ע.א. 46+49/67 - שמעון קליימן ואח' נגד אליהו נפטג'י
*רשלנות או טעות בשיקול דעת בנהיגה שגרמה לתאונה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 674/65 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים כהן וקיסטר נגד דעתו החולקת של השופט לנדוי)
העובדות:
המערער נהג במונית בשעות הלילה בכביש הראשי ראש הנקרה נהריה לכיוון נהריה. מצומת כביש ישאסבסט מימין הנתבע בכיוון נסיעתו הגיח התובע רכוב על אופנים וניסה לחצות את הכביש, לעבור לצד שמאל בכיוון נסיעת הנתבע על מנת לנסוע בכיוון הנגדי של הנתבע היינו לעבר ראש הנקרה. רוחב הכביש באותו מקום הוא 5 מטרים ולשני צדיו שוליים. כאשר הגיח התובע מהכביש הצדדי היה המרחק בין המונית לבין האופניים 25 מטר. הנתבע נסע במהירות של 55-60 קמ"ש. הנתבע ביקש למנוע את התאונה ע"י כך שסטה עם מוניתו לצד השמאלי של הכביש. אך דווקא שם פגע בתובע וגרם לו פגיעות חמורות. ביהמ"ש דלמטה מצא את הנתבע אשם ברשלנות בכך שסטה שמאלה שכן היה צריך להיות ער לכך שפני התובע לכיוון הנגדי ועל ידי הסטיה סגרה המונית את דרך נהיגתו של האופניים. עם זאת קבעביהמ"ש דלמטה תרומת רשלנות של התובע בשעור של 60 אחוז. על כך ערערו שני הצדדים ובעוד שערעורו של התובע נדחה פה אחד, נחלקו, כאמור, הדעות ביחס לערעורו של הנתבע.
החלטה - השופט לנדוי (דעת מיעוט):
א. נעלה מכל ספק כי התובע נהג ברשלנות רבה בצאתו לכביש ראשי ובחצותו אותו בפני המכונית המתקרבת. על הנתבע היה להחליט ולפעול במהירות בזמן של פחות משניה. במשך זמן זה לא יכול היה לשקול כראוי את אשר לפניו ותגובתו היתה חייבת להיות כמעט אינסטינקטיבית. אין זאת אלא חכמה לאחר המעשה לומר לו עתה שהיה יכול לנהוג אחרת מכפי שנהג בדוחק של אותו רגע שנוצר ע"י רשלנותו של התובע.
ב. מאותו טעם אין ליחס משקל רב לעדויות שני מומחים המעידים לאחר מעשה כיצד הם היו מונעים את התאונה אילו היו באותו מצב.
ג. אין לדרוש מנהג מונית מידת זהירות גבוהה יותר מאשר אחר.
ד. הנהג לא צריך היה לצפות מראש התנהגות רשלנית של מי שעלול להכנס מהדרך הצדדית לכביש הראשי ולא חייב היה להאיט עד כדי אפשרות של עצירה על המקום. ביחס לשאלת הנסיעה בצד ימין של הכביש לפי תקנה 23 לתקנות התעבורה, ענין זה לא הועלה ע"י התובע כיסוד לאחריות הנתבע ומשום כך לא הושמעו טענות ב"כ הצדדים על משמעות התקנה בנסיבות הענין ועל הקשר הסיבתי שבין הפרת התקנה לבין התאונה, אם אמנם הופרה התקנה.
השופט כהן:
א. ההבחנה בין טעות שבשיקול דעת לבין התרשלות דקה היא עד מאד ולא תמיד קל למצוא את הקו המבחין. אין לומר כי בכל המקרים יהיה אבן הבוחן אורך הזמן העומד לרשות האדם כדי שיחליט כיצד לנהוג, לאמר, אם לא היתה לרשותו אלא שניה אחת הרי טעה בשיקול דעתו, ואילו אם היו לרשותו שתים שלוש שניות היה מתרשל. התרשלות אינה הופכת להיות סתם טעות בשל כך בלבד שמחמת חוסר הזמן שעמד לרשות הנהג, אולי אין בה בהתרשלותו מידה רבה של אשם. תהא מידת אשמו אשר תהא, ואפילו תהיה אפסית, עדיין התרשלותו התרשלות היא ולא טעות בשיקול דעת בלבד.
ב. אפשר לדבר על טעות בשיקול דעת כשפתוחות בפני נהג סביר וזהיר שתי דרכים לצאת מן המיצר וכל אחת מהן היא סבירה וחוקית. אז כאשר הוא בוחר באחת מן הדרכים - בטעות - אין הוא מתרשל אלא טועה בלבד.
מאידך במקרה דנא העידו מומחים כי הדרך בה נהג הנתבע לא היתה אחת מן הדרכים שנהג זהיר וסביר היה נוהג בה. עדות זו סותמת את הגולל על הטענה כי הנתבע כלל לא התרשל.
אם טעות בשיקול דעת יכול ולא תהא בה כל התרשלות, הרי בעצם ההתרשלות יש תמיד גם טעות בשיקול הדעת, והעובדה שנהג טעה בשיקול דעתו אינה כשלעצמה מוכיחה שבכך לא התרשל.
ג. באשר לחלוקת האחריות בין הצדדים, היה מקום לזקוף לחובת התובע מידה רבה יותר של תרומת רשלנות, אולם חלוקת האחריות ענין הוא לאומדנא דדיינא, ואין דרכו של בימ"ש לערעורים לשים את האומדן שלו במקום אומדנו של ביהמ"ש שגבה ושקל את הראיות.
השופט קיסטר:
א. לא תמיד יש בכוחה של טעות בשיקול דעת כדי לשחרר את הטועה מאחריות. גם התובע טעה כאן בשיקול דעת כאשר חשב כי יצליח לחצות את הכביש לפני שיגיע הנתבע עם מוניתו ואעפ"כ הוטל עליו חלק נכבד של האחריות.
ב. אילו נסע הנתבע בצד הימני של הכביש ולא באמצע הכביש כפי שנסע, ואף אם נסע באמצע אילו היה מאיט לפני הגיעו לצומת, יכול היה התובע להספיק ולחצותו בלי שיפגע. אולם הנתבע לא כך נהג ואף סטה לצד השמאלי ושם פגע בתובע. אם התובע נמצא רשלן בנסיבות אלה ודאי שגם הנתבע צריך להמצא רשלן.
ג. למעשה די בעדויות המומחים כדי לקבוע שנהג נבון לא היה סוטה לצד שמאל אך גם אם נאמר כי אין לדון את הנתבע ע"י ניתוח הנהיגה למפרע בחינת "חכמה לאחר המעשה" הרי שיש לראותו כרשלן על שום שהוא עצמו גרם במדה גדולה ליצירת המצב שאליו נקלע, הנהג לא שמר על צוי הזהירות של תקנות התעבורה בדבר נסיעה בצדו הימני של הכביש ובדבר האטה לפני צומת. לפעמים יש צורך בהאטה לפני צומת עד כדי יכולת לעצור על אתר. אם הנתבע לא נסע בצד הימני ולא האיט, הרי שבחוסר זהירותו הביא עצמו למצב הפתעה, מצב שבעטיו נגרמה התאונה ולכן אינו יכול להתגונן בטענה של טעות בשיקול דעת.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. עו"ד גרוס למערער, עו"ד אלמוג למשיבים. 19.11.67).
ע.א. 362/67 - ז'אנה ידגרוף ואח' נגד מרלו ידגרוף
*תביעת מזונות נגד נתין בריטי ותושב אנגליה.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 1583/66 (המ' 1434/66) - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המשיב נתין בריטי שמקום מושבו באנגליה, הינו בעלה של המערערת הראשונה ואביהן של הקטינות המערערות 2, ו-3. המשיב נתבע למזונות עבור אשתו ובנותיו וביהמ"ש המחוזי נתן רשות להמציא למשיב כתבי-בי-דין במקום מגוריו באנגליה. משהחל הדיון בתביעה למזונות זמניים דחה ביהמ"ש את תביעת המערערות בנימוק של חוסר סמכות בהיות המשיב נתין בריטי שמקום מושבו באנגליה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן רשות למסירת כתבי-בי-דין למשיב באנגליה. לא הוגשה כל בקשה מטעם המשיב לבטל החלטה זו. כל אימת שנתן ביהמ"ש רשות למסור הזמנה בחו"ל קנה ביהמ"ש לעצמו את הזכות, בתוקף מסירת ההזמנה לדון בתביעה. התביעה אינה חפצית אלא תביעה לתשלום ממון וסכסוך בתביעה כזו יכול לבוא לדיון בבית משפט בארץ בהסכמת הנתבע. אי הגשת בקשה לביטול הצו למסירת מסמכים בחו"ל כמוה כהסכמה לשיפוט.
ב. המערערות התבססו על הסכם בעל פה שנערך לטענתן בארץ בעת ביקורו של המשיב כאן. המשיב הכחיש טענה זו ולפי חומר הראיות צדק ביהמ"ש דלמטה כשהסיק כי לא היה הסכם כזה.
ג. בהיעדר הסכם יש לנהוג בענין מזונות המשיב לאשתו בהתאם להוראות החוק האנגלי, שהרי המשיב הוא תושב אנגליה ובהתאם לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 חל דין מקום מושבו של החייב כאשר אין מקום מושב משותף לשני בני הזוג. המערערת לא הוכיחה כי לפי המשפט האנגלי היא זכאית למזונות.
ד. אשר למזונות הילדות הקטינות - אין צורך להכנס לבירור אם יש לראותן כתושבות ישראל, משום שחובת אב לזון את ילדיו הקטנים בדרך כלל אינה תלויה דווקא במקום י מגוריהם, ולפיכך, על כל פנים, יש מקום לכאורה לחייב את המשיב במזונותיהן גם בהתאם להוראות החוק האנגלי וגם לפי החוק בישראל.
ה. יש לחייב את המשיב בתשלום מזונות זמניים בסך 490 ל"י לשתי בנותיו וזאת עד לפסק הדין בתביעה העיקרית.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 28.11.67).
ע.א. 396/67 - יוסף פנחס נגד בנק ליצוא
*העברת חוב והעברת ערבות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בע.א. 644/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
הבנק המשיב הוציא כתב ערבות בו ערב בפני אחד ישעיהו מינץ לחוב של הוצאת ספרים פרדס בע"מ. על גב הכתב רשם מינץ הערה "נא לשלם לפקודת בנק מימון לישראל בע"מ - ישעיהו מינץ". בהסתמכו על כתב הערבות והוראת התשלום הנ"ל תבע המערער את הבנק המשיב. מכשולים רבים הוערמו על דרכו של המערער והוא נאלץ לתקן פעמיים את כתב התביעה. עם זאת החליט ביהמ"ש המחוזי למחוק את התביעה על הסף ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. לא צדק ביהמ"ש המחוזי במחקו את התביעה מן הסיבה שרק חוב הערב הועבר ולא החוב העיקרי. לא היתה ראיה כזו בפני ביהמ"ש ואין לתפוס את המערער על אמירתו "החוב העיקרי לא קיבלתי. קבלתי ערבות ממר מינץ" כאשר באותה עדות עצמה אמר המערער כי חשב לתבוע גם את פרדס אם לא ייפרע מהמשיב. כיצד יתבע את פרדס אם חובו לא הועבר אליו? העובדה שכל עיקרה של ערבות היא לשם בטוחה
של החוב העיקרי ושעל כן אין לפצל את שתי התביעות וליחד כל אחת מן השתיים לאדם אחר היא הנותנת שאם הועבר חוב הערב, חובו של החייב העיקרי הועבר עמו.
ב. מאידך יש למחוק את התביעה מטעם אחר. גם אם הועברו החובות כפי שנטען ע"י המערער, הרי לא למערער הועברו אלא לבנק מימון לישראל. כך נאמר במסמך שצורף לכתב התביעה. המסמך מתיימר להעביר את החוב לבנק מימון לישראל ומה לו למערער אצל העברת חוב זו?
ג. על פי סעיף 2 (1) לפקודת חוב (העברה) אין לך העברת חוב אלא בכתב. אמנם לא נקבעה למסמך צורה מיוחדת ויתכן שדי במלים "נא לשלם ל . . ." הכתובות על גב המסמך כדי לצאת ידי חובת הסעיף האמור, אך מן ההכרח שהמסמך יגלה לפחות מי הוא הנעבר. על פי לשונו של כתב ההעברה דנא הנעבר הוא בנק מימון לישראל ואין אדם אחר זולת הבנק יכול לתבעו. על כן לא תעזור טענת המערער כי הוא שמסר את המסמך לגוביינא לבנק מימון וכי החותמת נא לשלם "הושמה על גב הערבות לפי בקשתו לאחר שקודם הועברה אליו על ידי ישעיהו מינץ". אם נעשתה עיסקה בין מינץ לבין המערער קודם לכן הרי היא לא נעשתה בכתב ואינה העברת חוב בהתאם לפקודה.
ד. אם יבקש המערער להסתייע בהלכות הסוכן הנסתר, לא יורשה להוכיח כי בנק מימון היה סוכנו או מורשו, שכן הכתב מעיד על קשר שנקשר בין המעביר ובין הבנק, ומכח סעיף 1461 למג'לה (שעדיין היה בתקפו בשעת עשיית העיסקה) לא קמה הזכות למרשה, בין אם היתה הרשאה ובין אם לא היתה.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. 16.11.67)
ע.א 345/67 - רות ויהודה בן יהודה נגד דוד רוז
*פיצויים על הפרת הסכם למכירת דירה רק באמצעות מתווך פלוני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1377/65 - הערעור נדחה פרט לשינוי בסכום גובה הנזק)
העובדות:
בהסכם שבין המערער השני, (להלן המערער) בשמו ובשם המערערת הראשונה, לבין המשיב שהוא מתווך הוסכם כי המשיב יהיה סוכן בלעדי לצורך מכירת בית המערער או השכרתו. המערער נסע לחו"ל ולמשיב נודע כי נציג של המערער בארץ מנהל מו"מ באמצעות מתווך אחר למכירת הבית ומחה על כך בפני המערער. מחאתו לא הועילה והבית נמכר לאחר. המערער דרש פיצויים על יסוד ההסכם והמערער התגונן בכך שלפי ההסכם אסור היה לו למכור את הבית באמצעות מתווך אחר אך ללא מתווך מותר היה לו למכור גם בלי תיווכו של המשיב. לטענתו היה המתווך האחר נציג של הקונה ולא של המוכר ועל כן לא היתה הפרת הסכם מצידו. אמנם הוא שילם סכום כסף למתווך השני אך לטענתו שילם את הסכום כפשרה לאחר שהלה הגיש נגדו תביעה לבית המשפט. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום פיצויים למשיב, בסכום שזה היה מרוויח אילו היה הוא המתווך, על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין פגם בכך שהמשיב לא שלח התראה נוטריונית למערער. במקרה דנא לא היה צורך בהתראה נוטריונית לפני הגשת התביעה. משהופר ההסכם ע"י מכירת הבית
באמצעות מתווך אחר, כבר מנע המערער מעצמו מלחזור בו מהפרתו, ומטרת ההתראה הנוטריונית היא להזהיר את הנתבע שלא יפר את ההסכם, או לתת לו הזדמנות לחזור בו מההפרה אם עוד אפשרי הדבר.
ב. די בעובדה שהמערער שילם למתווך השני דמי תיווך לשם פשרה כדי להצדיק את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהשני היה מתווך שעבד בשירות המערער.
ג. טענה בפי המערער כי המשיב פעל על מנת לקבל דמי תיווך גם מהקונה ועל בסיס זה חישב את גובה הפיצויים שתבע, ודבר זה, כך הוא טוען, אסור לו לסוכן, וזוהי הפרת חוב הנאמנות השוללת ממנו את הזכות לתבוע את שכרו. לטענה זו שתי תשובות:
1, לסוכן נכסי דלא ניידי מותר לפעול עבור שני הצדדים לעיסקה ובלבד שהוא הודיע לשניהם שיקבל דמי תיווך משניהם.
2. במקרה דנא לא קיבל המשיב דמי תיווך משום צד אחר וכוונתו לקבלם נשארה בגדר כוונה. לשלב של "הפרת אמון" לא הגיע הדבר.
ד. מאידך בענין גובה הפיצויים יש לקחת בחשבון כי יתכן שללא מכירת הבית ע"י מתווך אחר גם לא היה המשיב מצליח למצוא קונה ולהוציא לפועל את העיסקה. לפיכך יש להפחית ב-25 אחוז את סכום הפיצויים מהסכום המלא שהמשיב היה מקבל אילו בוצעה העיסקה באמצעותו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. הררי למערערים. 21.11.67)
ע.א. 407/67 (המ' 514/67) - שושנה פינקלשטיין ואח' נגד פרל אייזנר ואח'
*ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לפי פקודת האריסים.(בקשה למחיקת הערעור שהוגש ע"י המשיבים - הבקשה נדחתה).
העובדות:
בהתאם לסעיף 19(2) של פקודת האריסים (הגנה 1933) מובא סכסוך שנתעורר באחת השאלות האמורות בסעיף 19(1) לאותה פקודה בפני ועדה שעל החלטתה ניתן לערער ברשות לפני ביהמ"ש המחוזי על יסוד טענה בענין "נקודה משפטית". המשיבים בקשו מביהמ"ש המחוזי רשות לערער על יסוד טענה שהגדירו אותה "כנקודה משפטית" אך ביהמ"ש המחוזי מצא שהנקודה איננה משפטית ודחה את בקשת הערעור. על החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי בקשו המשיבים לערער בפני ביהמ"ש העליון ורשות זו ניתנה. עתה מבקשים המערערים כי יימחק הערעור שהוגש לביהמ"ש העליון בעקבות רשות הערעור שניתנה.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
סעיף 19 של פקודת האריסים חוסם את דרך הערעור מן הועדה אל ביהמ"ש המחוזי ואינו מדבר כלל על ערעור מביהמ"ש המחוזי אל ביהמ"ש העליון. לפיכך כשנתן ביהמ"ש המחוזי החלטה כי השאלה הנדונה אינה שאלה משפטית הרי זוהי ממילא החלטה שאפשר לערער עליה בפני ביהמ"ש העליון על פי סעיף 19 של חוק בתי-המשפט.
זכות ערעור זו אינה מוגבלת ע"י סעיף 49(4) של חוק בתי-המשפט הקובע כי "חוק זה אינו גורע מכל חוק אחר ... השולל זכות ערעור או מתנה לה תנאים" שכן סעיף זה מדבר על "חוק אחר השולל זכות ערעור" והערעור לביהמ"ש העליון כלל לא הוזכר בפקודת האריסים וממילא לא נשלל ע"י אותה פקודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר. עו"ד רוזנבלום למבקשים, עו"ד ויינשל למשיבים, 20.11.67).
ע.א. 455/66 - נחום קלקא נגד לייב אורצקי
*תביעת מצרנות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 3043/62 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב מס' 4 (להלן המשיב) היה שותפו של המערער בבעלות בבית בתל אביב. המשיב ערך צוואה לפיה יעבור הבית לאחר מותו לבנו ולשני נכדיו, לאחר מכן הובהר לו כי הצוואה לא תתפוס מפנישמדובר במירי ולכן העביר בשנת 1962 את חלקו בבית במשרד ספרי האחוזה על שם בנו ושני נכדיו אם כי בחלקים שונים מכפי שקבע בצוואה, הוא התנה עם הנעברים כי עד מותו יהיה הוא בעל הבית ואף אחד לא יוכל להגיד לו כיצד ינהלו וכן יקח לעצמו את ההכנסות מהבית. עתה עמד המערער והגיש נגד המשיבים תביעת מצרנות לפי סעיף 41 של חוק הקרקעות העותומני. תביעתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, מן הטעם שאין אולוויה תופסת בנכס ששינה את בעליו עקב ירושה ולפיכך גם אינה תופסת בהעברה בין חיים ל"יורשים בכח". ביהמ"ש הרחיב את ההלכה שחידש ואמר כי הבנים האחרים היו מוותרים לטובתו של הבן שעל שמו בוצע חלק מההעברה ועוד הרחיב השופט את הלכתו גם לגבי הנכדים. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אף אם נקבל את דעת ביהמ"ש דלמטה כי אולוויה אינה תופסת בהעברה בין חיים ל"יורשים בכח" אין לקבל את ההרחבה של הלכה חדשה זו גם לגבי הנכדים.
ב. את הערעור יש לדחות מטעם אחר. ההעברה נגדה את הסעיף 21 סיפא של פקודת הירושה, שלפיו היו בתי המשפט חייבים (לפני חקיקת חוק הירושה) "לקבוע זכות ירושה לקרקע מירי בהתאם להוראות החוק העותומני, והוראות אלה יחולו למרות כל עיסקה שנעשתה... על ידי המנוח בכוונה שתקבל את תקפה לאחר המוות אם בדרך צוואה ואם אחרת". ההעברה במקרה הנדון נתפסה ע"י פסילה החלטית זו של כל עיסקה הנעשית בכוונה לעקוף את דיני המירי.
ג. הפסילה הנדונה פועלת לא רק משעת המוות אלא היא גורמת כי הפעולה אפסית ובטלה למפרע מעת עשייתה. מכאן המסקנה הנוספת כי עסקה בטלה כזאת אינה יכולה להוליד תביעת אולוויה.
ד. אמנם המשיבים לא עוררו שום טענה לפי סעיף 21 הנ"ל, וטבעי שלא רצו לעוררה, אך ביהמ"ש צריך לעוררה על דעת עצמו כאשר העובדות ברורות והחוק אינו משתמע לשתי פנים. ביהמ"ש יפסול עיסקה בלתי חוקית מיזמתו לא רק כאשר מתלווית סנקציה פלילית לעיסקה. עצם איסור העיסקה מעיד על השקפת המחוקק שעשייתה אינה רצויה מטעמים חשובים של תקנת הצבור או תקנת הפרט ולפיכך לא יתן ביהמ"ש תוקף לעיסקה כזאת.
ה. עכשיו לאחר חקיקת חוק הירושה אפשר להוריש מירי וכן אפשר בדרך צוואה לתת מתנה על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר המוות. אבל הוראת המעבר שבסעיף 157 של החוק אינה חלה על מקרה זה, וגם סעיף 158(א)(2) לא יוכל להקים את ההעברה הבטלה, מפני שהיא לא נעשתה בדרך צוואה. אין גם אפשרות לחזור עתה לצוואה ולקיים אותה למפרע מכח הסעיפים 149 ו-158(א)(2) של החוק שכן לאחר שהמצווה ביצע את ההעברה במשרד ספרי האחוזה לאחר עשיית הצוואה ובחלקים שונים מהצוואה גילה את רצונו לבטל את הצוואה.
התוצאה היא שיש לראות את הרישום בספרי האחוזה על שם הבן והנכדים כבטל.
השופט כהן: מסכים.
השופט הלוי:
א. מסכים שיש לדחות את הערעור אך לא משום שההעברה בטלה על פי סעיף 21 לפקודת הירושה.
סעיף 21 הנ"ל הינו דין ירושה הקובע את זכויות היורשים לאחר פטירת המוריש ואין לו "השלכה למפרע" שיהא בה כדי לבטל עיסקה של אדם בעודנו חי.
ב. מהשקפה זו יש להסיק כי ההוראות של הסעיף הנ"ל חלות רק על העזבון של המת ומכיון שהמשיב עודנו חי אין להחיל את ההוראות הללו על עניננו.
ג. מסקנה נוספת היא שסעיף 21 אינו חל על עזבונו של מוריש שנפטר אחרי תחילת תקפו של חוק הירושה שנכנס לתקפו ביום 10.11.65. צוואה על נכסי מירי שנערכה לפני תחילת תקפו של החוק והמצווה מת לאחר שנכנס החוק לתקפו הצוואה תקפה. כלומר אם מת המצווה לאחר תחילת תוקף חוק הירושה הרי כל עיסקה שעשה בקרקע מירי "אם בדרך צוואה ואם בדרך אחרת" בכוונה שתקבל תוקף לאחר מותו לא תחול עליה הוראת סעיף 21 הנ"ל. לכן, מכיון שהמוריש דנא - המשיב - עדיין חי, הרי ההעברה היא כדת וכדין והיא שרירה וקיימת.
ד. עם זאת יש לדחות את הערעור מן הטעם שלאור הנסיבות המיוחדות של העברה זאת לא יהא זה מן הצדק להעתר לתביעת המערער לזכות קדימה לפי סעיף 41 לחוק הקרקעות העותומני. לא היתה זו העברה רגילה אלא העברה ליורשיו המיועדים של המשיב. לפני ההעברה נעשתה הצוואה, אם כי לא בדיוק באותם החלקים, ורק משום שהצוואה לא היתה תופסת לגבי נכסי מירי עשה המשיב את ההעברה. ההעברה היתה מיועדת לשמש תחליף לצוואה ועם ביטול פקודת הירושה וכניסת חוק הירושה לתקפו נמצאה ההעברה מיותרת בדיעבד. ולא עוד אלא שפסלות הצוואה בטלה ויכול היה המשיב לשבת בשקט אלמלא ההעברה ולסמוך על צוואתו, לפיכך אין לומר כי בשל ההעברה שמטרתה היתה להביא לאותה הנחלה יאבדו המשיבים את קניינם.
ה. המשיבים יכלו לבטל את תוצאות ההעברה, אפילו לאחר הגשת התביעה לזכות קדימה, ע" העברת הנכס חזרה על שם המשיב. אך לא יהא זה צודק לגרום הוצאות מיותרות למשיבים, ומה גם בהתחשב עם גילו המופלג של המשיב, להצריך שינוי הרישום כדי למנוע את תביעת זכות הקדימה.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. 21.11.67).
ע.א. 691/66 - פילמטכניק (ישראל) בע"מ נגד פקיד השומה
*ניכוי מס הכנסה במקור מתשלום עבור זכות יוצרים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בעמ"ה 271/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת היא חברה העוסקת בהדפסת תרגומים של סרטי קולנוע. את הסרט ותמלילו היא מקבלת מסוכני הסרטים ואת התמליל היא שולחת למתרגמים שונים. המתרגמים אינם שכירי המערערת המבצעים את התרגום לפי חוזי שרות, אלא הם בעלי מקצוע עצמאיים המקבלים מדי פעם עבודת תרגום ומקבלים שכר בעד ביצוע כל הזמנה, בשנת המס 1964 שילמה המערערת 16 אלף ל"י למתרגמים שונים ולא ניכתה
מהם מס במקור. המשיב ראה בסכום זה "שכר סופרים" החייב ניכוי מס במקור וחייב את המערערת בתשלום 25 אחוז מהסכום הנ"ל כמס. ערעורה של המערערת נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. תרגום תמלילו של סרט מהוה "יצירה ספרותית או דרמטית מקורית" המקנה למחברה זכות יוצרים על פי סעיף 1 לחוק זכות יוצרים 1911. (הוא הדין בכל תרגום שהוא המהווה כשלעצמו יצירה מקורית).
ב. מאחר שהמתרגמים לא הועסקו על פי חוזה שירות הרי שהם, ולא המערערת, היו הבעלים הראשונים של זכות היוצרים.
ג. בהתאם לפקודת מס הכנסה וצוים שהוצאו לפיה צריך מו"ל לנכות במקור 25 אחוז מס הכנסה מכל תשלום שהוא משלם "בעד רכישת זכות או זכות שימוש או מתן רשיון לפי סעיף 5(2) לחוק (היינו חוק זכות יוצרים) לרבות רכישת זכות או זכות שימוש המוקנות לפי כל דין".
ד. לפי סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים הנ"ל, ניתנת זכות היוצרים להעברה רק אם היא נעשתה בכתב ונחתמה ע"י בעל הזכות. כאן לא הוכחה העברת זכות היוצרים מהמתרגמים למערערת בכתב. סעיף 2 לחוק זכות יוצרים הקובע כי זכות לא תיחשב כמופרת אם ניתנה הסכמה, לאו דוקא בכתב, ע"י בעל זכות היוצרים, המסיר דין הפרת זכות יוצרים אם ניתנת הסכמה בעל פה, אך חוסר הפרת זכות יוצרים אין בו עדיין משום רכישת זכות בנשוא זכות היוצרים.
ה. אולם צדקה השופטת בקבעה כי המערערת רכשה זכות שביושר בפרי יצירתם של המתרגמים וברכישת זכות זו יש משום "רכישת זכות או זכות שימוש המוקנות לפי כל דין" כאמור בהגדרת "שכר סופרים" לפי הצו. כללי היושר רואים את הדבר שצריך להיעשות כעשוי. כאן קיבלו המתרגמים את שכרם והתחייבו להעביר למערערת את זכות היוצרים ורואים אותם כאילו העבירו כבר את הזכות אע"פ שלא מילאו אחרי דרישות הסעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים.
ו. בהתאם לסעיף 1 לפקודת הפרשנות המלה "דין" כוללת "עקרוני היושר של אנגליה...". עקרוני היושר של אנגליה קנו להם שביתה בארץ מכח סימן 46 לדבר המלך. כמו באנגליה כן גם בישראל יש להפעיל את כללי היושר לצדן של הוראות החוק החרות. לפיכך העברה שביושר של זכות יוצרים "דין" היא בישראל, והמלים "לרבות רכישת זכות או זכות שימוש המוקנות לפי כל דין" חלות על רכישת הזכויות ע"י המערערת.
(בפני השופטים: מני, הלוי, קיסטר. 27.11.67).
ע.א. 236/67 - דוד דוד נגד דוד דרורי ו"מנורה" - חברה לביטוח.
*אחריות המבטח לנהיגה ללא רשיון בניגוד לתנאי הפוליסה.(ערעור על החלטת בינים של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט אשר) בתיק 2624/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
למשיב הראשון הוצעה פוליסת ביטוח ע"י המשיבה השניה. ניתן לו כתב כיסוי זמני בו נאמר כי הכתב כפוף לתנאים של הפוליסה המקובלת לביטוח כלי רכב אצל המשיבה השניה, בפוליסה המקובלת
נמצא תנאי המגביל את אחריות החברה "שהאדם הנוהג הינו בעל רשיון בר תוקף לנהיגת כלי רכב כזה". לדרורי עדיין לא היה רשיון, הוא נהג באופנוע ופצע את המערער. הן המערער והן דרורי טענו שהתאונההיתה מכוסה ע"י כתב הכיסוי הזמני. טענתם נדחתה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. התנאי בכתב הכיסוי הזמני המפנה אל תנאי הפוליסה המקובלת הופיע במקום בולט במסמך ולא היתה מוטלת חובה על סוכן הביטוח להפנות את תשומת לבו של דרורי במיוחד לתנאי זה שאסור לו לנהוג ללא רשיון נהיגה - תנאי סביר שאין בו כל דבר יוצא דופן.
ב. התנאי שהפוליסה אינה חלה אלא לגבי בעל רשיון, תופס לא רק בין המבוטח לבין המבטח אלא הוא מועיל גם כלפי הניזוק. סעיף 10(1) של פקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי) 1947 אינו ענין לכאן.
אחריותה של המבטחת קמה משעה שדרורי השיג את רשיון הנהיגה אך לא לפני כן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, קיסטר. עו"ד טלמון למערער, עו"ד הרצברג למשיב הראשון, עו"ד קנת למשיבה השניה. 19.11.67).
ע.א. 424/67 - נתן קפלן נגד עמנואל צולמן.
*רשות להתגונן.(ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (הרשם השופט לוין בת.א. 2013/67 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער על סך 22,500 ל"י. התביעה מבוססת על שתי קבלות, אחת על סך 7,500 ל"י והשניה על סך 15,000 ל"י מתאריכים שונים ובכל אחת מהן התחייבות להחזיר את הסכום הנקוב בה כתום חודשיים. בפרשת התביעה נטען שהכספים האלה ניתנו למערער כהלוואה אך במסמכים עצמם אין זכר להלוואה. המערער טען כי קבל את הכספים לא בהלוואה אלא על חשבון מחיר של ממכר פלוני אשר המשיב התחייב לרכוש ממנו, שהוא לא התחייב להחזיר את הכספים אלא המשיב התחייב להוסיף עליהם ומאחר והמשיב הפר התחייבויותיו טוען המערער לזכותו לעכב את סכוםהתביעה תחת ידיו על חשבון הפיצויים המגיעים לו. המערער לא הסביר בהצהירו כיצד חתם על מסמכים הנוגדים ניגוד גמור את ההסכם שהוא טוען לו. הרשם לא נתן למערער רשות להתגונן, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. העובדות שנטענו בתצהירו של המערער, במידה ויוכחו ע"י המערער באמצעות עדות המשיב או פנקסי המשיב, (כנגד ההודאה בכתב של המערער) היינו שלא נתן הלוואה מעולם ושהסכומים ניתנו על חשבון מחיר ממכר ושהמשיב הפר את ההסכם והמערער קיים אותו ושהיה מוסכם שהמערער יעכב תחת ידו את הסכומים על חשבון פיצויים, כי אז התביעה נגד המערער דינה להידחות למרות המסמך בכתב שהוצג ע"י המשיב. לפיכך יש ליתן למערער רשות להתגונן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 28.11.67).
ע.א. 326/67 - רמי הבר ואח' נגד רומה שם-טוב.
*פיצויים בתאונת דרכים.(ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הרפזי) בת.א. 4001/64 - הערעור נדחה).
החלטה:
א. על פי הראיות רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המשיבה עברה כ-5 עד 7 מ' מהרגע שירדה לכביש, כי מאותו רגע היתה בשדה הראיה של המערער והוא חייב היה לחשוש פן תיפגע ע"י רכבו, כי במשך הזמן שהיה דרוש למשיבה להגיע למקום ההתנגשות במכונית עבר המערער לפחות 100 מ' ואם כלל לא ראה את המשיבה יורדת על הכביש הרי שלא שם לב לנעשה לפניו.
ב. בענין חשבון הנזיקין אמנם לא הביאה המשיבה הוכחות לגבי הוצאותיה המיוחדות שהוצרכה להוציא עד למשפט והוצאות אלה הן בבחינת נזק מיוחד שצריך ראיה. אולם כל שזכתה המשיבה בראש נזיקין זה היה סך 240 ל"י לחודש, בשל הצורך לטפל בה במומה ובכלכלה מיוחדת. השופט שוכנע שהמשיבה היתה זקוקה למטפלת ולתזונה נוספת. היתה לפניו עדות שהמשיבה אינה יכולה לזוז בחודש פברואר 1966 כאשר העדים העידו בביהמ"ש. אם אז היה זה מצבה של המשיבה, בודאי שמיד אחר התאונה בשנת 1962 לא היה מצבה טוב יותר.
ג. בענין קביעת תוחלת החיים של המשיבה רשאי היה השופט לבחור בקנה המידה הנאות הנראה בעיניו כאשר היתה בפניו עדות שאין אותו קנה מידה נהוג במוסד לביטוח-לאומי ובחברות הביטוח הפועלות בארץ ולא היה חייב ללכת דוקא אחר הנוהג של המוסד לביטוח-לאומי.
ד. בענין הריבית אמנם לא צדק השופט שזיכה את המשיבה בריבית של 11 אחוז על ההוצאות שפסק לה במשך תקופת הביניים מיום הגשת התביעה ועד מתן פסק-הדין, וצריך היה לפסוק ריבית של חמשה וחצי אחוז בלבד. ואולם מצד אחר קפח השופט את המשיבה כאשר הפחית מן ההוצאות האמורות 12 אחוז לשם הוון אף על-פי שהיפוכו של דבר נאמר בפסק-הדין, שני סכומים אלה ניתנים לקיזוז אחד נגד השני, ולפיכך אין מקום לשנות את פסק-הדין בענין זה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ירון למערערים, עו"ד נבות למשיבה. 13.11.67).
ע.א. 240/67 - יחיא יונה נגד החברה לבנין ולעבודות ציבוריות
*פיצויים בגין תאונת עבודה.(ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 513/65 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערער מועסק כברזלן ע"י המשיבה כפועל יציב חודשי. בשנת 1963 קרתה לו תאונה בה אבד את הראיה בעינו הימנית אבל גלגל העין נשאר שלם. הוא מסוגל להמשיך בעבודתו, ואכן מאז התאונה הוא ממשיך לעסוק במקצועו אצל המשיבה, התקדם באופן נורמלי בדרגתו לאחר התאונה וכנראה שגם להבא לא תעמוד לו התאונה למכשול בהתקדמותו בעבודה, השופטת פסקה לו 8 אלפים ל"י עבור כאב וסבל ו-10 אלפים ל"י עבור הפסד השתכרות בהביאה בחשבון כי הוא עלול אי פעם להיות מפוטר מעבודתו ואז תהווה פציעתו הפרעה רצינית לקבלת עבודה אחרת. כנגד הסכומים הנ"ל יש לזקוף את גמלאות הביטוח-הלאומי שהמערער קבל ויקבל, המסתכמות בסכום העולה על 25 אלף ל"י. כיון שכך לא ניתן
היה לפסוק לטובתו שום סכום של פיצויים להטבת נזקו, אלא שהמשיבה הסכימה לפסיקת סכום של אלפיים ל"י לטובת המערער, על כך ערעורו.
החלטה (השופט ברנזון):
א. במקרה שנדון בע.א. 303/67 היתה הפציעה בעין מלווה בסבל קשה ובלתי פוסק לתמיד, כיעור מעורר בחילה והפרעה בהשגת עבודה ובעבודה גופא. מה שאין כן במקרה הנוכחי שבו קיימת הנכות של איבוד הראיה בעין אבל לא נתלוו לה כל התופעות המיוחדות שנמנו לעיל, ואין במקרה דנא אותו סוג פגיעה המשפיע במידה ניכרת על כושר עבודתו של הנפגע כמו באותו מקרה, שבו נפגע כושר עבודתו וזה שנלקח בחשבון הפיצויים.
ב. אשר להפסד כושר ההשתכרות - השופטת המחוזית לא התעלמה מכל הגורמים שהועלו ע"י המערער אלא שהגיעה לידי מסקנה שאין מצב עינו של המערער מפריע לו לבצע עבודות קבלניות שונות ועבודות בשעות נוספות ולא שוכנעה שנגרם לו הפסד ממשי בשל כך.
ג. נכון שהשופטת לא הזכירה את הסיכון המיוחד במקרה שקורה משהו לעין השניה, אך מאידך עובד הפועל הנפגע בתנאי בטחון בלתי רגילים אצל מעביד שניכרת בו גישה של הבנה לבעיותיו. עם כל זאת יתכן שהשופטת נקטה אמת-מידה מתונה לקביעת סכומי הפיצויים, אך בכל זאת עדיין נותר פער של 7 אלפים ל"י בין סכומים אלה לבין סכומי הביטוח-הלאומי, וכשמוסיפים לזה את המענק של אלפיים ל"י שנפסק לטובת המערער, נוצר פער גדול, וגם גישה יותר ליברלית מצד ביהמ"ש לא תוכל לגשר עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד עמאר למערער, עו"ד גב' נתניהו למשיבה. 22.11.67).
ע.פ. 262/67 - יצחק בן אהרן וילק נגד מדינת ישראל
*טענה שקיימת סתירה בין הכרעת הדין לגזר הדין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלקיים, שמיר ודוברין) בע"פ 39/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
שוטרים שערכו חקירה שאלו את המערער לשמו וזה מסר שם שאין לו דמיון לשמו האמיתי. הוא הורשע בעבירה על סעיף 3 לחוק לתיקון דיני עונשין ( תקיפת שוטרים). היסודות המרכיבים את העבירה הם הכוונה להפריע לשוטר או להכשילו במילוי תפקידו. בפסק דינו ציין השופט כי אין ספק שכוונת הנאשם היתה הטעיית השוטרים. מאידך בגזר הדין אומר השופט שלאור המסיבות הרי זו עבירה חמורה "אלא מזלו של הנאשם שהמעשה היה לדעתי מתוך קלות דעת ולא מתוך כוונה להזיק". עתה טוען המערער כי קיימת סתירה בין פסה"ד שבו ראה השופט את המערער כמי שהתכוון להכשיל את השוטרים לבין גזר הדין שבו מדובר על חוסר כוונה להזיק ועל כן לא היה מקום להרשיעו.
החלטה - השופט זוסמן:
א. מתוך הנמקת פסק הדין עולה כי לשופט השלום לא היה כל ספק באשמתו של הנאשם בכוונת הטעיית שוטרים. אין לקבל את הטענה כי בגזר הדין חזר בו השופט ממסקנה זו. מתקבל על הדעת ההסבר של התביעה כי השופט ערבב את המושגים של
כוונה ומניע. בגזר הדין ציין השופט כי המניע לא היה להעלים לעולם את זהותו אלא קלות דעת. אך הכוונה נשארה להטעות את השוטרים.
השופט הלוי:
לא היתה כל סתירה בין פסק הדין וגזר הדין שיצדיק את טענת המערער כי ב"תת הכרתו" קינן בלב השופט ספק באשמתו של המערער. אין זו דרך כשרה לפרש פסקי דין וגזרי דין של ביהמ"ש.
בפסק הדין נימק השופט ברורות את הרשעת המערער ואין להניח כי חפץ לחזור בו בגזר הדין מהכרעת הדין. כל ביטוי הנראה כאילו סותר את ממצאיו של השופט יש לפרשו - אם ניתן לפרשו באופן סביר - בהתאם ולא בניגוד לממצאי הכרעת הדין. אין לפרש פסקי דין לפי תורת "תת הכרה".
(בפני השופטים: זוסמן, הלוי, קיסטר.)
ב.ש. 199/67 - אריה בן חרוץ עו"ד נגד אברהם מקוב עו"ד ואח'
*הארכת מועד.(בקשה למתן הארכה - הבקשה נדחתה)
העובדות:
ביום 30.6.67 ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנוכחות שני הצדדים. זמן הערעור היה 15 יום. במשך כל הימים חיפשה פקידתו של המערער את התיק בביהמ"ש אך זה לא נמצא. ביום 16.7 פנה המערער למזכיר ביהמ"ש ורק יומיים לאחר מכן נמצא התיק והפקידה של המערער יכלה להעתיק את ההחלטה לצורך הגשת הערעור. עתה עברו עוד 10 ימים עד שהוגשה הבקשה להארכת מועד.
החלטה:
א. ביהמ"ש והרשם רשאים להאריך מועדים, גם כאלה שנקבעו ע"י המחוקק, לא רק לפני שעבר הזמן אלא גם בדיעבד לאחר שכבר עבר הזמן.
ב. המערער לא נקט מיד באמצעים לגלות את התיק ורק לאחר שעבר הזמן פנה למזכיר ביהמ"ש בתלונה על היעלמו של התיק. אם עוד אפשר למצוא צידוק ושמץ של טעם מיוחד באמצעים שנקט המערער לפני שגילה את התיק, הרי ההזנחה בהגשת הבקשה באיחור של 10 ימים לאחר שכבר נמצא התיק הורסת לחלוטין גם שמץ זה של טעם מיוחד. הליברליזציה של הארכת מועדים כוחה יפה במקרים של שגיאות קלות מצד עורך דין, אך לא כאשר לאלה מתווספת הזנחה של איחור בעשרה ימים ללא הצדקה. כאן אין למצוא את הטעם המיוחד הנדרש בתקנה להארכת המועד.
(בפני: הרשם השופט ברטוב. 20.11.67)
בג"צ 280/67 - מוחמד רשיד טהה נגד נציב בתי הסהר ואח'.
*תחולת חוק החנינה התעוררה שאלה אם סעיף 1 (ד) של חוק החנינה מפחית את העונש רק בעבירות שענשן 10 שנות מאסר בדיוק ולא יותר או גם לעבירות שענשן יותר מעשר שנים. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבים כי הסעיף האמור נועד לעבירות שענשן עשר שנים ולא יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, מני, הלוי. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. העותר לעצמו , עו"ד חשין למשיבים. 14.11.67)
בג"צ 331/67 - יצחק דנון נגד הנהלת בית הסהר תל מונד.
*הפעלת מאסר על תנאי בעקבות חוק החנינה העותר נדון למאסר בשל עבירה והופעלו נגדו שתי תקופות מאסר על תנאי. בעוד הערעור על העבירה החדשה תלוי ועומד הוחק חוק החנינה. על העבירה החדשה חלה החנינה וכן על אחת מתקופות המאסר על תנאי שהופעלו, בעוד שעל העבירה השניה שבגינה היה תלוי מאסר על תנאי לא חלה החנינה. לפני שנשמע הערעור הודיעה התביעה לביהמ"ש המחוזי כי יש להפסיק את הדיון בערעור באשר חל חוק החנינה. היוצא מכך שלעותר לא היתה הזדמנות להעמיד את המאסר על תנאי הנ"ל במבחן הערעור ולטענתו יקופח ע"י חוק החנינה ונמצא קרח מכאן ומכאן.
ביהמ"ש קיבל את הצעת הפתרון שהועלתה ע"י המשיבה כי העותר יגיש ערעור על צו הפעלת המאסר על תנאי בלבד שכן לפי החוק אפשר לערער על צו ההפעלה בלי לערער על ההרשעה בעבירה הנוספת. כיון שכך לא הוצא צו על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, הלוי. החלטה - השופט הלוי. העותר לעצמו, עו"ד בר סלע למשיבה. 15.11.67).
ע.א. 406/67 - אליהו נחמני נגד סימון אבוטבול ואח'.
*ביצוע הסכם המערער רכש מהמשיבים זכויות שביושר שהיו להם בחנות. אותה שעה עדיין היו המשיבים חייבים לחברה שממנה קנו את החנות (להלן החברה) סכום של 7500 ל"י. בהסכם התחייב המערער להפקיד מדי חודש סכום כסף מסויים בידי נאמן על מנת שהסכום יועבר לחברה עם הרישום של החנות על שם המערער. לבסוף לא הפקיד המערער כל סכום שהוא והמשיבים תבעו אותו לשלם להם את הסכום. הגנת המערער כי אין המשיבים בעלי דברים שלו שכן הם המחו את החוב לחברה לא עמדה לו באשר לשם שלמות ההמחאה או העברת החוב דרושה היתה הסכמת הנושה ולא הוכח שהחברה הסכימה לכך. מסיבה זו נדחתה הגנת המערער ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש העליון קבע כי על המערער לשלם את הסכום לנאמן מן הטעם שלפי ההסכם הוא צריך להפקיד את הסכום בידי הנאמן ועליו לקיים את ההסכם ולהפקיד כיום בידי הנאמן את הסכומים האמורים (בהסכם דובר על תשלומים חדשיים ולא צויין מתי יתחילו התשלומים ועל המערער היה להתחיל בתשלומים לכל המאוחר חודש ימים לאחר חתימת ההסכם).
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. החלטה - השופט כהן. 22.11.67)
ע.א. 297/67 - חברה לפתוח בגבעת שמואל בע"מ נגד קרבלדוס בע"מ
*רשות להתגונן המשיבה תבעה את המערערת בדיון מקוצר לתשלום 180 אלף ל"י שהתחייבה בהסכם תמורת רכישת מניות בשתי חברות מקרקעין. המערערת התגוננה בטענה כי הוסכם שלא תצטרך לשלם את הסכום הנ"ל וכי הובטח לה שירכשו חזרה ממנה את המניות הללו ומניות אחרות שרכשה וכן כי לבסוף העיסקה בוטלה בהסכמה הדדית ונפתח מו"מ כיצד להחזיר את המצב לקדמותו. הרשם נתן למערערת רשות להתגונן, הנשיא התורן החליט שלא לתת לה רשות להתגונן וערעורה נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון.
אמנם לא צדק הרשם שנתן רשות להתגונן בטענת קיזוז, שכן לא נאמר בתצהיר כי הוסכם על קיזוז ולא הובאו עובדות מהן משתמעת זכות קיזוז מכללא, אולם מאידך אין הגנת המערערת נשענת על טענות שבהן צריך היה להגיש תביעה נגדית, אלא היא
טוענת שההסכם בוטל בהסכמה הדדית והיא מוכנה להשיב את מה שהיא קיבלה. טענה זו יכולה המערערת להשמיע על דרך הגנה ואם תוכיחה תידחה התובענה. לפיכך יש לתת לה רשות להתגונן. (זאת למרות שבחקירת שתי וערב של המצהיר על תצהירו הוחלשה עמדת ההגנה אך היא לא נתערערה כליל).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. 16.11.67)
ע.א. 478/67 - מבואות ירושלים, ארגון קניות של מושבי עובדים נגד צבי שמואל.
*שכ"ט עורך דין המערערת תבעה באמצעות עורכי דינה את המשיב בדיון מקוצר לתשלום סך 5,500 ל"י. המשיב לא ביקש רשות להתגונן וניתן נגדו פסק דין. כשכר טרחת עו"ד נקבע סכום של 250 ל"י ונגד קביעה זו נסוב הערעור. המערערת טוענת כי בהתאם לתעריף המינמלי גובה שכר הטרחה הוא 500 ל"י בתביעה על הסכום הנ"ל. הערעור נתקבל, שכן בגוף פסק הדין דלמטה לא הוזכר כל נימוק שבגללו יש לסטות מן הכלל ששכר הטרחה צריך להיות חופף את התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד שגב למערערת. 16.11.67).
ע.א. 320/67 - איטונג... בע"מ נגד הלפור בע"מ ואח'.
*רשות להתגונן המערערת חתמה על 4 שטרות ערבות אוול לטובת עושה השטרות והמשיבה הגישה תביעה נגד המערערת על סכום השטרות המתקרב למאה אלף ל"י. המערערת ביקשה רשות להתגונן בטענה כי ערבותה הושגה ע"י המשיבה במצג שוא ובתרמית. טענתה נתמכה בתצהיר. הרשם הרשה לחקור את המצהיר מטעם המערערת ועוד עד במשך 4 ימים ולבסוף כתב החלטה על 16 עמודים בה ניתח את העדויות והגיע למסקנה שאין למערערת הגנה בפני התובענה.
ההחלטה הנ"ל בוטלה בערעור. לא זו הדרך לדון במתן רשות להתגונן, התצהיר מגלה על פניו הגנה תקפה וכל תכליתה של חקירת שתי וערב של המצהיר יכולה להיות כדי להביאו לנסיגה מגרסתו בתצהיר ולקעקע את יסוד ההגנה של המערערת להבדיל מערעור מהימנות העדים. חוקר שאינו משיג מטרה מוגבלת זאת בחקירה של חצי שעה או שעה, לא ישיג אותה גם בחקירה שתימשך יומיים, ועל הרשם היה להפסיק את החקירה אחרי זמן קצר וסביר . לאחר החקירה הממושכת משלא נסוגו המצהירים מגירסתם צריך היה הרשם להרשות להם להתגונן ולא להכנס לפני ולפנים של הענינים השנויים במחלוקת, ולקבוע ממצאים שרק השופט השומע את מלוא הראיות רשאי להגיע אליהם.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, הלוי. החלטה - השופט הלוי. 29.11.67).
ע.פ. 345/67 - אהרן אלקסלסי נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש. (תקיפה)
המערער נדון לשלוש שנות מאסר באשמת תקיפת רופא קופת חולים במושב עמישב. המערער פרץ לחדרו של הרופא שעה שזה טיפל בחולה אחר, סטר לרופא, הטיל בו בקבוק תרופות סמוך לעינו רדף אחרי הרופא כשזה ברח והפילו לארץ, רבץ עליו והטיח את הראש פעמיים ברצפה. כתוצאה מכך הרופא נזקק לאישפוז של חדשיים. היה זה עונש קל מדי שהוטל על המערער, ולא רק לשם הרתעת אחרים, אלא בשל חומרת המעשה עצמו אין מקום להמתיק את העונש.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד ג'יג'י למערער, עו"ד בר סלע למשיב. 16.11.67)