בג"צ 134/67 - סימו וסלומון וענונו נגד משרד התחבורה ורשות הרישוי ירושלים
*העברת היתר הסעת נוסעים במשאית עם העברת הבעלות *מדיניות כללית של משרד.(התנגדות לצו-על-תנאי - הצו נעשה החלטי).
.
העובדות:
העותרים, אב ובנו, הם עולים חדשים תושבי באר-שבע שהשקיעו הונם ברכישת משאית משומשת. המשאית שמשה את בעליה הקודמים להסעת פועלים בשכר בהיתר רשות הרישוי. העותרים בקשו למצוא פרנסתם בהסעת אותם פועלים, והאמינו בתום לב כי היתר ההסעה צמוד לרכב. משפנו למשרדהרישוי להעברת הבעלות התברר להם כי היתר ההסעה אינו עובר עם בעלות הרכב וכי רשות הרישוימסרבת מטעמים שב"מדיניות" להעניק גם להם היתר הסעה.
העותרים רכשו את המשאית במחצית נובמבר 1965 והתברר כי בראשית אוקטובר אותה שנה העניקו המשיבים ארבעה-עשר היתרי הסעה לרוכשי משאיות שלבעליהם הקודמים היה היתר הסעה ואשר סברו בתום לב כי היתר ההסעה עובר עם בעלות רכב. טענת העותרים היתה כי לאותם בעלי משאיות הוענקו הרשיונות מטעמים הנעוצים בבחירות שנערכו אותה שעה. טענה זו נסתרה בחצי פה ע"י המשיבים.
בתשובתם לבג"צ טענו המשיבים כי מטעמי מדיניות כללית, ולא מטעמי בטיחות הקשורים במקרה זה, מסרבים הם להעניק את היתר ההסעה אשר הענקתו תלויה בשיקול דעת רשות הרישוי בהתאם לתקנות התעבורה.
יחד עם הבג"צ של העותרים טיפל ב"כ העותרים בבקשתם של עותרים אחרים שרכשו משאית לפני אוקטובר 1965 ואשר תחילה גם להם סירבו להעביר את היתר ההסעה. רשות הרישוי קבעה בספטמבר 1966 הבחנה בין אותם עותרים שרכשו את המשאית קודם אוקטובר 1965 לבין העותרים דנא שרכשו בנובמבר 1965. נתנו היתר הסעה לעותרים האחרים וסירבו לתתו לעותרים דנא. על כך העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט הלוי:
א. ייתכן כי המדיניות הכללית של המשיבים עד אוקטובר 1965 היתה שלא להעביר היתרי הסעה, אולם ברור כי בעשותם "חריג" רבתי באוקטובר ממדיניותם הקודמת התמוטטה אותה מדיניות והמצב במועד נשוא הבקשה (נובמבר 1965) אינו דומה למצב שהיה עד אוקטובר 1965 שלא להעביר היתרי הסעה, ואין עוד מדיניות המצדיקה סירוב ליתן היתר הסעה באותו תאריך. משעשו המשיבים את החריג לגבי ארבעה-עשר בעלי משאיות אחרים סטו מקוי המדיניות שקבעו לעצמם ואפשר לחייבם לנהוג באותו אופן במקרים דומים כדי למנוע אפליה בין שוים.
ב. כאשר נתנו המשיבים היתר הסעה לעותרים האחרים, קבעו, שלא כדין, הבחנה בין מי שרכש את רכבו קודם אוקטובר 1965 לבין מי שרכשו במחצית הראשונה של נובמבר 1965. המשיבים היו בני חורין בכל עת לשנות את מדיניותם החדשה כפי שבאה לידי ביטוי באוקטובר 1965 מכאן ולהבא אבל לא למפרע. אין המשיבים יכולים לבוא בספטמבר 1966 ולקבוע "מדיניות" של הבחנה לגבי נובמבר 1965 כי מי שרכש את רכבו קודם אוקטובר יקבל היתר ומי שרכש לאחר מכן לא יקבל היתר. בהבחנה זו יש משום חידוש שרירותי לגבי העבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, הלוי, קיסטר עו"ד רודיטי לעותרים, עו"ד ברסלע למשיבים. 10.12.67).
ב.ש. 241/67 - יהונתן בן נחום אלדר נגד מדינת ישראל
*תחולת חוק החנינה לענין חילוט ערבות בשל אי הופעה בביהמ"ש במשפט פלילי.(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 847/65 בדבר תשלום כספי ערבות בשל אי התיצבות במשפט פלילי - הערר נתקבל)
העובדות:
נגד העורר הוגש משפט פלילי בשנת 1965 והוא שוחרר בערבות. לאחר שהושמעו מספר עדויות נמנע העורר מלהופיע למשפט והובא למשפט מכח צו המעצר, הוא הורשע בדין ונדון למאסר. עם הפעלת חוק החנינה הוצא לחפשי. בספטמבר 1967 החליט ביהמ"ש המחוזי לחייב את העורר לשלם לקופת המדינה סכום של 7000 ל"י מכח כתב הערבות שנחתם על ידיו ושבו התחייב לשלם את הסכום האמור אם לא יופיע למשפט. על כך הערעור.
החלטה:
א. ההליך בדבר הפעלת הערבות אינו בגדר "הליכי משפט" לפי סעיף 217(א) לחוק סדר הדין, ולכן, למרות שהמשפט הוגש לפני חוק סדר הדין הפלילי, צדק ביהמ"ש בהחילו על חיוב הערבות את הסעיף 43(א)(1) לחוק סדר הדין ולא הוראות פקודת השחרור בערבות. "הליכי משפט" לפי סעיף 217 הנ"ל מכוונים להליכים המוזכרים בפרק ה' לחוק סדר הדין ועניני שחרור וערובה לא באותו פרק מדובר בהם.
ב. על חילוט ערבות בגין אי הופעה למשפט לא חל סעיף 2(א) לחוק החנינה המשחרר מתשלום קנס שחוייב בו אדם וטרם שולם עד לחוק החנינה. המחוקק התכוון לשחרר מתשלום קנס שהוטל בשל עבירה פלילית ולא לשחרר מתשלום סכום ערבות הנובע מהפרת תנאי הנוגע להתיצבות למשפט פלילי.
ג. מאידך צדק העורר בטענתו כי יש לשחררו מתשלום סכום הערבות מכח סעיף 5(א) לחוק החנינה הקובע כי לא יינקט הליך פלילי בשל עבירה שנעברה לפני ה-5 ביוני 1967. הליך חילוט הערבות הנזכר בסעיף 43(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, כמו כל הליך לפי חוק זה, הוא הליך פלילי במובן הכתוב בסעיף 5(א) הנ"ל לצורך חוק החנינה.
ד. האמור בסעיף 5(א)
ה. גם הערבים חוייבו בתשלומי ערבות ולא הגישו על כך ערר. כתוצאה מקבלת הערר של הנאשם עצמו מן הדין שהשלטונות ישקלו אם אין מקום לשחרר גם את הערבים מתשלום הערבות למרות שלא עררו.
הנ"ל כי לא יינקט הליך פלילי בשל עבירה שנעברה לפני היום הקובע מכוון לכל ההליכים הפליליים הננקטים עקב האשמה בעבירה שנעברה לפני היום האמור ולא רק להליך בו מתקיים בירור האשמה לגופה.)
(בפני: הנשיא אגרנט)ע.א. 625/66 - גבריאל מרדכי נגד יצחק שיטרית ונתן לוי
*תשלום נזיקין בגין היפר חובה שבחוק ובעילת רשלנות ע"י קבלן וקבלן משנה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.א. 20/62 - הערעור נתקבל)
העובדות:
לשיטרית שהוא קבלן בנין נמסרה הקמת קומה נוספת בבנין. הוא מסר ללוי כקבלן משנה הקמת השלד של הקומה. שיטרית שלח הודעה למפקח העבודה האזורי בירושלים לפי תקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה, והודיע לו על מינוי לוי כמנהל עבודה בבנין הנ"ל. לוי הביא למקום מערבל
שהתנעתו נעשית בעזרת ידית (מנואלה). באופן רגיל אחרי שהמנוע מופעל, הידית משתחררת מהמערבל ומוצאת החוצה. לפעמים חלה תקלה והידית אינה משתחררת וממשיכה להסתובב ואז קיימת סכנה שהמפעיל יפגע מהידית כשהיא מסתובבת או שהידית תיזרק החוצה ותפגע בעובד. הסיבות לאי הינתקות הידית יכולות להיות פגמים במכונה או הצתה מוקדמת כאשר הניצוץ מגיע לתא השריפה מוקדם מדי.
ביום התאונה הופעל המערבל בבוקר ע"י לוי ופעל כתקנו. אחרי הפסקת אוכל ניסו להפעילו אך ללא הצלחה. שיטרית קנה מצת חדש לפי בקשת לוי ולאחר מכן סובב המערער את הידית כדי להתניע את המערבל אך זו לא נותקה ופגעה בו, המערער תבע פיצויים הן בעילת היפר חובה שבחוק בהיעדר גידורמתאים והן בגין רשלנות, ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה היפר חובה שבחוק וכן קבע שאי הינתקות הידית לא נבעה מהפגמים במכונה אלא מהצתה מוקדמת ומכיון שכך גם לא היתה רשלנות, כן קבע את סכום הנזיקין למקרה שבערעור יחוייבו המשיבים, הוגש ערעור מטעם התובע בשל שחרור המשיבים מתשלום וערעור נגדי של שיטרית על גובה הנזיקין שקבע ביהמ"ש המחוזי.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אשר לענין היפר חובה שבחוק:
1. החוק מחייב גידור לבטח של כל חלק מסוכן של מכונה. לתוך מסגרת זו נכללים מכונה או חלקים אשר במהלך הרגיל של עניני בני אדם ניתן באופן סביר לצפות סכנה מהשמוש בהם ללא הגנה. בהתאם לחומר הראיות עולה כי הסכנה שהידית לא תיפרד ותגרום לנזקים היא ידועה ואיננה בלתי צפויה. מקרי תקלה בעת התנעה אינם נדירים. העולה מכאן כי האדם שהוטל עליו לדאוג לבטיחות העובדים יכול וחייב היה לחזות את הסכנה מראש ולמנוע אותה ע"י גידור או בדרך אחרת, משלא עשה כן הרי הפר חובה שבחוק.
2. הטענה שמפקח מטעם משרד העבודה שבדק את המכונה לא דרש גידור לא הוכחה במשפט, אך גם אם נכון שהמפקח לא היה ער לסכנה הנ"ל, אין בכך ראיה שהסכנה היתה נדירה ובלתי צפויה.
3. תקנות הבטיחות בעבודה קובעות כי אם עוסקים בעבודות בניה הן קבלן ראשי והן קבלן משנה, הרי החובות המוטלות בתקנות על "מבצע עבודה" מוטלות גם על הקבלן הראשי. לפיכך חייבים גם שיטרית וגם לוי על יסוד העילה של היפר חובה שבחוק.
4. אין צורך לפסוק במקרה שלפנינו במחלוקת המשפטית שהתעוררה באנגליה אם חובת הגידור חלה רק על חלקים שעלולים להזיק בהיותם על המכונה או גם על חלקים העשויים להזרק מהמכונה. כאן היתה הידית בידיו של המערער שעה שנחבל בה ונשארה בידו בעת שניתקה מהמכונה. מבחינת הגידור אין הבדל בין פועל הנחבל מהידית כשהוא מחזיק בה בעודה מחוברת למכונה או כשהיא בידיו וכבר ניתקה מהמכונה.
5. אמנם לא הובאו ראיות איך ניתן היה לשנות את שיטת ההתנעה שלא תגרום חבלה, אך אין בכך כלום. גם אם אי אפשר היה למנוע סכנה ע"י גידור או בדרך אחרת אין בכך כדי לפטור מאחריות כאשר קיימת חובת גידור.
ב. אשר לענין עילת הרשלנות:
1. לוי עבד בהקמת השלד כקבלן עצמאי ועל כן לפי סעיף 11(1)(ג) לפקודת הנזיקין לא חלה אחריות שילוחית על שיטרית עבור רשלנות לוי. בקניית המצת ע"י שיטרית ביום התאונה עדיין אין לראות התערבות שיטרית בעבודת לוי גורמת את התאונה או הרשאה או אישור המעשה שגרם לפגיעה.
2. העובדה ששיטרית מינה את לוי כמנהל עבודה לצרכי תקנות הבטיחות אין בה כדי לראות את לוי כשלוח או מורשה של שיטרית במובן הסעיף 11(1)(ב) לפקודת הנזיקין, ולא שינתה את מהות היחסים החוזיים בין שניהם לגבי הקמת השלד.
3. אשר לחיובו של לוי, הרי הוא העסיק את המערער וחייב היה לדאוג למכשירי עבודה תקינים. מרבית הסיבות שיכלו לגרום את התקלה נעוצות באחזקה גרועה או טפול לקוי במערבל, מחוץ לגורם של הצתה מוקדמת. אמנם לא הוכח מה גרם לתאונה אך נתמלאו במקרה דנא כל שלושת התנאים להפעלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", לפי סעיף 54 לפקודת הנזיקין, על כן מוטל על לוי להוכיח שהוא לא התרשל.
4. לטענה שהמערער גרם לתאונה ברשלנותו התורמת - החובה להוכיח רשלנות תורמת חלה על מי שטוען טענה זו ולא היה שמץ של ראיה בחומר הראיות לכך.
ג. הסכום של 4000 ל"י עבור כאב וסבל אינו מוגזם במקרה דנא (בו נפצע המערער כשהוא בן 25 ונגרמה לו נכות של 20 אחוז לצמיתות).
ד. באשר לפיצוי הפסד השתכרות בעתיד, הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון שהמערער יכול היה להתקדם בעבודתו ועל יסוד כך חישב את הפסד ההשתכרות לפי 500 ל"י במקום 420 ל"י לחודש. לסיכוי ההתקדמות של המערער לא היה יסוד בחומר הראיות ועל כן יש לחשב את ההפסד לפי 420 ל"י בלבד לחודש.
ה. בין שיטרית ללוי יש לחלק את שיעור האחריות: 75 אחוז על לוי ו-25 אחוז על שיטרית, לגבי המערער יהיה החיוב ביחד ולחוד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. עו"ד בירן למערער, עו"ד מאק למשיב הראשון. 18.12.67).
ע.א. 418/67 - דן אגודה שיתופית לתחבורה... נגד פקיד שומה תל אביב
*חיוב במס הכנסות על הטבות לעובדים *ניכוי במקור.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בעמ"ה 1552/65 ו-647/66 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
האגודה השיתופית מעניקה לחבריה הטבות שונות. המשיב ראה בטובות הנאה אלה שהן קצובות, הכנסה מעבודה וחייבן במס. מכיון שלא נוכה מס במקור לפי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה חייב את המערערת לשלם את המס לפי סעיף 167 לפקודה. בערעור נותרו לדיון שלוש הטבות בלבד והן: הזכות לקנות בגדים בחנויות מסוימות; דמי חסר לכרטיסנים; והוצאות ללימוד השפה האנגלית לחברים. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת פקיד השומה לראות טובות הנאה אלה כהכנסה החייבת בניכוי מס במקור.
הערעור הוא על כך ולחלופין לגבי חלק מן החברים שכבר הוצאה להם שומה סופית שלא הביאה בחשבון טובות הנאה אלה. לטענת המערערת אין לחייבה במס על ההכנסה הזו של החברים שעה שבשומה הסופית לא חוייבו אותם חברי האגודה בסכום מס זה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. באשר לתוספת ביגוד - המבחן הוא אם הבגדים ניתנו כדי לציין השתייכות העובד למוסד ולהבטיח הופעה אחידה של העובדים ואז אין ההטבה לביגוד חייבת במס או
שהביגוד נועד לשמור על גופו ובגדיו הפרטיים של העובד ואז הרי זה חלק מהמשכורת. כאן ניתנה אפשרות לעובדים לקנות בחנויות לאו דווקא בגדים אחידים אלא כל סוג בגדים שיבחרו בעד הסכום המסוים. כיון שכך נכון הוא שיש לראות את הסכום כחלק מהמשכורת אלא שלגבי כל עובד אפשר להוכיח לפקיד השומה כי הוא רכש בסכום האמור בגדי עבודה דווקא.
ב. באשר לדמי חסר - ניתנים לכרטיסנים אחוז וחצי מערך הפדיון וביהמ"ש דלמטה קבע כי סכום חסר בגובה כזה לא הוכח בפניו. זוהי שאלה שבעובדה שאין להתערב בה.
ג. אשר לכספים שהמערערת הוציאה להקניית אנגלית לחבריה - זו הוצאה הניתנת לא רק לגבי אותם נהגים המדריכים תיירים שהאנגלית דרושה להם למילוי תפקידם אלא לכל הנהגים. ביהמ"ש פסק כי אין צורך שכל נהג אוטובוס ידע אנגלית, ולפיכך יש לראות בתשלום זה תוספת שכר. זו שאלה עובדתית שאין להתערב בה.
ד. צדקה המערערת באשר לעובדים שכבר נערכה להם שומה סופית. לאחר הוצאת שומה סופית לגבי העובד שוב אין לבוא בדרישה אל המעביד שלא ניכה מס. אין חשיבות לשאלה אם כבר הוצאה שומה סופית גם לגבי המעביד או לא. כאשר גובה ההכנסה אינו שנוי במחלוקת ברור שחובת המעביד לנכות מס במקור ולשלמו לפקיד השומה עומדת בעינה, אף כי בינתיים נישום העובד שומה סופית. אך כשגובה ההכנסה והמס המגיע עליו שנויים במחלוקת, ייווצר מצב בלתי מניח את הדעת, אם מחד גיסא יקבע הפקיד בשומת העובד את הכנסתו בסכום פלוני ומאידך גיסא ידרוש לאחר מכן מהמעביד תשלום בגין ניכוי מס במקור על בסיס הכנסה בסכום גבוה יותר. כל עוד לא בוטלה השומה הסופית של העובד לפי סעיף 147 לפקודה אין לעשות שומה למעביד לפי סעיף 167 המבוססת על חישוב שונה ונוגד של הכנסת העובד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. 13.12.67).
ע.א. 314/67 - פקיד השומה ת"א נגד נכסי כהנים בע"מ
*ניכוי הוצאות בתשלום רבית "ממקור הכנסה אחר" באדם שאין הכנסתו מעסק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.מ.ה 987/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
החברה המשיבה מחזיקה בנכסיהם של בני משפחה אחת וביניהם שני בתים, דירה ומניות בשתי חברות בת. המשיבה הקימה יחד עם אחרים חברה באשדוד ומשזו נזקקה לכספים לוותה המשיבה כספים בחברת בת שלה והלוותה את הכספים לחברה החדשה באשדוד. לחברת בת שילמה המשיבה רבית ומהחברה החדשה לא קיבלה רבית על ההלואה שכן זו לא עשתה עסקים טובים. המערער סירב להתיר למשיבה לנכות כהוצאה לצורך מס הכנסה את הרבית שהיא שילמה לחברה בת שלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והתיר את הניכוי ומכאן הערעור.
החלטה (השופט ויתקון):
א. אדם שלווה כספים מפלוני על מנת להלוותם לאלמוני, אם עשה כן במהלך עסקו כי אז זכאי הוא לנכות את הרבית ששילם כהוצאה, אף כי ההלוואה שנתן לא הכניסה לו הכנסה באותה שנת מס. מאידך אדם שהכנסתו אינה מעסק ואין לו הכנסה מהמקור שקשור במתן ההלואה, אין לו כל זכות לנכות את הרבית ששילם מהכנסותיו ממקור אחר.
ב. במקרה דנא כל מטרת המשיבה היתה להחזיק בנכסי המשפחה, היתה זו חברה להשקעה לשם החזקה ואין לראות את הכנסותיה כהכנסות מעסק, וממילא אינה יכולה לנכות את ההוצאות ששילמה כרבית, מהכנסותיה ממקור אחר.
ג. אין לקבל את טענת המשיבה כי למעשה לא היא, אלא בעליה ומנהליה, הם בעלי הדברים האמיתיים לצורך המס והם המנהלים את החברה הבת ואת החברה החדשה והם הכנסתם היא מעסקים. צורת התאגיד מפרידה בינו לבין בעליו והתאגיד מהוה גוף משפטי נפרד. זה הדין כאשר הדבר הוא לתועלת הנישום והוא הדין כאשר אין זה נוח לנישום.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. 11.12.67).
ע.א. 230/67 - לייב כהנא נגד חיים גרינבלט ואח'
*תשלום דמי תיווך *התחייבות לשלם שכר טרחה ולא דמי תיווך.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שמש) בת.א. 1268/64 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הינו מתווך שהפגיש את שני המשיבים הראשונים עם אדם בשם וולדמן שהיה בעל טרקטור ושני המשיבים היו מעונינים לקנותו. בפגישה לא באו הצדדים לעמק השוה בדבר התנאים והעיסקה לא בוצעה. בינתיים הועלתה הצעת קניית הטרקטור ע"י אדם שלישי שלא ידע כלל על המו"מ הראשון וביזמתו בוצעה העיסקה ובקניה השתתף המשיב השלישי. המערער תבע דמי תיווך בסך 4500 ל"י אך המשיבים סירבו לשלם לו. מאידך הציעו לו 1000 ל"י ולפי עדותם הוא הסכים לקבל את הכסף אך הם דרשו כי יחתום כתב ויתור לגבי כל תביעה נוספת והוא סירב. ביהמ"ש המחוזי פטר את המשיבים מתשלום דמי תיווך אך חייבם בתשלום 1000 ל"י בהתאם להתחייבותם. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. זכותו של המתווך לקבל את שכרו קיימת לו כשהוא מזמן את הצדדים והזימון הזה מביא בסופו של דבר לידי התקשרות ביניהם בעיסקה שהוצעה על ידו. על המתווך להוכיח כי הוא מילא תפקיד בר ערך בעיסקה שנעשתה בסופו של דבר. אין הוא חייב להשלים את העיסקה אלא עליו להראות שהיא נעשתה כתוצאה מהתערבותו הישירה בעניין. כאן תיווכו של המערער לא נשא פרי. העיסקה שהציע לא בוצעה ולאחר הפגישה הראשונה נותק הקשר ונתחדש לאחר מכן באופן מקרי על ידי אדם אחר שלא ידע את המערער.
ב. עם זאת יש להבהיר כי אין לייחס חשיבות לעובדה שהעיסקה שנעשתה, בסופו של דבר היתה עם שותפות שנתווסף בה שותף שלישי. תביעתו של המערער לדמי תווך לא יכלה להכשל על ידי כך בלבד שצירפו לעסקה אדם נוסף.
ג. הערעור שכנגד גם הוא אין לו על מה שיסמוך. אמנם המערער תבע על יסוד התחיי- בות ולא תבע תגמול לפי עילה אחרת. אולם המשיבים בכתב הגנתם, והמשיב השני בעדותו, טענו כי הציעו למערער סכום של 1000 ל"י והוא קיבל את ההצעה אלא שסירב לחתום. בנסיבות אלה יש כאן הבטחה מחייבת מצד המשיבים לשלם למערער את הסכום האמור כשכר טרחתו בענין ולא ג'סטה גרידה כפי שטען המשיב. (זאת משום שהמשיבים
הציעו את התשלום אך אין זאת אומרת שבכל מקרה של מתווך שהתחיל בתיווך ולא סיים זכאי הוא לשכר ראוי או לתשלום כלשהו עבור טרחתו)
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון . 12.12.67).
ע.א. 55/67 - יהושע קפלן ואח' נגד מדינת ישראל ורשות הפיתוח
*ייצוג רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל לצורך מתן יפו"כ לעו"ד.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1018/61 - הערעור נדחה)
המשיבים הגישו לביהמ"ש תובענה כי יינתן פסק-דין המצהיר שחוזה המכר שנערך בין רשות הפיתוח לבין שותפות נטעי הדר (המערערת מס' 13) בגין פרדס שהוא בבעלותה של רשות הפיתוח הינו בטל, באשר העיסקה נעשתה על יסוד מעשי תרמית והונאה. בישיבה שבה עמדו להשמיע את ההוכחות, ביום 1.11.66, לאחר שכבר נתקיים קדם-משפט, העלו באי כח המערערים טענה מקדמית שיש למחוק את התביעה על הסף במידה וזו מתייחסת לרשות הפיתוח מן הטעם שנציג היועהמ"ש שחתם על כתב התביעה לא היה מוסמך לעשות כן, בשם רשות הפיתוח, הואיל ויפוי-הכח לפיו התחזה היועהמ"ש לייצג את רשות הפיתוח נחתם ע"י "מנהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח" ולטענתם אין מנהל מקרקעי ישראל מוסמך לייפות את כוחם של נציגי היועהמ"ש לייצג את רשות הפיתוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה מן הטעם שהחוק הסמיך את המינהל לנהל את עניני רשות הפיתוח, והמושג "לנהל" הוא די רחב כדי לכלול בתוכו ייצוג בביהמ"ש, כן חייב את המערערים בתשלום אלפיים ל"י הוצאות ללא קשר עם התוצאות במשפט גופו. מכאן הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. הפירוש הרחב של המונח "ניהול" במילונים יחד עם כוונות המחוקק כפי שהן משתקפות בחוקי מינהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ומקרקעי ישראל מצדיקים את הפירוש הרחב שבמילה "ינהל" התכוון המחוקק להקנות למינהל סמכויות לעשות הפעולות שרשות הפיתוח מוסמכת לעשות ובכלל זה הגשת תובענות.
ב. העובדה שאין למינהל מעמד של אישיות משפטית אוטונומית אינה מונעת ממנו את הכשרות המשפטית לתבוע בשם מאן דהוא. המערערים סמכו טענת העדר אישיות משפטית של המינהל על חוק השליחות ועל המג'לה, אולם התשובה לכך היא שסמכות הייצוג כאמור הוסדרה מכח הוראות חוק מיוחדות הדוחות מפניהן עקרונות הרשאה כלליים.
ג. ההוצאות בסך אלפיים ל"י שנפסקו אינן מוגזמות. המשפט הוגש ב-1961 ונדחה מסיבות של משפט פלילי עד 66, נתקיים קדם-משפט בתחילת 66 ואז לא עוררו המערערים את בעיית הייצוג, ולבסוף נקבעו שלושה מועדים רצופים למשפט והוזמנו עשרות עדים ורק אז הועלתה הטענה הטרומית הפורמליסטית זו שאין נוהגים להיזקק לה בשלב כה מאוחר של המשפט. גם אילו נתקבלה טענה זו לא היתה מביאה תועלת מעשית למערערים, שכן ביהמ"ש לא היה דוחה את התובענה על הסף בלי לתת הזדמנות לנציג היועהמ"ש לקבל הרשאה בדיעבד מרשות הפיתוח.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עורכי-הדין כספי, גיצלטר, טוניק ולידסקי למערערים, עו"ד וינוגרד למשיבים. 11.12.67).
ע.א. 446/67 - פלוני נגד פלוני, קטין
*מזונות לילד שאינו נמצא אצל האב לפי הוראת ביה"ד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י. כהן) בהמ' (החזקת ילדים) 192/67 - הערעור נדחה)
.
העובדות:
ביה"ד הרבני פסק כי טובת הילד (המשיב) שיהיה מחוץ לבית ולא אצל הוריו החיים בנפרד. הילד מוסיף להיות אצל האם ותבע מזונות מאביו המערער. ביהמ"ש המחוזי חייבו במזונות ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. טענת האב היתה כי לפי דיני ישראל צריך ילד לאחר גיל 6 להמצא אצל אביו ומכיון שהקטין אינו נמצא אצלו הרי הוא פטור ממזונות. טענה זו אין לקבל, כבר נפסק ע"י ביה"ד הרבני שאם בית הדין מגיע למסקנה שאין הילד צריך להמצא אצל האב כי אז אפשר לחייב את האב במזונות בכל מקום בו נמצא הילד.
ב. עוד טוען האב כי ביה"ד פסק שהילד לא ימצא גם אצל האם ומכיון שהוא נמצא אצל האם הרי הוא צריך ללחוץ עליה להעביר את הילד מרשותה ע"י אי תשלום מזונות. גם טענה זו אין לקבל. אם רוצה המערער להוציא את הילד מרשות אמו עליו לפנות לביה"ד הרבני ולבקש העברת הילד מרשותה למקום שיקבע ביה"ד ולא למנוע ממנו מזונותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי עו"ד גב' שכטר למערער, עו"ד כהנא למשיב. 6.12.67).
ע.א. 422/67 - ניסימוב רחל נגד ניסימוב דוד
*כריכת" תביעה למזונות לביה"ד בתביעת גירושין.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בהמ' 36/67 מזונות 75/67 - הערעור נתקבל)
העובדות:
תביעת אשה למזונותיה נדחתה על הסף בביהמ"ש המחוזי ושוב מתעוררת השאלה אם כרכה או לא כרכה האשה תביעת מזונותיה בתביעת גירושיה בביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי הביע משאלה בסוף פסק דינו כי ביהמ"ש העליון יתן פירוש חדש לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שיסטה מהפירוש שניתן לסעיף זה עד כה. היינו כי ה"כריכה" של תביעת המזונות בתביעת הגט לא תהיה צריכה להיות ברורה ומפורשת כדי לייחד את השיפוט לביה"ד הרבני, אלא שכל תביעת מזונות של אשה נגד בעלה אחרי הגשת תביעה לגירושין תיחשב ככרוכה לתביעת הגט ויהיה בה שיפוט ייחודי לביה"ד הרבני. במקרה דנא לא היה צורך בשינוי ההלכה שכן כאן הגישה האשה את תביעת הגט וציינה כי היא שומרת לה את הזכות להגיש תביעת מזונות נפרדת. ביהמ"ש המחוזי ראה בכך "כריכה" מפורשת של תביעת מזונות בתביעת הגרושין, משום שכל שמירת הזכויות היתה מיותרת וכל תכליתה יכלה להיות רק זאת שהיא מגלה דעתה לכרוך ענין המזונות בתביעת הגט. לכן דחה ביהמ"ש על הסף את תביעת המזונות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. פירוש סעיף 3 לחוק בתי"ד רבניים כפי שפורש עד כה. היינו שצריך לכרוך במפורש תביעת מזונות בתביעת גט כדי להעניק לביה"ד שיפוט ייחודי, הוא הפירוש הנכון ואין לסטות ממנו. "ענין הכרוך בתביעת הגרושין" הנאמר באותו סעיף משמעותו כפשוטו ענין הכרוך בה מעצם "טיבו או טבעו" או ענין שאחד מבעלי הדין כרכו בה. ידוע לכל בר בי רב שתביעת מזונות אינה יכולה להיות כרוכה בתביעת גט מעצם טיבה או טבעה שכן מזונות האשה וגרושיה הם תרתי דסתרי. נמצא שאין ענין המזונות כרוך בתביעת גרושין אלא אם כרכו תביעה זו במפורש.
ב. אין צורך לדון כאן אם ענין "שמירת הזכות" המצויינת בתביעת הגרושין כמוה ככריכה מפורשת של ענין המזונות בתביעת הגירושין שכן מעשי האשה לאחר מכן מפסיקים את ה"כריכה" אף אם היתה כזו. לאחר מתן פסה"ד האחרון בענין הגרושין שחייב את הבעל לגרש את אשתו עמדה האשה וביקשה מזונות מביה"ד הרבני. אולם שבועות אחדים לאחר מכן בקשה האשה וקבלה רשות מביה"ד לבטל תביעתה ורק לאחר מכן הגישה תביעתה לביהמ"ש. כשנתן ביה"ד רשות לבטל את התביעה לא ראה עוד את תביעת המזונות כרוכה בענין הגרושין. בתביעת הגרושין כבר נפסק סופית ומלאכת ביה"ד נגמרה. כאשר תביעת הגרושין עברה מהעולם עם מתן פסה"ד הסופי עברה גם תביעת המזונות, אם היתה כרוכה בה תביעה כנ"ל, מן העולם. התביעה החדשה בביה"ד הרבני היתה תביעה עצמאית ובלתי תלויה בקודמה ויכלה האשה לבטלה.
ג. לא היה צורך שהבעל יהיה נוכח כשביקשה האשה לבטל את תביעתה למזונות. כשם שאפשר להגיש תביעה ללא מעמד הנתבע כך אפשר לבטל את התביעה ללא מעמד הנתבע (אם כי זה יכול לאחר מכן לדרוש הוצאות).
ד. קביעת ביה"ד הרבני לערעורים שדין האשה כמורדת שאין לה זכות לתבוע מבעלה את החיובים שבעל חייב לאשתו, אינה חוסמת את תביעת המזונות. בירור שאלת ה"מורדת" היה צריך לענין הגט אך לא לענין החיובים האחרים של הבעל שלא נתבעו כלל ע"י האשה, ועל כן אין לומר כי שאלת המזונות כבר נתבררה.
השופט הלוי (מסכים ומוסיף):
אם - בהתאם להלכה - "כריכה" בפועל מעניקה לביה"ד סמכות ייחודית הרי ביטול ה"כריכה" מבטל את השיפוט הייחודי ומפנה מקום לשיפוט מקביל. משביטלה האשה את תביעתה למזונות ניתקה כל זיקה אפשרית בין תביעת הגרושין לתביעת מזונות.
פסה"ד של ביה"ד הרבני לערעורים ניתן לאחר ביטול תביעת המזונות בביה"ד הרבני האזורי ואינו נוגע לענין השיפוט הנדון כאן ולכן אין צורך לפרשו במסגרת ערעור זה.
(בפני השופטים: כהן, מני, הלוי. 24.12.67)
ע.א. 234/67 - פקיד השומה נגד יששכר רייכלסון
*הפיכת מגרש למלאי עסקי.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לובנברג) בעמ"ה 970/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
למשיב היה מגרש שקבל כנדוניה בשנת 1943. בשנת 1957 פרש מעבודתו לרגל מחלה ואז בקש מקור פרנסה אחר והחליט להקים בית על המגרש ולהשכיר או למכור דירות. הבית הוקם בשני שלבים: על מחצית אחת בנה המשיב בית בשנת 1958 ומכר את הדירות בשנת 1959. על המחצית השניה בנה בשנת 1962. אותה שנה קבל את רשיון הבניה על המחצית השניה אם כי את הבקשה לרשיון הגיש בשנת 1960. פקיד השומה בקש תחילה להעריך את שווי המגרש לפי שוויו בעת רכישתו בשנת 1943 אך בשעת הדיון בביהמ"ש המחוזי כבר נפסקה ההלכה שיש להעריך שוויו של מגרש כבשעת הפיכתו למלאי עסקי, ופקיד השומה בקש להעריכו לפי שוויו בשנת 1957 והמשיב בקש להעריכו בהתאם לשוויו בשעת קבלת רשיון הבניה. לגבי המחצית הראשונה קבע ביהמ"ש את השווי לפי שנת 1959 שרק אז החליט המשיב, בהתאם לעדותו, למכור את הדירות ולא להשכירן כפי שחשב תחילה, ובאשר למחצית השניה החליט השופט להעריך את שוויה בשנת 1962 שאז קבל המשיב את רשיון הבניה. ביהמ"ש ציין כי נטילת רשיון הוא דבר מעשי הרבה יותר מבקשת רשיון בניה. פקיד השומה מערער לגבי המחצית השניה שלדעתו יש להעריכה כשוויה בשנת 1957.
החלטה - השופט ויתקון:
ביהמ"ש דלמטה נהג ביד רחבה כלפי המשיב כאשר העריך את שווי המחצית כערכה בשנת 1962 ולא כערכה בשנת 1960 כאשר המשיב בקש רשיון בניה לגבי אותה מחצית והועיד את הנכס לניצול באופן מסחרי. אולם השאלה מתי הועיד המשיב את הנכס לניצול מסחרי היא שאלה שבעובדה ולאור העדויות אין לומר שמסקנת השופט היתה בלתי מתקבלת על הדעת. בידי השופט השומע עדים להחליט מתי חדל הנכס להיות נכס פרטי - השקעתי ומתי עבר למלאי עסקי של הנישום. אין לשלול מניה וביה את האפשרות שאדם יבקש רשיון בניה במועד פלוני ושרק במועד מאוחר יותר ייטול את הרשיון ושרק ע"י כך יתן ביטוי מוחשי להחלטה לבצע את תכניתו. מקרה מקרה ונסיבותיו, ואין לשכוח שכאן לא מדובר בקבלן רגיל אלא באדם פרטי שניצל את רכושו הפרטי כקבלן לגבי נכס מסויים.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, קיסטר. 20.12.67).
ע.א. 404/67 - יצחק נוסילביץ נגד ניסים בכר
*אחד השותפים שמכרו נכס, המחזיק במושכר בנכס, האם הוא דייר מוגן.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים קנת, דולב וא. מני) בע.א. 261+270/66 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער, עורך-דין במקצועו, קנה לפי חוזה מכר בית שהיה בבעלות משותפת של ניסים בכר - המשיב, ובני משפחתו. עובר לחתימת החוזה החזיק המשיב בחנות הנמצאת באותו בית, היא החנות נשוא הדיון. לאחר ביצוע הקניה הגיש המערער לבימ"ש השלום תביעה לסילוק ידו של המשיב מהחנות וטענתו שהמשיב החזיק בחנות מכח בעלותו המשותפת בנכס ועם המכירה פקעה זכותו זו ועליו לפנות את החנות. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו כי המשיב החזיק בחנות לא כאחד הבעלים אלא מכח היותו דייר מוגן לאחר תום תקופת השכירות, על-פי חוזה שכירות שנחתם בשנת 1955 בין המשיב ובין יורשי אביו. טענתו של המערער שלחוזה השכירות אין תוקף משום שלא חתמו עליו כל הבעלים המשותפים של הנכס נדחתה ע"י בימ"ש השלום. עוד קבע בימ"ש השלום כי אפילו אין תוקף לחוזה השכירות אין בזה כדי להביא להצלחת התביעה שכן בחוזה המכר נקבע שהבית נמכר כשתפוסות בו דירות ע"י דיירים המפורטים בתוספת לחוזה ושם מופיע בין שאר הדיירים גם שמו של המשיב, ומכאן שהמערער הכיר במשיב כדייר מוגן גם אם לא היה לו מעמד כזה לפני כן, והוא מנוע להתכחש למעמד זה.
לביהמ"ש המחוזי הוגשו שני ערעורים: המערער ערער על דחיית תביעתו והמשיב על כך שנפסקו לו 250 ל"י בלבד כהוצאות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ומאידך העלה את סכום ההוצאות ל-1,250 ל"י. מכאן הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בחוזה המכר נאמר מפורשות כי הנכס תפוס ע"י דיירים ושמו של המשיב מופיע ברשימת הדיירים. ברור שבכך הכיר המערער בקיום קשר שכירות עם המשיב.
ב. מכיון שכך אין צורך להכריע בשאלה אם לחוזה השכירות הנ"ל היה תוקף מחייב אם לאו. (אך לכאורה אינו דומה מקרה זה למקרים בהם לא הסכימו השותפים האחרים להשכרה ולא ידעו עליה. המערער לא חקר את הצדדים החתומים על חוזה השכירות אם היו מורשים כדין לחתום על חוזה זה).
ג. אשר להוצאות שקבע ביהמ"ש המחוזי - בהתחשב עם שווי הנכס נשוא התביעה הרי בדין קבע ביהמ"ש את סכום ההוצאות ל-1,250 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, א. מ. מני. 19.12.67).
ע.פ. 356/67 - מדינת ישראל נגד אבנר שרעבי
*זיהוי ע"י תמונה *קולת עונש בהתחשב בעינוי הדין *החובה לנהל משפט פלילי ברציפות.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (השופט דבורין) בת.פ. 270/65 - הערעורים נדחו).
העובדות:
שרעבי הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 1(א)(2) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), הורשע והוטלו עליו 18 חדשי מאסר שמהם 23 ימי מאסר בפועל והיתר מאסר על תנאי, שרעבי ערער על הרשעתו והמדינה ערערה על קולת העונש.
החלטה - השופט כהן:
א. אין להיעתר לבקשת ב"כ המדינה לאפשר הגשת גליון נוסף של הרשעות קודמות בערעור, ב"כ המבקשת לא הראה כי לא עלה בידו בשקידה סבירה להביא גליון זה בעת המשפט. לכן לא יהיה זה מן הצדק להרשות בערעור הגשת ראיות נוספות בענין הרשעות קודמות.
ב. טענות הנאשם לגבי ההרשעה אין להן מקום. הטענה היחידה בעלת המשקל היא זו שהעד המזהה ראה את תמונתו של המערער ולפיה זיהה אותו. אין זו דרך לגיטימית לזהויו של נאשם ואילו היה הזיהוי תלוי בזיהוי זה בלבד היה ביהמ"ש פוסל אותו. אלא שהעד המזהה זיהה את הנאשם גם בביהמ"ש והעיד כי ראה אותו מספר פעמים, ולא היתה זו פגישה חד פעמית אשר לגביה יש צורך בזיהוי טכני. היתה זו מעין היכרות שביהמ"ש האמין לה ועל כן אפשר לסמוך על הזהוי בביהמ"ש.
ג. אשר לערעור על קולת העונש - אמנם העונש קל מדי בהתחשב בחומרת העבירה ומדיניות הענישה לגבי סוג זה של עבירות, עם זאת לא יתערב ביהמ"ש בקביעת העונש לנוכח עינוי הדין שבמקרה זה:
1. המקרה אירע לפני כשלוש שנים וביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מתחשב, בזמן הרב שעבר.
2. כתב האישום הוגש בדיוק שנתיים לפני יום מתן פסה"ד.
3. החל מהישיבה הראשונה של ביהמ"ש היו דחיות רבות שלא בכולן היה הנאשם אשם.
4. כאשר החל ביהמ"ש לשמוע את המשפט, לאחר תחילת תקפו של חוק סדר הדין הפלילי, צריך היה לשמוע אותו רצוף יום לאחר יום, אלא אם כן היו סיבות לא לנהוג כך וסיבות אלה צריך היה לרשום. בפרוטקול נרשם כי מחמת "דוחק השעה" נדחה המשפט לתאריך אחר, אולם דוחק השעה אינו טעם סביר המצדיק את הדחיה, ואינו טעם בכלל. אם התכוון השופט שלמחרת היום היה עסוק במשפטים אחרים צריך היה להמשיך את המשפט אחה"צ, בלי להתחשב אם נוח הדבר לבעלי הדין או פרקליטיהם, דחית המשפט בנסיבות אלה מהוה הפרה גלויה וברורה של החוק.
5. לנוכח עינוי דין כזה, כשזמן כה רב אימת הדין תלויה מעל לנאשם, וכשבינתיים שוחרר והוא מהלך חפשי אין להעלות על הדעת שיישלח לבית הסהר בשל עבירה שעבר לפני כשלוש שנים.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד בלטמן למערערת, עו"ד אלנבי למשיב).
בקצור
בג"צ 340/67 - אברהם בן ברוך עטלי נגד היועהמ"ש.
*דיון בענין שנדון בערעור פלילי העותר בקש מהבג"צ לדון בענין שכבר נדון בערעור פלילי שהוגש ואשר באותו ערעור נדחתה אותה טענה שהוא מעלה בבג"צ. לפיכך החליט הבג"צ כי אין לו רשות להיענות לעתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן. העותר לעצמו, עו"ד וולינסקי למשיב. 7.12.67).
בר"ע 139/67 - פולה ון ליר נגד חנה ליבנטל.
*חקירת מצהיר בבקשה לרשות להתגונן המבקשת תבעה את המשיבה בסדר דין מקוצר והמבקשת ביקשה רשות להתגונן. המבקשת שלחה הודעה למשיבה להתיצב לחקירה על תצהירה ומשלא התיצבה ביקש בא כוחה לראות את התצהיר כאילו לא הוגש ולמחוק את הבקשה להתגונן. ב"כ המשיבה התנגד וטען כי ההודעה להתיצב לחקירה מהוה הודעה מוקדמת לכך שביהמ"ש יתבקש בישיבה, על פי תקנה 272 לתקנות סדר הדין, לצוות על מצהיר להתיצב לחקירה, אך עדיין אין בהודעה משום חובה על המצהיר להתיצב. ביהמ"ש המחוזי קיבל עמדת המשיבה ועל כך הבקשה לערער.
בדחותו את הבקשה ציין השופט כהן כי בלי להתיחס לפירוש התקנה 272 הרי נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש אם למחוק תצהיר בשל אי הופעת המצהיר או לא ואין להתערב בשיקול דעת זה. גם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שקבע הוצאות לאותה ישיבה לפי התוצאות במשפט אין להתערב שכן ענין זה נתון בשיקול דעת ביהמ"ש.
(בפני: השופט כהן. 15.12.67).
בר"ע 152/67 - משה אליהו נגד סוכנות מכוניות לים-התיכון בע"מ ואח'.
*תשובה לשאלונים כתב ההגנה של המשיבה נמחק מחמת אי מילוי אחר צו הרשם למתן תשובות על שאלון ולגילוי מסמכים. המשיבה הגישה בקשה לבטל את ההחלטה הקודמת ולהחזיר את כתב ההגנה על כנו, ביהמ"ש המחוזי החליט להיעתר לבקשה מן הטעמים: לכאורה ישנה בידי המשיבה הגנה טובה ומספקת מפני תובענת המערער; היתה למשיבה סיבה סבירה שלא להתייצב בביהמ"ש כשנדונה הבקשה למחוק את כתב ההגנה; מחיקת כתב ההגנה לא היתה תגובה מוצדקת אלא סנקציה דראסטית יתר על המידה בהתחשב עם הממדים אשר בהם חדלה המשיבה מלמלא אחרי צו הרשם לתשובה על שאלון. הבקשה להרשות לערער על ההחלטה הנ"ל נדחתה באשר אינה מגלה עילה להתערבות בימ"ש שלערעור במסקנת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט כהן. 12.12.67).
ע.א. 508/67 - מרלין מוזס ואח' נגד מז-גל - חברה להפצת טלביזיה בע"מ ואח'.
*שכ"ט מפרק חברה המערערות היו בעלי מניות בחברה המשיבה ובקשו פירוק החברה ומינוי מפרק זמני, לבקשתם מונה מפרק, שהוא עורך דין, שהחל בפעולות מהירות להסדרת הענינים שהוטלו עליו אך בינתיים הסדירו בעלי החברה את הענינים והמערערות חזרו ובקשו למחוק בקשתן לפירוק החברה ולמינוי מפרק. ביהמ"ש נעתר לבקשה אך חייב את המערערות לשלם למפרק 4 אלפים ל"י שכר. המערערות קובלות כי בשים לב לקוצר הזמן שבו פעל המפרק ולמיעוט הפעולות שנעשו על-ידו הרי השכר הוא מופרז. המערערות טענו,
על יסוד חישובים של התעריף המינימלי, שהיו צריכים לפסוק חמש-מאות ל"י בלבד. הערעור נדחה שכן הגישה הנכונה לקביעת שכרו של מפרק, גם כשהוא עורך-דין, אינה לפי התעריף המינימלי, אלא שלאמיתו של דבר גם לפי התעריף המינימלי אין לחישובי המערערות על מה שיסמכו. ייתכן שביהמ"ש קצב למפרק שכר על הצד הגבוה אבל אין הוא נראה כמופרז עד כדי שיצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אוטנזוסר למערערות, עו"ד ליפקין למשיבים. 12.12.67).
ע.א. 474/67 - החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע"מ נגד מוניף לילאוי ואח'.
*הבאת ראיות נוספות משהחלו הסיכומים ביהמ"ש דלמטה הרשה לב"כ התובע (המשיב) להביא ראיות נוספות אחרי שב"כ המערערת החל כבר בסיכום טענותיו, ולשם כך הפסיק את הסיכומים וחייב את התובע בתשלום מאה ל"י הוצאות. ערעורה של הנתבעת נדחה לאחר שביהמ"ש שלערעור שוכנע כי הסטיה מסדר הדין הרגיל במקרה זה היתה דרושה כדי למנוע עיוות דין אפשרי כתוצאה ממשגיו של ב"כ התובע, ובכל הנסיבות אין להתערב בשיקול דעתו של השופט דלמטה. (החלטה ניתנה ע"י השופט הלוי, והשופט לנדוי העיר כי רק בהתחשב עם הכלל הגדול שבענינים כגון אלה יש לביהמ"ש בדרגה הראשונה שיקול דעת רחב מאוד אין הוא חולק על דעת חבריו לדחיית הערעור).
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, הלוי. עו"ד א. קורץ למערער, עו"ד פפאו למשיב. 10.12.67).
ע.א. 209/66 - שמואל קפלן ואח' נגד מוניו קונול.
*סירוב לדחות משפט כשלא הובאו עדים המערערים נתבעו לשלם למשיב את חלקו ברווח שנבע מפעולת מכירה של מקרקעין שבוצעה עקב פעולתו, בשיעור של 20 אחוז. ביום המשפט הופיע המשיב והעיד, ועדותו לא נסתיימה באותו יום. המשפט נדחה למחרתו והשופט שמע מפי ב"כ המערערים כי המערער הראשון לא יעיד וכי המערער השני חש שלא בטוב וספק אם יופיע למחרתו להעיד. השופט הודיע לב"כ המערערים שבלי תעודת רופא לא יסכים לדחות את המשפט. למחרת סיים המשיב את עדותו ולא הביא עדים נוספים; המערער השני לא הופיע לעדות וב"כ המערערים הודיע שאין לו עדים אחרים אותה שעה ואולי יוכל להמציאם במשך הבוקר. ביהמ"ש החליט כי נגמרה פרשת ההוכחות, שמע את סיכומי הטענות ונתן את פסק-דינו. הערעור על הסירוב לדחות את המשפט נדחה באשר אין כל דופי בהתנהגותו של השופט דלמטה. ענין דחיית שמיעת המשפט נתון לשיקול דעתו של השופט היושב לדין ובמקרה זה היה צידוק מלא לסירובו לדחות את המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ברנזון. 13.12.67). ע.א. 159/67 - מנהל מס-רכוש וקרן פיצויים נגד כפר מנחם - קיבוץ השומר הצעיר וכו'.
*מס רכוש על "מלאי חקלאי" בערעור זה התעוררה שאלה, אם יבולו של חקלאי המיועד לשיווק ואף שווק, חייב במס-רכוש לפי סעיף 4(7) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים בתור "מלאי חקלאי" או לפי סעיף 4(6) לאותו חוק בתור "מלאי שאינו מלאי חקלאי". (המדובר בשנת המס 1964 וחל החוק כפי שתוקן בתשכ"ד-1964). ביהמ"ש המחוזי החליט כי על היבול כנ"ל חל מס בתור "מלאי חקלאי", והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. 20.12.67).
ע.א. 468/67 - יוסף ויסבורט נגד "אבנעל" - חברה להפצה בע"מ.
*תשלום דמי מפתח לבע"ב בהעברת מניות בחברה התעוררה שאלה אם צריך לשלם לבעל-הבית חלקו בדמ"פ לפי סעיף 49 של חוק דמי-מפתח, כאשר הועברה השליטה בחברה המשיבה שהיא דיירת בחנות ע"י העברת מניות בחברה אחרת "המחזיקה" בחברה המשיבה. בית-הדין לשכירות היה סבור שסעיף 49 חל על מקרה זה, ביהמ"ש המחוזי חלק עליו ודחה את בקשת המערער לדמי מפתח, ואילו ביהמ"ש העליון קבע כי אין צורך להכריע בשאלה משפטית זו, שכן המערער לא הביא עדות מה סכום דמי-המפתח שעשוי היה להינתן בעד העסק בשנת 1961 כאשר הועברו המניות. המערער הביא עד שהעריך את דמי-המפתח לשנת 1965, אולם בכך לא עבר נטל הראיה על המשיבה שתוכיח שבשנת 1961 היה המצב שונה. על המערער היה להוכיח מה היה המצב בשנת 1961. התקופה משנת 1961 עד 1965 היתה, כפי שידוע לכל, תקופה של תנודות ניכרות במחירי מקרקעין ובשטח דמי-מפתח.
(בפני השופטים: לנדוי, הלוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. 20.12.67).
ע.א. 463/67 - חברת קו צינור אילת בע"מ נגד חסן עזקי ואח'.
*מתן רשות לבעל דין להביא עדי הזמה באמצע פרשת ההגנה באמצע פרשת ההגנה עדיין מוקדם מדי לתת רשות לבעל דין להביא עדי הזמה. מובן מאליו כי אם בתום עדויות ההגנה מתבקש ביהמ"ש לגבות עדויות הזמה (כולל קריאת עדים שכבר העידו חזרה לדוכן העדים) ישקול ביהמ"ש אם מן הראוי לעשות כן, בהתחשב עם מכלול העדויות שתהיינה לפניו ועם אופן ניהול התביעה וההגנה.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד גולדשטיין וגולדנברג למערערת, עו"ד א. הררי למשיבים. 19.12.67).
המ' 521/67 - פלונית נגד משרד הסעד.
*בקשת דחיה להפקיד ערבון
העותרת באמצעות אביה ביקשה פטור מערבון בעתירה לקיום דיון נוסף בתיק בג"צ. הבקשה לפטור מערבון נדחתה שכן המבקש סירב להחקר על תצהירו, וגם לגופו של ענין אין לו סיכוי כי בקשתו לדיון נוסף תתקבל.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד דוד למבקשת. עו"ד איתן למשיב. 18.12.67).