בג"צ 238/67 - הורן זאב נגד עירית תל - אביב
*העברת תחנת מוניות.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העתירה נוגעת להעברת תחנת המוניות "פלטין" בתל-אביב ממקומה הנוכחי למקום אחר. העותר, אחד מבעלי המוניות של התחנה, טוען כי במקום החדש על העיריה למצוא לתחנה משרד. כן העלה טענות פורמליות שונות לביטול ההחלטה בדבר העברת תחנת המוניות.
החלטה:
א. הטענה שעל העיריה להסדיר לעותר משרד מופרכת, כי אין העיריה עוסקת בכגון דא ועל בעלי התחנה למצוא לעצמם משרד אם הם זקוקים לו.
ב. תחילה חשבו להעביר את התחנה למקום אחר ואח"כ למקום בו מדובר כיום. הפרוטוקולים בדבר ההעברה שעליה חשבו לפני כן מראים שב"כ משרד התחבורה ברר את עמדתו של המפקח על התעבורה בהתאם לחוק וזה הסכים להעברה מהמקום הנוכחי לאותו מקום. מכיון שכאן עוסקים באיסור החניה במקום הנוכחי ולא בקביעת המקום החדש די בכך שהמפקח על התעבורה הסכים להעברת התחנה ולא חשוב לאיזה מקום הסכים להעביר.
זאת ועוד, חזקה על פקיד הציבור שמלא את תפקידו כראוי ובאין ראיה נוגדת יש להניח שב"כ משרד התחבורה הביע את רצונו של המפקח על התעבורה גם שעה שהסכים להעברת התחנה למקום האחרון שמדובר בו כיום.
ג. באשר להתייעצות עם מפקד המשטרה - המגמה היא שזה יאמר את דברו על נשוא ההחלטה וכאן אמר מפקד המשטרה את דברו באופן החלטי כאשר פנה בדרישה תקיפה לעיריה כי תחנת המוניות "פלטין" תועבר מיד מהמקום בו היא נמצאת.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. עו"ד אולשנסקי לעותר, עו"ד מלבין למשיבה. 3.12.67).
ע.א. 399/67 - סוכנות מכוניות לים התיכון נגד מ. אורבך ואח'
*עניני בוררות(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א ( השופט בר) בהמ' 5140/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים הסכימו עם המערער לתכנן עבורו בנית מוסך ופיקוח על ביצוע הבניה תמורת תגמול של 5 אחוז מערך כל המבנים. הוסכם כי במקרה של חילוקי דעות בקשר לביצוע ההסכם יפנו הצדדים לבוררות של בורר יחיד שיתמנה ע"י אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, נתגלעו חילוקי דעותבין הצדדים והמשיבים פנו לאגודה הנ"ל למנות את הבורר. זו מינתה בורר שבפניו טענה המערערת כי ההסכם המכיל את סעיף הבוררות בוטל ע"י הסכם מאוחר ועל כן אינו מחייב את הצדדים, מבלי להכנס לגוף הענינים הודיע הבורר הראשון לאגודה כי אינו מקבל עליו את הבוררות, האגודה עמדה ומינתה בורר שני אשר גם בפניו טענה המערערת את טענת ביטול ההסכם הראשון, הבורר דחה את הטענה והורה למערערת להגיש כתב הגנה, עתה ביקשה המערערת מביהמ"ש המחוזי בבקשה בדרך המרצה כי יאסור על הבורר לפעול בתור בורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הערעור
החלטה - השופט מני:
א. היה חומר ראיות מספיק בפני ביהמ"ש לקבוע שלא נעשה הסכם חדש שביטל את ההסכם הראשון. אפילו נכונה טענת המערערת כי באה לידי הסכם פשרה מאוחר עם המשיבים בדבר חיסול הסכסוך ביניהם, הרי אין זכר בהסכם זה לביטולו של החוזה
המקורי. לא הרי ביטול התביעות המבוססות על ההסכם הראשון כהרי ביטול ההסכם עצמו. משום כך החוזה הראשון וסעיף הבוררות שבו ממשיכים להתקיים, וטענת הפשרה שהושגה הינה רק הגנה כלפי התביעה שעל הבורר לפסוק בה כבכל טענות ההגנה.
ב. העובדה שהאגודה מינתה בורר אחד וזה סירב למלא את התפקיד אין בה כדי למנוע ממנה מינוי בורר חדש. כוונתם של הצדדים היתה להקנות לאגודה סמכות למנות בורר המוכן לקבל על עצמו את תפקיד הבוררות, מינוי בורר אשר מסרב לקבל את התפקיד מכל סיבה שהיא כמוהו כאין, ואינו מכלה את כוחה של האגודה למנות בורר אחר תחתיו.
ג. הטענה שלא ועד האגודה מינה את הבורר אין לה אחיזה בחומר הראיות. קובלנת המערערת נגד ביהמ"ש המחוזי שלא הרשה לה להביא עדויות להוכחת הדבר אין לה מקום. בדיון בבקשה בדרך המרצה אין לשמוע עדים אלא מטעמים מיוחדים. המערערת לא טענה כי ניסתה לקבל תצהירים מהעדים שהיא מבקשת להשמיע וכי בגלל סיבה שלא היתה לה שליטה עליה לא יכלה להשיג את התצהירים.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, מני.)
ע.א. 97/67 - מנהל המכס והבלו נגד ישראל אמריקן... ואח'
*חיוב מס בולים על הוראת תשלום בהסכם המותנית בתנאים שונים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בתיק ע.ש. 215/66 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים קיסטר וויתקון, כנגד דעתו החולקת של השופט מני).
העובדות:
נערך הסכם שבו מכרה המשיבה הראשונה רכוש מסוים למשיבה השניה והמשיבה הראשונה נתנה הוראה בלתי חוזרת למשיבה השניה להעביר את התמורה למשיבה השלישית. במספר סעיפים בהסכם נערכו עסקאות שבהן כל תמורה שצריכה המשיבה הראשונה לקבל היא נותנת הוראה בלתי חוזרת למשיבה השניה לגרום לכך כי התמורה תועבר למשיבה השלישית.
המערער ביקש לחייב את המשיבות בנוסף למס בולים כהסכם גם מס בולים בתור "פקודת תשלום", במובן סעיף 4(5) לתוספת א' כפי שהיתה בתוקף בזמן עשיית ההסכם.
עוד ענין היה שנוי במחלוקת לגבי סעיף שלפיו העבירה המשיבה הראשונה למשיבה השניה זכויות בהלוואה מסוימת, תמורת התחייבות לתשלום 135 אלף דולר ע"י המשיבה השניה לבנק מסוים במקוםשסכום זה ישולם לבנק ע"י המשיבה הראשונה. בפעולה זו ביקש המערער לחייב את ההסכם בביול נוסף בתור "התחייבות לתשלום סכום כסף נקוב" לפי סעיף 7 של תוספת א' לחוק.
ביהמ"ש המחוזי דחה את דרישת המערער בשתי הנקודות הנ"ל ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
א. למונח "פקודת תשלום" אין כל הגדרה לא בחוק ואף לא בתוספת, במסיבות אלו יש לפרש את המלים "פקודת תשלום אחרת" במובנן הרגיל וכמכוונות לכל הוראה בכתב הניתנת ע"י אדם אחד לאדם אחר לשלם סכום כסף נקוב לפלוני ושאינה שטר חליפין כמשמעותו בפקודת השטרות. לפי פירוש זה אין ספק כי ההוראות הכלולות בהסכם באות בגדר המלים "פקודת תשלום אחרת".
ב. מאידך אין לקבל את טענה המערער לגבי ההתחייבות לשלם סכום כסף לבנק תמורת זכויות בהלוואה. התחייבותה של המשיבה השניה היא כלפי המשיבה הראשונה ולא כלפי הבנק ואין זו אלא תמורה למילוי התחייבות המשיבה הראשונה להעביר זכויות הלוואה מסויימות למשיבה השניה. לא למקרה כזה נועדה ההוראה שבסעיף 7 הנ"ל, שאם לא תאמר כן נגיע לתוצאה הבלתי מתקבלת על הדעת שיש להטיל מס בולים לפי סעיף זה על כל אותם הסכמים בהם ישנה התחייבות של צד אחד לתשלום סכום כסף תמורת התחייבות אחרת של צד שני.
השופט קיסטר ( דעת הרוב):
א. יש לדחות את הערעור גם לגבי חיוב המסמך במס בולים בתור "פקודת תשלום" ואין לחייב את המסמך דנא במס בולים לפי סעיף זה:
1. מסמך בו כרוכים תנאים שונים המתלים את התחייבות התשלום שבו בביצוע אותם תנאים, או תנאים אחרים, אין לראותו כהתחייבות רגילה לתשלום, אף במובן חוק מס בולים ואין להטיל עליו מס בולים כפקודת תשלום אלא כהסכם. פקודת תשלום צריכה להיות מסמך מופשט בלתי תלוי בתנאים ובהתחייבויות אחרות פרט להוראת התשלום.
2. בנוסף לכך, קביעתו של מסמך כשטר או כהתחייבות לתשלום, או כפקודת תשלום תיעשה לאור הבדיקה כיצד מובנו של המסמך בלשון הסוחרים, וכיצד הם יראו מסמך כזה.
3. תתכן הוראת תשלום אבסטרקטית כאמור גם בהסכם, והוא כשהוראת התשלום אינה מותנית בתנאים אחרים הכלולים בהסכם. אך לא כזה המצב בעניננו.
ב. במקרה דנא תלויה הוראת התשלום במילוי תנאים שונים, וברגע של אי מילוי תנאים על ידי אחד מן הצדדים להסכם המשולש בטלה הוראת התשלום ותביעה, אם תהיה כזו תוכל להתבסס רק על הפרת חוזה ולא על הוראת תשלום. גם בלשון הסוחרים לא יכונה מסמך כזה כפקודת תשלום, כאשר הוראת התשלום תלויה במילוי תנאים שונים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר.)
ע.א. 344/67 - מקורות חברת המים בע"מ נגד אלקה גרינברג ואח'
*אחריות בנזקין כמחזיקה וכמעבידה *אי הגשת תביעה לביה"ד לביטוח לאומי * קביעת פיצויים מעל לסכום שלגביו ניתנה דחייה בתשלום אגרות .(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 183/63 - הערעור נתקבל באופן חלקי)
העובדות:
המערערת ביצעה עבודות בתעלת בטון המובילה ממאגר מים שבכפר ברוך לאגם השקמה. המנוח תיים גרינברג עבד אצל המערערת במרחק כמאה - מאתיים מטר מהאגם. היה זה יומו הראשון של המנוח בעבודה ויחד עם הפועלים האחרים ירד לאגם על מנת לרחוץ ידיו ורגליו. בכניסה לאגם משתפעת התעלה ובהיות המים דלוחים אין רואים את עמקם. משהתקרב המנוח לאגם נפל לתוכו וטבע. אשתו של המנוח וילדיו הקטינים הגישו נגד המערערת תביעה הן בהתבסס על היחס של עובד ומעביד והן על היחס של מוזמן ומחזיקו של המקום המסוכן. המערערת התגוננה בטענה כי אינה אחראית כלל למקרה ואם כן, הרי יש לחייבה רק משום יחס של עובד ומעביד ולא בעילת מחזיק ומוזמן. ההבדל בין שתי העילות הוא שאם המערערת חייבת לשלם פיצויים בתור מעבידה הרי יש לנכות מסכום הפיצויים את הגימלה שהמשיבים זכאים לה לפי חוק הביטוח הלאומי. אמנם המשיבים לא השיגו גימלה כי המוסד דחה את תביעתם אך הם לא הגישו תביעה לביה"ד לביטוח לאומי וכעת צפויים הם לטענה מצד המערערת שרק באשמתם לא קיבלו את הגימלה ושיש לנכותה מסכום הפיצויים, אם על סמך סעיף 62 לפקודת הנזיקין, ואם על סמך העקרון שעל הניזוק להקטין את הנזק שסבל, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת על יסוד שתי העילות.
המשיבים הגישו לכתחילה את התביעה על סך למעלה מ-60 אלף ל"י. הרשם דחה תשלום אגרה לסך 35 אלף ל"י בלבד, לקראת סוף המשפט ביקשו המשיבים בהמרצה תיקון התביעה בכמה נקודות וביניהן הגדלת סכום התביעה אך תוך כדי דיון בהמרצה ביטלו את הבקשה להגדיל את הסכום. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי יש לשלם לתובעים סכום של למעלה מ-46 אלף ל"י ובהתאם לכך החליט בפסק דינו לתקן את כתב התביעה כאילו נתבע הסכום הזה.
על חיוב המערערת בתשלום פיצויים ועל גובה הפיצויים נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. המערערת חייבת בשתי העילות. גם כמעבידה - ואולי בעיקר כמעבידה - וגם כמחזיקה. שני הדברים האלה שלובים כאן זה בזה, ושתי החובות חופפות זו את זו. חובת הזהירות המוטלת על המערערת כמחזיקה נובעת ממעמדו של המוזמן והמוזמן הוא העובד של המערערת.
ב. המערערת טענה כי אין היא מחזיקה בשטח האגם ובשלב הסיכומים הרשה ביהמ"ש להביא ראיות להוכיח כי המערערת היא המחזיקה באגם. בדין הרשה ביהמ"ש הבאת ראיות אלה, שכן זה ענין טכני שלא צריך היה בכלל להכחישו.
ג. אפילו אין המערערת מחזיקה באגם גופו הרי די בכך שהנזק נגרם באגם הגובל עם השטח שבחזקת המערערת ובשליטתה. כפי שציין ביהמ"ש דלמטה - שאם לא תאמר כן אף בעל בית שלא גידר את גגו כהלכה יוכל לטעון כי החלל שמעל לרחוב שלתוכו נפל הקרבן הוא ברשות הרבים ומשום כך אינו אחראי.
ד. לנוכח פסיקת ביהמ"ש דלמטה ששמע עדות מומחה, ולנוכח השיפוע של סוף התעלה, המים הדלוחים וכד' יש להסכים כי היתה כאן סכנה לא גלויה שצריך היה להזהיר מפניה את המנוח ואזהרה כזו לא ניתנה למנוח.
ה. בדרך כלל אין להרחיב שטח האחריות מעבר לגבולותיו הטבעיים, אין לומר כי אם נמצא אדם בחצרים שלי כמוזמן בתור עובד או בתפקיד כי אז הוא ממילא נמצא בתור שכזה בכל חלק מהם ורשאי להסתובב בהם ככל העולה על רוחו. אולם במקרה דנא היו ראיות כי הגישה לשפת האגם הפכה לתופעה מקובלת וטבעית בסדרי העבודה ולכן יש להרחיב את האחריות למקום המסוכן לשטח האמור.
ו. משנקבע כי המקום היה מסוכן ושסכנתו היתה סמויה ושצריך היה להזהיר את המנוח מפניה ולא הזהירוהו, והיה זה מקום טבעי ומקובל להתקרב אליו, הרי בצדק לא ייחס השופט למנוח תרומת רשלנות.
ז. המערערת אחראית לתאונה גם כמעבידה. אין ספק כי אילו קיבלו המשיבים גימלה מהמוסד לביטוח לאומי צריך היה לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. אולם המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בתביעה ואין לקבל את טענת המערערת שיש לנכות בכל זאת סכום זה מסכום הפיצויים מפני שהמשיבות לא פנו לביה"ד לביטוח לאומי.
אין להחיל כאן לא את הסעיף 62( 3) לפקודת נזיקין, ולא את העקרון של חובת הניזק להקטין את נזקו. הטעם הוא שאף אילו הגישו המשיבים תביעה לביה"ד לביטוח לאומי אין לומר בוודאות שהיו זוכים בתביעתם.
אין לומר שבהימנעם לפנות לביה"ד לביטוח לאומי הפרו המשיבים את חובתם לנקוט באמצעים סבירים כדי להקטין את נזקם.
ח. אשר לגובה הפיצויים - צודק היה ביהמ"ש המחוזי בראותו את התביעה כמתוקנת כאילו נתבע הסכום אותו עמד לפסוק כפיצויים, אילו לא הועלתה שאלת הגדלת סכום התביעה בהמרצה בעת מהלך המשפט. אולם משהועמדה שאלה זו במהלך המשפט והמשיבים ויתרו על דרישתם להגדיל את סכום התביעה הרי היה זה ויתור מפורש מטעם המשיבים ולא היתה הצדקה שהשופט יפסוק סכום העולה על סכום תביעתם.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן.)
ע.א. 286/67 - ג'נרה נעמה נגד פליכס פרץ
*פיצויים על הפרת הסכם כשלא נשלחה התראה נוטריונית(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 947/66 וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיב מסר למערער במוסכו בחיפה משאית לתיקון. בהסכם בכתב בין הצדדים נאמר כי המערער מתחייב לגמור את התיקונים עד ל-20 בנובמבר 1965 לכל המאוחר, הוסכם כי בעד כל יום של איחור מעבר לאותו תאריך ישלם המערער למשיב סך של 150 ל"י, פרט לימים שהתיקון יתעכב בשל חוסר בחלקי חילוף.
בתאריך הקובע לא היתה המכונה מוכנה והתיקונים הושלמו רק ביום 19.1.66 וחזרה לעבודה ארבעה ימים לאחר מכן. התראה נוטריונית נשלחה ע"י המשיב למערער רק ביום 7.1.66. במשפט שהגיש המשיב נגד המערער הוסכם שלא ישולם הסכום של 150 ל"י לכל יום של איחור אלא הנזק הממשי. השאלה הצריכה להכרעה היא מאיזה תאריך יש לשלם את הנזקים, אם מיום בו חל האיחור או שהיה צורך במשלוח התראה נוטריונית ולכן יתחיל התשלום רק מיום שליחת ההתראה הנוטריונית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה צורך בהתראה נוטריונית ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו שלא היה צורך בהתראה נוטריונית על ע"א 602/65 בו הוחלט כי מקום שאי אפשר לתקן את המעוות אין צורך במשלוח התראה נוטריונית. המקרה דנא אינו דומה למקרה הנדון באותו ערעור. אף על פי כן לא היה צורך בהתראה נוטריונית מהטעמים דלהלן.
ב. הצורך בהתראה נוטריונית מבוסס על הפרוצדורה האזרחית העותמנית. לפי סעיף 106 אין לתבוע תשלומי נזיקין בגין אי מילוי תנאי חוזה או אחור במילוי התנאים אלא אם נשלחה התראה נוטריונית. לכך ישנה הגבלה בסעיף 107 כי "אם החוזה מכיל תנאי האומר שאם יעבור הזמן... אין צורך בהתראה... ועבירת הזמן תבוא במקומן - לפי תנאי זה נחשבת עבירת הזמן במקום הפרוטסט...".
ג. כלומר, בדרך כלל צריך התראה נוטריונית להעמיד את המפר על העובדה כי עבירת הזמן הינה חשובה עד כדי חיוב בפיצויים. אולם כאשר תשומת לב החייב הופנתה מראש לחשיבות הביצוע המלא במועד על ידי הוראה בחוזה שתוכנה נקבע בסעיף הנ"ל, אזי אי ביצוע במועד יחשב כפיגור המקנה לנושה את הזכות לתבוע פיצויים בלי התראה נוטריונית.
ד. מבלי להתייחס לדברי הפרשנים התורכיים בדבר הנוסח הדרוש להשתחרר מהצורך בהתראה נוטריונית - ובתי המשפט שלנו אינם קשורים בדברי הפרשנים התורכיים - הרי אם נראה כי נוסח החוזה שבין הצדדים יש בו כדי להבהיר במדה מספקת למתחייב
כי במקרה של אי ביצוע החוזה בזמנו, יחוייב בתשלום נזקים, די בזה ואין לו לצפות לתזכורת או לאיזו התראה ואין צורך בהתראה נוטריונית.
ה. במקרה שלפנינו נוסח החוזה הקובע תשלום פיצויים בעד כל יום של איחור אינו יכול להותיר ספק בלב החייב שענין הזמן יש לו חשיבות ושאם יאחר את המועד יחל בתשלום פיצויים מיום האיחור ולא היה לו לנתבע לצפות להתראה מיוחדת.
ו. אפילו תאמר כי הנוסחה "אין צורך בהתראה נוטריונית" אין בה כדי לשחרר בדרך כלל מהצורך בהתראה נוטריונית, בשל כך שאינה מפרטת כי "עבירת הזמן באה במקום התראה" (כדברי סלים בז על סעיף 107) ולא די בנוסחה כללית וסתמית להביא לתודעת הצדדים שהתאריכים הם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, הרי במקרה שלפנינו שנקבע מפורשות שעבירת הזמן גוררת תשלום מיידי עבור כל יום של איחור, ברור שהכוונה היא שלא יהא צורך בשום אזהרה או התראה ועבירת הזמן היא בעצמה תחייב בפיצויים כאילו הותרה הנתבע כדין.
ז. המערער טען עוד כי מכיון שהוזמנו במשך הזמן ע"י התובע עוד עבודות שלא הוזמנו מראש וימים אלה נוכו ע"י ביהמ"ש דלמטה, הרי בטל התאריך שנקבע כמועד להחזרת המכונית ולפיכך לא נשאר כל מועד מוסכם לביצוע העבודה. טענה זו אין לקבל. כאשר הוזמנו העבודות הנוספות כבר עבר מזמן המועד שבחוזה והתאריך הקובע לתשלום הפיצויים נשאר התאריך שנקבע (אם כי נוכו לצורך הפיצויים אותם ימים של ביצוע עבודות נוספות). מכיון שכך אין צורך לדון אם ההלכה שנקבעה בע"א 446/62 שעם עבירת הזמן בשל הזמנת עבודות נוספות בטל התאריך שנקבע בחוזה כמועד התחלתי לחישוב פיצויים, יפה רק למקרה שנדון שם כשמדובר בפיצויים קבועים מראש או שאותה הלכה אפשר להחיל גם על מקרה כגון זה שלפנינו כאשר מדובר על נזקים ממשיים.
ח. כאשר דובר על חוסר חלקים בשוק הכוונה היתה בכל מקום בארץ, אם היו חלקים בתל אביב ולא היו בחיפה אין זה חוסר חלקים בשוק. הוא הדין לגבי חלקים שמערער ייצר בעצמו אין לגביהם דין של "חוסר בשוק", שהרי מוסכו של המערער גם הוא חלק מהשוק הנהו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 11.12.67)
ע.א. 202/67 - צבי בליטמן ואח' נגד יצחק אשכנזי.
*הסכם בינים" שחסרים בו תניות חשובות ושבעקבותיו צריך היה לחתום הסכם מפורט אצל עו"ד ולא חתמו.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט רווה) בת.א. 540/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הסכימו עם המשיב לקנות אצלו מגרש ובתמורה לתת לו דירה של שניים וחצי חדרים בבנין שיבנו על המגרש, או לשלם לו 30 אלף ל"י במקום הדירה במידה ותכניות הבניה לא יאושרו ע"י העיריה, הצדדים חתמו על "הסכם ביניים", על פתק שהוכן בתום המו"מ, שלפיו המשיב מעביר את המגרש, מקבל דירה בת שניים וחצי חדרים, מתחייב להעביר את המגרש למערערים "בהקדם האפשרי", ובמקרה שהתכנית לא תאושר ע"י העיריה מקבל המשיב 30 אלף ל"י, כן כלל "הסכם הבינים" התחייבות של המערערים שהבית צריך להיות מוגמר עד סוף יוני 64. על מסמך זה חתמו הצדדים ב-12.6.63. ביום 14.7.63 שלחו המערערים למשיב התראה נוטריונית בה נדרש להעביר למערערים את המגרש ולמסור להם את החזקה בו ולהתקשר אתם תוך 10 ימים לבצע זאת.
מעדות המערער עצמו בביהמ"ש המחוזי הוברר כי את המגרש היה צריך המשיב להעביר למערערים תוך 3 - 4 חדשים למרות שב"הסכם הבינים" נאמר להעביר את המגרש בהקדם האפשרי. כמו כן
הוברר מעדות המערער כי המערערים חיכו חדשים לחתימת ההסכם המלא ולא עשו דבר כדי לקבל את אישור העיריה לתכנית הבניה למרות שהבנין היה צריך להיגמר עד סוף יוני 64, עוד עולה מעדות המערער כי בעת חתימת הסכם הבינים סוכם כי יש לחתום חוזה אצל עו"ד שיכלול פרטים מלאים. שטח הדירה שהוא אחד הפרטים החשובים בהסכם לא סוכם בהסכם הבינים, וכן לא סוכם ענין הבטוחה שיתנו המערערים למשיב לאחר שיבצע את ההעברה, העולה מעדויות שני הצדדים כאחד הוא כי הסכם הבינים אינו משקף את כל מה שהוסכם בין הצדדים ואינו מכיל את כל התניות הנוספות שעל דעת שני הצדדים היו צריכות להיקבע בחוזה המפורט ביניהם שייערך אצל עורך-הדין.
מכיון שהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בענינים שנשארו תלויים ועומדים, לא נערך הסכם מפורט והמערערים תובעים מהמשיב תשלום דמי נזק מחמת הפרת חוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה מן הטעם שהצדדים לא הגיעו אי פעם להתקשרות מקשרת, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. שאלת כריתת חוזה היא שאלה שבעובדה ולאור כל הראיות שהיו בפניו רשאי היה השופט לקבוע כי יחסי הצדדים נשארו בגדר מו"מ ולא נכרת ביניהם כל חוזה.
ב. כאשר הצדדים באים לידי הסכם והתכוונו לערוך נוסף על כך מסמך פורמאלי, תלוי הדבר בכוונתם אם מעמיד ההסכם שנעשה חיוב בטרם ייחתם המסמך או האם ישמש רק חומר גלמי לא מחייב לכתיבת החוזה בעתיד. במקרה דנא צריך היה בחוזה המפורט לקבוע, לאחר מו"מ נוסף, את כל התניות החשובות שנשארו פתוחות בהסכם הבינים וממילא לא היה בכוונת הצדדים להתחייב אלא בחוזה שייחתם.
ג. לפי סעיף 64(3) לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית ביהמ"ש יכול להשלים בהסכם נקודות טפלות שהצדדים לא באו עליהם לידי הסכם, לאחר שהסכימו על הנקודות העיקריות שבחוזה. במקרה דנא הענינים שהצדדים עברו עליהם בשתיקה לא היו נקודות טפלות אלא נקודות עיקריות שהצדדים עצמם התכוונו לקבוע בחוזה שייחתם וביהמ"ש לא יכול להשלים תניות אלה.
ד. המערערים הסתמכו בתובענתם, בין היתר, על ההתראה הנוטריונית שנשלחה. מעדות הצדדים עולה כי סוכם בעל-פה שההעברה תתבצע תוך כמה חדשים מחתימה על זכרון הדברים, כך שההתראה הנוטריונית נשלחה בטרם עת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד גב' כגן למערערים, עו"ד מתוק - זיס למשיב. 6.12.67).
ע.א. 409/67 - ניר צבי - כפר יהודי ארגנטינה נגד יוסף שכטר.
*שחרור הבורר מדיני הפרוצדורה והראיות.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לם) בת.א. 1200/65 + 1105 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט ברנזון:
א. בשטר הבוררות שוחרר הבורר מדיני פרוצדורה וראיות והורשה להוציא פס"ד של פשרה. בורר שקבל כח מרחיק לכת כזה אין מדקדקין עמו בענינים פרוצדורליים בניהול הבוררות ומשאירים לו חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל בעניני פרוצדורה וראיות, את כוחו שואב הבורר מהצדדים ואלה שפטרוהו ממה שפטרוהו שוב אינם רשאים לדון אותו לכף חובה על אשר עשה את רצונם.
ב. גם רשאי הבורר לנהל את הפרוטוקול כהבנתו ואין בכך פגם שמישהו אחר רשם את הרשימות בשעת הישיבות, ולאחר מכן ערך הבורר לפי רשימות אלה את הפרוטוקול. די בכך שהפרוטוקול מכיל את עיקרי הדיון ואת החומר הדרוש לבורר למילוי תפקידו כראוי. בבוררות רגילה כך, בבוררות שבה משוחרר הבורר מחובת השמירה על סדרי דין מקובלים לא כל שכן.
ג. הבורר רשאי היה לשלוח את עוזרו למקום נשוא הסכסוך כדי לבדוק את בעיית היריבות שהתעוררה בעת הישיבות הראשונות של הבוררות. השליח נשלח למקום בהסכמת הצדדים וברור היה כי את תוצאות שליחותו ימסור לבורר בעל-פה או בכתב. נוכח שחרורו של הבורר מלהזדקק לדיני הפרוצדורה והראיות היה רשאי לקבל את הדו"ח שהכין שליחו על ענין היריבות ולעיין בו. העובדה שאת הדו"ח מסר באיחור לצדדים אין בה כדי לפסול את פסקו.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד ש. תוסיה - כהן למערערת, עורכי-הדין לשם ואוחנה למשיב. 5.12.67).
ע.א. 376/67 - בן ציון נוריאלי נגד מדינת ישראל.
*חתימה על כתב ויתור *תשלום משכורת בתקופת השעייה * חלותו של התקשי"ר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 422/64 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד כמורה מינואר 1949 והושעה באוקטובר 1960 עקב חשד של מעשה מגונה בתלמידותיו. בימ"ש השלום בירושלים זיכה את המערער מחוסר הוכחות מספיקות, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וביהמ"ש העליון חזר וזיכה אותו אך העיר בשלילה על התנהגותו הפסולה של המערער מבחינה חינוכית. ועדה פריטטית מטעם משרד החינוך והסתדרות המורים המליצה על פיטורי המערער והשר קבל את ההמלצה ופטרו החל ביום 31.8.62. בתקופת ההשעייה (מיום 18.10.60 עד יום 31.8.62) קבל המערער חצי משכורת. לאחר מו"מ הסכים משרד החינוך לשלם למערער פיצויי פיטורין עד ליום פיטוריו ב-31.8.62 ולא עד ליום השעייתו כפי שבקש לעשות קודם לכן. לאחר מכן הומצא למערער טופס סיום חשבון על סך 6,350 ל"י פיצויי פיטורין. הטופס לא כלל שום תשלום נוסף של משכורת והמערער חתם על קבלה צמודה לטופס בה אישר כי לאחר שקבל את הסכום הנ"ל אין לו עוד תביעות כספיות או אחרות עקב עבודתו מ-4.1.49 עד 3.,8.62. המערער המשיך לדרוש תשלום המחצית השניה של המשכורת בעד תקופת ההשעייה. תביעתו נדחתה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המערער חתם על טופס ויתור מלא וסופי על כל תביעה שהיא. המדובר הוא באדם משכיל, וחזקה עליו שהוא ידע על מה הוא חותם, בייחוד שלפני כן התנהל מו"מ ממושך על תביעותיו לפיצויים ולתשלום יתרת המשכורת. אין איפוא כל מקום לספק כי הויתור חל על כל תביעותיו של המערער כלפי משרד החינוך. הויתור תופס כיון שנעשה בדיעבד לאחר שעבר מועד התשלום.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי בהסתמך על סעיף 25 לחוק הגנת השכר המתיר ניכויים מסויימים משכר עבודה ואוסר כל ניכוי זולתם אין ערך לויתור ואסור היה לנכות חצי משכורת. כדי להחליט אם היה כאן ניכוי אסור ממשכורת, על המערער להראות כי מגיעה לו המשכורת שהוא תובע, ולמעשה לא מגיעה לו כל משכורת בתקופת השעייתו מהעבודה.
ג. השעייה מביאה להפסקה זמנית של חוזה העבודה בין העובד והמעביד שבה פטור העובד מעבודה והמעביד פטור מתשלום שכר אלא אם נשתמרו חובות כחלק מההסדר בנוגע להשעייה. מכאן שעל המערער היה להראות שקיים הסדר כלשהו המזכהו לקבל משכורת בתקופת ההשעייה. אם לא עשה כן הרי שתביעתו מופרכת מיסודה ולא היה צורך בויתור מצידו על תשלום המחצית השניה של המשכורת.
ד. למעשה קיים הסדר בהוראת התקשי"ר המזכה את המערער במחצית המשכורת ושולל ממנו את המחצית השניה בתקופת ההשעייה. ביהמ"ש המחוזי צריך היה להסתמך על הוראות התקשי"ר לאחר שהצדדים הסכימו שיש לראות את התקשי"ר כאילו הוגש במלואו ושכל אחד מהצדדים רשאי יהיה להסתמך עליו.
אך גם בלאו הכי יש יסוד מספיק לקבוע שהוראות התקשי"ר הן בגדר תנאים בחוזה העבודה של כל עובד מדינה במידה שהן מתייחסות אליו. מן המפורסמות כי המדינה והעובדים נוהגים על-פי הוראות התקשי"ר ומקבלים עליהם דינן.
ה. העולה מן האמור כי המערער אינו יכול להצליח בתביעתו מכל בחינה שהיא. על פי הדין הכללי שמה ההשעייה קץ לקשר העבודה ועל פי התקשי"ר אמנם אין ההשעייה מנתקת את קשר העבודה אך העובד אינו זכאי אלא למחצית המשכורת בתקופת ההשעייה אם הוא מפוטר בסופה של ההשעייה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, כהן. 5.12.67).
ע.א. 454/67 - יעקב לאלו נגד יוסף ברודמן
*בטול עיסקת מכר בשל איחור בביצועה ע"י המוכר *שכ"ט עו"ד.(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט רווה) בת.א. 1968/65 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
העובדות:
ביום 25.7.63 נעשה חוזה בין בעלי הדין לפיו התחייב המערער למכור למשיב חלקת קרקע שהיה צריך לקבל מעירית הרצליה כחליפין עבור חלקה אחרת שהיא עמדה להפקיע. אותה חלקה אחרת שעמדו להפקיע היתה רשומה על שם בעלים אחרים אלא שבידי המערער היתה התחייבות חוזית מצד בעליה הרשומים למכרה לו. אם כי חוזה המכר היה תלוי בדעת אחרים ולמערער לא היה שום דבר של ממש למכור, קבל מהמשיב במעמד חתימת החוזה את כל מחיר הנכס, ואילו הוא קבל על עצמו להעביר למשיב את הנכס כשהוא חפשי מכל חוב, שעבוד או משכנתא תוך 90 יום מיום חתימת החוזה. עברו 90 הימים והמערער לא קבל את הנכס מעירית הרצליה ולא העבירו על שם המשיב. המערער דחה את המשיב בלך ושוב במשך כשנה, עד שלבסוף גירש המערער את המשיב מביתו כדי שיפסיק "לנדנד" לו. עברה שנה והמשיב דרש מהמערער להחזיר לו את הכספים ששילם ופיצויים הקבועים בחוזה. בדרישה זו חזר בו המשיב מן הרכישה האמורה והשאלה העומדת להכרעה היא אם אמנם היה בדין זכאי לעשות כן, ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב, חייב את המערער לשלם למשיב את הסכום שהשקיע ופיצויים, ומכאן הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין לקבל את טענת המערער כי החוזה עודנו קיים ומחייב את המשיב באשר לא נתן למערער הודעה חד משמעית שיראה את החוזה כבטל אם לא יעביר לו את הנכס תוך מועד סביר. אמנם הלכה פסוקה היא שכך חייב קונה לעשות בטרם יורשה לנער חצנו מחוזה בו התחייב לקנות נכס במועד פלוני והוא נתן למועד לעבור ולא עמד על מילוי החוזה ככתבו. אולם במה דברים אמורים, במוכר שעומד בחזקתו שהוא מוכן וגם מסוגל
לקיים את החוזה ולמכור לקונה את הממכר. מה שאין כן במקרה דנן שמפיו של המוכר היה ידוע לקונה שאין המוכר מוכן, באשר אין הוא מסוגל, למכור ולהעביר לקונה את הנכס שהתחייב למכור לו. הודעה זו מצד המוכר וגירוש הקונה מעל פניו כשהלה "מנדנד" לו, פוטרים את הקונה מלנקוט בצעדים כמו מתן הודעה פורמלית שאין בהם תכלית מעשית כלל.
ב. צודק המשיב בקובלנתו בערעורו הנגדי על ששכר-טרחת עו"ד אשר נפסק לו הוא למטה מהתעריף המינימלי. באין עילה כלשהי המצדיקה שימוש בשיקול דעתו של השופט להפחית מהתעריף המינימלי יש לפסוק שכר-טרחה בהתאם לתעריף.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד גיצלטר למערער, עו"ד גניהר למשיב. 27.11.67).
ע.א. 347/67 - אוניקו בונה בע"מ ואח' נגד קרלוס פורטוגז גיננס
*היכולת לתבוע פיצויים בשל הפרת חוזה לאחר תובענה קודמת להשבת כסף ששולם ע"ח העיסקה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 3037/65 - הערעור נדחה)
.
העובדות:
בין המערערות והמשיב נערך הסכם מכר שלפיו שילם המשיב סכום כסף על חשבון חלקת אדמה שהמערערות התחייבו למכור למשיב. ההסכם הופר והמשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערות להשבת הסכום ששילם בהסתמכו על ביטול ההסכם.
לאחר שניתן פס"ד שחייב השבת הכסף הגישו המערערות תביעה נגד המשיב לתשלום פיצויים על הפרת ההסכם ואילו המשיב הגיש תביעה נגדית לפיצויים בטענה כי המערערות הן שהפרו את ההסכם. המערערות ביקשו לדחות את התביעה שכנגד על הסף על יסוד תקנות 44-46 לסדר הדין האזרחי שלפיהן תובע שלא כלל את מלוא סכום תביעתו בתובענה לא יגיש לאחר מכן תובענה בשל חלק מהתביעה שלא תבע בתובענה הראשונה, ומי שזכאי לסעדים אחדים בשל אותה עילה רשאי לתבוע כולם או מקצתם אך אם לא תבע כולם לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבע. טוענות המערערות כי עילת התביעה הראשונה של המשיב להשבת כספו היתה אותה עילה שלפיה הוא תובע עתה את הפיצויים ולכן יש לדחות את התביעה שכנגד. הטענה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט הלוי:
א. הלכה פסוקה היא כי ביטול חוזה מקנה לכל צד עילת תביעה "מעין חוזית" להשגת "ממון ששולם ונתקבל" על חשבון החוזה שבוטל, עילת תביעה שאינה תלויה כל עיקר בהפרת החוזה ע"י הנתבע.
גם כשהתובע הפר את החוזה, יש ועילת תביעתו להשבת הכסף נשללת ע"י התנאה בחוזה, אך בהיעדר התנאה יכול התובע שהפר את החוזה לתבוע החזרת הכסף ששילם על החשבון - אם הנתבע השתמש בברירתו לבטל את החוזה עקב הפרתו ע"י התובע. הנתבע יכול אמנם להגיש תביעת פיצויים או תביעה שכנגד להטבת נזקו אך אינו רשאי לקזז.
עצם ביטולו של חוזה ע"י צד אחד ואימוץ הביטול ע"י הצד השני שמים קץ לחוזה ודינם כדין כשלון גמור של התמורה שיש בו משום עילה לתביעת "ממון ששולם ונתקבל".
ב. התוצאה היא שנוח לו לתובע להגיש תובענה להחזרת כספו בסדר דין מקוצר בעילה של ביטול החוזה ו"ממון ששולם" ולהשאיר את התביעה בעילה של הפרת החוזה שאינה נחסמת ע"י תביעה כנ"ל.
במקרה דנא תבע המשיב בתובענתו הראשונה בשל "ביטול" החוזה ולא בשל "הפרתו" ורשאי הוא לתבוע פיצויים על הפרת החוזה בנוסף לתובענה הראשונה.
ג. התביעה של "ממון ששולם ונתקבל" אינה כוללת דמי נזק. מאידך אילו הגיש המשיב תחילה תובענה לדמי נזק מפאת הפרת החוזה היה עליו לכלול בנזקו את הסכומים ששילם על חשבון החוזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד פריבס למערערות, עו"ד אוחנה למשיב. 24.11.67)
ע.פ. 342/67 - אדם בן יוסף כהן נגד היועץ המשפטי
*הרשעה בעבירת שוד *חומרת העונש. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים בן-פורת, מ. כהן, לנדא) בת.פ. 53/67 הערעור נדחה).
העובדות:
המערער נכנס לבית-קפה של המתלוננת, ובקול רם ובצעקות דרש ממנה 20 ל"י. משסירבה ניגש לקופה, הוציא שטר של 10 ל"י ומשלא היו יותר דרש מהמתלוננת עוד 10 ל"י. כשאמרה לו שאין לה, היכה בראשה וברח מהמקום. הוא הועמד לדין בעבירת שוד לפי ס' 288 לפח"פ, הורשע ונדון ל-4 שנות מאסר. בערעור טען סניגורו שהמערער לא בא בכוונה לשדוד אלא לבקש כסף מבעלה של המתלוננת שלא היה אותה שעה במקום ושבדרך כלל היה נותן לו כספים, וכן טען כי מכיון שהמכה ניתנה לאחר קבלת הכסף אין היא יכולה לשמש יסוד למסקנה שהמערער גנב את הכסף ע"י שימוש בכוח של ממש, המהווה מעשה שוד.
החלטה:
א. על פי הגדרת עבירת שוד שבסעיף 287 לפח"פ די באיום בשימוש בכח על מנת להשיג את החפץ שנגנב כדי לחייב את ההרשעה בשוד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו על פי חומר הראיות כי המערער איים על המתלוננת בשימוש בכח.
ב. אין להסכים לטענת הסניגור כי המערער השיג את הכסף כדרך שהיה משיג אותו, במקרים אחרים, מבעלה של המתלוננת באמצעי שידול ולא באיומים. העובדה היא כי הפעם הוא הטיל אימתו על המתלוננת ורק עקב כך הצליח לגנוב את הכסף.
ג. נושא הגניבה אמנם היה פעוט באופן יחסי ובדרך כלל אין להחמיר עד כדי עונש של 4 שנות מאסר במקרה כזה. אפילו שלמערער עשרות עבירות קודמות (52 שעליהן הורשע 37 פעמים) היה ביהמ"ש מהסס לאשר את גזר הדין, אלא שהמערער כבר נדון בשנת 1953 ל-4 שנות מאסר בשל עבירה על סעיף 288 לפח"פ, שוב נדון למאסר של 5 שנים על תנאי, שהופעל לאחר מכן, בעבירה של דרישת רכוש באיומים, ואם לא די בכל אלה באה הרשעה נוספת בפברואר 1967 עם עונש של מאסר על תנאי למשך שנתיים וחצי ולא עברו אלא 10 ימים מהרשעה אחרונה זו עד שביצע את העבירה עליה הוא עומד בדין. כיון שכך אין להפחית מענשו.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד אסנת למערער, עו"ד גב' ברזל למשיב. 4.12.67).
בג"צ 159/67 - תופיק דבדוב נגד שר התחבורה ואח'.
*רשיון מונית העותר ביקש רשיון מונית ומתרעם על שרשיון כזה ניתן לאחר בכפרו ולא ניתן לו. העתירה לצו נדחתה שכן טענת האפליה אין לה מקום משהוברר כי הנהג השני הוא בעל היתר לנהיגת מונית עוד משנת 1963 ואילו העותר הוא בעל רשיון נהיגת מונית מסוף דצמבר 1965 (הרשיון לנהג השני הוצא בנובמבר 1966).
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד ר. כהן לעותר, עו"ד חשין למשיבים).
בג"צ 231/67 - סיעת רק"ח בעירית נצרת נגד עירית נצרת ואח'.
*אישיות משפטית" של סיעה בעיריה החלטת ביהמ"ש בבג"צ הנ"ל ניתנה רק בשאלת הוצאות המשפט בעתירה (שכן מאז הגשת העתירה תוקנה הבעיה שבגינה הוגשה הבקשה לצע"ת) והשאלה אם העותרת כסיעה בעיריה יש לה מעמד של "אישיות משפטית" הרשאית להופיע בפני ביהמ"ש שהועלתה ע"י ביהמ"ש לא הוכרעה ו"יש לה פנים לכאן ולכאן".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד נקארה לעותרת, עו"ד דרוויש למשיבים. 17.11.67).
ע.א. 307/67 - עזרא עזורי נגד פקיד השומה גוש דן.
*שומת מס בגידול הון. המערער הגיש הצהרת הון לסוף מרץ 1960 בה הצהיר על כ-150 אלף ל"י והצהרת הון חדשה במרץ 1964 בה הצהיר על כ-650 אלף ל"י. המשיב ביקש הסבר להגדלת ההון והמערער הגיש הודעה בה הסביר את הגידול בהעברת הון מעירק לישראל. הסבר זה כיסה כ-200 אלף ל"י, אך עדיין נשאר פער של כ-300 אלף ל"י. סכום זה ראה המשיב כהכנסה החייבת במס. ערעורו של המערער בביהמ"ש המחוזי נדחה וכן גם בביהמ"ש העליון.
לא המשיב ולא ביהמ"ש המחוזי נהגו במערער בקנה מידה חמור. אכן קיימים קשיים בהעברת הון מעירק ובהוכחת העברת הכספים, אך לכן הכיר המשיב בסכום של 200 אלף ל"י עליו מסר המערער בהודעתו לפקיד השומה. באשר לסכום הנותר העלה המערער גירסאות שונות וסתר את עצמו מגירסה לגירסה. על כן אין לו להלין אלא על עצמו אם הסבריו לא נתקבלו.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד גיצלטר למערער, עו"ד נתן למשיב).
ע.א. 410/67 - יולן ארנטל נגד משה ומרים בן שמואל.
*ראיות חדשות בערעור. נגד המערערת ניתן פס"ד לסילוק יד בבימ"ש השלום. בערעורה בביהמ"ש המחוזי ביקשה להשמיע עדות נוספת והגישה תצהיר של העד הנוסף אותו רצתה להשמיע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וגם הערעור על כך נדחה.
בדרך כלל לא יטה ביהמ"ש להתיר הבאת ראיית חדשות בערעור, ודבר זה ייעשה רק בנסיבות מיוחדות יוצאות מגדר הרגיל.
כדי להצדיק קבלת עדות נוספת בערעור או קיום משפט חדש צריך שיתקיימו שלושה תנאים: יש להראות שבשקידה סבירה אי אפשר היה להמציא את העדות לביהמ"ש בשעת הדיון המשפטי, צריך שתהיה לעדות השפעה חשובה על התוצאה אם כי לאו דווקא השפעה מכרעת, צריך שתיראה העדות נאמנה אם כי לא בלתי ניתנת לסתירה. במקרה דנא נתקיימו, לכאורה, התנאים הראשון והשלישי אך לא התנאי השני. זאת עולה מן התצהירים שהוגשו, וצדק ביהמ"ש כשלא הרשה השמעת העדות החדשה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני. 23.11.67).
ע.א. 15/67 - רחל זלצר נגד עזבון חנה זלצר ואח'.
*צירוף בעל דיןא. כאשר פלוני תובע מאלמוני החזרת רכושו בטענה כי פלמוני העביר לו את הנכס בלא שהיה מוסמך לכך, בעלי הדין הם פלוני התובע ואלמוני הנתבע. נוכחותו של פלמוני במשפט יכולה להיות דרושה כדי שיעיד, אך אם אין מבקשים כל סעד ממנו, צירופו בודאי אינו דרוש "כדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה".
ב. כדי להרשות תיקון כתבי טענות או צירוף בעל דין לאחר קדם משפט צריך טעמים מיוחדים. טעמים שבגוף הענין בלבד ללא צידוק האיחור לעולם אינם יכולים לעלות לכדי טעם מיוחד. הוכחת הטעמים המיוחדים לצידוק האיחור הוא עיקר הדברים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט זוסמן. 5.12.67).
ע.א. 492/67 - "מען" אגודה שיתופית בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים.
*הפחתת מס על רכוש חקלאי המערערת, אגודה חקלאית, ביקשה לרכוש שטח אדמה נוסף לזה שהיה ברשותה ולא יכלה לעשות כן אלא ע"י שהקימה חברה. את רוב מניות החברה החזיקה האגודה וכן גם ניהלה את החברה ע"י מנהלי האגודה. לאגודה ציוד המוחזק על ידה ובציוד זה עיבדה גם את השטחים הרשומים על שם החברה. נכסי החברה היו מובדלים לחלוטין מנכסי האגודה ולאגודה לא היו כל זכויות חזקה או הנאה מן המשק של החברה (פרט לכך שהחזיקה בידה את רוב מניות החברה). האגודה היא בבחינת חקלאי, בישוב ספר הזכאי להפחתה בתשלומי מס רכוש. אין חולק כי הציוד מוחזק ע"י האגודה אולם המשיב הכיר רק בשליש מערך הציוד לצורך הפחתה במס וזאת משום שהאגודה משתמשת בציוד זה גם לצורך עיבוד אדמות החברה. טענת האגודה נגד החלטת המשיב נדחתה. אמנם מטרת הקמת החברה היתה רק כדי לאפשר לאגודה לרכוש אדמות נוספות, אולם המניע להקמת החברה אינו חשוב העובדה היא כי החברה היא גוף משפטי נפרד לחלוטין מן האגודה והמקרקעין של החברה הם רכוש של החברה בלבד. לפיכך אין השימוש בציוד לצרכי החברה צריך להיות מוכר להפחתה במס.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד רגירר למערערת, עו"ד נתן למשיב. 3.12.67).
ע.פ. 378/67 - בנימין בן יוסף ג'מיל נגד היועץ המשפטי.
*חומרת העונש בעבירות תעבורה בבימ"ש השלום הורשע המערער בנהיגת רכב לא רשיון, ללא ביטוח, ותוך תקופת פסילה. העבירות נעברו ביום 15.6.67 ובימ"ש השלום הטיל על המערער קנס של 1000 ל"י, מאסר על תנאי של 3 שנים והפעיל מאסר על תנאי של 20 חודש שהיה תלוי ועומד נגדו בשל עבירה קודמת שנעברה לפני מלחמת 6 הימים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את הקנס ואת המאסר על תנאי של שלוש שנים והטיל על המערער מאסר ממש של 20 חודש בחופף למאסר על תנאי הישן שהופעל נגדו. עתה טוען המערער כי במקום להיטיב עמו, כפי שהתכוון לעשות, הרע עמו ביהמ"ש המחוזי על ידי הטלת המאסר ממש, כי מהפעלת המאסר על תנאי היה משתחרר עם קבלת החנינה.
הערעור נדחה. יתכן שכן הוא כפי שטוען המערער, אבל השאלה היא אם בדיעבד העונש שהוטל בביהמ"ש המחוזי הולם את חומרת העבירות, ועל שאלה זו יש לענות בחיוב. המערער אינו מרפה מעבירות מסוכנות אלה, אם כי כבר פעמיים הוטלו עליו עונשי מאסר קצרים. אין מנוס מלהחמיר הפעם, אולי בכל זאת ילמד המערער לקח.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד חסיד למשיב. 30.11.67).
ע.א. 439+437/67 - מדינת ישראל נגד רשידה חסין ואח'.
*תרומת רשלנות. הנתבע הראשון עסק בעקירת עצים באמצעות דחפור ופגע בילדה (המשיבה הראשונה) שהלכה בכביש. נפסקה תרומת רשלנות בשל התנהגות הילדה ואביה. קביעה זו בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון. לא היה מקום לקבוע תרומת רשלנות לילדה שהיא בגיל 12 ולא צריכה היתה לחשוש מפני נפילת עץ על הדרך בה הלכה. אשר לרשלנות תורמת של האב, הרי הוא כלל לא היה צד לדיונים ולא היה יסוד להפחית מאחריות הנתבעים עקב רשלנותו.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. 21.11.67).
ע.א. 315/67 - מיכאל קולנשר נגד זכריה פרייליך.
*תשובות לשאלון ענינו של הערעור הוא חיובו של המערער במתן תשובה לשאלות בשאלון שהגיש לו המשיב. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור ושחרר את המערער מלהשיב על שורה של שאלות. זאת באשר השאלות אינן רלבנטיות למשפט, ויחד עם זה יש בהן להציק למערער בהדרשו לגלות את עסקיו ועסקי בני משפחתו למשיב.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 30.11.67).
ד.נ. 11/67 - זאב סירוטה נגד לוי יוסף חבר המועצה המקומית באר יעקב ואח'.
*פסילת פקיד מועצה דתית מכהונת חבר מועצה מקומית.
בבג"צ 353/66 (פד"י כ"א (1) 449) פסק ביהמ"ש כי העותר שכיהן כיו"ר המועצה הדתית בבאר יעקב וקיבל את משכורתו מהמועצה הדתית פסול מלכהן כחבר המועצה המקומית וזאת משום שתקציב המועצה הדתית מתכסה בחלקו ע"י המועצה המקומית.
העותר ראה בהלכה זו חידוש המצדיק דיון נוסף אך עתירתו נדחתה. אמנם זו היתה הפעם הראשונה שנפסל אדם מלכהן כחבר ברשות מקומית, בגלל היותו עובד במשכורת של אותה רשות, כאשר אין הוא מקבל את כל משכורתו מקופתה של אותה רשות, וכן אין הוא מקבל את המשכורת ישירות מהמועצה המקומית אלא מהמועצה הדתית, אעפ"כ אין חידוש במה שנפסק. זו רק החלת הלכה הקיימת מלפני כן על מערכת עובדות חדשה. המגמה נשארה אחת, והיא "למנוע את התקלה, שפקידים מקבלי שכר יפעלו ויצביעו כחברי הגוף המשלם להם". לא הלבוש הפורמאלי עיקר אלא השליטה המלאה או החלקית על מקור הכסף. כך שאין גם נפקא מינה בכך אם המועצה הדתית היא גוף משפטי נפרד.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד מירון למבקש).