים, אין סכנה של קפוח הנאשם אם מגלים שתמונתו נמצאת באלבום משטרה.
יג. טענת התביעה כי לא היה צורך במסדר זהוי וכי מספיק הזהוי של לוי באולם ביהמ"ש היות והיתה לו הזדמנות מספקת להתרשם מדיוקנו של המערער בעת נסיעתו עמו - אינה
מתקבלת. אינו דומה המקרה דנא למקרה שהנאשם מוכר לעד עוד מקודם או שהעד תפס את הנאשם בכף באופן שקלסתר פניו נחרת חזק בזכרונו שאין עוד טעם במסדר זהוי. כאן ישב המערער לפי העדות, במושב האחורי, הנהג היה מרוכז בדרך שלפניו, המערער יצא דרך הדלת שלא מן הצד בו יושב הנהג, ולוי לא העיד על סימנים מיוחדים במערער שעל פיהם הכירו. יש להוסיף שהנהג עושה דרכו כל יום בין חיפה ות"א מספר פעמים ומסיע אנשים רבים. בכל הנסיבות הללו אי אפשר היה לוותר על המבחן של עריכת מסדר זהוי אם מסדר תמונות ואם מסדר חי, ולסמוך רק על הזהוי בבית המשפט.
יד. אין לחלוק על קביעת ביהמ"ש המחוזי שלוי היה עד אמת, אך החשש אינו שלוי משקר, אלא שהוא טעה טעות כנה בזהוי, לאחר שתמונת המערער נחרתה בזכרונו לאחר שראה אותה שלא בין סדרת תצלומים.
טו. על יסוד כל הנ"ל לא היה זה בטוח לבסס את ההרשעה על עדות לוי כראיה עיקרית אם כי היא היתה יכולה לשמש לתמיכת ראיות מרשיעות חזקות אחרות, ובעלות משקל ממשי משלהן.
טז. האם היו ראיות נסיבתיות חזקות אחרות?
ביהמ"ש המחוזי מנה ראיות נסיבתיות המתחלקות ל- 4 ראשים: החרפת היחסים בין המערער לבין הקרבן ערב העלמה של שושנה; הפגישה האחרונה ביניהם; כשלון אליבי של המערער; התנהגות המערער אחרי העלמה של שושנה.
יז. באשר ליחסים בין המערער לבין שושנה - אין להכשיר במסגרת סעיף 8 לפקודת העדות את עדות העדים על הדברים ששמעו מפי שושנה שהיא מפחדת מפני המערער. דברי שושנה מעידים על מצבה הנפשי ערב הרצחה אך אין הם מתיחסים למעשה ההריגה עצמו ואין הם "חלק משלשלת הנסיבות הקשורה עם ביצוע העבירה". אילו ניתנה עדות ששושנה סיפרה כי המערער הזמין אותה לנסוע עמו לעכו, היתה זו עדות קבילה נגד המערער. אך לא על דברים מעין אלו העידו העדים.
יח. על פרשת היחסים בין המערער לשושנה היו עדויות מלבד ההסתמכות על דברי שושנה. לפי עדויות אלה היה למערער מניע לפגוע בשושנה, אך היה זה מניע לביצוע מעשי אלימות בשושנה ולאו דווקא מניע להרגה.
יט. באשר לפגישה האחרונה בין השנים - אין ראיה פוזיטיבית שהשנים נפגשו ערב העלמה של שושנה. ידוע ששושנה תכננה נסיעה אל מחוץ לעיר אך לאו דווקא עם המערער. יתכן שנסעה עם מישהו אחר כדי להתחמק מזעמו של המערער.
כ. באשר לאליבי של המערער - אין לומר כדברי ביהמ"ש המחוזי כי אליבי זה הופרך. אמנם האליבי נכשל באשר המערער לא הצליח להוכיחו אך לא הופרך. חשוב להבחין בין כשלון אליבי כשביהמ"ש אינו מאמין לטענת האליבי, לבין הפרכת אליבי ע"י הוכחות סותרות שמציגה הקטגוריה. רק במקרה השני יהא ערך לשקריו של הנאשם כחיזוק לגירסת הקטגוריה. לא היה יסוד מספיק להפוך את טענת האליבי לרועץ למערער.
כא. גם הפירושים שנתן ביהמ"ש המחוזי להתנהגות המערער לאחר היעלמה של שושנה אינם מחוייבים המציאות. ניתן לפרש את התנהגותו לאו דווקא כמי שהרגיש את עצמו אשם, אלא גם כמי שחשש שהחשד להיעלמה יפול עליו אף שהוא חף מפשע.
על יסוד הנ"ל מתעורר אמנם חשד כבד נגד המערער שהיה מעורב בפשע מתועב
זה בצורה זו או אחרת, אך קטעי הראיות הנסיבתיות אינם מצטרפים עד כדי אותה תמיכה ממשית בעדותו של העד המזהה רפאל לוי, הדרושה מן הטעמים שהוסברו, ומכיון שכך יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד טרלו למשיב. 6.11.66).
ע.א. 499/66 - אריה לדרמן נגד דובריקה לדרמן
*מזונות ערעורו של המערער על קביעת 300 ל"י למזונות אשתו ובתו הקטינה נדחה. בפסה"ד (מפי השופט כהן) נאמר בין היתר "מקום שהמדובר הוא במזונות אשה וילדים, הלכה פסוקה היא מימים ימימה: בית משפט לערעורים לא יתערב באומדנה דדיינא, ובפרט כשבית המשפט לא הקציב מזונות למעלה מן המכסה המינימלית הסבירה הדרושה למחיית התובעים בזמננו ובמקומנו. לכאורה אין בסכום של 300 ל"י לחודש לאשה ולילדה קטינה שום הפרזה מעל למינימום הסביר הדרוש בימינו למזונותיהם; ומשום כך בלבד אין אנו רואים מקום להתערב".
=ע.פ. 386/66 - יצחק בן משה עופר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש המערער נידון ביום 3.12.65 לשנתיים מאסר, וביום 7.9.66 נידון שוב על עבירות מרמה ל- 4 שנות מאסר מתוכן שנתיים חופפות למאסר הקודם, בדחותו את הערעור על חומרת העונש במשפט השני, מציין ביהמ"ש (מפי הנשיא אגרנט) כי הפירוש הנכון של גזר הדין במשפט השני הוא כי מתוך עונש המאסר של 4 שנים תהיה תקופת המאסר של שנתיים חופפת עם עונש המאסר שבו חויב המערער במשפט הראשון, כך שבפועל ירצה המערער שתי שנות מאסר נוספות בשל העבירות שבמשפט השני. לנוכח פירוש זה אין ביהמ"ש מוצא כי העונש הוא חמור מדי.
=בג"צ 277/66 - החברה הדרומית בע"מ ואח' נגד הרבנות הראשית לת"א ואח'
[פ"ד כ (4) 297]*פיקוח על כשרות נגד המשיבות הוצא צע"ת על סירובן להעניק פקוח על הכשרות במשחטת העופות של העותרות בקרית מלאכי. הרבנות הודיעה במכתב לביהמ"ש כי היא מוכנה להעניק פקוח על הכשרות במקום, בתנאי שהעותרות יעסיקו שוחטים להנחת דעתה של הרבנות. על יסוד כך נעשה הצו להחלטי במובן זה שהרבנות תעניק פקוח על שחיטת העופות במשחטת העופות של העותרות בקרית מלאכי ובלבד שהעותרות יעסיקו שוחטים להנחת דעתה של המשיבה ובתנאי כשרות שיקבעו ע"י הרבנות.
=ב"ש 202/66+ 203/66 - רן בכר ואח' נגד יפה אבני ואח'
*העברת דיון בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוגשו שתי תביעות ע"י המשיבות נגד המבקשות, בגין תאונות דרכים שאירעה ליד נתניה. היסוד לסמכות ביהמ"ש בחיפה הינו קיום סניף של המבקשת השלישית (חברת הבטוח) בחיפה.
בהחליטו להעביר את הדיון לת"א כבקשת המבקשות (הנתבעים) ציין הנשיא אגרנט כי עדי הראיה לתאונה מתגוררים בנתניה ובתל אביב, משטרת נתניה היא שחקרה בתאונה. הנתבעים גרים בת"א והמשרד הראשי של חברת הבטוח נמצא בת"א. מאידך עומדים התובעים להזמין שני עדים מומחים הגרים בחיפה. בהתחשב בכל הנ"ל נמצא כי מאזן הנוחיות מצדיק ברור התביעות בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
=ע.פ. 318/66 - חברת חלקה 233 בגוש 6126 בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש המערערים נמצאו אשמים באי הגשת דוחו"ת לשנים 1963-1965 לרשם החברות ונקנסו לתשלום 2000 ל"י קנס. (החברה 500 ל"י וכל אחד משני המנהלים 750 ל"י).
בדחותו את הערעור אומר ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא אגרנט) כל המערערים קיבלו דרישה ביולי 1965 מרשם החברות להגיש את הדוחות, אך הם לא שעו לדרישה עד שהוגש נגדם האישום במאי 1966. מחובתם של המערערים היה להקפיד על הגשת הדוחו"ת לאחר שקיבלו את הדרישה. בנסיבות אלה אין לראות את עונשי הקנס מוגזמים במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון.
=המ' 416/66 - ג'אסר מחמד ברקאת נגד היוהמ"ש לממשלה
[פ"ד כ (4) 96]*אישור מוסד סגור לעבריינים לגמילה מעישון סמים מסוכנים
המערער נדון ל- 18 חדשי מאסר בשל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים 1936. הוא ביקש רשות ערעור וענינו בא 3 פעמים לישיבות של ביהמ"ש העליון, באשר המבקש הביע את רצונו לקבל את הטיפול הדרוש לו בכדי שיגמל מן הדחף לסמים מסוכנים. ביהמ"ש עשה מאמצים לעזור לו אך לא נמצאה דרך לעזור לו בבקשתו לקבל את הטיפול המתאים. בפסק הדין (מפי השופט כהן) צויינה הסמכות שניתנה לביהמ"ש בתשכ"ג (בחוק לתיקון דרכי העונשין), לצוות על החזקת חולה סמים מסוכנים במוסד סגור לשם גמילה. דא עקא סמכות זו מוגבלת בכך ששר הבריאות יאשר תחילה מוסד כמתאים לטיפול מעין זה, או ששר הבריאות יאשר תחילה מוסד כמתאים לטיפול מעין זה, או ששר הבריאות באישור שר המשטרה יאשרו את המחלקה הפסיכיאטרית של בית הסהר כמתאים לענין זה. עד היום לא הוכר שום מוסד ע"י שר הבריאות כמוסד מתאים לגמילה וגם המחלקה הפסיכיאטרית בבית הסוהר לא זכתה לאישור.
ביהמ"ש מותח בקורת על מצב זה בו מונח החוק זה שלוש שנים בספר החוקים "כאותה אבן שאין לה הופכין, ואין פוצה פה ומצפצף". ביהמ"ש מביע תקוה כי ענינו של המבקש בתיק זה וברורו הממושך בפני ביהמ"ש יביאו לידי תיקון המצב.