תקציר סביר כרך ב' חוברת 16

בג"צ 351/67 - הרהיט אחים שמש בע"מ נגד יו"ר ההוצל"פ ת"א ואח'

*החזרת חייל משוחרר למקום עבודתו.(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)

העובדות:
המשיב החמישי (להלן המשיב) עבד אצל המשיבה בהיות זו שותפות לפני גיוסו לצה"ל. בינתיים הפכה השותפות לחברה בע"מ והמשיב לא ידע על כך. עם שחרורו מהצבא פגש את אחד האחים מבעלי העותרת ותבע החזרתו לעבודה לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) אך זה דחה את בקשתו. הוא הגיש תביעה בפני ועדת הערעור לפי החוק הנ"ל להחזרתו לעבודה. את התביעה הגיש נגד השותפות וב"כ המשיבה לא העיר במשך כל הדיון כי המפעל עבר מידי השותפות לידי החברה העותרת. ועדת הערעור חייבה את העותרת להחזיר את המשיב לעבודה לתקופה הסטטוטורית של 6 חדשים ורק כאשר היה צורך לרשום את פסה"ד בפנקס המיוחד לכך לפי החוק התברר השינוי בבעלות המפעל ואז החליטה הועדה, שלא בנוכחות העותרת, להחליף את שם השותפות הנתבעת בשם החברה. נגד חיובה עתרה העותרת לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לקובלנה על שינוי שם הנתבעת משותפות לחברה שלא בנוכחות העותרת - לנוכח סעיף 3(ב) לחוק שלפיו מפעל העובר מיד ליד רואים את הבעל החדש של המפעל כבעל החובה להחזיר את החייל שעבד בו לפני התגייסותו, לא היה לעותרת מה לטעון בפני הועדה גם אילו הוזמנה לדיון בדבר שינוי השם.
ב. אשר לטענה כי בקשת החייל להחזירו לעבודה לא היתה בכתב כדרישת החוק אלא בעל פה - אמנם הדרישה לפניה בכתב אינה נטולה חשיבות, אולם בענין זה היתה הפניה בתוך הזמן הקבוע בחוק והעותרת לא היתה נכונה להיעתר לפניה, וחוסר פניה בכתב לא גרמה לעותרת כל נזק. במקרה כזה אין הבג"צ מוכן להשתמש בשיקול דעת הנתון לו ולשנות את החלטת ועדת הערעורים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, כהן. עו"ד בר עוז לעותרת. 21.12.67)

בר"ע 149/67 - חברת חלקה... בע"מ ואח' נגד יהושע אוירבוך ואח'

*עיכוב הוצל"פ של משכנתא(בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הבקשה נדחתה)

העובדות:
המשיבים רכשו דירה מהמבקשים ונשארו חייבים להם 23 אלף ל"י. על הסכום הנ"ל נרשמה משכנתא ומשלא נפרע החוב הגישו המבקשים את שטר המשכנתא להוצל"פ. לעומת כן הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המבקשים על סך 23 אלף ל"י שמהם 10 אלפים ל"י עבור פגמים בדירה ו-13 אלף ל"י בשל אי בנית מקלט לבית. בכתב תביעה זה לא הוזכר ענין המשכנתא אולם בד בבד הגישו המשיבים בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ של המשכנתא עד לגמר ההליכים בתביעתם. ביהמ"ש המחוזי ראה ממש לכאורה בתביעה על סך 10,000 ל"י עבור המקלט וציוה לעכב הליכים רק לגבי סכום זה ואילו לגבי היתרה לא נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיבים. על עיכוב הליכי ההוצל"פהוגשה הבקשה לרשות ערעור.
החלטה:
א. המבקשים מתרעמים על כך שלא הסתפק ביהמ"ש המחוזי בהצעתם כי יתנו ערבות בנקאית על סך 10,000 ל"י. כנראה שענין זה נשמט מזכרונו של ביהמ"ש
כשבא לתת את החלטתו והדרך בפני המבקשים פנויה לפנות שנית לביהמ"ש ולהציע החלפת צו העיכוב במתן ערבות בנקאית.
ב. לטענה כי אין בין תביעת המשיבים לבין חובם למבקשים ולא כלום, והא ראיה שלא הזכירו בתובענתם את ענין המשכנתא - מתוך העובדות עולה כי מי שחיבר את כתבי הטענות של המשיבים סבר שניתן לקרוא את כתב התביעה ואת ההודעה על הבקשה לעכב את ההליכים כאילו היו כתב אחד.
גם לגופו של ענין, בשאלה אם זכאים המשיבים לקזז את תביעתם כנגד חובם, שאלה זו לא באה לידי בירור ודיון לפני ביהמ"ש דלמטה ודייה לשעתה שתגיע בבירור התובענה גופה, לעת עתה שוכנע ביהמ"ש דלמטה שעומדת להם למשיבים לכאורה עילת תביעה ובתוקף סמכותו כבית משפט של יושר רשאי היה להגיש למשיבים את לסעד שלא תבוצע מכירת הדירה כל עוד תביעתם הנגדית לא נתבררה.

(בפני: השופט כהן. 24.12.67).

ע.פ. 365/67 - מדינת ישראל נגד סנדר קוברסקי.

*תחולת חוק החנינה על הליכים בערעור על צו הריסה *הארכת מועד להגשת הודעה של ויתור על חוק החנינה.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופטים ב. כהן, צ'רנובילסקי, אבנור) בע.פ. 283/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב הועמד לדין בפני ביהמ"ש העירוני על בניית סככה ללא היתר, ובפברואר 1967 הורשע בדין ונקנס ב-10 ל"י, חוייב בתשלום מיסי הבניה וניתן צו להריסת הסככה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי על צו ההריסה בלבד והערעור נתברר באוקטובר 1967. ביהמ"ש המחוזי נכנס לבירור השאלה הכללית אם הסככה היא בבחינת "בנין" במובן הסעיף בו הורשע המשיב ותשובתו לכך היתה שלילית. משום כך בטל את פסק-הדין של ביהמ"ש העירוני, לרבות גזר הדין וצו ההריסה שבו. עתה טוען ב"כ המערער כי לפי סעיף 5(א) של חוק החנינה צריך היה להפסיק את ההליכים בערעור בביהמ"ש המחוזי מאחר שהמשיב לא הגיש הודעת ויתור על החנינה לפי סעיף 5(ב) לחוק.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לביהמ"ש סמכות להאריך את המועד להגשת הודעה של ויתור על חנינה לפי סעיף 5(ב) לחוק החנינה.
ב. העובדה שב"כ המדינה לא הפנה את תשומת לבו של ביהמ"ש המחוזי להוראת הסעיף 5(א) של חוק החנינה בשעת הדיון בערעור אין בכוחה להקנות לאותו בימ"ש סמכות שנשללה ממנו בתוקף החוק.
ג. פסק-הדין וגזר-הדין של ביהמ"ש העירוני, פרט לענין צו ההריסה, חייבים לעמוד בעינם ללא ערעור, מחוסר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להמשיך בהליכים בערעור פלילי שחלה עליו החנינה.
ד. לעומת כן צו ההריסה אינו בגדר "עונש" ועל כן ערעור על מתן צו הריסה אינו "הליך פלילי" במובן סעיף 5(א) והערעור על צו ההריסה יכול להישמע.
ה. אולם בערעור בקשר לענין צו ההריסה יש לצאת מתוך הנחה שהמשיב הורשע כדין בעבירה בה הואשם - הנחה שאינה ניתנת עוד לערעור.

ו. מאחר והמשיב הורשע, כאמור, בדין, הרי מחייב החוק מתן צו הריסה זולת אם הראה הנשפט טעם משכנע למניעת ההריסה. במקרה דנא לא ניתן טעם כזה ולכן יש להחזיר את צו ההריסה על כנו.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד לפיד למערערת, עו"ד טריינין למשיב. 26.12.67).

ע.א. 373/67 - משה דהרי נגד ארוין פרקש

*הסתמכות על שטרות כאשר התביעה היא בעילת התמורה בלבד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט קנת) בת.א. 399/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער אוחז שטרות בחתימת יד המשיב בסכום כולל של 4,500 ל"י. המערער תבע בעילת השטרות ולחילופין בעילת התמורה. בשעת הדיון זנח המערער את עילת השטרות ותבע רק בעילת התמורה. בכתב התביעה סתם ולא פירש מהי התמורה אך בעדותו בעל-פה העיד, ללא התנגדות המשיב, שנתן 4,500 ל"י הלוואות למשיב במרוצת הזמן בו היו שניהם שותפים בעסק.
המשיב בעדותו כפר בגירסת התובע וטען כי השטרות ניתנו למערער כערובה להתחייבות המשיב לפרוע חובות השותפות, כי אמנם קבל מהמערער הלוואות בסך 1,500 ל"י אלא שהחזיר אותם, וכי המלים "התמורה קבלתי בזמן" הוסיף המערער לאחר שהשטרות היו כבר חתומים.
ביהמ"ש המחוזי האמין לעדות המשיב ודחה את התביעה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין כאן הודאה בכתב של המשיב שאין להזימה אלא בעדות המערער עצמו או בפנקסו לפי סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. משזנח המערער את תביעתו על-פי השטרות שוב לא תועיל לו ההרשאה שבסעיף 19 לפקודת השטרות למלא את השטרות שנחתמו על החלק, ומאחר וביהמ"ש המחוזי האמין למשיב שלא חתם על ההודאה שקבל תמורת השטרות במזומנים, הרי עצם השטרות אין בהם כדי להוכיח מתביעת המערער ולא כלום.
ב. אפילו נניח שבחתימה על השטרות, ולו גם על החלק, יש משום הודאה מכללא בקבלת תמורה, הרי על כל פנים מתיישבת הודאה זו עם גירסתו של המשיב לא פחות מאשר עם גירסתו של המערער.
ג. ייתכן שמן הדין היה לחייב את המשיב בתשלום סך 1,500 ל"י, שהרי הודה שקבל סכום זה הלוואות מן המערער, ועדותו שהחזיר את ההלוואות האלה נשארה עדות יחידה ללא סיוע והוכחשה בעדות המערער. אולם המערער לא בקש בביהמ"ש המחוזי ולא בביהמ"ש העליון לתפוס את המשיב על הודאתו לשלם את הסכום של 1,500 ל"י בלבד.
ד. עדות המערער לא היתה מהימנה על ביהמ"ש ולכן ראיות הסיוע לעדותו לא יכלו להשפיע על קבלת עדותו דווקא שכן ראיות סיוע אינן מועילות להחיות עדות אשר מתה מחמת חוסר מהימנות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. 26.12.67).

ע.א. 238/67 - דליה ונחמיה בן צבי נגד אסתר ואברהם בר אורין

עיכוב סכום פיצויים בהפרת חוזה הצורך לשלוח התראה נוטריונית(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3638/65 - הערעור נדחה)

. העובדות:
המשיבים מכרו למערערים דירה וקיבלו על חשבון המחיר 12 אלף ל"י. בהסכם נקבע סכום של 10,000 ל"י פיצויים ונקבע כי המוכרים יהיו רשאים להוריד לעצמם את הסכום הנ"ל אם הקונים יפרו את החוזה. לבסוף הפרו הקונים את החוזה והמשיבים הסכימו להשיב את הסכום שקיבלו בתנאי שהם לא יפגעו. בינתיים, לפני ההפרה, עשו המשיבים עיסקה עם קבלן לרכישת דירה ושילמו 5000 ל"י על החשבון. עתה אין להם קונה לדירתם וביטלו את קנית הדירה. הקבלן מסרב להחזיר להם את כספם, והם הגישו תביעה נגד הקבלן. בינתיים עיכבו תחת ידם מכספי המערערים סכום של 5,500 ל"י למקרה שיפסידו את המשפט נגד הקבלן. המערערים תבעו מהמשיבים את הסכום הזה ואלה התגוננו בעובדות הנ"ל והגישו כראיה את ההסכם שבינם לבין המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לטענת המערערים כי למעשה מבקשים המשיבים לקזז את הסכום שהותירו בידיהם וטענת קיזוז יש לטעון מפורשות בכתב הגנה ולא נטענה טענה זו מפורשות - המשיבים הסתמכו על ההסכם והגישו אותו כראיה. ההסכם מכיל את ההתניה בדבר זכות "ההורדה" כאשר המערערים מפירים אותו. בלי להכנס לבירור השאלה מהו טיבה המדויק של הזכות הזאת, אם היא זכות קיזוז, חילוט, או עיכוב, משהסתמכו המשיבים על ההסכם וטענו את הפרתו על-ידי המערערים, הרי שטענו כל מה שהיה דרוש להם לביסוס הגנתם.
ב. לטענה שהמשיבים לא שלחו למערערים התראה נוטריונית:
1. אין מקום לטעון צורך בהתראה נוטריונית למימוש זכות כשהמדובר בטענת הגנה בלבד שבה מבקשים המשיבים להדוף את תביעת המערערים. הם מצידם אינם תובעים דבר מהמערערים ואינם מבקשים לחייבם בשום דבר ולא איכפת להם שימשיכו לא לעשות שום דבר. על מה איפוא יתרו במערערים?
2. זאת ועוד, במקרה דנא לא יכלה ההתראה להועיל ולא כלום. לפני שהוגשה תביעת המערערים לא נתעורר כל צורך להתרות כי המערערים לא נדרשו לשום דבר. עם הגשת התביעה לא דרשו המערערים ביצוע בעין והוכיחו כי אין בדעתם לקיים את ההסכם. במצב כזה לא היתה צומחת שום תועלת ממשלוח ההתראה, וזה כשלעצמו כבר פטר את המשיבים מחובת משלוח התראה, אם בכלל היתה מוטלת עליהם חובה כזו.
3. יתר על כן, ההתניה בכתב שהתירה למשיבים להותיר בידיהם סכומי כסף מכספי המערערים, מראה גם כי המערערים לא ציפו, ולא יכלו לצפות, להתראה נוספת מוקדמת לפני שהמשיבים יעשו שימוש בהיתר זה. מתן זכות כזו בגוף ההסכם יש בו משום אזהרה מספקת לצד הנוגע בדבר כי במקרה שההסכם יופר על ידו יוכל הצד השני להפעיל מיד את זכותו ולא יהא חייב בשום צעד מוקדם לכך.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, קיסטר 25.12.67).

ע.א. 138/67 - פלוני נגד פלונית

*בקשת סעד הצהרתי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט יורן) בת.א. 854/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער היה נשוי למשיבה, ובהסכם גירושין נקבע כי הילדה שלהם תישאר אצל האשה וזו מקבלת על עצמה לפרנסה, ובאם הבעל יחוייב במזונות הילדה, האשה מקבלת על עצמה לפצות את הבעל על כל סכום שיחוייב כאמור. להסכם ניתן תוקף של פסק-דין ע"י ביה"ד, ובני הזוג נתגרשו. לאחר מכן הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש נגד המערער למזונות עבור הבת וזכתה בתביעה זו. פסק-הדין הוכנס להוצל"פ והמערער החל בתשלום המזונות של 50 ל"י לחודש. בהסתמכו על ההסכם הגיש המערער תביעה לבית-משפט השלום נגד המשיבה לפיצוי על הסכום של 50 ל"י ששלם. בד בבד עם תביעתו הנ"ל הגיש המערער בקשה בדרך המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי לסעד הצהרתי בדבר זכותו על יסוד ההסכם הנ"ל לשיפוי מאת המשיבה על כל סכום שישלם מכאן ולהבא למזונות בתו לפי פסק-הדין של ביה"ד הרבני, ביהמ"ש החליט שאין מקום למתן פס"ד הצהרתי, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. ביהמ"ש סבר, בין היתר, כי מדובר בבעיה של פירוש מסמך לפי תקנה 314 לסדר הדין האזרחי ומכיון שהמסמך ברור אין לתת פס"ד הצהרתי. אולם למעשה היתה זו בקשה לקביעת זכויות וחובות בדרך של פסק-דין הצהרתי ומותר להגישה לפי סעיף 317 בדרך של המרצת פתיחה.
ב. מבלי לקבוע כאן מסמרות ולומר שכלל לא תהיה אפשרות לבקש מביהמ"ש פסק הצהרתי מראש על חובת שיפוי בעתיד מקום שהנסיבות מצדיקות זאת, הרי כאן אין לראות את התועלת שתצמח למערער מפסק-דין הצהרתי על חובת המשיבה לשפותו.
אשר לתביעה על הסכום ששלם - הרי כבר הגיש תביעה לבית-משפט השלום, ולגביה ודאי שאין מקום לתת פסק-דין הצהרתי.
אשר לתשלומים שיחוייב לשלם בעתיד ושלגביהם הוא חפץ בסעד הצהרתי - לא הצביע המערער על פסק-דין כלשהו המצביע על מתן סעד כזה במקרה כגון דנא, תביעה לשיפוי היא בדרך כלל על תשלומים שנעשו או על נזקים שנגרמו.
אין גם לראות כיצד הסעד ההצהרתי יחסוך משפטים בעתיד כפי שטוען המערער. די לו למערער בפסק דינו של בימ"ש השלום גם בנוגע לתשלומים העתידיים, כיון שבמשפטים העתידיים תהיה המשיבה מנועה לטעון טענות בקשר לחובת השיפוי, במידה והענין ייחרץ במשפט המתנהל בבימ"ש השלום, כך שמיותרת היא התביעה לסעד הצהרתי שמטרתו לשמש כבסיס לתביעות שיפוי לגבי התשלומים שייעשו בעתיד.
השופט ברנזון:
א. לכאורה, לפי טיבו של הענין, זכאי המערער שתביעתו לפס"ד הצהרתי תידון לגופה, כדי לחוות דעה על משמעותו של תנאי עיקרי בחוזה ועל הזכות הנובעת ממנו לגבי הצדדים.
ב. העובדה בלבד שהתובע יש לו דרך משפטית אחרת להשגת מבוקשו איננה מונעת מבית-המשפט להיענות לתביעה למתן פסק הצהרתי. הברירה בידי התובע לבחור בדרך זו או אחרת הנראית לו נוחה ומועילה ביותר. (לפיכך יש לשלול את גישתו של ביהמ"ש המחוזי אשר סמך ידו על המצב באנגליה שאין נותנים סעד הצהרתי כאשר קיימת תרופה חילופית מספקת).

ג. אולם מכיון שהמערער הקדים והגיש תביעה לבימ"ש השלום לשיפוי על התשלום הראשון ששילם, הרי לא יעודד ביהמ"ש רבוי משפטים שאין בהם כדי לקדם ענין ממשי של בעלי הדין.
ממתן צו הצהרתי לא יפיק המערער תועלת יותר מאשר מפסק-הדין בבימ"ש השלום. פס"ד לטובתו בתביעת שיפוי זו יכלול הכרה בזכויותיו לפי החוזה, ומשום כך תהיה המשיבה מנועה מלעורר מחדש שאלה זו בכל תביעה לשיפוי שתוגש בעתיד על ידו על סמך החוזה.
פס"ד הצהרתי לא ירתיע את המשיבה מגביית סכומים בעתיד, יותר משירתיע אותה פס"ד בתביעת השיפוי המתבררת עתה בבימ"ש השלום.
השופט הלוי: מסכים ומצטרף לפסק דינו של השופט ברנזון.

(בפני השופטים: ברנזון, הלוי, קיסטר. 31.12.67).

ע.א. 306/67 - שכון עולים חברה בע"מ ואח' נגד הנהלת הסוכנות היהודית

*טענת התישנות. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בת.א. 131/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה הגישה נגד המערערים תובענה בשנת 1966 בה נטען כי באחד הימים בתקופה שבין 1945 - 1947 נחתמו חוזים בין המשיבה לבין המערערים לפיהם התחייבו המערערים להקצות למשיבה מניות מסוימות תמורת תשלומים שונים. להלן נטען בתובענה כי בשנת 1963, לאחר שהמערערים לא עמדו בהתחייבותם, הגיעו הצדדים לידי הסכם כי ישולם למשיבה ע"י המערערים סכום של 50,000 ל"י במקום מילוי ההתחייבויות החוזיות של המערערים, וביהמ"ש נתבקש לחייב את המערערים לשלם למשיבה סכום זה, המערערים ביקשו למחוק את התביעה על הסף מחמת התישנות ובקשתם נדחתה, מכאן הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. התובעים לא טענו כי ההסכם משנת 1963 מהווה הודאה במובן סעיף 9 של חוק ההתישנות המפסיקה את מירוץ ההתישנות, וממילא אין מקום לטענת המערערים כי מכיון שההסכם הנ"ל לא היה בכתב וש"הודאה" במובן סעיף 9 הנ"ל צריכה להיות בכתב, אין לדחות את טענת ההתישנות.
ב. כאן יש שוני בין ההתחייבות משנת 1947 ובין הזכויות שקמו למשיבה בהסכם משנת 1963. בעילה הנדונה אין המשיבה מבקשת להסתמך כלל על החוזים הראשונים, אלא תביעתה מבוססת על התחייבות משנת 1963 שקמה ובאה לעולם מכוח הסכם שנעשה באותה שנה ויש לה חיות משלה נפרדת ובלתי תלויה. להבדיל מהבטחה חדשה למלא התחייבות ישנה שאינה יוצרת התחייבות חדשה אלא רק מחייה את ההתחייבות הישנה ואז היא גם נתפסת על ידי ההוראה שבסעיף 9 לחוק ההתישנות הנ"ל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני 27.12.67).

בקצור

המ' 408/67 - עו"ד יצחק דוד נגד משרד הסעד.

*חקירת מצהיר על תצהירו טענתו של המבקש כי עד הנחקר בבית המשפט על תצהיר, רשאי לענות על השאלות המוצגות לו שלא בשבועה ושלא בהן צדק נדחתה. המלה "ייחקר" אשר בסעיף 39 לחוק העדות פירושה או עדות בשבועה או עדות בהן צדק.

(בפני: מ"מ הנשיא זילברג. 18.12.67).

ע.א. 392/67 - כונס הנכסים נגד משה מולאור, עו"ד, כמפרק חברת צור.

*ערעור על שכר מפרק חברה עניינו של הערעור קובלנתו של כונס הנכסים הרשמי על שכר מפרק שקבע ביהמ"ש המחוזי למשיב כמפרק חברה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בציינו כי לביהמ"ש הממנה את המפרק והיודע את תפקידו ועבודותיו שיקול דעת נרחב בקביעת השכר וביהמ"ש שלערעור לא בנקל יתערב בענין אשר כזה.
לפני קבעו את השכר של המפרק ישמע ביהמ"ש את המלצת כונס הנכסים בענין גובה השכר שיש לפסוק למערער, אולם זו המלצה בלבד המהווה אחד מכלל השיקולים של ביהמ"ש ואין ביהמ"ש חייב לנהוג בהתאם להמלצה זו.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. 27.12.67).

ע.א. 435/67 - שלמה גבאי נגד הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל.

*ערעור על ציון שלילי בבחינה בטכניון

המערער קיבל ציונים שליליים בבחינה בביולוגיה ולטענתו ניתן לו הציון השלילי מכיון שלא השתתף בעבודת מעבדה במקצוע זה לאחר ששוחרר מעבודת המעבדה ע"י המרצה בעוד מוסדות המשיב לא מכירים בשחרור זה. ביהמ"ש המחוזי סירב להתערב בנדון בציינו כי אין ביהמ"ש מסוגל ולא מוסמך להכנס בעבי הקורה של ציונים הניתנים לתלמידים בבתי ספר למיניהם. עתה אין המערער חולק על הלכה זו אך לטענתו אין בה כדי למנוע דיון בטענתו שהציון השלילי ניתן אך ורק בשל טעמים זרים לגופו של ענין. גם טענה זו נדחתה שכן הטכניון טוען כי הציון השלילי היה מוצדק לגופו של ענין ואין אפשרות להכריע במחלוקת בלי שביהמ"ש יקבל על עצמו בדיקה של בחינת המערער אם היתה ראויה לציון שלילי.