בג"צ 117/67 - גוראל יצחק וצפרירה ואח' נגד ראש המועצה קרית-אונו.
*הסכמת מנהל מחלקת הגביה של המועצה להחיל תוצאת ערעור ביחס למסים של דירה אחת על דירות אחרות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפר להחלטי).
העובדות:
המועצה המקומית בקרית-אונו העלתה את הארנונות בשנת 1966/67 בהתבססה על שיטת מיסוי חדשה לפי גודל הדירה. אחת הנישומות (גב' אמיר) ערערה על השיטה החדשה וזכתה בביהמ"ש המחוזי. הנישומים האחרים לא ערערו אך בהיות הענין של אמיר תלוי ועומד בבימ"ש המחוזי חתם להם הממונה על מחלקת הגבייה במועצה על מכתב בו הבטיח כי "דין תוצאת ערעור אמיר כדין שאר הדירות", משזכתה הגב' אמיר בערעור התכחשה המועצה להבטחה וטוענת שהמכתב אינומחייב אותה, וזאת משני טעמים: ראשית מכיון שהוא נוגד את החוק, ושנית מכיון שמעולם לאהיה לביהמ"ש המחוזי סמכות להכריע בשאלה העומדת לדיון. על כך הפניה לבג"צ.
החלטה (השופט ויתקון):
א. לא נאה לרשות ציבורית להתכחש להסכמה שניתנה מטעמה ע"י עובד בכיר שלכאורה היה גם מוסמך לכך. אך גם מבחינה משפטית אין המשיבה צודקת בתשובתה.
ב. המקרה דנא אינו נתפס ע"י הכלל שרשות ציבורית אינה יכולה להיות מנועה מלהשתמש בסמכויותיה ומלבצע את חובותיה הציבוריות. כמו כן אין זה מקרה שבו אין הרשות יכולה לוותר על סמכותה לגבות את המס המגיע לה לפי החוק. במקרה דנא לא עשתה הרשות דבר מחוץ לחוק אלא פעלה במסגרת החוק כשהסכימה במהלך מילוי תפקידה עם מספר נישומים לראות מקרה זהה אחד כמקרה למבחן גם לגביהם. אין כאן ויתור על מס המגיע כדין אלא הסכון בהתדיינויות והשלמה עם הדין שאין המס מגיע בכל המקרים הכלולים באותו הסכם.
ג. אמנם לא ניתן כאן צו מפורש ע"י ועדת ערר או בימ"ש לתיקון לוח שומה בהתאם להוראות צו א', אך החלטה כזו ניתנה בעקיפין עקב הסכמת המועצה לראות את פסק-הדין שניתן בענין אמיר כאילו ניתן גם בעניני העותרים.
ד. הסכמת מנהל הגבייה באה כאשר לעותרים כבר לא היתה תרופה של פניה לביהמ"ש כי כבר עבר המועד של הערעור, אולם: ראשית, הוצהר כי המכתב רק גיבש מה שהוסכם כבר קודם לכן במו"מ שהתנהל בין הצדדים; שנית, המועצה יכולה שלא לעורר טענה שערר הוגש באיחור ועל כן אין לפסול את הסכמת המועצה מהטעם שניתנה בשעה שכבר לא היה על מה להסכים.
ה. הטענה של גב' אמיר היתה שענין גבייה לפי גודל הדירה, עליו החליטה המועצה אינו בסמכות המועצה. הרי זו למעשה טענה שהשומה "אינה נכונה או אינה צודקת" ועל כן זו מחלוקת שועדת הערר וביהמ"ש המחוזי היו מוסמכים לדון בה. זו שאלה של בסיס השומה ואם למועצה לא היתה סמכות לקבוע בסיס זה הרי הפגם הוא מהותי ולא פרוצדורלי ולביהמ"ש היתה סמכות לדון בשאלה זו.
ה. בינתיים תוקן הצו המסמיך את המועצה לבסס את השומה החדשה אך תוקף התיקון יכול להתייחס למפרע רק לתחילת אותה שנת הכספים שבה נעשה התיקון.
השופט זוסמן:
א. אמנם אין המועצה יכולה לשנות את לוח השומה עכשיו ולוותר למי שהיא חפצה ביקרו. אך לפי סעיף 186 לפקודת המועצות המקומיות יכולה המועצה לוותר על חוב,
באישור השר, ובלבד שהדבר הוא לטובת הציבור. בענין דנא טובת הציבור דורשת שהמועצה לא תתנכר למעשהו של מנהל מחלקת הגבייה, אך משום מה לא פתרה המועצה את המחלוקת בדרך זו.
ב. האפשרות של תביעת ייצוג אינה עומדת לעותרים שכן ביהמ"ש לא נתן לגב' אמיר רשות ייצוג ואף לא נתבקש לתיתה.
ג. כאשר תושב פותח בתובענה בעלת ענין ציבורי וכללי לכל משלמי המיסים ובעלי הנכסים יכולה החלטת ביהמ"ש בענין של אותו תושב להיות פסק חפצה כלפי כולם. השאלה שהועלתה ע"י אמיר לא היתה ספציפית לרכושה בלבד אלא שאלה חוקית הנוגעת לכל משלמי המיסים. מבלי לקבוע כי אמנם יפה כוחה של החלטת ביהמ"ש כפסק חפצה, אפשר לראות במכתב שניתן ע"י מנהל מחלקת הגביה גילוי דעת המועצה לראות את ההחלטה כפסק חפצה ולחייב את המועצה על פיו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד עמיר לעותרים, עו"ד פריבס למשיבים. 12.11.67).
בג"צ 152/67 - עירית בת ים נגד הועדה המחוזית לבנין ולתכנון עיר מחוז ת"א ואח'
*אישור תכנית מפורטת לבית קברות אזורי ע"י הועדה המחוזית.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
על שטח של 500 דונם בגבול בת ים נעשתה תכנית מיתאר, ובפשרה בבג"צ קודם בין העיריה לועדה המחוזית נקבעו 200 דונם לבית קברות איזורי למרחב תל אביב, ועל 300 הדונם הנותרים הוחלט שהם אזור לתכנון בעתיד לפי תכנית מיתאר שתאושר. הופקדה תכנית שכללה את הפשרה ותכנית זו עד היום טרם אושרה.
בינתיים הגישה החברה קדישא תכנית מפורטת שמטרתה לכלול את 300 הדונם הנותרים בשטח בית הקברות. הועדה המקומית בת ים דחתה את התכנית ובערעור לועדה המחוזית אישרה זו 250 דונם מתוך ה-300 הנותרים לבית קברות ו-50 דונם הושארו על ידה לצורך רצועת ירק שתחצוץ בין בית הקברות לאזור העירוני בת ים, הועדה המחוזית ציותה על הועדה המקומית להתאים את תכנית המיתאר להחלטה הנ"ל. עירית בת ים המתנגדת להקצאת שטח לבית הקברות בתחום שיפוטה מחשש לירידת ערך הקרקעות ופגיעה בקייט פנתה על כך לבג"צ.
החלטה (השופט לנדוי):
א. הועדה המקומית רשאית לקבוע תכניות לבית קברות גם אם מדובר בבית קברות איזורי ולא רק בנוגע לבית קברות לצורך תושבי המקום. מכיון שכך יכלה הועדה המחוזית לדון בערר על התכנית המפורטת שהוגשה. ואין לקבל את הטענה כי קביעת בית קברות איזורי נתונה בסמכות הועדה המחוזית בלבד והיא צריכה לדון בכך לא בדרך של ערעור על תכנית מפורטת אלא בדרך של תכנית מיתאר משל עצמה.
חוק התכנון המאפשר לועדה המחוזית לדון בתכנית מיתאר לבית קברות איזורי בא להוסיף על סמכויות הועדה המחוזית אך לא לייחד את הענין לועדה המחוזית בלבד.
ב. באשר הועדה המחוזית יושבת בערר על התכנית המפורטת אין היא צריכה לדון בענין רק מבחינת טובתה של הרשות שהתכנית נוגעת לה. נהפוך הוא, על הועדה המחוזית לשקול ענין שתחולתו בתחום מקומי תוך התחשבות בטובת הצבור שמעבר לאותו תחום.
ג. אשר לטענת העותרים כי בהתאם לפשרה נשארו 300 הדונמים אזור לתכנון בעתיד לפי תכנית מתאר ולא לפי תכנית מפורטת - ראשית, אותה תכנית מיתאר הקובעת את התנאי האמור, היא עצמה טרם אושרה והיא עדיין במצב של הפקדה. שנית, החברה קדישא לא היתה צד לאותה פשרה ולכן אין למנוע ממנה ליזום הגשת תכנית מפורטת משלה.
ד. אשר לגוף ההחלטה של הועדה המחוזית - החלטה זו אמנם נוגדת את האינטרסים האנוכיים של העותרת, אבל המתכננים מצאו שבית קברות מחוזי אחד עדיף מבתי קברות רבים בכל ישוב וישוב, משהוחלט כך אין להימנע מפגיעה במועצה שבה הוחלט להתקין את בית הקברות האזורי. בחירת המקום הוא ענין לרשויות התכנון ואין להתערב בכגון אלה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד יחיאל לעותרת, עו"ד חשין למשיבה הראשונה, עו"ד מרון למשיבה השניה. 12.11.67).
ע.א. 189/67 - מרים אילן ואח' נגד מנהל מס עזבון
*דין הסכם לתת מתנה בעתיד לצורך ניכוי ממס עזבון כאשר נרשמה משכנתא להבטחת המתנה *הצורך בנטילה במתנה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בע"ש 168/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
שש שנים לפני מותו רשם המנוח משכנתא על סך 75 אלף ל"י לזכות בנו ובה נאמר כי קיבל המנוח מבנו 75 אלף ל"י. אולם בתנאים המיוחדים שנתלוו לשטר המשכנתא הוברר כי המנוח ביקש בדרך זו להבטיח מתנה לשלושת נכדותיו והבטיח את המתנה בעזרת המשכנתא. כך שלמעשה לא קיבל מבנו כל סכום שהוא. משנפטר המנוח נתעוררה שאלה אם הסכום של 75 אלף ל"י מהוה חוב שיש לנכותו מסכום שעליו חל מס עזבון. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אילו נתן המנוח לבנו סכום של 75 אלף ל"י כמתנה עבור הנכדות ולאחר מכן היה נוטל חזרה את הסכום ורושם את המשכנתא היה זה חוב אמיתי בתמורה. אולם למעשה לא כן היה, אלא שנרשמה משכנתא והתנאים המיוחדים מראים כי לא קיבל המנוח כל תמורה. היה זה למעשה התחייבות למתן מתנה בעתיד.
ב. מתנה לעתיד כזו אינה תופסת בהיעדר נטילה בהתאם להוראות המג'לה ואין לה תוקף משפטי. אמנם חוב שיש לנותן מתנה אצל אחר והוא נותנו, הרי הוא נכס חפצי ואפשר לקיים בו מצוות נטילה כנאמר בסעיף 849 למג'לה. מה שאין כן לפנינו
שהחוב נוצר ע"י עצם ההתחייבות והרי זה חוב אובליגטורי שאין להוציאו מכללי המג'לה המצריך נטילה במתן מתנה.
ג. כשמדובר במקרקעין אין הקניית הבעלות בדרך הקבועה בפקודת הקרקעות מהווה נטילה ואינה יכולה לבוא במקומה. גם רישום משכנתא אינו יכול להפוך לחוב מה שאינו חוב מחייב בעיני המג'לה. הבטוחה טפלה לחוב, שהוא העיקר, ואין לה קיום נפרד ממנו. החוב כשלעצמו אינו נעשה חפצי ע"י הבטחתו בדרך משכנתא.
ד. נתעוררו בארץ ספקות בדבר תקפה של התחייבות ללא תמורה. אך אף אם נשלול את הצורך בתמורה לצורך התחייבות, יש טעמים כבדי משקל לדרישת נטילה במתן מתנה, היינו העברת הנכס מכל וכל הן מבחינת הקנין והן מבחינת החזקה, או לחילופין, צורה מיוחדת להסכם ליתן מתנה בעתיד.
השופט כהן:
יתכן כי במקרה דנא שונה המצב מאשר בהתחייבות סתם במשכנתא או בלי משכנתא. בענין דנא היתה ההתחייבות לא כלפי בעל החוב או מקבל המתנה אלא כלפי צד שלישי והאב נעשה כאן נאמן עבור הילדים. נוצרה כאן נאמנות עבור הנכדות אשר הבן של המנוח - הנאמן - לא יכול לחזור הימנה וממילא לא יכול גם המנוח לחזור בו מן הנאמנות שיצר. על כן אפשר היה לומר שלא יחולו דיני הנטילה של המג'לה. אפשרות זו הועלתה בפני ב"כ המערערים בעת הדיון והוא לא התייחס בטיעונו לגביה. כיון שכך לא יבדוק ביהמ"ש דיני הנאמנות אם יש בהם לעזור למערערים. אם בענינים אזרחיים רגילים חלוקות הדעות אם ביהמ"ש צריך להעלות טענות לטובת צד שלא טען אותן, הרי בענינים פיסקליים לא יעשה זאת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עוה"ד גורני, כספי וקנטור למערערים, עו"ד רובין למשיב. 12.11.67)
ע.א. 671/66 - יעקב קוזיוודה נגד יצחק חרש
*הצגת תנאי טפל ע"י אחד הצדדים לאחר שהוסכם בע"פ על כל התנאים היסודיים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 2072/64 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הינו בעל חנות לממכר חמרי בנין וצבעים בחולון. הוא נכנס למו"מ עם אחד בשם טופז שהלה יקנה את החנות. המשיב ביקש לעזור לטופז והסכים לקנות מהמערער חלק מהמלאי שברשותו כדי שהעסקה עם טופז תצא לפועל, וכן התחייב לערוב להתחייבויותיו של טופז. המערער הספיק להעביר למחסני המשיב חלק מסחורותיו, הסכם עדיין לא נחתם והמשיב צריך היה לחתום על שטר בטחון של 5000 ל"י. התעורר סכסוך היכן יופקד השטר. המשיב הסכים כי יופקד אפילו אצל עו"ד של המערער, אך זה דרש כי יופקד אצלו דווקא. כך בוטלה העיסקה והמשיב שלח חזרה למערער את סחורותיו. המערער הגיש תביעה נגד המשיב הן לתשלום מחיר חמרי הבנין והן לתשלום פיצויים בשל הפרת קשר שכירות וערבות שנקשר לטענתו בעל פה עם המשיב ועם טופז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. התנאי שהשטר יופקד אצל עו"ד ולא אצל המערער לא היה תנאי בלתי סביר ועל כן אין לומר כי לאחר שנקשר קשר בעל פה הפר אותו המשיב ע"י הצגת תנאי טפל בלתי סביר. אדרבה, דרישת המערער כי השטר יופקד אצלו דווקא היא דרישה לא סבירה.
ב. אם באו הצדדים לידי הסכם וראו אותו כממצה ומחייב בנקודות העיקריות ועברו בשתיקה על תנאי מסוים שהוא טפל אין אחד הצדדים יכול להעלות תביעות לא סבירות ביחס לתנאי הטפל. אולם שאלת הסבירות יכולה להתעורר רק לאחר שהושג כבר הסכם ובתנאי שעברו בשתיקה על אותו תנאי טפל. מה שאין כן בענין דנא כאשר הצדדים טרם באו לידי הסכם והעלו במו"מ את ענין הפקדת השטר ולא הסכימו בנקודה זו ועל יסודו אף התפוצץ ההסכם.
(בפני השופטים: מני, הלוי, קיסטר.)
ע.א. 336/67 - אלכס כהן סטיון נגד דוד עובד ואח'
*קביעה עובדתית ע"י ביהמ"ש דלמטה *עיסקה בלתי חוקית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דורי) בת.א. 1164/65 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב הראשון הביא משאית לישראל בתור תושב חוזר ונהנה מכל הפטורים הנובעים מכך. המשאית נשלחה לו מקנדה ע"י המערער שהוא דודו. המכונית נרשמה על שם המשיב הראשון. לאחר מכן בא המערער בטענה כי הוא מימן את קניית המכונית. המשיב הראשון מכר בינתיים את המכונית למשיב השני. המערער בא לישראל והגיש תביעה נגד המשיב הראשון. וכן תבע החזרת המכונית מהמשיב השני שכן זה ידע על המחלוקת בין הצדדים בדבר הבעלות על המכונית. בבית המשפט טען המערער כי המכונית נקנתה מכספו הוא ואילו המשיב הראשון טען כי הוא מימן את הקניה. ביהמ"ש לא האמין לאף אחד מהם ועל יסוד מכתבים שהוגשו כראיה קבע כי המכונית היא משותפת למערער ולמשיב הראשון. על יסוד כך קבע כי המשיב הראשון ישלם למערער את מחצית מחירה של המכונית. מאידך דחה את התביעה נגד המשיב השני להחזרת המכונית או חלק ממנה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי העיסקה בין המערער למשיב הראשון אמנם היתה בלתי חוקית אך אין באי חוקיות זו כדי לשלול מהמערער את הסעד של ביהמ"ש שכן יכול היה המערער לתבוע את בעלותו בלי להסתמך על העיסקה הבלתי חוקית. על ההחלטה להעניק לו רק מחצית מסכום תביעתו הגיש המערער את הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. ביהמ"ש דלמטה הגיע למסקנתו כי שני הצדדים היו שותפים לתמורת המכונית וזו קביעה עובדתית שאין מקום לערערה.
ב. קשה לראות כיצד יכלה לעמוד תביעת המערער ללא הסתמכות על העיסקה הבלתי חוקית וספק רב אם צריך היה ביהמ"ש לתת בכלל סעד למערער. אולם, לאחר שהמערער זכה להכרה בבעלותו המשותפת על המכונית, ואפילו זכה מן ההפקר, לא הוגש ערעור ובהיעדר ערעור כזה אין להחיל כאן את העקרון שלטענת חוסר חוקיות יזדקק ביהמ"ש אפילו מיזמתו.
ג. צדק השופט כאשר העניק למערער תרופה כספית בלבד שכן הוא גרם לכך שהרישום של המכונית לא יהיה על שמו והקונה סמך על הרישום. אף אם ידע הקונה על חילוקי דעות, מכל מקום עדיין המערער הוא שגרם למשגהו של הקונה שכן הרישום היה מטעה.
(בפני השופטים: ויתקון, הלוי, קיסטר. 15.11.67)
ע.א. 467/66 - אדוארד נפשי ואח' נגד אשר בס ואח'
*פירוש סעיף בהסכם *תמורה בהסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רופין) בת.א. 642/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
בין הצדדים נערך הסכם בו רכשו המערערים מהמשיבים מזנון והתחייבו הצדדים כי במקרה שבעלי הבנין בו נמכר המזנון ימכרו או ישכירו מבנה להקמת "עסק דומה" באותו בנין יגישו המערערים משפטנגד הצד השלישי ובמידה ויפסידו יחוייבו המשיבים לשלם להם פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך 25 אלף ל"י. לאחר מכן מסרו בעלי הבית חנות לצד שלישי וזה פתח עסק למכירת גזוז, המערערים תבעו את הצד השלישי לדין ומשהפסידו תבעו מהמשיבים את הפיצויים הקבועים מראש. תביעתם נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט הלוי):
א. לא חשוב שלמערערים לא היתה עילת תביעה נגד הצד השלישי שפתח את עסק הגזוז. לפי ההסכם היה על המערערים להגיש תביעה נגד הצד השלישי ומשעשו כן ותביעתם נדחתה יכלו לחזור על המשיבים בתביעת פיצויים, אילו אמנם היה עסק הגזוז "עסק דומה" בהתאם להסכם. על כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את התביעה מן הטעם שלמערערים לא היתה עילת תביעה נגד הצד השלישי ושעל כן היה זה תנאי אבסורדי שאינו מחייב.
ב. טעה גם ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המשיבים לא קיבלו תמורה עבור ההתחייבות שלא ייפתח במקום "עסק דומה". נשוא החוזה היה מכירת עסק במחיר מסוים ומחיר זה מהוה את התמורה לכל התחייבויותיהם של המוכרים לפי ההסכם.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי שלפי הלשון המעורפלת של החוזה אין להחיל אותו על פתיחת עסק למכירת גזוז ואין זה "עסק דומה".
(בפני השופטים: מ" מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר. 13.11.67).
ע.א. 239/67 - בן-ציון כהן נגד רוברטו אהרון ואח'
*ערעור על פסק בוררות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לם) בת.א. 3936/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
בין בעלי הדין נפל סכסוך בשנת 1962 והם עשו שטר בוררות. נתמנה בורר שלא השלים את מלאכתו והצדדים פנו ליו"ר לשכת עורכי-הדין בת"א שימנה בורר, וזה מינה את עורך-הדין פרנקל כבורר. הבורר הוציא את פסקו בשנת 1965. הפסק בוצע, אך זמן קצר לאחר מכן הגיש המערער בקשה לביטול הפסק ובקשתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. המערער טוען כי לא היה קיים שטר בוררות בכתב, כדרוש על פי פקודת הבוררות. אם כך הדבר לא בא ההליך בגדרה של פקודת הבוררות ומטעם זה בלבד צריך היה לדחות את בקשת המערער לבטל את הפסק על יסוד סעיף 13 לפקודת הבוררות עצמה.
ב. משחדל הבורר הראשון לכהן, אין פירושו של דבר כי בהכרח בא הקץ על שטר הבוררות. יכול שיתמנה בורר חדש בלא שיהא שטר בוררות חדש.
לכך יש עוד להוסיף כי משנמשכו הישיבות והבורר היה צריך להאריך את המועד למתן הפסק, הביעו הצדדים הסכמתם לכך בכתב, והרי גם זה שטר בוררות בכתב.
ג. אין לגלות פגם בהתנהגותו של המערער שלא שמע את העדים מחדש והסתמך על הרשימות הקודמות. הצדדים הם שהסכימו לשימוש בחומר הראיות שבא לפני הבורר ורשאי היה הבורר לנהוג כפי שנהג, מה גם שבשטר הבוררות פטרו הצדדים את הבורר מן הזיקה "לחוקי העדות ודיני הפרוצדורה".
ד. אין לקבל את טענת המערער כי פסק הבורר לקוי על פניו הואיל ופרוטוקול הבוררות מראה שהבורר לא השיג מסמך שהמערער בקש להסתמך עליו. טענה זו בטלה בשל כך בלבד שטעות שאינה מתגלית בפסק עצמו איננה טעות על פני הפסק. זאת ועוד, הבורר העיד וביהמ"ש קבע כי למעשה השיג הבורר, לפי בקשת הצדדים, את החומר שחפצו להגיש לפניו.
ה. מכח חוק פסיקת ריבית רשאי היה הבורר לפסוק למשיבים ריבית החל מהתחלת הבוררות ואין בכך כלום שהבורר הוחלף, ואפילו לא נתבקש בפירוש לפסוק ריבית.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, הלוי. 13.11.67).
ע.א. 270/67 - "עורות" - בית-חרושת לעורות בע"מ נגד עזבון המנוח אברהם בורשטיין ז"ל ואח'
*דין מושכר שנשרף ושאלת חבותו של בעה"ב לתקנו או לאפשר לשוכר לתקנו.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 37/63 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת החזיקה במושכר השייך למשיבים שנפגע בפעולת אויב בשנת 1948. המערערת היתה דיירת חוקית. בתביעתה המקורית תבעה פיצויים מהמשיבים בטענה שחייבים היו להקים מחדש את המבנים שנשרפו. המשיבים ביקשו למחוק את התביעה על הסף מחוסר עילה באשר שכירות מטעם החוק מסתיימת כאשר נהרס הבנין שהושכר. אז בקשה המערערת תיקון כתב התביעה כדי להוסיף עילה שהבנין לא נהרס אלא ניזוק וכי המשיבים חייבים היו לשפצו ולהכשירו לשימוש. לאחר מכן התקיים קדם-משפט ושוב בשעת המשפט גופו בקשו המשיבים לדחות או למחוק על הסף את התביעה מחוסר עילה, למרות תיקון כתב התביעה.
יום לפני שמיעת הבקשה שוב בקשה המערערת לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת עילה שהמשיבים הכשילו בזדון כל נסיון של התובעת לתקן על חשבונה את המושכר למרות שהמשיבים היו חייבים. לדעתה, לאפשר לתובעת את התיקון.
ביהמ"ש המחוזי סרב להרשות את התיקון בכתב התביעה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט מני):
א. בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה להרשות את התיקון, שכן לאחר קדם משפט לא תישמע שום בקשה שאפשר היה להביאה בקדם משפט, זולת אם יש טעמים מיוחדים לדבר וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. כאן הוגשה התביעה בינואר 63, הבקשה הראשונה לתיקון הוגשה במרץ 63, פרשת התביעה המתוקנת הוגשה במאי 63, קדם משפט התקיים בנובמבר 65, המשפט נקבע להוכחות לפברואר 66 והדיון לא התקיים אז והבקשה החדשה לתיקון הוגשה באוקטובר 66. היה די והותר זמן למערערת עד קיום קדם המשפט לבקש את התיקון ואין כל טעם מיוחד המצדיק תיקון לאחר קדם משפט.
ב. אשר לתביעה על יסוד העילה שהמשיבים לא תקנו את המושכר - חוזה השכירות לא הטיל על המשכירים לעשות תיקונים כלשהם במושכר ועילה זו אין לה על מה להתבסס. בהתאם לסעיף 529 של המג'לה חייב המשכיר לתקן דברים שהתקלקלו ואם אינו עושה זאת רשאי השוכר לעזוב את המושכר אך אין הוא יכול לאלץ את המשכיר לתקנו.
ג. בהתאם לסעיף הנ"ל של המג'לה אם השוכר עשה תיקונים על דעת עצמו אין הוא יכול לתבוע את ההוצאות מהמשכיר ורואים אותו כמתנדב, אך ברור שאין סעיף זה מחייב את המשכיר להרשות לשוכר לבצע את התיקונים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, הלוי. 15.11.67).
ע.א. 650/66 - עירית ירושלים נגד רחל גוטפרונד ואח'
*חיוב בעלי רכוש בסלילת רחובות הגובלים ברכושם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים בן פורת, לנדא, נועם) בע.א. 33/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
עירית ירושלים החליטה להכריז על שדרות הרצל וכן "כל הקשרים של הרחוב הנ"ל" כעל דרכים ציבוריות, לסלול את הדרכים הללו ולהטיל 75 אחוז מהוצאות הסלילה על בעלי הרכוש שנכסיהם פונים לרחובות האלה. בהכרזה צויינה גם החלקה של המשיבים ברשימת החלקות בהן עוברת הדרך. המשיבים שוחררו ע"י ביהמ"ש המחוזי מתשלום חלקם בסלילה. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אמנם חלקתם של המשיבים אינה גובלת עם שדרות הרצל, אבל היא גובלת עם הרחבה הכלולה ב"כל הקשרים של הרחוב הנ"ל" כנאמר בהכרזה. המושג "דרך" כולל גם "רחבה" והעיריה יכלה להכריז על הרחבה עצמה כעל דרך לסלילה ואין פסול בכך שבמקום הכרזה נפרדת צירפה העיריה את הרחבה בתור "קשרים" אל ההכרזה על שדרות הרצל.
ב. העיריה רשאית להכריז על סלילת חלק מרחוב מסוים יחד עם חלקים מרחובות אחרים, או על סלילת רחוב מסוים בתוספת חיבורים אל תוך רחובות אחרים והיא יכולה גם לסלול דרך ציבורית שלבים שלבים.
ג. הרחובות הצדדיים היו אמנם סלולים לפני שהעיריה סללה את החיבורים מחדש, אך לא הוכח שהסלילה הישנה נעשתה ע"י העיריה ושהעיריה גבתה כספים עקב כך. לכן
רשאית העיריה לדרוש תשלום מאת הבעלים עבור סלילת הדרך מחדש אף כי אותה דרך כבר נסללה מקודם ע"י העיריה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. עו"ד נדיב למערערת, עו"ד מצא למשיבים. 31.10.67).
ע.א. 117/67 - לוי חי ואח' נגד בנק אלרן בע"מ ואח'
*רשות להתגונן בתביעת שטרות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 536/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
נגד המערערים הוגשה על-ידי הבנק תביעה על יסוד שני שטרות שנחתמו לפקודת המשיב השני. המערערים ביקשו רשות להתגונן בטענות שהשטרות ניתנו כבטחון למשיב השני ולא להעברה והבנק ידע על כך, וכן שלא ניתנה תמורה וכיוצא באלה טענות. הבקשה להתגונן נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. רוב הטענות שבתצהיר המערערים אינן מפורטות ואינן מגלות את תוכן העיסקה שעל יסודה ניתנו השטרות. כאשר הטענות הן מעורפלות הרי בדין הן נדחות.
ב. רק בעדויות המערערים יש פירוט מה ביחס לעיסקה נשוא השטרות, אך גם הטענות האלה מעורפלות וכבר נפסק שעל הנתבע המבקש רשות להתגונן "להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין".
ג. בערעור העלו המערערים טענה חדשה של חוסר תמורה והיא שהמשיב השני לא העביר דירה על שמם במשרד ספרי האחוזה ולפיכך נכשלה העיסקה בחוסר תמורה. את הטענה הזאת צריך היה להעלות בתצהיר בבית המשפט דלמטה ולא בערעור. זאת ועוד, לא נטען שהחזקה לא נמסרה למערערים אלא שהרישום לא בוצע. העברת הבעלות גורמת איפוא רק לכשלון חלקי של תמורת השטרות וכשלון חלקי בסכום בלתי קצוב אין בו הגנה מפני תביעת השטרות.
מכיון שלא גילו המערערים הגנה מספקת נגד המשיב השני ממילא חייבים הם לבנק המחזיק בשטרות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. 14.11.67).
ע.א. 40/67 - בורהאן פדל קנג' נגד מוחמד פדל קנג'
*מהימנות עדים ע"י ערכאה ראשונה וסתירת המהימנות ע"י ערכאת הערעור * טענת חוזה בלתי חוקי *הכחשת הודאה שניתנה בכתב.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 176/65 - הערעור נתקבל)
העובדות:
הצדדים הם אחים. לאביהם חלקת אדמה שעליה עומד בית קולנוע. המשיב ניהל את הקולנוע כעסק שלו והמערער עבד אצלו בשכר חדשי. לימים עמד המשיב לנסוע למדינה ערבית וכדי שהעסק לא יפול למסגרת "נכסי נפקדים" בא לידי הסכם בכתב עם המערער שלפיו משלם המערער למשיב 4,000 ל"י תמורת הקולנוע. ההסכם בין השנים נושא כותרת "שטר מכר" ובו אישור קבלת הסכום הנ"ל ע"י המשיב, לימים חזר המשיב לישראל והמערער עמד והחזיר לו את הקולנוע תמורת הסכם,
כנטען בפרשת התביעה של המערער, שהמשיב ישלם לו מדי חודש בחדשו סכום של 500 ל"י ולאחר שנתיים הועלה הסכום ל-700 ל"י לחודש. משלא שילם המשיב למערער במשך חדשיים את הסכום הנ"ל הגיש זה תביעה על סך 1400 ל"י.
בימ"ש השלום האמין למערער ועדיו כי שילם למשיב את הסך של 4000 ל"י כאמור בהסכם הראשון ושהיה לבעליו של הקולנוע וכן שהתשלום החדשי שהתחייב בו המשיב היה תמורה בעד העמדת הקולנוע ע"י המערער לרשות המשיב כשחזר לישראל. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה (השופט כהן):
א. בימ"ש השלום קבע כעובדה כי המשיב קיבל מהמערער את הסכום של 4000 ל"י בהאמינו לעדות המערער ולא בדין הפך ביהמ"ש המחוזי ממצא עובדתי זה וקבע כי העיסקה הראשונה היתה פיקציה. אין זה ענין לביהמ"ש של ערעור למצוא פגמים בעדות שביהמ"ש הקודם האמין לה.
ב. בין כה וכה חייבים היו להשתיק את המשיב מלטעון או להעיד שלא קיבל את הסכום ההוא לאחר שאישר את קבלתו בכתב ע"י חתימתו על החוזה. התכחשות להודאה בכתב יכולה להיות אולי בדרך של השבעת המערער והשגת הודאתו שלא שילם את הכסף אולם המערער בעדותו בשבועה חזר ואמר כי הודאת המשיב שקיבל את הכסף אמת היא.
ג. גם הטענה שהחוזה היה בלתי חוקי באשר מגמתו היתה להערים על חוק נכסי נפקדים אינה טענה. אין כל אי חוקיות בהעברת נכס מרשות לרשות, אף אם המניע והטעם לכך הוא למנוע שהנכס יהיה לנכס נפקד. החוק אוסר עסקות בנכסים שהם כבר של נפקדים, אך אינו אוסר עסקות בנכסים שבשעת העיסקה אינם נכסי נפקדים.
ד. העיסקה החדשה של תשלום חדשי עבור העמדת הקולנוע לרשות המשיב היא עיסקה תקפה. הטענה שהתשלום הוא דמי שכירות ואין שכירות ללא הגבלת תקופה אינה מתקבלת. עסק הקולנוע הוא נכס לא נד ואפשר להשכירו בשכירות חדשית גם ללא קביעת תקופת השכירות מראש.
ה. מלבד זאת אין חייבים לראות את התשלומים כדמי שכירות חדשיים. אופיים המשפטי של התשלומים לא נקבע בשום הסכם בין הצדדים ודיינו בהסכם שלפיו על המשיב לשלם תשלומים חדשיים אלה כדי לחייב את המשיב. העובדה שהמערער העמיד את הקולנוע לרשות המשיב די בה כתמורה לצורך העמדת ההתחייבות (גם אם התחייבות אינה ברת ביצוע ללא תמורה).
ו. בימ"ש השלום האמין לעדי המערער כי המשיב התחייב לשלם את התשלומים החדשיים תמורת החזרת הקולנוע ואין לקבל את הטענה שהיה זה תשלום מתוך נדיבות שאין המשיב חייב להמשיך בו.
הנשיא אגרנט (מסכים ומוסיף):
ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי הבסיס לתביעה בכתב התביעה ובעדות המערער הוא שהתשלום מהוה דמי חכירה, אך מכיוון שעדות אחרת של עד מטעם המערער היתה כי ההתחייבות היתה גם תמורת עבודת המערער בקולנוע, ומכיון שלא עבד המערער בשני החדשים נשוא התביעה, לכן דין תביעתו להידחות. נימוק זה אינו יכול להתקבל. במשפט לא העלה המשיב כל טענה בדבר כשלון חלקי של התמורה האמורה אלא הסתפק בהכחשת ההסכם האמור מכל וכל.
הסתירה האמורה בדבר מהות התמורה לתשלום החדשי אין בה כדי להכשיל את התביעה. המסקנה המחוייבת של עדויות אלה היא שנעשה הסכם מחייב בין הצדדים לתשלום סכום חדשי ע"י המשיב למערער ולפי שתי העדויות ניתנה ההתחייבות כנגד. תמורה בת ערך שכללה את השימוש בקולנוע אם כתמורה יחידה ואם כתמורה חלקית. מסקנה זו מספקת כדי לשים לאל את הטענה היחידה של המשיב שלא נעשה הסכם כלשהו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, כהן. 14.11.67).
ע.א. 263/67 - רות ברוזה נגד סטנלי ברוזה.
*מזונות המערערת היא אשתו של המשיב שעזב אותה וגר עם אחרת. הוא היה פושט רגל ושלם למעלה מ-400 ל"י לחודש לנאמן מתוך הכנסה של 800 ל"י. אז הועמד סכום המזונות למערערת על סך 125 ל"י. בינתיים סיים את התשלומים ושוחרר ממצב פשיטת רגל. בקשתה של האשה להעלות את סכום המזונות נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שהמשיב משלם 100 ל"י לחודש הלוואות ועוד 200 ל"י לחודש ע"ח חוב שהוא חייב לאשה שחי עמה ושמתכוון לשאתה.
ביהמ"ש העליון קבל את ערעורה של האשה והעלה את סכום המזונות ל-250 ל"י בציינו כי כיום אין המשיב משלם עוד סכום גבוה כזה כפי ששלם בהיותו פושט רגל ואין גם ממצאים ברורים ביחס להתחייבויותיו כלפי האשה שעמה הוא גר.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. 15.11.67).
ע.א. 271/67 - סעדה דחבש נגד שלום עואד ואח'.
*תקפה של מתנה כשלא היתה נטילה המערערת נתנה למשיב מס' 1 שהוא קטין דירה במתנה. היא גרה בדירה ובקשה להוסיף לגור בה עד סוף ימיה. את הדירה העבירה במשרד ספרי האחוזה ע"ש הקטין ולאחר ההעברה נחתם הסכם לפני הנוטריון הציבורי המרשה למערערת לשבת בדירה כל ימי חייה ללא תשלום כלשהו. לאחר מכן פנתה לביהמ"ש בבקשה להכריז על המתנה כבטלה ולחייב את המשיב להעביר את הנכס על שמה בחזרה, כן בקשה צו זמני האוסר ביצוע פעולה כלשהי בנכס.
ביהמ"ש המחוזי סירב לתת את הצו הזמני באשר לדעתו אין יסוד לתביעה להצהיר על המתנה כבטלה. הערעור על כך נתקבל.
ביהמ"ש דלמטה לא אמר שאין צורך בנטילה כדי לעשות את המתנה כמוגמרת בשל כך בלבד שהבעלות הועברה בספרי האחוזה, או שהעברה זו יכולה לבוא במקום הנטילה, אך הוא ראה נטילה קונסטרוקטיבית המספיקה, לדעתו, לקיום המתנה, בכך שמכאן ואילך החזיקה המערערת בדירה ברשות שהעניק לה המשיב. ביהמ"ש העליון בקבלו את הערעור ציין כי הדבר אינו ברור כלל ועיקר והשאלה ראויה להתברר במסגרת הדיון בתביעה עצמה ודי לה למערערת שתקבל את הסעד הזמני כשהיא מראה עילה לכאורית וידי חובתה זו יצאה. (מבלי לקבוע הלכה לגופו של ענין ציין ביהמ"ש כי שני פרשנים של המשפט המוסלמי קבעו שיש צורך במסירה פיסית של החזקה כאשר נותן המתנה לבדו מחזיק ומוסיף להחזיק בנכס דלא ניידי נשוא המתנה).
(בפני השופטים: ויתקון, מני, הלוי. החלטה - השופט ויתקון. 12.11.67).
ע.פ. 315/67 - איברהים בן רביעה נגד היועץ המשפטי.
*כוונה לגרום חבלה חמורה המערער גרם חבלה חמורה לאחותו מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה (עבירה על סעיף 235(א) לפח"פ).
טענתו של המערער שלא הוכחה הכוונה לגרום חבלה חמורה נדחתה שכן הכוונה משתמעת מכל נסיבות הענין: מחומרת הפגיעות ומרדיפת המערער אחרי הנפגעת אחרי שזו נפגעה כבר בצורה חמורה. בהתחשב עם התוצאות החמורות של העבירה הרי העונש של 3 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי אינו מוגזם מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד הווארי למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 8.11.67).
בג"צ 239/67 - שלמה מלץ נגד ראש עירית תל-אביב.
*עתירה לבג"צ בסכסוך חוזי העותר הושעה מעבודתו בגלל חשד בעבירות פליליות ולאחר שהורשע בבימ"ש השלום הועמד לדין בפני בית-דין משמעתי שהמליץ להחזיר לו את מלוא זכויותיו עבור תקופת ההשעייה, על יסוד המלצה זו בקש החזרת מחצית המשכורת לתקופת ההשעייה אך העיריה סבורה שההמלצה אינה כוללת החזרת משכורת.
הצע"ת בוטל שכן העתירה היא לתשלום כסף על יסוד יחסי עבודה חוזיים ופעילותו של בית-הדין המשמעתי עצמו יסודה ביחסי העבודה החוזיים בין העיריה לבין העותר. מכיון שכך על העותר לפנות לביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פרוסט לעותר, עו"ד גור למשיבים. 8.11.67).
ע.א. 169/67 - מנשה דניאל ואח' נגד ראובן קול נשר ואח'.
*רשלנות בתאונה המערער הראשון בהיותו ילד בן שבע וחצי זינק מאחורי אוטובוסים לכביש ונפגע ע"י טנדר נהוג בידי המשיב הראשון, תביעת המערער לנזיקין נדחתה וגם הערעור על כך נדחה.
מהירות הנסיעה לא עלתה על 30 קמ"ש ומרחק העצירה היה כה קטן עד שהיא כשלעצמה ראיה לכך שמהירות הנסיעה לא היתה גדולה.
עובר לתאונה לא ראה הנהג ילדים בסביבה ולא חייב היה לצפות שילדים יכנסו למסלול נסיעתו והמערער היה עד לתאונה ממש נסתר מעיני הנהג. מן האמור ברור שהמשיב לא התרשל בנהיגתו.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד רוזין למערערים, עו"ד בלטמן למשיבים. 8.11.67).
בג"צ 316/67 - סלם סלם בן סלם נגד השליש הראשי צה"ל ואח'.
*בקשת שחרור משרות סדיר העותר בקש פטור משרות סדיר על יסוד מצבו הכלכלי. הוא טוען שלא ניתנה לו האפשרות להרצות את נימוקיו לפטור בעל-פה בפני הועדה המייעצת לענין זה. עתירתו לצע"ת נדחתה מן הטעם שדי באפשרות שניתנה לו ושהוא השתמש בה להרצות את נימוקיו בכתב. לעצם הענין של שחרורו מחובת שרות סדיר, נתון הדבר לשיקול דעתו המלא של מי שהסמכות בידיו ואם נמצא שצרכי הבטחון קודמים להתחשבות במצבו האישי של העותר, אין לבג"צ להתערב בדבר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד אופנהיים לעותר. 5.11.67).
עש"מ 1/67 - רינה ארליך נגד נציב שרות המדינה.
*פיטורי עובד בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה החליט לפטר את המערערת, עם תשלום פיצויים מלאים, ממשרתה כמנהלת הספריה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המערערת הורשעה באי מילוי הוראת הממונה עליה להעסיק בספריה עובדת אחרת נוספת. לפני כן כבר קבלה המערערת נזיפה בשל אותו ענין וגם עתה הבהירה בערעור כי אין היא מוכנה לחזור למקומה ולהגיש ערעור על חוסר טיפול מספיק בתלונותיה נגד העובדת האחרת, אלא דרישתה היא שהעובדת האחרת תועבר למקום אחר. כך יצרה מצב ללא מוצא בו מחייב הצורך בשמירה על הסדר והמשמעת את פיטוריה של המערערת לאחר שגם לא נמצא לה מקום אחר במסגרת שרות המדינה. ביהמ"ש ציין עם זאת כי אין הפיטורין מטילים כתם מוסרי על התנהגות המערערת אלא הם תוצאה הכרחית של עמדתה העקשנית.
(בפני השופט לנדוי. עו"ד רוקח למערערת, עו"ד וולינסקי למשיב. 13.11.67).
ע.א. 293/67 - עזבון המנוח ברודר אליש נגד נחמן סמורג'וף.
*חיוב רבית בתביעה על יסוד שיק המשיב נטל הלוואה מהמנוח ונתן לו לבטחון שיק על סך שלושת אלפים ל"י. המנוח נפטר זמן קצר לאחר מכן והעזבון תבע את המשיב לתשלום סכום השיק. המשיב טען כי פרע את החוב למנוח ושאשת המנוח, התובעת, ידעה מכך, אך ביהמ"ש המחוזי לא קבל את טענת המשיב וערעורו הנגדי על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון.
המערער מצידו ערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיב בריבית מיום הגשת התביעה ולא מתאריך מתן השיק. גם הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי מכיון שהשיק ניתן בתמורה להלוואה והוא נושא תאריך יום ההלוואה לא יכלה להיות כוונת הצדדים שיהא בר פרעון מיידי. מתי מועד הפרעון לא נאמר בפרשת התביעה ולא הוכח. השיק גם לא הוצג בבנק שעליו נמשך וההסכם היה גם שלא יוצג בבנק אלא שייפרע ע"י תשלום ישר למנוח. כיון שכך לא הוכיח המערער את המועד שבו נעשה השיק בר פרעון ואף לא הוכיח כי השיק חולל, ובנסיבות אלה לא יחול סעיף 58(1)(ב) לפקודת השטרות המחייב תשלום ריבית על שטר מיום הגשתו לפרעון או מיום שחל פרעונו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קונפינו למערער, עו"ד רפואה למשיב. 6,11.67).
ע.א. 131/67 - נאיף אחמד אלחאג' ואח' נגד סמיח כריס אסעד פרח ואח'.
*תביעה לרישום חלקה בספרי האחוזה המערערים תובעים רישום חלקה 29 א' בגוש 18768 בטענת רכישה ממורישיהם של המשיבים. החלקה הנדונה נמצאת בין שתי חלקות של המשיבים כרצועה צרה, וגובלת בצד אחד עם חלקה 28 שנרשמה על שם המערערים. תביעתם נדחתה וגם הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אימון בעדי המערערים ואלה יכלו לזכות בתביעתם רק על סמך ראיות חיוביות להוכחת גירסתם. ראיות כאלה לא היו לאחר שהשופט דחה את העדויות שהם הביאו. גירסת המערערים נפגמה גם בזה שבשנת 1947 תבעו רישום החלקה 28 על שמם ולא תבעו אז רישום החלקה הנדונה על שמם.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אלחאג' אחמד למערערים, עו"ד יעקובי למשיבים. 8.11.67).
ע.א. 394/67 - עו"ד אבנר בנימין נגד בנוי ופתוח בע"מ
*שכ"ט עו"ד המשמש כמפרק חברה למערער נקבע סכום של 2500 ל"י שכר טרחתו כמפרק זמני של החברה המשיבה במשך 4 חדשים. כונס הנכסים הרשמי שהשיב לערעור הסכים כי על יסוד תעריף שנקבע ע"י ועדה לשכר טרחת מפרקים ונאמנים מגיע למערער 3650 ל"י בהתחשב בעבודות שביצע בתקופת היותו מפרק. סכום זה נקבע כסביר ע"י ביהמ"ש העליון. (8.11.67).
ע.א. 224/67 - יהלומי אור יהורה בע"מ ואח' נגד בנק "אלרן" בע"מ.
*תביעה על פי שטרות המשיב מחזיק בשני שטרות על סך 13 אלף ל"י החתומים ע"י המערערת הראשונה ובערבות שני המערערים האחרים שהם מנהליה. לגירסת המערערים נתנו את השטרות לבנק כדי שיהוו כיסוי פורמאלי כלפי נציג בנק ישראל העורך בקורת בבנק תוך הבטחה כי יוחזרו תוך יומיים ולא יוצגו לפרעון. לעומת זאת היתה גירסת המשיב כי המערערים שהם יהלומנים הוציאו יהלומים מהבנק בהבטיחם כי יחזירום למחרת ואף חתמו על שטר נאמנות ומשלא החזירו במועד את היהלומים נדרשו לחתום על השטרות כבטחון נוסף לשטר הנאמנות.
ביהמ"ש המחוזי נתן אימון בגירסת המשיבים וחייב את המערערים לפי השטרות והערעור על כך נדחה. נטל ההוכחה כי השטרות ניתנו ללא תמורה ובהבטחות כאמור הינו על המערערים והם לא עמדו בנטל זה לאחר שביהמ"ש לא האמין לעד היחידי מטעמם. מאידך אין לומר כי גירסת הבנק היא בלתי הגיונית או מופרכת. זוהי דרך עסקים של בנק לקבל בטחונות מקסימליים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד פלדי למערערים, עו"ד שבתאי למשיב. 22.10.67.).
ע.א. 72/67 - יעקב שטרייספלד נגד ליאון פרידמן ואח'.
*תביעה על פי שטר
בין הצדדים נערך זכרון דברים שבעקבותיו נכתב שטר על סך 10 אלפים ל"י של המשיבים לפקודת המערער ובכך - נאמר בזכרון הדברים - "מכוסות כל התביעות של שטרייספלד כלפי החברה ושל החברה כלפי שטרייספלד". אעפ"כ פסק ביהמ"ש למערער סכום של כ-7500 ל"י בלבד בהסתמכו על עדות המשיבים כי בבוררות שקדמה לחתימת זכרון הדברים תבע המערער רק את הסכום הנ"ל. ערעורו של המערער על כך נתקבל שכן משנשענת תביעת המערער על חזקת התמורה העולה מחתימת שטר ואף מתחזקת מהסעיף הנ"ל שבזכרון הדברים שהשטר ניתן לכיסוי תביעות לא היה צידוק שלא לפסוק למערער את סכום השטר.
קובלנותם של המשיבים נגד חיובם בכלל, אין לה מקום. תביעת המערער מבוססת על שטר ואין עדותו טעונה סיוע. על המשיבים היה לסתור את גירסת המערער בראיות אם היה בידיהם לעשות כן.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד פרוכטר למערער, עו"ד איינהורן למשיבים).