בג"צ 313/67 - אברהם אקסלרוד ואח' נגד שר הדתות ואח'
*מינוי נציגים למועצה הדתית בירושלים ע"י שר הדתות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
בעירית ירושלים 21 נציגים וביניהם 4 לגח"ל, 3 אגו"י, 2 למפד"ל ו-1 לפא"י. העיריה מינתה את נציגיה למועצה הדתית בהתאם ליחסי הכוחות בעיריה. לעומת כן מינה שר הדתות את מועמדיו למועצה הדתית מבלי שאף אחד מנציגיו יהיה מגח"ל. התוצאה היא שבמועצה הדתית שמספר חבריה אף הוא 21 יש רוב של 13 למפלגות הדתיות ולגח"ל רק 2 נציגים שמונו ע"י העיריה. נגד שר הדתות שלא מינהבין מועמדיו אף אחד מנציגי גח"ל הוגשה העתירה לבג"צ.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין צורך לדון בטענת השר כי היה עליו למנות את המועצה עד 1.10.67 ואז גמר את מלאכתו ואינו מוסמך עוד לחזור ולהקימה מחדש. שאלה זו ממילא נפתרה שכן 2 מבין המועמדים שמונו ע"י שר הדתות התפטרו ועתה יש שני מקומות פנויים שהשר צריך למלאם והוא יכול למנות נציג של גח"ל. בהתאם לתקנות רשאי היום השר למנות נציגים חדשים למקומות המתפנים.
ב. השיקול של השר במנותו את מועמדיו לדאוג שבכל המועצות הדתיות בארץ יהיה רוב של נציגי המפלגות הדתיות הוא שיקול פסול. ההסכם שהיה על כך בשעתו עם המערך נפסל ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק וגם כאשר השר פועל לפי אותם שיקולים אם כי כבר לא לפי אותו הסכם שנפסל, הרי הוא פועל תחת השפעת שיקולים פסולים.
ג. לעצם הענין צריך השר למנות את מועמדיו, בהתאם לחוק, על ידי מתן ייצוג מתאים לגופים ועדות המעונינים בקיום השרותים הדתיים. גם במפלגת העותרת הרבה יהודים דתיים הרוצים להיות מיוצגים במועצה הדתית ע"י המפלגה שלהם.
השופט לנדוי:
העובדה שהשר הוא אישיות פוליטית ושנמסרה לו הזכות למנות נציגים אינה מעניקה לו את הסמכות למנות נציגים רק ממפלגתו או ממפלגות דתיות. אילו נאמר בחוק רק זאת שהשר ימנה אחוז מסוים למועצה הדתית אולי אפשר היה לקבל השקפה זו, אולם החוק מציין כי השר ימנה נציגים מבחינת התאמתם האישית ומבחינת ייצוגם המתאים במועצה של גופים שונים ולכן הוא צריך להתחשב בגופים ובמפלגות השונות בבואו למנות את נציגיו.
אילו הוסיף השר למפלגות הדתיות ייצוג מעבר למגיע להם לא היה מקום להתערב בהתחשב עם הענין המיוחד של ענינים דתיים שיש למפלגות הדתיות, אבל "תיקון" היחס המספרי אינו צריך לשבש לגמרי כל יחס בין הכח המספרי בבחירות לעיריה לבין היצוג במועצה הדתית. חוסר הפרופורציה השורר כיום בהרכבת המועצה עושה את כל עקרון הייצוג פלסתר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, לנדוי, ויתקון. עו"ד נחושתן לעותרים, עו"ד ברסלע למשיבים. 25.1.68).
בג"צ 328/67 - שרותי אבטחה ושמירה נגד מנכ"ל שרותי הדאר ואח'
*מסירת עבודה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
הנהלת הדאר העבירה מכרז בין העותרת לבין המשיבה 4, חברת ברינקס, ביחס להובלת כספים ודברי ערך בשמירה מזויינת, ברינקס זכתה במכרז וטענת העותרת היתה כי המכרז לא היה ברור מלכתחילה; כי הדאר גילה משוא פנים לטובת ברינקס וכי פרטי הצעת העותרת הודלפו לברינקס.
החלטה - השופט לנדוי:
א. העותרת אינה יכולה להשמע בטענה כי המכרז לא היה ברור, שכן עליה היה לפנות מיד בדרישה לתקן את המכרז ואם לא תיענה, יכלה לפנות לבג"צ. אך אינה יכולה להשתתף במכרז ורק לאחר שאינה מקבלת את העבודה לטעון שהמכרז לא היה ברור. אך גם לגופו של ענין אין ממש בטענה של אי בהירות בניסוח המכרז.
ב. לא הוכח גם כל משוא פנים או הדלפת פרטים של הצעת העותרת לברינקס, וגם לא היתה שום הזדמנות להדלפה כזאת.
ג. ביחס להצעות השונות של העותרת ושל ברינקס, היתה הצעת ברינקס זולה יותר ולא הוכח שנגרם עוול לעותרת ע"י אופן הניסוח של הצעת ברינקס.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד רוזובסקי לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבים. 28.1.68).
בג"צ 9/68 - יצחק דוד נגד שר המשפטים ושר הסעד
*עתירה נגד חיוב בהוצאות בערעור על החלטת הרשם(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה)
העובדות:
רשם ביהמ"ש העליון דחה לעותר בקשות לדחיית אגרה והוא ערער על כך בפני שופט ביהמ"ש העליון שדחה את ערעורו וחייבו בתשלום 150 ל"י הוצאות למשיב שר הסעד. נגד חיובו בהוצאות פנה העותר לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הפניה לבג"צ מהוה כאן למעשה ערעור על ההחלטה לחייב את העותר בהוצאות המשיב בערעור הקודם בלבוש של עתירה לבג"צ. חוק בתי המשפט קובע מפורשות שאין הבג"צ משמש סמכות ביקורתית על בתי המשפט הרגילים שחוק בתי המשפט דן בהם ולכל הדעות שופט ביהמ"ש העליון כלול בתוכם.
ביהמ"ש הגבוה לצדק לא יוכל לדון בענין שהוא בסמכותו של בימ"ש אחר ואין פירושו של דבר שאדם הממצה את כל הליכי ביהמ"ש הרגילים יוכל לבוא אח"כ לבג"צ ולומר שנשאר ללא תרופה מפני שאין לו רשות ערעורית אחרת ועל כן על הבג"צ לשמוע אותו.
השופט ויתקון: מסכים.
השופט הלוי:
לטענת העותר ניתן צו ההוצאות ע"י שופט ביהמ"ש העליון שלא כדין ובניגוד לכללי הצדק הטבעי ועל כן משאין לו למי לפנות הוא רשאי לפנות לבג"צ. אילו באמת ניתן הצו להוצאות בלא סמכות חוקית יתכן שאפשר היה לפנות לבג"צ, אך לגופו של ענין אין
בסיס לטענות העותר. אין שום מניעה שבימ"ש הדן בענינים כגון אלה שנדונו לבקשת העותר יחייב את הפונה בהוצאות כאשר הבקשה נדחית.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. 22.1.68).
ע.א. 329/67 - בלומה כהן רייך נגד שלמה אייגר
*נקיטת הליכי הוצל"פ של יושר לפני נקיטת הליכים רגילים(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 2384/65 - הערעור נדחה)
העובדות
המערערת היא אחת מיורשות בעלה ומנהלת עזבונו. היא חייבת למשיב על פי פסק דין סופי סכום של 260 אלף ל"י תמורת חלקו בתחנת דלק שהתחייבה לקנות ממנו. המשיב רצה להוציא לפועל את פסק הדין ובלי לנקוט בצעדים פורמליים כגון פתיחת תיק במשרד ההוצל"פ ומשלוח התראה הגיש בקשה למינוי כונס נכסים לפי תקנת 264 לתקנות סדר הדין - היא ההוצל"פ מן היושר. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה למנות כונס נכסים שתפקידו יהיה "לתפוס את רכושה ולהשתלט על זכויותיה" של המערערת ועל כך נסב הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. לפנים אמנם דרשו בתי משפט של יושר כי המבקש הוצל"פ מן היושר יוכיח תחילה שנקט בכל הצעדים להוצל"פ בדרך הרגילה, אולם עתה אין בתי המשפט עומדים עוד על נקיטת צעדים פורמליים, כשמסתבר שצעדים אלה לא היו מביאים לידי תוצאה של ממש אף אילו ננקטו כדבעי. בעניננו נמצאת המערערת בחו"ל כך שאי אפשר להזמינה לחקירת יכלתה לשלם את החוב ולאסרה, ואין לה נכסים שאפשר לרדת אליהם, זולת חלקה בירושת הבעל.
ב. אשר לחלקה בעזבון, הרי המערערת היא מנהלת העזבון ואינה נוקטת כל צעד שהוא לחלק את העזבון בין היורשים, וזאת כדי שהחלק שלה לא יופרד וכדי שהנושה לא יוכל להיפרע מחלקה ואין כל דרך להוצל"פ מן הדין וצריך לנקוט בהליכי הוצל"פ מן היושר.
ג. ביהמ"ש יכול להעביר את המערערת מכהונתה כמנהלת עזבון לא רק לפי בקשת יורשים כי אם גם לפי בקשת "מעונין" ונושה ודאי שהוא "מעונין" בחלוקת העזבון. צדק ביהמ"ש המחוזי בהסמיכו את כונס הנכסים שמינה לנקוט בהליכים שיביאו לידי חלוקת העזבון. אם תרצה המערערת למלא תפקידה כמנהל עזבון מוטב, ואם לאו יממש כונס הנכסים את זכויותיה של המערערת כיורשת ויהא לו דין ודברים עמה בתור מנהלת עזבון וינהג בה כפי שהיה נוהג עם כל מנהל עזבון אחר. העובדה שהמערערת היא גם היורשת שלגביה ימונה כונס נכסים אינה יכולה להפריע לפעולות כונס הנכסים נגדה כמנהלת עזבון.
ה. כדי להביע מורת רות ביהמ"ש על הצורה המרושלת בה הוגשו טענות המשיב, ביחוד מבחינת הכתיב, נפסקו הוצאות בסך 300 ל"י בלבד לטובת המשיב.
(בפני השופטים: ויתקון, כהן, מני. 28.1.68).
ע.א. 479/67 - אמיל בנאדו נגד מרדכי קלינגר
*האם אפשר לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתביעת פיצויים על הוצאת דיבה כאשר הצדדים הסכימו שביהמ"ש יקבע את סכום הפיצויים, ההוצאות ושכה"ט שישלם מוציא הדיבה(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט עציוני) בת.א. 743/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער נתבע ע"י המשיב על פגיעה בכבודו בשעת מערכת בחירות לעירית צפת. המשיב, מנכבדי צפת, נפגע קשות מהוצאת הדיבה והגיש תביעת פיצויים בסך 50,000 ל"י. לפני הגשת המשפט התנהל מו"מ לחיסול הענין, אך הדבר לא יצא לפועל מפני סירובו של המערער להיענות להצעת המשיב לתרום 10,000 ל"י למוסד ציבורי. בפני ביהמ"ש המחוזי הושג הסכם שלפיו יפרסם המערער התנצלות בעתון וביהמ"ש יקבע את סכום הפיצוי והוצאות המשפט שעליו לשלם. ביהמ"ש שמע בעקבות הסכם זה את עדות המשיב והמערער ואת טענות באי-כוחם ופסק שעל המערער לשלם פיצויים בסך 1,500 ל"י וכן את אגרת המשפט ו-1,500 ל"י שכ"ט עו"ד. הערעור הוא על הוצאות המשפט ושכ"ט, וטענתו העיקרית של המערער כי בשים לב לסכום הפיצוי שנפסק בהשוואה לסכום שנתבע לא מוצדק חיובו בתשלום מלוא האגרה ושכ"ט עו"ד בסכום כה גבוה. בערעור העלה ב"כ המשיב טענה מוקדמת כי ההסכם של הצדדים לסמוך על השופט שיקבע את סכומי הפיצוי וההוצאות מהווה התחייבות לקבל את קביעת ביהמ"ש כהכרעה סופית ומחייבת השוללת את זכות הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את הטענה המוקדמת. בענין שלפנינו לא היתה הסכמה מפורשת או הסכמה משתמעת שהצדדים מוותרים על זכות הערעור. הצדדים הסכימו אמנם לסטות מהמהלך הרגיל של סדר הדין בוותרם על השמעת עדים מלבדם, אך הדברים שנמסרו לקביעתו של ביהמ"ש הם בגדר סמכותו וממילא היה צריך להכריע בהם בתביעה שהיתה לפניו, ואין זה מקרה שבו נמסר לשופט להכרעה ענין שאינו בסמכותו.
ב. עם זאת נוכח ההסכמה המיוחדת לסמוך על קביעות ביהמ"ש מן הראוי היה שהצדדים יראו בכך סוף פסוק ולא יוגש ערעור על החלטת ביהמ"ש.
ג. לעצם הערעור - אין בו כל יסוד. לפני הגשת התביעה לא הסכים המערער להתנצל אלא בצורה מסוייגת וללא כל פיצוי. המשיב אמנם זכה בחלק קטן מסכום התביעה, אבל הנזק שנגרם לו איננו כזה שניתן להעריכו מראש לפני קנה-מידה ידוע. המשיב נפגע קשות מן ההאשמות שהוטחו נגדו וסכום הפיצויים שתבע נראה לו כמתאים. כיון שכך אין כל צידוק שהמשיב שנפגע ישא בהוצאה הכספית שנגרמה לו.
השופט זוסמן - מסכים.
השופט כהן:
צודק המשיב בטענתו שביהמ"ש לערעורים אינו יכול להיזקק לערעור זה.
לפני הישיבה שבה הוסכם למסור את ההכרעה לביהמ"ש התקיימה ישיבה בה הצהיר ב"כ המערער כי הוא מוכן להתנצל ולשלם כל סכום שביהמ"ש יקבע כפיצוי ואת הוצאות המשפט כפי שביהמ"ש יקבע.
בידי ב"כ המשיב לא היו הוראות להסכם לפשרה והמשפט נדחה לתאריך אחר שבו הודיע ב"כ המשיב כי הוא קבל הוראות להסכים להצעת המערער.
זאת היא פשרה שנעשתה בין בעלי הדין ואין נפקא מינה שלא נעשתה בכתב כשם שאין נפקא מינה שהצעת הפשרה וקבלתה לא נעשו במעמד אחד. אין טענה שביהמ"ש חרג מתניות הפשרה או מסמכות שיפוטו עפ"י הדין או כיוצא באלה טענות הפתוחות לפני מערער בערעור על פס"ד שניתן עפ"י פשרה.
(בפני השופטים: זוסמן, ברנזון, כהן. 28.1.68).
ע.א. 273/67 - נעים ויהודית בגים נגד "עידית" - חברה קבלנית לבנין
*אי מסירת דירה בזמן ע"י קבלן כשהקונה לא שילם את תשלומיו בזמן * ביטול ההסכם ע"י הצד ששמר על התנאים * עיכוב כספי מפר ההסכם ע"י הצד המקיימו(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט מני) בת.א. 3370/66 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
ביולי 1965 נערך חוזה בין הצדדים לפיו התחייבה המשיבה למכור למערערים דירה בבנין ברמת-גן שבהקמתו עסקה. מתוך מחיר הדירה שלמו המערערים חלק, והתחייבו לשלם סכום נוסף של 7,000 ל"י בהתחלת עבודות הטיח של הבנין ולאחר מכן תשלומים נוספים, לגבי סעיף התשלומים הוסכם כי הוא תנאי יסודי ואי מילויו כמוהו כהפרת החוזה, להלן נאמר כי הדירה תימסר למערערים לא יאוחר מאשר 1.7.66, אך כאן לא נקבע שהזמן הוא תנאי יסודי. עם התחלת עבודות הטיח דרשה המשיבה את התשלום של 7,000 ל"י והמערערים לא שלמו סכום זה. למרות זאת דרשו המערערים מהמשיבה במכתב מיום 3.7.66 את קבלת הדירה תוך 4 ימים, אך הדירה עדיין לא היתה מוכנה. לאח,ר שעבר שבוע נוסף הודיעו המערערים למשיבה כי הם רואים את החוזה כמבוטל ודורשים החזרת הכסף בצירוף פיצויים והגישו נגדה תביעה לביהמ"ש. בעוד התביעה תלויה ועומדת ולאחר שהדירה הושלמה הציעה המשיבה למערערים את הדירה, אך כדי להקטין את נזקיה הודיעה כי היא עומדת למכור את הדירה לקונה אחר בסכום של 44,000 ל"י אם הם לא יקבלו את הדירה תוך 5 ימים. משעברו 5 ימים אלה, מכרה המשיבה את הדירה בסכום הנ"ל. בתביעה התגוננה המשיבה שלא היא שהפרה את ההסכם והודיעה תחילה שהיא מוכנה עדיין למסור את הדירה. משמכרה את הדירה בקשה לאפשר לה הגשת תביעה נגדית על נזק שנגרם לה ע"י המערערים. משנדחתה בקשתה הגישה תביעה נפרדת. בקשה נוספת שלה לאחד את התביעות נדחתה גם היא. ביהמ"ש המחוזי מצא שהמערערים הפרו את החוזה מתוך רצון להסתלק לחלוטין מן החוזה, ודרישתם להעביר להם את הדירה היתה למראית עין בלבד, עם זאת הניח ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה עדיין מוכנה לקיים את ההסכם, כטענתה הראשונה בכתב ההגנה, ולכן דחה את תביעת המערערים להשבת כספם ששלמו על החשבון. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. העובדה שביום 1.7.66 עדיין לא היתה הדירה מוכנה למסירה אין בה כדי לשחרר את המערערים מתוצאות הסתלקותם מן החוזה. ההתחייבות לשלם 7,000 ל"י בזמן התחלת הטיח וההתחייבות למסור את הדירה ב-1.7.66 לא היו התחייבויות שיש למלאן בד בבד, ועל כן לא חלה כאן ההלכה ש"נכונות ורצון למלא את התחייבותו היו תמיד תנאי מוקדם לזכות התובע לקבלת פיצויים בשל הפרת התחייבויות הדדיות".
ב. כאשר הוחל בעבודת הטיח היתה זכאית המשיבה לקבל את סכום הכסף שהותנה בחוזה כדי שזה ישמש לה למימון בניית הדירה. יש איפוא לראות בתשלום הכסף תנאי קודם למסירה הדירה במועד, נוסף על היותו תנאי יסודי. משכספים אלו לא הגיעו לידי המשיבה אין להתנות את תביעת הפיצויים שלה בנכונותה למסור את הדירה במועד.
ג. זאת ועוד: כאשר אחד הצדדים הסתלק לחלוטין מן החוזה אין הצד שכנגד חייב עוד נכונות ורצון למלא את המוטל עליו לפי החוזה.
ד. המשיבה לא היתה צריכה להודיע שהיא מבטלת את החוזה בשל ההפרה. הפרת החוזה ע"י המערערים נתנה ביד המשיבה את הברירה לבטל את החוזה או לעמוד על קיומו גם להבא. תחילה אמנם גילתה רצון לעמוד על קיום החוזה, אך לאחר מכן משהודיעה למער- ערים שהיא מוכרת את הדירה והיא מכרה את הדירה, הרי זה גילוי ברור לרצונה לשים קץ לחוזה עם המערערים, וגילוי רצון זה אינו חייב להתבטא במתן הודעה פורמלית דווקא, אלא די היה בגילוי רצון ע"י התנהגות.
ה. בכך שהמשיבה גילתה את דעתה בשלב מוקדם שברצונה לעמוד על קיום החוזה לא הפסידה את זכותה לשים קץ לחוזה. הזמן שעבר בינתיים לא היה ארוך והתנהגות המשיבה
היתה סבירה, ואין ראיה לכך שמצבם של המערערים השתנה לרעה בגלל עבור הזמן עד לביטול החוזה ע"י המשיבה.
ו. מכיון שבסעיף הפיצויים מדובר על סכום קצוב של 5,000 ל"י ובנוסף לכך סכום הנזקים הממשיים, יש לראות את הסכום של 5,000 ל"י כקנס.
ז. המערערים רשאים, למרות הפרת החוזה על-ידם, לקבל חזרה את כספם ושאלת הנזק של המשיבה יכולה להתברר רק בדרך תביעה נפרדת.
ח. מכיון שקיים סעיף מיוחד בחוזה שלפיו רשאית המשיבה לעכב כל סכום של הפסד שבין מחיר החוזה לבין מחיר מכירת הדירה לאחר, במקרה של הפרה, הרי היא רשאית לעכב תחת ידה סכום זה שהיא טוענת שהפסידה במכירה, ואת יתרת הסכום עליה להחזיר, לאחר שההסכם בוטל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. עו"ד פישר למערערים, עו"ד יפה למשיב. 17.1.68).
ע.א. 84/66 - שמואל הרצברג נגד "כור" - חברה לחרושת ולמלאכה
*אי ביצוע הסכם בזמן וזכותו של הצד השני לראות את ההסכם כמבוטל(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שמש) בת.א. 670/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
בספטמבר 1951 נערך הסכם בין בעלי הדין בו הצהיר המערער שהוא מבוסס בתעשיית בקליט, שהוא מחזיק בישראל 40 מכבשים הידראולים, ובהתאם להסכם תוקם חברה לתעשיית חפצי בקליט, שהמערער יספק לה מכבשים ויעמיד לרשותה מומחה שיפקח על העבודה. נקבע סכום פיצויים של אלף לירות על הפרת ההסכם. המערער לא בצע את התחייבותו בזמן, תחילה הסכימה המשיבה לקיים את החוזה גם לאחר עבור הזמן, אך משעברו חודשים רבים ולא בוצע ההסכם הודיעה המשיבה למערער על ביטולו. המערער השיב: "אין אני יכול למנוע אתכם מלבטל את ההסכם", אך הוא הוסיף כי "הכל למעשה מוכן". המערער תבע פיצויים על הפרת ההסכם ותביעתו נדחתה משני טעמים: הוא הונה את המשיבה ע"י שהציג את עצמו כמומחה לתעשיית בקליט, דבר שלא היה ולא נברא; הוא עצמו לא מלא אחרי הוראות החוזה והפר אותן. על כך הערעור.
החלטה - השופט זוסמן:
א. הנימוק של הונאה או מצג שוא אינו יכול לעמוד, שכן אם אמנם היתה הונאה, המשיבה לא בטלה בשל כך את ההסכם.
ב. לעומת זאת צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהמערער הוא שהפר את ההסכם בכך שלא עמד בלוח הזמנים.
ג. אמנם אם עבר מועד לביצוע חוזה וצד לחוזה גילה נכונותו לקיים את החוזה גם לאחר מכן, נשאר החוזה "פתוח לביצוע" עד שאותו צד יקבע בהודעה לצד שכנגד מועד אחר לביצוע החוזה, ואילו כאן בטלה המשיבה את החוזה בלי לקבוע מועד אחר. אולם תגובת המערער על צעד זה בלשון "אין אני יכול למנוע אתכם מלבטל את החוזה" ביחד עם העובדה שרק כשנתיים אחרי חתימת החוזה גילה המערער נכונות ממשית לבצעו, שתיים אלה מצדיקות את עמדת המשיבה שהחוזה בא לקיצו והמערער הוא שהפר אותו.
ד. המערער תבע דמי נזק בטענה שהמשיבה לא שמרה על המכבשים שהשאיר ברשותה. אפילו זכאי המערער לדמי נזק הרי לא הביא כל ראיה משכנעת וברורה על שיעור הנזק. חובתו הראשונית של תובע דמי נזק היא להוכיח את נזקו והמערער לא יצא ידי חובתו זאת.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. עו"ד מולדבסקי למערער, עו"ד נבט למשיבה. 24.1.68).
ע.א. 427/67 - מוריס מימון נגד פסח ז'ק.
*תיקון דירה ע"י קבלן לאחר שנתגלה ליקוי בבניה
(ערעור על פסק-דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 262/66 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער רכש דירה בקומת קרקע של בנין שהמשיב עמד להקים, ואחד מסעיפי החוזה קבע את אחריותו של המוכר (המשיב) במשך שנה אחת לכל ליקוי שיתגלה כתוצאה מעבודה גרועה וכו'. לאחר שנמסרה הדירה למערער החלה הרצפה שוקעת, המערער הודיע למשיב על הליקוי והמשיב הביע את נכונותו לתקן והמחלוקת הנטושה בין הצדדים היא כיצד יש לעשות את התיקון על-מנת למנוע הישנותה של שקיעה. יש שלוש שיטות לבניית רצפה בקומת קרקע, והמשיב עשה את הריצוף בהתאם לשיטה שהיא מקובלת אצל קבלנים אך אינה טובה, כעת הוא טוען כי לא תהיה שקיעה נוספת ודי בכך שירים את הריצוף, יישר את הקרקע וישים רצפה חדשה. המערער דורש להסיר את הליקוי ע"י עשיית מצע תקין של ביטון מזויין כדי לקדם פני כל אפשרות של שקיעה נוספת. ביהמ"ש המחוזי הסכים עם טענת המשיב, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. השיטה בה נקט המשיב בעת הבנייה גרועה עד כדי כך שבתשעה מעשרה מקרים הרצפה שוקעת. ברור איפוא שהמשיב לא יצא ידי חובתו לעשות עבודה טובה מחמרים טובים ועל כן יש לדחות את טענת המשיב כי מאחר שעשה מצע ביטון לפי השיטה המקובלת נשמט בסיס התביעה.
ב. לפי העדויות עולה כי תיקון כפי שהמשיב מציע אינו מבטיח שלא תהיה שקיעה נוספת וכי אם רוצים להיות בטוחים מפני שקיעה נוספת יש לעשות את התיקון לפי דרישת המערער.
ג. אין ספק שהשיטה בה נקט המשיב מלכתחילה לא היתה טובה והיה חייב מלכתחילה לנקוט בשיטה יותר טובה וזכותו של המערער היא שלפחות עתה ייעשה הדבר בצורה שתתן לו בטחון סביר שהליקוי לא יישנה ושהדירה תהיה עתה לאחר התיקון במצב שבו היתה צריכה להימסר למערער מלכתחילה.
ד. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיקבע את הפיצוי המגיע למערער כדי שוויו של התיקון. כמו כן יתן ביהמ"ש את דעתו אם זכאי המערער לפיצוי נוסף על אי הנוחות וההוצאות שיהיו לו על דיור בזמן ביצוע התיקון בדירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד רינדראו למערער, עו"ד תירוש למשיב. 10.1.68).
ע.א. 395/67 - חברת בתי-מלון "אילה" נגד מדינת ישראל
*תשלום הנובע מהפיחות של 1962 בערעור זה התעוררה השאלה אם המערערת שילמה לבנק מחצית מחירו של טובין שבקשה ליבא כדי להשתחרר מתשלום התוספת בהתאם לתקנות הקשורות בפיחות של שנת 1962. למערערת היתה זכות למשיכת יתר בבנק וכדי לקבל את תעודת האשראי לצורך היבוא, שילמה פחות ממחצית סכום האשראי, ובאשר לנותר הסכים הבנק כי תוגבל זכות משיכת היתר שלה בחשבונה הרגיל.
הוחלט כי הגבלת זכות משיכת היתר כשלעצמה אינה דומה לתשלום לבנק על חשבון האשראי, ולפיכך אין חל עליה הפטור הנ"ל.
(בפני השופטים: זוסמן, ויתקון, כהן. החלטה - השופט זוסמן).
ע.א. 462/67 - מנחם רולל ואח' נגד סאמר תאברי ואח'
*סמכות בימ"ש להורות על אישפוז ערעור המערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי שאין לו סמכות להורות על אישפוז נער במוסד סגור נוכח התנגדות האב נדחה ע"י ביהמ"ש העליון, לאחר שב"כ המערערים לא הביא סמוכין לטענתו שביהמ"ש רשאי להשתמש באמצעי כפיה כדי לאפשר אשפוזו של אדם במוסד סגור לשם בדיקה רפואית.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, כהן. עו"ד ריבק למערערים, עו"ד גזית למשיבים. 18.1.68).
ע.א. 353/67 - האניה "אורורה" ובעליה ... נגד אנגלו פורטוגז בנק
*תוקף משכנתא לפי החוק הליברי השאלה שנדונה בערעור זה היא אם לפי החוק הליברי שתחת דגלה הפליגה האניה, יש תוקף למשכנתא הרשומה על האניה לטובת המשיב. לאחר ניתוח מקיף של סעיפי החוק הליברי הנוגעים לענין בא ביהמ"ש לכלל מסקנה כי המשכנתא תקפה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זילברג, ברנזון, הלוי. החלטה - השופט ברנזון. 22.1.68)
ע.פ. 4/68 - פואז יונס נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (הסתננות) המערער נדון לשנתיים מאסר בשל יציאה מן הארץ לירדן שלא כדין. המערער יצא לירדן באוגוסט 67, הוחזק שם במעצר עשרה ימים והוחזר לישראל. מטרתו היתה לבקר את דודתו, אך הביקור לא יצא לפועל. ביהמ"ש העליון החליט להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על שנה אחת מאסר ממש ושנה אחת מאסר על תנאי. ביהמ"ש הטעים את חומרת העבירה של יציאה לארץ אויב, אך עם זאת נראה לו כי העונש נוטה לצד החומרה יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, הלוי. החלטה - השופט ברנזון, המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכרלמשיב. 22.1.68).
ע.פ. 404/67 - יעקב בנסטי נגד מדינת ישראל
*אי התיצבות לשרות סדיר המערער הורשע בעבירה של אי התיצבות לשרות סדיר בצה"ל, לפי סעיף 35(א) (1) ו-(ב) לחוק שרות בטחון. טענתו היתה כי אמנם הודה באי התיצבות אך לא הודה
בכוונה להשתמט משרות בטחון. טענתו נדחתה. חזקה על ביהמ"ש שהבהיר למערער את טענת הקטגוריה שעבר את העבירה בנסיבות המחמירות של הכוונה להשתמט משרות הבטחון. אמנם לא הודה המערער בפה מלא כי עבר את העבירה בנסיבות המחמירות של כוונה להשתמט משרות ואולם באמרו כי לא התייצב משום ש"יש לי חובות ואני צריך לדאוג לאחי הקטנים" הרי מניעי המערער מצביעים ברורות על כך שאמנם התכוון להשתמט מן השרות. טענתו שלא התיצב בשל חובותיו ודאגת הפרנסה למשפחה מחייבת את המסקנה כי כוונתו היתה להשתמט מן השרות.
באשר לעונש הרי בהתחשב במסיבות הכוללות הפרעות נפשיות וכד' הפחית ביהמ"ש את ענשו מ-9 חדשי מאסר בפועל ו-6 חדשי מאסר על תנאי ל-5 חדשי מאסר ו-10 חדשי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: זוסמן, כהן, קיסטר. עו"ד עצמון למערער, עו"ד בניש למשיבה. 21.1.68).
בג"צ 264/67 - יוסף משרקי נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*פיטורי מורה העותר פוטר ממשרתו כמורה בחינוך העצמאי מפני שנמצא פסול מטעמים פדגוגיים. הפיטורים נעשו לפי דרישת השר על יסוד תקנה 7(2)(1) של תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) תשי"ג-1953 וכמו כן היתה הנהלת מרכז החינוך העצמאי בדעה שהעותר לא היה מסוגל להמשיך בהוראה בגלל שיקולים פדגוגיים. טענות העותר היו שבשנה האחרונה לא נערכו בשיעוריו ביקורים של מפקחים כדרוש לפי התקנון, ועל כן אי אפשר היה לפסלו מטעמים פדגוגיים.
מכיון שבנוסף לביקור של המפקח בשנה האחרונה היו ביקורים נוספים של מפקחי החינוך העצמאי ועוד ביקורי מפקחים בשנים קודמות שבכולן היתה ביקורת שלילית על העותר, בוטל הצע"ת.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. 14.1.68).
המ' 522/67 - אליעזר עטיה נגד יצחק כהן ואח'
*קביעת שכר טרחה ע"י ביהמ"ש בבית-משפט השלום נפסק ענין לטובת המבקש, וערעור המשיבים בביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש המחוזי פסק למבקש סכום של 25 ל"י הוצאות ושכ"ט עו"ד. על החלטה זו ביקש המבקש רשות ערעור והבקשה נשמעה כערעור. המבקש טען כי שכר הטרחה המינימלי בעד התייצבות בערעור בביהמ"ש המחוזי הוא 200 ל"י ובאין נסיבות מיוחדות לא רשאי היה ביהמ"ש לפסוק סכום הנמוך מזה. ב"כ המשיבים לא הופיע ביום שמיעת הבקשה ושלח במקומו עו"ד אחר שהודיע לביהמ"ש כי קבל את ההעברה רק ערב לפני כן, ועל כן אינו יכול להשיב לגוף הענין. ביהמ"ש העליון ציין שאין זו דרך נאה לעו"ד למלא חובתו כלפי שולחו וכלפי ביהמ"ש ועל ב"כ המשיבים היה או להודיע שאינו מתנגד לבקשה או להופיע בעצמו או ע"י עו"ד אחר ולטעון לגופו של ענין.
הערעור נתקבל ונפסק למבקש הוצאות של 200 ל"י בגין הערעור בביהמ"ש המחוזי ו-300 ל"י הוצאות ושכר-טרחה בגין הבקשה בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: זוסמן, לנדוי, ויתקון. 4.1.68)
בר"ע 153/67 - משה אליעש נגד חברה עממית לדיור ואח'
*רשות להתגונן המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים בגין שני שיקים. לטענת המצהירים מטעם המשיבים ניתנו השיקים כערובה לביצוע הסכם ומתוך התצהירים עולה טענתם כי אינם חבים על פי השיקים בין אם באשר עשו כל אשר מוטל היה עליהם לעשות לפי ההסכם ובין באשר נבצר מהם לעשות את שהתחייבו, על ידי נסיבות שלא היתה להם שליטה עליהם. הרי זו טענה שאם תוכח יהיה בה כדי לפטור את המשיבים מחובתם לתשלום השיקים ועל כן בדין ניתנה להם רשות להתגונן.
העובדה שלא נקבע מועד להגשת כתבי ההגנה אינה ענין לדיון בערעור. לכאורה נראה כי מקום שביהמ"ש לא הורה הוראה אחרת המועד הוא תוך 30 יום, אך יהא ענין זה אשר יהא יכול המבקש לפנות תמיד לרשם או לשופט בבקשה לקבוע מועד ואין לפנות לשם כך לביהמ"ש לערעורים.
(בפני: השופט כהן).
בר"ע 158/67 - מרים כהן נגד חברת יינות "אליעז" בע"מ ואח'
*הצורה של עריכת בקשת רשות ערעור הבקשה לרשות ערעור הוגשה בהתאם לתקנה 377א' לתקנות סדר הדין. לפי תקנה זו אין להגיש את הבקשה בדרך המרצה שמעצם טבעה היא נשמעת בעל-פה ורק נותנים עליה הודעה מוקדמת בכתב, אלא המבקש חייב לערוך את בקשתו לרשות ערעור בכתב תוך מתן נימוקים תמציתיים וציון האסמכתאות הנוגעות לענין. הבקשה דנא הוגשה בדרך המרצה, אך זה ליקוי שאינו יורד לשרשו של ענין, אולם בבקשה לא היתה אף אסמכתא אחת אף-על-פי שבשאלות שהמבקש העמיד ניתנו פסקי-דין רבים. נמצא שהבקשה לא נערכה כראוי. ביהמ"ש לא יחפש אסמכתאות כאשר עורך- הדין לא טרח ולא ציין אפילו תקדים אחד מעשרות התקדימים הנוגעים לענין, הבקשה נדחתה.
(בפני: השופט זוסמן. 12.1.68).
בר"ע 160/67 - יהודה אבני ואח' נגד "אוריון" - חברה לביטוח בע"מ ואח'.
*איחוד תובענות
זו בקשה להרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשת המבקשים לאיחוד שתי תובענות התלויות ועומדות לפניו. הבקשה אינה מגלה עילה להתערבות ביהמ"ש לערעורים. אפילו נכונות טענות המבקשים לענין הזהות בין שתי התובענות הרי עצם העובדה שבאחת התובענות כבר החלו בגביית הראיות ואילו התובענה השניה עוד לא הגיעה למשפט, דיה שהשופט ישתמש בשיקול דעתו ויסרב לאחדן. אין כמובן מניעה שבעלי הדין יסכימו בתובענה השניה בקדם-משפט או בהסכם לפי תקנה 113 שהכרעת ביהמ"ש בתובענה הראשונה בדרך כלל או בשאלה פלונית תחייבם גם בתובענה השניה.
(בפני: השופט כהן).