ע.א. 133/66 - מנחם מונדלק וחיים ביין נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
*חובתו של בימ"ש קמא לפעול בהתאם להוראות בימ"ש לערעורים בתיק המוחזר אליו
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"א 202/65 ו-195/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבים ביקשו צו סילוק יד של המערער הראשון המחזיק במבנה שלטענת המשיבים הינו מוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. את המבנה שכר מהמערער השני שטען לזכות בעלות על הנכס מכח הסכם רכישה שבין אביו לבין בעלי הנכס ולחלופין מכח חזקה נוגדת במבנה במשך תקיפה העולה על תקופת ההתיישנות.
בבית משפט השלום התעוררה שאלת השפעתו של סעיף 14 מחוק ההתישנות על מרוץ ההתיישנות. המשיבים הגישו אישור לפי חוק נכסי נפקדים כי בעלי הנכס הינם נפקדים וכי הם "נמצאים מיום קום המדינה בשטח מדינה או אחת המדינות שמחמת התנאים שנתונים בהם שם או מחמת היחסים השוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל אינם יכולים לקיים בירור משפטי בישראל בנוגע לנכס הנ"ל". על יסודתעודות אלה ביקשו המשיבים לבטל את מרוץ ההתיישנות. בימ"ש השלום פסק כי אין האפוטרופוס יכול לפי חוק נכסי נפקדים להוציא תעודה מן הסוג שהוגש על מנת לקבוע כי נתמלאו התנאים הדרושים לפי סעיף 14 לחוק ההתיישנות וכי "קיום תנאים אלה יש להוכיח בדרך הרגילה". על כן דחה את תביעת סילוק היד של המשיבות. אלה ערערו לביהמ"ש המחוזי וזה החזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי לאפשר למשיבות "להביא עדות רגילה" ביחס לנפקדותם של בעלי הנכס. בבימ"ש השלום לא הביאו המשיבים "עדות רגילה" אלא תעודה חדשה שלא היו בה הפגמים שבתעודה הקודמת שנפסלה ועל יסוד תעודה זו קבע שוה"ש כי מרוץ ההתישנות נפסק והוציא צו סילוק יד נגד המערער הראשון. פס"ד זה אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ובערעור לביהמ"ש העליון טענו המערערים כי בימ"ש השלום לא היה רשאי לקבל תעודות חדשות לצורך הוכחת התנאים האמורים בסעיף 14 של חוק ההתישנות באשר לפי הוראות ביהמ"ש המחוזי צריך היה בימ"ש השלום לקבל "עדות רגילה" של המשיבים לגבי נפקדות בעלי הנכס.
החלטה (השופט מני):
בפסק דינו שלפני האחרון קבע בימ"ש השלום כי התעודה שהוגשה אינה מספיקה וכי קיום הנפקדות של בעלי הנכס יש להוכיח "בדרך הרגילה" והוכחה זו לא הובאה ע"י התובעים, ועל כן נדחתה תביעתם לסילוק יד. בערעורם לביהמ"ש המחוזי טענו התובעים (המשיבים) כי נתקפחו ע"י בימ"ש השלום בכך שלא איפשר להם להביא ראיות "בדרך הרגילה". בימ"ש המחוזי החזיר את הדיון לשוה"ש על מנת שיוכלו להביא ראיות "בדרך הרגילה". זו המשמעות הנכונה שיש ליחס להוראת ביהמ"ש המחוזי ובימ"ש השלום לא יכול היה להתעלם מהוראת ביהמ"ש המחוזי ולקבל ראיה חדשה ע"י תעודה רשמית במקום ראיה "בדרך הרגילה". לפיכך בלבד יש לקבל את הערעור ולבטל את הצו לסילוק יד.
השופט לנדוי:
א. תחילה היו לי היסוסים מפני שראיתי טעם בשאלתו של ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו נשוא הערעור "למה ייאסר על האפוטרופוס להוכיח את צדקת טענתו בכל דרך שהחוק מאפשר לו?" כלומר גם ע"י הגשת תעודה נוספת שאין בה הפגמים שבגללם נפסלה התעודה הקודמת, לבסוף השתכנעתי כי אכן, כאשר ביהמ"ש המחוזי בגלגול הקודם של הענין איפשר למשיבים להביא "עדות רגילה" בקשר לנפקדות לא התכוון לתעודה נוספת. יתכן שהאפשרות הזאת לא עלתה על דעתו, אבל יש לקרוא את ההוראות כמו שהן, בהקשר עם פסק הדין של בימ"ש השלום שקדם לערעור. להוראות אלה היה בימ"ש השלום חייב לציית.
ב. לעומת זאת אין ביהמ"ש העליון קשור ע"י ההוראות שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי, והוא מוסמך לבקרן ולמצוא גם בדיעבד שלגוף הענין צדקה הערכאה הראשונה בחרגה מן ההוראות שניתנו לה (אם כי זו אסור לה לחרוג מן ההוראות תהיה דעתה על ההוראות
אשר תהיה). לשם כך אין הצד, המשיג על ההוראות שניתנו, חייב לערער עליהן מיד לבימ"ש העליון, הוא יכול לחזור לבימ"ש השלום ולשמור את השגותיו לערעור בשלב מאוחר יותר, לאחר שהענין עבר גלגול נוסף מבימ"ש השלום למחוזי. ברם המשיבים לא השמיעו כל השגה על עצם הוראות ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום אלא ביקשו לתת להוראות אלו פירוש שאין לקבלו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. 13.11.66).
ע.א. 442/66 - אליהו לוין נגד אמיר (קיפל) לוין ומרים לוין
*גובה החיוב במזונות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוזנפלד) בת.א. 2287/65 - הערעור נדחה).
החלטה (השופט קיסטר):
א. המערער חוייב לשלם לאשתו ולילדו מזונות בסך 400 ל"י לחודש. אין הוא מערער על חיובו במזונות לילדו אלא על חיובו במזונות לאשתו. נכון כי אין האשה מוכנה לחזור ולגור עמו בדירה אך נימוקיה עמה, כי המערער מקבל התקפי עצבים ואז הוא מקים שערוריות, משתמש באלימות נגדה וכו'. השופט שוכנע בנכונות טענות אלה ולכן החיוב במזונות בדין יסודו. טענת המערער כי הוא רוצה כעת לחזור ולגור יחד עם אשתו מהוה הצהרה מילולית שאינה מספקת. עליו היה לשכנע את ביהמ"ש, לפחות, כי הוא מסוגל כעת לגור עם אשתו בשלום, וכי אין צפויה כל סכנה לשלומה אם תגור עמו.
ב. ביחס לשעור דמי המזונות, אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בדרך כלל בגובה המזונות שנקבע ע"י ביהמ"ש בערכאה הראשונה. המערער משתכר 700 ל"י לחודש, והחלוקה שעשה ביהמ"ש דלמטה, שלפיה ישלם המערער לאשתו וילדו 400 ל"י לחודש ולו עצמו ישאיר 300 ל"י נראית חלוקה צודקת.
(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. עו"ד א. מיכאלי למערער, עו"ד הוכמן למשיבים. 9.11.66)
בג"צ 231/66 מרדכי אביב ויהושע בן גיאת נגד שר הפיתוח וחברת החשמל לישראל
*הוראה לביצוע מכרז כשקבלן אחר כבר קיבל את העבודה והחל לבצעה.
* שיהוי בהגשת תצהירים
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
חברת החשמל פרסמה מכרז לביצוע עבודות שונות באזור ירושלים. העותרים הגישו את ההצעה הזולה ביותר ואף על פי כן נמסרה העבודה לסולל בונה, התעוררה שאלה אם חברת החשמל (להלן החברה) הרשומה לפי פקודת החברות, חייבת לנהוג על פי הלכות המכרזים המחייבות רשות ציבורית, ואם משתרע עליה פיקוחו של ביהמ"ש הגבוה לצדק מכח סעיף 7 לחוק בתימ"ש תשי"ז - 1957. לבסוף לא דן ביהמ"ש העליון בשאלה זו בהחליטו שיש לבטל את הצו על תנאי גם אם החברה קשורה בהלכות המכרזים המחייבות רשות צבורית.
החלטה (השופט זוסמן):
א. אף אם צודקת העותרת כי החברה קשורה להלכות המכרזים יש לבטל את הצע"ת. החברה טענה בתשובתה שהעותרת כבר ביצעה עבורה בעבר עבודות ולא ביצעה אותן
לשביעות רצונה, לא מבחינת טיב העבודה ולא מבחינת המועדים שנקבעו להשלמתן. על טענה זו השיבה העותרת כי אינה אלא אחיזת עינים והגישה תצהיר נוסף להראות כי אף לאחר אותן עבודות שלטענת המשיבה לא בוצעו לשביעת רצונה, מסרה המשיבה לעותרת עבודות נוספות, אות הוא, טענו, שאין שחר לתלונות ושלא באו הטענות אלא לתרץ העדפת קבלן אחר הדורש מחיר גבוה יותר. אולם העותרת השתהתה בהגשת תצהירה הנוסף במשך חדשיים לאחר הגשת תשובת המשיבה והדיון בבג"צ נפתח 5 ימים לאחר הגשת התצהיר הנוסף של העותרת. מחמת קוצר הזמן בין המצאת התצהיר הנוסף לבין יום התשובה לא היה סיפק בידי החברה, לטענתה, לברר את כל הדברים האמורים בתצהיר הנוסף ולנקוט עמדה כלפיהם.
מכיון שכך לא היה סיפק בידי ביהמ"ש ללבן עד תומן את העובדות הקשורות בביצוע העבודות הקודמות. והואיל והעותרת בבחינת מוציא מחברו, די בכך כדי לחרוץ את גורל עתירתה. בענין בעל חשיבות שכזאת חייבת היתה העותרת להזדרז ולא להשהות את איסוף החומר המובא בתצהירה הנוסף למשך תקופה המתקרבת לשני חדשים.
ב. ביהמ"ש צריך היה לשקול אם עליו להורות למזמין למסור את העבודה לבעל ההצעה הזולה ביותר לאחר שהתקשר כבר עם קבלן אחר. בהנחה שהחברה אמנם הפרה את כללי המכרז ושלביהמ"ש סמכות להתערב תהא זו אמנם התוצאה לכאורה. אך רק לכאורה כך, כי עדיין יש לשקול את האינטרסים של הקבלן שזכה בחוזה ולפעמים גם את ענין הציבור. הקבלן שזכה במכרז לא השתתף בדיון והעותרת. לא דאגה לצרף אותו כצד לדיון וביהמ"ש לא שמע את דברו. אין חולק על כך שבינתיים נעשה אתו חוזה והוא התחיל את העבודה עוד ביום 4 במאי 1966 ותקופת החוזה תסתיים ביום 30 באפריל 1967. לא זו בלבד שמחצית תקופת החוזה כבר עברה וחלק נכבד של העבודה בוצע, אלא שלפי תנאי המכרז חייב הקבלן בעבודות חירום, כגון תקלות או עבודות לגורמי בטחון, לבצע את העבודה בו ביום שנדרש לכך. אם ינתן צו מוחלט, תתחלק העבודה לשתיים, חלק שכבר בוצע ע"י הקבלן השני וחלק שיבוצע ע"י העותרת, הפיצול עשוי לגרום לתקלות הרבה ולויכוחים וסכסוכים אין ספור בין שני הקבלנים, במקרה של צורך "בעבודות חירום" כאמור. הספק אם שייכת העבודה למסגרת תפקידו של זה או של זה, עלול להשהות את ביצוע העבודות ואף לגרום נזק לצבור. במצב עובדתי זה לא יתערב ביהמ"ש הגבוה לצדק.
השופט ויתקון:
אם כי לכאורה נראית לי הטענה שלגבי גוף כגון העותרת אין לביהמ"ש להתערב בענין שאינו נוגע במישרין למילוי תפקידיו הציבוריים הקבועים בכל דין, אלא שנוגע בעיקרו אך ורק למינהלו הארגוני והמשקי של הגוף - מוכן גם אני להשאיר שאלה זו לעת מצוא.
השופט כהן:
מן הטעם המבואר באר היטב בחוות דעתו של השופט זוסמן דין הצע"ת להתבטל, ועל כן אין שאלת סמכותו של בימ"ש זה צריכה לדיון ולהכרעה בהזדמנות הנוכחית.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד רונן לעותרים, עו"ד טרלו למשיב הראשון, עו"ד גרוס ועו"ד גולדשטיין למשיבה השניה).
ע.א. 285/66 - עו"ד יהושע אלקס נגד היועץ המשפטי
*עמעום אורות בנסיעה כשרכב בא ממול
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע"פ 856/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הואשם בעבירה של אי עמעום אורות כשבא מולו רכב אחר, כשנערך לו דו"ח על אי עמעום אמר לשוטר "נכון, נסעתי באור דרך, כי כביש כזה לא נחשב שנוסעים ממולי רכב". (המדובר בכביש ת"א - נתניה כשהרכב הבא ממולו נוסע בחלק השני של הכביש). בבימ"ש השלום טען המערער כי אינו חייב לענות על האשמה שכן לא הוכח כי אור הדרך שלו (האור הגבוה) עונה על דרישות החוק (תאורה למרחק 100 מטר לפחות במזג אויר נאה) וכי הוא חזק מ"לוקס אחד" שהוא עוצמת האור המכסימלית של אור מעבר (האור הנמוך), ומכיון שלא הוכחו נתונים אלה אין להאשימו בעבירה על הסעיף הדורש "עמעום" המוגדר כ"כיבוי אור הדרך שבפנסי החזית, והדלקת אור המעבר". אם אין אור דרך - טען, אין צורך להחליפו באור מעבר. בימ"ש השלום קיבל את טענתו ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום שידון לגופו של ענין. על כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
אין יסוד לטענות המערער. הוא עצמו הודה בפני השוטר כי האור הדולק שלו היה "אור דרך" ובהודאה זו, בצרוף עדותו של השוטר היה די והותר כדי לחייב את המערער להשיב על האישום, בפני בימ"ש השלום היו ראיות לכאורה שהמערער לא כיבה את אור הדרך ולא הדליק את אור המעבר, ולא היה כל צורך להביא ראיה לכך שאור הדרך ואור המעבר שבפנסי המכונית התאימו לדרישות התקנות, אם אמנם נסע המערער לקראת רכב אחר (שאלה שתתברר בהמשך המשפט בבימ"ש השלום) הרי היה מחובתו להחליף את אורות הדרך באורות המעבר. המערער לא הצביע על כל ראיה לכך שלמעשה לא עלתה עצמתם של אורות הדרך שלו על לוקס אחד, ואפילו היתה ראיה לכך, לא היה בכך כדי לפטור אותו מחובת העמעום. במקרה שאורות הדרך מאירים, בניגוד לתקנות, למרחק של פחות ממאה מטר, אין הנוהג פטור מלעמעם את אורותיו. אין כל הוראה שאם אורות הדרך אינם כאמור בתקנות פטור הנוהג מחובת העמעום.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, הלוי. עו"ד שטרן למערער, עו"ד קולני למשיב. 27.10.66).
בג"צ 300/66 - ו. ורדי יצואן מוסמך לתכשיטים נגד השופט י. גביזון, יו"ר ועדת עררים לפי חוק הפקוח על מצרכים ושרותים תשי"ח - 1957 ואח'.
*זכות ערר לפי חוק הפקוח על מצרכים ושרותים בשל ביטול אישור סוחר מוסמך למכירה לתיירים * הגדרת המונח "צו" לצורך ערר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
לעותרת ניתן בשנת 1963 מעמד של "עסק ראוי למכירת טובין לתיירים" על פי סעיף 4 של צו הפקוח על מצרכים ושרותים (זהוי עסקים למכירת טובין ומתן שרותים לתיירים) תשי"ז - 1957, (להלן צו תשי"ז). באוגוסט 1966 הודיע לה המשיב השלישי, מנכ"ל משרד התיירות, על ביטול האישור הנ"ל. על החלטה זו הגישה העותרת ערר על פי סעיף 18 לחוק הפקוח על מצרכים ושרותים תשי"ח - 1957 (להלן חוק הפקוח), וביקשה מיו"ר ועדת העררים לפי חוק הפקוח לעכב את ביצוע צו הביטול. בקשתה נדחתה באשר יו"ר הועדה סבר כי אין לעותרת בכלל כל זכות ערר כלפי ביטול האישור. על כך פנתה לבג"צ.
החלטה (מ"מ הנשיא זילברג):
א. יו"ר ועדת העררים ביסס את החלטתו שאין לעותרות זכות ערר, על כך שזכות ערר ניתנה לכל אדם "הרואה עצמו נפגע ע"י צו אישי לפי חוק זה..." והגדרת "צו אישי" בסעיף 1 של החוק הינו צו הניתן ע"י השר או ע"י מי שבא מכוחו, ואילו ביטול האישור ע"י מנכ"ל משרד התיירות לא בא ע"י השר ולא ע"י מי שהשר אצל לו מכוחו לתת צו כזה. וממילא אינו "צו אישי" המקנה זכות ערר. נימוק זה בטעות יסודו. סעיף 44(ב) לחוק הפקוח קבע כי כל צו שניתן לפי אחד הדינים הפוקעים ושהיה לו תוקף ערב תחולת חוק הפקוח, יראו אותו כאילו ניתן ע"י שר ביום תחילתו של החוק. צו תשי"ז ניתן מכח תקנות הגנה שיש להן "דין פוקע" ובתור שכזה הרי הוא כאילו ניתן ע"י שר והוא מהוה "צו אישי" כהגדרתו בחוק הפקוח.
ב. בפני ביהמ"ש העליון העלה ב"כ המשיבים טענה אחרת. לדעתו אין ביטול האישור "צו" במובן הסעיף 18 שאפשר לערר עליו. לטענתו "צו" צריך להיות מצווה, המחייב את מקבלו לעשות או להימנע מלעשות איזו שהיא פעולה, ואילו ביטול האישור אינו מחייב ישירות, לא לפעול ולא לחדול. הוא רק מבטל אישור וכל האיסורים הבאים בעקבותיו מקורם בחוק האוסר מכירת טובין לתיירים. נימוק זה אין לקבלו. כל צו הוא: או ציווי ממש, או "קטליזטור" - מעורר, מגרה, מזרז של ציווי או ציוויים חוקיים. אין למנוע מהוראה את השם "צו" אפילו אם האפקט ה"ציוויי" שבו הוא תוצאה מסתעפת של איזו שהיא הוראה חוקית.
גם צווים אקטיביים (מצווים) וגם צווים פסיביים (לא מצווים), פגיעתם יכולה להיות קשה באותה מידה ממש ואין כל טעם להפלות ביניהם מבחינת זכות הערר של הנפגע, כי מאי נפקה מינה בשבילו אם הצרה ניתכת עליו ע"י הצו גופו, או שהיא פוגעת בו באמצעות ההוראה החוקית. ה"רציו לגיס" של הענקת זכות הערר הוא בכך שכאשר מקורו של הצו נעוץ בנסיבות אישיות, מן הדין כי הפגיעה הנטענת תתברר קודם כל - לפני הפניה לבג"צ - בפני טריבונל מינהלי קובע עובדות, טעם זה מחייב להקנות את זכות הערר לגבי שני סוגי הצווים.
השופט ברנזון:
כל שימוש בסמכות שלטונית המבטל או משנה זכות קיימת בידי האזרח, או המבטל או משנה מעמד שלו, או המביא לפי החוק לאחת התוצאות הללו, הוא בגדר "צו" במובן חוק הפיקוח.
טוען ב"כ המשיבים כי החלטה הקובעת שיש זכות ערר גם על סירוב להעניק רשיון או אישור על פי חוק הפקוח מהוה חידוש מרחיק לכת, ויש בה משום מתן גושפנקא לקיומו של בית דין בעל סמכות שיפוט רחבה ומקיפה בכל הענינים הקשורים בפיקוח על המצרכים והשרותים במדינה, לרבות עניני רשיונות ואישורים התופסים מקום כה נכבד בחיי הכלכלה והמשק בימינו. לדעתו אין לשער שע"י הקמת וועדות העררים של חוק הפקוח התכוון המחוקק להכניס שינוי כה חשוב בסדרי השיפוט הקיימים, שלפיהם עניני רשיונות לפי החוקים השונים נופלים בגדר שיפוטו של ביהמ"ש הגבוה לצדק. דעה זו אינה נכונה. אין ספק כי אמנם התכוון המחוקק בחוק הפקוח להעניק לועדת הערר את כל הסמכויות האמורות. כשם שראתה הכנסת לטוב לפניה לאפשר ערר על כל הצווים האישיים למיניהם ולסוגיהם, כך ניתן זכות הערר לאלה הנפגעים מסירוב מתן רשיון או ביטולו. סירוב או ביטול כזה לרוב פגיעתם קשה פי כמה מכל מיני פעולות אחרות שבכח השלטונות לבצע לפי חוק הפיקוח, זכות הערר הכללית שהנהיגה הכנסת מראה שהמחוקק לא רצה להשאיר את ההכרעה הסופית בשטח הפקוח על מצרכים ושרותים בידי האדמיניסטרציה בלבד ולשם
כך יצר בי"ד מינהלי בצורת ועדת ערר בראשותו של שופט, אשר בכוחו לא רק - כדרכו של הבג"צ - לבדוק את הצד החיצוני והיסוד החוקי לפעולה שנעשתה אלא גם לבדקה לגופה ולאשרה, לשנותה או לבטלה. זכות ערר ענינית כזו יש לה חשיבות צבורית גדולה. בכוחה למנוע שרירות שלטונית והיא עשויה בסופו של דבר לטפח ולקרב קיום יחסים תקינים והוגנים בין האזרח לשלטון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, מני. עו"ד מוריץ לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 14.11.66).
בג"צ 296/66 - אחים רויכמן (שומרון) בע"מ נגד המועצה המקומית בנימינה ואח'
*מסירת עבודה בניגוד לתוצאות מכרז
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי).
העובדות:
המשיבה מס' 1 (להלן המועצה המקומית) פרסמה מכרז אחיד שכלל סלילת 4 כבישים וחפירת תעלת ניקוז. בהצעות שהוגשו היתה הצעת העותרת לגבי עבודת סלילת הכבישים שהסתכמה בכ-36 אלף ל"י יקרה בכ-300 ל"י מהצעת המשיבה השניה (להלן סולל בונה) בעוד שבעבודת הניקוז שהסתכמה בכ-7 אלפים ל"י היתה הצעת העותרת זולה בכ-550 ל"י מהצעת סולל בונה. ועדת המכרזים של המועצה המקומית החליטה לפצל את העבודות ולמסור את עבודת הניקוז לעותרת ואת סלילת הכבישים לסולל בונה. נגד החלטה זו פנתה העותרת לבג"צ.
החלטה (השופט כהן):
א. החלטת ועדת המכרזים לפצל את מסירת עבודות המכרז היתה פגומה ופסולה. המועצה המקומית פרסמה מכרז אחד ויחיד, שכלל בתוכו סלילת הכבישים ותעלת הניקוז, ההצעה הזולה ביותר, כמשמעות דיבור זה בתקנות, היא ההצעה הזולה ביותר לכל העבודות כולן הכלולות במכרז.
אין לפצל את ההצעה שהוגשה ע"י המציע ולברור מתוכה את הפריטים הזולים יותר ולדחות את הפירטים האחרים. יתכן והמציע מסתפק במחיר נמוך בפריט פלוני מתוך שקבע בפריטים אחרים מחירים שישאירו לו רווח. הדרך היחידה הנראית כשרה לפיצול הצעות שבמכרז, היא להודיע מראש בתוך תנאי המכרז שדבר זה עלול להיעשות, במקרה כזה ידע המציע כיצד לחשב את מחיריו.
ב. סולל בונה כבר הספיקה לבצע רבע מתוך העבודות שקיבלה כתוצאה מההחלטה למסור לה את סלילת הכבישים וכבר נחתם עמה חוזה. בדרך כלל יהסס ביהמ"ש הגבוה לצדק להתערב בחוזים קיימים שבחלקם הניכר כבר בוצעו. אך במקרה דנן לא יוכל החוזה שנערך בין המשיבות לעמוד לעותרת למכשול בדרך הצדק. הוברר כי ראש המועצה נתן הוראה לסולל בונה להתחיל בעבודות, וזו התחילה בעבודות, כשבועיים לפני שנחתם החוזה. זאת ועוד, ההוראה הנ"ל באה עוד לפני החלטת ועדת המכרזים שהוזכרה לעיל ולאחר החלטה קודמת של הועדה שבוטלה בעצת היועץ המשפטי של המועצה המקומית ואשר ראש המועצה הודה שהיתה בטלה וחסרת תוקף. לפי כך יש לעשות את הצו החלטי.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד גדעון זמיר לעותרת, עו"ד נחליאלי למשיבה הראשונה, עו"ד רפאל נבט למשיבה השניה, 10.11.66).
ע.פ. 238/66+ 281/66 - פרג' שמעון נגד מדינת ישראל
*החזקה של חיים על רווחי זונה וסתירה החזקה * הפעלת מאסר על תנאי.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת"פ 551/63 - הערעורים נדחו ברוב דעות)
העובדות:
המערער הורשע בעבירה של חיים על רווחיה של זונה. ההרשעה לא התבססה על ראיות ישירות אלא על החוקה של החוק הקובע כי "גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להילוות אליה דרך קבע או משתמש בכוחו או בהשפעתו עליה... חזקה עליו שהוא חי על רווחיה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". במקרה דנא הובהר כי נתמלאו תנאים שבחזקה. עם זאת הובהר כי המערער נתן לאשה למחייתה ולמחיית שלושת ילדיה תשלום חדשי. משהורשע המערער לא הפעיל השופט נגדו מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו על כל עבירה שהיא פשע, שכן בשעה שהוטל עליו המאסר על תנאי לא היתה העבירה של חיים על רווחי זונה בגדר פשע אלא עוון, אם כי שעה שעבר את העבירה כבר היתה היא פשע.
השאלות שהתעוררו בערעור היו בעיקר: האם העובדה שהוא נתן לאשה סכום כסף למחייתה מהווה הוכחה הסותרת את החזקה שהוא חי על רווחיה; וכן האם צריך היה להפעיל נגדו את המאסר על תנאי או לאו. הרוב (השופטים ויתקון וכהן) סברו כי מתן הכסף למחיית האשה אינה מפריכה את החזקה, וכן שאי אפשר היה להפעיל את המאסר על תנאי.
החלטה (השופט כהן):
א. העובדות שהמערער סייע לאשה בשכירת דירה בה עסקה בזנות והופעתו כבעלה בעת שכירת הדירה כל אלה מצביעות על השפעתו עליה לחיי זנות באופן חד משמעי.
ב. עצם העובדה שהוא התהלך עם האשה בין אנשים זרים והציג עצמו כבעלה מראה שהוא "רגיל להילוות אליה דרך קבע". המושג רגיל להילוות דרך קבע אין פירושו להילוות תמיד אל האשה אלא רק רגיל הוא, מין הרגל בידיו להילוות אליה, אם כי הרגל מקרי או ארעי לא סגי. לגבי השאלה אם אפשר לומר על בני זוג המעידים על עצמם בפני אחרים כי הם איש ואשתו, שרגילים להילוות זה לזה דרך קבע - התשובה היא חיובית, ואין צורך להראות שהם נראו יחדיו בחוצות מספר מסוים או מינמלי של פעמים, נתמלאו איפוא שנים מן התנאים הקובעים את החזקה שהוא חי על רווחיה.
ג. העובדה שנקבעה כי המערער נתן לאשה סכום מסוים של כסף למחייתה ולמחיית 3 ילדיה שילדה למערער אינה מעלה ואינה מורידה. יש ואדם הוא בעל הכנסות משלו ואינו זקוק לרווחי הזונה החיה עמו ואעפ"כ רואים אותו כחי על רווחיה, ויש ומהכנסותיו האחרות משלם האיש להוצאות הבית המשותף לו ולזונה, וברווחי הזנות משתמשים הם לצרכים אחרים, ואף על פי כן תהיה קיימת החזקה שהוא חי על רווחי זונה.
ד. אין מפעילים מאסר על תנאי אלא בשל אותם מעשים, ואותם מעשים בלבד, אשר הנאשם הוזהר עליהם כשהוטל עליו המאסר על תנאי. משהוזהר הנאשם שהמאסר יופעל אם יעבור על פשע, הרי הוא הוזהר על פשע כפי שהיה קיים בחוק בשעת אזהרתו, ולא על פשעים שייווצרו לאחר אזהרתו. לפיכך אין להפעיל על הנאשם מאסר על תנאי שהותנה בעבירה שהיא פשע, כשבאותה שעה עבירת חיים על רווחיה של זונה לא היתה פשע, אף
כי בשעה שעבר את העבירה כבר נחשבה היא לפשע. יש לפרש הן את הוראת החוק והן את לשון התנאי שבגזר הדין כד שלא תוכל להיות להם משמעות למפרע.
השופט ויתקון:
א. לצורך החזקה של חיים על רווחי זונה. אפשר גם לומר כי החלק הראשון של הסעיף הרואה כחזקה את העובדה שהנאשם גר עם האשה נתמלא כאן. הדיבור "גר עם" אינו דווקא המען הפיזי של האדם, אלא בעיקר חברתו. העובדה שהמערער והאשה היו ידועים כבעל ואשה די בה כדי להכניס את המערער גם לגדר המבחן הראשון של הסעיף כאילו הוא גר עם האשה.
ב. כשמאסר על תנאי תלוי ומותנה בפשע אין להפעילו בשל עבירה שלא היתה פשע ביום התניית המאסר על תנאי. "לזרא בעיני גזר דין, שתכנו עלול להשתנות במרוצת הזמן". אמנם שינוי החוק בכיוון הפוך יפעל לטובת הנאשם ואם עבירה שהיתה פשע ביום התניית המאסר תחדל להיות פשע לא יופעל המאסר על תנאי שכן לא נתקיים התנאי שעבר פשע והורשע בו, אך מאידך אם עוון הפך לפשע אין עובדה זו יכולה להחמיר את העונש שהוטל על העבריין בשל העבירה הקודמת.
השופט זוסמן:
א. לצורך החזקה הנ"ל ניתן לומר כי היה "רגיל להילוות אליה דרך קבע" אולם כל עוד לא נדחתה טענת הנאשם כי הוא מקציב לאשה סכום כסף חדשי, אין צידוק להרשיעו באמצעות החזקה שהוא חי על רווחיה. גבר שהוכיח שהוא משלם לזונה סכום כסף כדי מחייתה, סותר בעצם ראיה זו את החזקה האמורה ומוכיח שלא חי על רווחיה אלא שהיא היא חיה על רווחיו. לפיכך אין להאשימו בחיים על רווחיה של הזונה, אך לנוכח הממצאים אפשר להרשיעו בסיוע לעבירה על סעיף 5 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות).
ב. שני גזרי הדין של מאסר על תנאי יצאו שניהם כאשר החוק שקבע מאסר על תנאי עדיין חייב הפעלת מאסר על תנאי בכל מקרה שעבר הנאשם עבירה שהיא פשע, אף אם השופט לא התנה הפעלת המאסר על תנאי למקרה שהאיש יעבור עבירה שהיא פשע. בינתיים שונה הסעיף והוא קובע כי הנאשם ישא בעונש רק משעבר עבירה שנקבעה בגזר הדין. "כיצד משפיע שינוי החקיקה על גזרי דין קודמים? תשובתי היא שאין לחיקוק החדש כל השפעה על עניננו".
ג. לשון המחוקק, שקבע כי מאסר על תנאי יופעל בכל מקרה שהעבריין יעבור עבירה שהיא פשע, וההגיון כאחד, משמיעים לנו שדין המעשה ביום בו נעשה קובע, שאם היה המעשה באותו יום פשע, כי אז נתקיים התנאי והמאסר הפך מוחלט. זאת אף אם ביום גזירת המאסר על תנאי לא היה אותו מעשה בגדר פשע אלא בגדר עוון או אף אם בכלל לא היה בגדר עבירה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד קולני למשיבה. 11.10.66)
ע.א. 191/66 - שלמה מנצורה נגד אהרן לוי
*סמכויות הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט יהודה כהן) בתיק ע.א. 75/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
התעורר סכסוך ביחס לזכותו של המערער שקנה דירה בבית משותף של שתי דירות להעמיד מיכל גז בפרוזדור הבית. המשיב טען כי הפרוזדור שייך לו בלבד ולא לרכוש המשותף וכי ברישום הבית המשותף זויפה חתימתו. לפיכך ביקש תיקון רישום הבית המשותף. הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים סבר כי טענת הזיוף כמוה כטענת בעלות ועל כן אין לו סמכות לפסוק בשאלה זו. על כך ערער המשיב לביהמ"ש המחוזי שקבע כי יש לפקיד המוסמך סמכות לדון בתיקון הרישום ושאלת הזיוף ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. במקרה דנא אין צורך להכריע במחלוקת אם מסמכותו של הפקיד המוסמך לפסוק בשאלות בעלות, מחלוקת שהתעוררה בע"א 100/60 ושבה הביע השופט לנדוי דעתו כי הפקיד המוסמך אינו יכול לפסוק בשאלת בעלות ואילו השופט כהן חיוה דעתו כי אכן יש סמכות שיפוט לפקיד המוסמך בענין בעלות, במידה והשיפוט לענין זה דרוש במסגרת בקשה התלויה ועומדת לפניו.
ב. המקרה דנא נדד 5 פעמים מאינסטנציה אחת לרעותה. הגיע הזמן שהמחוקק יקים רשות שיפוטית בת סמכא שתכריע בשאלות הסמכות אחת ולתמיד, כדוגמת סעיף 55 לדבר המלך במועצתו המעניק לנשיא ביהמ"ש העליון כח הכרעה בענין דומה.
ג. אם אגב רישום בית משותף תתעוררנה שאלות כגון אם החתימות על הבקשה נכונות ואם מספר החתימות מגיע למחצית בעלי הבית ואם הבית אינו גדול מטענת המבקש את הרישום, היינו כשמתעוררות טענות כנ"ל ש"הכרעתן דרושה לבירור הענין" של הרישום יש לומר כי מסמכותו של הפקיד המוסמך להכריע בטענות אלה שהן אינצידנטליות לסמכות העיקרית של הרישום.
ד. בענין דנא דנים אנו בבקשת שינוי הנובעת מטענת זיוף התשריט ששימש יסוד לרישום המקורי. אילו נתגלה הזיוף לפקיד המוסמך עת דן ברישום המקורי חייב היה להימנע מרישום הדירות בהתאם לתשריט. משלא נתגלה הזיוף אז וטוענים לו כיום, טעון הרישום תיקון, והליך התיקון הוא למעשה המשך להליך הרישום המקורי. כדרך שמוסמך היה הפקיד לדון בטענת זיוף אילו נטענה בהליך הרישום המקורי כך מוסמך הוא לדון בהליך הנוכחי בשאלה ש"הכרעתה דרושה לבירור הענין" כדי להעמיד דברים על תיקנם.
השופט לנדוי:
א. סמכותו של הפקיד המוסמך בקשר לרישום בית בפנקס בתים משותפים אינה מתפשטת על ברור סכסוכים בדבר קיומן והיקפן של הזכויות הקניניות של הצדדים לבקשות כאלה. משום כך אין הוא מוסמך לברר סכסוכי בעלות בין הבעלים המשותפים של בית המבקשים את רישום הבית בפנקס. אין לומר כי ההחלטה בדבר זכויות הבעלות טפלה לפעולות הרישום. נהפוך הוא, פעולות הרישום טפלות וכפופות להחלטה בסכסוך על זכויות הקנין.
ב. אף על פי כן מוסמך היה הפקיד לדון בשאלה אם זויף התשריט ובעקבותיה בתיקון הרישום. התשריט שנחתם לכאורה ע"י הצדדים כמוהו כהסכם בין בעלי הדירות בדבר הצמידויות השונות, ועתה מתעוררת השאלה אם אותו הסכם זויף וכתוצאה מכך הושג רישום בדרכי תרמית. בירור טענה כזו היא במסגרת תפקידו של הפקיד המוסמך, כי הרי
המחלוקת היא על פעולות שבוצעו תוך כדי הדיון בבקשת הרישום ולצורך הדיון הזה עצמו. במסגרת סמכותו הטבעית להשגיח על כשרות הדיונים המתנהלים בפניו רשאי הוא לערוך בדיקה חוזרת של כשרות המסמך שעליו הוא סמך בתתו את צו הרישום שלו.
השופט כהן:
השאלה הנדונה בערעור זה לא היתה צריכה להתעורר שכן יש לפקיד המוסמך סמכות שיפוט גם בדבר הבעלות, במידה והשיפוט לענין זה דרוש במסגרת בקשה התלויה ועומדת בפני הפקיד לפי סעיף 12 לחוק.
השופט ויתקון הצטרף לנימוקי השופט לנדוי, והשופט ברנזון לנימוקי השופט זוסמן.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד כרמי למערער, עו"ד לוי למשיב. 13.11.66)
בג"צ 79/66 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*שיהוי בהגשת עתירה לביהמ"ש הגבוה לצדק
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
החלטה (השופט זוסמן):
א. העתירה נוגעת לסכסוך הנובע מן הפיחות. העותר רכש סמוך לפיחות מטבע חוץ מקרן החליפין בשער הישן והמשיבים טוענים כי עליו לשלם לפי השער החדש עבור רכישות אלה.
ב. נמשך דין ודברים בין הצדדים במשך זמן רב, אך מהודעתם האחרונה של המשיבים הדוחים את בקשות העותר ועד לפנייתם לבג"צ עברה שנה ולשיהוי זה אין הצדקה.
ג. סגן פרקליט המדינה ויתר על התנגדותו לבירור הענין מפאת השיהוי, אולם ויתור זה לא יעמוד לו לעותר. ויתור המשיב על טענת שיהוי עשוי לשמש גורם חשוב לביהמ"ש בבואו לשקול אם להיזקק לעתירה אם לא, אולם אין בו כדי לחייב את ביהמ"ש להשתמש בכח השיפוט הנתון בידו על פי סעיף 7 לחוק בתי המשפט. אין ביהמ"ש מתערב אלא מקום שהתערבותו דרושה לשם עשיית צדק, ומקום שביהמ"ש משוכנע שמפאת שיהוי לא סביר לא יהא מן הצדק לדון בענין ולהושיט סעד, לא הסכמתו של בעל הדין היא הקובעת.
לנוכח שיהוי של שנה שאין לו הצדקה נדחית העתירה ללא דיון בגופו של ענין.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ברונשטיין לעותר, עו"ד מישאל חשין למשיבים. 6.11.66)
ע.א. 114/66 - צבי וינבוים ומשה הררי נגד פקיד השומא כפר סבא
*רווח הון ורווח בעל אופי מסחרי
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בתיק ע.מ.ה. 649/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
שני המערערים הם שותפים לניהול ועיבוד פרדסים ובאוגוסט 1961 רכשו יתד עם שותף שלישי מניות בעלות על בית ברחוב קלישר בת"א. בדצמבר אותה שנה מכרו את מניותיהם ברווח של חמשת אלפים ל"י בקירוב. פקיד השומה ראה רווח זה כהכנסה החייבת במס הכנסה ואילו המערערים טענו כי רווח זה הינו רווח הון, באשר מלכתחילה רכשו את הבית כהשקעה לצרכי השכרת דירות ורק לאחר הרכישה .נודע להם כי העיריה עומדת להפקיע את הבית ועל כן מיהרו ומכרו אותו. הם חוייבו במס הכנסה ומכאן ערעורם.
החלטה (השופט הלוי):
ביהמ"ש דלמטה לא קיבל את גירסת המערערים מבחינה עובדתית. הם לא הציגו כל מסמכים לאימות טענתם שמועד הרכישה למעשה היה בחודש מרץ ולא באוגוסט, הוברר כי ההחלטה על ההפקעה נתקבלה בעיריה עוד בחודש יוני וטיפלו בהפקעה עוד לפני כן, ובמשך שנת 1961 אפשר היה להיודע בעיריה על תכנית ההפקעה. יתר על כן למרות טענת המערערים כי רכשו את הבית בתור השקעת הון כדי להפיק ממנו רווח על ידי השכרת דירות הוכח כי אחת משש הדירות שבבית היתה פנויה בעת הקניה והמערערים ושותפם לא השכירו ולא הציעו את הדירה להשכרה במשך כל תקופת שליטתם ברכוש. עובדות אלה חיזקו את מסקנת השופטת כי מלכתחילה היתה מטרת הקניה לא השקעת הון, אלא עיסקה ספקולטיבית בתקוה שמחירי הנכסים בסביבת בנין "שלום" יעלו.
בכל הנסיבות האלה היה רשאי ביהמ"ש קמא לראות את העסקה כ"עסק אקראי בעל אופי מסחרי" למרות שמבחינת מקצועם של המערערים היתה זאת "עיסקה בודדת", ולא "כהשקעת הון" ו"מימוש השקעה" כטענת המערערים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. 11.17.66).
בג"צ 334/66 - תאופיק איג'בריה נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'
*מידת ההוכחה בסתירת חזקה ע"י נאשם
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
החלטה (השופט ויתקון):
בלי לקבוע מתי ובאיזו מידה יתערב ביהמ"ש הגבוה לצדק בקביעת הלכה בביה"ד הצבאי לערעורים - הרי במקרה דנא מה שקבע ביה"ד הצבאי בדין קבע.
את החזקה שבתקנה 2 (3) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שלפיה המחזיק של חצרים שבהם נמצא דבר, חזקה עליו שהדבר היה בחזקתו "אלא אם יוכח היפוכו של דבר" רשאי היה ביה"ד לפרש שעל הנאשם להוכיח את ההיפך "במידה הקרובה לודאי", ופירוש זה הוא הפירוש הנכון של הסעיף.
השופט הלוי:
מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם באותם המקרים היוצאים מן הכלל שבהם החוק מטיל על הנאשם את נטל ההוכחה לעובדה כלשהי, היא פחותה ממידת ההוכחה המוטלת
בדרך כלל על התביעה הכללית, היינו להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם באותם המקרים היוצאים מן הכלל היא לשכנע את ביהמ"ש שגירסתו היא יותר קרובה לודאי מאשר היפוכה, כלומר כמידת ההוכחה המוטלת בדרך כלל על תובע במשפט אזרחי. אפשר לסכם את ההלכה במלים "קרוב לודאי" כפי שנאמר בפס"ד ביה"ד הצבאי, ופירושה "מאזן ההסתברות". ביה"ד הצבאי לא הטיל על העותר נטל כבד מזה ולא טעה בדבר הלכה.
(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. עו"ד בן ישי לעותר 14.11.66).
ע.א. 477/66 - דוד שמריה נגד דוד אילה
*חיוב במזונות לאשה שאינה גרה עם בעלה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מזונות 867/65 - הערעור נתקבל).
החלטה (השופט קיסטר):
א. המשיבה עזבה את הבית וציינה מספר נימוקים לצעדה זה. המערער הכחיש את טענותיה וביהמ"ש המחוזי לא קבע גירסת מי נכונה. אעפ"כ חייב השופט את המערער בתשלום מזונות למשיבה בציינו כי פסק דינו יפקע "עם מתן פסק דין של ביה"ד הרבני המחייב את המשיבה לחזור לבעלה".
ב. גישתו זו של ביהמ"ש המחוזי אינה נראית על ביהמ"ש היה לקבוע ממצאים עובדתיים ולנמק על מה הוא מבססם, ועל יסודם של ממצאים אלה לקבוע אם המשיבה זכאית למזונות, אם לאו.
לפיכך יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שישקול את ההוכחות שהובאו ויסיק מסקנות מהן ולפיהן יפסוק את הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד י. ירון למערער, עו"ד הוכמן למשיבה. 8.11.66).
ע.א. 381/66 - לוי חיים ואח' נגד מרים לינקביץ'
*סגירת גזוזטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע"א 64/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
למשיבה דירת גג המכילה חדר וחצי ולרשותה שטח הגג המשמש לה בתור גזוזטרה והמעבר אליו דרך דירתה. שטח זה משמש גם כגג לדייר שמתחתיו.
השטח הנ"ל אינו רשום כשטח של המשיבה אך גם גזוזטראות אחרות אינן רשומות כחלק מן הדירות. זאת משום שלפי החלק מתעלמים בשעת הרישום משטח הגזוזטראות.
עתה ביקשה המשיבה לבנות חדר ע"י סגירת "הגזוזטרה". אמנם גזוזטרה הצמודה לדירה של שותף פלוני אינה יכולה להיות רכוש משותף אך כאן מתנגדים הדיירים לבניה בטענם כי "גזוזטרה" זו אינה כגזוזטראות אחרות וכי השטח מהוה חלק מהרכוש המשותף.
הפקידה המוסמכת קיבלה את עמדת הדיירים, ביהמ"ש המחוזי הפך את החלטתה וקבע כי השטח שייך למשיבה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. מבלי לפסוק בשאלה אם רשאי בעל הדירה העליונה לנצל את שטח הגזוזטרה שלו לצרכי בניה בעוד שהגזוזטרה משמשת לבעל הדירה התחתונה בתור גג, צודקים המערערים בדרשם למנוע את תוספת הבניה.
הקיר החיצוני של דירת המשיבה, לרבות אותו חלק הימנו הפונה עכשיו לגזוזטרה,
הוא בודאי חלק מהרכוש המשותף, וע"י סגירת הגזוזטרה והפיכתה לחדר נוסף, הופכת המשיבה את הקיר החיצוני לקיר פנימי, ובזה היא פוגעת ברכוש המשותף, גורעת משטחו ומרחיבה את דירתה על חשבון כלל השותפים.
ב. במקרה דנן מדובר בגזוזטרה פתוחה כלפי מעלה והיא משמשת כגג לקומה שמתחתה. כאן אין ספק שקיר הגזוזטרה הוא גם חלק מקירותיו החיצוניים של הבית.
אין צורך להחליט עתה מה יהיה הדין של גזוזטרה מקורה, הפתוחה רק כלפי הרחוב. כן יצויין שהבניה הנדונה בענין דנא היא בניה ממש של בלוקים, ואין אנו דנים בצורת הסגירה הניידת המקובלת באמצעות תריסי הזזה למיניהם.
ג. העובדה שחלק מן המערערים הסכימו בזמנו למתן רשיון הבניה יכלה אמנם לשלול מהם את הזכות להשמיע עכשיו בקשה לצו מניעה, אך מאחר שבעלי דירות אחרות, שלא הסכימו, הצטרפו אליהם ופנו בתביעה אל הפקידה המוסמכת, שוב אין צידוק להשיב פני אלה ריקם.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד דישה למערערים, עו"ד א. לוין למשיבה. 20.11.66).
=ע.א. 393/66 - ליאון אליגולשווילי נגד נתן ילין מור
*רשות להתגונן המערער הגיש תביעה נגד המשיב בסדר דין מקוצר על סך -.47 אלף ל"י. המשיב ניהל את "חוות מרים" ולטענת המערער היה המשיב מנהל בלבד ומשך כספים כ"חשבון גמ"ח" ובכך "ניצל שלא כדין את מעמדו".
לעומתו הגיש המשיב בקשת רשות להתגונן וטען כי הוא שותף בשעור של 20 אחוז ב"חוות מרים", כי הוא והמערער משכו כספים אחד בידיעת משנהו ורשמו את המשיכות בספרים, וכי הוא מגיש בקשה לפרוק השותפות ובעת עריכת החשבונות יתברר כי עוד מגיעים לו סכומים ניכרים ביותר. בית המשפט המחוזי נתן למשיב רשות להתגונן וביהמ"ש העליון (מפי השופט הלוי) דחה את הערעור על החלטה זו. השופט ציין כי אין להסתמך על רישומה של "חוות מרים" כשם העסק של המערער בלבד לפי פקודת רישום שמות עסק 1935. אין ברישום זה משום הוכחה מכרעת נגד קיום השותפות. בדין נתנו למשיב רשות להתגונן והערעור על החלטה זו הוגש ללא יסוד.
=ד.נ. 31/66 - יצחק דוד נגד היוהמ"ש לממשלה
*בקשה להפסיק את המשפט נגד מלחי בתיק בג"צ 322/66 (תקציר סביר חוברת 7 עמ' 115) ביקש עו"ד דוד להוציא צע"ת נגד היוהמ"ש שיפסיק את המשפט נגד השופט מלחי. בקשתו נדחתה מן הטעם שאין ביהמ"ש מתערב לטובת "מתעבר על ריב לא לו".
בדחותו את הבקשה לקיים דיון נוסף בהחלטה הנ"ל ציין הנשיא אגרנט כי אין כל מקום לדיון נוסף והבקשה "מופרכת מיסודה ואף גובלת בשמוש לרעה בערכאות בתי הדין".
=ע.פ. 292/66 - היועץ המשפטי נגד שמעון זילבר
*קולת עונש בגין 8 אישומים על עבירות בעניני מס הכנסה (ניהול ספרים מזויפים) נדון המערער ל- 3 חדשי מאסר בפועל ולתשלום 300 אלף ל"י קנס או מאסר 6 חדשים תמורתו. על גובה הקנס ערער המערער ועל קביעת 6 חדשי מאסר בלבד תמורת הקנס ערער היועהמ"ש.
את הערעור על גובה הקנס דחה ביהמ"ש בציינו כי הנאשם כבר עבר עבירה הקודמת של אי נהול ספרים ועונש המאסר נמוך עד למינימום בשל מצב בריאותו של המערער ובהתחשב בכך הוטל הקנס הגבוה.
עם זאת נתקבל ערעור היועהמ"ש על צמצום תקופת המאסר החילופי במקרה של אי תשלום הקנס. ביהמ"ש קבע כי תקופת מאסר של 6 חדשים אינה עומדת ביחס סביר לגודל הקנס ועל כן יש להעמיד את תקופת המאסר למקרה של אי תשלום הקנס - על שנה.
=המ' 448/66 - מאיר בן סלח משה נגד היוהמ"ש לממשלה
[פ"ד כ (4) 195]*חומרת עונש המבקש גנב מאשה ארנק שהכיל סכום כסף וסיכה בעת ההתקהלות הגדולה שהיתה כאשר נשרף בנין צים בתל אביב. בימ"ש השלום הטיל עליו מאסר של חדשיים שמהם 10 ימי מאסר בפועל והשאר על תנאי וקנס בסך 25 ל"י. על קולת העונש ערערה התביעה וביהמ"ש המחוזי העלה את המאסר לשנתיים, מזה שנה אחת בפועל ושנה על תנאי. ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון, שציין (מפי השופט ברנזון) את עברו הפלילי של המערער שכבר נידון בעבר ארבע פעמים לתקופות מאסר שונות.
=ע.א. 24/66 - תעשיות של וולטקס נגד חברה לבנין ולעבודות צבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ
[פ"ד כ (4) 110]*טענות הגנה ענינם של הערעור וערעור נגדי הינם בעיקרם פירוש סעיפי חוזה שנערך בין הצדדים.
בין היתר נקבע (מפי השופט לנדוי): ההתחייבות של המשיבה לבצע את העבודה "בצורה המהירה, הרציונלית והזולה ביותר" פירושה לעשות את המלאכה באמונה ובמחירים שהם המקובלים בשוק ללא תוספות מיותרות המיקרות את ההוצאות; אם המערערת נתבעת לשלם יתרת חוב עבור העבודה והיא טוענת כי המשיבה עשתה את חשבון החיוב ע"י חישוב מחירים העולים על המקובל והעסקת פועלים בלתי יעילים אין לחייבה להגיש תביעה נגדית אלא היא זכאית להעלות טענות אלה כטענת הגנה.
=ע.א. 364/66 - שאול אברהמי ואח' נגד המוסד לבטוח לאומי ואח'
*חלוקת אחריות ברשלנות
ענינו של הערעור רשלנות של נהג משאית - וחלוקת האחריות בין נהג המשאית ונהג קטנוע שהתנגשו. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו (מפי השופט כהן) כי משהוחלט שהקטנוע נכנס ראשון לצומת היתה לו זכות קדימה לגבי נהג המשאית ומשזה לא האיט - התרשל גם הוא. אשר לחלוקת האחריות "הלכה פסוקה היא שנתונה היא לשיקול דעתו של ביהמ"ש, וביהמ"ש לערעורים לא יתערב באומדנה של ביהמ"ש קודמו, אלא אם כן ההפרש הוא גדול ביותר בין האומדנה הנראית בעיני ביהמ"ש לערעורים לבין האומדנה של ביהמ"ש הראשון" ובמקרה דנא אין עילה כזאת להתערבות ביהמ"ש לערעורים.