תקציר סביר כרך ב' חוברת 19

ע.פ. 288/67 - רפאל טולדנו נגד היועץ המשפטי

*ראיות במשפט פלילי(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 806/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
באחד מלילות ספטמבר 1966 בוצעה התפרצות לבית-חרושת ברחוב אלפסי בתל-אביב. ההתפרצות תוכננה ע"י המערער והשתתפו בה מספר אנשים, כולל אחד בשם טויטו שהיה לאחר מכן לעד המדינה. לפני כן בוצעה התפרצות, בהתאם לתכנית הכללית, לשני מחסנים לצורך גניבת מכשיריםשבהם השתמשו לאחר מכן לפריצה לביהח"ר הנדון, כאשר השותפים האחרים ביצעו את הפריצה לתוך ביהח"ר חיכה להם המערער בחוץ בתוך טנדר שנגנב קודם לכן ולידו היה העד טויטו. כאשרהרגיש המערער באיש משטרה המתקרב לטנדר מאחורנית הסיע את המכונית אחורנית בזינוק כדי לעלות על האיש שהתקרב לטנדר ומיד לאחר מכן הסיע את המכונית קדימה. תוך הנסיעה קפצו הואוטויטו מהמכונית וברחו מהמקום, ונעצרו לאחר מכן. המערער הורשע בשלושת הפריצות ונדון לשש שנות מאסר וכן הורשע בגרימת חבלה לפי סעיף 235(א) לפח"פ ונדון ל-7 שנות מאסר בשל עבירה זו. הענשים נקבעו כחופפים.
על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסתירות שנתגלו בעדותו של טויטו לעומת הודעתו במשטרה אינן יורדות לשרשו של ענין ואין בכוחן לערער את האימון בעדותו. אין יסוד להתערב בהערכה זו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. בחקירה הראשית של טויטו הוא הסתפק באישור הודעתו במשטרה. אמנם אין זה רצוי כי עד התביעה יסתפק באישור תוכן הודעתו במשטרה, אולם בעניננו לא התנגדה הסנגוריה לאופן זה של חקירת העד ע"י התביעה. בחקירה הנגדית שנערכה ע"י הסניגור לעד הוא חזר בפרוטרוט על כל עובדות המקרה. כמו כן ההודעה האמורה הוצגה במשפט ע"י הסניגוריה לפני שטויטו מסר עדות ובשעת עדותו לא הוקראה ההודעה בפניו לפני שהוא אישר את תכנה. אין איפוא יסוד לטענה שבאישור ההודעה מצד העד יש משום הדרכת העד ע"י הקטגוריה.
ג. עדותו של השוטר אנואר בה סיפר על שיחה ששמע בין טויטו לבין אסיר למחרת המעצר כי המערער הוא שניסה לדרוס את השוטר היתה קבילה למטרה שניתנה. העדות הוצגה כדי להוכיח שטויטו היה עקבי בטענתו שהמערער ניסה לדרוס את השוטר, וזאת כדי להדוף את טענת המערער כי העד בדה מלבו את סיפור המעשה כדי להציל את עורו. העובדה שעדות אנואר הוגשה לפני שטויטו העיד אין לה חשיבות נוכח העובדה שאכן ניסתה אח"כ הסניגוריה להראות כי טויטו בדה את הסיפור מלבו.
ד. די בעדותם של אנשי המשטרה ועוד עד שהעידו כי ראו את המערער במרחק כאלף מטר ממקום המעשה כשהוא רץ ונושם בכבדות כדי להוות סיוע לעדותו של טויטו, כל עוד לא נתן הסבר להמצאותו באותו מקום בזמן ובנסיבות הנ"ל. ההסבר שניסה לתת ע"י טענת אליבי הופרך.
ה. אמנם לא היה סיוע לעדות טויטו ביחס לשתי הפריצות הראשונות שקדמו לפריצה לביהח"ר, אך ברור כי התכנית לביצוע שלוש הפריצות היתה תכנית אחידה ומשהוכח שהמערער השתתף בביצוע הפריצה לביהח"ר ממילא הוכח שהוא השתתף גם בשתי הפריצות הראשונות.

ו. אין ספק כי הסעת המכונית אחורנית מצביעה על כוונה לדרוס את איש המשטרה ולכן לגרום לו לחבלה חמורה, ובפועל נגרמה פציעתו שלא כדין של איש המשטרה. די בעובדות אלה כדי להצדיק את ההרשעה לפי סעיף 235(א) לפקודה. זאת גם אם נכונה טענת המערער שביהמ"ש סמך על עדות איש המשטרה שנגרם לו שבר ביד כתוצאה מהדריסה בעוד שלמעשה מהתעודה הרפואית עולה שנפצע ולא נגרם לו שבר.
ז. אשר לחומרת העונש הרי בהתחשב בעברו של המערער והעובדה שזמן קצר לפני המקרה שוחרר ממאסר בגין התפרצות, וכן שהעבירה לפי סעיף 235(א) גוררת עונש של 20 שנות מאסר, אין לראות את העונש כמוגזם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד ברקאי למערער, עו"ד בלטמן למשיב).

המ' 540/67 - אברהם קריספין נגד מדינת ישראל

*משיכת שיקים ללא כיסוי(בקשה לרשות לערער על הרשעה פלילית שנדונה כערעור - הערעור נדחה)

העובדות:
למערער היה חשבון בבנק יחד עם שותפו צדקיהו. על השיקים היו צריכים השנים לחתום וצדקיהו היה נוהג לתת למערער פנקס שיקים החתום על ידו על החלק וזה היה משלים את השיקים. ביום 18.12.64 משך המערער שני שיקים. האחד לתאריך יום משיכה והשני דחוי ל-22.12.64. בתאריך משיכתהשיקים הודיע צדקיהו לבנק שלא לפרוע שיקים המשוכים על החשבון לאחר שהסתכסך עם המערער.
השיק הראשון היה על סכום של 1308 ל"י והשני על סך 1420 ל"י. לשותפים היתה רשות למשיכת יתר עד 2000 ל"י וביום המשיכה כבר היה חוב של משיכת יתר בסכום של כ-1300 ל"י. השיקים הוצגו לפרעון ביום 27.12.64 ולא כובדו, ופקיד הבנק העיד כי לא כיבדו את השיקים בגין הוראת "ההקפאה" של צדקיהו שאלמלא כן היו פורעים את השיק הראשון שהיה מעלה את משיכת היתר אך מעט מעל לאלפיים ל"י כי באותו תאריך היה סכום החוב רק כ-900 ל"י. בימ"ש השלום קבע כי המערער משך את השיקים לאחר שכבר היה ידוע לו כי החשבון הוקפא ולכן עבר על סעיף 14 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק) כי ידע בשעת משיכת השיקים שבמועדים הנקובים בשיקים כמועד משיכתם אין חובה על הבנק לפרעם. קביעה זו לא נראתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון. אולם ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער מן הטעם שביום משיכת השיקים לא היה כיסוי בבנק ולא היה פורעם גם אלמלא הוראת ההקפאה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. התאריך הקובע לגבי סעיף 14 של החוק הוא "המועד הנקוב בשיק כמועד משיכתו" כלומר לגבי השיק הראשון ה-18 לחודש. אותו יום היתה יתרת החוב של החשבון כ-1300 ל"י כך שבאותו יום לא היה הבנק מכבד את השיק גם אלמלא ההקפאה של החשבון. מצב החשבון שעליו נחקר פקיד הבנק ליום 27 לחודש שבו הוצגו השיקים לפרעון אינו נוגע לענין. אותו יום אמנם הוצגו השיקים אך לצורך סעיף 14 אין זה התאריך הקובע.
ב. אשר לשיק שמועדו היה ביום 22 לחודש, הרי סעיף 73א לפקודת השטרות שקיבל את תקפו ביום 1.6.64, מחייב להקדים גם לגבי הסעיף 14 של החוק את "התאריך הנקוב בו כמועד משיכתו" ליום הוצאתו, הוא יום 18.12.64 וממילא לא היה כיסוי גם לשיק השני. אך גם אם נלך בשיק השני לפי המועד הנקוב בו לא היה באותו יום על הבנק לפרעו מחוסר כיסוי.

ג. לטענת המערער כי היה כיסוי לשיקים שכן בידי הבנק היו שטרות שהופקדו להבטחת החשבון - אין זה כיסוי לחשבון כל עוד לא נגבו השטרות והם עדיין לא הגיעו לגביה באותה תקופה.
ד. אין לראות את גליון האישום כפגום בהיעדר תאריך ביצוע העבירות שכן אין נפקא מינה אם העבירה נעברה ביום משיכת השיק או ביום הנקוב בו כמועד פרעונו כי בשני התאריכים לא היה כיסוי לשיקים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד י. לוי למערער, עו"ד חסיד למשיבה. 21.1.68).

ע.א. 210/67 - פזגז חברה לשיווק בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים

*דרישה להכרה במענק לחברת בת כהוצאה לצורך ניכוי מס הכנסה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בעמ"ה 788/66 - הערעור נדחה)

העובדות:
החברה המערערת עוסקת בשיווק גז. בשנים האחרונות הקימה יחד עם חברת גז אחרת חברת בת שמתפקידה לספק גז לבנינים גדולים המעונינים בהספקת גז מרכזית. חברת הבת עסקה בסידור המתקנים וגם בהספקת הגז לצרכנים אלה. בשנים הנדונות לא היו לחברת הבת רווחים וחברות האם העניקו לה מענקים חדשיים. המערערת העניקה לה סכומים שהסתכמו ב-86 אלף ל"י. מענק זה ניתן בעקבות מכתב חברת הבת בו נאמר כי היא צריכה מענקים כדי להרחיב הרכב פעולותיה ע"י רכישת לקוחות וצרכנים נוספים וכן להרחיב את שטח הדיור שלה. כמו כן נקבע שהתשלומים ירדו משנה לשנה, כך שככל שהעסק ילך ויתבסס תלך ותפחת השתתפות חברות האם. פקיד השומה וכן ביהמ"ש דלמטה לא הכירו במענקים שהעניקה המערערת כהוצאה של פירות שנעשתה בייצור ההכנסה ולשם כך בלבד. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. את המענקים אי אפשר ליחס ולשייך לפעולות המסחריות הרגילות השותפות המתנהלות בין שני המפעלים. המענקים ניתנו לצורך פעולה מיוחדת של הרחבת תחום הלקוחות והם הולכים ופוחתים ככל שהעסקים של חברת הבת מתבססים. הרי זה מענק הוני מבחינת החברה המעניקה והכנסה הונית מבחינת חברת הבת.
ב. את המקרה הזה יש לאבחן מתקדימים שונים:
1. אינו דומה מקרה זה למקרה בו שילמה החברה לחברה אחרת תשלומים על פי כמות השיווק של תוצרתה ששם התשלום הוא בחינת הנחה או נכיון מיוחד. במקרה ההוא לא היתה המגמה הרחבת העסק בעוד שכאן זו היתה המטרה המוצהרת כאמור במכתב הנ"ל. כמו כן שם היה קשר בין התשלום ובין הכמות המשווקת וכאן לא היה כל יחס כזה ואם היה הרי זה יחס הפוך.
2. כמו כן שונה מקרה זה מהתקדים שבו המענקים ניתנו כדי שמקבל המענק לא יספק תוצרת של מישהו אחר אלא של נותן המענק, כאשר זו היתה הדרך היחידה לעמוד בפני התחרות של ספקים אחרים. מבלי להביע דעה סופית לגבי אותו תקדים הרי שם שולם המענק תמורת הבלעדיות של השיווק מה שאין כן במקרה דנא שהמענק נועד להעלות על דרך המלך את חברת הבת. מכך תיהנה גם המערערת אך הנאתה מתייחסת לנכס הוני של מפעלה.

(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, הלוי. עוה"ד בכור ולוינסון למערערת, עו"ד ברנזון למשיב. 16.1.68).

ע.א. 421/66 - אהרן כהן נגד חברת תור-נוף בע"מ ואח'

*טענת רשלנות מחמת אי הנהגת שיטת עבודה בטוחה(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט יורן) בת.א. 624/64 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער עובד אצל המשיבה כנהג אוטובוס. ביום התאונה הוביל המערער נוסעים מת"א לביח"ר "קרגל" בלוד. בדרך הרגיש בתקלה בגלגל האחורי ואחרי התייעצות עם המשיב השני, מנהל החברה, המשיך בנסיעה עד שהגיע ליעד שלו. המשיב השני אמר למערער לפרק את הגלגל הפגום אך לא הגביל את שיקול דעתו באשר לביצוע הפעולה. המערער החליף את הגלגל בעצמו, ובהרימו את הגלגל הפגום כדי להכניסו לתא הגלגל הרזרבי נפגע קשות בעמוד השדרה, התובע תבע את המשיבים על בסיס כפול: שהמשיב השני גרם לתאונה ע"י מתן הוראה מפורשת שהמערער יחליף את הגלגל בעצם ידיו (טענה זו נופלת נוכח הממצא העובדתי של ביהמ"ש דלמטה שהוראה כזאת לא ניתנה ע"י המשיב השני); שהמשיבים אחראים לתאונה מפני שלא הנהיגו שיטת עבודה נאותה להחלפת גלגלי האוטובוסים שלהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הטענה שהמשיבה היתה צריכה להעמיד מלווה קבוע למערער שיעזור לו בהחלפת גלגלי האוטובוס בעת הצורך היא בלתי סבירה לחלוטין ואין להתעכב עליה בכלל.
ב. אשר לטענה שהמשיבים היו צריכים להנהיג שיטת עבודה נאותה - לעבודתו של נהג מוענקת מעצם טבעה עצמאות ושיקול דעת חופשי להבדיל מעובד במוסך הנתון במסגרת פחות או יותר נוקשה בכל הנוגע לביצוע המשימות המוטלות עליו ואין ראיה מתקדים של עובד מוסך למקרה דנא. כאשר נוכח המערער לדעת שיש צורך להחליף את הגלגל, יכול היה לבקש את עזרתו של מישהו שיעזור לו בהרמת הגלגל או לנסוע לתחנה הקרובה לתיקון תקרים במרחק 4 ק"מ מאותו מקום. מכיון שלנהג היתה יד חופשית לפעול על-פי שיקול דעתו ומומחיותו, ללא צורך בהדרכת מעבידו אין לחייב את המעביד ברשלנות על שלא הזהירו מראש שלא יבצע את פעולת ההחלפה בעצמו ולבדו.
ג. הוכח שהמסילה שישנה באוטובוס כדי להעלות ולהוריד את הגלגל הרזרבי היתה מקולקלת ולא ניתנת לשימוש. אך כדי לחייב את המעביד ברשלנות צריך היה גם להוכיח שהדבר הובא לידיעת המעביד ורק אילו הוכחה ידיעה כזאת ניתן היה לראות רשלנות בכך שהמשיבים לא דאגו לתיקון המסילה. אלא שידיעה כזו לא הוכחה ועל כן אי אפשר לייחס למעביד רשלנות אף מבחינה זו. קלקול כגון זה אין המעביד חייב לגלות מיזמתו אלא על הנהג להפנות את תשומת לב המעביד לקלקול למען יתוקן.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. 18.1.68).

ע.א. 493/67 - אמגט - פלסטיק בע"מ נגד ריקוביץ קסירר - שותפות ואח'.

*עיכוב דיון בתביעה לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות(ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ( השופט לם) בהמ' 3500/67 - הערעור נתקבל

העובדות:
המשיבים היו המפיצים של תוצרת המערערת, התעוררו ביניהם סכסוכים שהובאו לביהמ"ש ונסתיימו בפשרה לפיה נמסרה לבוררות ההכרעה בשאלות: אם זכאים המשיבים לפיצויים על-פי הדין על ביטול הסכם הפצת מוצרי המערערת ע"י המשיבים; ואם מגיעה למשיבים עמלה נוספת שהם טוענים לה וכן האם מגיעה למשיבים השתתפות בהוצאות משרד. באותה פשרה הוסכם כי המשיבים יפסיקו לשמש כסוכני המערערת החל מיום 1.12.66.
כעבור מספר חודשים הגישה המערערת נגד המשיבים תביעה כספית בטענה כי המשיבים כשהפסיקו לשמש כסוכני המערערת לא החזירו סחורות שהיו בידיהם וכן כי גבו כספים עבור המערערת ולא מסרו לה את הכספים. המערערת בקשה לחייב את המשיבים לשלם לה את סכום התביעה. בתגובה לתביעה זו הגישו המשיבים בקשה לעכב את הדיון בהתאם לסעיף 5 לפקודת הבוררות בהסתמכם על מסירת ההכרעה בסכסוך הקודם לבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבל את הבקשה בציינו כי תגרם התדיינות כפולה והבוררות לא תוכל להיות שלימה אם לא יבררו בה גם את השאלה אם הסוכנים מחזיקים סחורה שלא כדין. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. אין להסכים להחלטת ביהמ"ש המחוזי השמה את הדגש על שיקולי הנוחות שבבירור שתי התביעות בדיון אחד ומתעלמת מהשאלה המכרעת אם הסכסוך הנובע מתביעת המערערת אכן נמסר להכרעת הבוררים.
ב. אין ולא כלום בין התביעות שהגישו המשיבים נגד המערערת ושנמסרו לבוררות ובין הסכומים שהמערערת תובעת מהמשיבים.
ג. גם אם נכונה טענת המשיבים, ועל כך אין ביהמ"ש מחווה דעה בערעור זה, כי בהתחשב ביחסי הצדדים עומדת למשיבים זכות העימות של כל סכום שאותו תובעת המערערת, אין בכך כדי להרחיב את סמכות הבוררים שתכלול את הסכסוך הנובע מתביעת המערערת נגד המשיבים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, קיסטר.)

ע.א. 331/67 - שמשון ויונתן אהרונוב נגד מרדכי בן-דרור וביאז אהרונוב.

*סמכות בימ"ש מחוזי בתביעת ביצוע בעין של הסכם השכרה ורישום השכירות בספרי האחוזה
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט בנטל) בת.א. 259/65 המ' 10911/66 - הערעור נתקבל).

העובדות:
למערערים היתה זכות חכירה בנכס ל-999 שנים שניתנה להם ע"י אמם ( המשיבה השניה והבעלים הרשום של הנכס). בזכרון-דברים בין המערערים לבין המשיב הראשון - הקונה, התחייבו המערערים להעביר את זכות החכירה במשרד ספרי האחוזה ע"ש הקונה ולפנות את הנכס מכל אדם וחפץ. המוכרים לא עמדו בהתחייבותם ואף גרמו לביטול הרישום של החכירה על שמם בספרי האחוזה. הקונה הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערים לביצוע בעין ופינוי - או סילוק יד ובקשו לבטל את ביטול החכירה ולצוות להחכיר להם את הנכס ושהמערערים יפנו את הנכס. המוכרים בקשו לדחות את התביעה על הסף משום שהיא בגדר סמכותו הייחודית של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהיותו סבור כי מכיון שהתביעה היא לזכות חכירה ל-999 שנה, הרי שהזכויות ממש זהות עם זכויות בעלות ולכן אין זו זכות לחזקה ושימוש בו הנתונה לסמכות ייחודית של בימ"ש השלום. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. חכירה, ותהא תקופתה ארוכה כאשר תהא, אינה מקנה זכות קנין ובעלות בנכס אלא רק זכות לחזקה ושימוש בו. תביעה לביצוע בעין של הסכם השכרה ורישום השכירות בספרי האחוזה היא תביעה בדבר חזקה במקרקעין ומשום כך בסמכותו של בימ"ש השלום.

ב. אמנם בתביעה הנדונה מבקש הקונה גם את "ביטול ביטולה של החכירה", אך ברור שבקשה זו לא באה אלא כדי לאפשר את ביצוע עיקר תביעתו של הקונה להעברת החכירה על שמו ומסירת החזקה לידיו. בקשה זו טפלה לעיקר וחייבת ללכת אחריו.
השופט לנדוי:
אחרי החלטת הרוב בע.א. 145/58 שתביעה לביצוע בעין של חוזה שכירות החייב ברישום היא בסמכותו של בימ"ש השלום, אין להבחין בין שכירות לזמן קצר ובין חכירה לזמן ארוך מאוד. עניני סמכות חייבים להיחתך על-פי הבחינה הפורמלית ולא על-פי מהותה הכלכלית של החכירה הארוכה כ"מעין קנין".

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, מני.)

עש"מ 2/67 - פלוני נגד מדינת ישראל.

*הטלת עונש ע"י בי"ד משמעתי העולה על העונש שהוסכם עליו בין הנציבות לבין הנאשם(ערעור על פסק-דין וגזר-דין של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הורשע בעבירות משמעת בבית-הדין המשמעתי הנוגעות לקבלת שוחד וכמו כן זייף 67 הוראות תשלום בהוצל"פ בהן רשם שם נושה אחר מהשם שהופיע בהוראות.
המערער הסכים עם הנציבות כי יודה בחלק מן העבירות וכי הנציבות תתבע פיטוריו עם פסילה לשירות ותשלום פיצויים בגובה של 50 אחוז מהשכר הקובע ביום השעייתו מהעבודה. סידור זה נערך בכתב והודעה עליו נשלחה לפרקליטות מחוז חיפה שהופיעה בביה"ד המשמעתי בשם התביעה. בפני ביה"ד הודה המערער בעבירות וכן הובאה לידיעת ביה"ד הן ע"י המערער והן ע"י נציגי משרדו ההסדר בדבר העונש וגם נציג הפרקליטות לא העיר על כך דבר. נציג המשרד בקש את העונש בהתאם להסדר. ביה"ד שקל את ההסדר אך בא לכלל מסקנה שנוכח חומרת המעשה אין הוא יכול להתחשב בהסדר שנעשה והטיל על המערער עונש חמור יותר מבחינת תשלום הפיצויים, כך שההבדל הוא ב-4,000 ל"י בקירוב. על כך הערעור.
החלטה:
א. אין לבטל את פסק-הדין מהסיבה שההודאה נעשתה כתוצאה מהסכם שלא קויים ושביהמ"ש גזר עונש שלא בהתאם להסכם. בימ"ש ובי"ד אינם קשורים בהצעות הצדדים לגבי העונש שהם גוזרים.
ב. היה מקום לבטל את ההרשעה אילו היה יסוד למסקנה שיש רגליים לדבר שבגין ההסדר הודה המערער באשמות למרות שהיה חף מפשע. למעשה לא נטענה כל טענה לגבי פרט מפרטי התובענה שהמערער הודה למרות שהיה חף מפשע.
ג. אשר לחומרת העונש - אין ביהמ"ש לערעורים נוטה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש אשר גזר את הדין, ומה גם שמדובר כאן בבי"ד משמעתי שמתפקידו להביא בחשבון מה הן העבירות שפשו ומהם האמצעים המשמעתיים הדרושים באותה שעה כדי להילחם באותן תופעות שליליות.
ד. לטענת המערער שהמשרד מכיר בטיבו של העובד וגם הוא יש לו ידיעה מהם האמצעים הדרושים באותה שעה לגבי אותה עבירה - בדרך כלל יש לצפות מביה"ד שלא ישים עצמו במקומו של הקטיגור ולא יחמיר על דעת עצמו, וניתן היה להתערב בגזר-הדין אילו ביה"ד לא היה מסביר במה ראה לחלוק על דעתו של נציג המשרד שנציג התביעה לא הסתייג ממנה. אפס ביה"ד כן הסביר למה החמיר ואין למצוא דופי בשיקולו.

(בפני: השופט קיסטר. עו"ד חרל"פ למערער, עו"ד וולינסקי למשיבה. 9.1.68).

ע.א. 483/67 - אמת שיפוט - חברה לבנין בע"מ (בפירוק מרצון) נגד עירית פתח- תקוה ואח'

*רישום הערת אזהרה המערערת בקשה לרשום בלשכת רישום מקרקעין אזהרה לגבי תובענתה נגד המשיבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי הערת אזהרה רושמים משהוגשה בתום-לב תביעת בעלות לגבי מקרקעין, אולם בענין דנא התחילו פעולות בניה על המגרש נשוא התובענה כבר בשנת 1964, הוקם בנין רב-קומות, חלק מהדיירים נכנס לגור בדירותיהם ורק בשנת 1967 הוגשה התובענה. נוכח נסיבות אלה ברור שכל סעד שהמערערת תזכה בו, אם תזכה בו, לא יהיה אלא חיוב בכסף והאזהרה בספרי האחוזה אינה דרושה לה כדי להגן על תביעתה הכספית.

(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. עו"ד ורניק בהעברה מעו"ד שוב למערערת, עו"ד בר למשיבות. 4.1.68).

ד.נ. 32/67 - נחום קלקא נגד לייב אורצקי ואח'.

*תביעת מצרנות

ביהמ"ש דחה תביעת מצרנות של המבקש משביטל עיסקה בין שותפו לבעלות של המבקש לבין בניו. מכיון שפסל את העיסקה, קבע ביהמ"ש כי מן הנמנע לבסס עליה את זכות המצרנות. הבקשה לדיון נוסף נדחתה שכן אם מתחשבים בטעם המיוחד הקובע את זכות המצרנות הרי לא נגרם כל אי צדק למבקש. עיקרה של זכות הקדימה (אולויה) באה למנוע. דריסת רגל זרה בקרקע השייכת לשותפים. כאן קובע ביהמ"ש שהקרקע תישאר בידי השותף כי פסל את עיסקת העברת הקרקע וממילא לא נגרם כל אי צדק למבקש ואין מקום לדיון נוסף.