בג"צ 291/67 - "אגיר" - בנין וכבישים בע"מ נגד משרד הדואר ואח'
*מסירת עבודה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
משרד הדואר פרסם מכרז בדבר ביצוע בינוי רשת תת-קרקעית עבור כבלי טלפון במחוז ירושלים והדרום. במכרז נדרשו המציעים לפרט בהצעתם בנפרד את המחירים לירושלים העיר ואת המחירים לאיזורי הנפה. בבדיקת ההצעות הוברר כי הצעתה של העותרת היא הזולה ביותר בירושלים והצעתה של המשיבה השלישית (עמית ושות') היתה הזולה ביותר באיזורי הנפה. לפיכך החליטה ועדת המכרזים למסור את העבודה בירושלים לעותרת ואת זו של איזורי הנפה לעמית ושות'. העותרת טוענת כי אי אפשרהיה לפצל את המכרז ויש למסור לה את כל העבודות.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בהצעה שנחתמה גם ע"י העותרת נאמר במפורש כי הדואר יוכל לחלק את מסירת ביצוע העבודות של איזור ירושלים לחוד ואיזורי הנפה לחוד - הכל כראות עיניו. נוסף לכך נדרשו המציעים להציע מחירים נפרדים לירושלים ולאיזורי הנפה, וכך עשו. בעשותו כל אלה שמר לעצמו משרד הדואר את הזכות לפצל את מסירת העבודה בין מציעים שונים, אם כי יכול היה לנסח זאת במכרז בצורה יותר ברורה.
ב. העובדה שבינתיים החלה עמית ושות' בהכנות לביצוע העבודה שנמסרה לה לא יכלה לשמש מכשול לעותרת לגוף הענין, שכן יומיים בלבד אחרי שחתמה על החוזה עם הדואר כבר היה ידוע על הוצאת הצע"ת ומאז לא המשיכה עמית ושות' בהכנותיה לביצוע העבודה. על כן ניתן היה על נקלה לפצותה בכסף על ההוצאות שעשתה, אבל כאמור אין כל יסוד חוקי לטענת העותרת, ויש לבטל את הצע"ת.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. עו"ד צבי טל לעותרת, עו"ד ברסלע למשרד הדואר, עו"ד טויסטר לעמית ושות').
בג"צ 278/67 - א. לוסטיג וכו' בע"מ נגד ראש-העיר פתח-תקוה... וסולל-בונה בע"מ.
*מסירת עבודה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העיריה פרסמה מכרז להקמת בית-מרחץ וקבעה שמחצית הסכום תשולם באשראי, אך לא קבעה תנאי האשראי ולא את תקופת האשראי. העותרת וסולל-בונה הגישו הצעות. סו"ב לא נקבה בתקופת האשראי שהיא מוכנה לתת, ואילו העותרת קבעה תקופת אשראי של שנתיים. בהשוואת המחירים הנקובים של העותרת ושל סו"ב היתה הצעת העותרת זולה יותר, אולם העיריה קבלה את הצעת סו"ב מפני שבה לא היתה, כאמור, הגבלת האשראי לשנתיים, והעיריה במו"מ עם סו"ב קבעה אשראי ל-40 חודש. על מסירת העבודה לסו"ב עתרה העותרת לבג"צ.
החלטה - השופט זוסמן:
א. ברור שתנאי חשוב ויסודי כתקופת האשראי לא צריך היה להישאר סתום אלא מן הדין היה להעלותו על הכתב בין שאר תנאי המכרז כדי שיהיה גלוי וידוע לכל הקבלנים המעוניינים. מחמת הליקוי הזה נפגם המכרז ונפסל.
ב. אין ספק בכך שהמו"מ שניהלה העיריה עם סו"ב לאחר קבלת ההצעות לשם קביעת תנאי האשראי שנשאר סתום במכרז פסול מדעיקרא. בעשותה כן פגעה העיריה בכלל יסודי מכללי המכרזים. היא נתנה יתרון לזה שניהלה אתו מו"מ בכך שנתנה לו האפשרות להסכים על תנאים שיזכו אותו בחוזה ואילו למתחרהו לא נתנה אפשרות כזו.
ג. על אף הפגם במכרז אין להיעתר לבקשת העותרת למסור לה את ביצוע העבודה. בהיות המכרז פגום צריכה היתה העיריה להימנע מלפעול על-פיו, ואין לחייב את העיריה למסור את העבודה לאף מציע. העובדה שהחוזה נמסר לסו"ב בדרך לא חוקית אינה מזכה את העותרת לכך שהחוזה יימסר לה בדרך לא חוקית, היינו עקב מכרז פגום, אפילו הצעתה זולה יותר. אילו נתבקש הבג"צ לפסול בכלל את המכרז כדי שיוצא מכרז חדש כדין, ייתכן שהבג"צ היה נעתר לבקשה, אך עתירה כזו לפסילת המכרז לא הועלתה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד אמיר לעותרת, עו"ד יחיאל למשיב הראשון).
ע.א. 211/67 - טופיק פרח נגד אמין פרח.
*תביעה לתשלום לפני שחלה חובת פרעון.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה ( השופט שמש) בת.א. 1203/64 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש דלמטה).
החלטה - מ"מ הנשיא זילברג:
א. התביעה של המשיב נגד בנו המערער הוגשה באוקטובר 1964 ונושאה הוא תשלום של -.150 ל"י לחודש, צמוד למדד יוקר המחיה למשך כל ימי חייו. צודק המערער בטענתו כי על אף כינויה הפורמלי של התביעה כמזונות הרי זו תביעה כספית רגילה על יסוד הסכמים שבהם לא השתמשו אף פעם במילה "מזונות" או "דמי מחיה", והמדובר בתשלומים חודשיים למשך כל ימי חייו של המשיב בעד רכוש שהעביר במתנה למערער.
ב. אם אמנם אין זו תביעת מזונות הרי שאי אפשר לתבוע תשלומים בעד תקופה שחובת הפרעון טרם חל עד הגשת התביעה.
ג. מכיון שמדובר בתביעה שבין אב ובנו ומכיון שכמעט כל תביעה תיפרד למעשה לשני ראשים: האחד קביעת הזכות והשני מימושה של הזכות, מן הראוי לאפשר למשיב - התובע - לתקן את תביעתו ולהגדירה כתביעה למתן הצהרה שהנתבע - הבן חייב לשלם לתובע - האב - במשך כל ימי חייו סכום של -.150 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ויתקון, מני.)
ע.א. 290/67 - איזמן נתן נגד רשות הפיתוח ואח'.
*בר רשות ותביעת סילוק יד(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים עציוני, גוברניק וסלוצקי) בע.א. 104/66 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בעקבות מלחמת השחרור נטשו התושבים הערבים את הכפר בלד אל-שייך הסמוך לחיפה, והסוכנות הביאה למקום עולים חדשים שקבלו ממנה דירות מגורים ובתי-עסק. היו גם כאלה שקבלו חלקות אדמה להקים משקים. משעבר המקום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים עשה חוזה שכירות עם המתיישבים ביחס לדירות ולבתי העסק, לפי הנחיות הסוכנות, אבל נמנע מלעשות חוזי שכירות ביחס לאדמות. יחד עם זאת לא ניסה לסלקם מהאדמות אף במקרים שהספיקו לעבור מיד ליד. רשות הפיתוח שבאה במקום האפוטרופוס הלכה באותה דרך.
בשנת 1958 הוגשה התביעה הנוכחית נגד שבעה תושבים שנתבעו לסלק ידם מן השטחים התפוסים בידם. בימ"ש השלום נענה לתביעה והורה לפנות את כל הנתבעים, ואילו ביהמ"ש המחוזי הבחין בין 2 סוגים: המתיישבים המקוריים שהובאו למקום ע"י הסוכנות מיד אחרי מלחמת השחרור והאחרים שבאו באותו זמן מיזמתם או שבאו יותר מאוחר כאשר המקום כבר היה ברשות האפוטרופוס ולא קבלו ממנו רשות לתפוס את האדמות שבידיהם. המערער נמנה על אלו שבאו עוד בשנת 1948 אך כיון שבא ביזמתו ולא הובא ע"י הסוכנות היהודית לא הכיר ביהמ"ש בזכותו כבר-רשות כפי שהכיר בזכותם של אלה שהובאו ע"י הסוכנות. בהתאם לכך קיים ברוב דעות (נגד דעתו החולקת של השופט עציוני) את פסק-דינו של בימ"ש השלום לסילוק ידו של המערער מהשטח התפוס על ידו. ביהמ"ש המחוזי הסביר את זכותם של המתיישבים המקוריים בכך שאלה לא עלו על האדמות על דעת עצמם והאמינו שגוף מיישב כמו הסוכנות רשאי היה לתת להם את המקומות שניתנו והאמינו שהם נמצאים באדמותיהם ברשות הסוכנות והאפוטרופוס שבא במקומה, ועל סמך אמונה זו השקיעו כספים ועמל בהקמת המשקים ופיתוחם, ולכן אין לראותם כמסיגי גבול אלא כברי רשות שניתנה להם מכללא אם כי לא במפורש. מאידך ביחס למערער לא ראה אותו ביהמ"ש כבר רשות, והחליט ברוב דעות שיש לפנותו, על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. ההבדל בין המערער לבין המתיישבים האחרים, שהם הובאו ע"י הסוכנות והוא בא למקום ביזמתו הוא, אין בו כדי להצדיק את המסקנה שמעמדו של המערער שונה ממעמדם של האחרים. המערער בא למקום והשתקע בו לפני שהוקנה לאפוטרופוס, ואנשי הסוכנות עודדוהו והגישו לו את מלא העזרה בהקמת משקו. הוא, כמו המתיישבים הראשונים האחרים, היה עולה חדש והיה ראוי לאותה עזרה כמותם, ואף קבל אותה. לכן רשאי הוא כמו אחרים שתוכר זכותו כבר-רשות באדמה שברשותו מאז ועד היום הזה.
ב. לטענת המשיבה שגם אם ניתן רשיון הרי הוא רשיון חינם וניתן לביטול בכל עת, ובוטל לטענתה כדין - התביעה לא הוגשה על בסיס של מתן רשיון וביטולו כי אם על היות הנתבעים מסיגי גבול מלכתחילה. מטעם זה אין מקום לדון בטענת ביטול הרשיון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 14.1.68)
ע.א. 501/67 - כונס הנכסים הרשמי נגד ולנסי לינדה ואח'
*בקשת חייב להכריז על עצמו כפושט רגל כדי להמלט ממאסר(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בהמ' 1871/67 - הערעור נדחה)
העובדות:
נגד המערערת שהיתה מילדת במקצועה הוצא פס"ד על סך 4000 ל"י דמי נזק בשל גרימת מותה של אשה עקב ביצוע הפלה בלתי חוקית. המשיבה לא שילמה את החוב ויו"ר ההוצל"פ פסק תשלום שעורים חדשיים של 200 ל"י לחודש. לא היה לה גם סכום זה לשלם והשיגה מביהמ"ש המחוזי צו קבלת נכסים, בהתאם לבקשתה, והוכרזה לפושטת רגל ועקב כך נפסקו הליכי ההוצל"פ נגדה. כונס הנכסים הרשמי פנה לביהמ"ש וביקש ביטול הצו ונימוקו שאין למשיבה אלא נושה אחד שהשיג נגדה פס"ד ורכוש אשר ניתן להיפרע ממנו אין לה. בנסיבות אלה לא יועילו הליכי פשיטת הרגל ולדעת כונס הנכסים יש בהכרזה משום שימוש לרעה בהליך שכן ענינו של הנושה היחידי לא יתקדם במאומה. בקשתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. השגת צו קבלת נכסים ופשיטת רגל על ידי חייב במטרה להימלט מצוי מאסר שניתנו נגדו במשרד ההוצל"פ, אינה כשהיא לעצמה מעשה פסול. משנעצר חייב בגלל חוב, הרי
זו עילה לבקש צו קבלת נכסים המפסיק את הליכי ההוצל"פ. חייב המבקש הכרזתו בתור פושט רגל מעמיד את כל רכושו לרשות הנאמן לחלקו בין הנושים ותמורת זה זכאי הוא להפסקת ההוצל"פ ובסופו של דבר אולי גם לשחרור מחובותיו כקבוע בפקודת פשיטת הרגל.
ב. ההלכה שנפסקה שבימ"ש יסרב לתת צו קבלת נכסים כשאין לחייב כל רכוש, ואין סיכוי שיגיע לידו רכוש ואין טעם לבזבז כספים על הליכי פשיטת רגל, מדברת על מקרה שבו מבקש נושה להכריז על החייב כפושט רגל. במקרה זה לא ינתן הצו כי מטרת הכרזת פשיטת רגל היא שיוכל הנושה להיפרע את חובו ואם אין לחייב נכסים שמהם יוכל להיפרע הנושה מה טעם להיעתר לבקשת הנושה. כן יש שביהמ"ש יבטל הליכי פשיטת רגל שהוחל בהם לבקשת נושה כאשר נמצא נושה אחד בלבד היכול להיפרע באמצעי הוצל"פ רגילים. אולם כאשר החייב הוא המבקש צו פשיטת רגל הרי גם אם אין לו רכוש וגם אם יש נושה אחד בלבד ינתן הצו. העובדה שאין לו נכסים עדיין אינה מעידה על שימוש לרעה בהליכי פשיטת הרגל, הואיל ורצונו של החייב לפתוח דף חדש בחיים ולהשתחרר מהמאסר משמש מטרה לגיטימית לצידוק ההליך.
ג. ביהמ"ש לא יתן צו קבלת נכסים כאשר לדעתו יש בידי החייב נכסים אשר הוא מעלימם מעיני הנושים ופשיטת רגל מהוה בידו אמצעי לסכל גביית החוב, כמו כן נמנע ביהמ"ש לתת צו פשיטת רגל במקרה שאדם מבקש צוי קבלת נכסים ופשיטת רגל בזו אחר זו לאחר שמדי הכרזתו כפושט רגל הוא עושה חובות חדשים ושוב מבקש בגינם צו קבלת נכסים.
ד. החלטת יו"ר ההוצל"פ שהחייבת יכולה לשלם 200 ל"י לחודש מהווה הוכחה לכאורה שהיא יכולה לשלם סכום זה ועליה לתת הסבר של ממש על שום מה אין בידה הסכום הנ"ל ולהצדיק בקשתה להשתחרר מתשלום סכומים אלה באמצעות צו קבלת נכסים. אולם לא בשל סיבה זו ביקש המערער ביטול הצו, אלא הוא הודה שלמעשה אין למשיבה כל סכום לשלם ולדעתו לא צריך לתת את הצו דוקא משום שאין לה כל אפשרות תשלום והצו לא יועיל. טענה זו כאמור אין לקבל.
השופט כהן:
אינו מסכים עם ההנחה כי החלטת יו"ר ההוצל"פ מהווה הוכחה לכאורה שיש בידי המשיבה לשלם -.200 ל"י לחודש עד כדי כך שבימ"ש, ואפילו בימ"ש של פשיטת רגל, קשור לקביעה זו כל עוד לא באו ראיות לסתור. השופט כהן מצטרף לדעה שעצם בקשת החייב להשתחרר ממאסר מהווה סיבה מספיקה וצודקת לשימוש בהליכי פשיטת רגל ומותח ביקורת על המשך קיום המאסר בחוק בשל אי תשלום חוב.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. 14.1.68).
ע.א. 465/67 - ישראל אולשטיין נגד משה גוטקובסקי - עו"ד, בתור מפרק "חילון" וכו'.
*מסירת פנקסי חשבונות של חברה למפרק החברה ותביעת זכות עכבון לגביהם בקצור(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בהמ' 1604/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הינו מפרק של החברה "חילון" המתפרקת תחת השגחת ביהמ"ש. המפרק בקש את ביהמ"ש לצוות על המערער למסור לו "את פנקסי החשבונות והמסמכים השייכים למערכת החשבונות והכרטסת"
שבלעדיהם אין לו האפשרות לעשות את מלאכת הפירוק, המערער התנגד למתן הצו בטענה שמגיעים לו כספים תמורת עבודתו בניהול חשבונות החברה, ולהבטחת החוב תבע המערער זכות עכבון במסמכים האמורים. ביהמ"ש נתן צו מסירת המסמכים על-פי סעיף 180 לפקודת החברות, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. על-פי סעיף 190 לפקודת החברות רשאי ביהמ"ש לחייב כל אדם להציג בפני המפרק כל מסמך שברשותו הנוגע לעניני החברה בלא לפגוע בתביעת עכבון שנתבעת לגביו. השאלה היא אם הוא רשאי רק לצוות על הצגת המסמך או גם על מסירת המסמך, אך אין צורך להכריע כאן בשאלה זו שכן הצו נגד המערער ניתן לפי סעיף 180 לפקודת החברות.
ב. לפי סעיף 180 יכול ביהמ"ש לצוות על אנשים שונים, כולל "סוכן או פקיד של החברה" להעביר למפרק העסקים, בין היתר, פנקסים וניירות שברשותו ושיש לחברה לכאורה זכות עליהם. מתעוררות שתי שאלות: האם בא המערער בגדר "סוכן או פקיד של החברה" ואם תמצי לומר כן, הרשאי הוא, בתוקף זכות העכבון שבידו להתנגד לצו מסירה.
ג. גם אם נניח שהמערער לא היה אחד מעובדי החברה או פקידיה, הרי משקבל על עצמו ניהול חשבונות החברה שזו חייבת לנהלם מכח הדין היה המערער לסוכן החברה ודי בכך כדי להסמיך את ביהמ"ש ליתן צו על יסוד סעיף 180 הנ"ל.
ד. זכות העכבון שהמערער טוען לה צריכה להתבסס על המג'לה שהיא הדין המקומי בענין זה. בהתאם למג'לה קיימת לשכיר זכות עכבון על דבר כשהוא מביא שינוי בו ע"י מלאכתו, אין לומר שמנהל החשבונות גרם עקב ביצוע מלאכתו לשינוי בנכסי החברה, ולפיכך אין לו זכות עכבון לפי המג'לה.
ה. בנוסף לדחיית הערעור מן הנימוק הנ"ל, יש לדחותו גם מן הנימוק שפנקסי חשבונות של חברה בע"מ אינם יכולים לשמש נושא לזכות עכבון בידי מישהו. טעמו של דבר שמקומם של פנקסי החברה במשרדה הרשום של החברה או במקום אחר שנקבע לכך ע"י המנהלים והם עומדים תמיד לעיון המנהלים. אין אדם יכול, עקב התקשרות עם חברה, לזכות בזכות עכבון אשר מנהלי החברה אינם מוסמכים להעניק לו. אין מנהל של חברה מוסמך להוציא מרשות חברה מסמך ולהעניק לאדם זכות לגביו אם החזקת אותו מסמך דרושה למנהל לשם מילוי תפקידו והחזקת המסמכים דנא במקומם המיועד לכך הוא חיוני לחברה וראיה לכך שהחוק מחייב החזקתם במקומות המיועדים לכך כנ"ל.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד אדליסט למערער, עו"ד כץ למשיב. 18.1.68).
בג"צ 390/67 - דניאל בן לולו ואח' נגד שר האוצר.
*תחולת חוק החנינה בידי העותרים נתפסו דולרים והמשטרה הסכימה להמיר את העבירה בכופר כסף בתנאי כי תמורת כל דולר יקבלו העותרים 2 ל"י ואילו לירה תשולם לאוצר המדינה ככופר. העותרים הסכימו אלא שלאחר שיצא חוק החנינה טוען בא כוחם כי הם רשאים לחזור בהם מן ההסכמה ההיא. טענה זו נדחתה, הסכמת ההמרה לא ניתנה בתנאי שלא יצא חוק חנינה בעתיד. ההסכמה לפי תקנה 10ד' של תקנות ההגנה תופסת על אף החרטה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. עו"ד יצחק דוד לעותרים. 31.12.67).
בג"צ 312/67 - מרכז מסחרי רמת גן בע"מ ואח' נגד עירית רמת גן.
*מסירת תעודה ע"י העיריה לצורך העברה במשרד רושם הקרקעות התעודה האמורה בסעיף 324 לפקודת העיריות לצורך פעולות רישום במשרד ספרי האחוזה מעידה על כך שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו הנכס סולקו במלואן ועל העיריה להוציא את התעודה, זולת אם נשאר חוב ביחס לאותו נכס. אין העיריה יכולה לעכב הוצאת תעודה כנ"ל כשיש לה טענות נגד בעל הנכס שאינן נוגעות לחוב המסים המוטל על הנכס שלגביו מבוקשת התעודה.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, קיסטר. עוה"ד עברון ואלופי לעותרים. 2.1.68).
בג"צ 314/67 - אלי רוקח נגד המועצה-המקומית בית-שאן ואח'.
*קבלת עובד בעקבות מכרז פורסם מכרז למשרת מזכיר המועצה המקומית ומזכיר ועדת בנין ערים בבית שאן. העותר הציע את מועמדותו, עמד בבחינה ונבחר לתפקיד האמור. יו"ר המועצה הזמין אותו לפגישה וקידם אותו בברכה להבחרו. הממונה על המחוז דרש מהמועצה לקבל את העותר לאותה משרה אלא שהמועצה מסרבת בטענה שנוצרו קשיים תקציביים אשר מונעים אותה מלהעסיק את העותר.
בבג"צ התברר שלמעשה לא נתהוו קשיים תקציביים כאלה אלא שהמועצה מעסיקה אדם אחר בתור מ"מ מזכיר המועצה ובהעדר סעיף תקציבי עבור אותו אדם משלמים לו את המשכורת שהועדה בתקציב לאדם שנבחר במכרז. ביהמ"ש העליון עשה את הצו להחלטי וחייב לקבל את העותר לעבודה בציינו כי המעשה שעושה המועצה נוגד את החוק ואת הסדר הציבורי ופוגע במינהל תקין של עניני המועצה.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד גב' קמינצקי לעותר, בשם המשיבה הראשונה אין הופעה, בשם המשיב השני (יו"ר המועצה) עו"ד כהן. 4.1.68).
ב.ש. 285/67 - עאוני פארא ואח' נגד היועץ-המשפטי.
*חילוט ערבות שניתנה להופעת נאשם במשפטו המבקש השני נתן ערבות בסך 600 ל"י להבטחת הופעת המבקש 1 להמשך משפט פלילי שהתנהל נגדו, סניגורו של המבקש 1 לא הופיע במועד הקבוע אלא הופיע עו"ד אחר ממשרדו ובקש דחייה מחמת מחלתו של עורך-הדין. גם הנאשם וגם הערב לא הופיעו, והשופטת קבעה כי העובדה שעוה"ד חלה אינה משחררת באופן אוטומטי את הנאשם מהופעה, ועל כן נענתה לבקשת התביעה לחלט את סכום הערבות.
מכיון שלא היתה הוכחה בפני ביהמ"ש דלמטה כי לערב נמסרה הזמנה כדין להופיע לאותה ישיבה הרי שלא ניתנה לו גם הזדמנות להשמיע דברו בענין הבקשה לחלט את ערבותו. על יסוד כך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש בבקשת התביעה לחלט את סכום הערבות ולמתן הזדמנות לערב להשמיע את דברו.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד הרטבי למבקשים, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 4.1.68).
ע.א. 559/67 - פלונית נגד פלוני.
*מזונות לילדים ביהמ"ש המחוזי פסק לשני ילדי המשיב סכום של 150 ל"י לחודש. בתו של המשיב היא בת 16 ונמצאת במוסד שבו משלמת האם 50 ל"י לחודש להחזקתה ובנוסף לכך הוצאות שהמוסד אינו מכסה אותן, והילד שהוא בן 12 נמצא אצל האם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות המשיב כי כסבל אינו מרויח יותר מ-400 ל"י לחודש ועם זאת סבר כי הוא יכול להרוויח יותר בהיותו בעל רשיון נהיגה לאוטובוס ולמונית. ביהמ"ש העליון הסכים כי הסכום הוא למטה מהמינימום הדרוש לכלכלת הילדים אך בהתחשב בשוק העבודה כיום העלה את סכום המזונות ל-200 ל"י לחודש בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד נעים למערערים, המשיב לעצמו. 3.1.68).
ע.א. 448/67 - שמואל ברטשניידר ואח' נגד אליהו תורג'מן.
*חלוקת אחריות בתאונת דרכים
התובע החל לחצות כביש והתבלבל מרוב תנועה שבאה משני הכיוונים. בהיותו באמצע הכביש החל לרוץ חזרה ונפגע ע"י הנתבע. ביהמ"ש המחוזי חילק את הרשלנות בשעור של 40 אחוז על הנתבע ו-60 אחוז על התובע. הערעור על כך נדחה. טענתו "הדיונית" של הנתבע כי התובע כתב בכתב התביעה שהתאונה אירעה בחצותו את הכביש מימין לשמאל בעוד שנפגע בריצתו חזרה דהיינו משמאל לימין אין בה כדי לשלול את עילת התביעה ולומר כי לא נתבעו פיצויים בגין פגיעה בעת חצייה משמאל לימין. ציונו של התובע את כיוון ההליכה לא היה בלתי נכון אלא בלתי מדויק, כי מכיוון שירד מהמדרכה מימין לשמאל טען את עובדת הרשלנות כאילו אירעה בחצייה זו, כך שתביעתו בדין יסודה אף כי נכון שאין ביהמ"ש יכול לחייב את הנתבע על פי עובדה רשלנית שלא הוזכרה בכתב התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. החלטה - מ"מ הנשיא זילברג. עו"ד וייס למערערים, עו"ד ליבר למשיב. 3.1.68).