תקציר סביר כרך ב' חוברת 17

בג"צ 350/67 - חברה לבנין ולעבודות צבוריות וכו' נגד עירית אשקלון ואח'

*מסירת עבודה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
עירית אשקלון הוציאה מכרז בניה בו השתתפו העותרת והמשיב השני (להלן אהרוני). המחיר שהציעה העותרת היה נמוך מהמחיר שהציע אהרוני אלא שהעותרת התנתה קבלת "ריבית בנקאית" על אותו חלק של הסכום שאותו צריך היה לתת באשראי בהתאם למכרז, מאידך לא ביקש אהרוני רבית, וללא רבית היתה הצעת אהרוני נמוכה יותר. אהרוני גם הציע הצעה חלופית להוזיל ב-5 אחוז נוספים אם יקבל במזומן את החלק שצריך לתת באשראי. אהרוני זכה במכרז ועל כך העתירה.
החלטה:
א. אם נכונה טענת העותרת כי האמור בהצעת אהרוני "אשראי קבלני" מכוון גם כן לתוספת רבית וכי זה מונח טכני שמובנו בשפת הקבלנים תוספת רבית - היתה העותרת צריכה להוכיח זאת ולא עשתה כן, בעוד המשיבים טוענים מפורשות כי אין מונח זה טומן בחובו תוספת אשראי.
ב. גם אם נכונה טענת העותרת כי יש בכך פגם שאהרוני הציע תנאי תשלום חילופיים לדרישת המכרז, הרי זכה אהרוני במכרז על יסוד הצעתו העונה על תנאי המכרז ולא בשל הצעתו החילופית.
ג. בהיעדר ראיה כי המונח "אשראי קבלני" משתמע לשתי פנים או שפירושו כפירוש העותרת, אין גם לומר שהמכרז לקה בחוסר בהירות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד עמית לעותרת, עו"ד פריבס למשיבה הראשונה, עו"ד ג. כהן למשיב השני. 31.12.67).

המ' 560/67 - מתתיהו זילברשלג נגד מדינת ישראל

*הפסקת ערעור פלילי לפי חוק החנינה.(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל)

העובדות:
ביום 12.4.67 הורשע המערער בבימ"ש השלום בבניה ללא רשיון ונדון לקנס והוצא צו הריסה על המבנה. ביולי 1967 כשהגיע הענין לברור בערעור הפסיק ביהמ"ש המחוזי את הדיון בקבעו כי אינויכול לדון בערעורו של המערער בשל חוק החנינה המעכב כל הליך פלילי, כולל ערעור. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין ספק בכך כי ערעור הוא בגדר "הליך פלילי" כמשמעותו בסעיף 5(א) לחוק החנינה.
ב. לפי סעיף 5(ב) לחוק החנינה יכול אדם לוותר על תחולת החוק נגדו. כשמדובר בערעור הכוונה היא לערעור על הרשעה וכאן בא המחוקק לעזרתו של האיש הרוצה לטהר את שמו ולהסיר מעל עצמו את כתם ההרשעה הפלילית. כאן מדובר בערעור על ההרשעה אך לא בערעור על עונש שאין חוק החנינה חל עליו. במקרה כזה אין המערער רוצה
לטהר את שמו ולא לבטל את הרשעתו ואין הוא צריך לוותר על חוק החנינה כדי שהערעור יימשך.
ג. הלשון הקטגורית בסעיף 5(א) שכל הליך יופסק יש לפרשה אף היא לטובת הנאשם דווקא, לא שמי שהיה לו על מה לוותר ולא ויתר בדרך הקבועה בסעיף 5(ב) יוכל להשמע בטענה שבכל זאת יופסק ההליך הנדון אלא שמי שלא היה לו על מה לוותר לא יחוייב ליתן הודעה שאין בה לא טעם ולא ריח, לא תוכן ולא הגיון, רק בכדי שההליך הנדון לא יופסק.
על כן כאשר מדובר בתוצאות של פסק דין פלילי שאין חוק החנינה חל עליו יש לאפשר המשך הערעור גם אם המערער לא ויתר על החנינה.
מ"מ הנשיא זילברג:
אמנם חוק החנינה ניתן לטובת הנידון, אך אין לצמצם את פרוש המונח "הליך פלילי" להליך כזה אשר אי נקיטתו תגרום דווקא טובה לנאשם. יתכן מאד שהמחוקק לא חזה את כל האפשרויות, אולם אין ביהמ"ש יכול לשוות למונחיו של המחוקק מובן שאין הלשון סובלתו. ההליך האמור בסעיף 5(א) כולל בהכרח כל הליך שהוא בין אם הוא לטובת הנאשם ובין אם הוא לרעתו.
ברם בהתחשב בסעיף 7 לחוק החנינה אין החוק חוסם את דרך המשכת ההליך הנדון בפני ביהמ"ש לערעורים.
השופט ויתקון:
צו ההריסה, להבדיל מהרשעה וקנס, ניתן לערער עליו שכן אין הוא בגדר "הליך פלילי" במשמעות הסעיף 5(א) לחוק החנינה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, כהן. עו"ד נ. א. הורנשטיין למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 28.12.67).

ע.א. 481+485/67 - "גילת" חברה לבנין וכו' נגד קולנוע "אסתר" אשדוד בע"מ ואח'

*רשות להתגונן בתביעת שטרות.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לם) בהמ' 4326/67 וע.א. 364/67 - הערעור של המערערת נתקבל וערעור המשיבים נדחה)

העובדות:
התובעת היא חברה קבלנית שהקימה למשיבים את בית הקולנוע. המשיבים חתמו על שטרות לשם הבטחת חלק מהתשלום. אלה היו שטרות לבטחון שלא ניתנו כתשלום אלא להקלת הגביה ולבטחון והיה ברור שאין לסחר את השטרות ואכן לא סוחרו. הנתבעים טענו כי נתגלו ליקויים ופגמים בבנין הקולנוע ולכן זכאים הם להפחתת המחיר ואם כך הדבר לא יצטרכו לשלם את השטרות. הרשם נתן רשות להתגונן בנימוק שאין זו תובענה על בסיס השטרות בלבד אלא אנו חוזרים לחוזה הראשוני שבין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי השטרות מהוים את עילת התובענה אעפ"כ נתן רשות להתגונן בסברו שכאשר התביעה נובעת מאותן נסיבות אשר על פיהן הוגשה התביעה הנגדית, ובהתחשב בכך שבזמן שנתגלו הפגמים היתה כבר מניעה להחזרת הבנין, והמזמין רשאי להקטין את המחיר ואם הוא עושה כך הרי קיימת עילת קיזוז, הרי שיש כאן עילת הגנה המצדיקה מתן רשות להתגונן. על כך ערערו המערערים.
יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי ימונה כונס נכסים זמני באותה תביעה ועל כך מערערים המשיבים,
החלטה:
א. התביעה היא לפי השטרות ובהתאם לפסיקה עקבית של ביהמ"ש העליון לא תינתן רשות להתגונן, או בדרך כלל לא תינתן, בתביעת שטרות, כאשר התביעה הנגדית מבוססת על עילה המתיחסת לחוזה שבקשר אתו ניתנו השטרות. כשצדדים מתנים בחוזה מסירת שטרות כוונתם היא כי מקבל השטרות יוכל להגיש תביעה על יסוד השטרות ללא קשר עם החוזה, ואם לצד השני יש טענות כנגד החוזה הוא יכול להגיש תביעה נפרדת.
ב. לטענה שהמג'לה מזכה את המשיבים להפחתת מחיר ולפיכך גם לטעון קיזוז בדרך של הגנה - המג'לה אינה מדברת על קיזוז כלל וכלל ואינה קובעת את הדרך בה יכול אדם לבצע את זכותו להפחתת מחיר. בלי לקבוע מה היה המצב אילו הוגשה התביעה על יסוד החוזה בלבד, הרי כאן התביעה היא לפי שטרות, והתביעה להפחתת מחיר אינה מתבטאת בסכומים קצובים אלא מחייבת ברור על פי עדים מומחים והערכות סכומים אלה ודאי אינם ניתנים להפחתה כשיש תביעה על פי שטרות.
ג. אשר לערעור על מינוי כונס נכסים - בכתב ההתחייבות הסכימו הנתבעים למינוי כונס נכסים במקרה של אי פרעון. אמנם הוראה כזו בחוזה אינה שוללת מביהמ"ש את הסמכות לפסוק אחרת, אך כל עוד לא הביאו הנתבעים סיבות שיצדיקו לא לפסוק בהתאם להתחייבותם צדק ביהמ"ש במנותו כונס נכסים.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד מסנברג למערערת, עו"ד אסנת למשיבים. 31.12.67)

ע.א. 164/67 - היועץ המשפטי לממשלה נגד יחיא אברהם ואח'

*כפייה במאסר למתן גט. (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בבקשה 1450/65 (מ.א. 2016/62) - הערעור נדחה)

העובדות:
בפברואר 8.2.62 ניתן ע"י ביה"ד הרבני הגדול פס"ד סופי המצווה לכפות על הבעל יחיא אברהם ליתן גט לאשתו. משעברו 6 חדשים הקבועים בחוק פנה היועהמ"ש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לכפות במאסר על המשיב לציית לפס"ד ביה"ד הרבני. המשיב נאסר וכעבור שנה ביקש היועהמ"ש לשחררו בטענה כי אינו שפוי בדעתו ואינו יכול עוד ליתן גט. ביהמ"ש קבע כי המשיב שפוי בדעתו ודחה את הבקשה. משעברו שנתיים נוספות פנה היועהמ"ש שנית לביהמ"ש בבקשה לשחרר את המשיב ממאסרו ועיקרי נימוקיו היו כי מאחר שנעשו מאמצים רבים לשכנע את המשיב ליתן גט ואלה לא הועילו, ומאחר והמשיב חוזר ומדגיש שיסכים לשבת כל ימיו בכלא ולא יתן גט, ומאחר שהוא כבר ישב עד לעת הבקשה למעלה משלוש שנים ולא נתן גט לא נראה עוד שיש במאסר כדי להביא אותו ליתן את הגט. במהלך המשפט הושמעה גם עדות פסיכיאטר כי "איננו מאמין שיש סיכוי כלשהו שהוא (יחיא) יתן גט מרצונו הטוב". היועץ המשפטי יצא מן ההנחה שכאשר אין ממש כל סיכוי שהבעל האסור יתן גט עקב המאסר אזי יש לשחררו. ביהמ"ש המחוזי לא חלק על הנחה זו אלא שלא שוכנע שהמשך המאסר לא יהיה בעתיד סיבה מסבבת לנתינתו של הגט. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. השאלה המתעוררת במשפט זה היא בדיוק נמרץ כך "האם מידת הסבירות כי יחיא יתנהג בעתיד כפי שהתנהג עד כה גבוהה עד כדי כך, שמותר לנו להקריב על מזבח שיחרורו של יחיא את עיגונה התמידי של אשתו"? שהרי ברור כי אם ישוחרר לא יגרש את אשתו עולמית, ואילו אם עוד יש סיכוי שהמאסר ישפיע עליו אין לשחררו ממנו.

ב. העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש אינן מצביעות על ודאות שיחיא לא ישנה את עמדתו כתוצאה מהמאסר. הפסיכיאטר העיד כי אינו מאמין שיש סיכוי שישנה את דעתו. הוא אפילו לא העיד - בצורה פוזיטיבית כי הוא משוכנע שהמאסר לא יביא למתן הגט, ובהתאם לחוק כאשר היועהמ"ש מבקש כפית גט ע"י מאסר אין דורשים ממנו שיהא משוכנע כי המאסר המבוקש יביא אתו סוף סוף את הגט, ודי בכך שקיימת אפשרות כזו.
ג. להלן מקדיש מ"מ הנשיא את החלק הגדול של פסה"ד לבחינת ההלכה היהודית בדבר פתרון בעית עגינותה של אישה במקרה כגון זה שלפנינו. מ"מ הנשיא מתיחס להצעות שהועלו ע"י ביהמ"ש דלמטה לדרך פתרון הלכתי של בעיה זו:
1. תקנה בדבר הפקעת הקידושין למפרע על יסוד הכלל התלמודי של "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה". לנוכח המחלוקת הרבה והממושכת שקמה בסוף ימי הבינים לגבי השימוש בתקנת הפקעת הקידושין קשה להעלות על הדעת שרבני ישראל ישתמשו בתקנה זו.
2. אשר לתקנה כי בשעת הקידושין תנתן הרשאה לביה"ד לשמש שלוחו של הבעל לסידור גט אם יהיה צורך בכך, יקשה מאד למצוא דרך הלכתית יעילה למנוע ביטול השליחות על ידי הבעל, ונוסף לכך אין התקנה עצמה מלבבת ביותר, לדרוש מהחתן שכמעט מתחת לחופה יפתח בהליכים פרלימנריים לפתיחת הליכי גירושין.
3. לעומת זה נראית כבת ביצוע וראויה לכך התקנה של הטלת תנאי בקידושין ואם יעלם הבעל או יסרב, שלא כחוק, ליתן גט לאשתו יתבטלו הקידושין למפרע בשל הפרת התנאי.
הנשיא אגרנט :
א. אין ספק כי ביהמ"ש המחוזי המוסמך לשלוח את הבעל לכלא עד שיתן גט יש לו גם סמכות לשחררו מהמאסר, לא רק כשנתגלתה סיבה אוביקטיבית המונעת מהבעל לתת את הגט כגון שנטרפה עליו דעתו, אלא גם בכל מקרה בו השתכנע ביהמ"ש שהנסיבות מצביעות על כך, שהמשכת המאסר לא תועיל לסייע לכפיית הגט. הטעם לדבר הוא שהמאסר לכפיית הגט אין מטרתו לשמש אמצעי עונשי אלא סנקציה של כפייה והוצאה לפועל. אם יוחזק הבעל במאסר גם כאשר אין בכך כדי להביא למתן הגט כי אז פירוש הדבר שיחדל המאסר לשמש סנקציה של הוצאה לפועל ולהפוך להיות סנקציה עונשית גרידה.
ב. כאשר דן ביהמ"ש בשחרור האשה צריך הוא לשקול את סכנת העיגון לאשה שבשחרור הבעל, אולם שיקול זה בלבדו אינו צריך להכריע נגד השחרור אם ברור שהמאסר לא ישיג את המטרה.
ג. גם השיקול של הרתעת אחרים יש לראותו כמטרה טפלה, או תוצאת לואי למטרה העיקרית של התרת כבלי העיגון של האשה, שאם לא כן תישא הסנקציה של המאסר אופי של עונש ותו לא. כך שאם השתכנע ביהמ"ש שאין לצפות עוד למתן גט כתוצאה מהמאסר אין להחזיק את הבעל במאסר רק כדי להרתיע אחרים. (נוסף לכך במקרה דנא כבר יושב יחיא 5 שנים בכלא ומטרת ההרתעה של אחרים כבר הושגה).
ד. לשאלה אם עצם המאסר הממושך מצביע על כך שלא תצמח עוד תועלת מהמאסר - הדבר תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. יתכן שהמאסר המוטל לביצוע צו בעל אופי ממוני יש להפסיקו כשעברו שנים רבות והסרבן עומד במריו, ברם אם הוטל המאסר כסנקצייה לכפיית גט - שאני.

ה. אין יסוד לטענה של ב"כ האשה כי ליועץ המשפטי אין מעמד או זכות להניע את ביהמ"ש לבטל צו מאסר שניתן כדי לכוף על מתן גט. הזכות שניתנה ליועהמ"ש להפעיל את ביהמ"ש כדי לכוף במאסר את מתן הגט מכילה בקרבה גם את הסמכות לבקש להפסיק את המאסר כשאמצעי זה אינו נראה יותר אפקטיבי להשגת המטרה.
(הנשיא והשופט לנדוי מצטרפים למשאלה כי תמצא דרך הלכתית למניעת עגינות האשה לשרירות לב בעלה).

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי. היועץ המשפטי מר בן זאב וסגנו ד"ר אלטס למערער, המשיב לעצמו, עו"ד טיקוצינסקי לאשה. 10.1.68).

בקצור:

בר"ע 138/67 - שכניק מרדכי נגד שכניק שלום וחברת אמישראגז.

*צו מניעה בפרוק שותפות. למבקש ולמשיב הראשון (להלן המשיב) היה עסק משותף לחלוקת גז של המשיבה השניה. בהסכם שביניהם פורקה השותפות והמשיב קבל את העסק של חלוקת הגז. לאחר מכן חזר בו המבקש מן ההסכם. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה לביצוע בעין של ההסכם ולמתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש לעסוק בגפו בעסק האמור. הוגשו תצהירים בתיק וצו המניעה הזמני ניתן והבקשה לערעור על כך נדחתה.
ביהמ"ש דלמטה לא הסתמך בהחלטתו על התצהירים ולכן לא היה צריך לאפשר למבקש לחקור את המצהירים על תצהיריהם. ביהמ"ש יצא מתוך ההנחה המוסכמת, שנעשה הסכם. אם היה זכאי המבקש לחזור בו מן ההסכם או לאו, יוכרע בתובענה עצמה ולא בדיון בבקשה לסעד זמני. ביהמ"ש דלמטה החליט לחייב את המבקש למתן ערובה מספקת לפיצוי המשיב כתנאי שירשה למבקש להמשיך בעסק בגפו. זאת היא החלטה צודקת שכן המבקש יוכל להמשיך בעסקו ונזקו של המשיב יכוסה אם יימצא שהמבקש לא היה רשאי להמשיך בעסק.

(בפני: השופט כהן. 21.12.67).

ע.א. 520/67 - ישראל חסן נגד פרלה מקס אלברט ואח'.

*בקשה לתקון כתב הגנה. המשיב הראשון תבע את המערער בסכום כסף בעיסקת הלוואה. המערער טען כי כלל לא לווה כסף אלא תווך בין המשיב הראשון למשיב השני למתן הלוואה למשיב השני. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. כנגד ההלוואה נתן המערער למשיב הראשון שיק ולאחר שהשיק לא נפרע הביא המערער למשיב הראשון שטרותיו של המשיב השני, נטל את השיק והשמידו. עובדה זו עשויה היתה לשמש יסוד לטענה שחוב ההלוואה המקורי סולק לחלוטין ע"י מסירת השטרות עד שאין עוד למלוה תביעה על הלווה המקורי. אולם טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ולא הועלתה בעדות המערער ע"י השופט ואילו המשיב העיד שלא ויתר על המערער ולקח את השטרות רק כבטחון לחוב של המערער. נוכח הכחשת ההלוואה מכל וכל ברור שטענת הסילוק של החוב לא יכלה לעלות על הפרק אא"כ נטענה לחילופין. בשלב הסיכומים בקש המערער לתקן את כתב ההגנה אולם השופט דחה את הבקשה וגם הערעור נדחה באשר היה כבר מאוחר מדי כי לו הסכים השופט להיעתר לבקשה היה צריך לפתוח מחדש את המשפט ולהתיר חקירות עדים נוספות. אכן לפעמים נותן ביהמ"ש רשות תיקון בשלב מאוחר, ואפילו בשלב הערעור, וזאת
כשהתיקון דרוש לשם עשיית הצדק, היינו כדי להעמיד את הפלוגתא האמיתית לדיון. בענין דנא לא הראה המערער אפילו לכאורה שהתיקון דרוש כדי להביא את הפלוגתא האמיתית לבירור וגם לא הביא כל סיבה לצידוק האיחור בהגשת הבקשה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עו"ד קרסו למערער, עו"ד בנאי למשיבים. 28.12.67).

ע.א. 401/67 - מלכה רוט נגד מאיר גולדשטיין ו"ציון" - חברה לביטוח.

*רשלנות בתאונת דרכים בתאונת דרכים בה נהג המשיב הראשון בקטנוע נפגעה המערערת וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה כל רשלנות מצד הנהג וכי התובעת לא זכאית לפיצויים. הערעור על כך נדחה. המערערת עמדה על אי תנועה החוצה את רחוב יהודה הלוי, צפתה לשני הכיוונים לראות אם אין רכב מגיע ואת זאת ראה המשיב בהיותו במרחק כ-50 מ' ממנה. לפניו נסעה מכונית והמערערת חכתה עד שעברה המכונית, וירדה לפתע אל תוך הכביש בלי לחנות עד שגם הקטנוע יעבור. המשיב, כנהג סביר לא היה חייב לצפות לכך שהמערערת לא תוודא אם לא נוסע רכב נוסף אחרי המכונית לפני שהיא תזנק לכביש.

(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. עורכי-הדין טוניק ואמיתי למערערת, עו"ד לוריא למשיבים. 20.12.67).

ע.א. 534/67 - מאיר הלוי נגד קצין התגמולים.

*טענת נכות כתוצאה משרות בצה"ל. המערער תבע תגמולים מצה"ל בטענה שמחלת סכרת ממנה הוא סובל נגרמה לו עקב שירותו בצה"ל בכך ששיחה שהיתה לו עם הממונה עליו גרמה לו להתרגזות יתר המביאה מחלת סכרת ותביעתו נדחתה. ערעורו נדחה, שכן לפי חוות הדעת הרפואית אמנם יכולה התרגזות רבה לגרום למחלת סכרת, אלא שסימני המחלה צריכים להופיע זמן קצר אחר ההתרגזות וכאן הופיעו שנה לאחר מכן. הועדה לא ייחדה את הדיבור בדיון על עדויות של שני עדים אבל מהחלטתה ברור שלא התעלמה מקיומן אלא שלא ראתה בהן יסוד מספיק לשנות את קביעתה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד רוזן למערער, עו"ד חסיד למשיב. 1.1.68).

המ' 597/67 - ברוך לוי ואח' נגד ג'ויה מזרחי.

*בקשה להארכת מועד. למערערים ניתנה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון ביום 31.10.67 רשות ערעור וזאת תוך 15 יום מיום ההחלטה. הערעור לא הוגש במועדו והמערערים מבקשים הארכת מועד בטענה כי האיחור נבע מחמת העדר העתק מאושר כדין של פסק-הדין של ביהמ"ש דלמטה. הבקשה להארכת המועד נדחתה באשר המבקשים לא צריכים היו להשהות את הגשת הערעור עד ליום האחרון וצריכים היו לבחון לפני כן אם מצויים בידיהם כל המסמכים שיש לצרפם לכתב הערעור ואם מסמכים אלה מאושרים כדין. בטיעונו של ב"כ המבקשים לא נמצא הטעם המיוחד הנדרש להארכת מועד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד כהלני למבקשים, עו"ד שיטרית למשיבה. 4.1.68).

ע.פ. 380+381/67 - ציון רבבשי ואח' נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (התפרצויות).

שני המערערים הורשעו בשורה של התפרצויות. המערער שהוא כבן 17 וחצי נדון למאסר שנתיים והמערער השני שהוא כבן 16 נדון למאסר שנה וחצי. הערעורים על חומרת העונש נדחו בהתחשב ברשימה הארוכה של העבירות הקודמות של המערערים ובתסקירי קצין המבחן.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ש. מזרחי למערער השני, עו"ד חסיד למשיבה. 1.1.68).

ע.פ. 302/67 - מנחם פלשפן נגד מדינת ישראל.

*חומרת עונש (פריצה ושמוש ברכב בלי רשות) המערער הורשע במעשי פריצה ובשימוש ברכב בלי רשות ונדון ל-6 שנות מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה בהתחשב ברשימה ארוכה של עבירות מסוג התפרצות וגניבה שיש למערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד אלוני למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 18.12.67).

ע.פ. 400/67 - אליהו זיזו נגד היועץ המשפטי.

*מידת העונש כאשר המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד.

המערער הורשע בשמונים עבירות ונדון לארבע שנות מאסר. בערעור טען כי נציג המשטרה הבטיח לו שהקטיגוריה תתמוך בבקשתו שלא להטיל עליו מאסר ממש אלא מאסר על תנאי ושלכן לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולא הביא עדי אופי באשר למידת העונש. בביהמ"ש המחוזי אמר התובע כי לא הובטח דבר כזה אך בביהמ"ש העליון תמך ב"כ היועהמ"ש בטענת המערער שאכן ניתנה לו הבטחה כזו.
ביהמ"ש העליון ציין כי צדק ביהמ"ש דלמטה כאשר קבע שגם אם ניתנה הבטחה הרי שאין בה כדי להשפיע על מידת העונש, אולם מאידך לא מן הנמנע כי בהשפעת ההבטחה לא נעזר המערער ע"י עו"ד ולא הביא עדות שבכוחה להשפיע על מידת העונש. לכן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי (באותו הרכב) שיגזור מחדש את העונש לאחר שיתן למערער הזדמנות להביא עדות לגבי מידת העונש.