ע.א. 309/67 - חיים פואד נגד קטינה ע"י אמה.
*תביעת מזונות לקטינה הקטינה תבעה מזונות באמצעות אמה מהמערער, והגנת המערער שהילדה אינה שלו נדחתה על יסוד ממצאים עובדתיים. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה, שכן ביסוס מסקנותיו של ביהמ"ש הן שאלות של מהימנות והערכת עדויות ואין למצוא פרכות בחומר העדות למסקנת ביהמ"ש.
(בפני השופטים : לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד מ. שטרית למערער, עו"ד ר. ישראלי למשיבה, 4.9.67).
=ע.א. 223/67 - אלזה יגלום נגד מבצע צוואת המנוח ברוך יגלום
*בקשה לניהול עזבון בפשיטת רגל.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 491/64 - הערעור נתקבל).
העובדות :
המערערת היא אלמנתו של המנוח ברוך יגלום והמשיב משמש כמבצע צוואת המנוח. המערערת טוענת שהמנוח נשאר חייב לה סכום כסף שהלוותה לו בחייו ובהסתמכה על סעיף 112 לפקודת פשיטת רגל בקשה מביהמ"ש לצוות על ניהול העזבון בפשיטת רגל.
המשיב התנגד בטענה טרומית שעל המערערת להוכיח קודם את תביעתה ע"י פס"ד שתשיג בתובענה רגילה. הטענה נתקבלה, ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. אין חובה על המערערת להצטייד בפס"ד בטרם ידון ביהמ"ש בבקשה לניהול העזבון בפשיטת רגל. כל שסעיף 112 (1) דורש הוא שהמבקש יהא נושה העזבון, וששיעור החוב לא יהא נמוך מסך -.50 ל"י. כמקובל בדיני פשיטת רגל מאמתים את הבקשה בתצהיר ובו חייב המבקש להצהיר על שיעור החוב.
ב. אכן עפ"י סעיף 112 (2) לפקודה על הנושה להוכיח את תביעתו, אך אין זאת אומרת שהוכחה זו תובא רק ע"י פס"ד שהמבקש ישיג בדרך של תובענה רגילה.
ג. אף מי שמבקש צו קבלת נכסים ממש, להבדילו מצו ניהול עזבון לפי סעיף 112 הנ"ל, אינו חייב תחילה להשיג פס"ד.
ד. עם זאת אין ביהמ"ש חייב ליתן את הצו. הדבר נתון לשיקול דעתו, ובמקרים מסויימים כאשר הוכחת החוב כרוכה בקשיים, יוכל להפנות את המבקש לבימ"ש רגיל. אך אין לדחות את המבקש על הסף ומקום שהמבקש מתבסס כמו במקרה דנא על מסמך בכתב, לכאורה אין טעם להשיב פניו ריקם.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר.5.9.67).
ע.א. 289/67 - מתתיהו שלגי נגד מפעלי דפוס פלאי בע"מ.
*מחיקת הסבה על שטר ופרעון שטר ע"י מסב קודם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כהן) בת.א. 1602/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער נשאר חייב למסדה סכום של 400 אלף ל"י וחתם למסדה שטרות. ביום 31.3.66 נערך חוזה בין המערער לבין מסדה על סדרי התשלומים, ובכך השתחרר המערער מתשלום השטרות. דא עקא שלפני עריכת החוזה הסבה מסדה את השטרות לאחרים. מסדה מצידה דאגה לפרוע את השטרות בזמני פרעונם, כך שהמערער לא נדרש לשלם את השטרות.
חלק מן השטרות הוסבו אל המשיבה שהיא חברה הקשורה במסדה, ושטרות אלה לא דאגה מסדה לפרוע, והמשיבה תבעה את הסכום מהמערערת. לפני שהגישה את התביעה נגד המערערת הסבה המשיבה את השטרות לבנק, ומשלא נפרעו פדתה המשיבה את השטרות והגישה את התביעה לביהמ"ש. בפני ביהמ"ש עדיין היתה ההסבה האחרונה של הבנק והמערערת טענה כי המשיבה אינה אוחזת בשטרות. ביהמ"ש הרשה למשיבה למחוק את ההיסב האחרון, כך שהיא נשארה אוחזת, אלא שבשטר
אחד שכחו למחוק את ההיסב האחרון של הבנק, וביהמ"ש בשעת מתן פסה"ד חייב את המערערת גם בתשלום אותו שטר. על כל החיובים נסב הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. אין ספק בכך שהשופט היה רשאי להרשות למשיבה את מחיקת ההיסבים בשעת המשפט, כך שהמשיבה חזרה והיתה לאוחזת של השטרות.
ב. באשר לשטר שההיסב האחרון לא נמחק - גם כאן חזרה זכות התביעה למשיבה ברגע שהיא פרעה את השטר לבנק. מיסב שפרע שטר חוזר "אל זכויותיו הראשונות כלפי הקבל או כלפי צדדים קודמים", כך שאפילו לא מחק את ההיסב ולא חזר להיות אוחז השטרות במובן הטכני, נשארת בידיו זכות התביעה על יסוד הפרעון שפרע.
ההבדל הוא שאם מחק את ההיסבים, הרי הוא אוחז ותובע בשם עצמו ,ואין עליו חובת הוכחה, ואילו בהעדר מחיקה, על התובע להוכיח שהשטר חזר אליו עקב פרעון שפרע.
ג. אין נפקא מינא מנין לקחה המשיבה את הכסף לפרוע לבנק את השטרות, ואפילו לקחה את הכסף ממסדה, בכל זאת המשיבה היא גוף משפטי נפרד, היא אשר פרעה את הכסף ומקור הכסף אינו מעלה ואינו מוריד.
ד. השטרות סוחרו למשיבה לפני חלותם ובעד תמורה ולפני שנערך החוזה בין המערער ובין מסדה בדבר הסדרי התשלום. משמע, כאשר נטלה המשיבה את השטרות לא עמדה למערער כל טענה מכח החוזה, וחוזה זה שנעשה רק לאחר מכן אינו מפקיע בדיעבד את זכות הקנין של המשיבה.
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר.5.9.67).
ע.א. 292/67 - אמפ"א בע"מ נגד עירית חיפה ואח'
*תיקון שומא מחמת טעות ובקורת שומא. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בתיק ע.ש. 2/67 - הערעור נדחה)
החלטה (השופט ויתקון):
א. העיריה רשאית להעלות את השומה לעסק ע"י תיקון טעות כאשר מתברר כי העסק גדול יותר ממספר המטרים שנרשמו בטעות בשעת עריכת השומה.
ב. מותר להעלות את השומה במקרה כזה ואין נפקא מינא מה היתה סיבת הטעות.
ג. יציע בעסק הוא חלק מהנכס בהתאם להגדרת החוק.
ד. משהוכנסו שינויים יסודיים בנכס רשאית העיריה לבקש ביקורת לוח שומה. אם העיריה לא ביקשה בקורת השומה בשנת עריכת השינויים אלא בשנה שלאחר מכן אין לראות בכך משום הסכמה או מניעות לגבי השנים המאוחרות.
ה. הערכת הנכס בשנה הראשונה להחזקת הבעל, אין פירושה החזקת הבעל הראשון של הנכס אלא השנה הראשונה להחזקת הבעל הנוכחי בנכס.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. 4.9.67)
ע.א. 260/67 - אריה פרל נגד הרצל ודובה בורשטיין.
*השכרת נכס שבבעלות משותפת ע"י אחד הבעלים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: הרפזי, ארליך, אלוף) בע.א. 228/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים קנו בשנת 1942 חלקו של מגרש שהיה בבעלותם של המוכרים. על המגרש עמד צריף שחילק את המגרש לשניים, באופן שחלק הארי שלו מצוי על הצד המזרחי השייך למשיבים, ורק החלק העשירי ממנו נמצא בצד המערבי ששייך למוכרים. המגרש לא חולק, כך שלמעשה הוא כולו בבעלות משותפת של המשיבים והמוכרים, וההסכם הוא הקובע איזה חלק שייך לכל צד. סעיף 5 של הסכםהמכר, קבע כי עד לביצוע רישום מדוייק או עד שיחפצו הקונים לבנות בשטחו של הצריף, זכאים המוכרים להפיק הכנסה מחלקו המערבי של הצריף. במשך שנים רבות השכירו המוכרים את הצריף מולו מבלי שהקונים יתנגדו. בראשית שנת 63 השכירו המוכרים חדר בצריף למערער, וזה הפך את החדר לבית-כנסת. לאחר מכן הרחיבו המוכרים את תחולת השכירות על חדרים אחרים שבצריף והמערער החל להכניס בצריף שינויים מהותיים ויסודיים ע"י הסרת מחיצות, חיזוק קירות חיצוניים והחלפת הגג. זמן קצר לאחר שנודע למשיבים כי הצריף הושכר לבית כנסת הביעו התנגדות להשכרה ולשינויים שמכניסים בצריף והגישו תביעת פינוי נגד המערער, ניתן צו פינוי ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לטענת המערער שהמוכרים, בהתאם לסעיף 5 להסכם, היו רשאים להשכיר את הצריף אף ללא נטילת רשות מהקונים -
1) אין בהוראת הסעיף כח מופלג כזה למוכרים. כל מה שמתיר הסעיף למוכרים הוא להמשיך להפיק הכנסות מחלקו המערבי של הצריף, וחלק זה כולל מרפסת פתוחה, ותו לא.
2) אפילו השאיר חוזה המכר בידי המוכרים את האפשרות להפיק הכנסה מכל הנכס, אין הרי הכנסה כזו, שהיא אכילת פירות מנכס מניב פירות, כהרי פעולה משפטית של השכרת הנכס כמטרה לעשותו מניב פירות.
ב. לטענה שהמשיבים מנועים מלכפור בתוקף ההשכרה אם משום שהסכימו לה ואם משום שאשרוה בדיעבד - אין לקבל את טענת ב"כ המערער ששתיקת המשיבים עולה כדי הסכמה. הכלל שבמקום שאדם חייב להרים קולו ולהכריז על זכויותיו החוקיות ואינו עושה כן הרי זה כאילו אימץ את מצב הדברים שנוצר, הוא כאשר השתיקה אוצרת בחובה הפרת חובת דיבור כלפי היריב. אולם בעל משותף אחד אינו מחוייב בדרך הרגילה לעמוד על משמר זכויותיו ולהרים קולו נגד דיספוזיציות בנכס המשותף הנעשות ע"י חבריו הבעלים האחרים.
ג. זאת ועוד: הסכמה לישיבת דייר פלוני אחד בנכס אינה יכולה להתפרש כהסכמה לישיבת חליפיו. כך שאפילו לא התנגדו הקונים המשיבים לדיירים הקודמים למערער, אין בזה רמז להסכמתם לישיבת המערער. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שמדובר בבית-כנסת ולא כל בעל-בית שש להתקשר עם מוסד שלפעמים קשה לו לעמוד עמו על זכויותיו.
השופט קיסטר :
א. אין לומר כי הסכם לקבלת פירות אינו כולל רשות להשכיר. אדרבא, לפי שיטות המשפט השונות הסכם לקבלת פירות כולל בתוכו רשות הנהנה להשכיר את הנכס נותן הפירות, שאם לא תאמר כן יוכל הבעלים של הנכס לסכל את זכות הנהנה ע"י כך שלא ישכיר את הנכס.
ב. במקרה דנא העבירו המוכרים לשוכר זכויות יותר משהיו להם בנכס. לפי סעיף 5 של החוזה הוסכם שהמוכרים ישכירו את הנכס כל עוד הוא עומד על תילו ולא נהרס. המבנה
היה במצב של התמוטטות ולמוכרים לא היתה כל זכות להקים את הנכס או לתקנו מתוך מגמה למנוע את התמוטטותו ללא הסכמת המשיבים, ואם רצו המוכרים להשכיר את הנכס שהיה צריף רעוע, היו חייבים להשכירו באופן ובתנאי שלא ייעשו שום עבודת בנייה המכוונות להאריך ימיו של המבנה.
לאחר שהמערער עשה במקום עבודות בניה, יש בכך משום חריגה מתחום הסמכות שהיתה למוכרים ולפיכך יש לראות את השכירות כבטלה ואין למערער זכות להמשיך ולהחזיק במקום, והוא גם אינו נתון להגנת החוק מפני פינוי. עכ"פ המבנה כפי שהושכר במצב של תהליך התמוטטות כבר אינו קיים ואם השכירות היתה קיימת, הרי היא באה לקיצה עם פעולות ההריסה.
(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר.3.9.67).
ע.א. 84/67 - פירוז ליאטו נגד "הבונה" - חברה קבלנית בע"מ.
*אחריות בנזיקין של מעביד בשל עילת רשלנות ועילת היפר חובה שבחוק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אלון) בת.א. 1695/57 - הערעור נדחה).
העובדות :
המערער עבד כפועל בנין אצל המשיבה, הוביל מריצה עם ביטון על מדרכת מעבר מעץ שלא היה לה מעקה, ונפל ממנה יחד עם המריצה במקום שהיה לפי העדויות, בגובה של 60 ס"מ בלבד מהרצפה ונפצע. אורך המדרכה היה 12 - 10 מ'. במקום מסויים עברה המדרכה מעל לחפירה, ובאותו מקום העומק היה יותר מ-2 מ', בהתאם לחוק במקום שמרחק הנפילה הוא למעלה מ-2 מ' קיימת חובת גידור. במדרכה זו לא היה גידור, אך כאמור נפל העובד לא במקום שעמקו 2 מ' אלא במקום שעמקו הרבה פחות מזה, ומקום הנפילה היה במרחק כ-3 מ' מהחפירה שבה עומק הנפילה הוא למעלה מ-2 מ'.
המערער השתית את תביעתו על שתי עילות : אחת היפר חובה שבחוק, והשניה רשלנות. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין המשיבה אחראית לנזק שנגרם למערער, ודחה את התביעה. מכאן הערעור.
החלטה (השופט י. כהן):
א. אין חולק על כך שהמשיבה הפרה חובה שבחוק בכך שלא גדרה את המדרכה באותו חלק שממנו יכול היה העובד ליפול לעומק של יותר מ-2 מ'. אולם המערער נפל מהמדרכה במקום שבו לא היתה חובה חוקית לגדור, ומכיון שכך, אין כאן היפר חובה שבחוק. אין להניח שכוונת המחוקק היתה כי במקום שהמדרכה יש לה בחלק אחד עומק נפילה של יותר מ-2 מ' חייבים לגדור אותה לכל ארכה גם במקום שעומק הנפילה הוא פחות מזה.
אין לקבל את טענת המערער שלו היתה המשיבה מקיימת את חובת התקנת המעקה, יש להניח שהיתה מתקינה מעקה לאורך כל המדרכה, ועל כן נוצר קשר סיבתי בין החובה ובין התאונה. המערערת לא היתה חייבת לגדור את כל המעקה, ועל כן אין קשר בין הפרת חובה שבחוק לבין התאונה.
ב. אשר לעילת הרשלנות:
1. אמנם המחוקק קבע אמצעי בטיחות רק כשצפויה סכנת נפילה מגובה של למעלה מ-2 מ', אולם קביעה זו אינה פוטרת את המעביד מחובתו לפי דיני הרשלנות לדאוג לבטחון עובדיו, ע"י התקנת מעקה או אמצעי בטיחות סבירים, כאשר צפויה לעובד סכנת נפילה מגובה של פחות מ-2 מ'.
2. עם זאת לא הוכח שהמשיבה התרשלה. כל המומחים שהעידו לא אמרו שיש לנקוט
באמצעי בטיחות במדרכה שגבהה מעל פני הקרקע 60 ס"מ בלבד. לא היו ראיות שהיה סיכון מיוחד של נפילה בהובלת מריצות ביטון על מדרכה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, י. כהן.עו"ד בר-שלום למערער, עו"ד יקותיאלי למשיבה. 22.8.67).
בג"צ 90/67 - קבילו יוסף ואברג'יל שלום נגד המועצה המקומית
*פיטורי עובדים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות :
בעקבות קיצוץ במנגנון המועצה ע"י משרד הפנים פוטרו שני העותרים שעבדו בשתי מחלקות נפרדות של המועצה. בכל אחת משתי מחלקות אלה נשאר בעבודה עובד שנתקבל לאחר שהעותרים נתקבלו. בכל עת המו"מ הסכים ועד העובדים לפיטוריהם של העותרים. הסתדרות הפקידים התערבה נגד הפיטורים ונקבעה ועדה פריטטית של נציג הסתדרות הפקידים ונציג השלטון המקומי לדיון בענין. בפני הועדה הופיעו יו"ר המועצה נציג מועצת פועלי חצור ונציג ועד העובדים. הועדה הפריטטית החליטה שאם המועצה נאלצת לפטר עובדים עליה לפטר עובדים שנתקבלו לעבודה אחרי העותרים ולא את העותרים. המועצה המקומית לא קיבלה את המלצות הועדה ופיטרה את העותרים. על כך פנו לבג"צ.
החלטה (השופט י. כהן):
א. לבג"צ סמכות, לדון בענין דנא. אמנם ענין העבודה הוא ענין חוזי אך ביהמ"ש הגבוה לצדק כבר דן בשורה ארוכה של עניני קבלת עובדים ופיטורי והתפטרות עובדים ע"י רשות ציבורית ולא יבוא עתה להפוך את הקערה על פיה ולהפנות את העותרים לבימ"ש אחר.
שונה המצב כאשר מדובר ביחסי עבודה שאינם ענין של קשירת קשר עבודה או ניתוק קשר עבודה בין רשות ציבורית לעובד אלא ענין של תנאי עבודה. במקרה האחרון לא ידון בדרך כלל הבג"צ.
ב. להוראות חוקת העבודה של עובדי המועצות המקומיות יש תוקף מחייב. אין מקום לטענת המשיבה כי ההסכם בחוקת העבודה גורע מסמכויות המועצה לפטר עובדים ומכיון שהמועצה אינה יכולה לוותר על סמכויותיה אין תוקף לחוקת העבודה. צו המועצות המקומיות המסדיר עניני פיטורי עובדים ומסמיך את המועצה לפטר עובדים קובע מפורשות כי הוראות הצו אינן גורעות מכל זכות או התחייבות לפי הסכם עבודה או נוהג עבודה. על כן אם אין לפיטורין תוקף לפי חוקת העבודה עדיפה החוקה על פני החלטת המועצה. אולם מכיון שהפיטורין תופסים לפי החוקה הרי בדין פוטרו העובדים.
ג. בהתאם לחוקת העבודה תמונה ועדה פריטטית לקביעת עניני הפיטורין כאשר ועד העובדים אינו מסכים עם ההנהלה בענין הפיטורין. במקרה דנא הסכים ועד העובדים לכל אורך הדרך עם ההנהלה לפיטורי העותרים ומכיון שכך, לא היה מקום לפנות לועדה הפריטטית, ומסקנותיה נגד הפיטורין אינן מחייבות.
ד. אין לקבל את טענת העותרים כי הופעת ראש המועצה ונציגי העובדים בפני הועדה הפריטטית מהווה הסכמה לסמכות הועדה להכריע בענין הפיטורין. ראש המועצה טען בתצהירו, ולא נחקר על כך, כי ראה באותו בירור "פורום בלתי מחייב מבחינה משפטית".
מעצם הופעתו בפני הועדה אין להסיק שהוא הסכים לסמכותה להכריע בענין הפיטורין.
אולם אפילו הודיע ראש המועצה במפורש שהוא מסכים לסמכות הועדה, לא היה בכך כדי לחייב את המועצה, שכן סמכותו של ראש המועצה להתקשר בחוזה בשם המועצה מותנית בהחלטת המועצה
ה. אין להתייחס לטענת העותרים כי המועצה החליטה על הפיטורים "מתוך מניעים שאין להם קשר לעבודתם אצל המשיבה" כי זו טענה סתמית שהעותרים לא טרחו לפרט אותה והיא נסתרה ע"י תצהיר מטעם המועצה.
ו. לאור המסקנה הנ"ל שהפיטורין היו כדין אין צורך לדון בטענת המועצה, שלא צורפו לעתירה כמשיבים עובדים העלולים להיפגע ע"י עשיית הצו על תנאי להחלטי, אך יש להעיר כי טענה זו נראית כבעלת משקל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן28.8.67).
בג"צ 188/67 - יוסף אלקיים נגד נציב בתי הסהר ואח'.
*בקשת שחרור לפי חוק החנינה העותר עבר עבירה שלא חלה עליה החנינה נדון למאסר וזכה ברשיון להתהלך חפשי. אחר מכן עבר עבירה שהחנינה חלה עליה, נדון למאסר ורשיונו בוטל. בינתיים חל חוק החנינה שביטל את העונש על העבירה השניה וטענתו היא מכיון שרשיונו להתהלך חופשי בוטל בגין עבירה שהחנינה חלה עליה הרי לאחר חוק החנינה יש לחדש את רשיונו להתהלך חפשי. טענתו זו נדחתה שכן שארית העונש עקב ביטול הרשיון הוא עונש בשל עבירה שאין החנינה חלה עליה.
(בפני השופטים : זוסמן, ברנזון, הלוי. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 14.8.67).
בג"צ 187/67 - אלברט צעירי נגד נציב בתי הסהר.
*בקשת שחרור לפי חוק החנינה על העותר הוטל עונש של שלש שנות מאסר בגין שתי עבירות שעל אחת מהן חלה החנינה ועל השניה לא. הוא ביקש ליהנות מחוק החנינה אך בקשתו נדחתה. לפי החוק עונש שהוטל בגין מספר עבירות שעל אחת מהן לא חל חוק החנינה הרי זה כעונש שהוטל רק בגין העבירה שחוק החנינה אינו חל עליה.
(בפני השופטים : זוסמן, ברנזון, הלוי. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיב. 14.8.67)בקשת שחרור לפי חוק החנינה
.
=בג"צ 215/67 - יצחק לבן נגד שרות בתי הסהר.
*
העותר הורשע בשנת 62 בגין עבירה שחוק החנינה לא חל עליה ונדון למאסר על תנאי של שנתיים. בשנת 64, תוך תקופת התנאי, עבר העותר עבירה חדשה (להלן עבירת סמים) חוק החנינה חל עליה, ובגין עבירה זו החליט ביהמ"ש שלא להפעיל את המאסר על תנאי, אלא האריך אותו לשנתיים נוספות. בשנת 66 שוב עבר העותר עבירה והפעם החליט ביהמ"ש להפעיל את המאסר על תנאי. על העבירה של שנת 66 חלה החנינה.
עתה טען העותר כי מכיון שהמאסר על תנאי הוארך בשנת 64 בגין עבירת הסמים שחוק החנינה חל עליה צריך הוא ליהנות מהחנינה. טענה זו נדחתה ע"י הבג"צ שכן לראשונה הוטל המאסר על תנאי בשל עבירה שחוק החנינה אינו חל עליה והוא רק הוארך בתיק הסמים.
(בפני השופטים : לנדוי, הלוי, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד בר סלע למשיב. 28.8.67).