תקציר סביר כרך ב' חוברת 13

ע.א. 181/67 - טובה גרינשפן נגד ציון שרעבי ומדינת ישראל

*השתק של מעשה בית דין(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 885/65 - הערעור נדחה)

העובדות:
בתאונת דרכים שאירעה בצומת "בית מעריב" התנגשו מכונית בה נהג המנוח יצחק גרינשפן במשאית צבאית בה נהג המשיב ציון שרעבי. כתוצאה מהתאונה נספה המנוח גרינשפן ומכוניתו של שרעבי חדרה לחנות "מכוניות הדר" וגרמה שם נזק. הוגשו שתי תביעות: האחת ע"י המערערת נגד שרעבי והמדינה הנושאת באחריות שילוחית לשרעבי והשניה ע'" מכוניות הדר נגד "עזבון המנוח יצחק גרינשפן", נגד שרעבי והמדינה, לבירור הגיעה תחילה התובענה של "מכוניות הדר" ובה הוסכםבין הצדדים על סכום הפיצויים בעוד בין הנתבעים נתבקש ביהמ"ש לפסוק את גבול האחריות של כל צד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על עזבון גרינשפן 60 אחוז מהאחריות ועל שרעבי והמדינה 40 אחוז. בערעור לביהמ"ש העליון קבע ביהמ"ש כי הרשלנות כולה היתה מנת חלקו של המנוח גרינשפן ואילו לשרעבי אין לייחס כל רשלנות וכל אחריות לתאונה, ועזבון המנוח גרינשפן חוייב בתשלום כל נזקימכוניות הדר.
עתה החלה להתברר תובענותה של המערערת נגד שרעבי והמדינה. היא תבעה פיצויים לא רק בתור יורשת אלא גם בתור "תלויה" או נתמכת בתוקף סעיף 55 לפקודת הנזיקין, המשיבים התגוננו במעשה בי"ד שקבע כי אין ליחס כל רשלנות לשרעבי ופוטר אותם מכל אחריות. ביהמ"ש קיבל את טענת מעשה בי"ד ודחה את התובענה ועל כך הערעור.
החלטה (השופט זוסמן):
א. גם אם נתעלם בשלב זה מן הטענה שטובה גרינשפן התובעת בתיק זה אינה זהה עם עזבון המנוח גרינשפן שהיה אחד הנתבעים במשפט הקודם, אין זהות בין בעלי הדין. שם היו שני הצדדים נתבעים ע"י מכוניות הדר וכאן אחד מהם תובע והשני נתבע. לכאורה פס"ד שניתן בין פלוני נגד אלמוני ופלמוני אינו מעשה בי"ד בין שני הנתבעים שכן ביהמ"ש לא פסק בריבם. אולם כאשר הנתבעים מגוללים בכתב ההגנה את האשמה אחד על השני הרי פתחו בכך חזית חדשה ונעשו בעלי דין שכנגד בינם לבין עצמם. במקרה כזה אף ירשה ביהמ"ש לנתבע אחד למסור לשני שאלונים גם אם לא נשלחה הודעת צד שלישי. אות הוא שהם בחזקת בעלי דין. משפסק השופט בריבם הרי הפסק מהוה מעשה בית דין ביניהם.
במקרה דנא רשאי היה השופט, על פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, לחלק את הנזק בין בעלי הדין, החלוקה הנ"ל בפסה"ד של ביהמ"ש העליון קבעה כי רשלנותו של המנוח עולה כדי מאה אחוז, וחלוקה זו מהווה מעשה בי"ד.
ב. המערערת העלתה טענה נוספת כי אין משתיקין אדם מפני מעשה בי"ד אפילו היה בעל דין בשני המשפטים אם לא היה לו אותו מעמד בשני המשפטים, וכאן לטענתה הופיעה במשפט הראשון מטעם העזבון ועתה היא תובעת באופן אישי, בתוקף סעיף 55 לפקודת הנזיקין, ולפיכך יש כאן מעמד שונה ואין להשתיקה במעשה בי"ד. טענה זו אין לקבל, כי אין כאן מעמד שונה למערערת בשתי התביעות.
לפי דיני הירושה אין מעמד משפטי מיוחד לעזבון. עם מותו של אדם אינו נולד כל גוף משפטי או מעין משפטי. הסעיף 1642 של המג'לה אינו מעניק מעמד לעזבון אלא מאפשר לתבוע "עזבון של פלוני" ע" אחד היורשים מבלי שיהיה צורך לפרש את שם הנתבע בתביעה.
"עזבון המנוח יצחק גרינשפן" אינו אלא שם אחר למערערת עצמה. למעשה גם לא התגוננה המערערת במשפט הראשון כאחד היורשים לחובתו של המת, על יסוד הסעיף
1642 למג'לה, אלא כיורשת יחידה התגוננה מפני התביעה, בנסיבות אלה כאשר המנוח לא השאיר אלא יורש אחד ויורש זה הוא גם הנתמך היחידי על פי סעיף 55 לפקודה, אף אין הבדל או שוני בין האינטרסים הכספיים המיוצגים בשתי התביעות, אין למעשה מעמד שונה. העילות הן שונות, אך משוני העילות אין בעל הדין יכול להיבנות, שהרי כאן מדובר בהשתק פלוגתה המשתיק את התובעת כאשר התביעה היא בעילה אחרת. (למעשה בי"ד שתי שלוחות: השתק עילה כאשר מדובר באותה עילה והשתק פלוגתה המשתיק גם בעילות שונות כשהפלוגתה אחת היא).
ג. המערערת טענה לשוני נוסף בין שתי התביעות, והוא שחובת הזהירות שחבו הנהגים למכוניות הדר אינה כחובת הזהירות שחב שרעבי למנוח, ואכן לא מן הנמנע, כי מידת חבותו של המזיק, כלפי שניים שניזוקו, לא תהא שווה, ובמקרה כזה יתכן שפס"ד הקובע חבותו או פטורו כלפי אחד לא יהא מעשה בי"ד כלפי השני, אך מי שמסתמך על שוני שכזה, חייב להראות במה נשתנו הנסיבות מאלה שנדונו במשפט הראשון. כאן לא נטענה עובדה שכזאת. תאונה אחת גרמה את הנזק למכוניות הדר ואת מותו של המנוח, ומנקבע כי גרינשפן לבדו התרשל אין המערערת יכולה לסתור זאת.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 27.11.67)

ע.א. 342/67 (המ' 347/67) - פייבל שוורץ נגד מדינת ישראל

*גובה נזיקין עבור נכות בגין סיכון של היפלטות לשוק העבודה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 2418/63/6 - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות:
המערער הינו חרש אילם, הוא עבד בנמל יפו (וכיום הוא עובד בנמל אשדוד) ונפצע עקב רשלנותם של עובדים אחרים שהמדינה אחראית למעשיהם. השאלה הנדונה נוגעת לחישוב הפיצויים. התאונה גרמה למערער נכות של 15 אחוז. המערער עושה חשבון מצטבר של נכות זו עם הנכות הקודמת וכך הוא מגיע לחשבון של 68 אחוז נכות ועל בסיס זה ביקש לערוך את חשבון הפיצוי. לטענתו הרי לפני התאונה החדשה לא הפריע לו מומו הקודם לעבוד ולהשתכר כסבל. אבל המום החדש לא רק שמונע ממנו את היכולת לעבוד כסבל אלא עתה יקשה עליו פי כמה, נוכח המום הישן, למצוא לעצמו עבודה חדשה כלשהי. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לטענה זו ויצא מנקודת מוצא בה שאל את עצמו בכמה מוגבל כושר השתכרותו של המערער עתה עקב שני מומיו לעומת כשרו המוגבל עם מומו הקודם בלבד. לבסוף עשה השופט את החשבון לא לפי הנחה זו אלא לפי 17 אחוז של נכות שהוא אחוז הנכות החדשה. על כך הערעור.
החלטה (השופט לנדוי):
א. אמנם אפשר לראות בגישתו של ביהמ"ש המחוזי חוסר עקביות במסקנה לעומת נקודת המוצא, אולם אין להתערב בקביעת סכום ההפסד, שכן להערכת ביהמ"ש בסיס בטוח למדי בסכום בו משתכר המערער בפועל. בסיס מציאותי כזה עדיף בהרבה מחישוב תיאורטי לפי אחוזי נכות.

ב. נכון כי אם ייפלט המערער ממקום עבודתו יקשה עליו פי כמה בהשגת עבודה, אולם האפשרות שייפלט מעבודתו היא אפשרות רחוקה ביותר ודי בפיצוי הקטן שניתן ע"י ביהמ"ש דלמטה כנגד סכנה רחוקה זו, יש לקחת בחשבון כי המערער עובד אצל רשות ציבורית הנתונה לבקורת צבורית אף מבחינה מוסרית וסוציאלית ויקשה לפטרו לנוכח התאונה. כמו כן המערער נהנה מהגנת איגוד מקצועי חזק, ומן המפורסמות שבנמל אשדוד פועל שהגיע לקביעות יש לו "חזקה" על מקום עבודתו שהיא מן הבטוחות במשק הצבורי שלנו.
ג. אשר לשיעור ההיוון - אמנם לפי הלוחות האקטואריים של בננסון היה אחוז ההיוון גבוה מדי. נכון גם כי כאשר ביהמ"ש מבסס את הפיצויים על שיעור הפסד השתכרות חדשי מן הראוי שיעשה גם את חישוב ההיוון על פי נתונים מדוייקים של טבלאות אקטואריות. אך במה דברים אמורים כשכל הנתונים האישיים האחרים של התובע, העלולים לשבש את דיוק המספרים, כבר הובאו בחשבון, לפני שביהמ"ש מגיע לקביעת ההפסד החדשי, שעל יסודו נערך חשבון ההיוון, כגון אריכות חיי התובע. במקרה שלפנינו לא נראה שביהמ"ש המחוזי התחשב בגורמים השונים העשויים לקצר את חיי העבודה של התובע גם אלמלא התאונה. לפיכך נכון יהיה "לקזז" גורמים אלה כנגד אחוז ההיוון הנראה גבוה מדי מבחינה חשבונית טהורה. יש ללכת לפי הכלל הגדול כי אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בחשבון שנעשה אלא אם כן מתגלית טעות משפטית או חריגה ניכרת מגדר המקובל והסביר.
ד. יש לתקן את החישוב לגבי תביעת הפסד שכר עבודה לתקופה מקרות התאונה ועד שובו של המערער לעבודה. בתקופה זו קיבל מהביטוח הלאומי 75 אחוז ממשכורתו כדמי פגיעה ולא תבע סכום זה בתביעתו. אעפ"כ ניכה לו ביהמ"ש את הסכום שקיבל בתור דמי פגיעה מסכום הפיצויים הכללי. לפי חומרת הדין שבסעיף 70 של חוק הביטוח הלאומי צדק השופט, והדרך הנכונה בה צריך היה ללכת המערער היתה לתבוע גם סכום שכרו לאותה שנה, בגבול דמי הפגיעה שקיבל מהמוסד, כדי שלא יפסיד עקב הניכוי של אותו סכום בצד החובה של החשבון. אולם מן הצדק להוסיף סכום זה לתובע שלא יפסיד בפריט זה רק עקב הניסוח הלקוי של תביעתו.
ה. פריט נוסף שיש להעניק למערער נוגע להוצאות לנעלים אורטופדיות שיצטרך להוציא עקב התאונה.
ו. כן יש לתקן את פריט הרבית. לצורך חישוב הרבית על הסכומים שנפסקו לתקופה מהגשת התביעה עד למתן פסה"ד אין לזקוף את תשלומי הביטוח הלאומי כנגד הסכום שניתן עבור כאב וסבל.
השופט הלוי:
מציין תקדימים שונים, ומגיע למסקנה כי עם כל קביעותו של המערער במקום עבודה מאורגן, אצל מעביד שהוא רשות ציבורית הנתונה לבקורת הצבור אף מבחינה מוסרית וסוציאלית, ועל אף ההגנה שהוא נהנה מאיגוד מקצועי חזק, הרי לא לעולם חוסן ואין בסכום הפעוט שנפסק למערער עקב הסיכון של פיטוריו והוצאתו לשוק מחפשי העבודה כדי לבטח אותו כנגד סיכון זה. אם ייפלט לשוק הרי הוא יהיה נכה של 68 אחוז ואין להסתפק בפיצוי על נכות של 17 אחוז. לפיכך יש להגדיל את סכום הפיצוי עבור הפסד שכר בגבול של 17 אחוז בנוסף ל-104 ל"י שהמערער מפסיד בפועל לעומת פועלים אחרים, מאז שנפצע.

השופט כהן:
בשאלה אם קביעותו של המערער היא ממשית שאין מקום לתת פיצוי ניכר מחמת סיכון של היפלטות לשוק העבודה כדעת השופט לנדוי, או שלא לעולם חוסן כדעת השופט הלוי, אין להסתמך על תקדימים, אלא יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. בהיעדר נסיבות לסתור רואים כל עובד על אף "קביעותו" כאילו צפויה לו ביום מן הימים סכנה לפיטורין. אולם כאשר הנסיבות המיוחדות מראות כי אין מקום לחשוש לפיטורין אין שום הלכה משפטית מחייבת פסיקה הפוכה.
בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא אינה צפויה למערער סכנת פיטורין ולכן יש לקבל את הקביעה של השופט לנדוי בפסק דינו.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, הלוי. עו"ד ליאור וסטרכילביץ למערער. עו"ד נתן למשיבה. 30.11.67).

ע.א. 354/67 - יוסף קליינר נגד אדלה וייזלר

*ביטול הסכם פשרה לפני שאושר ע"י ביהמ"ש.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 846/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה נתנה למערער, שהוא מתווך בעסקי מקרקעין, כסף לרכישת מגרש. מסיבות שונות לא נרכש המגרש עליו דובר והמשיבה השאירה את הכסף בידי המערער לרכישת מגרש אחר. בסופו של דבר לא קנתה המשיבה מגרש אחר וביקשה החזרת הכסף בתביעה בסדר דין מקוצר. המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן ובתצהירו סיפר כי המשיבה עמדה על כך כי יקנה עבורה מגרש ולא רצתה החזרת הכסף, הוא הציע לה מגרשים שונים שהסכימה לקבלם אלא שהעמידה תנאים שונים, וגם היום הוא מוכן לתת לה "את החלקה 63 במקום המגרש המקורי". ניתנה לו רשות להתגונן. במהלך המשפט הגיע המערער לכלל פשרה עם ב"כ המשיבה ושניהם חתמו על הפשרה שצריך היה לתת לה תוקף של פס"ד. כשבאו לביהמ"ש וביקש המערער אישור הפשרה התנגדה המשיבה וביהמ"ש החליט שאינו רשאי לאשר את הפשרה כשצד אחד מתנגד. ביהמ"ש פסק לגופו של ענין נגד המערער וחייבו להחזיר את הכספים שנטל מהמשיבה. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. המערער היה מתווך שצריך היה להציע למשיבה מגרש אך לא היה מורשה לקנות עבורה מגרש ובתצהירו אף לא טען כי היה מורשה לקנות את המגרש עבור המשיבה ולהוציא לשם כך את הכספים שהיו בידו פקדון. כך שהתצהיר אינו מגלה כל עילת הגנה ולא היה מקום לתת למערער רשות להתגונן. המשיבה לא חתמה על כל הסכם לרכישת מגרש ולא קנתה מגרש. לנוכח מצב דברים זה אין בידי המערער כל טענה לצידוק סרובו להשיב למשיבה את כספה.
ב. בין הצדדים אמנם נחתם מסמך המכונה "הסכם פשרה". על המסמך חתם פרקליטה של המשיבה. הסכם הפשרה נחתם אבל לא יצא לפועל כי המשיבה התנגדה לו בביהמ"ש. כל שהוסכם בין הצדדים היה תלוי בכך שביהמ"ש יאשר את הפשרה והיא אף פותחת במלים "ביום... הופיעו ב"כ הצדדים... ומודיעים שהצדדים הגיעו ביניהם לפשרה כדלקמן". המסמך מנוסח בצורת בקשה לביהמ"ש, ולא היתה זו פשרה מוגמרת, אלא היתה תלויה בכך שביהמ"ש יאשר אותה ויהפוך אותה לפס"ד.

מכיון שעד מתן פסה"ד לא היה תוקף לפשרה, לא יכול היה השופט לאשר את הפשרה כאשר המשיבה התנגדה לכך בהופיעה בפני השופט.
השופט כהן:
בעל דין שחתם על הסכם פשרה עם יריבו, על מנת שההסכם יאושר בביהמ"ש ויקבל תוקף של פס"ד, והיריב חוזר בו מן ההסכם טרם שאושר בביהמ"ש - אין לו עליו אלא תרעומת.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד לכטנברג למערערת, עו"ד ברל למשיבה. 23.11.67).

ע.א. 231/67 - יצחק להריך נגד משה ונגלוביץ

*חיוב בתשלום נזיקין בגין פגיעה שנבעה מתגרה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 3768/66 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה)

העובדות:
בהיות המערער והמשיב בגיל 15 לערך ולמדו בביה"ס התיכון הגיעו לחילופי מכות ביניהם. השנים רצו לעבר קיוסק. המשיב דרך על רגלו של המערער. על כך הגיב המערער במכה בבטנו של המשיב שלא היתה חזקה במיוחד אך הספיקה כדי שהמשיב יפול חסר נשימה לשניות אחדות. לאחר מכן קם המשיב והלם באגרופו בפניו של המערער. הוא שבר לו את משקפיו ורסיס פגע בעינו של המערער וראייתו נשארה לקויה, ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בתשלום פיצויים למערער. אך בחשבון הנזקים הפחית ביהמ"ש שני שליש בעשותו שימוש בסעיף 55א(2)(2) לפקודת הנזיקין הקובע "גרם הנתבע נזק במשגהו שלו, אלא שהתנהגות התובע היא שהסבה את משגה הנתבע, רשאי ביהמ"ש לפטרו... או להפחית את הפיצויים". על פסה"ד מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מעשה התקיפה של המשיב בפניו של המערער אין לו כפרה אלא בפיצוי המערער על נזקו. השתלשלות הענינים אינה תומכת בטענת המשיב שהיתה הסתכנות מרצון מצד המערער במובן סעיף 56 לפקודת הנזיקין האזרחיים. גם בהנחה כי הדריכה של המשיב על רגלו של המערער היתה מקרית ולא מחושבת, גם אז לא היתה מכת המערער בבטנו של המשיב אלא מכה ספונטאנית ובלתי מחושבת שלא היו לה תוצאות של ממש. על מכה זו הגיב המשיב במכת אגרוף ישר בפנים ללא יחס למעשהו של המערער. המשיב צריך היה להבין שתוצאות המכה בפנים עלולות להיות רציניות ביותר. אכן לא היתה למשיב מחשבת זדון לחבל חבלה חמורה, אבל התקיפה היתה מחושבת וזדונית במובן זה שנעשתה בכוונה לפגוע ובלי להתחשב בתוצאות העלולות לנבוע ממנה. אפילו חרגה מכת המערער מגדר המותר, גם אז לא צריך היה לצפות לתגובה חריפה כזאת מצד המשיב.
ב. אין גם לראות את המערער כפותח בתגרה. תהא ההערכה לגבי דריכת המשיב על רגלו של המערער אשר תהא, ברור כי המכה שנתן המערער למשיב לא היתה הפותחת בתגרה.
ג. אין לקבל את טענת המערער שעל ביהמ"ש להתעלם בכלל מהאמור בסעיף 55א(2) (2) הנ"ל ולא להפחית מאומה מסכום הפיצויים בגין הסעיף הנ"ל. אמנם באנגליה הוחלט כי בפסיקת פיצויים על הנזק הממשי שנגרם לתובע, להבדיל מפיצויים ענשיים או לדוגמה, אין להביא בחשבון את התנהגותו הרעה של התובע. אך בענין זה אין אנו בני חורין לעשות כמותם. ההלכה שנתחדשה בביהמ"ש האנגלי אין אנו יכולים להעדיפה על ההלכה הפסוקה אצלנו, מה גם שהלכה זו מבוססת על הוראת חוק מפורשת.

ד. עם זאת נראה כי ביהמ"ש הפריז בהערכת חשיבות עובדת התנהגותו הרעה של התובע בהפחיתו שני שליש מסכום הפיצויים. יש להפוך את סדר חלוקת האחריות ולהפחית בגין ההתנהגות הרעה של התובע שליש אחד בלבד מסכום הפיצויים.
ה. בהיעדר טעם מיוחד להפחתת הרבית יש להעמיד את הרבית לפי העקרונות שנקבעו בע.א. 68/63.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. עו"ד נ. טיקוצינסקי למערער, עו"ד סלמון למשיב. 29.11.67).

ע.א. 351/67 - אליהו כהן ואח' נגד אריה וקסלמן ואח'.

*סמכותו של ביהמ"ש להאריך מועד שנקבע בהסכם.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 3593/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
בין בעלי הדין היה דין ודברים כשותפים ובעלי מניות הנפרדים זה מזה והעסק נמסר למשיבים תמורת תשלום במזומנים וחתימת כתב ערבות ע"י בנק לאומי לישראל בו התחייב הבנק לשלם למערערים סכום של 75,000 ל"י או כל סכום אחר נמוך מזה שיפסק לטובת המערערים בתובענה שתוגש ע"י המשיבים לביהמ"ש המחוזי בת"א. עוד נאמר בכתב הערבות כי אם לא תוגש תובענה ע"י המשיבים עד ליום 15.6.67 ישולם סכום הערבות תוך 7 ימים למערערים. כתב הערבות נחתם ביום 10.5.67 והמועד של ה-15,6.67 נקבע, כך יש להניח, על דעת בעלי הדין. ברור כי בשעה שהסכימו על תאריך זה לא ידעו הצדדים ולא יכלו לדעת כי תוך שבועות מספר יתרחשו המאורעות של מלחמת ששת הימים. המשיבים לא הספיקו להגיש את התובענה במועדה באשר גויסו הם או מנהלי חשבונותיהם לשירות פעיל. ביום 11.6.67 הגישו המשיבים לביהמ"ש בת"א בקשה בדרך המרצה להאריך, בהתחשב במצב, את מועד הגשת פרשת התביעה לפי הערבות. ביהמ"ש המחוזי האריך את המועד על יסוד סמכותו להוציא צו מניעה האוסר על מימוש הערבות ובהסתמכו על המצב הבטחוני במדינה שהשתנה מקצה לקצה. על החלטה זו נסב הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. נכון כי תקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי 1938 המסמיכה את ביהמ"ש להאריך מועדים שנקבעו על ידו או הקבועים בחיקוק אינה ענין לכאן, כאשר מדובר במועד שנקבע ע"י הצדדים, אבל אין זאת אומרת שביהמ"ש חסר סמכות, במקרים מסויימים, לפטור בעלי דין מעשיית דבר במועד שנקבע בהתחייבות.
ב. המשיבים לא ציינו מהי עילתם המשפטית להארכת המועד ובטעונם הסתמכו דוקא על תקנה 488 הנ"ל, ולא טרחו לחפש להם רווח והצלה ממקום אחר. הם יכלו למצוא סעד בתקנה 310 המעניקה סעד לאלה המעוניינים בסעד "בחזקת נהנה ע"פ תנאי מסמך" וכן "מתן הוראות לנאמנים" וכדו' ואת בקשתם צריכים היו להגיש בדרך של המרצת פתיחה.
ג. המשיבים לא עשו כן ולא ביקשו לתקן את בקשתם בשלב הערעור. במקרה רגיל לא היה ביהמ"ש מתקן את הפגם לבעה"ד מבלי שנתבקש לכך. אולם בענין שלפנינו שונות הנסיבות וביהמ"ש יעניק את הסעד הנכון מיוזמתו הוא. ( כאן מונה פסה"ד מספר שיקולים המצדיקים שימוש בסמכותו של ביהמ"ש לתקן בכל עת כל פגם בכל הליך ככל שייראה צודק).
ד. השאלה האמיתית השנויה במחלוקת בין בעה"ד אינה אלא זאת - האם יש לראות את בעה"ד כאילו התנו ביניהם תניה מכללא שאם תפרוץ מלחמה בתקופה שבין החתימה
על הערבות ובין 15.6.67 יורשו המשיבים להגיש תביעתם אף במועד מאוחר יותר. התשובה לכך היא שתניה כזו היא כל כך ברורה וכל כך מובנת מאליה שאין צורך להזכירה במפורש ורואים את הצדדים כאלו התנו תניה כזו מכללא.
קביעת המועד של חודש ימים ויותר באה לאפשר למשיבים לבדוק את חשבונות העסק ולמנוע הגשת תובענה ללא ביסוס. כיון שכך, אם עברה התקופה בלי שהיתה כל אפשרות מעשית לבדוק את החשבונות, כאמור, יש בכך משום כשלון של כל ההסכם שנעשה בין הצדדים לענין קביעת המועד ההוא. זאת אם המועד יורד לשרשי ההסכם. על אחת כמה וכמה אם ההסכם העיקרי היה מסירת העסק לידי המשיבים תמורת מתן כתב הערבות ואילו המועד שנקבע בו לא ירד לשרשו של ההסכם ולא היה מעיקרו. במועד שנקבע בהסכם ואינו מעיקרו, כלל גדול בביהמ"ש שאין בע"ד יכול לשים ידו על הכסף המופקד ולחלטו לעצמו בטענה שהמועד עבר, בימ"ש לא ירשה חילוטין כאלה ומה גם כשהמועד עבר ללא כל אשמה או רשלנות מצד החייב.
השופט ויתקון:
המשיבים לא צריכים היו להגיש בקשתם בהמרצת פתיחה שכן לא בפירוש חוזה ולא בנאמנות אנו עוסקים כאן. צדק ביהמ"ש המחוזי שבנסיבות של המקרה מן הצדק היה לתת צו מניעה האוסר לאכוף את הערבות בשל איחור קצר בהגשת התובענה. התרופה של צו מניעה מקורה בדיני היושר וקשה לתאר נסיבות המצדיקות הפעלתם יותר מהמנסיבות שבמקרה דנן.
השופט לנדוי:
המשיבים יכלו להשיג את מבוקשם גם בדרך של המרצת פתיחה כהצעת השופט כהן, וגם בדרך בקשה למתן צו מניעה כהצעת השופט ויתקון. נכון שיש לקרוא אל תוך כתב הערבות, תנאי מכללא, שבשעת חירום לאומית יוארך המועד אם יבצר מן המשיבים להכין תביעתם בביהמ"ש בעוד מועד. אחרי שהמשיבים בחרו בדרך דיונית שלישית שאיננה דרך.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן.)

ע.א. 247/67 - 308 - אלרואי לוי נגד חיים יודוביץ

*הפרת הסכם ותשלום פיצויים בעקבות ההפרה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3101/64 - הערעורים נתקבלו בחלקם).

העובדות:
במרץ 1963 נעשה הסכם בין בעלי-הדין לפיו התחייב המוכר (אלרואי) שהיה הנתבע בביהמ"ש המחוזי להעביר למשיב (יודוביץ) שהיה התובע בביהמ"ש המחוזי חלקת אדמה במחיר 39,000 ל"י. הוא נתן על החשבון 5,000 ל"י ואת היתרה היה על התובע לשלם למוכר עם העברת החלקה בספרי האחוזה וזאת תוך 30 יום מתאריך ההסכם כשהחלקה פנויה מכל אדם וחפץ והמוכר הצהיר בהסכם כי המגרש פנוי מכל אדם וחפץ וכו'. הצהרה זו היתה כוזבת כי על החלקה נמצא צריף ששימש כבית כנסת. גבאי בית הכנסת סירבו לפנות את הצריף. החלקה לא הועברה בתוך 30 הימים, אך התובע - הקונה - לא ביקש את ביטול ההסכם אלא עמד על ביצועו למרות הפרתו ע"י המוכר, תוך שמירת זכותו לדרוש פיצויים מהמוכר, באוגוסט 1964 הגיש התובע תביעה לביצוע בעין נגד
המוכר. בנובמבר 1964, הודיע המוכר שהחלקה פנויה ומוכנה להעברה. בינתיים ירדו מחירי המקרקעין וכאשר הזמין המוכר את הקונה בפברואר 1965 לביצוע ההעברה הודיע הקונה שאינו מוכן יותר לשלם את המחיר המוסכם אלא את הערך הריאלי. בינואר 1966 תוקנה התביעה לבקשתו של התובע, ובמקום העתירה לביצוע בעין באה העתירה של התובע להחזרת דמי הקדימה ששילם ולתשלום פיצויים קבועים מראש בסך 7,500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בסופו של דבר היה זה התובע - הקונה אשר הפר את ההסכם, ולא הנתבע - המוכר, ועל התובע לשלם את הפיצויים. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אחרי שהנתבע לא עמד בהתחייבותו להעביר את החלקה לקונה תוך 30 יום היתה בידי הקונה הברירה, לבטל את ההסכם. אם לא בחר להשתמש בברירה זו מיד, יכול היה בכל עת לאחר מכן לחזור ולדרוש את העברת החלקה תוך זמן סביר ואם הנתבע לא היה נענה לדרישה זו היה התובע שוב יכול להסתלק מן ההסכם מחמת הפרתו ע"י הנתבע. אולם התובע המשיך לדרוש את ביצוע ההסכם עד שהנתבע מצדו נעתר והודיע שהוא מוכן לבצע את ההעברה בהתאם להסכם ורק אז סירב התובע. כאשר התובע עמד כל הזמן על ביצוע ההסכם מבלי לנקוט צעדים לביטולו שעה שהיה בכוחו לבטלו, אין הוא יכול עתה לראות את ההסכם כמבוטל.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על הנתבע להחזיר את דמי הקדימה אשר שלם. החלטה זו היא בהתאם להלכה ועל כך לא הוגש ערעור.
ג. תביעת הפיצויים של התובע נדחתה בצדק על יסוד האמור, ובדין נתקבלה תביעת הפיצויים הנגדית של הנתבע בגין הפרת ההסכם ע"י התובע. הפיצויים לנתבע כוללים את ההפרש במחיר החלקה בין מחיר ההסכם לבין מחיר המכירה, דמי תיווך, ושכר טרחת עוה"ד לביצוע ההעברה במשרד רושם הקרקעות.
ד. הנתבע גם תבע מהתובע תשלום תוספת של 3,000 ל"י שזה הבטיח באחד השלבים של המשא ומתן כדי לזרז את הפינוי, אך תביעה זו נדחתה מן הטעם שעל הנתבע היה לדאוג לפינוי מלכתחילה והבטחת התובע נתנה ללא תמורה ורשאי היה לחזור בו ממנה.

(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. 30.11.67).

בג"צ 309/67 - פואד עזורי נגד הועדה המקומית לתכנון ובנין עיר ת"א ואח'.

*הענקת רשיון שיפוצים למבנה שהוצא צו להריסתו. המשיב רכש בשנת 1957 קיוסק השייך לעירית ת"א ושילם דמי מפתח שחלקם גבתה העיריה. ליד הקיוסק הקים צריף למגוריו כדי לשמור על הקיוסק נגד פריצות. ניתן צו הריסה לגבי הקיוסק והצריף, שלא בוצע עד היום על ידי העותר למרות הקנסות שהוטלו עליו. לנוכח קיום צוי ההריסה לא חודש הרשיון לקיוסק והעותר מנהלו בלי רשיון. לא רק שלא ביצע את צוי ההריסה אלא שהעותר עוד ביקש רשיון לשפץ את המבנים ומשנענה בשלילה עתר לבג"צ שיצוה על המשיבים להעניק לו את רשיון השיפוצים, ועל העיריה שתתן לו רשיון לניהול עסק במקום. עתירתו נדחתה. בלי להכנס לשאלת היחסים בין העותר לעיריה כבעלים של המבנים, ברור שאין לצוות על המשיבים לתת רשיון לשיפוץ מבנים שקיים ועומד צו של ביהמ"ש להרסם. זאת ועוד המבנה עומד ברשות הרבים ומפריע לתנועה וביהמ"ש לא יתן ידו להמשכת מצב בלתי נסבל זה. מובן מאליו כי כאשר קיים צו הריסה על מקום מסוים אין העיריה חייבת ואף לא רשאית להוציא רשיון לניהול עסק במקום.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בוכהלטר לעותר. 19.11.67).

ע.א. 107/67 - צבי טלר נגד אפרים דרורי ואליהו בריל.

*חתימת ערב על שטר שאין עליו חתימת עושהו. שני המשיבים נתבעו לתשלום שטר חוב. דרורי נתבע כעושה השטר ובריל כערב. דרורי היה חתום פעמיים באמצע השטר ובצד הימני. חתימה אחת לא ניתנה לפיענוח ובמרמה הוחתם בשנית. בצד הימני הקיצוני היה חתום בריל. במקום בו חותם עושה השטר לא היתה כל חתימה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרורי חתם כערב לבריל אך הואיל ובריל עצמו לא חתם כעושה השטר, אין חתימת עושה לשטר ונוכח ההגדרה שבסעיף 84 לפקודת השטרות, לא נוצר כלל שטר, ולכן אין דרורי חייב. הערעור על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים : זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט זוסמן. 23.11.67).

ע.א. 327/67 - משה קריגר נגד ירחמיאל הרשקוביץ ואח'.

*מינוי בורר מכריע. הצדדים חתמו על שטר בוררין ומינו שני בוררים. הם הסכימו כי שני הבוררים ימנו בורר שלישי מתוך רשימה של קבלנים שתוגש ע"י ארגון הקבלנים אם לא יגיעו לכלל הסכמה ביניהם. הבוררים לא באו לידי הסכמה ואחד מהם סירב למנות בורר שלישי. המשיב פנה לביהמ"ש וביקש כי ימנה את הבורר השלישי. ביהמ"ש החליט כי הבורר השני יפנה לארגון הקבלנים לקבלת רשימת האנשים שמתוכה ימונה הבורר. על החלטה זו הוגש ערעור והערעור נתקבל.
מקום בו הוסמכו הבוררים למנות בורר מכריע ולא עשו כן רשאי ביהמ"ש למנות את הבורר ולאפשר את קיום הבוררות. הצדדים גם יכולים להסמיך כל מי שירצו למנות בורר אם הבוררים לא ימנו את הבורר המכריע, אך כשלא הסמיכו הצדדים בשטר הבוררין אף אחד שימנה בורר מכריע, מלבד הבוררים שקבעו, הרי כשאלה אינם ממנים את הבורר יעשה זאת ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, הלוי. החלטה - השופט זוסמן. 22.11.67).

ע.א. 455/67 - פלונים נגד פלוני.

*מזונות לילדה הנמצאת בקיבוץ. המערערות הן בנותיו הקטינות של המשיב. בעת הדיון לתשלום מזונות היתה אחת המערערות מסודרת בקיבוץ והשניה בבית אמה. לפיכך חייב ביהמ"ש את האב בתשלום מזונות של 15 ל"י לילדה שהיתה בקיבוץ ו-60 ל"י לילדה השניה. על כך לא הוגש ערעור. לאחר מכן סודרה גם הילדה השניה בקיבוץ והאב ביקש מביהמ"ש להקטין את סכום המזונות עבורה וביהמ"ש נעתר לו וקבע 15 ל"י מזונות גם לבת זו.
הערעור על ההחלטה נתקבל מפי השופט כהן שציין כי יש עוד להשאיר בצריך עיון גדול את השאלה אם העובדה שקטין מתחנך ומתגורר בקיבוץ צריכה להשפיע על חיוב האב במזונות, אולם במקרה דנא הרי 75 ל"י לשתי הילדות גם יחד מהוות סכום מינימלי, המספיק לדמי כיס בלבד ולא צריך היה השופט להפחית מסכום זה, גם לאחר שסודרה הילדה השניה בקיבוץ.
השופט ויתקון הוסיף כי עובדת היותם של הקטינים בקיבוץ הדואג לקיומם לא מוסיפה ולא גורעת לגבי חבותו של האב לשלם להם מזונות.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד קליינר למערערות, עו"ד קירש למשיב. 21.11.67).

ע.א. 368/67 - ועדת העררים לשומה עירית נהריה נגד אנה טלהיימר.

*שינוי שם של משיבה בערעור על ועדת השומה שליד העיריה. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי ערעור על החלטת ועדת הערר. את הערעור יש להגיש נגד ועדת השומה ונגד העיריה אולם הנישומה הגישה את הערעור נגד "ועדת
העררים לשומה שליד עירית נהריה". גוף כזה אינו קיים וביהמ"ש המחוזי נתן לנשומה לתקן את שם המשיבה כ"ועדת השומה" ועל כך ערערה המערערת. הערעור נדחה שכן מתוך הערעור דלמטה מסתבר כי המשיבה התכוונה לועדת השומה ולא לגוף שאינו קיים של "ועדת עררים לשומה". אפילו תאמר שההליך היה בטל מעיקרו וכמותו כלא היה, גם כך מוסמך היה ביהמ"ש להאריך את המועד להגשת הערעור מטעמים מיוחדים, ונמצא אפילו העמיד ביהמ"ש ע"י "התיקון" ערעור שלא בא לעולם על רגליו והפיח בו רוח חיים רשאי היה לעשות כן. עם זאת שגתה המשיבה בכך שלא צירפה את העיריה כמשיבה וזה מעוות שספק אם תוכל עוד המשיבה לתקן, אולם לא בכך דן ביהמ"ש בערעור זה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. 28.11.67).

בג"צ 189/67 - גולד הרמן נגד מדינת ישראל, האוצר.

*תביעת נכה למענק חסד הניתן לסוג אחר של נכים. העותר הוא נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואינו מקבל ביגוד עקב בלאי מיוחד של בגדיו כתוצאה מפרוטזה המורכבת לו ברגלו השמאלית. עיקר טענתו שנכים לפי חוק נכי המלחמה בנאצים ונכי צה"ל מקבלים גם ביגוד. גם לאלה וגם לאלה אין החוק מעניק זכות ביגוד אלא שלפנים משורת הדין ניתן ביגוד לנכי מלחמה בנאצים כמו לנכי צה"ל. הצע"ת שהוצא בוטל שכן המדובר במענק חסד ואין לתבוע מענק כזה על יסוד טענה כי הוא ניתן לאחרים למרות שגם להם אין החוק מעניק את המענק. לגבי מענק כזה כבר נאמר כי "כשם שהחליטו פעם לתיתו כן יכולים בכל עת לבטלו כליל". זאת ועוד, העובדה שנותנים מענק במקרה אחד ללא בסיס חוקי אינה מצדיקה תביעה למתן מענקים נוספים ללא בסיס חוקי. אין בדברים אלה כדי להתריע נגד מתן המענקים, אולם כאשר משלמים לקבוצת אנשים, אפילו הם ראויים לכך, תשלומים ללא בסיס חוקי, אין תימה בכך שאחרים מרגישים עצמם מקופחים על ידי המינהל, ודורשים שגם כלפיהם תחרוג הרשות מן החוק.

(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד בר גיורא לעותר, עו"ד ברסלע למשיבה, 19.11.67).

ע.א. 330/67 - ישרלקטרא בע"מ נגד יוסף יוסיפוביץ'.

*טענה של "שינוי חזית" במהלך המשפט.

המערערת מבקשת להצדיק פינוי המשיב בעילה שלא נטענה בכתב התביעה, אלא שלטענתה היה "שינוי חזית במהלך המשפט" והצדדים הוסיפו בכך עילה חדשה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה שינוי חזית וגם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור.
בדרך כלל פוסק ביהמ"ש על יסוד העילות שהועלו בכתב התביעה ואין התובע יכול לקבל סעד בעילה שלא נטענה. כדי שביהמ"ש יסטה מכלל זה צריך שיחול מפנה במשפט שבעקבותיו מקבלת התביעה צביון אחר. אין אפשרות לקבוע מבחן כללי אשר יענה על כל המקרים שבהם יימצא שחזית המשפט שונתה, אלא שיש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו. מה שברור הוא שחייבת להיות, על דעת שני הצדדים, סטייה רצינית מהבסיס המקורי של התביעה המראה כי המשפט עבר ממש לפסים אחרים. השאלה הניצבת בכל מקרה היא: האם ניתן להסיק מאופן ניהול המשפט ע"י בעלי הדין כי הסכימו מכללא לשינוי חזית המשפט, בלי שנזקקו לתיקון מפורש של כתבי הטענות. במקרה דנא אמנם חקר ב"כ התובעת בכיוון העילה החדשה, ברם ב"כ המשיב לא נגרר אחרי ב"כ התובעת ולא נתפתה לחקור כל עיקר בענינים של העילה החדשה שלא נזכרה בכתב התביעה. אין אתה יכול לקבוע שינוי חזית אלא אם כן נעשה הדבר ע"י שני הצדדים.